חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
חושן משפט וענינים שונים · סימן צז
כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מ' שאלתיאל מו"ץ דפה סטאשוב.
אודות העובדא. שנתן איש אחד נכרי ליהודי שטר כסף להחליפו. והחליפו זה אצל איש אחר ואח"כ נודע שהי' ערכו כפול ובעליו טעה ואיננו ואין ידוע מי הוא. אם הרוח הזה שייך להראשון כי זכה בו כשהי' בידו אע"פ שלא ידע כלל כי חצרו קונה לו שלא מדעתו וה"ה ידו:
הנה המקור הוא מתני' ב"מ כה: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו והקשו הראשונים למה לא קנה חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל. ויש ע"ז תירוצים שונים:
א) תי' תוס' כו. ד"ה דשתיך דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל והגל וכ"כ תוס' ב"ב נד. ד"ה אדעתא ולטעם זה אפי' אם אבדה בעצמה לא שכיחא מ"מ אם כשיקרה אבדה כזו שכיח שימצאנה אז חצרו קונה וכ"כ רא"ש שם סי' ט' ואף שכ' שם תי' שני משום דזה נשאר מן האמוריים והי' בתחלה בקרקע של ישראל אחר ואח"כ קנאו זה ואף שנתייאש ישראל ראשון מ"מ באיסורא בא לידו והוי יאוש שלא מדעת, מ"מ תירוץ ראשון עיקר לרא"ש כמ"ש שם אח"כ גבי עשאו פונדק כיון שהוא משכירו תדיר אין עתיד למצוא לבעל החצר וכ"כ בסי' י' גבי מצא בחנות וחצרו לא קנתה כיון דרבים נכנסים ויוצאים וכ' בפלפולא חריפתא דהלכך אינו עתיד להמצא לו, וכ"כ נ"י שם גבי מצא בגל וגבי מצא בחנות וגבי לוקח מן התגר:
ובטעם הדבר מה בכך דלא שכיח וכמ"ש אס"ז בשם ריטב"א, הא קנין חצר לכל הראשונים הוא מן התורה (לבד הראב"ד) ומה נפ"מ אי שכיח או לא, ועי' נ"י על מתני' מצא בחנות שכ' דמפני שאין מכיר בה הוי כחצר שאינה משתמרת:
וי"ל הפי' כמ"ש ב"ק מט: כל היכא דאיתי' לדידי' דאי בעי' מקני מצי קני קניא לי' נמי חצרו וא"כ בעי' דומיא דידי', א"כ ה"נ אע"פ דחצר קונה שלא מדעת דוקא בדבר ששכיח ויכול לדעת והוי דומיא דידי' אבל אם לא שכיח שיתודע לא הוי דומיא דידי' ולא קני וראיתי שכן כתב מרדכי כאן סי' רנ"ח והביא מגמ' זו. ובמחנה אפרים קנין משיכה סי' ד' הקשה על המרדכי דהא במסקנא לא קאי הכי רק דהלכתא דליתי' למשכון, אבל נראה כוונת המרדכי דהגמ' מסיק רק דלא בעי' שיהי' עומד שם דוקא, אבל זאת הסברא עומדת ועכ"פ בעינן שיהי' עומד לכך ויהי' שכיח וראוי לדעת מהמציאה, וראי' ברורה עוד לזה מב"מ קב. ביוני שובך דקאמר כן כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכה:
ולפי שיטה זו בנ"ד זכה ראשון בהריוח כשהי' השטר בידו. דפשיטא דשטר של כסף הי' עומד להתודע תיכף בעיון ראשון וידו קנה לו שלא מדעתו:
ב ויש תירוץ שני מ"ש רמב"ם פט"ז מאבדה ה"ח שהקשה קו' זו ותי' מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים וה"ז אבודה ממנו ומכל אדם. ועי' ב"ח ריש סי' ר"ם ששיטת רמב"ם אחת היא עם תירוץ הרא"ש מפני יאוש שלא מדעת, וא"י כוונתו. ולתי' זה פשיטא דאין לזה ענין בנדון דידן כלל:
ג תי' שלישי במרדכי פ"ב דב"מ סי' רנ"ח ור"ס דחצר קונה רק במציאה דשכיחה ורגיל למצוא כמו ראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו משום דשדה תמיד מצויין שם צבאים וגוזלות אבל בדבר שלא שכיח לא קנה חצר, ובודאי זה כוונת ריב"א שם סי' רנ"ט בעובדא שמת גר בביתו והחזיק תלמיד א' בזהב שבאבנטו ואמר ריב"א דלא קנה חצר אפי' משתמרת, דאל"כ אין פי' לדבריו, וכן דעת ר' אביגדור בסי' ר"ס באבדת המעות משום דלא שכיח שיאבדו מעות ואף שאם יאבדו ודאי שכיח שימצאם הישראל שנאבדו בביתו (ועיי"ש שסוף דברי ר' אביגדור הם כתי' תוס' הנ"ל באות א' וצ"ע) ולשיטה זו בנ"ד לא זכה הראשון דהיא מילתא דלא שכיחא שיטעה איש בדבר פשוט שהכל רואים החילוק בין שטר קטן לגדול:
ד ודעת ר' ברוך במרדכי סי' רנ"ט שם דחצר קונה רק בהפקר גמור אבל לא גבי אבדה דאלו ידע לא הי' מפקירה ועי' בראב"ד פט"ז מאבדה ה"ד שכ' בטעם שני דאין יאוש קונה אלא באבדה אבל זו אינה אבדה אלא כפקדון ששכחו בעליו ותמה ה"ה שאינו מבין הכוונה ובודאי שהיא כדעת ר' ברוך:
והנה ודאי דעל מתני' דמצא בגל לא שייך טעם ר' ברוך דאלו ידע לא הי' מפקירה דהא כבר מתו האמוריים מימים רבים. וכן על עובדא דריב"א שהחזיק התלמיד בזהב שבאבנט דג"כ הי' הפקר גמור. וצ"ל דעיקר הביא מרדכי שיטה זו על עובדא דבדיל שנמצא שהי' כסף בפנים דמש"ה לא קנה חצרו לראשון משום דאלו ידע העכו"ם לא הי' מפקירה. ועי' סמ"ע סי' ר"ס סק"ב דשיטה זו עיקר וכ"כ חתם סופר יו"ד שי"ח ד"ה אלא. וגם לשיטה זו לא זכה ראשון:
ופשטות הרמ"א סי' רל"ב ס"ס י"ח ורס"ח ס"ג הכוונה כתירוץ ג' הנ"ל דהא מביא מקור מהגה"א ומרדכי ולא ציין על התוס', וכ"כ סמ"ע סי' רס"ח סק"ז. ואמנם נה"מ רל"ב סק"ח ורס"ח סק"ג כתב דכוונת הרמ"א כתי' תוס' הנ"ל באות א' אבל פשטות הלשון לא משמע כן, ועיי"ש בנה"מ רס"ח שכ' דהרא"ש לית לי' תי' התוס' מדכתב הטעם משום יאוש שלא מדעת, ותמוה דהא הרא"ש כתב גם תי' תוס' איזה פעמים שם, וא"כ אי כוונת הרמ"א כמרדכי בנ"ד לא זכה ראשון וכ"כ בפת"ש רל"ב בשם עבודת הגרשוני דאפי' בדבר שודאי יכול הי' הראשון להתודע ממנו מ"מ כיון שהאבדה עצמה לא שכיח אין חצר קונה:
ובודאי דלא עדיף ידו מחצרו, ואף דידו קונה שלא מדעתו כחצר כמ"ש תוס' גיטין סא. ד"ה ליקט ורשב"א שם ותו' סוכה לא: ד"ה באשרה דדוקא בהגבי' על מנת שלא לקנות לא קנה אבל סתמא קנה אפי' בלא כוונה וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' ק"נ וש"ך ער"ה סק"ג. ומה שהקשו מהרי"ט וש"ך מב"ק מט: דמחזיק בשטרותיו של גר לא קנה השטר משום דלאו דעתי' אשטר, היא קו' תוס' ב"ב נד. ד"ה אדעתא ותי' דשא"ה שיודע שהשטר בידו ואינו מתכוון לקנותו הוי ככוונה להפוך וכמ"ש ח"ס יו"ד שי"ה ונה"מ ער"ה. וכ"כ רש"י ביצה לט: דר' נחמן ס"ל דל קנה הממלא משום דנתכוון רק לחברו ומ"ש רש"י לשיטת ר' ששת תמהו תוס' שם ד"ה הכא דאין סברא שיקנה ובזה אינני מבין קו' מל"מ פי"ו מגזלה ה"ח על מהרי"ט הנ"ל דידו קונה שלא מדעתו מתוס' ב"ב הנ"ל, דשאני בב"ק בשטרות דהוי ככוונה להפוך כיון שידע בם:
ומ"מ ודאי דלא עדיף ידו מחצרו וכשם שאין חצרו קונה משום דלא שכיח ה"ה ידו וכמ"ש ש"ך רס"ח סק"ו. וגם עי' מחנה אפרים קנין משיכה סי' ד' דמחלוקת בירושלמי פ"ד שביעית אי ידו קונה שלא מדעתו ור' ירמי' סובר דאף דחצר קונה שלא מדעתו מ"מ ידו גרע ואין קונה שלא מדעת ותולה המחלוקת אי חצר משום יד או משום שליחות:
ונראה דבנ"ד הוי ספיקא אי שייך לראשון, וא"כ אין להוציא מיד השני, אבל הלא הבאתי דהנה"מ כ' דדעת הרמ"א כתוס' ושייך להראשון. ונכון לבצע ביניהם: