חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אבן העזר · סימן פ
לכבוד הרב הגדול המפורסם מ' יודל ראזענבערג יחי' רב במאנטריאל.
על אודות שאיש אחד אהרן ווייס עשה את כ"ת לשליח לגרש את אשתו ע"י מכתב שכתב לו בלשון זה שכבודו יגרשנה ע"י שיכתוב גט ויתננו לה, והאיש הזה הדר בקאליפארניע יש לו שם אשה אחרת:
הנה יש בזה שלשה דינים. א) מילי לא ממסרי לשליח ב) אומר אמרו ג) וכתב בכתב ידו לסופר שיכתוב גט. ובכולם ההלכה לאיסור באהע"ז סי' ק"כ סעיף ד' ה', ואחרי מ"ש הראשונים והאחרונים אין טעם האיסור מפולש והם כחוקים, כי אפי' דין הראשון דמילי לא ממסרו לשליח, דאמר רבא בגיטין כ"ט. דזה טעם המתני', אבל אביי שאמר משום בזיון של בעל וכן רב שם דשליח מתנה אינו כגט ויכול לעשות שליח אחר לא ידעו כלל מהא דמילי וכו'. ורבא ושמואל דס"ל כן לא הביאו כל ראי' ומקור לדבריהם, ומכ"ש דין אומר אמרו דתמוה מאד למה לא מהני כיון דהבעל הסכים על שליחות השני, ויותר מכולם קשה דין כתב יד פיקח דלא מהני ולמה צריך שישמעו קולו דוקא:
והנה מהרי"ט חלק א' סי' קכ"ז כתב דאין שליחות בהקדש ומביא ראי' מהך דמילי לא ממסרו. ודבריו תמוהים דבגמ' קאי רק על שלית שני והוא כתב כן אפי' בשליח ראשון. ואמנם י"ל כוונתו דכמו שאם אינו מוסר ביד שליחו דבר ממשות אע"פ שמצוהו לעשות מעשה כאומר כתבו גט לאשתי אף דיכול לעשות שליח ראשון מ"מ מפני גריעות וחלישות המילי א"י לעשות שליח שני, מזה אנו למדים דאם השליחות חלושה עוד יותר בחד דרגא שאינו מצוה את שליחו לעשות מעשה כלל רק על דיבור לבד שיקדיש איזה דבר אז נחתי' עוד דרגא ואין מועיל אפי' בשליח ראשון. ובאמת כי כדבריו כתב רמב"ן ב"ב קכו: דאין שליחות בנזירות ותוס' נזיר יא. ד"ה דהוי ועי' נו"ב תנינא יו"ד קמ"ז וקצוה"ח קכ"ג סק"ד. אבל קשה מנדרים עב: במחלוקת ר"י עם ר' יונתן אי מהני בהפרה שליחות ור' יונתן השיב לו מצינו בכל התורה שליחו כמותו אף דהוי רק מילי ור' יאשי' קאמר רק משום דשנה עליו הכתוב, ורק בשמיעה קאמר רא"ש שם דל"מ שליחות כיון דהוי מידי דממילא. וגם כ' במחנה אפרים ה' שלוחין סי' ז' ובחי' רע"ק גיטין לב. וחי' רי"ם אה"ע סי' ק"כ דמפורש דלא כמהרי"ט בתמורה י. כגון דשוי' שליח לאקדושי, ואף דר"ן פסחים ז. כתב דא"י לעשות שליח להפקיר וכ"כ ב"י או"ח תל"ד דאין שליחות בנדר, ע"כ דאין הטעם משום מילי, דהא הר"ן מביא הך דהפרה הנ"ל וגם הב"י כתב דשליחו יכול לבטל וע"כ דיש להם טעם אחר, וכן אין להביא ראי' דאין שליחות במילי מירושלמי סנהדרין ריש פ"ב מובא בר"ן שבועות רפ"ד וטוח"מ קכ"ד וריב"ש סי' שצ"ב וימנה אנטלר שליח הגע עצמך וכי אנטלר נשבע, דפשוט הטעם דהשליח שאינו יודע אמתת הענין אסור לו לישבע תחתיו. ועי' פסקי מהרי"א סי' רנ"ד דמהני שליחות לשבועה ומביא ראי' מגיטין מו. מ"ט דר' יהודה מהא דנשבעו להם נשיאי העדה וקצה"ח קכ"ג דוחה דשאני התם דטובי העיר יש להם כח ושבועתן שבועה אפי' בע"כ של בני העיר וכוון למרדכי פ"ק דב"ב אות תפ"ב בשם ראבי"ה דכתב כן. ועי' ברכ"י תל"ד מענין זה:
ועי' בחי' רעק"א גיטין הנ"ל שהניח בקושיא למ"ד אומר אמרו פסול וע"כ דמילי לא מהני אפי' בשליח ראשון א"כ לפמ"ש רמ"א אה"ע סי' ל"ה סעיף ו' בשם הקדוש מרדוס דקדושין הוי מילי כיון דתלוי ברצון האשה א"כ שליח בקדושין היכי משכחת לה, והנה באמת באומר אמרו אין החסרון משום מילי רק דלא הוי לשמה כמ"ש ר"ן בשם רמב"ן גיטין סו. אלא אפי' אי נימא משום מילי, צריך לחלק בין שליח ראשון לשליח שני, דשליח שני צריך ב' תנאים דוקא, שיצוה אותו על מעשה וגם שיהי' נגמר מיד, ומש"ה ל"מ בקדושין כיון דתלוי בדעתה ועדיין לא נגמר השליחות. אבל בשליח ראשון די באחד או שמצוה על מעשה ככתיבת הגט או לקידושין, או אף שאינה מעשה רק שנגמר מיד כבטול הגט, והפרה והקדש. אבל אומר אמרו שלא צוה על מעשה רק על אמירה וגם לא נגמר לכן לא מהני:
והנה הא דבעי שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לשי' תוס' גיטין ט: ד"ה אע"פ הוא מטעם שליחות דבעי' שליחות בכתיבה וכמ"ש ה"ה רפ"ב מגירושין. אבל תו' שם כב:
ד"ה והא כתבו דל"ב שליחות אלא דאם לא צוה הבעל לא הוי לשמה רק סתמא ופסול משום דאשה לאו לגרושין עומדת וכמ"ש זבחים ב: וכ"כ רמב"ן שם, ותוס' ערובין יג. ד"ה אבל ולתי' ראשון הוי רק פסול מדרבנן ולתי' בתרא י"ל דפסול מדאו' דמסתמא לא ניחא לי' לבעל. אבל בנדון דידן שהבעל כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב גט, בין אי מטעם שליחות בין אם משום לשמה אין טעם למה לא מהני ומה חלוק בין דבור לכתב הלא כ' תוס' גיטין עא. ד"ה א"ר זירא דגבי גט א"צ הגדה בפה רק שמתרצה, וביותר יפלא על ר"ת שהוא מחמיר בכת"י פיקח כמ"ש בשמו רא"ש גיטין פ"ז ס"ס י"ט, הא עדות חמור יותר מגט כמ"ש שם עא עדות קאמרת שאני עדות דמפיהם ולא מפי כתבם ור"ת ס"ל גבי עדות דמי שיכול לדבר מעיד מפי כתבו כמ"ש תו' יבמות לא: ד"ה דחזי:
אבל מה נעשה אם סגר עלינו הדרך והמחמירים בכת"י פיקח סמכו על התוספתא כמ"ש הרא"ש סי' הנ"ל, וכתבו המפרשים דטעם הדבר כמ"ש ר"ן בשם רמב"ן גיטין סו. דאומר אמרו פסול משום דבעי' לשמה ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו והכי נמי בכתב ידו אף דעדיף מאומר אמרו מ"מ י"ל ג"כ ס' רמב"ן דאין עומדים ע"י כתיבה תחת הבעל וכ"כ בתורת גיטין ק"כ סקכ"ד. ולטעם זה משום לשמה, כל היסוד הוא משום דסתמא פסול דאשה לאו לגרושין עומדת כמ"ש תו' גיטין וערובין הנ"ל ורמב"ן בספר הזכות גיטין כב: ד״ה נוסחא שכ' שאין כתיבה שלהן לשם גרושין לפי שאין האשה מצוי' שתתגרש, וכ"כ פני יהושע גיטין סו: ד"ה ומי דשי' רמב"ן היא שי' התוס' הנ"ל:
וא"כ כיון דכל הפסול בכת"י משום דסתמא פסול כיון דאשה לאו לגרושין עומדת י"ל דהכא כיון שהבעל נשוי אשה אחרת במדינתו ויושב עמה ויש עליו חר"ג וכופין אותו לגרש אחת כמ"ש רמ"א אה"ע סי' א' סעיף י' ועיי"ש בחלקת מחוקק וב"ש שאם הראשונה מבקשת גט כופים לגרש אותה, שפיר אשה זו לגירושין עומדת ואין כאן פסול משום שלא לשמה וכ"כ המגיד מקוניץ בס' עגונת ישראל דף כה. במומר שכתב בכת"י לגרש את אשתו כיון דלדעה ראשונה בסי' קנ"ד ס"א כופין אותו להוציא וגם לדעה שני' חייב מדינא לגרש א"כ אשתו ודאי עומדת להתגרש וסתמא לשמה, והגם שכ' תוס' בזבחים ב: ד"ה סתם שאפי' זנתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת לתי' קמא, ל"ש דברי תו' רק בכתב הסופר הגט בלי צווי הבעל כלל שאף שהאשה עומדת להתגרש אינו כותב לשמה שמא הבעל לא ירצה לגרש בגט זה או בסופר זה אבל היכא שהבעל כותב להסופר שיכתוב גט נהי דבסתם אשה כ"ז דלא נשמע קולו ממש לא סמכו דעתם לכתוב לשמה, היינו דכיון דסתמא לאו לגרושין עומדת, כל זמן דלא נשמע קולו ממש לא סמכו דעתם וחוששים שמא חזר בו הבעל ואינו רוצה לבגוד באשתו כיון דלאו לגרושין עומדת, אבל היכא שהאשה ע"כ לכך עומדת והבעל גילה דעתו בכתבו שרוצה בסופר זה י"ל דסמכו דעתם וגם ר"ת והנמשכים אחריו מודים דמהני כתיבה. עכ"ד, ובאמת בפסקי תו' זבחים פוסק רק כתי' בתרא דבזנתה אין כופין אותו לגרש ומשא"כ הכא בחר"ג דכופין אותו סתמא עומדת לגרושין, אלא שרמב"ם פכ"ד מאישות הי"ח כ' בזנתה כופין אותו להוציא ובית מאיר קי"ז ס"א כ' דהיא גמ' מפורשת יבמות כד: דדייק רבא דתני הוציאה ולא הוציאה ברצונו אלא שכופין אותו, וכ"כ מג"א בסוף תוספתא נזיקין דכופין אותו לגרשה ועי' ספרי חלק ראשון סוף סוגיא ל', ולדעתם י"ל דבאמת בזנתה לגירושין עומדת דמ"ש תוס' דגם בזנתה כן פלא מה הפשיטות:
וכ"כ בשם ארי' אה"ע ס"ס ט"ז דבחולה מסוכן גם סתמא כשר דהוי אומדנא דמוכח שרוצה לגרשה כדי שלא תפול לפני יבם סתמא לגירושין קיימא ואע"ג דלא אמר הסופר בפי' לשמה. וכ"כ בת' כתר כהונה סי' ע' דבמוכתב למלכות דקיי"ל באה"ע קנ"ד ס"ט דכופין אותו לגרשה סתמא כשר והגם שי"ל דכל שלא תובעת הגט אינה עומדת לגרושין דאף במקום יבם וקטטה לא קיי"ל דיכול לזכות לה גט מ"מ בנ"ד שהיתה תובעת הגט ממנו בודאי סתמא כשר ועומדת לגרושין עכ"ל ואף דמה שהרב תולה הדבר בה כיון שתובעת את הגט הוא מוקשה דמה מהני שהיא חפצה בגט, הא העיקר תלוי בו ומצדו לאו לגרושין עומדת, אך הא בעובדא זו ודאי כיון שכופין אותו לגרש מפני חר"ג הוי לשמה ועדיף ממומר דיש לו ח' כשרות ואמרי' דרוצה להפטר מעברה ולא שביק התירא וכו':
וגם הא במתני' גיטין סז: איתא נשתתק וכו' והרכין בראשו הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמ' דף עא. מבואר דכת"י עדיפא מהרכנת הראש דאל"כ מה מקשה ר' יוסף על ר' כהנא מה קמ"ל תנינא נשתתק וכו' הא י"ל דמשמיענו דכתב יד מהני כהרכנה אע"כ דאם הרכנה מהני פשיטא דכת"י מהני, ולשיטה זו בודאי מ"ש שם עב. קולו לאפוקי מדר' כהנא דל"מ כתב יד קאי רק אחרש שאין לו דעת אבל פיקח שכתב מהני, ואמנם בירושלמי פ"ז ה"א איתא להפוך דהרכנה עדיפא מכת"י (מה שאין מובן כלל) וכן בתוספתא פ"ב מחמיר בכת"י פיקח מ"מ הוי רק ספק דרבנן דבגמ' מבואר דכת"י עדיפא ובתו' ערובין כ' דהוי דרבנן, ועי' בס' עגונת ישראל שהמגיד מקוזניץ כ' דבר נפלא בכוונת הירושלמי הנ"ל עיי"ש דר' יוסי דאמר לית כן לא כפי' פני משה דברייתא משבשתא היא אלא דקאי על מ"ש דהגט בטל אמר דליתא כן דאינו בטל מדאורייתא רק דגרסי' ה"ז פסול כמו בתוספתא שלנו וברא"ש ופסול רק מדרבנן לכן בנשתתק מקילים במקום עגון וכמ"ש הרא"ש פ"ז ס"ס י"ט ור' מנא פליג ואמר אית כן דגירסא ה"ז בטל אמת והוי פסול דאו' והרכנה היא שמיעת קולו ופליגי בשני תירוצי הרא"ש שם, וכבר הסכימו להקל בכתב ידו במקום עגון בד"מ ק"כ בשם, רד"ך וב"ש ססק"ח, וג"פ שם ס"ק כ"ו, באה"ט משם מבי"ט ושבות יעקב ופתחי תשובה סקי"ח ובעובדא דגט מסטאשוב. הגאונים המגיד מקוזניץ, ההפלאה, בעל משנת חכמים וכתר כהונה סי' ע"ו:
וע"פ הדברים האלה יכול כ"ת לעשות שליחות הבעל ויכתוב הגט בעצמו ויתננו לה בלי עדי חתימה רק בעדי מסירה דהא דחותמים על הגט רק עצה טובה היא וכמ"ש אה"ע קל"ג ס"א וב"ש סק"ב וכ"כ ב"ש ק"ל ססק"א בשם תוס' ורא"ש ושם סקכ"ט וכ"כ מל"מ פ"ט מגרושין סוף הכ"ז דבמקום עגון יש להכשיר בלו ע"ח דיכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים שלא תצטרך לחזור אחר עדי מסירה (וע"ז יש לדון כמ"ש בספרי חלק א' סוגיא ז' אות ד' דבתקנה קבועה א"י לומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל הט"ז יו"ד שמ"ב סק"א כתב כן כמ"ש שם ד"ה וצ"ע), ופשוט דבזמן הזה שקורעים הגט אין צריך כלל לעדי חתימה וכ"כ עטרת חכמים אה"ע סי' כ"ד להקל בעגון בלי עדי חתימה ומ"ש בפת"ש קל"ג סק"ב בשם משכנות יעקב אם צוה לכתוב גט אף אם שינה הסופר אף מנהג פסול ליתא כמו שהביא בשם ברית אברהם כנגדו, וגם הכא שאני דהא הבעל נתרצה שכ"ת בעצמו יכתוב ויתן ולא הזכיר כלל מעדים:
אך יש לעיין אולי י"ל כיון שידוע לכל המנהג שאין הרב בעצמו כותב גיטין אלא שסופר מיוחד כותב ועדים חותמים י"ל שהי' כוונת הבעל במה שכתב שהרב יגרש ויכתוב היינו שישתדל ויעשה כמנהג ע"י סופר ועדים וכמ"ש במתני' גיטין סה: גרשוה יכתבו ויתנו, והוי אומר אמרו וכמתני' סו:
לר"מ אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים שעשאן ב"ד וכמ"ש רש"י שם ד"ה והאמר דכתב הגט נעשה כאומר אמרו וכ"כ מראה הפנים ירו' פ"ז ה"ב ד"ה אלא שכוונתו אם תרצו אתם חתמו, הלכך אם אמרו לאחרים נעשה כאומר אמרו וכמ"ש תוס' שם ד"ה כתב אי חתם סופר ועד פסול כשאומר לשנים כתבו ותנו הוי כאילו אמר בפי' שישתפו אחר עמהם. ואי נימא כן יש ספק אי יכול כ"ת לכתוב בעצמו כיון שהי' כוונתו שיעשה שליח אחר וכמ"ש בגיטין כט. גבי אבא מניומי לגרסת רי"ף הכי קאמר לי' אבא מניומי ולא את וא"י ליתן בעצמו ואף לגי' רש"י מי קאמר לי' וכו' ויכול ליתן בעצמו היינו כמ"ש רש"י משום דהכי צוהו מתחלה לגרשה בעצמו. וה"נ איתא שם סג:
בעי רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח סלוקי סליק להו או לטרחא דידהו חייש ופי' רי"ף דהכוונה סלוקי וכו' ואינם יכולים ליתן בעצמם. והובא הדין הזה בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ט דאם צוה לעשות שליח א"י לעשות הדבר בעצמו. ודוקא שליחו ולא הוא:
אך נראה דשאני התם דצוה בפירוש לעשות שליח אחר לכן א"י לעשות בעצמו, אבל הכא אף די"ל שהי' כוונתו שכ"ת יצוה לאחר לכתוב מ"מ אין כח באומדנא זו לבטל מה שכתב שכ"ת יכתוב ויגרש ובודאי אם כ' יכתוב ויתן שפיר דמי, וכן נ' במתני' סו:
אמר לשלשה תנו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ ובפשוט הפי' דרשאים לאמור לאחרים אבל לא אשתמיט שום מפורש לומר דדוקא קתני לאמור לאחרים אבל הם בעצמם אינם יכולים לכתוב ומפורש כן בריטב"א שם במתני' ר"מ סבר כיון דלא אמר להם כתבו אלא תנו עשאן שליח וכו' דהו"ל כאילו אמר להם בהדיא אמרו לאחרים אם תרצו עכ"ל הרי דמסיים אם תרצו ואם לא ירצו לאמור לאחרים יכולים לכתוב בעצתם ולא קפיד דלא הם: