חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן לב - בדין אונאה וירידת השער
עובדא הוי לפני באחד שמכר לחברו עצים בכסף אררוף ושטר מכירה בלשון המדינה. והקונה הגיד בשעת הקנין שיוביל את העצים לחו"ל לדאנציג וכעת ירד שער העצים שם ע"י שהי' רוח סערה והפיל אלפי עצים ביערות מדינת אשכנז:
הנה לכאורה מפורש הדבר בב"י חו"מ סי' ר"ז מחו' ל"ב מוכר שום דבר וגלה דעתו שרוצה להוליכו למקום פלוני ששוה יותר וזל קודם שהוליכה יכול לחזור בו כמו מוכר נכסיו לעלות לא"י ומביא ראיה מב"ב (צח ע"א) האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי לה לפרווהא דזולשפט ואדמטי התם זל דינא היא דמקבל ליה. ונראה דב"י כאן מפרש לה דמיירי במוכר היין לחברו ומ"מ כיון שהזכיר הלוקח שיוליכו לפרוותא דזולשפט וזול יכול לבטל המקח. אבל הלא רשב"ם שם מפרש לה במקבל היין למחצית שכר והקנקנים של מוכר אז ההפסד על בעל היין ולא במוכר וכ"כ רמב"ם פי"ז ממכירה ה"ה דמיירי במקבל וה"ז ברשות המוכר מפני שהחבית והיין שלו וכן מסקנת אס"ז ור' יונה מובא בטוח"מ סי' ר"ל ס"ט וסתמא דש"ע. ועי' בטור דעת רמ"ה שמחלק דוקא בהתנה שלא יתן המעות עד שיוליכנו למקום פלוני יכול לחזור בו משא"כ הכא. ועי' נה"מ ר"ל סק"א שנוטה לדעת ר"ח וראב"ד וכן מסכים עמו בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ל'. ומ"מ אין ראיה לנדון דידן ששם היה המחיר בעד הפשתן גדול מאד שלא היה שוה לשום אדם מקח כזה רק בעד המלך ומש"ה הדמים מודיעים ואומדנא דמוכח שלולא בעד צרכי המלחמה לא היה קונה במקח זה אבל בנ"ד י"ל שגם במדינתינו היו העצים שוים כן. וגם מוסיף שם בנה"מ דנתברר שכבר בשעת הקנין לא היה המלך רוצה בהפשתן ולכל העולם אפי' החצי אינו שוה והוי כנתברר האונאה למפרע. ועיי"ש בנה"מ שכתב בתחלה מעשים בכל יום שקונים סחורות להוליכם למקום אחר ולית דין ולית דיין כשהוזל באותו מקום כשבא לשם שיוכל לחזור בו:
וע"כ נבא לדון רק מצד אונאה. אם ודאי היה ירידת השער בחו"ל אחר שמשך הלוקח מקצת העצים הוא ברשות לוקח כמ"ש חו"מ רכ"ז ס"ט בשם שו"ת רא"ש דבנשתנה השער א"י לטעון טענת אונאה. ואף שכתב פתחי תשובה סק"ז בשם שו"ת פנים מאירות שאם לא נתן מעות יכול לחזור בו. שאני התם משום שהמוכר לא היה לו באותה עת הסחורה ברשותי והקנין נגמר רק בשעה שקנה המוכר ואז כבר היה אונאה אבל היכא שהיה קנין גמור פשיטא דאפי' לא נתן מעות שא"י לחזור בו ואם כן אפי' היה ירידת השער לפני המשיכה רק אחר כתיבת הקונטראקט שפיר דמי. דשטר זה הוא קנין גמור ממנהג הסוחרים כסטומתא שבסי' ר"א. ועי' דברי אמת סי' י"ב דאזלינן בקנינים אחר דינא דמלכותא והביא ראיה מב"ב (נד ע"ב) נכסי עכו"ם כמדבר וכו' א"ל אביי לר' יוסף מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא הרי אע"פ שישראל המחזיק הראשון זכה בד"ת אפילו הכי מהני דינא דמלכותא להפקיע ממנו עיי"ש:
אלא אם יש ספק מתי היה ירידת השער והמוכר דידן מסופק וליקח טוען ברי שירד השער לפני הקנין לכאורה הוא דין מרדכי בשם רבינו אביגדור סוף המדיר מובא ברמ"א רכ"ז ס"ט אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אומר שלא נשתנה על המתאנה להביא ראיה דדרך השערים להשתנות תמיד וה"נ על הלוקח להביא ראיה שלא נשתנה אחר הקנין. אך י"ל שאני התם שטענת מוכר ודאי שירד השער אח"כ ושלא אינהו משא"כ הכא דמוכר טוען שמא י"ל ברי ושמא ברי עדיף דהברי של הלוקח הוא להחזיק שאינו רוצה לשלם מחיר גבוה כ"כ:
ויש לדון עוד דהכא ידוע לרבים שהשער היה איזה שנים גבוה. אלא שמסבת הרוח סערה ירד השער ובזה שניהם מודים. אלא הספק הוא מתי היה המכירה אם לפני הרוח או אחריו וא"כ לא דמי למעשה דקנין המעיל שבמרדכי. דהתם היה טענת הלוקח שלא נשתנה השער כלל והיה בו אונאה וע"ז השיב ר' אביגדור שדרך השערים להשתנות. אבל הכא גם הלוקח מודה שנשתנה השער רק שהיה השינוי לפני המכירה. וא"כ אי נימא שאין זה נלמד מדין המרדכי. הדין פשוט דהמוציא מחברו עליו הראיה דאם האונאה כ"כ עד כדי ביטול מקח פשיטא דהמוכר הוא המוציא מחברו. אלא שאם האונאה עד שתות הלוקח היא מודה במקצת כיון דנקנה המקח אלא שאינו חייב לשלם כל דמי המקח רק פחות ועכ"פ מודה שחייב לו דמי עצים ע"פ השער של עכשיו. אלא שכיון שטענת מוכר ספק אין הלוקח חייב שבועה:
ואין לומר דהלוקח צריך להביא ראיה מתי היה ירידת השער מפני שנולד הספק ברשותו כמ"ש חו"מ רכ"ד ס"א וס"ב דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה דכבר כ' קצות החושן שם סק"ב דאם נגנב או נאבד המקח אחר גמר הקנין וא"י מתי נגנב אם קודם הקנין או אח"כ לא אמרי' דלוקח צריך להביא ראיה דלא אמרי' כל מי שנולד הספק ברשותו אלא היכא דאיכא חזקת הגוף כמו בהספק טריפה וחזקת הגוף אלים טובא ואין מחזיקין מרשות לרשות ואמרי' ברשותא דהשתא אשתני גופא וכן גבי מומין וכדומה אבל בגניבה ואבידה דלא אשתני חזקת הגוף אין מוציאים מהמוחזק וראיותיו ברורים ועי' נה"מ רכ"ז סעיף ט' שכתב דמש"ה על המתאנה להביא ראיה משים דלעולם אין מבטלים קנין ברור משום ספק ומביא ראיה משו"ת רשב"א סימן תתקע"ב דאם יש ספק בתנאי מעמידים המקח בחזקת לוקח וצ"ע דלא דמי. דבשו"ת רשב"א לדברי כולם לוקח זה קנה הקרקע ואפי' תרי שאומרים שהיה תנאי מ"מ מודים שהיה קנין מתחלה משא"כ הכא דלדברי האומר שהיה אונאה היה מקח טעות ולא התחיל כלל הקנין. ומה שכתב בנה"מ דמספק אין מבטלים קנין. זה מה שאמרו בגמ' כל מי שנולד הספק ברשותי עליו להביא ראיה וכאן נמצא כאן היה אבל כבר כ' דל"א הכי רק היכא שיש חזקת הגוף כנגדו:
ומצד רוב. נראה דהכא ע"פ רוב היה השער גבוה כדרכו תמיד ואף שעתה הוזל חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לא מהני. ואפי' אי לא הי' כנגדה חזקה דמעיקרא כ' קצה"ח בסי' קט"ז סק"א ובאבני מליאים סי' ל"א סקי"ג ושב שמעתתא ש"ג פי"א דחזקה דהשתא לא חשיבא חזקה דלא כמהרי"ט. גם יש לומר דהכא אף שירד השער אינה חזקה דהשתא כלל כיון שדרך השערים להשתנות הוי חזקה העשויה להשתנות:
ובענין שהה יותר מכדי שיראה לתגר ולא נתן מעות עי' פתחי תשובה רכ"ז סק"ב בשם שער משפט דלוקח יכול לחזור בו כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר דלכך לא חשש לחקור על אונאתו מיד ומביא ראיה מבכורות (יג ע"ב) גבי הלוקח גרוטאות ותוס' כתובות (נח ע"א) בד"ה הנהו דכל היכא דלא נתן מעות לא שייך לומר דהי"ל לבדוק עכ"ד וכ"כ מל"מ פט"ו ממכירה ה"ג. ומ"מ אין הדבר ברור כי במחנה אפרים ה' אונאה סי' ג' בלוקח בהמה ונמצא בה טריפות סרכא מציין על סוגיא דבכורות ותוס' הנ"ל שהם עקרי הראיות שבס' שער משפט ומ"מ בסי' י"ג מסופק המח"א בדין זה במי שלקח חפץ ומשני ועדיין לא נתן הדמים ונמצא בו אונאה ושהה יותר מכדי שיראה לתגר אי יכול לחזיר מפני שלא נתן מעות והניח ד"ז בצ"ע ולא פשטי' מראיות הנ"ל וע"כ שיש לחלק ביניהם: