אור ברסלב

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

אבן העזר

יורה דעה

סימן סה

על דבר המעוגן ר' שמחה מסטובניץ אשר פנה אלו עם מכתב הרב הג' אב"ד משם שי' להזדקק לו להתירו לישא אשה על אשתו בלומא אשר זה שלש שנים נטרפה דעתה וכפי הגב"ע ע"י הב"ד היא רצה בחוצות ונערים רודפים אחרי' ומשברת כלים, והיתה בסאניטריום בוויען ואח"כ בבית החולים בקראקא חצי שנה, והרופאים הוציאוה ונתנו תעודה לבעלה שאין לה תרופה. והאיש רך וצעיר ולא קיים פו"ר, בעניני כסף הוא מקיים כל החיובים כדת. ולאשר הדין פשוט, אכתוב בקצרה:

א) הנה טעם חרם ר' גרשון שלא לישא שתי נשים הוא משום קטטה כמ"ש הג"ה מרדכי כתובות סי' רצ"א מתשו' ר' אביגדור כהן וכ"כ תשו' ר"ן סי' מ"ח, ובמהרי"ק סוף שורש ק"א בשם תשו' הרשב"א שר"ג גזר לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי ומש"ה בנשתטית ל"ש חר"ג כמ"ש ד"מ אה"ע סי' א' אות י' וכ"כ ב"א סי' קי"ט ושכן הסכימו גדולי פרנקפורט ור' שכנא וכ' בשו"ת הב"ח סי' צ"ג דגם מהרש"ל החולק בתשובתו, אינו אוסר אלא לגרשה בע"כ בעת חלומתה אם היא עתים חלים עתים שוטה אבל מודה דנשתטית יכול לישא אשה אחרת עלי', ועי' רמ"א סי' א' סעיף י' דאפי' לאותה דעה דר"ג גזר אף במקום מצוה מ"מ נשתטית עדיף והטעם משום דר"ג לא החמיר רק אם יכול לגרשה אבל נשתטית אינה בת גרושין או י"ל כמ"ש דברי ריבות רצ"ד ות' רח"ש ל"ג דבנשתטית אין איסור שתי נשים דלא מקרי אשה כלל דהוי אינה ראוי' לו. ואע"ג דבמתני' נדה יג: החרשת והשוטה וכו' פקחות מתקנות אותן וראוי' לאישות מ"מ אינה אשה כמ"ש רמב"ם פ"י מגרושין הכ"ג שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים:

ב) ופשיטא דאשה זו שבשגעון מתנהגת שוברת כלים וסובבת תמיד בחוצות הוי נשתטית אף שאין בה סימני שוטה שבחגיגה ג: כמ"ש רמב"ם פ"ט מעדות ה"ט השוטה פסול לעדות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד וכו', והברייתא שבחגיגה לא מיירי במשוגע דזה פשיטא וא"צ לשאול עליו איזה שוטה אלא חידשה דאפי' אם מתנהג כבר דעת בכל ענינים אלא שבדבר פרטי זה נטרפה דעתו ג"כ הוי שוטה ועי' בספרי חלק א' ריש סימן כ"ג, וגם הכא בנדון זה א"צ סי' שוטה שבחגיגה אלא כל שא"א לבעל לדור עמה כדרך העולם וא"י לנהוג עניני הבית מותר לישא אחרת כמ"ש הפוסקים, עי' בית שלמה אה"ע צ"ה ופתחי תשובה א' סקט"ז שה"ה בכל עניני שטות ותלוי בראות עיני ב"ד וספרי ח"ב סי' פ' אות י"ד וט"ו:

ג) ואין לחוש להתיר לו, שמא תתרפא משגעונה ועי' גיטין ע: שוטה לא סמי' בידן וכי ס"ד שיבטל זה מפו"ר משום ספק זה וכ"כ צמח צדק לובאוויץ סי' א' ב' דא"צ בירור ע"ז שמחלתה אין לה רפואה לעולם עיי"ש, והא מוכח כן מדהצריכו להשליש לה גט לכשתשתפה, הרי דהתירו לו לישא אף דאפשר לה להתרפא, וגם הלא הכא יש תעודת רופאי בית החולים שבקראקא שאין לה רפואה ועי' בתשו' הגאון בעל הרי בשמים שבס' באר משה דף קיא אות א. דבכה"ג כשהיא בבית המשוגעים א"צ היתר ממאה רבנים דהא דהצריכו בנשתטית מ"ר הוא מפני החשש שבעלילה כל דהוא שיראה הבעל מאשתו איזה דבר שטות יאמר שהיא שוטה וישא אחרת ולכן הצריכו להציע הענין לפני מאה רבנים למען יבחנו אם היא בכלל שוטה אבל כשהיא יושבת בבית המשוגעים והרופאים מחליטים שהיא משוגעת אמרי' דעל כיו"ב לא החרים ר"ג מעיקרא, אלא שהמנהג להחמיר להצריך מאה רבנים:

ואמנם יש לפקפק על נאמנות הרופאים, דאף דערכאות של עכו"ם נאמנים כמ"ש גיטין י: כל השטרות העולים בערכאות של כותים כשרים והא דאיתא שם כח:

שמע מקומנטריסין איש פלוני מת אל ישיאו את אשתו, היינו כדמשני בגמ' דבמילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו כדי להטיל אימה כמ"ש רמב"ם פי"ג מגירושין הי"ג וחלקת מחוקק סי' י"ז סקכ"ח מפסקי מהרי"א, (וראיתי בתשו' חיים של שלום ח"ב סי' י"ט בשם בית אפרים דחזקה ערכאות לא מרעי נפשייהו לא מהני רק לענין ממון דוקא אבל לא באיסורים ומביא ראי' מקומנטריסין דאף דערכאות הם ומ"מ לא מהימנו שלא במסל"ת והשואל דוחה ראייתו וכתב דערכאות שנתמנו על כך נאמנים וקומנטריסין שאני שהם ממונים רק להרוג ולאבד ולא על עניני עדות, ונפלאתי דבקומטריסין שאני דכוונתם להטיל אימה, ומ"ש דערכאות אין נאמנים לאיסור, עי' יו"ד קס"ה בהג"ה לענין אי' ריבית דרבנן היכא שעשו מטבע חדשה וא"י אם הוסיפו או פחתו חומש סמכי' על הערכאות) ומ"מ הכא י"ל דאין לסמוך על תעודת רופאים דלא שייך לא מרעי נפשייהו כי לא הוי עבידא לגלויי שיכולים להתנצל שאח"כ נשתנה מצב המחלה ע"י איזה סבה. ובכלל הרפואה תלוי' בשקול הדעת. ומעשים בכל יום שטובי הרופאים מחולקים בדעותיהם, ועי' שבות יעקב ח"א סי' ס"ה וס"ו וח"ב סי' ע"ו די"ל רופא טועה ואומר בדדמי, ואפי' שני עכו"ם מסכימים ומכוונים לדבר אחד חוששים ששניהם אומרים בדדמי וכמ"ש ביבמות קטו. מאה נשי כע"א דמיין וכמ"ש בב"ש אה"ע י"ז ס"ק קנ"ג:

אך נראה דכמו דבמקום פקוח נפש רופא גוי נאמן משום דא"צ לנאמנות ברורה ואפי' ספק סכ"נ דוחה את האיסור וכמ"ש או"ח תרי"ח ס"א ורמ"א או"ח שכ"ח סעיף י' ה"ה הכא כיון דספק חרם ר"ג לקולא כמ"ש ב"ש סי' א' סקכ"א יכולים לסמוך על תעודת רופא גוי, וגם כיון דהכא רגלים לדבר שהרופא אומר אמת כיון שזה ימים רבים שהוציאוה מבית החולים והיא עודנה בטירופה, מפורש ביו"ד קפ"ז ס"ח דאם תראה האשה שפסק דם וסתה ע"י הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך על רופא גוי והיינו מטעם שיש רגלים לדבר:

ד) ולענין חיוב מזונות, בימי הגמרא לרמב"ם פ"י מגרושין הכ"ג בנשתטית פטור אלא שמאכילה משלה אבל קיי"ל באה"ע סי' ע' ס"ד כרמ"ה ורשב"א דחייב וחלקת מחוקק קי"ט סק"ט כתב דגם לרמב"ם רק בזמן הגמ' שמגרש בע"כ ומצדו מוכן לגרש אלא שחכמים אסרו לגרש שוטה א"כ פטור מכל חיובי ממון אבל לדידן שאין מגרשים בע"כ גם בנשתטית חייב בכל החיובים דנסתפחה שדהו, ומ"מ ודאי דא"צ להשליש דמי המזונות דלא מצינו דהעדיפו כחה של נשתטית יותר מכל הנשים שהבעל חייב במזונותיהם והטעם י"ל דמזונות אין להם קצבה ואין ידוע כמה להשליש, וכמו בזמן הגמ' דאסור לישא אשה על אשתו רק אם יכול למיקם בספוקייהו כמ"ש יבמות סה. ומ"מ א"צ להשליש וכמ"ש ריב"ש סי' צ"א:

ונראה דאפי' אם אינו בטוח על המזונות מ"מ מותר לישא אחרת בנשתטית ועדיף מהא דיבמות הנ"ל, דשאני התם דעכ"פ יש לו אשה, אבל הכא דאין לו עתה אשה כלל, דנשתטית לא מקרי אשה כמ"ש לעיל, אף דחייב במזונות הנשתטית מ"מ לא מצינו דמי שיש עליו בעלי חובות אסור לישא אשה שמא ע"י פרנסת אשתו לא יוכל לשלם את החוב:

ה) והנה בנשתטית רמ"א סי' א' סעיף י' מתיר ואינו מזכיר דצריך מאה רבנים, ועי' בס' אבי עזר בסוף משניות תפארת ישראל נשים סי' א' דתמה למה צריך מאה רבנים, וב"ח ס"ס א' כתב באמת דמדינא א"צ ק"ר אלא כדי שלא יהי' קל בעיני הדורות לישא אשה על אשתו החמירו וכ"כ צמח צדק לובאוויץ סי' א' כי מדינא א"צ. ועי' תשו' מים חיים סי' ל"ח דבכלבו לא נזכר רק אנשים והכוונה חשובים כמ"ש רש"י דברים א' י"ג בשם הספרי ותיקים כסופים וכ"כ חוס אה"ע חלק א' סי' ד' דבמהר"ם ר"ב וכלבו כתבו רק אנשים אלא שב"ח מצריך רבנים ועי' בית שלמה אה"ע צ"ה שאין נכון מה שנוהגים שמקבלים חתימות בע"ב לומדי חומש, ועל הרב לברור איזה אנשים ראוים לכך וכמ"ש נו"ב תנינא אה"ע ס"ס ק"ב דכל רב בעירו יורה הדרך מי ראוי להצטרף:

ו) ואודות שצריך מאה רבנים משלש ארצות כ' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ד' דאף אם הם תחת ממשלה אחת מהני, ואינני יודע מה ספק בדבר הא מתני' כתובות קי. שלש ארצות יהודה ועבר הירדן וגליל אף שהיו תחת מלך יהודה אחד ואח"כ תחת ממשלת רומי. ובכלבו הלא כתב שלש ארצות. ועי' שם ארי' סי' צ"ב דקורלנד רוסיא ובעסראביא מהני ובודאי אם יחתמו מפולין גאליציא וואלין הוי ג' ארצות:

ובענין זה אביא מה שתמה עלי ידידי המנוח הרה"ג ר' שאלתיאל ז"ל דומ"צ מסטאשוב מה שכתבתי בספרי חלק ב' סי' ע"ח דף ק"ו דבחר"ג אף אם נאמר דכיון שנתקבל אצלנו הוי כנדר שיש בו עשה ול"ת מ"מ ע"פ שכ' תו' יבמות ה. ד"ה ואכתי דעשה דוחה לאו ועשה שאינו שוה בכל ה"נ הוי חר"ג אינו שוה בכל כיון שלא נתפשט בכל המדינות ולכן עשה דפו"ר דוחה אותו. והקשה כיון דהוי כנדר ונדר הא הוי שוה בכל כיון דכל אדם יכול לנדור וה"נ אף שלא נתפשט מ"מ במקום שנוהג חר"ג הוי כנדר והוי שוה בכל, והצדק אתו. אבל כוונתי היתה לפי מ"ש רש"י יבמות ה. ד"ה ת"ל ראשו דנזיר הוי אינו שוה בכל וכן דעת מהרש"ל שם והלא למעלה באותו סי' דף ק"ד ד"ה ובודאי פרשתי כן דברי גמרא מ"ק יד:

רגל עשה דרבים דהוי שוה בכל נגד אבלות דאינה שוה בכל והבאתי דברי רש"י ומהרש"ל ביבמות ואורח מישור נזיר. ועי' כיוצא בזה אבני נזר או"ח סי' שצ"ב אות א' דיו"ט שני הוי אינו שוה בכל דאין מוזהרים עליו רק בני חו"ל ולא בני ארץ ישראל ואח"כ דוחה זה:

סימן סו

בנדון האיש אשר אשתו התקוטטה עמו וסירבה לבא לב"ד ותברח לאמעריקא וגנבה ממנו אלף רו"כ, והוא מתעגן ואין לו מי שישמשנו, ושלח לה בעלה גט לאמעריקא וגם התרה בה ע"פ ב"ד כי אם ממאנת להתגרש תשוב אליו בהוצאותיו. והיא מסרבת להתראות ב"ד:

הנה באה"ע סי' ע"ז ס"ב בהג"ה שתי דעות ברמ"א במורדת על בעלה, דעת מרדכי בשם ראב"ן דלא משהינן לה י"ב חודש בזמן הזה כיון שיש חר"ג ומתירים לו לישא אחרת וי"ח שאין להתיר לו. ומ"מ אפי' לדעה שני דוקא היכא דאיכא תקנה לגרש בע"כ אז אין מתירים לישא אחרת אבל היכא דאי אפשר לגרשה בע"כ מתירים לו מיד דכ' דכ' ב"ש וחמ"ח דרק לישא אחרת אין מתירים אבל לגרשה בע"כ מותר לכ"ע דאי אפשר לעגן את האיש י"ב חודש ואין כחה יפה מכחו עיי"ש וא"כ פשיטא דה"ט דמחמירים בנשואי אחרת בלי שיהוי יב"ח היינו משום דליכא עגון כיון דשרי לגרש בע"כ אבל היכא דא"א לו בגירושי בע"כ דיש עגון שפיר מותר לישא אחרת וא"כ בנ"ד דלא אפשר לגרשה בע"כ דברחה לחו"ל למקום רחוק, הכל מודים דמתירים לו לישא אחרת:

ועי' בנחלת יעקב בתשובות בסוף הס' סי' ה' שכ' דאין ראוי להחמיר בכה"ג שמסרבת לקבל גט וכוונת היש חולקים הוא דוקא כשהיא מרוצה לקבל גט או שבידו לגרשה בע"כ ותו דכל עיקר טעם מהרי"ק שהוא י"ח שהביא רמ"א הנ"ל משום גזרה שכ"א יאמר שאשתו מרדה בו ונתיר לו לישא וא"כ היכא שממאנת לקבל גט גם מהרי"ק מודה דמתירים לו דאוושא מלתא ע"י התראות ב"ד ותו ליכא חששא עיי"ש. ופשיטא מלתא לפמ"ש ב"ש שם סק"כ דאם הדבר יצא לפני הב"ד או טובי העיר לא חיישי' שכ"א יאמר שמרדה בו ואף בנשואה מתירים, וכיון דעתה מתירים רק ע"י מאה רבנים ל"ש גזרת מהרי"ק אטו אינה מורדת ומותר לישא גם תוך יב"ח:

ועוד י"ל ע"פ מ"ש תשו' לחם רב סי' נ"ה דהיכא דהוי מלתא דלא שכיחא אין חוששים לגזרת מהרי"ק אטו אינה מורדת, א"כ הכא, שתברח אשה מבעלה למדינת הים ותגנוב רכוש גדול הוי מלתא דלא שכיחא ומודה מהרי"ק דמתירים לו לישא אפי' תוך י"ב חודש:

ובדבר ההכרזה של מורדת כמ"ש כתובות סג: ודאי דכל תכלית ההכרזה היא רק אם הבעל רוצה למנוע ממנה כתובתה וכמפורש בגמ' שם הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת אבל אם רוצה ליתן לה הכתובה אלא שמבקש היתר לענין אישות לא נאמרה הכרזה כלל וכ"כ עבודת הגרשוני סי' ל"ו מובא בפתחי תשובה סי' א' סקכ"א. ועי' ב"ש סי' ע"ז סוף סס"ק ל"ג בדיני מורדת מביא ההתראות רק לענין הכתובה וכ"כ אבן השוהם סי' א"ב אם רוצה ליתן כתובה לענין היתר הבעל א"צ הכרזות וכ"כ בס' ברכת יוסף סי' ח' והכא אין לדון על כתובתה כתובת אלמנה כי תפסה משלו אלף רו"כ וע"ז יש עדים כשרים:

עוד יש היתר בנ"ד מפני שהיא מסרבת לציית דין תורה עם בעלה וכמ"ש חתם סופר ח"ב סי' קס"ז שהתיר במסרבת יכול בעלה לישא אחרת וכ"כ בס' יהושע סי' צ"ח דמסרבת לעמוד לדין הרי היא עוברת על דת וכ"כ בת' דברי חיים ח"א אה"ע סי' נ"א דלא גזר בה ר"ג ואף דלפי המבואר בחלקת מחוקק וב"ש סי' קט"ו הוי עוברת על דת רק במה שנוגע להבעל כגון מאכילתו שאינו מעושר. מ"מ גם הכא אם מסרבת לציית דין נגד הבעל נוגע לאישות דעי"ז הוא מעוגן והרהורי עברה קשים והוי עוברת על דת. (וגם י"ל דדוקא להפסידה כתובתה בעי' שתכשיל את בעלה אבל אם בעלה נותן לה כתובה ורק שמבקש לישא אחרת י"ל דגם אם היא עוברת עברה לעצמה יכול לגרשה בע"כ או לישא אשה עלי') וכ"כ בס' שו"ת אבני צדק אה"ע סי' מ' והביא שכן הקיל בעל חות דעת משום דמסרבת לציית דת היא רעה בדעותי' ומצוה לגרשה (ופשיטא לדעתו בנ"ד שגנבה רכושו וברחה לחו"ל דהוי רעה בדעותי' וגרועה ממסרבת), ואף שהוא כ' זה רק לענין שיכול לגרשה בע"כ ולא שיכול לישא אחרת, אבל הא לדעת נו"ב קמא אה"ע א' וס"ס פ"ד ותנינא סי' ק"ג וק"ד גירושין בע"כ חמיר יותר מלקיחת שתי נשים א"כ למאן דמתיר לגרש בע"כ במסרבת, מכ"ש דמתיר לישא אחרת דקיל טפי:

ואמנם מבואר בת' לחם רב סי' נ"ה להתיר במורדת בלי מאה רבנים וכ"כ בת' בס"ס נחלת יעקב הנ"ל ובת' תועפת ראם אה"ע סי' ב' ובת' צ"צ לובאוויץ סי' ו' אות ז' בשם מהר"ם פדוואה דא"צ מאה רבנים אלא בנשתטית שהיא בכלל התקנה משא"כ במורדת וכיו"ב שלא היתה בכלל התקנה וכ"כ בס' דבר אלי' סי' נח. אך הח"ס הנ"ל ועוד גדולים מצריכים מאה רבנים דוקא, ומצוה להמנות בהתירא דהאי גברא:

סימן סז

לכבוד ידידי הגאון הגדול ר' משה נחום ירושלימסקי האבד"ק קיעלץ.

אשר ביקש כ"ג ממני לחוות דעתי על אודות ר' אלימלך ברי"ש מעירו להתירו מעגונו ושלח אלי את קונטרסו היקר אשר אזן וחקר בחריפות ובקיאות גמיר וסבר. ואף כי הנני אץ לעשות רצונו והנני סומך על חזקת חבר, בכ"ז לחשיבות דברי מר לא אפטרם בלי הענקה ועם גבר אתבר, אעיר עליהם זעיר שם לא לזרות ולא להבר, בטלטלה גבר, לדעת לעות את יעף דבר. אך כמציץ מן החרכים משקיף ומצליף וכן נגוזו ועבר:

והנה מר ניהו רבה שלשה עמודים חצב את ההיתר. א) מצד מום נכפה. ב) מאוסה עליו. ג) מסרבת לבא לדין תורה:

ונדון על הראשון, שכפי הגב"ע יש לה חולי נכפה ותכף אחר נשואיו ראה זאת, וגלגל עמה ברפואות שתי שנים, והי' עמה בחו"ל אצל רופאים מפורסמים ואין כל תרופה:

והנה ידוע כי המקור הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ב סי' א' מובא אה"ע ס״ס קי"ז מי שנודע לו שאשתו נכפית כופים אותה לקבל גט וכ' ברמ"א שאין בזה חר"ג, ודברי הרא"ש צריכים פירוש כי זה לשונו אלו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואם נולד באשה יכפוהו לפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופים אותו להוציא אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שר' גרשון עשה גדר וכו' כי ראה הדור פרוץ ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין אותו להוציא לא יגרשנה בעל כרחה ואף אם תמצא לומר שהשווה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' עכ"ל. והנה דבריו סותרים זא"ז כי אחר שדן אולי ר"ג השווה מדותיו והיינו שגם בנכפה א"י לגרשה בע"כ איך שוב סיים מ"מ במה שכופין את האיש אף את האשה כופין, הא ע"ז דנים ועל מדוכה זו עמדו בחלקת מחוקק סק"כ וב"ש סקכ"ב ונו"ב תנינא אה"ע סי' ק״ד, והנו"ב פי' דברי רא"ש היטב שבתחלה הי' דעתו שבנכפה לא גזר ר"ג כלל ויכול ליתן לה גט בע"כ ואח"כ מסופק אולי ר"ג השוה מדותיו וגם בנכפה א"י לגרש בע"כ אך עכ"פ לא עדיפה האשה מהאיש שכמו שאם הוא נכפה כופין אותו לגרש דהיינו שיאמר רוצה אני כן יכול בעלה לכופה בכל טצדקי דאפשר עד שתקבל הגט ברצון. ולפירוש הנו"ב ולחלקת מחוקק הרא"ש מסופק אי יש בנכפה חר"ג והב"ש פוסק דאין בנכפית חר"ג:

ונראה, חדא דהא תלמידי הרא"ש שם, הריב"ם כתב כאשר כ' מורי הרא"ש כן נ' לי וכו' במום גדול כזה ח"ו שהגאון ר"ג ז"ל תקן תקנתו ויתן לה גט בע"כ וכ"כ ר' מרדכי שורת הדין כאשר כ' מורי הרא"ש וכו' וכי סבור אתה שר"ג ז"ל עשה תקנתו על עוברת על הדת וחמירא סכנתא מאיסורא וטוב לה שתתפייס במה דאיפייסא שאם יזרוק לה גט מי יבא אחר הדבר אשר כבר עשהו. ומפורש שהם ידעו שמסקנת רא"ש דיכול לגרשה בע"כ והרא"ש הביא הסכמתם בספרו, מבואר דאמתת דעתו כן היא כמ"ש בראשונה ולא כמו שדחה בדרך ואם תמצא לומר, וגם הלא כל מה שנסתפק הרא"ש אי ר"ג השוה מדותיו קאי רק על גט בע"כ אבל לא על היתר שתי נשים דהא איסור זה לא פשט במדינתו כמבואר בת' רא"ש כלל מ"ג סי' ז' על הפחותים שנושאים אשה במקומכם ונותנים עיניהם באשה אחרת והולכים למקום אחר ונושאים אשה ראוי לעשות גדר וסייג כי אמרו ביומא יח: ומלאה הארץ זמה זה הנושא אשה במקום זה והולך למקום אחר ונושא אחרת וכו' לכן טוב שיסכימו הקהל לעשות תקנה לדבר על מי שישא אשה אחרת על אשתו, במקום אחר, וא"כ בנ"ד לענין שתי נשים אין לנו חומרא מכח פי' נו"ב ב בתשו' רא"ש:

והעיקר דאין לנו ספק כלל אי ר"ג השוה מדותיו כיון דמפורש בסוף ת' מהר"ם ב"ב ובכלבו דתחלת התקנה היתה להתיר ע"י מאה רבנים כשיראו צורך בדבר לפי הענין הרי דלא השוה מדותיו לאסור תמיד וצוה להתיר בתנאים ידועים, וע"כ צ"ל דהרא"ש מסופק רק בגט בע"כ דאינו תלוי במאה רבנים וכמ"ש ח"ס אה"ע ח"א סי' ג' דלא מצינו ק"ר בגט בע"כ, אבל לפי הסכמת כל הפוסקים המתירים גם גט בע"כ ע"י מאה רבנים ומפורש כן בהגה"מ יבמות סי' ק"ז א"כ אין ספק לומר דר"ג השוה מדותיו וא"כ הדבר ברור שאין בנכפית חר"ג:

והנה לא פורש בהגב"ע באיזה עתים יש לה חולי נכפה, ופשיטא דאפי' לעתים רחוקות הוי מום וכמ"ש מתני' בכורות מד: נכפה אפי' אחת לימים רבים כמ"ש רמב"ם וע"ז אמרו בכתובות עב: מומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים:

אך יש לדון כיון שכ' בהגב"ע שהיתה נכפית עוד לפני הנשואים ובכתובות עז. ונכפה כמומין שבסתר וה"מ דקביע לי' זמן אבל לא קביע לי' כמומין שבגלוי דמי וא"י לטעון טענת מומים כמ"ש במתני' עה:, וגם הא הכא ודאי שהמום הי' בגלוי כמ"ש בגב"ע שמחצית אנשי עיר דזאלאשיץ ידעו ממומה וא"כ מסתמא ידע הבעל שהיא נכפה ומחל ומה מתרעם עתה, ושם במתני' עז. מחלוקת ר"מ וחכמים אם התנה עמה שיש לו מומים אי יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה וחכמים ס"ל דמקבלת היא על כורחה וקיי"ל כחכמים וא"כ הכא נמי א"י לומר שעכשיו א"י לקבל, ואף דהתם במתני' מיירי בתנאי מפורש משא"כ הכא דלא הודיעה אותו ממומה ולא התנתה עמו לקבל. אבל הא דעת רמב"ם ורמ"ה בטור סי' קנ"ד דאפי' בסתם אם ידעה ממומו אינה יכולה לומר סבורה הייתי ומקבלת בע"כ וכן פסק רמ"א שם סעיף א', ופשיטא דאין לחלק ולומר דדוקא באשה ס"ל לחכמים דמקבלת על כרחה משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה משא"כ הכא באיש לא אמרי' כן, דנראה דכיון דמצד תנאי אתי' עלה, ולרמב"ם ורמ"ה אם ידעה הוי כתנאי, לטעם זה אין נפ"מ בינה ובינו:

ושוב ראיתי בהג"ה אשרי שם דפשיטא לי' להפוך דאפי' ר' מאיר לא אמר די"ל סבורה הייתי וכו' אלא באשה אבל לא באיש דבכל דוכתי אמרי' ראה ונתפייס וגם נסתפחה שדהו אבל נסתפחה שדה שלה לא אמרי' וא"כ הכא אליבא דכ"ע סבר וקיבל, ולכאורה ראי' להג"ה אשרי מתוס' עה. ד"ה וחכמים שכתבו דר' מאיר מודה במומים שבגלוי דא"י לטעון משום שנתפייס:

וקשה הא יכול לטעון סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול אע"כ דאפי' לר"מ מ"מ האיש אינו יכול לטעון טענה זו. אך באמת ז"א דהא רק באלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו' ס"ל לר"מ כן אבל בשאר מומים ואפי' במומים גדולים מודה דסברה וקבלה לר' יהודה דתני נולדו וכ"ש היו ול"א סבורה הייתי (וכ"כ באס"ז שם וקרבן נתנאל אות ל"א) וא"כ אין ראי' ממתני' דהיו בה מומים, דסתמא לא מיירי במומים היותר גדולים כמוכה שחין וכו' שכופין אותו להוציא אך א"כ קשה מה מביא הג"ה אשרי ראי' מדאמרי' בכל דוכתי ראה ונתפייס הא ג"כ מיירי בסתם מומים ולא באלו שכופים להוציא:

ולבד זה לא זכיתי להבין דברי הגה"א טעמא מאי ולמה יגרע איש מאשה לענין זה שא"י לומר שעתה א"י לקבל, ואולי ס"ל להגה"א דלר"מ מהני ס' זו דסבורה הייתי לקבל וכו' רק לענין שכופים אותו להוציא אבל מ"מ כתובה אין לה, משום דדוקא לענין אישות אין לכופה כיון דאנוסה היא ואינה יכולה לסבול ומה לה למיעבד אם הוא מאוס עלי' אבל כתובה אינה יכולה להוציא משום דס"ס לא נתחייב בכתובה רק על מנת כן שתדור עמו במומו ומה לו באונסה הא אונס רחמנא חייבי' לא אמרי', ומש"ה באיש א"י לומר סבור הייתי וכו' דאם הוא ידע במומים שלה ונתרצה ליתן כתובה אף שטוען עתה שא"י לסבול מ"מ מה לה באונס שלו, ס"ס על דעת כן נתקדשה וניסת לו וצריך ליתן לה כתובתי. אלא לפי מה שכתבו כל הראשונים דהני דכופים להוציא חייב גם בכתובה וא"כ ודאי דגם לר"מ בתנאי יש לה כתובה וע"כ דר"מ ס"ל דתנאי במומים אלו כמאן דליתי' והוי כמו שלא ידעה כלל ממומו, א"כ גם באיש נימא כן דפטור מכתובתה אם יש בה מומים וצ"ע:

והנה לכאורה י"ל אף דהכא נכפה הוי מום שבגלוי מ"מ לא אמרי' ידע ומחל וכמ"ש רמ"א ס"ס קי"ז בשם מהרי"ק לחלק בין נכפה לשאר מומים וזה ימים רבים ראיתי במהרי"ק דמיירי שהאשה טענה שהבעל ידע ומחל וע"ז מחלק דבכל מומים טענתה טענה אבל בנכפה אפי' ידע קודם הנשואים ומחל יכול לגרשה בע"כ ואין בה חר"ג וכן כ' בית שמואל כאן ס"ק כ"א וסי' קנ"ד סק"ט דאפי' ידע יכול לגרש בע"כ:

ולפי שהמהרי"ק אינו עתה בידי, וא"י מקור החלוק, י"ל שטעמו כמ"ש ב"ב כג. אין חזקה לנזקין גדולים כקוטרא וביהכ"ס ושם כ"ה:

וכו. בניידא אפדני' ורקתא וכחו"מ קנ"ה סל"ו, ועי' ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג דמדמי דין זה למחלוקת ר"מ וחכמים אתייא דרשב"ג כר"מ ועל כולם אמר ר"מ יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכו' וכ"כ אס"ז כתובות עז. סד"ה מתני' בשם ריטב"א. ולכן בכל מומים אמרי' ידע ומחל כמו שיש חזקה לנזקין קטנים. אבל נכפה דמי לקוטרא וכו' דאין חזקה, והכא נמי לא אמרי' סבר וקיבל, אך לפ"ז קשה לשי' רמ"ה בטואה"ע קנ"ד דאפי' סתמא אם ידעה אמרי' סברה וקבלה במומים גדולים הא קיי"ל דאין חזקה במומים גדולים והירושלמי הא מדמי להו הדדי, וע"כ נראה דרמ"ה ס"ל דוקא התם בנזקין שלא עשה שום מעשה רק ראה ושתק אז לא מחל משא"כ הכא שעשתה מעשה וניסת לו אחרי שידעה ממומיו מוכח ממעשה הנשואים שנתרצית בפי' ודמי לתנאי, וא"כ רמ"א דפוסק כרמ"ה אי אפשר לומר דמ"ש ס"ס קי"ז כמהרי"ק הוא משום דאין חזקה לנזקין, דהרי שם בהני דכופין להוציא דהוי מומים היותר גדולים ומ"מ אמרי' סברה וקבלה:

וע"כ נראה עיקר דהא דנכפה עדיף מכל מומים ול"א סבר וקיבל, הוא כמ"ש מתני' כתובות עז. במוכה שחין דמודו חכמים דכופין אותו לגרש ול"א סברה וקבלה משום דממקתו והוי סכנה וה"ה בנכפה דהוי סכנה כמ"ש ת' רא"ש כלל מ"ב דל"א סבר וקבל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ומש"ה אפי' לחכמים דר"מ מ הדין כן ואפי' תנאי מפורש לא מהני כמ"ש ב"ש קנ"ד סק"ט ועי' ספרי חלק ב' ס"ס ל"ב:

אך לפ"ז לפי מה שכ' חתם סופר אה"ע ח״א סי' קט"ז דרופאי זמננו מחליטים שנכפה אינו חולי המתדבק ואינו מזיק לבעלה א"כ לא עדיף משאר מומים דידע ומחל, ויש לצדד ולומר ע"פ מ"ש ב"ש קנ"ד סק"ב דכיון דהרבה פוסקים דלא כרמ"ה אינה מורדת אם ממאנת לדור עמו אף שידעה ממומים שלו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים והכא נמי לחר"ג יכול לומר קים לי וסבר הייתי שאוכל לקבל ועתה איני יכול לסבול וספק חר"ג לקולא כמ"ש ב"ש סי' א' ס"ק כ"א בספק פלוגתא. וגם י"ל אף דמום שבגלוי הוא מ"מ יש לומר דנאמן שלא ידע וקרוב להאמין דבחור מחובשי בית המדרש שהוא ברשות אביו בקיעלץ לא שמע דימת עירה דזיאלאשיץ, וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא שמע וספק דאין הלכה כרמ"ה:

ב) הטעם השני שכ' כ"ג שהוא טוען שמאוסה עליו מחמת מומה וכמ"ש רמב"ם פי"ד מאישות ה"ח דכופין אותו להוציא בטוענת מאיס עלי עיי"ש וכמו בטוען הוא מאיסה עלי דלא יפה כח האשה מכח האיש וכמ"ש בתי' הרא"ש הנ"ל:

כן הדבר וכמ"ש ר"ן כתובות סג: דבטוענת מאוס עלי איננה מורדת משום דאנוסה היא ה"ה הכא בדידי' אם טוען מאוס עלי הוא אנוס ואין עליו חר"ג שלא גזר רק על המזידים אך צריך רגלים לדבר ואומדנא שהיא מאוסה עליו דאל"כ כל אחד יאמר שמאוסה עליו וע"ז היתה גזרת ר"ג אבל הכא שיש לה מום נכפה ורגלים לדבר שמאוסה עליו ודאי שנאמן. ומ"ש כ"ג מרמב"ם כן כ' במהר"ם מר"ב סי' תתר"א וכן באור זרוע הגדול חלק א' שו"ת תשנ"ד מובא תשו' ר' ישעי' כרמב"ם, ואף שהרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ח' מובא בית יוסף סי' ע"ז חולק על הרמב"ם וכתב מי יכניס ראשו בין הרים גדולים, היינו דוקא לכוף את הבעל לגרשה כמו שכ' דהוי גט מעושה שלא כדין אבל לענין חר"ג דלשי' כמה פוסקים הוי רק דרבנן פשוט שאין חולק וכ"כ בס' בני אהובה פי"ד מאישות הט"ז דלענין חר"ג סומכים על הרמב"ם, ואף דכנה"ג אה"ע סי' א' הגב"י אות ל"ג כתב דהמורד על אשתו וטוען מאוסה עלי יש עליו חר"ג לישא אחרת, מ"מ ודאי רק אם בלי ראי' וטעם טוען כן אבל אם נותן טעם לדבריו ואומדנא דמוכח שכן הדרך להיות שתמאס עליו נאמן וכיו"ב כ' להתיר בצ"צ לובאוויץ אה"ע סי' קל"ב וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג וכן באוריין תליתאי סי' קי"ג וע"כ חבר אני להמתירים אותו מעגונו, ומצוה בל לענות את דינו:

סימן סח

יום ג' טו"ב סיון תרע"ח מאסקווא. לכבוד ידידי הרב הגאון מ' שמואל ראבינוביץ אבדא״ק מאסקווא.

אשר בדק לן מר אודות ר' יעקב מיכל העלער מפה שאשתו טויבא בת משה עזבה אותו זה ימים רבים ונסעה לחו"ל בלי רשותו. וע"פ הפצרתה שלח לה גט בחודש שבט תרע"ה להרב בטשעלסי (מאסאטשוסמס, באמעריקא) ומאז זה יותר משלש שנים לא נודע אם קבלה את הגט, ור' אברהם זוסמאנוביץ מעיד, כי בר"ח סיון שנה זו שאל את אם האשה לשלום בתה והגידה לו כי היתה לאיש אחר וטוב לה עמו. וכ"ג חפץ לדעת חות דעתי אם יוכל האיש לישא אשה. לדעתי אין עליו חר"ג ומצוה להתיר אותו, ע"פ הטעמים האלה:

א) מפני שהאשה הפצירה בבעלה לשלוח לה גט והשתדלה אצל הרב שם אודות הגט והרב כתב לפה ונקב בשם את השליח השני, מסתמא קבלה את הגט, דחזקה שלא שנתה דעתה הראשונה ולא שויא נפשה הדרנא, וכלל גדול דאין חוששים לשנוי דעת וכל העושה על דעת הראשונה עושה כמ"ש במנחות טז. נתן את הקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ד"ה פגול וזבחים ב: ובכ"מ וכמבואר בספרי חלק ראשון סוגיא י"ט באריכות:

ויש להוסיף עוד מגיטין לב: דקיי"ל כר' נחמן אם ביטל הבעל את הגט דחוזר ומגרש בו. והיינו אף שכ' תוס' ד"ה התם ורמב"ם פ״ו מגרושין הכ"א דיכול לבטל גם את גוף הגט, ומ"מ אמרי' כיון די"ל כוונתו במ"ש גט זה לא יועיל רק על ביטול השליחות, מפרשים כן כיון דלא חיישי' לשנוי דעת מחזיקים אותו שעדיין עומד בדעתו הראשונה שרצה לגרש ולא חזר בו לגמרי אלא שדוחה לשעה את השליחות עד זמן שיעלה רצון מלפניו, כמ"ש בספרי חלק ב' סי' צ"ה אות ד':

אך יש לדון. דדוקא בדבר שאינו חוב לאדם אז שפיר אמרי' כיון שהחליט כן אינו חוזר ועומד בדעת ראשונה, אבל הכא בגט שחוב הוא לה י"ל אע"פ שפעם א' נתרצית מ"מ אח"כ חזרה בה, וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"א התיב ר' שמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש שמא חזרה בה, הרי דחיישי' לשנוי דעתה:

ונראה דמירושלמי אין ראי', דהתם קאי לענין זכין לאדם שלא בפניו דלא אמרי' רק בדבר שהוא זכות גמור אבל בדבר שהוא מצד עצמו חוב לכל העולם אף שהיא גלתה דעתה שניחא לה בגט לא נפיק מתורת חוב ולא יוכל לזכות לה הגט, דס"ס שמא ממאנת שיזכו לה שלא תוכל עוד לחזור בה, אבל בנ"ד י"ל שפיר דלא חזרה בה וקבלה את הגט כהחלטה ראשונה. אלא שאף שאין מירושלמי סתירה לכאן. מ"מ אין מכל המקומות שבש"ס דל"ח לאמלוכי ראי' די"ל הכא שאני דחוב הוא:

אבל נראה דביבמות קיח: במזכה גט לאשתו במקום קטטה הוי איבעיא דלא אפשטא אי הוי זכות. לדעת הר"ן מובא באה"ע סי' ק"מ ס״ה יש מי שאומר דהוי ספק מגורשת, וא"כ הכא דהוי קטטה ביניהם דהא ברחה מבעלה לאמעריקא ותובעת גיטה, שפיר י"ל דלא חזרה בה והוי זכות לה ואף דרק ספק הוא אבל הא הכא בחר"ג ספק להקל, וגם י"ל עוד דכל הספק בגמ' בקטטה דחוב הוא, הוא כמ"ש שם דניחא דגופא עדיף לה וכן עיי"ש וכולן מזנות ותולות בבעליהן, וכאן שהיא בארץ מרחק נפרדת מבעלה לא שייך כל זה וזה ימים רבים אין לה כל תועלת והנאה ממנו והוי ודאי זכות. (ועי' קצה"ח רנ"ג סק"ב במתנת שכ"מ ל"ח שמא חזר בו):

והנה ראיתי כי בנו"ב קמא אה"ע סי' ב' מחמיר באשה ששלח לה בעלה גט וא"י אם קבלה אותו, ושם הי' מעשה דבתחלה כשרצתה היא, לא רצה הוא לגרשה לחלוטין רק התנה עם השליח לעכב הגט לזמן, וע"כ חשש הנו"ב אולי לשעה חפצה להתגרש וכיון שהבעל דחה את השעה שוב אח"כ גם היא חזרה בה, וזה ל"ש הכא דתכף כששאלה ממנו הגט שלח לה ולא עכב ומש"ה ל"ח שחזרה בה:

אך טעם השני של הנו"ב כיון שצריך הוצאות לסדור הגט שמא לא היתה ידה משגת לשלם הפרס להרב, וזה החשש שייך גם הכא, אבל יפלא מאד למה החמיר כ"כ לעגן איש בשביל חשש רחוק כזה, ואחד מאלף שבשביל תשלומי הוצאות סדור הגט יתבטל הגט, וגם עכ"פ ספק הוא ואולי יש לאל ידה לשלם וס' חר"ג לקולא כמ"ש ב"ש סי' א' סקכ"א ונו"ב עצמו תנינא יו"ד קמ"ו:

והעיקר נראה כי הכל הולך אחר החתום ובגמר דבריו הוא נתפס שכל מה שהחמיר הנו"ב הוא מטעם שכתב בסוף התשובה, כי, יש בזה תקלה גדולה ובטול התקנה לגמרי וכל אחד ירחק מאשתו וישלח לה גט ויקח אחרת, הרי דכ' למגדר מלתא, והכא לא שייך זה כיון דהבעל הוא קבוע במקומו ולא בגד בה ורק האשה ניידא ולא חזרה לניחותא, וע"כ נראה דהכא אין שום התנגדות מהנו"ב:

ב) טעם שני יש להתיר מפני חזקת כשרות של הרב שנשלח הגט לידו, שאלמלי חזרה האשה ומאנה לקבל הגט הי' מוטל עליו להודיע לפה שלא יבא הבעל למכשול חר"ג וכיון שהרב לא הודיע יש ראי' שקבלה את הגט, ואין לחוש שהגט נאבד, כיון שנשלח באחריות. וגם אין לומר שהרב כתב לפה שהאשה מאנה לקבל הגט ומכתבו נאבד, דלמה לנו לחוש בדרבנן למלתא דלא שכיחא דרוב המכתבים מתקבלים ואז בשנת תרע"ה באו מכתבים מאמעריקא כסדרם. ואף שגם אם האשה קבלה את הגט, המנהג שהרב מודיע לבעל ע"י מכתב והכא כיון שהרב לא כתב, ע"כ שלא נתגרשה, אך ז"א דהודעה זו אינה לעכובא, וי"ל שהרב סמך שהאשה בעצמה תודיע למשפחתה, ונתעצל ולא דקדק. משא"כ אלו לא היתה מקבלת הגט, חזקה שהי' מודיע לאפרושי מאסורא ולהסיר מכשול:

ג) היתר שלישי כיון שעזבה את הבעל בלי רשותו ומרדה בו, ובמורדת לא תקן ר"ג שלא ישא אחרת כמ"ש באהע"ז סי' ע"ז ס"ב שתי דעות על תוך יב"ח אבל אחר יב"ח לכ"ע מתירים לי ופשטות הלשון מורה שא"צ מאה רבנים דאל"כ לא הוו שתקי החמ"ח והב"ש להשמיענו זאת וכ"כ מהרי"ק קמ"א פשיטא שלא היתה כוונת הגאונים שלא לישא ב' נשים אלא בנוהגת מנהג ישראל ולא לזו שהמירה דגדולה מזו כ' ראב"ן דמורדת בבעלה לא משהי' לה אגיטא ק"ו בזו וכ"כ מהרשד"ם אה"ע ק"כ וכמ"ש למעלה סי' נ"ט עיי"ש:

ד) היתר רביעי כיון שע"א העיד בשם אמה שהיא כבר נשאת, וידוע דב"ש סי' ט"ו סק"כ כתב דע"א אין נאמן שמתה אשתו משום דיש חזקת איסור אבל נו"ב תנינא סי' ח' מתיר וכל האחרונים החזיקו כן ולית דין צריך בושש:

סימן סט

תשובת הרב הגאון ר' שמואל אבד"ק מאסקווא. ג' כ"ד סיון תרע"ח.

מכתב כת"ר קראעי עד תומו ואביא בזה את כל דבריו אחת לאחת למצוא חשבון, אודות הגט מהאיש יעקב מיכל העלער ולא נודע בברור אם הגיע הגט לידה והאריך כ"ת בזה וציין כמה מקומות בש"ס דלא חיישי' לשנויי דעת ומסתם כאשר תבעה להתגרש לא שנתה את דעתה וקבלה את הגט. לפלא מדוע לא הביא מחולין לט. מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש גבי השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ועי' בתוס' שם ובזבחים י. ד"ה ר"ל ואין לתמוה דלמא מימלך ולא זריק דהכא ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה ששחט ע"מ לזרוק, חזינן דאף דמעשה השחיטה היא רק הכנה להאיסור שחושב לעשות לזריקת דם לעכו"ם עכ"ז אמרי' דלא ממלך ויעשה כמחשבתו הראשונה. אך י"ל התם שאני כיון שהחל לעשות איזה מעשה אז אמרי' דבודאי יגמור את מעשהו כפי מחשבתו אבל אם אדם אומר לעשות איזה דבר, יוכל היות כי כשיבא לידי מעשה יתחרט על זה, ובזה נדחה ראייתו ממנחות טז. דהתם כיון שעשה מעשה שנתן את הקומץ במחשבת חוץ לזמנו ועבר על לאו דלא יחשב אמרי' דבודאי יגמור את עבודת הלבונה כמחשבתו הראשונה חוד לזמנו, וידעתי מה שיש לחלק בזה דהתם בשוחט את הבהמה לזרוק את דמה לעכו"ם והוי שחיטה הכנה לזריקה, אמרי' כיון שעשה הכנה למעשה אחרת בודאי יגמור המעשה ג"כ אבל הכא אין מעשה הקומץ שנתן במחשבת חוץ לזמנו שום הכנה למעשה הלבונה, עכ"ז סברה ברורה לאמור כיון שנתן הקומץ במחשבת חוץ לזמנו ועבר על לאו דלא יחשב בודאי יגמור עבודת הלבונה ג"כ במחשבה זאת:

ומה שהביא מר ראי' מהא דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו, עי' ר"ן גיטין ס"ד שהביא קו' רמב"ן על תוס' שכ' דהא דאמרי' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים הוא רק קנסא שלא חש שמא יבא לידי תקלה, ותמה דא"כ איך ס"ד דגמ' דנימא כן אפי' לקולא, ונ' לי ליישב דהכי פריך הגמ', כיון דח' שליח עושה שליחותו מהני אף נגד ח' היתר של האשה וגם רוב נשים אינן קרובות, הכא נמי גבי בעל אומר לגרושין ושליש אומר לגרושין בודאי צריך להיות נאמן בדבריו מטעם חזקה הנ"ל:

אך כל זה הענין דל"ח לשנוי דעת. לא שייך הכא בנ"ד כמ"ש כת"ר בעצמו, כאן שגט שחוב לה י"ל אף שנתרצית פ"א מ"מ אח"כ חזרה בה. והביא דברי ירושלמי גיטין פ"ו ה"א שהיתה צוחת להתגרש אני אומר שמא חזרה, ושוב יישב את דבריו ע"פ יבמות קי"ח המזכה במקום קטטה מהו ולשיטת הר"ן דהאיבעיא לא אפשטא וא"כ נ"ד דהוי קטטה דברחה מבעלה ותבעה להתגרש שפיר י"ל דלא חזרה בה דהוי זכות ואף דהוי ספק מ"מ בחר"ג ספק דרבנן להקל:

והנה דברי הירושלמי והגמ' הנ"ל, הואיל ואתי לידן אימא בה מלתא בעז"ה, דהנה יש להעיר על הירו' שהיא צוחת להתגרש וכו', וקשה הלא זאת שצווחה להתגרש לא הוי קטטה כדברי הגמ' יבמות קטז. ה"ד קטטה בינו לבינה וכו' כולהו נמי אמרי הכי, הרי חזינן דזאת שאומר לבעלה גרשיני לא יחשב אפי' קטטה ונאמנת מת בעלי ואין לומר דאם מריבה עם בעלה בחזקה וצווחת בקולי קולות גרשיני הוי קטטה, דא"כ למה משני שם דמיירי שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם, לוקמי כגון שהיתה מריבה גדולה ביניהם וצווחה בקולות שיגרשנה, אלא ודאי דאין קטטה רק באומרת גרשתני דחזי' דחפצה להשמט מאתו בשקר, וא"כ גם קטטה שבמזכה גט, היינו שאמרה גרשתני שאינה נאמנת לומר מת בעלי ומ"מ פשט הגמ' דחוב הוא לה, ואם מת חולצת ומתיבמת, הרי אנו רואים עד כמה הי' לחז"ל גירושין חוב לאשה, ואיך נאמר שאחר שאמרה פעם א' שחפצה בגט לא תחזור בה:

ובזה קשה לי על הנ"י שם דאמר דכן הלכה דאפי' בקטטה לא הוי זכות והכי מוכח מגמרא דבני מערבא הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה עיי"ש, וק' מה ראי' מירושלמי הא שם מיירי רק שצווחה להתגרש ואמרה גרשיני שזה לא יחשב קטטה ונאמנת לומר מת בעלי לכן אמרי' שמא חזרה בה אבל הכא בקטטה שאמרה גרשתני ואינה נאמנת לומר מת בעלי, באופן זה אולי הגרושין זכות לה:

ועי' ר"ן גיטין ר"פ התקבל, שפי' מ"ש במתני' לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור דמיירי שהיא עשתה שליח לקבלה והבעל מאן בזה שהשליח יקבל מצד שליחותה אלא שהוא זיכה לה את הגט ומ"מ יכול לחזור אע"ג דגלתה דעתה דניחה לה, והביא דברי ירושלמי הנ"ל, וק' אם היא עשתה שליח לקבלה אין הוכחה גדולה מזו שרצונה להתגרש ואלו לא דיבר הבעל מאומה ומסר הגט ליד שלוחה היתה מתגרשת תיכף בקבלת השליח ואינה נאמנת לומר שחזרה בה, ואם אמר הבעל לשליח אין רצוני שתקבל בשליחותה אלא הנני מזכהו לה על ידך יכול לחזור ואלו גבי המזכה גט במקום קטטה דעת הר"ן דהוי ספק והכא אין זה ספק, למה יגרע מה שעשתה שליח מקטטה, וצריך לישר הדברים ולהולמם יחד:

ונחזור לענין הגט, מ"ש כ"ת דהכא זכות הוא לה כיון שהיא רחוקה ממנו ולא שייך בזה נחותא דגופא. בזה דבריו צודקים, גם מ"ש כ"ת כי מה שהחמיר הנו"ב הוא מחשש בטול תקנת רגמ"ה כי כל אחד יעזוב את אשתו וישלח לה גט ויקח אחרת ובנ"ד לא שייך זה כי הבעל קבוע במקומו, דבריו צודקים. ובאמת הכא היא מורדת ממש כי ברחה ממנו ולפי דבריו בילדי נכרים השפיקה ואין צריך ע"ז מאה רבנים כאשר הביא כ"ת כמה גאונים שפסקו כן, וביחוד שברור שקבלה את הגט מטעמים נכונים שכתב כת"ר, לכן לית דין צריך בשש שמצוה להתירו, ובנ"ד אם נחמיר עליו אז תצא מזה תקלה גדולה כי הפרצה רבה מאד, ואין לענות את דינו. לזאת אבקש את כת"ר כי ייטיב נא לבא אלי למחר ונתיר את האיש מכבלי העגון, והשי"ת יעזור לנו שלא נכשל בדבר הלכה. ואבקש לעיין היטב בכל מה שכתבתי:

דברי ידידו מוקירו ומכבדו כרום. ערכו.

שמואל ראבינאוויץ אב"ד דפה מאסקווא.

סימן ע

תשובתי להרב הגאון אב"ד מאסקווא. א' ער"ח תמוז תרע"ח מאסקווא.

תמול קראתי לשבת עונג וקראתי מכתב מר, והנני משיב לו כבקשתו:

א) אשר תמה עלי למה לא הבאתי מחולין לט. גבי השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם, ייטיב מר לראות בספרי חלק א' סוגיא י"ט אות ד' ד"ה אבל וד"ה והא שפלפלתי בהא דחולין, ועוד בכמה סוגיות בענין זה, ורק במכתבי קצרתי:

ב) ומה שהק' כ"ת על דברי הנ"י יבמות קיח: וכן הוא ברשב"א, דפוסק הלכה במזכה גט בקטטה מתיבמת ומביא ראי' מירושלמי פ"ו דגיטין הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, דהא לעיל קטז. אמרי' דאם אומרת לבעלה גרשיני לא הוי קטטה דכולהו נמי אמרי הכי, אלא קטטה הוי אם אמרה גרשתני ואשתכח שקרא, א"כ מה ראי' מירושלמי בצווחה להתגרש, הא זה אינו קטטה ומש"ה אמרי' שמא חזרה בה ואינו זכות לה, אבל הכא בקטטה שאמרה גרשתני, וחפצה לצאת ממנו באיסור, באופן זה י"ל שהגרושין הם זכות לה

נראה דלק"מ חדא דאי נימא דצווחת להתגרש אינו קטטה ויש עוד מדרגה יותר גדולה בשנאתה לבעלה ורצון להתגרש כגון אומרת גרשתני ונמצא שהוא שקר, א"כ ר' שמי שהקשה על מתני' אם רצה לחזור יחזור למה סותם דתמיד כן הוא הא אם צווחה להתגרש זכות היא לה ותי' די"ל שחזרה בה, מה הועיל בתירוצו, הא הדרא קושי' לדוכתה אם תאמר גרשתני למה יכול לחזור הא אז בודאי היא לא תחזור עוד והגט זכות לה. אע"כ דמ"ש ר' שמי שהיתה צווחת להתגרש, כולל כל טצדקי דאפשר, שהבליטה שנאתה לבעלה בכל אופן שבעולם ואומרת גם גרשתני ולמה יכול הבעל לחזור, ומשני דאפי' אמרה כל מה שאפשר תמיד גט חוב הוא לה שאני אומר שמא חזרה בה:

ועוד נראה דכוונת הרשב"א ונ"י בראי' זו מירושלמי, דהא דקאמר בגמ' קיח:

דניחא דגופא עדיף לה קשה דהא חזינן דאמרה שקר במלתא דעבידא לאגלויי וחפצה לאסור עצמה עליו ואיך שייך ניחותא, וע"כ היינו דאע"פ שגמרה דעתה לשנוא אותו מ"מ אמרי' דעתה נשתנתה דעתה וחזרה בה, וכמו שירושלמי אומר שחזרה בה ה"נ באמירת גרשתני י"ל דחזרה בה:

ויותר נראה והאמת יורה דרכו, שהך קטטה דהכא במזכה גט אינה כקטטה דלעיל באומרת מת בעלי שמיירי באומרת גרשתני ונמצא שקר, כי הרשב"א ופנ"י כתבו שהיתה קטטה בינו לבינה ותבעה להתגרש, הרי מפורש שלא אמרה גרשתני, רק גרשיני, אלא פשוט שהכא מיירי שנתקוטטה עמו ורוצה בגירושין, ודוקא לענין נאמנות שמת בעלה פריך בגמ' כולהו הכי אמרי ונפל פיתא בבירא, דהיכי משכחת הדין דאשה נאמנת לומר מת בעלי, שכל הנשים בכעסן מריבות עם בעליהן ותאבדנה את אמונתן, וע"כ דוקא אם אומרת גרשתני בשקר אינה נאמנת, אבל לענין זכוי גט הך קטטה כפשוטו שצווחה להתגרש, ובאה"ע ק"מ ס"ה לא התנה הכא שתאמר גרשתני וע"כ דהכא שאני ומיירי כפשוטו:

ג) ואשר הק' כ"ת על הר"ן גיטין רפ"ו שפי' מ"ש במתני' לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור מיירי שהאשה עשתה שליח לקבלה והבעל מאן בכך אלא שזיכה לה את הגט ואמר לשליח הריני מזכהו לה על ידך אם רצה לחזור יחזור ומשמע מהר"ן דאפי' ריח הגט אין בו ואם בעלה כהן מותרת לו. ומ"ש מהמזכה גט במקום קטטה דפסק הר"ן דהוי ספק שמא זכות הוא לה, באמנה שהקושיא חזקה:

ומ"מ נראה דכל גט אשה חוב הוא לה ואף שעשתה שליח לקבלה מכל מקום הגט מצד עצמו הוא חוב ואין הגט הזה יוצא מכלל כל הגיטין, ואף שהיא גלתה דעתה דניחא לה מ"מ בשעה שמזכים לה את הגט אין אנו יודעים אם עדיין עומדת בדעתה הראשונה ואין הזכות מבורר לנו, משא"כ בקטטה משום דסניא לי' עצם הגט הוי זכותה ולא מצד גלוי דעתה וי"ל שפיר דיכול לזכות לה והדין נשאר בספק:

ד) ומ"ש כ"ת על ר"נ מתני' גיטין כב: שהקשה היאך האשה כותבת את גיטה והא מחוסרת הקנאת האשה לבעלה בין כתיבה לנתינה ותי' דהקנאה כיון שאינה מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעי' כיון דכ' וכתב ונתן, ותמה מר את הקו' הידועה מחולין פד. ושפך וכסה יצא זה שמחוסר שפיכה פדי' וכסוי ושם קלה. גז צאנך יצא זה שמחוסר גזיזה פדי' ונתינה הרי דאפי' דבר שאינו בגוף כפדי' מקרי ג"כ מחוסר:

נראה דוקא בגט אמר ר"ן כן דהקנאה כיון שאינה מעשה בגוף הגט אינה פוסלת את הגט, אבל בכסוי שהתורה אמרה רק ושפך וכסה ואין צריך לעשות יותר מזה, ואם הוא עכשיו פטור מכסוי מפני שהוא הקדש אלא שיכול להתחייב אם יפדה, זה אין לנו, דהתורת לא חייבתו לפדות, וה"ה בראשית הגזל דס"ס אינו חייב לפדות:

ומ"ש הרב במכתבו השני לדחות תירוץ זה מדברי הגמ' חולין פד. דמקשה ולפרקינהו ולכסינהו ותו' שם דכ' דפריך כיון שסופו לפדותו משום הפסד קדשים א"כ לכסינהו ועוד דכל העומד לפדות כפדוי דמי, אבל נראה דודאי אי נימא כן דכל העומד כפדוי, א"כ מה משני דמחוסר פדיי' הא אינו חסר כלל וע"כ דבתחלה הקשה בגמ' כן, אבל תי' הגמ' הוא כמו שבארתי כיון דס"ס לא חייבתו תורה בפדיון אין לנו לחייבו ולא מקרי עומד לכך:

סימן עא

ט"ז אדר תרע"ה. לכבוד הרה"ג שי'.

אודות האסון, כי מחנה קאזאקין ארורים עם שר מאה בראשם באו לעיר קטנה ביום אחד. ויאספו את רוב היהודים ויתנו אותם במשמר וילכו מבית לבית ומחנות לחנות לבוז בז. ובחנות א' היתה אשה ויחפצו לענותה ונתאבקה עמם, ולקול צעקתה נכנסה אמה מן הפרוזדור לעזור לבתה ויהרגו אותה. וכפי דברי האשה לא הפיקו זממם כי כאשר נלחמו עם אמה ברחה לה, והיא אשת כהן והבעל מאמין לדברי'. שני קרובי' כמעט כל הזמן עמדו אצל החלון מבחוץ אך אח"כ איימו הרוצחים עליהם וינוסו. והנה אף כי הרוצחים אספו את היהודים למקום אחד בכ"ז הרבה הסתתרו. גם בבית הכנסת היו עשרה אנשים. גם כמה נשארו בביתם:

במתני' כתובות כז. עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ובגמ' מחלק בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת, ולפרש"י של אותה מלכות מותרות שאינו רוצה להשחית את בני העיר. אבל דעת תוס' שם ורמב"ם ואה"ע סי' ז' סעיף י' להפוך דשל אותה מלכות אסורות כיון שיש להם פנאי ואינם יראים חוששים לטומאה, אך הכא אין נפ"מ בפלוגתא וגם לרש"י אסורות אף שהוא כרכום של אותה מלכות כיון שאנו רואים שהם משחיתים ובוזזים ורוצחים נפשות כמחנה אויב, אך אפי' בכרכום אמרי' שם אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות משום דהוי רק ספק ומי יימר דאטמי וכמ"ש רמב"ם בפי"ח מאסורי ביאה הי"ז והכ"ו דהוי רק איסור דרבנן:

אבל נראה דהכא אינו כרכום כלל, כיון דקיי"ל דבעי' שיקיפו את העיר מכל הרוחות כדי שלא תמלט אשה אחת כמ"ש הרמב"ם והוא לפי פירושו בגמ' א"א דלא ערקה חדא מינייהו קאי על האשה ובעי' שיהי' מהדר למתא שישולתא וכלבא וגווזא ואווזא, והכא לא היתה העיר מוקפת שמירה כלל והי' אפשר להמלט דאף שאספו רוב היהודים ויסגרו אותם בבית א' מ"מ הרבה נשארו חפשים בביתם וכמה נשים היו יכולות להסתתר בבתי שכנים ערלים ואף שכמה ראשונים פסקו דלא בעי' שתהא העיר מוקפת דשמא יש להם אימת הגייסות ואינן בורחות וכמ"ש ה"ה, והחלקת מחוקק ס"ק י"ד מספקא לי' דין זה, וקרבן נתנאל אות פ"ז מחמיר אפי' יכולה לברוח מ"מ הא רמב"ם והש"ע וב"ש ס"ק י"ז מתירים ומי יהין להוציא אשה מבעלה כנגדם:

אך עובדא זו ודאי דחמור מכרכום דבכרכום ספק הוא על כל אשה אם נכנס המחנה בביתה, אבל הכא הא ידוע על פי שני קרובי' שהיו הרוצחים בחנותה והיתה ברשותם וגם שנמצאה אמה הרוגה שם, א"כ הרי היא כשבוי' שהא היתה נשבית בידם. ומ"מ נראה דנאמנת לומר שלא נטמאה במגו שלא היתה כלל בחנותה כיון דאין זה נודע רק ע"פ קרובים שהשקיפו בעד החלון וראו אותה, והוי מגו במקום עדים פסולים. וברמב"ם פי"ח מהא"ב הכ"א כתב דנאמנת לומר נשביתי וטהורה אני במגו אע"פ שיש ע"א שנשבית וכמ"ש ה"ה דאין מחזיקים אותה בשבוי' ע"פ ע"א ונ' דה"ה שני קרובים לא עדיפי מע"א, וב"י סי' ז' כ' דטעם הרמב"ם כיון דבמתני' תני ואם יש עדים שנשבית בעי תרי וא"כ מוכח ממתני' כן דבעי' ב' עדים כשרים. ובב"ח שם הקשה על ב"י די"ל דלע"א נמי קרי לי' עדים כמ"ש במתני' דכרכום ואם יש להן עדים אפי' עבד ושפחה, וי"ל שם שאני דמפורש במתני' כן דאפי' עבד סגי אבל בכ"מ דתני עדים מסתמא הכוונה לעדים כשרים. אך ק' מעדיות פ"ח מ"ב בתנוקת שהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה ועדים מעידים אותה שלא נסתרה וכ' ראב"ד דמיירי בפסולי עדות אף דתני סתם עדים, וי"ל כיון שכבר ידענו ממתני' דכרכום דגם שפחה נאמנת להקל בשבוי' לכן הכא אף דתני עדים סתם כיון שלהקל הוא מיירי אף בפסולים. ועוי"ל דהתם לא תני עדים רק עדיה ר"ל קרובי' כמ"ש תפארת ישראל שם. ובתומים בכללי מגו אות י"ח מביא ראי' מכאן דמגו במקום עדים פסולים לא מהני דאי היו שם עדים כשרים שהורהנה איך שייך אם אתם מאמינים שהורהנה וכו' ואם אין עדים כשרים הא אין פסולי עדות נאמנים לפוסלה דאין ערעור פחות משנים וע"כ צ"ל שהתנוקת עצמה הודית שהורהנה וע"כ שאמרה שטהורה היא וא"כ הא יש לה מגו דלא הורהנה ומה צורך לעדים שלא נסתרה וע"כ דלא מהני מגו אפי' במקום עדים פסולים, ויש להשיב כי הלא בלא"ה ק' על בני משפחתה למה רחקוה ולא האמינו לעדים הלא משנה מפורשת בכרכום דאפי' עבד ושפחה נאמנים וביותר ק' לפי' רמב"ם שם דמיירי בעדים כשרים מה טעם אינם נאמנים וע"כ דהם החמירו נגד הדין וכיון דעדים לא מהני מכ"ש דטענת מגו אינה טענה לדעתם. ותשובת החכמים ממ"נ אם אתם מאמינים לעדים שהורהנה האמינו שלא נסתרה היא תשובה יותר נמרצת מנדחותם בכת מגו במקום עדים פסולים שאין הדבר מפורש בשום מקום ואין השכל מחייב כן:

ועי' ב"ש סי' ז' סקי"ד דהא דנקט עדים אין הפי' בכל מקום שוה ובמתני' כתובות כב. אף דתני ואם יש עדים שהיתה א"א מ"מ א"צ עדים דוקא וגם ע"י קול אסורה ובסיפא שם ואם יש עדים שנשבית צריך דוקא עדים אבל ע"י קול שנשבית מותרת, ובזה מיושב קו' תומים קמ"ט סק"י ונה"מ שם על הש"ך שכ' שכאשר יצא הקול שהוא של אביהם ליכא מגו דלא הי' שלך מעולם דא"י להעיז נגד הקול דמשנה מפורשת בכתובות טז. ואם יש עדים שהי' של אביו אינו נאמן ולדבריו הי' לו למינקט יותר רבותא דאפי' ליכא עדים רק שיש קול שהיא של אביהם אינו נאמן. ול"ק דהלא הכא אף דנקט ואם יש עדים שהיתה א"א מ"מ גם קול הוא בכלל. וה"ה התם במודה ר' יהושע אף דתני יש עדים ה"ה קול אינו נאמן:

וידוע דתשו' רא"ש כלל ס"ו סי' ח' כתב דלא אמרי' מגו במקום עדים פסולים דניחא לי' למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו ומדמי לה לב"ב לב: גבי רבא בר שרשום דל"מ מגו במקום קול. אבל בש"ך כללי מגו סי' ה' מביא בשם כמה פוסקים להפוך ובנה"מ כללי מגו סק"ח מחלק דבעובדא דרא"ש הוא נגד שטר ג"כ אבל נגד קרובים שמעידים בע"פ אמרי' מגו. ובאמת כן נראה מרמב"ם פי"ח מהא"ב הכ"א הנ"ל דדוקא אם יש עדים כשרים שנשבית ל"מ מגו. וא"כ הכא שפיר י"ל דנאמנת לומר לא נטמאתי במגו שלא היתה אז בביתה אף שהיא נגד שני קרובי':

ולסניף רחוק לצרף מ"ש מהרשד"ם סי' רל"ה ויש"ש ב"ק פ"ה סי' ל"ה וחולין פ"ח ה"ס ד' ומג"א ר"א סק"ד ושבו"י, ח"א צ"ג וח"ג סי' ק"כ ושאילת יעב"ץ ח"א קנ"ה:

וע"כ לדעתי יכול בעלה להיות עמה ואין להרוס את הקן. וה' ירחם על עמו ממלכת כהנים, ודם עבדיו יקום מחזירי יער בפני יונים, ושבו בנים לגבולם בארצם יהיו חונים:

סימן עב

כ"ד אדר תרפ"ב טאראנטאה.

להרבני המופלג מ"י יעקב שולמאן שי' שוחט בטימשינס אנטאריא.

אודות אשר שאל על דבר אשה צרפתית שיהודי דר עמה בנמוסי המדינה בעברה. ועתה באו לפניו ורצונה להתגייר ולשבת עמו יחדו בנשואין כדת תורה, אם להכניסה בברית כדי להצילו מן העברה:

מקור הדין משנה יבמות כד: הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ומקשה בגמ' הא גיורת מיהא הויא ורמינהו אחד איש שנתגייר לשם אשה וכו' כו' אי הכי אפי' לכתחלה נמי ותי' משום דר' אסי הסר ממך עקשות פה. והיינו משום לעז וחשד, ומה הלעז, יש בזה מחלוקת הראשונים דעת רש"י משום דאסור להביא עצמו לידי חשד שאם ישא אותה יאמרו שאמת הי' הקול שהי' לו עסק עם השפחה והכותית. ולכאורה ק' לפרש"י למה בשבת כג. דמקשה ומנא תימרא דחיישי' לחשד ומביא ברייתא דפאה, למה לא הביא ממשנה זו דמבואר דחיישי' ללעז וחשד, אך ל"ק ע"פ מ"ש חכם צבי סי' צ"א דהי' ידוע דחיישי' לחשד שהוא אמת ורק נסתפקו אי חיישי' לחשד הטועים בדין וע"ז מביא מפאה שאף שבאמת א"צ להניח בסוף שדהו דוקא מ"מ חיישי' לחשד, ולכן לא הביא מכאן דחשד זה הוא אמת:

אבל דעת רמב"ן ורשב"א בחי' יבמות וב"י אה"ע ס"ס י"א בשם תשו' הרשב"א דטעם האיסור דאם נטען מקודם עלי' יהי' לזות שפתים שלא נתגיירה זו לשם שמים אלא בשביל להיות עמו וכמ"ש בגמ' שם אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכו' ואף שדיעבד מהני הגירות מ"מ אין זו גירות טובה ונפ"מ בין הטעמים דלטעם רש"י שייך איסור זה רק בנטען שאין הדבר ברור אבל אם ידוע בודאי שבא עלי' אין כאן לעז כיון שבלא"ה גלוי ומפורסם שעבר עברה ויהי' מותר לכנסה כיון שלא יוסיף מאומה על החשד. אבל לטעם רמב"ן ורשב"א גם אם בודאי דר עמה מקודם אסור לישאנה אחר הגירות שיאמרו שנתגיירה בשבילו, ומפורש כדבריהם בתוספתא פ"ד הבא על השפחה ועל הנכרית אע"פ שנשתחררה ונתגיירה לא יכנוס, ותמוה איך יפרש רש"י טעם תוספתא. וכן דעת רמב"ם שבפ"י מגירושין הי"ד שהביא דין התוספתא גוי שבא על בת ישראל אע"פ שנתגייר לא ישאנה הרי שאפי' בא עלי' ולא שייך לעז של רש"י מ"מ אסור וע"כ משום דאין הגירות טובה וכ"כ ה"ה שם שכ"נ בגמ' דאיש שנתגייר לשום אשה לכתחלה לא ישאנה משום לזות שפתים. ומ"ש רמב"ם בתחלה הנטען, לישנא דמתני' נקט:

ודעת תוס' כטעם רש"י שכ' בד"ה אי הכי דמתחלה הי' ס"ד דגמ' דטעם מתני' שלא יכנוס משום שמא נתגיירה לשום איש וא"כ למסקנא אין הטעם משום זה וכן נ' ממ"ש בד"ה משום דכ' דבנטען על הפנוי' אין להחמיר משום לזות שפתים ומוכח דאותו טעם עצמו הוא שייך בנטען על השפחה שמחזיק את הקול הראשון וכן כ' מרדכי פב סי' י"ד הנטען מפרש בגמ' משום הסר ממך עקשות פה ומתוך טעם זה נראה לומר דה"ה הנטען על הפנוי' וראיתי זה עתה בס' בית נאמן לש"ב הגאון יחי' מזגיטרש סי' א' שהביא ראי' דתוס' לא ס"ל כטעם רמב"ן ורשב"א מהא שכ' ביבמות מב. ד״ה גר מכאן משמע דגר מותר בגיורת ואי נימא דיש לחוש שמא לא נתגיירה לש"ש רק להנשא לזה הכא נמי ניחוש שמא רק אחד נתגייר לש"ש והשני לא נתגייר רק כדי שלא להתפרד היא ממנו או הוא ממנה, וזה אינו כלל דהא מפורש בגמ' דגר מותר בגיורת לכתחלה אלא שצריכים הפרשה קודם נשואים ועי' יו"ד רס"ט ס"ט בהג"ה, וכן הי' פשוט לתוס', וא"כ לדעתו קשה מגמ' זו על רמב"ן. אלא ודאי דדוקא אם נכרי מתגייר בשביל אשה ישראלית יש לחוש בכוונת הגירות שהיא לשם האשה. אבל אם שניהם גוים ודרים ביחד בגיותם לא חיישי' לחשש רחוק כזה:

ואמנם תמה אני על טעם רמב"ן ורשב"א איך יפרנסו בשפחה למה הנטען על השפחה לא יכנוס איפה מצאנו איסור לשחרר שפחה אם כוונתו לישאנה, ואדרבה בפסחים קיג. אמרו בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה הרי שמשחרר עבדו לכוונה זו כדי שישא את בתו, ועוד קשה הא משנה סתמא קתני השפחה ונשתחררה, אע"פ שלא היתה שפחתו כלל ואין תלוי בידו או בידה אלא בהאדון ואיזה לזות שפתים שייך עליו, ואמנם י"ל כמ"ש יבמות מז: דמחלוקת ר"ש בן אלעזר ורבנן אי עבד צריך קבלת מצות אבל מסקנת הגמ' שם דעבד דחייב במצות גם לרבנן א"צ לקבל, ומצאתי עתה בשו"ת רעק"א ח"א סי' קכ"א ד"ה והנראה שהק' כן ותירץ דבשפחה דאיכא לאו מדאורייתא, הטעם כרש"י משום לעז שיאמרו שבא עלי' ועבר על לאו, אבל בנכרית דליכא דאו' לא הי' ס"ד לאסור בשביל כך אלא רק מטעם שנתגיירה בשביל כך והתרצן משני דמ"מ איכא לזות שפתים אי כפרש"י אי כרשב"א דהלעז שנתגיירה בשביל כך אבל בשפחה ודאי הטעם משום לעז דביאת איסור עכ"ד. אבל קשה על דבריו מתוספתא דתני הבא על השפחה ולא נטען. ול"ש טעם רש"י משום לעז דביאת איסור ומה טעם שלא יכנוס וצ"ע:

והנה בנ"ד שהם דרים ביחד לדעת רש"י מותר לכנסה אחר הגירות דל"ש לעז. ולטעם רמב"ן ורשב"א אסור, אבל באמת י"ל דטעם רמב"ן ורשב"א שייך רק אם בא עלי' דרך מקרה י"ל שנתגיירה כדי שידור עמה בקביעות אבל אם עתה הם נוהגים אישות בפרהסיא ע"פ נמוסי המדינה כנ"ד ל"ש חשש בנתגיירה בשבילו, וע"פ חלוק זה יש ליישב שי' ר"ת בתוס' כתובות ג: ד"ה ולדרוש שהתיר לבת ישראל שהמירה ובא עלי' גוי לקיימה לו כשנתגייר ול"ש אחד לבעל ואחד לבועל וכמ"ש אה"ע סי' קע"ח סעיף י"ט וקשה ס"ס אסורה להנשא לו כמ"ש בתוספתא הנ"ל דנתגייר בשבילה, וע"כ דבתוס' שבא עלי' במקרה שייך החשש משא"כ בעובדא דר"ת דהמירה והיו ביחד בקביעות שרי דאין לו צורך והכרח לגייר וע"כ שנתגייר לש"ש. וי"ל עוד דכוונת ר"ת דל"ש אי' אחד לבועל שאז היתה אסורה אפי' דיעבד אבל לכתחילה י"ל דאסורה משום כוונת הגירות וכ"כ פני יהושע כתובות שם. ומ"מ החלוק נראה נכון וכ"כ בס' בית נאמן שם. אלא שמ"ש שם בשם הגאון מהרש"ק דבכבר בעל דלא תקיף ליצרו מותר לקבלה הוא נגד התוספתא:

וראיתי בס' בית נאמן שהק' ממנחות מד. מעשה באדם א' שהי' זהיר במצות ציצית וכו' א"ל ר"ח שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה כתב מידה ונתנה לו אמר לה לכי זכי במקחך הרי דלא חש משום נטען על הגיורת ותי' שכיון שהי' המעשה מפורסם תו ליכא משום לזות שפתים, אבל לבד מה שהדבר מפוקפק ואין זה מפורסם כלל מ"מ לטעם רמב"ן ורשב"א ק' הא נתגיירה לשום איש ואסור לכנסה. (וביותר ק' לפמ"ש תו' שם ד"ה לבית דבתוספתא גרים ר' מאיר ובערובין יג: בעין יעקב דפוס ראשון לא ר"מ שמו אלא ר' נחמי' שמו כמובא בדקדוקי סופרים שם אות ש' וביבמות כד: ר' נחמי' ס"ל דאיש שנתגייר לשום אשה ואשה לשום איש אינם גרים כלל) אך באמת שם שאני דהי' ידוע שכוונתה הוא לשם שמים וכמ"ש תוס' יבמות כד: סד"ה לא ורש"י מנחות מד. ד"ה הוציאה שספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירה לפי ששמעה נס גדול של חומר ציצית וכ"כ מהרש"א שם שזה הי' שאלת ר"ח שמא עיניך נתת וכו' ואין מקבלים גרים לשם אישות והשיבה שהוא לשם שמים. ועי' ב"י וש"ך יו"ד רס"ח סקכ"ג דהכל לפי ראות ב"ד, ופלא כי בטור יו"ד רס"ח לא הביא כלל תנאי זה שבודקין את מי שבא להתגייר שמא לשם אשה כמ"ש רמב"ם ובש"ע:

ואפי' אם לא נסמוך על חלוק הנ"ל כיון שכבר דרו ביחד זמן רב כוונתם לש"ש, באו ונסמוך על ת' רמב"ם בפאר הדור סי' קל"ב שכ' בנטען על השפחה שעל הב"ד להשתדל שישחרר אותה וישאנה ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחלה אכן פסקנו כך מפני תקנת השבים וכו' עיי"ש (ותשו' זו מובאה בס' מלאכת שלמה יבמות פ"ב מ"ח ולא כ' שהיא מהרמב"ם) וכבר הורה זקן ועי' בס' בנין ציון ח"א סי' קמ"ט שהרב השואל ר' יעקב נפתלי לעמאן כתב שבמדינתו נוהגים להקל באותם שנשאו נשים נכריות להתיר להם לקיימם לאחר גירותם כ"כ מהרש"ם ח"ג סי' ש"ס וכך עשינו מעשה במאסקווא זה ארבע שנים שהתרנו להם להנשא אחר הגירות בהסכמת רבנים:

וקודם הנשואין צריכים פרישה ג' חדשים כמ"ש יבמות מב. גר וגיורת צריכים להמתין ג"ח ויו"ד רס"ט סעיף ט' ואה"ע י"ג ס"ה. ואם היא מעוברת אין צריך פרישה כמ"ש מל"מ פי"א מגרושין הכ"א ובברכי יוסף יו"ד רס"ט וטבילת מעוברת עולה לבנה כיבמות עח. ורס"ח ס"ו. וידקדק כ' בתנאי הגירות כמ"ש רס"ח ואם יש להם בנים גם הם צריכים גירות, ויזהירה כ' שתנהוג כשירה ותקבל עלי' עול מצות והצרפתית הזאת תעשה כמעשה הצרפתית הראשונה כמ"ש תוס' קדושין עא. ונספחו על בית יעקב:

סימן עג

לכבוד ידידי הרב הגאון המפורזם מ' שמואל אהרן שי' בעל הפרדס.

תמול בש"ק קבלתי יקרתו, ושאלתו אודות אלמנה מינקת. שגמלתה את ילדה אחר עשרה חדשים, ועתה עברו כ"א חדשים מלידתה, ונשתזכה לאיש, וכרתו ברית האישות ע"פ חוקי המדינה, וגם כפי דברי' כבר נבעלה לו באמרה שאיננה יכולה להתנגד ולעמוד נגדו, אם מותר לסדר קדושין להם להצילם ממכשול:

א הנה מהר"י מינץ סי' ה' מובא ברמ"א סי' י"ג סעיף י"א מתיר במופקרת איסור מינקת חברו כדי שיהי' בעלה משמרה ויליף לה מגיטין לח. דשחררו שפחה שנהגו בה מנהג הפקר אף דיש אי' דאו' לעולם בהם תעבודו ומכ"ש דדוחים תקנת חכמים במינקת, וממנו למד השבות יעקב ח"א סי' צ"ה להתיר איסור מינקת בשביל תועלת היתומים כיון דבחו"מ ר"צ סי"ג אפטרופוס יכול לשחרר עבדים לתועלת יתומים אף דמשחרר עבדו עובר בעשה וה"ה דמתירים איסור מינקת חברו. והנה לפמ"ש ר"ן גיטין לא דטעם אי' שחרור משום לא תחנם ואם אינו מכוון לטובת העבד מותר אין ראי' משחרור לאי' זה דהתם אם משחרר להציל ממכשול או לתועלת יתומים אין איסור כלל, אבל כוונת מהר"י מינץ ושבו"י לשי' תוס' שבת ד. ד"ה וכי וגיטין לא. ורשב"א שם דאפי' אינו מכוון לטובת העבד אסור. ולדעתם י"ל בעובדא זו נמי כיון דהוא כבר נתקשר עמה ע"פ חוק המדינה והיא אשתו ואי אפשר לו לישא אחרת ויש כאן בטול פו"ר וחשש עברה ממש, מתירים גזרה דמינקת כדי להצילם מעברה. ושאני בכל מינקת דאפשר לו באחרת:

ומצינו ביו"ד שצ"ב ס"ג מי שלא קיים פו"ר דוחים אבלות תוך שלשים ואף שכ' בטור שהי' הפסד ממון אבל עיי"ש בפרישה אות י"ב דמתיר אפי' בלא הפסד ממון וכן התירו הרבה גדולים כמ"ש שדה חמד ה' אבלות סקנ"ו, ואמנם הט"ז שם סק"ה כ' דאין מתירים לה להנשא בתוך שלשים משום בטול פו"ר שלו וכבר תמהתי עליו מתו' שבת ד. ד"ה וכי דמש"ה במי שחציו עבד וחציו בן חורין כופים את רבו לשחררו אף דעובר בעשה משום דפו"ר מצוה רבה ועי' בספרי חלק ב' יו"ד ס"ס ע"ו:

וכיוצא בו בשבת ד. התירו לרדותה קודם שיבא לאיסור סקילה ושם קנג. מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי דאי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים:

והנה בנו"ב תנינא אה"ע סי' ל"ה ד"ה ואמנם הביא ראי' זו מאבלות ואח"כ הקשה אטו נדמה מלתא למלתא לפי זה נתיר חליצה לכהן וכל השניות למי שלא קיים פו"ר, אבל נראה דל"ק דאיסור שניות חמיר יותר ממינקת כמ"ש ת' רא"ש כלל נ"ג סי' ה' וז"ל מעוברת חברו איסור זה בשעת נשואין הוא ועתיד לפסוק ואין איסור זה חמור כאיסור שני' שעשאוהו מדבריהם כאיסור ערוה עכ"ל וכ"כ רמב"ם בפ"ב מסוטה ה"ז דאם היתה אשתו שני' אינה שותה דאין האיש מנוקה מעון אבל במינקת חברו שותה שאין כאן עברה וכ"כ תוי"ט פ"ד מ"ג דסוטה. שאין מינקת גזרה רק תקנה עיי"ש:

ואמנם בת' מרן הב"י לאה"ע ריש דיני כתובה בענין מינקת מזנה הביא ראי' להיתר מהא דשבת ד. דהתירו לרדותה ודוחה את הראי' וז"ל שאני התם דרדית הפת אינה ככל שבותים ולא אסרו אלא משום דדמי לעובדא דחול כמ"ש הר"ן, משא"כ איסור מינקת דהוי איסור דרבנן ממש ויש בו משום סכנת הולד י"ל דלא שרי וגם י"ל דהתירו ברדית הפת רק שלא יבא לאיסור סקילה אבל כדי שלא יבא לאיסור קדשה ונדה י"ל דלא התירו. ויש לי לדון בקרקע על דברי מרן מרמב"ם סוטה הנ"ל דמשוי למינקת איסור קל, וגם ממה שהבאתי משחרור ואבלות וכמה דוכתי דהתירו אי' קל כדי שלא יעבור על איסור חמור, וגם הא הרמ"א הביא פסק מהר"י מינץ במזנה וחולק על ב"י וגם מפורש כנגדו בריטב"א מובא בת' רדב"ז סי' שמ"ט שהתיר לא' שקדש מינקת חברו ע"י שיבחנו את הולד אם יכול להתקיים באכילה ושתי' בלי יניקה, ועיקר טעמו הי' משום שהי' חשש שיבאו לידי מכשול וכ' הרדב"ז ע"ז שכבר הורה זקן:

ומ"מ הכא בעובדא זו אין סתירה כלל מדברי ב"י, דהתם שהיתה עודנה מינקת והולד צריך לאמו, שפיר כתב ב"י שאין מתירים משום מצוה כיון דיש חשש סכנה, אבל הכא דכבר גמלתו ואין תועלת להולד במה שתאסר להנשא ואין שום סכנה אלא גזרה שמא פעם אחרת תגמלנו קודם הזמן, י"ל דבמקום מכשול ואפרושי מאסורא לא גזרו וכמ"ש, נו"ב קמא אה"ע סי' כ' בד"ה ולכן וז"ל ואף אי נימא דגזרה זו משום סכנת הולד מחמירים בספק זה שייך אם לא גמלתו אבל אם כבר גמלתו זמן רב שאיסור הנשואין אינו משום סכנה אלא דגזרי' גמלתו שמא תגמלנו וכו' וא"כ בתנוק שכבר גמלתו אינו סכנה אלא גז' דרבנן וראוי לומר ספק לקולא עכ"ל.

ב ואף שכמה גדולים חלקו על השבו"י הנ"ל ולא סמכו להתיר במקום מצוה. ובראשם הנו"ב והג"ר סענדר מרגליות בת' הרא"ם סי' נ', אבל הכא דכבר עברו כ"א חדשים, והפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות אות ק"נ מתיר אחר ט"ו חודש אם יש טעמים אם נשתדכה וכ' שכדי שלא להפריד התיר לסמוך על מר עוקבא ור' חנינא ועולא בכתובות ס: דפוסקים כר' יהודה דמותרת אחר ס"ו חודש, והא דקיי"ל דצריכה להמתין כ"ד חודש היינו אם היא מניקה וחיישי' למעוט דצריכי ליניק כ"ד חודש אבל היכא שבאמת כבר אינה מניקה ואין משום סכנת הולד יש להקל בשעת הדחק וכ"כ שם בשם גדול א' שהורה כן כיון דעיקר אי' משום קנסא וסגי בקנס אחר ט"ו חודש:

ונראה דע"פ רוב סגי לינק בפחות מכ"ד חידש וכשי' ב"ה ור' יהודה שהזמן הוא י"ח חודש, רק הא דרב ושמואל אמרי תרוייהו בכתובות ס: דצריכה להמתין כ"ד חודש, היינו משום דחששו למעוט בפקוח נפש של הולד ואזלי לשיטתם שם טו:

אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דאפי' ברוב גוים מ"מ מפקחין עליו את הגל בשבת, וגם רב ס"ל כן והא דאמר שם אם רוב ישראל ישראל אמר רב ל"ש אלא להחיותו ובעי' דוקא שיהי' רוב ישראל, שם לא מיירי בפקוח נפש רק לפרנסו כאחד מעניי ישראל ולכן בעי' רוב ישראל כמ"ש באס"ז שם בשם רמב"ן וכ"כ שם ד"ה אם רוב בשם הריטב"א דרב מודה לשמואל דאפי' ברוב גוים מפקחין את הגל וכ"כ שם בשם הרא"ה וכ"כ תו' שם ד"ה אם דרק ברוב ישראל קאמר רב דחייב להחיותו ופשיטא דאין חולק דספק פק"נ לחומרא ומ"מ בספק אינו חייב להחיותו וע"כ דהא דלהחיותו לא קאי על פק"נ וכ"כ הפלאה על תו' ד"ה להחזיר דאף דשמואל ס"ל א"ה בממון אחר הרוב מ"מ מודה ברוב ישראל דחייב להחיותו משום מצוה וחי אחיך עמך וע"כ דאינו פק"נ שם. ולכן חששו רב ושמואל דלמא ולד זה הוא מן המעוט שצריך לינק כ"ד חודש, אבל הכא דכבר גמלתו והוא אחר י"ח חדשים והולד בריא ולא הזיקה לו כלום מניעת ההנקה א"כ חזינן דהולד הוא מן הרוב שפיר י"ל דגם לרב ושמואל אין בזה איסור מינקת:

ואף דדברי לא יתכנו לפמ"ש הכו"פ סי' ס"ג סק"א דרב ושמואל פליגי אי הולכים בפק"נ אחר הרוב ושי' רב דהולכים אחר הרוב וא"כ איך ס"ל לרב הכא דבעי' כ"ד חודש הא ע"פ רוב סגי בי"ח חודש. אבל הלא מפורש בראשונים הנ"ל דגם רב ס"ל דאין הולכים בפק"נ אחר רוב. וצ"ל דכוונת הכו"פ לפי הס"ד של רמב"ן הנ"ל שרצה לפרש דהא דרב אמר להחיותו מיירי לענין פקוח נפש וא"כ רב ושמואל פליגי בהא. וגם הכ"מ פ"ב משבת ה"כ מביא ת' הרמב"ם לחכמי לוניל דמסופק בשיטת רב די"ל דחולק על שמואל בהא:

ואמנם בס' ברכת משה ליד"נ הגאון ר' משה נחים ירושלמסקי זצ"ל מקעלץ סי' מ"ד מביא תשובת הגאון ר' יהושע מקוטנא זצ"ל ומחליט דהא דבעי' כ"ד חודש אינו מקנסא אלא הלכה ברורה, וראי' מגטין עה:

הרי זה גיטך ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ואמרי' שם בגמ' אם הניקתו יום א' בתוך כ"ד חודש סגי אף דלר' יהודה דס"ל זמן הנקה י"ח חודש לא מהני אם תינק אחר י"ח חודש ואינה מגורשת וע"כ דדין גמור הוא ומש"ה סומכים ע"ז גם לקולא באיסור א"א:

אבל אין זה ברור כמ"ש נו"ב קמא אה"ע סי' כ' ד"ה ולכן שאף למ"ד דזמן יניקה כ"ד חודש היינו שכן דרכו ומעלי לי' אבל לא בשביל זה יהי' ההכרח לאסור את אמו כל הזמן הזה שהמניקת לא נאסרה אלא כל זמן שיש סכנה לתינוק לגמלו אבל בזמן שכבר אין סכנה לגמלו אף שהחלב מעלי לי' ולא מיחשב כיונק שקץ מ"מ אין אמו אגודה בשביל זה להנשא ולכן אין ראי' ממתני' גיטין הנ"ל שאף אם יודה ת"ק שאינה אסורה רק י"ח חודש מ"מ סובר זמן היניקה הוא כ"ד חודש. עכ"ל ועפ"י זה הוליד חלוק לדינא לענין חודש העבור ויסודו מרש"י גיטין עה: שרק על י"ח חודש של ר' יהודה מציין על כתובות פ' אע"פ אבל בדברי ת"ק שתי שנים ראה רש"י הפרש דכאן אמר שתי שנים ולא כ"ד חודש כבכתובות משום דאף לענין היניקה חודש העבור שייך לתנוק אבל לענין איסור הנשואי די כ"ד חודש. ואף שדקדוקו של נו"ב מרש"י בענין חודש העבור אינו מוסד וכמדומה שלא זכר אז דברי רש"י נדה ז: ד"ה וחכ"א שכ' עד כ"ד חודש שהוא זמן הנקת התינוק, הרי דגם לענין יניקה תמיד אינו יותר מכ"ד חודש. ואפי' בשנה מעוברת, מ"מ בעיקר הדבר י"ל שהדין עמו דאע"פ שהיו מניקות כ"ד חודש ומש"ה חשיב נתקיים התנאי אם ינק יום א' בתוך כ"ד חודש מ"מ אחר י"ח חודש אין סכנה עוד ולא גזרו עלי' איסור נשואין. (ודברי רש"י אלו בנדה אינני מבין כי בגמ' אמרו הטעם מפני שאברי' מתפרקין ואין תלוי כלל ביניקת הולד):

וא"כ הכא אף שלא קידש אותה בדיני ישראל מ"מ כיון דנשתדך וקרוב לודאי שהם באים לידי עברה, הוי ממש דין הפנ"י שמיקל אחר ט"ו חודש, וכן מתיר בת' מהרש"ם ח"ג סי' קע"ו בנשתדכו כיון שא"י עוד לבטל את השדוך מפני חרם הקדמונים, מכ"ש בעובדא זו אשר ע"פ חוקי הממשלה אינו יכול בכל אופן לישא אחרת:

ג) עוד נראה דהא דגמלתו אסורה כ' רש"י כתובות ס: שגמלתו מחמת שרוצה להנשא, ולכן מתיר בת' ר"ח כהן סי' י"ג אם גמלתו מחמת אונס וחולי דלא שייכא הגזרה. ולפ"ז בזמן הזה שכל הנשים גומלות את ילדיהן לשנה אחת, אין שייך לגזור גמלתו אטו שמא תגמלהו לפני הזמן של כ"ד חודש כיון שתמיד הן עושות כן וע"כ דעכשיו ל"ש כלל גזרה זו. רק הטעם דאמרי לא פלוג רבנן. ואיסור זה קיל ואינו כגוף, הגזרה וכמ"ש רש"ם ח"ג סי' קע"ו בשם מג"א תמ"ז סק"ה בשם תה"ד דאין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף האיסור. ועיי"ש שמתיר בגמלתו אחר י"ח חודש כיון דאיכא כמה תנאים המקילים בזמן י"ח חדשים:

ד) ובכלל איסור מינקת שהחמירו בו מאד רבותינו האחרונים, אינני יודע טעמו של דבר מה ראו על ככה כיון דבזה"ז נשתנו הטבעיים מזמן הגמ' שאז הי' יונק תינוק כ"ד או י"ח חודש, אבל עתה אפי' מעוטא דמעוטא אין יונק יותר משנה ואין כל תועלת להילד באיסור נשואי אמו, ואדרבה ע"פ רוב הגזרה הזאת היא לרועץ ולהיזק לו כי אין יד האם משגת לכלכלו כראוי. ומ"ש גזרה זו ממ"ש תוס' ברכות נג: ד"ה והייתם דעכשיו שאין מלח סדומית מצוי אין מים אחרונים מעכבים וכ"כ תוס' ביצה ו. ד"ה והאידנא דעתה שאין עוד חברי מותר לקבור מת ביו"ט שני כיון דעבר החשש עבר הטעם ומביאים דה"נ אמרי' במים מגולים שכיון שאין נחשים מצוים אנו שותים אף שהוא דבר שבמנין וקיי"ל כן ביו"ד קט"ז ס"א, וכ"כ תוס' שם ל. ד"ה תנן דגזרות אין מטפחין ואין מרקדין ל"ש בזה"ז שאין בקיאים לעשות כלי שיר וקיי"ל הכי באו"ח של"ט ס"ג בהג"ה וכ"כ מג"א קע"ג סק"א דאין צריך עתה נטילה בין בשר לדגים משום דנשתנו הטבעיים:

ואמנם שבתשו' מהרש"ם ח"ג שט"ו מביא בשם הגאון משפיטיווקא שהתיר מינקת אם גמלתו ע"פ מ"ש מג"א סי' ט' סק"ז דגזרה אם בטל הטעם יכולים לבטל ועיי"ש שגם הגרי"ל מסמבור היקל כיון שבזה"ז נשתנה זמן הנקה מבימי הגמ', ועכ"פ בנ"ד הדבר פשוט להתיר להם ועד שתאכלנו באיסור וכו' והזריז משובח:

סימן עד

י"ג אדר ראשון תרצט סטאשוב.

אודות העגונה הדס בת ר' מאטיל אלמנת ר' איטשא מסטובניץ אשר בעלה נטבע בנהר וויסלא בחודש תמוז תרע"ז, והי' גב"ע לפני הרב מ' שאול שווארץ יחי' אבד"ק סטובניץ והגידה אשתו כי בעלה נסע א' קרח עם שותפו נפתלי לטארנוב וביום ו' שב השותף וספר כי ליל ו' היו הוא והמנוח ועוד אנשים יחד אצל הנהר וכאשר רדפו אותם ערלים נחבאו הם והמנוח נעלם ומאז לא ראהו. ונפתלי העיד כי כמה פעמים שמע ממנו שחפץ לעבור את הנהר ברגל, וביום ג' קרח הגיד לו ערל א' שאם יסחור עמו יראה לו מקום שאינו עמוק ויעבירהו את הנהר ונפתלי מחה בו שלא יסכן בנפשו. וליל ה' הלכו יחד בחבורה של י"ב אנשים ושמעו קול צעקה אצל הגבול וברחו ומאז איננו:

ר' שמואל בן אליקום העיד שראה את הנטבע יום א' חוקת רבע שעה אחר שהוציאוהו מן המים, והכירהו בסימני שערות ראשו שחורות, וזקנו שלא צמח כדרך העולם על סנטרו רק תחת הסנטר בצוארו, וראה שיש לו שבר, אך האנשים אמרו כי נעשה מחמת הטביעה:

בעריל בן יודל העיד, כי תיכף שנשמע הברה שהוציאו נטבע מנהר, רץ שמה והכירהו בגידולו ובזקנו הקטן השחור שהוא איטשא. וגם ראה שחסרו לו אצבעות ברגלו ולא השגיח באיזה רגל:

שלמה בן ישעי' העיד, כי שמע אז שאיטשא כבר שב לביתו ותכף כשהוציאו את הנטבע הלך הוא ואיטשא בן שמואל שמה, והכיר אותו בזקנו השחור שהי' צומח בשנוי תחת הסנטר ופניו היו שחורים ונפוחים ולא הי' אפשר להכיר שום טב"ע, וחסרו לו שתי אצבעות ברגל ימנית:

וכדבריו העיד איטשא בן שמואל כי שמע שאיטשא כבר הוא בביתו, וכשמשו מן המים את הנטבע בא שם והכירהו ע"י זקנו השחור שצמח תחת הסנטר בשנוי, וראה כי חסרו לו ב' אצבעות של רגל ימנית, פניו היו שחורים ונפוחים וא"א היו להכירו בטב"ע, וכן הגידה אשתו כי חסרו לו ב' אצבעות מרגלו הימנית:

הנה לכאורה נראה כיון שהאשה הגידה שחסרו לו שתי אצבעות ברגל ימנית, וגם שני עדים העידו כן. וגם השלישי בעריל העיד כן רק שלא השגיח באיזה רגל, וחסרון שתי אצבעות הוי סימן מובהק כמ"ש ת' רא"ש כלל ק"א סי' ו' דאם הי' חסר אחד מאבריו או יתר בידיו או ברגליו הוי סי' מובהק ומובא בטור אה"ע קי"ח ורמ"א י"ז סעיף כ"ד. אך בתשו' מהר"ם לובלין סי' נ"ו מפרש דמ"ש רא"ש חסר היינו דוקא חסר בתולדה וא"כ בנדון זה שנקטעו לו האצבעות לא הוי סימן. וכ"כ חתם סופר אה"ע ח"א סי' צ"ב נקטעה אצבע ימינו או שמאלו לא הוי סימן ונראה שם דאפי' סימן אמצעי לא הוי, והנה מהר"ם לובלין מחדש זה בלי שום ראי' והוכחה, וכל כי הא הי' לו לרא"ש לפרש ולבאר ולא לסתום דחסר א' מאבריו משמע אפי' נחתך, והלא הרא"ש ביאר שם דארוך וגוץ וחוור וסומק לא הוי סימן והי' לו לחדש יותר מזה דאפי' חסר אבר אם לא נולד כן לא הוי סימן. ומ"ש ח"ס דאם נקטעו אצבעותיו אינו אפי' סימן אמצעי כמעט שהוא נגד החוש, ועי' שם ארי' אה"ע סי' פ"ב שכ' דאם נחתכו אצבעות רגליו הוי סימן מובהק גמור, ובנו"ב תנינא אה"ע סי' ס"ו בנחתך אצבע ידו פשיטא להשואל דהוי סי' אמצעי וכן נ' דעת נו"ב בסוף התשובה עיי"ש שכ' על סי' האזנים דהוי מובהק ובפרט בצירוף הסימן שביד ימין נחתך ממנו אצבע, ואע״פ דבזמננו שמפני טעם ידוע רבו בין הצעירים קצוצי אצבעות יד או רגל י"ל דאין זה סי' מובהק. מ"מ עי' בית שלמה אה"ע סי' ל"ח במי שהי' חקוק על יד ימינו אותיות לסי' שהוא מחיילים של שנה זאת דהוי סי' מובהק דאף אם יזדמן סימן זה באיזו מאנשי חיל שצוו להם לחקוק כזה על ידיהם מ"מ ודאי דאחד מאלף הם נגד כל אנשים וכ' המ"ב והאחרונים דסי' מובהק הוי אם לא ימצא זה הסי' רק באחד מאלף, א"כ הכא נמי א' מאלף הם, ופשיטא דודאי הוי סי' אמצעי אך הא סי' אמצעי לא מהני:

א) ונראה להתיר עפמ"ש מבי"ט ח"א סי' קל"ה מי שיצא ממקום פלוני ללכת לביתו ולא הגיע לשם ובא גוי ואמר שנמצא הרוג באותו דרך מותרת האשה מדאו' כיון דע"פ רוב הי' שב לביתו ואינו אלא חומרא דרבנן וכה"ג כ' בפסקי מהרא"י סי' קל"ט כיון דנפיק קלא דלא פסיק שר' יצחק מת ויש לו קרובים הרבה וזה כמה שנים שנשתקע זכרו ואלו הי' חי הי' נודע ונשמע לנו וכה"ג הוי רוב דשכיח טובא וכו' ונראים הדברים בזמננו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי הוא הו"ל קלא טפי מקלא צורבא מרבנן בזמן חכמי התלמוד וכ"כ בת' מהרי"ו סי' ע"ט משום אין ספק מוציא מידי ודאי כיון שידוע שזה ודאי הי' באותו דרך ואחר ספק שמת באותו דרך הו"ל ספק וודאי וכו'. ועצם הסברא כ' בתשו' מהר"י מברונא סי' נ"ג דיש חזקה אי הוי חי הי' בא לביתו כמ"ש רש"י כתובות כב: באומרת ברי לי שאלמלי קיים הי' בא, ולשי' מבי"ט כל הני עובדי דיבמות קטו אתלי נורא בי גננא דר' חייא בר אבין אסר אף שידוע שאותו איש הי' שם בי גננא וכן שם קכא. טבע בכרמי ובדגלת הוי רק איסור דרבנן:

וק' לי ביבמות קטו: יצחק ריש גלותא קאזיל מקורטבא לאספמיא אביי אמר חיישי' לתרי יצחק ומביא ראי' מגט של נהרדעא וכו' ולשיטת מבי"ט אין ראי' דשאני גבי יצחק כיון שידוע בודאי שהוא הלך באותו הדרך ואין אנו יודעים מאיש אחר אין כאן אי' דאו' ומשא"כ בגט שפיר חיישי', וביות ק' דמהרי"ו סי' ע"ט מובא בד"מ י"ז ס"ק כ"ג תומך יסודו על ת' רא"ש כלל נ"א ס"ס ג' גוי שאמר יהודי שנתלווה עמו מת שלא הצריכו לחקור מגוי אם אותו יהודי שנלוה עמו מת אלא כיון שידעי' שיהודי נלוה עמו תלי' בודאי שאותו, יהודי מת, ולמה הוצרך רא"ש גיטין פ"ב ס״ס ג' לחלק בין גט לעובדא דיצחק ריש גלותא דגט כיון דאפשר לכתוב גט אחר מחמרי' ולא מהדרי' גט לבעל לגרש בו משא"כ ביצחק ר"ג אי ניחוש לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימי' פסק הרי"ף לקולא וכן מובא בת' רא"ש שם הא לשיטתו הי' יכול לחלק דעובדא דיצחק שאני כיון דידוע בודאי שהוא הלך ועל אחר לא ידוע אין ס' מוציא מידי ודאי:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה