חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אורח חיים · סימן כד
דברי יהודה
דבר חידוש מש"ב הגאון המובהק מ' יהודה ליב אויערבאך ז"ל אבד"ק קוטנא בן דודי הג"ר מרדכי ז"ל אבד"ק ס ו מ פ א ל נ א. נשלח אלי מש"ב הה"ג מ' חנוך העניך שי' אבד"ק באלין נכד אחותו
המל"מ בפ"ה מיסודי התורה נסתפק אם יוצאים במ"ע באכילה שלא כדרך הנאה וראיתי בס' שער המלך שם שהביא ראי' דאין יוצאים מירושלמי מובא ברמב"ם פ"ה משבועות הי"ח הנשבע שלא יאכל מצה הוי נשבע לבטל את המצוה ואי נימא דיוצאים הא יוכל לקיים באכילה שלכד"ה דעל השבועה אינו עובר ואת המצוה יקיים וכן מירושלמי המובא בתו' קדושין לת. ד"ה דאקריב שהק' למה לא אכלו ישראל ממצה של חדש יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש והא אפשר לקיים שניהם באכילה שלכד"ה אלא ודאי כיון דלא הוי איסור אכילה גם במ"ע אין יוצאים עיי"ש:
ולדידי נראה דאף אי נימא דבשאר מ״ע יוצאים באכילה שלא כדרך הנאה אבל במ"ע דמצה אין יוצאים, והטעם לפי מה שמבואר בפסחים לה: דבמצה של טבל אין יוצאים לר' שמעון דאית לי' אין איסור חל על אי' משום דילפי' מהקישא כל שישנו בבל תאכל חמץ יוצאין בו ידי מצה, וטבל כיון שאינו בב"ת חמץ דאם הי' חמץ לא היו עוברים עליו משום דאין אחע"א גם ידי מצה אינו יוצא א"כ הכא נמי דאם אוכל אכילה שלכד"ה אם הי' חמץ לא היו עוברים עליו גם ידי מ"ע דמצה אינו יוצא אבל בשאר מצות עשה יוכל להיות דיוצאין אף באכילה שלכד"ה ואין ראי' משני מקומות אלו שמביא השער המלך וזה פשוט:
אמנם נוכל לחלק דדוקא גבי טבל דא"א לחול ע"ז לאו דב"ת חמץ. אבל הכא על המין הזה אשר המצה ממנו יוכל לחול עליו לאו דב"ת חמץ אם יאכל כדרך הנאתו, רק עתה כה"ג אשר הוא אוכל אין ראוי לחול הלאו דב"ת חמץ לא איכפת לן. ולכאורה נראה להביא ראי' לזה מפסחים קט"ו ע"א הלל הי' כורך מצה ומרור ופריך יבא מרור ויבטל המצה ומשני מצות אין מבטלות זא"ז עיי"ש, ואיכא למידק נהי דמצות אין מבטלות זא"ז עכ"פ אלו הי' חמץ דלאו מצוה הוי הי' בטל במרור רק דבמצה אינו בטל א"כ הא ליתי' בדב"ת חמץ דאילו הי' חמץ לא הי' עוברין עליו דהי' בטל במרור א"כ גם ידי מצה אינו יוצא כמו בטבל אלא ודאי כיון דעל המין אשר המצה ממנו ראוי לחול הלאו דב"ת חמץ אם יאכל לבדו שפיר מקרי ישנו בב"ת חמץ ויוצאין בו א"כ הכא באכילה שלכד"ה נמי כיון דאם יאכל כדרך הנאה יהי' הלאו דב"ת חמץ תו לא איכפת לן, א"כ ראי' השער המלך קיימת:
אמנם יש לדחות ראי' זו, דהנה דעת טור או"ח תמ"ב במין בשאינו מינו אף אם ליכא טעמא כיון דיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליו והק' עליו בפר"ח ומקור חיים בר"ס תמ"ב הא איתא בחלה פ"ג מ"ז העושה עיסה מן חטים ואורז אם יש בו טעם דגן יוצאין ידי מצה הרי מבואר דאף במבשא"מ בעי טעמא. וכ' המק"ח ליישב דגבי מצה שאני דבעי טעמא ולולא זאת אין יוצאין כמו במצה מבושלת, א"כ ניחא דדוקא במצה פריך שפיר יבא מרור ויבטל המצה. אף דיש כבכא"פ משום דע"י המרור מבטל טעם המצה ואין יוצאים אבל אלו הי' חמץ היו עוברים עליו אף דליכא טעמא כיון דיש כזית בכדי אכילת פרס כדעת הטור וזה פשוט:
אמנם נראה להביא ראי' ברורה דצריך להיות ישנו בב"ת חמץ כה"ג שאוכל עתה דמבואר בפסחים לה. בעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש דאין עוברים משום חמץ. ובעי ר"פ לומר הטעם משום דבמה שאין יוצאין ידי מצה אין עוברין משום חמץ ופריך לי' ר' הונא בריה דר' יהושע מהא דתניא המחהו וגמעו אין יוצאין ידי מצה ועל חמץ עוברין אלא ודאי דלא תלי בזה כלל ע"ש ואם נאמר דלא בעי' כה"ג עתה שאוכל שיהי' בו מ"ע דמצה רק על המין יהי' ראוי לחול א"כ מה מדמי הגמ' להמחהו וגמעו הרי התם על המין ראוי לחול שם מצה רק הוא לא אוכל כדרך אכילה כמו שפי' רש"י לכן עוברין על חמץ אלא ודאו דצריך להיות לגמרי עתה כה"ג שאוכל יהי' ראוי לחול שם מצה א"כ ה"נ בעי' כה"ג שאוכל שיהי' ראוי לחול אי' חמץ, (אחר זמן כביר בא לידי ס' ישועת יעקב מהגאון אבד"ק לעמבערג וראיתי שם שהביא בשם הרמב"ן סברא זו דלא בעי להיות כה"ג שאוכל רק על המין יהי' ראוי לחול ומקשה מהא דהמחהו וגמעו ונדחק ליישב והנאני):
וניחא לי בזה מה שהקשיתי להלל דכורך מצה ומרור א"כ אמאי אין יוצאין במצה של חדש הא האיסור של חדש בטל במרור רק דהמצוה אינו בטלה א"כ שפיר יכולים לצאת בו והיא קו' עצומה לכאורה. אמנם לפמ"ש ניחא דאם יקח מרור הרבה אשר יהי' לבטל איסור של חדש גם ידי מצה אין יוצאין כיון דליתי' בבל תאכל חמץ אם הי' חמץ לא היו עוברין עליו דהי' בטל במרור וצריך ליקח מרור אשר לא יהי' לבטל האיסור א"כ גם אי' חדש אינו בטל לכן אין יוצאין. עכ"פ המורם מזה דבמ"ע דבמצה אין יוצאין באכילה שלכדה"נ משום דליתי' בב"ת חמץ אבל בשאר מצות עשה יוכל להיות דיוצאין באכילה שלכד"ה כספקו של מל"מ ואין ראיות של שער המלך מכריעות דשם במצה קאי, ובזה יש ליישב קו' תוס' פסחים סט. ד"ה שוחטין. עכ"ד הגאון ז"ל:
הנה מה שש"ב הגאון מחלק בין טבל דא"א לחול עליו אי' חמץ. אבל בשלכד"ה המין ראוי לחול אם יאכל כדרך אכילה, אין כוונתו לחלוקו של המג"א תנ"ד סק"א דכיון שהוא ממין הבא לידי חמוץ יוצאים בו דא"כ גם בטבל נמי יוצא, אלא הפי' שאפי' נימא שאין תלוי במין רק צריך שעיסה זו תהי' בת חמוץ, מ"מ בשלכד"ה העיסה מצד עצמה ראוי' לחמוץ אם יאכל כד"ה משא"כ בטבל א"א בלחם זה שיהי' חל עליו אי' ב"ת חמץ, וכן מ"ש להלן להקשות בהמחהו וגמעו ג"כ כוונתו כן דבהמחהו לחם זה אלו לא המחה אותו יכול לאכול כדרך אכילה ויצא בו ידי מצה אבל בעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש א"א עוד לשנותה. ומה שכ' בסוף הדבור ליישב קו' תוס' פסחים סט. היינו דתו' מק' ל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח הא כ' איש לפי אכלו ובעי' חזי לאכילה ומתרץ ע"פ ס' מל"מ דלולא קרא דטמא פסול הא יכול לקיים מ"ע דאכילת פסת שלא כדרך אכילה:
ובעיקר הקו' של שעה"מ פשוט שי"נ אחשבה ומגו דיוצא בו לענין מצוה חשיב נמי אכילה לענין איסור וכמ"ש שעה"מ בעצמו פ"ח ממאכלות אסורות ה"ו גבי אוכל גיד הנשה של נבלה כיון דחשיב אוכל לגבי גיד חשוב נמי אוכל לגבי נבלה משום מגו והדברים עתיקים: