אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג אורח חיים › סימן כט

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

אורח חיים · סימן כט

סימן כח

לגיסי הרב החריף ובקי מ' י יעקב מאקובר נ"י בסוסנבצא.

על אשר כתב לפלפל בקושיא שבס' אבני נזר או"ח תנ"ט אות י"ט במ"ש ביומא סו: חלה השעיר מרכיבו על כתפו, הא קרבן חולה פסול כמ"ש מתני' בכורות מא. וה"ה בשעיר המשתלח כמו כל פסולים בעל מום ומחוסר זמן:

זה שלשים שנה הי' הרה"ג ר' נטע חילינוביץ ז"ל ראש ישיבת מאקוב בבנדין, ובשובו הגיד לי קושיא זו מפי אחי הגאון ז"ל בדרשתו בשבת תשובה וביאר בזה ע"פ פלפול תשובת ר' אליעזר ביומא יכול הוא להרכיב אני ואתם, וכן מובאה קו' זו בשואל ומשיב מהדורא רביעאי ח"ג סי' כ"א. ובאמנה דלק"מ דרמב"ם פ"ז מביאת מקדש הי"ב כ' דחולה היינו כשהוא רועד מפני חוליו. ואף שבגמ' אין מפורש כן. אך כיון שבבכורות מא. עביד צריכותא בזקן וחולה וע"כ דשניהם שוים, ובאדם זקן איתא בחולין כד: עד שירתת, ואף דאס"ז כתובות עה. מסופק אי בהמה שוה לאדם אבל רמב"ם ס"ל דשיעור אחד הוא וכ"כ טורי אבן ר"ה י. ולכן כל חולה כשר אם אינו מרתת והכא השעיר אינו מרתת רק שהוא חלש ואינו יכול ללכת ברגליו, והלא כמו כן יקשה במתני' יומא לא: הי' כ"ג זקן וברמב"ם פ"ב ה"ד או חולה. והלא כהן זקן וחולה פסול לעבודה, אלא דמיירי שאינו מרתת, וכ"כ בת' רעק"א ס"ס פ"ג על זבחים עד: דמק' האי טריפה היכי דמי אי לא ידע לה מנא ידע דאיערב וכ' די"ל דמיירי בנפלה וגוררת רגלי' דלא הוי הלוך יפה וטריפה ונתערבה בשאר בהמות שגוררות רגליהן דכשרות משום שגרונא היא ולא מינכר ושגרונא לא הוי מום. עיי"ש הרי דאם אינה יכולה ללכת אין פסול חולה:

והנה באבני נזר מתרץ ע"פ יומא מ: יעמד חי עד שעת מתן דם או ודוי דברים וכן שם סה. מת המשתלח וכו' הא אתעביד לי' מצותי'. וע"כ אינו פוסל רק קודם מתן דמו של חברו לר' יהודה, או קודם ודוי דברים לר"ש אבל לאחר שניתן לשלוח כל הפסולים לית לן בהו דלא גרעי ממת:

ולפי דבריו מיושב קו' מנחת חנוך רצ"ד על מ"ש יומא ס"ד. כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ והוי מחוסר זמן דדחייתו לצוק היא שחיטתו, הא כיון שהשעיר פסול משום מחוסר זמן. וא"כ הא באמת לא נשחט ובכל מקום אין בנחירה משום אותו ואת בנו רק הכא דהוי כמו שחיטה אבל אם השעיר פסול הו"ל כמו כל נבלה דאין בה משום או"ב וא"כ אינו מחוסר זמן כלל. אבל למ"ש אבני נזר ניחא דתמיד בשעת השלוח כשר והוי שפיר מחוסר זמן:

אך ק' דהרמב"ם לא הביא כלל כל דין זה דאחר ודוי דברים לא אכפת לן בפסולים. וסתם לן דטריפה ומום ומחוסר זמן פסול. ותמוה מאד למה השמיט גם הדין במת שמפורש בגמ':

אבל יש לדון על דברי אבני נזר, דאם נאמר דכל הפסולים הם רק עד ודוי דברים ואח"כ אין שום פסול משום דהוי כמת השעיר, א"כ מנלן דבעי שלוח. ודלמא הא דהתירה תורה עתי אפי' בשבת אף דשלוח אינו מעכב, היינו דוקא אם הוא כשר אבל אם הוא פסול ורק דהוי כמת, י"ל דאסור להרכיבהו על כתפיו ולחלל עליו שבת:

וגם מפורש כנגדו במל"מ פ"א מאי' מזבח ה"ד שכ' בשעיר שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום וקאי על המיתה ולא על ההקדש וכ"כ במנחת חנוך אות רפ"ט דבדחייתו לצוק עובר אם הי' בעל מום, והלא תמיד בשעת שלוח כבר הוא אחר מתן דמים ווידוי דברים, וע"כ שדעתם דאף דשלוח אינו מעכב אבל אם השעיר ישנו ומקיימים בו מצות שלוח צריך שיהי' כשר:

ב) מ״ש מבדיקת הסכין ביו"כ, פשוט דגם בתמיד בדקו את הסכין מעיו"כ או ביו"כ (עי' או"ח תצ"ח) וכן בדיקת הריאה הי' במקדש כמ"ש ריב"ש קס"ג:

ג) ואשר העיר בהלכתא גבירתא לתפארת ישראל יומא פ"ד שהק' על רו"ו היידענהיים במחזור בסדר עבודה ליום כיפור בנוסח אשכנז קיש צעדיו לפרכות פירש קול הקשות הלוכו ע"י פעמונים שהוא טעות דהא לא הי' לבוש במעיל שהוא של זהב אך הכוונה על המחתה שהי' לה ניאשתיק כמ"ש יומא מד: וכ' רש"י טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו. ותמה מר שבמחזור היידענהיים לא נמצא פי' זה כלל. עי' במטה לוי שכתב כן. אך הרמב"ם השמיט זה ותו' בשם ירושלמי כתבו פי' אחר שהי' לה נרתק שלא יכווה ועי' במאירי הפי' בסיס שבכל יום הקטירו על המזבח אבל ביוה"כ שהקטירו על המחתה עצמה היו צריכים לבסיס. ובעיקר הדבר לפי' רש"י למה דוקא ביוה"כ הקפידו על ונשמע קולו עי' בס' הנחמד כלי חמדה פ' תצוה אות ג' שהעמיק הרחיב בחריפות ובקיאות:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה