חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
חושן משפט וענינים שונים · סימן קג
מוסקבה.
לכבוד ידידי הרב הגאון הנ"ל.
אשר הביא מר במכתבו ספקו של המנחת חנוך מצוה שצ"ה אם באה התבואה לרשות יורש אי הו"ל תבואת זרעך או לקוח ופטור מן המעשר כמ"ש ב"מ פח: ותלי לה במחלוקת ב"ק קיא: אי רשות יורש כרשות לוקח וכיון דקי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח חייב יורש לעשר. וכ' כ"ת ראי' לזה מפסחים ט. חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הם בחזקת מתוקנים הרי דיורש חייב מדאו' דאח"כ אמר בגמ' ואיבע"א ספק וספק הוא וכ' רש"י דרק אי' דרבנן הוא ומבואר דמתחלה הי' ס"ל דהוי חיוב דאו' וסמכי' אחזקת חבר:
הנה לשיטת ריב"ם בתוס' ב"מ פח. ד"ה תבואת, אחר מרוח גם לוקח חייב מן התורה. אין ראי' מפסחים, דהתם מיירי אחר מרוח. ולשי' ר"ת ורמב"ם וראב"ד דפטור גם אחר מרוח. י"ל דהם מפרשים כתי' השני של ר"י בתו' שם ד"ה כדי. דמיירי בחזי רק לבהמה ולזה הן מתוקנים וכל החיוב דרבנן. ומדרבנן גם לוקח חייב:
וגם נראה דהא המ"ד שם הוא רבא ועליו מקשה בגמ' מחבר שמת, ורבא הא ס"ל בב"ק קיא: דרשות יורש לאו כרשות לוקח ואין ראי' למאן דס"ל כרשות לוקח דחייב:
אך אתפלא מאד על ספק מנחת חנוך, דהלא כמו במעשר דגן דלקוח פטור כן הוא במעשר בהמה כמ"ש מתני' בכורות נה: הלוקח או שניתן לו במתנה פטור, וגמ' בכור בניך וכו' מה בניך אין בלקוח ומתנה אף צאנך ובקרך וכו' ובר"ה ח עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומק' בטורי אבן למה צריך ללמוד מבכור בניך, תיפוק לי' מהא הקישא דמעשר בהמה לדגן וכמו דגן אינו בלקוח ה"נ במעשר בהמה. וא"כ שניהם שוים בדין זה. ובמעשר בהמה מפורש במתני' שם נו: האחים והשותפים וכו' חייבים במעשר בהמה וכו' קנו מתפיסת הבית חייבים, וגמ' שם ת"ל יהי', ושיטת רש"י דאם ירשו מאביהם חייבים, ורמב"ם פ"ו מבכורות ה"י כתב דפטורים, ועי' במהרי"ט אלגזי רפ"א דבכורות, וא"כ הדין מפורש, דבשני יורשים מחלוקת רש"י ורמב"ם, וביורש אחד גם רמב"ם ס"ל דחייב כרש"י כמ"ש לחם משנה, וכ"כ מנחת חנוך עצמו במצוה ש״ס, וא"כ אין ראי' מפסחים דסתמא תני חבר שמת וכו' ואפי' אי אין רק יורש אחד ג"כ מותרים הפירות:
ובענין זה העירני הגאון ר' יואב יהושע מקונסק בעל חלקת יואב בהיותנו יחד בווארשא בקוץ תרע"ד איך הי' לשבט לוי חלקם כיון שהי' עצה למכור התבואה ומוכר ולוקח פטורים מדאו':
ואמרתי לו, הנה החנוך מצוה שצ"ה כתב שהי' לשבט לוי חלק העשירי בתבואות אף שהיו י"ב שבטים. וכן בס' באר הגולה שנדפס במגנצא מכתב יד עתיק ח"א פ"כ מספר כי בני לוי התרעמו על מעוט פרנסה ואיך ראש הסנהדרין התוכח עמם ובא חשבון והראה להם כי אין בתרעומתם ממש ועי' חתם סופר או"ח סי' ר"ח ד"ה נחזור שכל שבט אין לו רק חלק אחד משנים עשר מתבואת השדה ושבט לוי נוטל העשירי דגן ותירוש ויצהר, ואע"פ שיכלו להערים להכניס דרך גגות והיו פטורים ממעשר מ"מ בושו בכך כמ"ש מנחות סז: התם בפרהסיא זילא בי' מלתא:
ולחשש שמא ימכרו התבואה. פשוט שבימים הראשונים שכל אחד הי' לו אחוזתו לא הי' אדם נצרך לקנות תבואה, ובקללה אומר והיו חייך תלואים זה הלוקח תבואה משנה לשנה (מנחות קג: וירושלמי שקלים פ"ח ה"א) והיו הלוקחים מעוטא דמעוטא, ואח"כ כשנתרבה העם ונחלתם לא הספיקה והחלו לישא וליתן, באמת תקנו חכמים שגם לוקח חייב במעשר וכמ"ש מהרי"ט ח"א ס"ס פ"ה שמפני שהיו הלוים קרחים בין מוכר לקונה חייבים מדרבנן:
וזה הפי' בב"מ פח. מפני מה חרבו חניות של בית היינו שהקילו במעשרות ולא הי' להלוים פרנסתם ונענשו כמ"ש באבות (פ"ה מ"ח) גמרו שלא לעשר רעב של מהומה בא. ושם מ"ט הדבר מתרבה מפני מעשר עני:
ב) הקשה מר על חי' רע"א יו"ד סי' א' שחולק על ט"ז סקי"ז שדעתו שחיוב הפרשת תרומה אינו תלוי באכילה ואפי' אינו רוצה לאכול חייב להפריש. ורעק"א חולק וכ' לא מצאתי זה. דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה וכמ"ש מג"א ר"ס ח' לענין חלה. איך יפרנס הא דמעשר שני פ"ה מ"ו ערב יו"ט ראשון של פסח וכו' הי' ביעור כיצד הי' ביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו. הרי דאפי' אינו אוכל חייב להפריש וגם תמה עליו מתוס' ר"ה ד. ד"ה ומעשרות, דכתבו שאין במעשרות קרא על בל תאחר אי לא אפריש, ולדעת רקע"א אי לא הפריש אין חיוב כלל. אע"כ דיש חיוב הפרשה תמיד. אלא שאין קרא על בל תאחר, והוסיף מר כי רעק"א מודה דמוכר חייב אף שאינו אוכל משום דמשתרשי לי' כמ"ש חולין קלא:
הנה ברש"י גיטין מז: ד"ה מדאו' כתב דמעשר טביל ואסר לי' באכילה ולא מצוה דרמיא עלי' הוא אלא א"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' וכ"כ בתשו' ר' אברהם בן הרמב"ם סי' י"ד וכ"כ המקנה קדושין מא: בתוס' ד"ה וי"ל דרק אם רוצה לאכול טבל כופין אותו שלא יאכל עד שיפרוש, הרי דעתם כרקע"א (ומ"ש מר דאם משתרשי לי' חייב מפורש ברש"י הכא). אבל לדעת רמב"ן בס' המצות שורש י"ב דיש בתרומה שתי מצות, ההפרשה ובה חטה אחת פוטרת, והנתינה לכהן. מוכח כט"ז דאפי' אינו אוכל ואין מוטל עליו להפקיע איסור טבל מ"מ חייב לקיים מצות נתינה לכהן. וכרמב"ן כתב רש"י חולין קלז: ד"ה דאו' דאע"ג דמדאו' בכל דהו מפטר מיהו לכתחלה רמיזא שעורא דילה חמשים וששים (וקשה דנראה סתירה מרש"י גיטין הנ"ל). וכ"כ תו' רי"ד קדושין נח: ומל"מ פ"ו ממתנות עניים ה"ז ונו"ב תנינא יו"ד סי' ר"א מחדש כן מדעתו:
ומה שהקשה מר משנת הביעור, בתוס' ב"מ יא. ד"ה עישור כ' דמיירי אחר הפרשה שצריך לבער וכן משמע מלשון רמב"ם פי"א ממעשר שני ה"ה וכ"כ רע"ב מע"ש פ"ה מי"ט. אבל אי אפשר לומר כן כמ"ש תוי"ט דמפורש עשור שאני עתיד למוד וכן ירושלמי מובא ר"ש שם מ"ח איתא דגם טבל חייב בבעור וכן מוכח במע"ש פ"ה מ"ח מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור וכן מוכח בסנהדרין יא: דזמן בעורא מטא לאפרושי מעשרא ומוכח דעדיין לא הי' מתוקן ומ"מ יש ביעור וכ"כ תוס' ר"ה ד. דביעור מיירי דוקא בלא הפרשה:
וגם קשה דבר"ה ד. במעשרות יש בל תאחר ועי' רשב"א וריטב"א אפי' לא הפריש עובר בבל תאחר וריא"ז בשלטי גבורים כ' להפוך מתוס' דאי לא הפריש עובר בבל תאחר ואם הפריש אינו עובר רק בשעת הביעור והוא כירושלמי שקלים פ"ג ה"ב א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בב"ת ובטורי אבן חולק על תוס' וס"ל דאף אם לא הפריש עובר בבלל תאחר, וא"כ שלש מחלוקת בדבר. א) רשב"א וריטב"א בין לא הפריש ובין הפריש יש ב"ת וחובת ביעור ב) דעת תוס' דרק אחר הפרשה יש ב"ת וקודם הפרשה אין בל תאחר רק חובת ביעור. ג) ושלטי גבורים ס"ל להפוך מתוס' דרק קודם שהפריש עובר בב"ת ודעת ירושלמי דיש בטבל ב"ת ומ"מ י"ל דגם אחר הפרשה יש בל תאחר:
והנה לקו' כ"ת, י"ל דלענין בל תאחר ס"ל כתוס' דרק אחר הפרשה עובר, ועל ביעור אף דאם אינו אוכל פטור להפריש מ"מ מקצה שלש שנים גזרת הכתוב היא להפריש ולבער אמי' אינו אוכל:
אלא שקשה הא יש לאו השמר לך פן תעזוב את הלוי וכו' ורמב"ם ספ"ב מחגיגה השהה מעשרותיו עובר בלאו ודוחק דמיירי אחר הפרשה:
ובירושלמי שקלים הנ"ל, קשה דמתחלה אמר דיש בל תאחר במעשר בהמה אף שאינו טבל. וא"כ מה הוסיף אח"כ דמשהה טבלו עובר בב"ת, הא פשיטא וא"צ לומר דהא טבל חמור יותר. ואולי יש הו"א להפוך דלא יעבור בטבל כיון דבודאי יפריש כשיהי' צריך לו לאכול ולכן אומר דאפי' בטבל יש ב"ת:
וזה עתה ראיתי בירחון שערי תורה שנה י' חוברת א' סי' ט' אות ל"ב מקשה על רש"י גיטין הנ"ל מתו' תמורה ד: בד"ה שהקדים דבכורים קודמים לתרומה משום שנאמר ד' שמות וכ"כ רש"י סוף ע"א ד"ה מפני, למה לא אמר דבכורים הוי מצוה דרמיא ותרומה לא רמיא וכמ"ש תשו' רשב"א סי' י"ח דמצוה דאפשר לעקרה כמאן דמיעקרה ולא דחי עשה לל"ת, ולא קשה כיון דס"ס בשעת הבעור חייב ולא יוכל לעקרה לגמרי:
ג) ומה שכתב מר דאף לרמב"ן בס' המצות הנ"ל, דוקא אם בפעם אחת מפריש אז מקיים מצות הפרשה ומצות נתינה, אבל אם הפריש רק חטה אחת. אז ביטל מצוה שני' ואי אפשר עוד לקיים מצות נתינה, אף שכן כ' הר"ש בן הנו"ב (תנינא יו"ד סי' ר"א) מ"מ ברמב"ן עצמו אין מבואר כן. ומה שמביא הר"ש ראי' מהא דסנהדרין פג. דטבל במיתה מדכ' ולא יחללו וכו' אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ואי נימא דמוטל עליו שתי פעמים הפרשה ונתינה, א"כ למה חטה אחת פוטרת. הא שייך עוד אשר ירימו, על הנתינה, ע"ז יש לומר דאשר ירימו קאי דוקא על מה שמוטל עליו מצד איסור. אבל לא במה שאין הכרח ואי בעי אומר לא בעינא ליתן לכהן וכמ"ש תוס' רי"ד הנ"ל, זה לא מקרי אשר ירימו דאין ברור שיקיים:
ד) ומה שכ' כ"ת שהוא מסופק אם הכהן ששחט הקרבן שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה ועליהם להביא קרבן אחר אם חייב הכהן לשלם לבעלים כדין הכהנים שפגלו במקדש או דילמא דכהן שפיגל הוא מזיק ופוסל הקרבן אבל הכא שהקרבן כשר ורק שגור לבעלים להביא קרבן אחר לא הוי רק גרמת היזק שאינו ניכר:
אתפלא כי הא מפורש ברש"י ב"ק ה. ד"ה ומפגל דחייב וכ"כ פל"מ פ"ז מחובל ומזיק ה"ד ושער המלך שם. ועי' פני יהושע וחתם סופר יו"ד ס"ס פ"ח והשמטות לחו"מ סי' ר"ד: