אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג חושן משפט וענינים שונים › סימן קיב

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

חושן משפט וענינים שונים · סימן קיב

סימן קיא

שמתי עיני בגליונות מספרו על הירושלמי מהד"ת שמסר לו כ"ת בערב:

והנני מעיר בזה דברים אחדים לאות כי שמתי עיני בם:

א) בירושלמי ב"ק פ"ט ה"ג חילפיי אמר נשבע לו קודם הפסח (קאי על חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך) אחר הפסח משלם לו חמץ יפה (אם תבעו קודם הפסח ונשבע לו ואחר הפסח הודה לו צריך לשלם חמץ יפה וראוי לו הואיל שנשבע לו קודם הפסח בעי למיעבד השבה מעליא על שעת השבועה), ומגיה כ"ת משלם לו חומש יפה תחת חמץ יפה:

אי אפשר לגרוס חומש, דאם קאי על חמץ שמשלם קרן ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך ניתא לשון חמץ יפה, היינו דאינו מסלק אותו עם החמץ שעבר עליו הפסח אלא משלם דמים וכמ"ש רא"ש בב"ק פ"ט ס"ס כ"ה בעי רבא נשבע עליו מהו וכו' ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא, אבל בחומש תיבת ״יפה״ אין לה פירוש והיא מיותרת דאין לך חומש שאינו יפה:

וגם לפי מה שמגיה כ"ת א"כ רק החומש משלם אבל על החמץ אומר הרי שלך לפניך ומה שאמר בירו' אח"כ הכל מודים בחמץ שמשלם, צריך להגיה הכל מודים בחומש שמשלם רק החומש אבל על הקרן אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם, ואיך יתכן שבזה הכל מודים, והלא בבבלי ב"ק קה: מסקנת רבה ורבא להפוך דגם הקרן משלם וכ"פ רמב"ם פ"ג מגזלה ה"ה ורא"ש, והרי"ף שהשמיט דין זה אבל אין נודע שחולק ועי' נו"ב קמא או"ח כ' מ"ש בכוונתו:

ואם יאמר כ"ת דבבבלי איתא רק אם נשבע אחר הפסח אז א"י לומר הש"ל אבל בירושלמי דמיירי בנשבע קודם הפסח שפיר אינו משלם הקרן, אבל הלא כלפי לייא דקודם הפסח עדיף דאז הי' החמץ בר דמים, ואם הדין דאחר הפסח משלם קרן מכ"ש וק"ו אם נשבע קודם הפסח בזמן שהי' החמץ בר דמים דמשלם הקרן:

ונראה דאחר הפסח אין ב"ד משביעים אותו כלל כיון דאין גופו ממון ודמי למ"ש בשבועות לג במשביע עדי קנס דפטורים ומ"ש הכא קה:

כיון דאי מיגנב בעי שלומי לי' ממונא קא כפר לי' זה הוי רק גורם לממון ובגורם לממון הא פטורים שם בקנס, וכל דין זה בגמ' מיירי רק בקפץ ונשבע מעצמו וכמ"ש ב"ק קו. בנשבע חוץ לב"ד, וא"כ צ"ע מ"ש מל"מ פ"ג מגזלה ה"ה דאין לומר דהשמיט הרי"ף דין זה דרבא נשבע עליו משום דבעי' שבועה בב"ד ועכשיו אין לנו סמוכים, דהכא אפי' נשבע חוץ לב"ד חייב, הא עדיפא הו"ל לומר דשבועה זו בע"כ מיירי חוץ לב"ד דהא על עפרא בעלמא אין מחייבים אותו שבועה (וי"ל תלוי במחלוקת רמב"ם ראב"ד פ"ה מטוען ה"ב אי נשבעים על תביעה הבאה מחמת קרקע):

וגם אי נגיה חומש. נתפוס דמשלם חומש אף שא"צ לשלם קרן. והלא הרמב"ם ורא"ש ומל"מ מחליטים להפוך, דאי אפשר לחייב חומש אם אומר על הקרן הרי שלך לפניך. והוא דלא כמאן, ובודאי כוונת ירושלמי דחייב על הקרן וכדקיי"ל:

וי"ל להשערה דמ"ד זה בירושלמי חילפיי הוא אילפא כמ"ש בפני משה, וברור הוא עי' תמורה כה. בעי אילפא אמר על הלקט וכו' וכ"כ בירושלמי פאה פ"ז ריש ה"ג אילפא, ובתרומות פ"ו סוף ה"ב בהלכה זו גורס חילפיי, הרי דחילפיי הוא אילפא ואילפא ס"ל בב"ק קו. שבועה קנה, וע"כ י"ל דכמו דשבועה מחייבו לענין אונסין שם הכא נמי יש יתרון לשבועה, דנראה דאף שיכול לומר הש"ל מ"מ בדיני שמים חייב משום שגרם היזק להנגזל ולכן כיון דנשבע אין לו כפרה. עד שיסלק ההיזק בדיני אדם. ואילפא לשיטתו:

ועי' במל"מ שם שכ' לתרץ סתירת רבא דבדף קה: מספקא לי' אי בנשבע אומר הש"ל ובדף קי: פשיטא ליה אי יורשים הווי הכהנים אומר הש"ל אף דמיירי לאחר שבועה, די"ל דבעיא זו בגזל הגר היא בדרך אם תמצא לומר, והכי קאמר את"ל דאף בנשבע מצי אמר לו הש"ל גבי גזל הגר מהו אולי מקבלי מתנה הם, ויש לדון ולומר דא"כ חייב בודאי לשלם כמ"ש תו' כתובות ט: ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון והכא הוי ס"ס, ספק דאיבעיא ראשונה כיון דאלו מגנב וכו' וספק דמקבלי מתנות הוו:

ב) ירושלמי ב"ב פ"ט ה"ג ריב"ל אמר חולקים לקטנים במקום גדולים אלא עמדו קטנים ומצאו דבר יתר ומיחו. תמה כ"ת למה לא הביאו מכאן ראי' לדין רשב"א בחו"מ רפ"ו ס"א דהא דחולקים הוא דוקא בשמוחו אבל בסתם שותפים נינהו:

לא נראה כן, כי לפי פי' מר הי' לו לירושלמי להביא דין ריב"ל למעלה ס"פ יש נוחלין ה"ט על מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים וכו' אלא חולקים בשוה כי שם מקומו ולא הכא. וגם למה הבליט ריב"ל רק חולקים לקטנים הא גם הגדולים יכולים לחלוק כמ"ש במתני' שם ולא הקטנים נזונים על הגדולים, וגם לפי' זה איך יתכן סיפא שם ר' אבהו אמר נשבעים להם א״ר מנא כל המוציא מחברו וכו' הלא לא מיירי כלל לענין שבועה וע"כ בודאי הפי' כפני משה וקאי על משנה זו דמי שמת עיי"ש:

ובאמת לפי' רשב"א דמתני' דחולקים מיירי בשמיחו, הני שתי משניות אלו (וב"ב קלט. הניח וכו' וקמג: הניח וכו') הם אחדים ודין אחד. דסתמא שותפין הם בכל, כמ"ש רמב"ם רפ"ט מנחלות ורק אם מחו אז מתפרדים בין ביוקר מזונות ומלבושים ובין בשבח עבודה יתירה. אבל לר' ישעי' בטור רפ"ו ויש מי שחולק בש"ע ס"א דס"ל אפי' שתקו לא אמרי' דמחלו ויכולים לתבוע המותר ק' מ"ש ממתני' קמג:

דאף שהשביחו גדולים השכר לאמצע, וצ"ל דאע"ג דבשבח עבודה סתמא לשותפות כל זמן שאינם אומרים ראו מה שהניח לנו אבא מ"מ במלבושים מיוחדים ומזונות יתרים שאני דאפי' בסתם ובשתיקה לא מחלו:

ומ"ש נ״י במתני' קלט. דראי' לרשב"א דוקא בשמיחו מן התוספתא, כוונתו לתוספתא ספ"ח שכ' והיו גדולים נזונים ובאים בשתיקה וכן בבנות שם לא יאמרו קטנים הרי אנו נזונים כדרך שנזנתם אתם ומפרש דמשום השתיקה שלא מיחו אינם יכולים לתבוע נגד מה שהוציאו הגדולים יותר מהם:

ג) ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ג מעשה בחסיד א' שהי' מגלגל בגילוים ולקה בדלקת וכו'. כתב כ"ת דמגלגל הפי' אוכל או שותה וכמ"ש כתובות סז: ע"מ שתגלגל עמי בעדשים, לא כן הוא כי אין גלגול לשון אכילה רק בעדשים נקט לשון גלגול מפני שעדשים הן מגולגלות וכמ"ש ב"ב טו: עשה יעקב תבשיל של עדשים מה עדשה זו מגולגלת וכו'. והכא הפי' כמ"ש פני משה ואין זה לגלוג בפה ותרעומות כמ"ש ב"ב עה. לגלג עליו אותו תלמיד אלא שהי' מיקל בגילוי וכמו בנזיר בפ"ה דנזיר ה"ב שהי' מגלגל היינו שלא שמר את הנזירות כראוי:

ומה שהק' כ"ת אם עבר על אי'' גלוי איך נקרא חסיד, י"ל לא שחלק על כל דין של גלוי, רק שהורה להקל באיזה פרט מהם נגד הכלל דספק סכנתא לחומרא וכמ"ש בחולין מט: בסתקא דדובשא דרנב"י החמיר כר' שמעון דיש בדבש משום גלוי משום סכנת נפשות ומ"מ רבא התיר וי"ל דעובדא דהכא לא הי' ביין רק בדבש, ואף שבתרומות פ"ח ה"ג גורס בגלוי יין אך הכא בע"ז הגירסא בגלויים (וי"ל גלוי יין הוא משובש מן בגלויי). וגם עי' ב"ק פ. כעין זה מעשה בחסיד א' וכו' הביאו לו עז וקשרו בכרעי מטתו נכנסו חבריו לבקרו וכו' אמרו לסטים מזוין בביתו של זה אע"פ שהי' חסיד בכל דבר. וגם י"ל כמ"ש ב"ק קג: דמשתבע והדר הוי חסיד ודוחק:

והעיקר נ' דמצינו ממש כעובדא זו בערובין כט: לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו ומעשה בר' חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו חבריו רחמים עליו וחי' מפני שהשעה צריכה לו, ובריטב"א שם שכדאי הי' לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים. והטעם י"ל דר' חנינא לשיטתו שבטח בה' וכמ"ש חולין ז: שקול לא מסתייע מילתך אין עוד מלבדו כתיב ועוד שם א"ר חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה, ואף דיש קצת לחלק אבל הלא מצינו דעות דסומכים א הנס בפסחים סד: אביי אמר ננעלו תנן דסמכי' אניסא ועי' תוי"ט אבות פ"ה מ"ה לא הפילה אשה בשם רש"י שאלו הפילה אסור ליתן לה וכ' בס' תוס' יוה"כ מפני שהכהנים סמכו על הנס ולא האכילוה:

ד) ואשר הקשה כ"ת לי היום בקידושין מב. על ר' גידל אמר רב דיליף שליחות מנשיא אחד. הא א"י מוחזקת מאבותינו כמ"ש ב"ב קיט: וא"צ שום שליחות וזכי'. לק"מ כי אף שמוחזקת מ"מ הי' צריכים להשוות חלק כל אחד ואחד וא"כ היו כל ישראל צריכים לחלק את הארץ בשוה וכיון שהי' די שהנשיאים יחלקו מוכח שליחות או זכי'. וגם למסקנת הגמ' לא הי' שם שליחות ולא זכי' רק קאי לענין יתומים שמעמידים להם אפטרופוס. וגם הלא בב"ב שמואל חולק דאינה מוחזקת וכן קדושין כו. דבי ר' ישמעאל תנא וירשתם וכו' במה ירשתם בישיבה וע"כ דאינה מוחזקת וצריך קנין וי"ל דגם רב ס"ל כן. ועוי"ל עפמ"ש טורי אבן ר"ה יג. לתוס' דיש לגוי חלק במה שזרע ותלוי בברירה ורב ס"ל דאין ברירה וכמ"ש תו' גיטין מח. ד"ה אי לאו. גם נ' כל מ"ש בגמ' א"י מוחזקת מ"מ עוד לא היתה שלהם ממש וראי' מרש"י לך (יג. ז) והכנעני והפריזי וכו' ולא זכה בה אברהם עדיין ואולי רק לענין בכורה מהני הא דא"י מוחזקת דלא הוי ראוי וכמ"ש ב"ב קכג: במכירי כהונה הוי מוחזק משום דודאי יתנו ליד כהן זה ה"נ ודאי יקיים ה' הבטחתו ושבועתו, ומ"ש בע"ז נג: מכדי ירושה להם מאבותיהם יש לחלק:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה