חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
אבן העזר · סימן סז
לכבוד ידידי הגאון הגדול ר' משה נחום ירושלימסקי האבד"ק קיעלץ.
אשר ביקש כ"ג ממני לחוות דעתי על אודות ר' אלימלך ברי"ש מעירו להתירו מעגונו ושלח אלי את קונטרסו היקר אשר אזן וחקר בחריפות ובקיאות גמיר וסבר. ואף כי הנני אץ לעשות רצונו והנני סומך על חזקת חבר, בכ"ז לחשיבות דברי מר לא אפטרם בלי הענקה ועם גבר אתבר, אעיר עליהם זעיר שם לא לזרות ולא להבר, בטלטלה גבר, לדעת לעות את יעף דבר. אך כמציץ מן החרכים משקיף ומצליף וכן נגוזו ועבר:
והנה מר ניהו רבה שלשה עמודים חצב את ההיתר. א) מצד מום נכפה. ב) מאוסה עליו. ג) מסרבת לבא לדין תורה:
ונדון על הראשון, שכפי הגב"ע יש לה חולי נכפה ותכף אחר נשואיו ראה זאת, וגלגל עמה ברפואות שתי שנים, והי' עמה בחו"ל אצל רופאים מפורסמים ואין כל תרופה:
והנה ידוע כי המקור הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ב סי' א' מובא אה"ע ס״ס קי"ז מי שנודע לו שאשתו נכפית כופים אותה לקבל גט וכ' ברמ"א שאין בזה חר"ג, ודברי הרא"ש צריכים פירוש כי זה לשונו אלו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואם נולד באשה יכפוהו לפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופים אותו להוציא אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שר' גרשון עשה גדר וכו' כי ראה הדור פרוץ ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין אותו להוציא לא יגרשנה בעל כרחה ואף אם תמצא לומר שהשווה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' עכ"ל. והנה דבריו סותרים זא"ז כי אחר שדן אולי ר"ג השווה מדותיו והיינו שגם בנכפה א"י לגרשה בע"כ איך שוב סיים מ"מ במה שכופין את האיש אף את האשה כופין, הא ע"ז דנים ועל מדוכה זו עמדו בחלקת מחוקק סק"כ וב"ש סקכ"ב ונו"ב תנינא אה"ע סי' ק״ד, והנו"ב פי' דברי רא"ש היטב שבתחלה הי' דעתו שבנכפה לא גזר ר"ג כלל ויכול ליתן לה גט בע"כ ואח"כ מסופק אולי ר"ג השוה מדותיו וגם בנכפה א"י לגרש בע"כ אך עכ"פ לא עדיפה האשה מהאיש שכמו שאם הוא נכפה כופין אותו לגרש דהיינו שיאמר רוצה אני כן יכול בעלה לכופה בכל טצדקי דאפשר עד שתקבל הגט ברצון. ולפירוש הנו"ב ולחלקת מחוקק הרא"ש מסופק אי יש בנכפה חר"ג והב"ש פוסק דאין בנכפית חר"ג:
ונראה, חדא דהא תלמידי הרא"ש שם, הריב"ם כתב כאשר כ' מורי הרא"ש כן נ' לי וכו' במום גדול כזה ח"ו שהגאון ר"ג ז"ל תקן תקנתו ויתן לה גט בע"כ וכ"כ ר' מרדכי שורת הדין כאשר כ' מורי הרא"ש וכו' וכי סבור אתה שר"ג ז"ל עשה תקנתו על עוברת על הדת וחמירא סכנתא מאיסורא וטוב לה שתתפייס במה דאיפייסא שאם יזרוק לה גט מי יבא אחר הדבר אשר כבר עשהו. ומפורש שהם ידעו שמסקנת רא"ש דיכול לגרשה בע"כ והרא"ש הביא הסכמתם בספרו, מבואר דאמתת דעתו כן היא כמ"ש בראשונה ולא כמו שדחה בדרך ואם תמצא לומר, וגם הלא כל מה שנסתפק הרא"ש אי ר"ג השוה מדותיו קאי רק על גט בע"כ אבל לא על היתר שתי נשים דהא איסור זה לא פשט במדינתו כמבואר בת' רא"ש כלל מ"ג סי' ז' על הפחותים שנושאים אשה במקומכם ונותנים עיניהם באשה אחרת והולכים למקום אחר ונושאים אשה ראוי לעשות גדר וסייג כי אמרו ביומא יח: ומלאה הארץ זמה זה הנושא אשה במקום זה והולך למקום אחר ונושא אחרת וכו' לכן טוב שיסכימו הקהל לעשות תקנה לדבר על מי שישא אשה אחרת על אשתו, במקום אחר, וא"כ בנ"ד לענין שתי נשים אין לנו חומרא מכח פי' נו"ב ב בתשו' רא"ש:
והעיקר דאין לנו ספק כלל אי ר"ג השוה מדותיו כיון דמפורש בסוף ת' מהר"ם ב"ב ובכלבו דתחלת התקנה היתה להתיר ע"י מאה רבנים כשיראו צורך בדבר לפי הענין הרי דלא השוה מדותיו לאסור תמיד וצוה להתיר בתנאים ידועים, וע"כ צ"ל דהרא"ש מסופק רק בגט בע"כ דאינו תלוי במאה רבנים וכמ"ש ח"ס אה"ע ח"א סי' ג' דלא מצינו ק"ר בגט בע"כ, אבל לפי הסכמת כל הפוסקים המתירים גם גט בע"כ ע"י מאה רבנים ומפורש כן בהגה"מ יבמות סי' ק"ז א"כ אין ספק לומר דר"ג השוה מדותיו וא"כ הדבר ברור שאין בנכפית חר"ג:
והנה לא פורש בהגב"ע באיזה עתים יש לה חולי נכפה, ופשיטא דאפי' לעתים רחוקות הוי מום וכמ"ש מתני' בכורות מד: נכפה אפי' אחת לימים רבים כמ"ש רמב"ם וע"ז אמרו בכתובות עב: מומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים:
אך יש לדון כיון שכ' בהגב"ע שהיתה נכפית עוד לפני הנשואים ובכתובות עז. ונכפה כמומין שבסתר וה"מ דקביע לי' זמן אבל לא קביע לי' כמומין שבגלוי דמי וא"י לטעון טענת מומים כמ"ש במתני' עה:, וגם הא הכא ודאי שהמום הי' בגלוי כמ"ש בגב"ע שמחצית אנשי עיר דזאלאשיץ ידעו ממומה וא"כ מסתמא ידע הבעל שהיא נכפה ומחל ומה מתרעם עתה, ושם במתני' עז. מחלוקת ר"מ וחכמים אם התנה עמה שיש לו מומים אי יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה וחכמים ס"ל דמקבלת היא על כורחה וקיי"ל כחכמים וא"כ הכא נמי א"י לומר שעכשיו א"י לקבל, ואף דהתם במתני' מיירי בתנאי מפורש משא"כ הכא דלא הודיעה אותו ממומה ולא התנתה עמו לקבל. אבל הא דעת רמב"ם ורמ"ה בטור סי' קנ"ד דאפי' בסתם אם ידעה ממומו אינה יכולה לומר סבורה הייתי ומקבלת בע"כ וכן פסק רמ"א שם סעיף א', ופשיטא דאין לחלק ולומר דדוקא באשה ס"ל לחכמים דמקבלת על כרחה משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה משא"כ הכא באיש לא אמרי' כן, דנראה דכיון דמצד תנאי אתי' עלה, ולרמב"ם ורמ"ה אם ידעה הוי כתנאי, לטעם זה אין נפ"מ בינה ובינו:
ושוב ראיתי בהג"ה אשרי שם דפשיטא לי' להפוך דאפי' ר' מאיר לא אמר די"ל סבורה הייתי וכו' אלא באשה אבל לא באיש דבכל דוכתי אמרי' ראה ונתפייס וגם נסתפחה שדהו אבל נסתפחה שדה שלה לא אמרי' וא"כ הכא אליבא דכ"ע סבר וקיבל, ולכאורה ראי' להג"ה אשרי מתוס' עה. ד"ה וחכמים שכתבו דר' מאיר מודה במומים שבגלוי דא"י לטעון משום שנתפייס:
וקשה הא יכול לטעון סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול אע"כ דאפי' לר"מ מ"מ האיש אינו יכול לטעון טענה זו. אך באמת ז"א דהא רק באלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו' ס"ל לר"מ כן אבל בשאר מומים ואפי' במומים גדולים מודה דסברה וקבלה לר' יהודה דתני נולדו וכ"ש היו ול"א סבורה הייתי (וכ"כ באס"ז שם וקרבן נתנאל אות ל"א) וא"כ אין ראי' ממתני' דהיו בה מומים, דסתמא לא מיירי במומים היותר גדולים כמוכה שחין וכו' שכופין אותו להוציא אך א"כ קשה מה מביא הג"ה אשרי ראי' מדאמרי' בכל דוכתי ראה ונתפייס הא ג"כ מיירי בסתם מומים ולא באלו שכופים להוציא:
ולבד זה לא זכיתי להבין דברי הגה"א טעמא מאי ולמה יגרע איש מאשה לענין זה שא"י לומר שעתה א"י לקבל, ואולי ס"ל להגה"א דלר"מ מהני ס' זו דסבורה הייתי לקבל וכו' רק לענין שכופים אותו להוציא אבל מ"מ כתובה אין לה, משום דדוקא לענין אישות אין לכופה כיון דאנוסה היא ואינה יכולה לסבול ומה לה למיעבד אם הוא מאוס עלי' אבל כתובה אינה יכולה להוציא משום דס"ס לא נתחייב בכתובה רק על מנת כן שתדור עמו במומו ומה לו באונסה הא אונס רחמנא חייבי' לא אמרי', ומש"ה באיש א"י לומר סבור הייתי וכו' דאם הוא ידע במומים שלה ונתרצה ליתן כתובה אף שטוען עתה שא"י לסבול מ"מ מה לה באונס שלו, ס"ס על דעת כן נתקדשה וניסת לו וצריך ליתן לה כתובתי. אלא לפי מה שכתבו כל הראשונים דהני דכופים להוציא חייב גם בכתובה וא"כ ודאי דגם לר"מ בתנאי יש לה כתובה וע"כ דר"מ ס"ל דתנאי במומים אלו כמאן דליתי' והוי כמו שלא ידעה כלל ממומו, א"כ גם באיש נימא כן דפטור מכתובתה אם יש בה מומים וצ"ע:
והנה לכאורה י"ל אף דהכא נכפה הוי מום שבגלוי מ"מ לא אמרי' ידע ומחל וכמ"ש רמ"א ס"ס קי"ז בשם מהרי"ק לחלק בין נכפה לשאר מומים וזה ימים רבים ראיתי במהרי"ק דמיירי שהאשה טענה שהבעל ידע ומחל וע"ז מחלק דבכל מומים טענתה טענה אבל בנכפה אפי' ידע קודם הנשואים ומחל יכול לגרשה בע"כ ואין בה חר"ג וכן כ' בית שמואל כאן ס"ק כ"א וסי' קנ"ד סק"ט דאפי' ידע יכול לגרש בע"כ:
ולפי שהמהרי"ק אינו עתה בידי, וא"י מקור החלוק, י"ל שטעמו כמ"ש ב"ב כג. אין חזקה לנזקין גדולים כקוטרא וביהכ"ס ושם כ"ה:
וכו. בניידא אפדני' ורקתא וכחו"מ קנ"ה סל"ו, ועי' ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג דמדמי דין זה למחלוקת ר"מ וחכמים אתייא דרשב"ג כר"מ ועל כולם אמר ר"מ יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכו' וכ"כ אס"ז כתובות עז. סד"ה מתני' בשם ריטב"א. ולכן בכל מומים אמרי' ידע ומחל כמו שיש חזקה לנזקין קטנים. אבל נכפה דמי לקוטרא וכו' דאין חזקה, והכא נמי לא אמרי' סבר וקיבל, אך לפ"ז קשה לשי' רמ"ה בטואה"ע קנ"ד דאפי' סתמא אם ידעה אמרי' סברה וקבלה במומים גדולים הא קיי"ל דאין חזקה במומים גדולים והירושלמי הא מדמי להו הדדי, וע"כ נראה דרמ"ה ס"ל דוקא התם בנזקין שלא עשה שום מעשה רק ראה ושתק אז לא מחל משא"כ הכא שעשתה מעשה וניסת לו אחרי שידעה ממומיו מוכח ממעשה הנשואים שנתרצית בפי' ודמי לתנאי, וא"כ רמ"א דפוסק כרמ"ה אי אפשר לומר דמ"ש ס"ס קי"ז כמהרי"ק הוא משום דאין חזקה לנזקין, דהרי שם בהני דכופין להוציא דהוי מומים היותר גדולים ומ"מ אמרי' סברה וקבלה:
וע"כ נראה עיקר דהא דנכפה עדיף מכל מומים ול"א סבר וקיבל, הוא כמ"ש מתני' כתובות עז. במוכה שחין דמודו חכמים דכופין אותו לגרש ול"א סברה וקבלה משום דממקתו והוי סכנה וה"ה בנכפה דהוי סכנה כמ"ש ת' רא"ש כלל מ"ב דל"א סבר וקבל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ומש"ה אפי' לחכמים דר"מ מ הדין כן ואפי' תנאי מפורש לא מהני כמ"ש ב"ש קנ"ד סק"ט ועי' ספרי חלק ב' ס"ס ל"ב:
אך לפ"ז לפי מה שכ' חתם סופר אה"ע ח״א סי' קט"ז דרופאי זמננו מחליטים שנכפה אינו חולי המתדבק ואינו מזיק לבעלה א"כ לא עדיף משאר מומים דידע ומחל, ויש לצדד ולומר ע"פ מ"ש ב"ש קנ"ד סק"ב דכיון דהרבה פוסקים דלא כרמ"ה אינה מורדת אם ממאנת לדור עמו אף שידעה ממומים שלו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים והכא נמי לחר"ג יכול לומר קים לי וסבר הייתי שאוכל לקבל ועתה איני יכול לסבול וספק חר"ג לקולא כמ"ש ב"ש סי' א' ס"ק כ"א בספק פלוגתא. וגם י"ל אף דמום שבגלוי הוא מ"מ יש לומר דנאמן שלא ידע וקרוב להאמין דבחור מחובשי בית המדרש שהוא ברשות אביו בקיעלץ לא שמע דימת עירה דזיאלאשיץ, וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא שמע וספק דאין הלכה כרמ"ה:
ב) הטעם השני שכ' כ"ג שהוא טוען שמאוסה עליו מחמת מומה וכמ"ש רמב"ם פי"ד מאישות ה"ח דכופין אותו להוציא בטוענת מאיס עלי עיי"ש וכמו בטוען הוא מאיסה עלי דלא יפה כח האשה מכח האיש וכמ"ש בתי' הרא"ש הנ"ל:
כן הדבר וכמ"ש ר"ן כתובות סג: דבטוענת מאוס עלי איננה מורדת משום דאנוסה היא ה"ה הכא בדידי' אם טוען מאוס עלי הוא אנוס ואין עליו חר"ג שלא גזר רק על המזידים אך צריך רגלים לדבר ואומדנא שהיא מאוסה עליו דאל"כ כל אחד יאמר שמאוסה עליו וע"ז היתה גזרת ר"ג אבל הכא שיש לה מום נכפה ורגלים לדבר שמאוסה עליו ודאי שנאמן. ומ"ש כ"ג מרמב"ם כן כ' במהר"ם מר"ב סי' תתר"א וכן באור זרוע הגדול חלק א' שו"ת תשנ"ד מובא תשו' ר' ישעי' כרמב"ם, ואף שהרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ח' מובא בית יוסף סי' ע"ז חולק על הרמב"ם וכתב מי יכניס ראשו בין הרים גדולים, היינו דוקא לכוף את הבעל לגרשה כמו שכ' דהוי גט מעושה שלא כדין אבל לענין חר"ג דלשי' כמה פוסקים הוי רק דרבנן פשוט שאין חולק וכ"כ בס' בני אהובה פי"ד מאישות הט"ז דלענין חר"ג סומכים על הרמב"ם, ואף דכנה"ג אה"ע סי' א' הגב"י אות ל"ג כתב דהמורד על אשתו וטוען מאוסה עלי יש עליו חר"ג לישא אחרת, מ"מ ודאי רק אם בלי ראי' וטעם טוען כן אבל אם נותן טעם לדבריו ואומדנא דמוכח שכן הדרך להיות שתמאס עליו נאמן וכיו"ב כ' להתיר בצ"צ לובאוויץ אה"ע סי' קל"ב וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג וכן באוריין תליתאי סי' קי"ג וע"כ חבר אני להמתירים אותו מעגונו, ומצוה בל לענות את דינו: