חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אורח חיים · סימן ל
לכבוד הרב הגדול מ' מענדיל בניו שי' אבד"ק צוזמיר
על דבר העובדת שמסבת שריפה שנפלה בליל א' סוכות הוסר הסכך ולמחרתו השיב בעל הסוכה את הסכך על מקומו ונסתפק מר אי מותר לשבת בה אולי הוי כמבשל בשבת באו"ח ר"ס שי"ח. והתיר אח"כ פ"פ מ"ש בש"ע הרב מלאדי או"ח תק"ב ס"א דרק בשבת קנסו ולא ביו"ט כמ"ש ה"ה מובא ב"י שם. ותמה מר עליו מפני מה לא החמיר כט"ז סק"א שכ' דאין חילוק בין שבת ליו"ט, וגם הביא כי הג' רש"ם בהגהותיו לס' ארחות חיים תמה ע"ז מירושלמי פ"ב דביצה של בית ר"ג היו שוחקים פלפלין ברחיים שלהם (כדעת ר"א בן עזרי' במתני' ביצה כג. וחכמים אוסרים) אר"א בר' צדוק פעם א' אכל אבא אצל ר"ג וכו' כיון שטעמם משך ידו מהם וכו' הרי דגם ביו"ט אסור דיעבד אם נעשה באיסור, והאריך בפי' הירושלמי:
אתפלא כי מר הביא דין זה בשם ש"ע הרב וחושב כי מקור הדין היא דברי ה"ה בהוצאת האש מובא ב"י שם וט"ז חולק על זה. אבל הלא זו גמרא מפורשת ביצה יז. אבעיא להו עבר ואפה מאי ומתיר ומקשה מהמבשל בשבת במזיד לא יאכל ומשני איסורא דשבת שאני ועי' רש"י משום דיו"ט רק אי' דרבנן הוא וכ"כ ר"ן שם דס' דרבנן לקולא וכ"פ רמב"ם פ"ו מיו"ט ה"י וקיי"ל כן באו"ח תקכ"ז סכ"ג. ולאו דוקא באופה מיו"ט לשבת אלא אפי' אפה במזיד מיו"ט לחול שרי דיעבד דאמרי' הואיל. אלו מיקלעו אורחים והוי ג"כ רק אי' דרבנן כמ"ש ב"י תק"ג בשם רשב"א והיא בסי' תשפ"ה וכ"כ בת' ריב"ש סי' ט"ז וסי' רצ"ד ואו"ח תק"ג ס"ס א' ומג"א סק"ג וחולק על ב"ח שאוסר:
ומ"ש רמב"ם פכ"ג משבת הט"ו מגביה תרומות ומעשרות במזיד לא יאכל, י"ל כוונתו רק לשבת דחמיר וקנסו אפי' בדבר שאינו אלא דרבנן אבל ביו"ט ס"ל דמותר כמ"ש בקובץ שם. וכא שכ' לחם תשנה פ"ו מיו"ט ה"י דמ"ש רמב"ם פכ"ג חשבת יו"ט קאי גם על מזיד דאסור ביו"ט, היינו משום דיש לו עצה שיכול לשאול מחברו עיי"ש:
ובודאי דלא נעלם כל זה מהט"ז. והא דבסי' תק"ב סק"א חולק על ה"ה ואוסר בהוצאת האש דיעבד, ע"כ צ"ל דדעתו דשם הוי אי' דאו' בנולד וכמ"ש מפורש דמידי דאורייתא אסור דיעבד כמבשל בשבת אבל לפי מה דקיי"ל דהוצאת אש הוי רק אי' דרבנן פשיטא דמותר דיעבד ובכל דוכתי ביו"ט דרבנן שפיר מיסתם הרב מלאדי להיתר שכן מפורש בגמ':
וירושלמי ביצה דר' צדוק נמנע לאכול הפלפלין, לכאורה י"ל דירו' לשיטתו דס"ל דטחינה וכל המלאכות שקודם לישה מדאו' אסורות כמ"ש תו' ביצה ג. סד"ה גזרה וכ"כ מ"ז או"ח תצ"ה סק"ב ובר"ן רפ"ג ביצה מפורש כן שי' ירו' בנדון זה בטחינה. אבל האמת יורה דרכו דהא ק' למה לא תלה ר' צדוק שהפלפלין נדוכו מערב יו"ט, וגם שמא נדוכו במדוכה ולא ברחיים שלהם וע"כ כמ"ש רמב"ן במלחמות ר"פ כירה שמנהג חסידות נהג או שלא יאמרו שהוא הסכים להתיר והיינו כיון שהי' ידוע לרבים שבית ר"ג נהגו כן לא חפץ לקיים ולהחזיק את מנהגם וצ"ל דגם בקו' ירושלמי הי' הכוונה מצד חסידות אבל ל"ש איסור בשוגג ותי' כדי שלא יחשדוהו שמתיר. ואין לי ס' ארחות חיים:
ובנדון זה בסוכה אין ספק דאין כאן רק אי' דרבנן וכמ"ש ביצה לב: גזרו רבנן על בנין עראי ותו' שבת קל"ז: סד"ה דר"א דאוהל עראי דרבנן, ולכאורה לפמ"ש תוס' ביצה שם ד"ה מלמטה דמש"ה מחזירים קדרה ע"ג כירה כיון דהמחיצות היו עשויות מתחלה אין כאן אפי' איסור דרבנן. אך ודאי הפי' שם משום דאינו מתכוון לעשות אוהל אבל במתכוון אסור מדרבנן, והנה הפמ"ג או"ח שט"ו א"א סק"א מסופק אי הנחת הסכך הוי קבע כיון שעשוי לשמונה ימים וגם יש להעיר מרש"י סוכה לא. ד"ה מפני דכ' דהוי כקבע, ונ' דתלוי במחלוקת סוכה ז: וכא:
אי סוכה דירת קבע או עראי והלכה דהוי דירת עראי:
וידוע מ"ש תו' שבת צה. סד"ה והרודה דאפי' בנין גמור ביו"ט הוי רק דרבנן משום מתוך שהותרה וכו' דמגבן משום בונה ורמב"ם פ"א מיו"ט ה"ג חולק וס"ל דלוקה ועי' ספרי ת"א סמיא נ' וח"ב סי' כ"ו:
וגם הכא בנ"ד דאמר מותר וחשב דמצוה עבד להחזיר הסכך כדי לקיים מצות סוכה הוי כמ"ש סנהדרין כו: בקמראי דסברי מצוה עבדי וכ' ריב"ש רנ"ד דאומר מותר שוגג הוא, ועי' גיטין נד. גברא לכפורי מכוון, לתקוני מכוון וכו' ועי' ספרי ח"א סוגיא ד' אות ז':
ומפורש כנדון זה בסוכה לג: בהדס שענביו מרובים מעליו דאם עבר ולקטם ביו"ט כשר אף דהוי מתקן ואסור מדרבנן, ועי' מרדכי סי' תשמ"ז דדעתו דהוי אי' מדאו' ומ"מ אפי' עשה במזיד כשר בדיעבד והכא נמי דכוותה דמותר לבעל הסוכה לשבת בה אותיום: