אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג חושן משפט וענינים שונים › סימן קא

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

חושן משפט וענינים שונים · סימן קא

סימן ק

לכבוד בני יקירי העלם המופלג ושנון מר פיחס יחי'.

על אודות התמיהות שכתבת לי מלמודך במס' קדושין הנני להשיבך בזה:

א) תמהת על תוס' קדושין יז: ד"ה חליפי שכ' על הא דגר ונכרי שירשו את אביהם גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דקא שקול ומק' תוס' דילמא טעמא משום ברירה כלומר השתא הוברר הדבר דזה חלקו. ויפלא בעיניך אפי' למ"ד יש ברירה אין לומר הכא ברירה בע"ז ומעות דהם שני מינים ול"ש בהם ברירה כמ"ש דמאי פ"ו מ"ח ומ"ט יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכן הוא בבכורות נו: א"ר ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אומר זה חלקו המגיעו ואמרי' ברירה כמ"ש רש"י שם ובגדיים כנגד תיישים לא אמרי' ברירה משום דהוי שני מינים:

הנה כן הוא ברשב"א כאן שמקשה קו' תוס' דילמא מותר משום ברירה ותירץ כן משום דבשני מינים לא אמרי' ברירה וכ"כ בתוס' רי"ד וכן הקשה על תוס' בטורי אבן חגיגה כה: ד"ה אתה ותוס' רעק"א דמאי אות ס"ט והניח בצע"ג. ובחתם סופר חי' ע"ז סד: ד"ה תניא, אבל בריטב"א קידושין מקשה קו' זו דברירה ואינו מחלק בין מין א' לשני מינים ויפלא הדבר:

ונראה כוונתם וכוונת הריטב"א כמ"ש ריטב"א ע"ז ס״ד. יכול לומר לנכרי טול אתה ע"ז וכו' ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא לי' בע"ז והאי ניחא לי' במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ"ע עכ"ל, ומש"ה אף דבכל דוכתי בשני מינים לא אמרי' ברירה היינו משום דמסתם ניחא לו שיהי' לו חלק בכל המינים אבל הכא כיון דע"ז ויין נסך אין לו שיווי אצל הגר הוי אומדנא דמוכח שהוא עומד להתחלק כן והוי כאלו התנו כן מתחלה שהגר יקח המעות והפירות והגוי את הע"ז והיי"נ. וריטב"א לשיטתו שפיר אמר הכא ברירה וזו דעת תוס', אך קשה איך ניחא לתוס' משום ברירה א"כ למה אמרה ברייתא דנשתתפו אסור הא גם בנשתתפו שייך ברירה וכמ"ש תוס' ע"ז סד: ד"ה תניא וכמו שתי' באמת ריטב"א. אך י"ל דס"ל לתו' טעם איסור בנשתתפו כמ"ש בע"ז סד: משום רוצה בקיומו וכמ"ש רמב"ם פי"ג מהמ"א הכ"ב ובירושה ל"ג שמא יחזור לסורו, ותי' תוס' דאי מטעם ברירה אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר:

ולפי הפשוט תי' זה אינו מובן כלל וכמו שהק' פני יהושע שם וטורי אבן חגיגה דאדרבה אם יש ברירה כ"ש דאם באו לרשותו אסור דכיון שבא הע"ז לרשות הגר הוברר הדבר שהוא חלקו ואפי' אי אין ברירה אסור דזכה בו כבר, אך כוונת תוס' כמ"ש המקנה דאין הפי' שבאו לרשותו דחלקו ממש דהו"ל לומר ומשחלקו אלא שמיירי שלא לקחו כדי לזכות בו מ"מ כיון שעשה מעשה אחר מיתת אביהם והכניסו לרשותו אסור ואי טעם ההיתר משום ברירה גם הכא מותר וע"כ דאין כאן ברירה:

וברשב"א קדושין אחר שתי' לקו' תוס' דבשני מינים אין ברירה הביא להפוך מתמורה ל. בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור ומק' בגמ' ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו אלמא אפי' בב' מינים בטלאים וכלב אמרי' ברירה ותמוה מאד חדא דהוא נגד מתני' דמאי הנ"ל שהרשב"א עצמו מביא וגם הלא קשה על מ"ש ניפוק חדא להדי כלבא הא אי יש ברירה כל העשרה מותרים דהא ע"מ כן נשתתפו והם חלק שלו משעה ראשונה ואין כאן מחיר כלב כלל ולמה צריך להוציא אחד וע"כ משום דבשני מינים ל"ש ברירה ומש"ה אין לומר דכולם מותרים, אלא כמ"ש תו' בכורות נו: ד"ה לברור דמסתמא כך הי' דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא נגד הכלב וטלה א' שהוא בורר מן העשרה טלאים שפיר הוי ברירה במין אחד וא"כ אדרבה מהכא ראי' ברורה דבשני מינים לא אמרי' ברירה ועי' ח"ס ע"ז סד. ושי למורא בכורות נז. מ"ש דרשב"א מפרש פי' אחר:

והנה כל קו' גמ' תמורה ניפוק חדא להדי כלבא ותי' כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו הוא רק למ"ד יש ברירה וכמ"ש תוס' ד"ה ואידך וכמפורש בבכורות נז. ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מיניי' אבל אי אין ברירה ודאי כולם אסורים אפי' אם דמי כלב וטלה שוים (ועי' חי' רעק"א יו"ד טז סי"ב שהק' ליבטל המחיר כלב ברוב ותי' דלמ"ד יש ברירה אפשר לברר את האיסור לכן אין בו דין ביטול והגמ' פריך ממ"נ אי אין ברירה כולם מותרים משום ביטול ואפי' אי יש ברירה ויכולים לברר את האיסור ולהוציא טלה אחד, עכ"פ השאר למה אסורים, וצ"ע דבבכורות אי אפשר לפרש כן דמק' רק אי אמרת יש ברירה ומוכח דאי אין ברירה ניחא דכולם אסורים וכל דבריו מוסבים רק אסוגיא דתמורה, וככה תמוהים דברי בית יצחק או"ח ס"ס נ"ד אות ט"ז שהק' בתמורה מ"ש ונברור חד מיניי' אמאי לא אמר להדיא דמקשה למאן דאית לי' ברירה ותי' דבאמת קו' הגמ' גם למאן דלית לי' ברירה משום דיש ס"ס עיי"ש וא"א לומר כן דהוא נגד סוגיא דבכורות דמפורש דהקו' רק למ"ד יש ברירה):

ומש"ה מק' לח"מ פ"ו מבכורות ה"י ויש"ש ב"ק ספ"ה בדיני ברירה על רמב"ם פ"ד מאסורי מזבח הי"ז למה כ' דאם דמי הטלה והכלב שוים מותר הא הרמב"ם פוסק אין ברירה ותמיד אסורים, ותי' בשער המלך פ"ג מגירושין סוף ה"ד בשם מבי"ט דמדאו' בטל הטלה שהוא מחיר הכלב בט' הטלאים אלא מדרבנן בע"ח חשיבי ולא בטלי והוה רק אי' דרבנן ובדרבנן הא יש ברירה. וכן הביא ס' זו ביש"ש הנ"ל וכן כ' מקור חיים תמ"ח סק"א וחי' רעק"א יו"ד ט"ז סי"ב, אך קשה למה תו' תמורה ל. ד"ה ואידך הקשו מכאן על ר"ת דס"ל אין ברירה, הרי דס"ל דהכא הוי איסור דאו' וכן הר"ן נדרים ריש פ"ה כתב דמהכא שמעי' דבדאו' יש ברירה:

ונראה ליישב ע"פ מ"ש הפמ"ג יו"ד סי' מ"א שפ"ד סק"א ובשער התערובות פ"א חקירה א' די"ל הא דחד בתרי בטל הוא דוקא בהיתר מבורר אבל אם לא הי' ההיתר מבורר מעיקרא לא מהני, דכיון דכל אחד אסור מספק הוי ודאי אי' תורה וכ"ש אי נימא ספיקא דאו' מן התורה לחומרא אי אפשר שספק יבטל את האיסור וכ"כ פמ"ג ק"ט שפ"ד סק"ו בשם כנה"ג בהגהות הטור וכ"כ בחי' רעק"א סי' ק"ה ס"ט בשם ת' הרשב"א סי' רע"ב דלא אמרי' חד בתרי בטל אלא היכא שהרוב הוא מותר בודאי, ונ' דתלוי במחלוקת הראשונים אי סד"א מה"ת לחומרא, דאי מדאו' לחומרא שפיר כל א' שעומד בספק אין עליו שם היתר ואינו יכול לבטל את האיסור אבל אי מה"ת לקולא בודאי יכולים מדאו' הספיקות לבטל את האיסור. וי"ל עוד דתלוי אי רוב מצד ודאי או אינו אלא ספק וספק זה התירה תורה כמ"ש אס"ז ב"מ ו: דאי רוב ספק הוא והתורה חידשה להתירו י"ל אין לך בו רק דוקא בהותר מבורר אבל אי רוב מצד השכל והוא ודאי היתר, אע"פ שאין ההיתר מבורר ס"ס יש סברא דרובא היתר הם והוי רובא מעליא ואין חלוק, ולשי' רמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ע"כ דרוב מצד ודאי דאי הוי ספק מה תועלת בו הא כל הספיקות מותרים. אלא לשי' ראשונים דסד"א מה"ת להחמיר יש לומר דרוב הוי ספק ואף שכל ספק אסור מ"מ ספק זה שרובו להקל מותר מדאו':

וא"כ הכא בעשרה טלאים שכנגד הכלב ההיתר אינו מבורר דכ"א ואחד מהם עומד בספק מחיר כלב ולשי' הראשונים הנ"ל לא שייך ביטול והוי אי' דאו'. ומש"ה תוס' דס"ל סד"א מה"ת לחומרא כמ"ש פר"ח ק"י ריש כללי ס"ס ושב שמעתתא ש"א פ"ג וכן הר"ן ס"ל כן סוף פ"א דקדושין גבי ערלה ובת' הר"ן סי' נ"א שפיר כתבו דהכא הוי ברירה באי' דאו'. אבל הרמב"ם לשיטתו דסד"א מה"ת לקולא ולדעתו אפי' בהיתר שאינו מבורר ג"כ שייך ביטול והוי רק אי' דרבנן ובדרבנן פוסק יש ברירה ולכן כ' אם דמי הטלה והכלב שוים מותר:

ב) שנית קשה לך שם יח. דאמר ר"י גוי יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ומק' ודלמא ישראל מומר שאני הרי דעשו יש לו דין ישראל אלא שהוא מומר ולמה בב"ב טז: כשאמרו שעשו בא על נערה מאורסה הק' תו' ד"ה בא הלא לא נצטוו בני נח על נערה מאורסה כמ"ש סנהדרין נז: בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה אין להם ותי' דאע"פ שלא נצטוו מ"מ מכוער הדבר וכ"כ בסנהדרין שם ד"ה לנערה הרי דעת תוס' דעשו הי' בן נח ולא ישראל והוא נגד הגמ':

הנה נודע הספק שבפרשת דרכים דרוש א' אי האבות הי' להם דין בני נח או לא, וא"כ י"ל דאף דגמ' מק' ודילמא ישראל מומר שאני וס"ל דהאבות הי' להם דין ישראל וכמ"ש רמב"ן סוף אמור ד"ה ויצא כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ומביא ראי' מגמ' זו (ועי' מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ו') מ"מ ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן שלמד דגוי יורש מעשו ס"ל באמת דעשו הי' בן נח ומ"ש אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה זה לא דברי ר' יוחנן אלא סתמא דגמ' אמרה כן וראי' דבנזיר סא. מביא בשם ר' יוחנן דלומד מירושה לעשו. ולכן בב"ב דהמ"ד דחמש עברות עבר עשו הוא ר' יוחנן, שפיר הקשו תוס' לשיטתו דהי' עשו בן נח וגם המ"ד דנערה מאורסה לית להו הוא ג"כ ר' יוחנן בסנהדרין שם:

ועוד י"ל דאף דעשו הי' לו דין ישראל מומר לענין ירושה ושאר דברים. מ"מ לענין נערה מאורסה הי' לו דין בן נח דכל הראי' בסנהדרין דאין להם נערה מאורסה הוא כמ"ש רש"י שם ד"ה בעולת בעל מדכ' והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו, הרי דגם אברהם אף דאז כבר נכנס בברית מילה מ"מ אמר ה' דוקא בעולת בעל ולא קדושין וחופה, ויש לדחות כיון שהיו הנשואין קודם שנכנס בברית לכן אמר בעולת בעל וצ"ע:

והאמת נראה דהא דמק' תו' בב"ב וסנהדרין דאין בבני נח רק בעולת בעל ולא נערה מאורסה אין כוונתם שעשו הי' לו דין בן נוח רק קאי על העמים שהם אין להם דין נערה מאורסה ומש"ה עשו שהי' ישראל אף דאם בא על אשת בן נח בעולת בעל הוי איסור דאו' וכמ"ש תוס' ע"ז לו: ד"ה משום דרק לענין חיוב מיתה לית בהו אישות אבל יש עשה ודבק באשתו וכו' וכן כתבו תוספות קדושין כא: דבור המתחיל אשת ותו' סנהדרין נב: ד"ה פרט דאיסורא איכא מדצריך להתיר יפת תואר וכ"כ תו' חולין קט: ד"ה נדה בשם הקליר דכל דאסר רחמנא שרא כוותי' מא"א יפ"ת וכ"כ לח"מ פ"ח ממלכים ה"ג בשם ר"א מזרחי וכ"כ המקנה קדושין כא: דודבק באשתו וכו' כיון דלא הותר בסיני לישראל בדנכרי באיסורי' הראשון קיימא, אבל כ"ז בבעולת בעל אבל בנערה מאורסה לבן נח אין אי' מן התורה לישראל ושפיר מקשו בתוס' דעשו לא עבר כלל:

ג עוד הבאת קושיא בריש מס' ב"מ שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתי' וכ' הרא"ש שם דמיירי במקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה נכרים, ותמהת לפי מה שהגמ' בב"מ כד. מסופק די"ל דרבנן דרשב"א פליגי אפי' ברוב נכרים דחייב להכריז ותוס' ב"ב כג: ד"ה חוץ מקשו למה לא מהני רובא כיון דליכא חזקת ממון ותי' דתקנת חכמים היא כדי לקיים מצות השבת אבדה כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה אם היא של ישראל וכ"כ הג"ה אשרי שם פ"ב סי' כ"א וכ"כ תוס' ב"מ כג. סד"ה והא דכל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקני' וכ"כ אס"ז ב"מ כד. סד"ה כי בשם רא"ש דתקנתא דרבנן היא וכ"כ בחי' ר"ן שם ע"ב ד"ה מי תק"ח היא דא"ה אחר הרוב כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימנים וכ"כ באס"ז שם ע"ב סד"ה ויניח בשם ריצב"ש שזה כוונת רש"י ב"מ כד: ד"ה מי שכ' ושלו נמי לא הוי דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא ולא נודע הטעם אלא ודאי הפי' משום השבת אבדה כתוס' וכן כוונת רמב"ן ב"ב שם סד"ה רוב שכ' כיון דיש סימן חייב להכריז דלמא דישראל הוא וחזקתו של זה אינה חזקה שאין לו בה כלום. וס"ס בעלי שיטה זו איך יפרנסו מתני' דשנים אוחזין דל"ש תי' רא"ש ולמה הוי הטלית של המוצא:

הנה הרא"ש מוכרח לפרש שמיירי בעיר שרובה נכרים. דאין לתרץ שאין במציאה סימן, דהא טלית יש בו סימן כמ"ש משנה ב"מ כז. שמלה מיוחדת שיש בה סימנים והמתני' משמיענו דין זה דרבנאי דאתי לידי' משמע ואפ"ה אבדת עכו"ם מותרת כמ"ש ב"ק קיג: ורש"י כאן ד"ה ומצאתה, אך אינני מבין למה שם בב"ק א"ר שמעון חסידא דין זה דאבתו מותרת ועליו מקשה ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' וכו' אבל היכא דאתי לידי' אימא להדרה. הא משנה מפורשת פה דאבדת עכו"ם מותרת כמ"ש רא"ש ולמה צריך ר״ש חסידא לאמור דין זה וקו' זו ואימא ה"מ וכו' הי' יכול להקשות על מתני' זו:

וקושייך הנה הספק על רבנן דרשב"א הי' רק ברוב עכו"ם די"ל כמ"ש תוס' משום מצות השבת אבדה חוששים למיעוט, אבל פשיטא דבעיר שכולם עכו"ם ואין שם ישראל כלל אין שום הו"א דחייב להכריז. וא"כ לדידהו מיירי מתני' במקום שכולם עכו"ם, ורא"ש דנקט רוב עכו"ם משום דכן הלכה וכמ"ש בחו"מ רנ"ט ס"ג:

ועיי"ש בחו"מ דרוב עיר עכו"ם והוא מצא במקום שרוב העוברים ישראל חייב להחזיר והקשה בפרישה וסמ"ע סק"ו הא רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ נלך אחר רוב העיר שהם עכו"ם, ותי' דוקא קרוב שאינו מקומו ממש רק נתגלגל ממקום אחר אז רוב עדיף אבל קרוב שהוא מקומו ממש כמו הכא שרוב העוברים ברחוב ישראל הם עדיף מרוב והוא כס' רמב"ן ב"ב כד. ד"ה אבל דענבי מצנעי דכי האי לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וכה"ג עדיף מרוב, אבל הט"ז לא ניחא לו בתי' הסמ"ע והוא תירץ דשא"ה כיון דאפשר לברר ע"י הכרזה אולי האבדה של ישראל לא מהני רוב העיר עכו"ם וכהאי סברא היא בתוס' ב"ב כג: הנ"ל:

ואינני מבין דברי הט"ז כי מה שהביא מתוס' ב"ב הלא כאן בסעיף זה קיי"ל להפוך דברוב עכו"ם שלו. ולפי סברת הט"ז בכל רוב עכו"ם גם העיר וגם רוב העוברים יהי' חייב להכריז כיון דאיכא לברורי, וביותר קשה הלא באותו סעיף איתא דרוב עיר ישראל ורוב העוברים עכו"ם הרי הוא שלו. ולתי' סמ"ע ניחא דקרוב ממש עדיף מרוב משא"כ לתי' ט"ז הכא כ"ש וכ"ש דחייב להכריז דמסייע גם רוב עיר ישראל להאי דאיכא לברורי וצ"ע:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה