חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אורח חיים · סימן לא
שולהי תר"ע.
לכבוד חותני הרב הגאון איש חמודות מ' אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ אבד"ק אזארקוב.
על דבר מ"ש בס' זכותא דאברהם (מב:) מראש גאוני המדינה עמוד הדור מ' אברהם לנדא ז"ל מטשעכנאווי דיש איסור לשבת בסוכה כשהגג סגור כיון דמשתמש ונהנה מעצי סוכה שלא בשעת חיוב ואסור מדאו' כמ"ש בגמ' ובאו"ח תרל"ח ולשי' רמב"ן לא מהני תנאי, וכ"ת השיג ע"ז ממתני' רפ"ב סוכה מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהי' ישן תחת המטה ואמר ר"ג ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים וכו' ואי כדברי הגאון דשלא במקום מצוה אסור לשבת איך קלסו ר"ג, הא טבי שהי' שלא במקום חיוב אסור לו לישן בסוכה דהא נהנה מעצי סוכה ומועל בהקדש. אמנם בילדותי ראיתי בס' עונג יו"ט מהג"ר ליפא מביאליסטאק שגם הוא כ' לאיסור ואינני זוכר את המסקנא. אך הדבר יפלא מאד דבתוספתא פ"ג דביצה איתא רק אין נוטלים עצים מן הסוכה אבל לא מצינו איסור לשבת בה בשעת הגשמים או כשהגג סגור, וכן בתוס' סוכה ט. ד"ה מניין כתבו ג"כ רק דבעודה קיימת אסור מן התורה ליטול ממנה עצים ואם נפלה אסור מדרבנן ולא ס"ד כלל ישיבה, ומפורש בט"ז תרל"ח סק"ג שמ"ש אין נאותין מהם לדבר אחר היינו רק ליטול ממנה משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה עיי"ש:
וראיתי בשערי תורה חלק ראשון סי' ק' אות א' שגדול אחד הק' על זכותא דאברהם מר"ן שבת כ"א: שכ' דבנר שבת מש"ה נהנין אחר שבת מן השמן כיון דגם בעודו דולק למצותו נהנין ממנו משא"כ בנ"ח, הרי דזה התשמיש שהי' בו מעיקרא למצותו דהיינו כשסוגרין הגג מותר להנות ודומה לנר שבת והשיב ע״ז ידידנו הגאון ר"ש רזעכטא בעל בכורי שלמה שם אות ג' כי על פי פי' זה בר"ן אם נפלה הסוכה בחוה"מ מותר לבנות בה בית בחוה"מ ולשבת בו בשעת הגשם כיון דזה השמוש הי' לו בשעת עמידת הסוכה וזה לא מצינו אע"כ דליתא לפירוש זה עכ"ד. אבל החלוק פשוט דזה התשמיש של בית לא הי' מתחלה שהי' נהנה רק מישיבת סוכה ולזה הוקצה לענין לבטלה מסוכה ולעשותה בית אבל נר שבת לא הוקצה השמן אפי' לאכלו בשבת תכף רק מפני איסור כבוי:
וראי' מר חותני טובה מאד. ומה שדחה אותו הגר"ש הנ"ל (נדפס בהסכמה לס' שי למורא שהדפיס גיסי הרב הגאון מ' יצחק האגערמאן יחי' אבד"ק זרנובצא) ע"פ מ"ש סוכה כא: שאני מטה הואיל ולגבה עשוי' ואם ישן תחתה הוי שלא כדרך הנאה ולא נאסרה הנאת צל הסוכה. אבל לשבת כשהגג סגור נהנה דרך תשמיש ואסור. לא אמר כלום. כי תו' כ:
ד"ה ראיתם הביאו ירושלמי שהי' מניח תפילין ולא מחו בו ופריך מחלפא שיטתי' דר"ג דלמה מחו בידו מלישב בסוכה ומשני שהי' עושה כן שלא לדחוק את החכמים, ואי נימא דאסור לטבי לישן בסוכה משום הוקצה מה פריך מתפילין דאין איסור וסוכה שאני אע"כ דאין אי' מוקצה בישיבת סוכה בשעת פטור:
והנה הגאון בס' זכותא דאברהם תבר לוזיזי' וסיים די"ל כיון דילפי' איסור עצי סוכה מחגיגה דכ' חג הסוכות לה' א"כ לא חמור מהקדש ובהקדש אין מועלים במחובר ואף דיש אי' דרבנן י"ל בדרבנן גם רמב"ן מודה דמהני תנאי:
וע"ז יש לדון. דהא דפשיטא לי' להגאון דאין במחובר אי' דאו', אמנם כן יש ללמוד מזבחים מה. בקדשי עכו"ם לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דילפי' חטא חטא מתרומה הרי דילפותא חטא חטא ממעט גם מאיסור דאו' וה"ה במחובר דנלמד מחטא חטא כמ"ש מעילה יח: וכ"כ מנחת חינוך סוף מצוה קכ"ז. ומ"ש תוס' גיטין לח: ד"ה גופי ואפי' במחובר איסורא מיהו איכא י"ל כוונתם לאי' דרבנן וכן מ"ש ב"י יו"ד ס"ס רכ"א בשם ת' רשב"א דאיסורא איכא היינו אי' דרבנן:
אך הא בכל הקדש יש גם איסור בל יחל כמ"ש נדה מו: הקדיש ואכלו אחרים לוקים ואיסור זה ודאי הוא גם במחובר והא דילפי' חטא חטא מתרומה הוא רק לענין פטור קרן וחומש אבל איך אפשר להפקיע איסור בל יחל ופשוט כמו דאמרי' נדרים לה. יש מעילה בקונמות וקיי"ל כן ברמב"ם פ"ד ממעילה ה"ט ואפי' במחובר יש אי' נדר וכמ"ש נדרים מה: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים לכנוס לחצר אף דמחובר הוא ועיי"ש בר"ן דהוי אי' דאו' ובדאורייתא אין ברירה. וכ"כ בקונטרס אחרון לס' חמדת ישראל דף קמ"ה ד"ה ועפי"ז לפרש דברי ירושלמי נדרים פ"ג ה"ה ראה קציעות המלך ממשמשים וכו' ואמר הרי נטיעות הללו קרבן אם אינן מקוצצות וכו' נהנה מהם אין תימר למפרע קדשו מעל, היינו דבהקדש מלבד הלאו דמעילה יש בל יחל בנהנה מן ההקדש ואיסור זה הוא ככל האיסורים ואסור בספק ואין כוונת הירו' לענין קרבן מעילה דהא האיבעיא על נטיעות אם אינן נקצצות וע"כ דנהנה מהם בעודן מחוברות והא אין מעילה במחובר לקרקע וע"כ דהאיבעיא אם יש בו אי' מעילה ושפיר קאמר דאם למפרע קדשו יש אי' מעילה בנהנה מכח איסור אבל מודה דחיוב קרבן מעילה ליכא:
וגם בתוס' תמורה ג. ד"ה לא נהנין הקשו דלמא בקדשי עכו"ם מדאו' לא נהנין כמו בשלמי ישראל ותי' כיון דבקדשי עכו"ם אין קדושה לענין פגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאו' הרי דלולא זה הסברא הי' איסור דאו' אף דמרבי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כ' בני ישראל ולא עכו"ם, א"כ במחובר דאין סברא זו שפיר אסור מדאו':
וגם אף דרש"י סנהדרין פד. ד"ה בו לומד גם אזהרה דמעילה מחטא חטא מתרומה וכ"כ תוס' תמורה ג. ד"ה מאי דהזיד במעילה באזהרה דילפי' חטא חטא וכן ראב"ד פ"א דמעילה ה"ג כמ"ש כ"מ שם ולדעתם י"ל במחובר אין אי' דאו' אבל הא הרמב"ם שם כ' דאזהרה למעילה הוא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך א"כ אף דאין מעילה במחובר משום ג"ש דחטא חטא אבל אזהרה דלא תוכל בתוקפה וכן כתב בספר מרכבת המשנה בפרק ו' מערכין הלכה ל' דהא דקיי"ל אין מעילה במחובר היינו משום דילפינן חטא חטא והיינו בשוגג וחטאה בשגגה כ' אבל מעילה במזיד דלא נפקא מהאי קרא וכו' ודאי מעל. וא"כ אם נתפוס כס' זכותא דאברהם דיש בסוכה שלא בשעת חיוב מעילה שפיר יש אי' דאו' ולא מהני תנאי:
ובלעדי זה אפי' אין מעילה במחובר היינו במחובר מעקרו אבל הכא בסוכה דהוי תלוש ולבסוף חברו י"ל דהוי כתלוש וכמ"ש בערכין כא. הקדישו משכיר היכי דייר בי' במעילה קאי וכ"פ רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל' דאם דר בה השוכר מעל וכ"כ בשיטה מקובצת מעילה כ. דקיי"ל כן דמועל בתלוש ולבסוף חברו. והלח"מ הק' סתירת הרמב"ם מפ"ה דמעילה ה"ה דפוסק כר"ל דבעי' הקדישו בתלוש דוקא, ובכ"מ שם הקשה דחילוקו של ר"ל הוא רק דלא כרב אבל הרמב"ם דפוסק בפ"ח דע"ז ה"ד כרב המשתחוה לבית אסרו לא הי' לו לחלק בין הקדישו מתחלה או אח"כ ותי' די"ל דרק משום חומרא דע"ז פוסק כרב והנה כדבריו מצאתי בת' רשב"א אלף רל"ג שדעת השואל היתה כן דתלוש ולבסוף חברו הוי בכ"ד מחובר אלא בעיר הנדחת מחומרא דע"ז הוי כתלוש ועיי"ש שהרשב"א השיב על דבריו. וא"י איך אפשר לומר כן דא"כ מה זה שבמעילה כ. דאם דר תחת הבנין מעל אמר מסייע לי' לרב דהמשתחוה לבית אסרו, דהא התם רק מדרבנן ומחומרא דע"ז. וגם הלא גם לענין הכשר זרעים פוסק רמב"ם פי"ב מטומאת אוכלים ה"ג דהוי תלוש וכן לענין שחיטה בפ"א הי"ט התולש קנה וכו' ואם נעצן בקרקע אם שחט שחיטתו כשרה. וגם מפשטות לשון רמב"ם בע"ז מוכח דמדאו' הוא דבהלכה ד' התחיל אילן שמעמידים תחתיו ע"ז אסור בהנאה דהוי מדאו' ותכף באותה ההלכה כ' דין הבית מבואר דאין חילוק ביניהם ושניהם מדאו' הם. וכ"כ רש"י סנהדרין מז: ד"ה בקבר דתלוש ולסוף חברו הוי תלוש לע"ז וקבר. ועי' בת' רשב"א הנ"ל שכ' לדחות את השואל וז"ל ועוד מה שאמרת דעיר הנדחת נאסרו הבתים משום חומרא דע"ז דבעלמא תלוש ולבסוף חברו כמחובר (וט"ס שם כתלוש) דמי, הא נמי ליתא דתלוש ולבס"ח דעשאוהו כתלוש לגבי ע"ז לאו דאו' ולאו מעיר הנדחת שמעי' לה אלא מדרב המשתחוה לבית אסרו עכ"ל נ' לי דאין כוונתו דגבי ע"ז הוי רק אי' דרבנן כמו שהוכחתי למעלה ממעילה כ. דמועלים, אלא שכלפי דברי השואל שהוא נלמד מעיר הנדחת ומפורשת בקרא ע"ז דוחה אותו אבל באמת גם דעתו דמדאו' הוא כמ"ש רב המשתחוה לבית אסרו. אלא שבמלחמות לרמב"ן ע"ז נב: כ' על בהמ"ק שכתוב ובאו בה פריצים וחללוה גזה"כ הי' שיצא לחולין ע"י מעילה אע"פ שאין מעילה בקרקעות הרי דס"ל תלוש ולבס"ח הוי מחובר ואולי ל"ל הא דרב כיון דבמעילה כ. ר"ל חולק עליו ומוקי בהקדישו ולסוף בנאו:
והנה לפמ"ש בשער המלך פ"ג מאישות ה"ג לתרץ סתירת הרמב"ם הנ"ל, דדוקא אם מוציא מרשות לרשות מועל אפי' בתלוש ולבס"ח אבל אם בא להנות ולא לשנות אז הוי כמחובר והמנ"ח קכ"ז קלסי' א"כ הכא בסוכה שאינו משנה מרשות לרשות רק בא להנות שפיר קאמר בזכותא דאברהם דהוי מחובר:
והנה במנחות ע. בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלא כי קרא עלי' שם קדשה לה א"ד כיון דשתלה פקע טבלא מינה א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר א"ל כי תניא ההיא לענין מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם. והאיבעיא נשארה בספק וכ"פ רמב"ם פי"א מתרומות הכ"ו דספק הוא, ולכאורה ספק זה הוא בדין תלוש ולבסוף חברו אי הוי מחובר או לא. אך זה יצדק לתוס' קדושין סב. ד"ה אין דמחובר פטור מתרומה נפקא לן מדכתיב ממנו ולא מן המחובר והוי גזה"כ ומחובר הוא פסול מצד עצמו ולכן שהיתה השבולת תלושה מ"מ כיון דשתלה הוי תלוש ולבסוף חברה. אבל לרש"י שם ד"ה מחובר ומעילה יח: דמש"ה מחובר פטור דכ' ראשית דגנך מידי דמידגן שנאסף בכרי א"כ אין מחובר פסול עצמיי רק משום דלא אידגן והספק הכא כיון שהשבולת כבר אידגן אינו בטל אף ששתלה אח"כ או נתבטל הדיגון הראשון מפני ששתלה וכאשר תצמח יהי' דיגון שני, אבל אין זה ענין לתלוש ולבסוף חברו כלל:
ומ"ש שם ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע, וכ' בגליון הגר"י ברלין שא"י מקום שמפורש לשון זה וי"ל שהכוונה. לפ"ב בכורים מ"ד ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר שהבכורים נקנין במחובר לקרקע ומפורש שאין תרומה במחובר:
ואיני מבין מ"ש אביי כי תניא ההיא לענין מיתה וחומש וכו' לאיזה תועלת נאמרה, כיון דדעתו דהתרומה מהני רק מ"מ אין זה מחובר רק תלוש, וזה הוי רק לחדודי אבל לדינא אין כאן כל חידוש דין ועי' רמב"ם הנ"ל שמפרש לה אם קרא לה שם בתלוש וא"כ לא ניתן לכתוב לפשיטותו:
וראיתי עתה בס' הנפלא כלי חמדה פ' ראה אות א' בענין אין מעילה במחובר עושה פלוגתא בין רש"י לתוס', דרש"י ב"ק ו: ד"ה שור כ' דבהמה שאכלה שדה הקדש אין מעילה במחובר אף שתלשה ונהנה בשעה שכבר הי' תלוש אבל תוס' סנהדרין טו. ד"ה אין כ' שאם עקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה מועלים בבור חולקים על רש"י וס"ל דהוי תלוש ואתפלא שהשווה את החלוקים ולא קרב זה אל זה, דרש"י שפיר אמר דבהמה שאוכלת מחובר מן השדה תיכף במחובר באה הנאתה והוי מעילה במחובר אבל התם בבור בשעה שעקר החוליא לא הי' לו כל הנאה רק אחרי זמן העקירה. והלא כאן במנחות ע. מפורש כרש"י דאי גחין ואכיל הוי תרומה במחובר אלא שבטלה דעתו.
ובקונטרס אחרון לחמדת ישראל אות י"ב מביא דבר חדש בשם אור זרוע דכיון דמחובר לא נאסר משום עכו"ם אין בו איסור לא תעשון כן בנותץ וכמו דאין מעילה במחובר עיי"ש וא"כ דאיתא בספרי ראה דנותץ אבן ממזבח ומן העזרות שעובר בל"ת ע"כ משום דתלוש ולבסוף חברו הוא. ומפורש בתורה דכתלוש דמי דאל"כ א"א כלל ל"ת זו. (ובמנחת חנוך תל"ז שהביא ראי' מתוס' מכות כב. ד"ה אלא דבדבר שאין בו מעילה אין בו נתיצה, נ' שאין כוונתו כאור זרוע רק שיהי' במין זה מעילה ואפי' במחובר י"ל שיש אי' נתיצה משא"כ בעצי שלמים שא"א שיהי' בו דין מעילה):
ויש להעיר עוד על זכותא דאברהם ממג"א תרל"ז ססק"ז דאפי' אי תלוש ולבסוף חברו הוי מחובר מ"מ בסוכה כיון דלמיסתר קאי הוי תלוש עיי"ש במחצית השקל וא"כ יש בו מעילה. אך הלא לענין מעילה דבסנהדרין טו. קיי"ל כרבנן בשערו העומד לגזוז דאין מועלים משום דכל כמה דשביק אשבוחי משבח ואינו עומד עתה לגזוז וה"נ בסוכה דצריך לה עתה בחג איננה עומדת עתה לסתור ושפיר מחובר הוא. ועי' תומים צ"ה סוף סק"ג:
ב) ואשר העיר אותי מר על מ"ש בן דודי הג"ר יעקב זעליג גאלדשלאק יחי' בספרו ויחי יעקב בשם הג"ר חיים ברלין על רמב"ם בפי' המשניות ספ"ב דסוכה דירידת הגשמים בתחלת הסוכות רמז, כי ה' אינו מקבל מעשיהם ברצון, למה כ' דוקא בתחלת הסוכות הא בכל ימי החג הם סימן קללה:
הנה בשבות יעקב ח"ב או"ח י' הי' מתחלה דעתו להפוך ממש דרק בתוך החג הם סי' קללה ולא בתחלה וראי' מדקיי"ל דבליל ראשון צריך לאכול כזית אף אם ירדו גשמים והוי כמצוה הבאה בעברה לעשות נגד רצון ה' אלא כיון שירדו גשמים קודם שהתחיל במצוה אין זה סי' קללה כלל, אך אח"כ דוחה סברא זו דאדרבה באמצע הסוכות שכבר עשה המצוה ונאנס יותר טוב מאם הוא גשמים בתחלת החג ולא עשה כלל את המצוה:
וי"ל בכוונת הרמב"ם עפמ"ש בחי' רעק"א משניות ריש תענית לבאר מ"ש תו' סוכה ב. ד"ה כי דהקשו דאין גשמים סי' קללה דיכול לקבוע הסכך במסמרים שלא ירדו גשמים ואף דבעיו"ט לפני הגשם לא הי' קובעם במסמרות דצריך לצאת ידי דרבנן דגזרו גז' תקרה ואח"כ כשירדו גשמים ביו"ט א"י לבנות ביו"ט, מ"מ דחיקא להו לומר דסי' קללה הוא רק ביו"ט ראשון או בשבת, וזה פי' רמב"ם שרק ביו"ט סי' קללה שא"י לקבוע מסמרים:
עוד אמרתי כמה תירוצים אבל האמת יורה דרכו דמקור וראי' ברורה לרמב"ם הוא מברכות לד: דאמרו במשנה המתפלל וטעה סי' רע לו ופריך בגמ' אהייא (באיזה מן הברכות הוי טעות סימן רע) א"ר חייא אר"ס משום חד דבי רבי באבות ופרש"י שהיא תחלת התפלה רמז הוא שאין חפץ בה, הרי דכל סימן רע הוא רק אם מרמזים לו בהתחלה ולא אח"כ והם הם דברי רמב"ם כאן:
וראיתי בפלם שנה א' חוברת ראשונה מאמר שבלים מלאות מהג"ר אלי' דוד תאומים ממיר שהקשה שם איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוון וכו' יכוון באחת א"ר חייא וכו' באבות הא עיקר תפלה היא בקשת רחמים כמ"ש ברכות כ: תפלה רחמי היא ובכ"ד, ואיך יתכן שאם לא יוכל לכוון יכוון באבות שהיא רק שבח ותהלה ולא רחמי וע"כ פירש דהאי אבות לא קאי על ברכת אבות רק על האמצעיות שרמב"ם בפ"א ה"ד כ' שהן כמו אבות לחפצי איש. והנה דבריו הם נגד רמב"ם בעצמו פ"י ה"א ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב א"צ הרי שמפרש אבות ממש, וקושייתו ל"ק כי ע"פ דין יוצא בתפלה בפה אף שלא כוון בלבו ובפרט כיון שיודע שמתפלל רק שאינו מתכוון בכל תיבה. ולכן אם כוון בהתחלה באבות, הכוונה עולה לכל התפלה: