אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג אורח חיים › סימן ג

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

אורח חיים · סימן ג

סימן ב

לכבוד הרב הגאון יחי'

קבלתי יקרתו. והנני להעיר איזה דבר מענינו של יום:

א) בסוכה מב. קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכ' ב"י או"ח ל"ז ורמ"א בשם העטור דמיירי בבן י"ג, ופשוט שהכריחו לזה קו' תוס' ברכות כ. ד״ה וקטנים על הסתירה ממתני' שם דקטנים פטורים מתפילין ותי' ר"ת דמתני' מיירי בלא הגיע לחנוך ובסוכה הגיע לחנוך, אבל דעת העטור כרש"י דמתני' אף בהגיע לחנוך פוטרת וע"כ דבסוכה מיירי בבו י"ג. וא"כ מוכח דגם רש"י ס"ל כעטור. אך אין הכרח לזה דהרשב"א מתרץ דבברכות מיירי בסתם קטנים שאינם יודעים לשמור תפילין ובסוכה קאי לקטן מיוחד שהוא זריז ונזהר. והנה בתר"י תי' דבסוכה אינו על צד החיוב רק דנכון להרגילו במצות (ומדויק דבכל הני דחשיב התם אמר לשון חייב, היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית ובתפילין לא אמר חייב רק אביו לוקח לו תפילין), אבל קשה דבערכין ב: הכל חייבים בתפילין לאתויי קטן דתניא אביו לוקח לו וכו' הרי דיש חיוב. וכן בתו' ברכות ורי"ף סוכה וטור או"ח ל"ז הי' להם גירסא חייב ליקח לו תפילין:

והנה בת' רעק"א סי' ז' מקשה על העיטור הא בן י"ג חייב בכל המצות ואף אם נבדק ואין לו שערות, חיישי' מדאו' שמא נשרו, וא"כ מה ענין דאביו לוקח לו תפילין ומשמע דמדין חינוך הוא. וכן הק' בפמ"ג ל"ז א"א ד' דהא איש בפני עצמו הוא ואם הוא עני חייבים כל ישראל לקנות לו תפילין, ודוחק מ"ש רעק"א ע"פ בית שמואל קנ"ה דמיירי אם הביא ב' שערות לפני הזמן דהם שומא, והקו' יותר חזקה ע"פ מ"ש נו"ב תנינא או"ח א' דחזקה דרבא היא מן התורה ובתו' נדה מח: ד"ה אב"א דחשש נשרו הוא מחזקה דרבא. ובת' רעק"א מתרץ דדוקא אם עובר בקום ועשה כגון שקידש אשה ואם נחזיקו בקטן ונימא דאין הקדושין חלים תנשא האשה לאחר וכן לענין אכילה ביו"כ אז חיישי' מדאו' שמא נשרו. אבל בביטול מצוה בשב ואל תעשה כנ"ד בתפילין לא חיישי' לנשרו, והנה הדין עמו דל"ת חמירא מעשה כמ"ש יבמות ז. ויומא פה: השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא ושם פו. עבר על עשה ושב אינו זו משם עד שמוחלים לו עבר על ל"ת וכו' ומנחות מא. א"ל ענשיתו אעשה וכו' ובכ"ד וכדבריו כ' תו' שבת קכא. ד"ה ש"מ דבקטן שהגיע לחנוך כיון שחייב לחנכו במצות כ"ש שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה:

אבל בתו' נזיר כח: ד"ה בנו ותו' ישנים יומא פב. ד"ה בן ורשב"א ור"ן יבמות קיד: כתבו להפוך דלא שייך חנוך אלא במ"ע ולא בל"ת. ואף שאין זו סתירה לדברי רעק"א דהם אמרו רק לענין חנוך דרבנן מ"מ מבואר מדבריהם דיש סברא להפוך. ובאמת ביש"ש פי"ד יבמות סי' ח' תמה עליהם הלא ל"ת חמירא. וגם ק' מרמב"ם פ"ב משביתת עשור הי"א שכ' בן י"ג שלא הביא ב' שערות מתענה רק מדרבנן והא הוי בקום ועשה ובאו"ח תרט"ז ס"ב רמ"א בשם תה"ד חולק וחייש שמא נשרו, ועי' פמ"ג מ"ז ה' דרמב"ם לשיטתו סד"א רק מדרבנן לחומרא:

ואין לתרץ קו' פמ"ג ורעק"א משום דאי נשרו הבן חייב ואי לא נשרו חייב האב וכיון דספק אף שנשרו הוי ספק חיוב על שניהם ומסתפקא אין לבן מעות לכן חייב האב מספק לקנות לו תפילין שמא לא הי' לו שערות ועדיין קטן הוא, דז"א דהבן שפיר חייב מספק דאורייתא. אבל האב דכל חיוב החנוך הוי מדרבנן הוי ספיקא דרבנן, ורק הבן חייב ולא האב:

גם אין לומר כמו שמצינו בכתובות נב: דעל האב להשיא את בנו אף דכבר הוא גדול ה"נ בתפילין אפי' אם הוא גדול חייב אביו לקנות לו, דודאי מדינא אין האב חייב להוציא ממון על בנו הגדול ושם עצה טובה היא ולא חוב וכמ"ש אס"ז שם:

ונ' דעת העטור דכן היא מצות חנוך מדבריהם שמוטלת על האב לחנך את בנו במצות אפי' אם הבן ספק גדול ואינו פטור עד שיהי' גדול ודאי. אך ק' מברכת שפטרני דמברך האב כשהגיע בנו לי"ג אף שאין לו שערות ומוכח דאם הוא ספק גדול האב פטור, וי"ל דהעטור לית לי' ברכה זו כלל שאינה בגמ' וגם הרמב"ם והמחבר השמיטוה. והרמ"א סי' רכ"ה ס"ב שהביאה י"ל דמסופק אי חייב לברך ולכן כ' לברך בלא שם ומלכות או אולי ס"ל להעטור כפי' הלבוש מובא מג"א שם סק"ה דהפי' דהבן נפטר מעונש האב:

וק' על העטור מגיטין נב. דאפטרופוס חייב לקנות לקטנים תפילין ואלו היו בני י"ג אינם נזקקים לאפטרופוס כמ"ש בנ״ז לט. אפטרופוס לדקנני לא מקמי' וכמ"ש ירושלמי תרומות פי"א ה"א וגיטין פ"ה ה"ד כאן ביתום קטן, וצ"ל דמיירי בבני י"ג ולא הביאו שערות וכמ"ש ריב"ש סי' תס"ח דאז עדיין הם תחת רשות אפטרופוס:

ובמכילתא בא פי"ז ושמרת את החוקה למה נאמר לפי שנאמר והי' לך לאות על ידך שומע אני אף הקטנים וכו' לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין וכו' ולכאורה מוכח דמן התורה היא דקרא דריש, אבל א"א לומר כן דהא אומר והדין נותן הואיל ומזוזה מ"ע ותפילין מ"ע אם למדת על המזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים וכו' ופשיטא דמזוזה אינה אלא מדרבנן וע"כ דאסמכתא בעלמא היא והפי' מצד חנוך:

ב) והנה אף דקטן אוכל נבלות אין מצווים להפרישו מ"מ אי ספי לי' בידים אמרי' ביבמות קיד. דאסור ונלמד משרצים דם וטומאה ונראה מגמ' דמדאו' היא מדקאמר להזהיר גדולים על הקטנים וצריכי וכו', וכמו כן אמרי' שבת שם בכבוי שבת דאם קטן עושה על דעת אביו אביו מצווה דהוי כספי לי' בידים כמ"ש ר"ן שבת קכא. ונ"י יבמות קי"ד. דהוי כמאכיל בידים וכ"כ ת' הרי"ם או"ח ג' ד"ה אמנם. ובשבת הלא מקרא מפורש אתה ובנך ובתך. ועי' יבמות מח. על עבדך ובן אמתך וגרך, וכ"כ רש"י יתרו ורמב"ן שם דהאב מוזהר מן התורה על מלאכת בנו הקטן וכ"כ חנוך ל"ב משמו דמדאו' היא וכ"כ רשב"א שבת קנג: סד"ה כשהוא דעובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך:

וקשה למה ביבמות שם שעביד צריכותא מהני תלת השמיט שבת דמפורש ג"כ להזהיר גדולים על הקטנים, וגם ק' למה צריך קרא מיוחד על שבת ולמה לא נלמד משרצים דם וטומאה. וי"ל ע"פ מ"ש בתשובת הרי"ם סי' הנ"ל להקשות על הא דיבמות דבר טלי וטליא איך לומד משבת על נבלות, דלמא שבת קיל יותר משום דבעי מלאכת מחשבת וקטן אין לו מחשבה והוי כמתעסק כמ"ש חולין יב. ותו' ד"ה קטן וכ"כ טורי אבן חגיגה ו. ד"ה איזהו, ומש"ה בעי קרא מיוחד בשבת ולא יליף מהם:

והנה בתשובת הרי"ם ס"ס ג' כ' דהא דגמ' תי' בקטן העושה על דעת אביו הוא דוקא על דעת אביו אבל לא על דעת אחרים, וק' דרש"י יבמות קיד. ד"ה בעושה מפורש להפוך דהני טלי וטליא לא היו בני ר' יצחק ומ"מ כ' רש"י דר' יצחק לא הודיעם ולא הכירו בדעתו שנח לו, הרי דאף איש אחר אם הי' לדעתו אסור וכ"כ ב"י או"ח של"ד בשם ר' ירוחם וש"ע הרב סעיף כ"ו:

אך אי נימא דבשבת אי ספי לקטן בידים הוי דאו' קשה בשבת קכא. קטן הבא לכבות אין שומעים לו ומוקי בקטן העושה על דעת אביו ומק' נכרי דעבד אדעתא דישראל מי שרי, מה קושיא הא י"ל דוקא בקטן דאי ספי לי' בידים הוי אי' דאו' ולכן אף אם הקטן מעצמו רואה שהכבוי נח לו לאביו ג"כ אסור, אבל נכרי דהאמירה מותרת מן התורה לא גזרו כלל בעושה מעצמו על דעת ישראל וע"כ דגם ספי לקטן מותר מה"ת, ועי' נו"ב תנינא או"ח א' שמסופק בכל איסורים אי ספי לקטן אי אסור מה"ת, והפמ"ג או"ח שמ"ג מ"ז סק"א כ' דרמב"ם ס"ל דלוקה ובדעת הטור הוא מסופק די"ל דהוי רק אי' דרבנן, ואתפלא איך אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם, חדא למה השמיטו הרמב"ם בפי"ט מסנהדרין ה"ד במנין כל הלוקים וגם הא בפ"ג מאבל ה"ה כתב מטמא במזיד כהן שוגג לוקה (וכיוצא בו בפ"י מכלאים הלכה ל"א מלביש מזיד כלאים ללובש שוגג המלביש לוקה ובת' רא"ש כלל ב' סי' ט"ז שאל מן הרשב"א מנין לרמב"ם דין זה). ובהי"ב כ' כהן קטן הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו ולא כתב דלוקה וכן בפי"ז מהמ"א הכ"ז כ' להאכיל לקטן בידים אסור ולא כ' דלוקה, וכן נ' מנזיר נז: דאר"ה המקיף קטן חייב ולמה לא נלמד משרצים דם וטומאה וע"כ דבהם אינו לוקה ורק הכא בהקפה חייב:

וידוע מ"ש האחרונים דמחלוקת הפוסקים אי מותר לספות אי' דרבנן לקטן תלוי בזה אי ספי באיסור תורה הוא אי' מדאו' דרמב"ם פי"ז מהמ"א הכ"ז כ' דלהאכילו בידים אסור ואפי' איסורי דרבנן וכ"כ רש"י שבת צ: ד"ה א"ה דאסור ליתן לקטן חגב חי שמא יאכל אותו ואף שאין בו אי' אמה"ח יש בל תשקצו ובל תשקצו רק אי' דרבנן כמ"ש רמב"ם פי"ז ממ"א הכ"ט ובס' המצות קע"ט וריטב"א מכות טז: ומל"מ שם ד״ה גרסי' ופ"ח יו"ד קט"ז סקי"א (ותב"ש י"ג סק"ב מכריע דהוי, אי' דאו') וכן דעת תו' סוכה י: ד״ה עד כמ"ש ת' רעק"א ה' ד"ה ואדרבה, ומרדכי שבת ספ"ז סי' תשס"ט, אבל רשב"א יבמות קיד. וגיטין נה. (ובתשובותיו סי' צ"ב כ' דאמרה להלכה ולא למעשה) ור"ן יומא ריש פ"ח מתירים לספי לקטן אי' דרבנן. ואינני רואה יסוד לס' האחרונים דתלוי זה בזה, כי טעם רשב"א המתיר הוא כמ"ש ביבמות כיון דקטן או"נ אין מצווים להפרישו נחתי' חד דרגא בדרבנן להאכילו בידים, אבל לעולם י"ל דס"ל דאי' דאו' מן התורה אסור לספי לקטן:

ועי' נ"י ריש ה' טומאה דטומאה חמור משבת ומוזהר להפרישו. ותמוה מאד דהא גם בשבת הוי ספי בידים כמ"ש נ"י עצמו ביבמות וכמו שציינתי, ומ"ש בטומאה שמוזהר האב שלא להניח לבנו להטמא למתים הוא נגד גמ' יבמות מאי לאו דאמר להו לא תיטמו לא דלא ליטמו להו בידים וצ"ע:

והנה בפמ"ג או"ח שמ"ג מ"ז א' מקשה בב"מ י: איש דאמר לאשה אקפי לי קטן ופרש"י אשה אינה מצווה להקיף הא השווה הכתוב אשה לאיש לעונשים וילפי' ביבמות מג' כתובים דלא תאכילום והכא הוי ספי בידים:

ובאמת בית מאיר יו"ד קפ"א כ' דמה שכ' רמב"ם וראב"ד פי"ב מע"ז ה"ה דאשה אסורה לגלח פאות הקטן הוא מטעם זה דספי, והנה ברמב"ם מבואר דהוי רק אי' דרבנן דכ' בה"ב דאשה שגלחה לאיש פטירה וא"כ דעת בית מאיר דכל ספי בידים הוי רק אי' דרבנן. אבל באמת לק"מ דדוקא בר חיובא מוזהר שלא לספי לקטן אבל אשה שאינה שייכת בהקפה ל"ש בה איסור ספי ולכ"ע אינה אלא מדרבנן. ועיי"ש בבית מאיר דאם אשה מגלחת לגדול עוברת על לפני עור ותמוה דברמב"ם שם מוכת דרק אי' מדרבנן הוא:

וקשה לי, דהנה פשוט דאם גדול מכשיל לקטן ליכא לפ"ע כיון דאין הקטן בר חיובא. אך למה במכשיל לגדול אי לא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע ומותר מדאו', הא ודאי דמכשיל את הגדול חמור יותר ממכשיל לקטן וכמ"ש רא"ש שבת פ"א סי' א' דאפי' קטן או"נ מצווים להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו וכ"כ מנחת חנוך רס"ג אות י"ד במלביש כלאים לקטן קיל מגדול שוגג משום דלאו בר מצות הוא (דלא כמ"ש הרי בשמים ח"ב סי' ל"ה דמלביש כלאים לקטן חייב) וכן בטומאה אם מטמא לגדול חייב ולקטן אינו רק אי' לבד, וא"כ אף אם לא קאי בתרי עברי דנהרא למה קיל מקטן דאסור מדאו' לספי לי', ולא מצינו בשום מקום אצל קטן דבעי' תנאי זה שיהא הקטן קאי בתרי עברי ומבואר ברא"ש ריש שבת דהק' למה פטור ומותר והא יש לפ"ע ואין לומר דמיירי בלא קאי בתרי עברי דנהרא, דמ"מ אי' דרבנן איכא דאפי' קטן או"נ מצווים להפרישו וכו' מוכח דשם ל"ב תנאי זה. וי"ל ע"פ מ"ש ביד מלאכי שס"ה בשם משפטי שמואל דדוקא במושיט בעי' תרי עברי אבל מאכיל בידים לתוך פיו תמיד עובר על לפ"ע דהוי איסור ודאי, ולכן בספי לקטן ומאכילו לתוך פיו אסור מדאו' אפי' יכול לקחתו בעצמו, אבל בספרי חלק א' סוגיא ל"א אות ח' תמהתי עליו והבאתי ראיות כנגדו עיי"ש:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה