חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
חושן משפט וענינים שונים · סימן קח
אשר התפלא כ"ת מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל איזה דוגמא לאהבת רעים חזקה כעובדא של פיתיאס היוני שחרף נפשו למות בעד רעהו דמון, והובא בספר צמח צדיק מרי"א די מודינא וזה לשונו:
מצאנו בספרי הרומיים כי מלך סיציליאה גזר מיתה על איש, היטיאה שמו, להתיז ראשו בסייף, והוא שאל טובה מאת המלך להנתן לו זמן שמונה ימים עד אשר ילך לביתו לצוות ולסדר את עסקיו, והמלך השיב כמצחק על זה, שימצא איש שיכנס בעדו בבית הסוהר ויתחייב להתיז את ראשו תחתיו אם לא ישוב לזמן הנזכר שיתן לו רשות כרצונו, אז שלח פיטיאה לקרוא אחד הנקרא דאמין אוהבו ורעו אשר כנפשו וגם הוא אהוב מאתו, וספר לו את צרכו ומצבו, ותיכף דאמין הלך למלך ונתחייב שיסירו ראשו אם לא ישוב פיטיאה לסוף שמונת ימים, ונתנוהו בבית כלאו עד שובו, ויהי כי קרב הזמן אשר לקח פיטיאה ולא בא, כל העם מקצה היו לועגים לראש דאמין על חיובו אשר עשה, אך הוא לא היה מתירא כלום כי בטח לבו ברעו ואהובו הנאמן. והנה לסוף הזמן המוגבל, והנה פיטיאה בא כאשר נדר וכאשר ראה המלך אהבה עצומה ונאמנה כזו, מחל לפוטיאה ולא רצה המיתו, לבלתי הפריד בין שני רעים אהובים כאלה:
הנני להביא בזה מ"ש בספר הלכות קטנות להר' יעקב חגיז בחלק ח"מ סי' רכ"ט שאלה שנים שאוהבים זה חת זה קשה כמות אהבה, ונגזרה מיתה על אחד מהם. ובא חברו ונמסר במקומו איזה מהם עדיף, תשובה:
לא הי' ראוי להשיבך על זה, אבל מאחר שמצאנו (נדה סט:) כשנשאלו י"ב דברים השיבו על דברי בורות לא אשיבך ריקם, וע"ז נאמר ענה כסיל וכו' ר' יהודה כי הוה בדיחא דעתי' אי שיולי מיני' חללו של עולם הוה קאמר להו (שבת עז.) והלל הזקן ערב שבת עם חשכה לא נמנע מעשות כן (שם לא.) מתוך דבריך ניכר שאתה פחמי, אם קרית לא שנית, אי שוטה שבעולם ״קשה כמות אהבה" מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, הלא תענה מהנמסר, אוהב את גופו יותר מחברו שהניחו בצער, צא מעלי עכ"ל. הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם:
וכן הוא פשוט. כי לא בזאת יתהלל המתהלל. ואסור לאבד עצמו לדעת וכמ"ש ב"ק צא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ר' אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם (ועי' יוסיפון פ' ע"א שהרחיב הדברים באיסור מאבד עצמו לדעת) וב"מ סב. שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך, ואסור להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה כמ"ש סמ"ע תכ"ו סק"ב ופתחי תשובה יו"ד קנ"ז סקט"ו ועיי"ש סי' רנ"ב סק"ב ומג"א ס"ס תקע"ד דאם יש בידו להציל הצבור אל יפרוש מהם אבל אם לא יוכל להציל יברח מפני הדבר ואל יעמוד במקום סכנה ובס' תפארת ישראל כתובות פרק ז' אות נ"ו דבשעת הדבר אסור לבקר חולים ובספר חסידים תרע"ד אם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו שמא יטבע עמו:
ומרגלא בפי האנשים דמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא כמ"ש בפני יהושע ב"מ נט. וחי' מהרי"ט סוף כתובות ותפארת ישראל סנהדרין פ"י אות י"ב. ובילדותי אמרתי מקור מגיטין נז: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון וכו' אמרו אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא דרש להם הגדול שבהם אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים אלו שטובעים בים הרי ששאלו אם מותר להפיל עצמם בים מפני שהי' מקובל ונודע שאסור לאבד עצמו, אלא שהגדול השיב דהכא מותר כדי להציל עצמו מעברה, ושאלה ותשובה זו נשנית מאשת ר' משה בן ר' חנוך ובעלה בשנת ד' אלפים תש"ח כמ"ש בספר הקבלה ויוחסין שהלכו ד' חכמים בספינה להכנסת כלה וכבש בן דמאחין את הספינה ואסר את החכמים ובתוכם את ר' משה ואשתו. ובקש השליש לענותה והיא צעקה אל ר' משה אישה בלה"ק ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחית המתים והוא השיבה אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה:
ובס' שבות יעקב חלק ב' סי' קי"א כתב דמי שעבר עברה שחייב עלי' מיתה מותר לאבד עצמו משום תשובה, ומפורש כנגדו בירושלמי ברכות פ"ג סוף ה"ד ר' יוסי בר חלפתא היה אתי באיסמטא וכו' א"ל ההוא גברא בעי מסחי א"ל לא תסכן נפשך א"ל מן נדה ומן א"א ההוא גברא בעי למסחי אפי' כן א"ל לא תסכן בנפשך כיון דלא שמע לי' א"ל ייחות ההוא גברא ולא יסוק וכן הוות לי':
ושאול שנפל על חרבו, הי' כדי שלא יתעללו בו וכמ"ש מדרש נח פל"ד אות י"ט יכול כשאול ת"ל אך, ותפארת ישראל יומא פ"ח אות מ"א פקפק על שאול וכתב מאן לימא לן דשפיר עביד, ולא ראה אז דברי המדרש:
ואף כי עם ישראל הסכין להשליך חייו מנגד, כל זה רק אם אנסוהו להפר תורה, לבגוד באמונתו אז ישפוך דמו כמים מאהבת הדת אבל לא יזנח את נפשו בעד איזה שרירות לב ודברים בטלים, כי הוא יודע כי איננו שליט על עצמו ועליו לתת דין וחשבון על חייו ובעל כרחו הוא חי ״כי ממך הכל״ וזה ההבדל בין אהבת דוד ויונתן שהיא אהבת חשבון ודעת שכל ומישרים, ובין אהבת אמנון ותמר שיסודתה התפעלות דם חם וחיה מתפרצת, ומי שמוסר את נפשו למען אהבת רע אין זה מדת גבורה רק רפיון וחלישות, אין זה הגיון רק שגיון דמיון ושכרון, לא שאר רוח רק רוח עועים, רוח קדים עזה ורעות רוח. זאת התלהבות אש זרה ורגשי חושים אבל ״בני דן חושים״ על החושים להכנע למשפט השכל אשר ישפוט אותם וירדה בכל יצר מחשבות לב ״ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו״:
ובכל זאת יכולים להראות למדי על מעשי גודל הנפש של אנשי מופת בקרבנו:
א) וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו. ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ג) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו וכו' וגמ' ב"מ נט. נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ותוס' ד"ה דכתיב היא מוצת בלא אל"ף שהיתה קרובה לאש כבר. ד) דוד וגלית, עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה. ה) והמלך היה מעמד במלחמה נוכח ארם וימת בערב ויצק דם המכה אל חיק הרכב. מסירת נפש של אחאב אחרי שהוכה בין הדבקים ובין השרין בכ"ז לא שכב על מטה רק הי' מתחזק ועומד ביסורים כל היום כדי שלא יכירו ישראל במכתו וירך לבם ויברחו. ו) ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ג עדי שקר העידו על בנו של שמעון בן שטח שחייב מיתה ויצא ליהרג ואח"כ הודו העדים בשקרם ואמרו מרי שקרין אנן וחפץ אביו להניחו בחיים אבל הבן מאן ואמר לו אבא אם בקשת להביא תשועה על ידיך עשה אותי כאסקופה ונהרג (מובא ברש"י סנהדרין מד:). ז) עובדא דמר עוקבא שהסתכן וברח לכבשן אש שלא לבייש את העני בנתינת צדקה בפרהסיא (כתובות סז:) כל אלה לא חשבו ולא חשכו את חייהם כי רוח נדיבה רוח ממרום הניעה אותם והיתה להם לקו ולמשקלת: