חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים
סימן א
לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה מיכל שפירא נ"י
אשר עלה ונסתפק כ"ת בהא דאמרי' דכל ברכות המצות צריכים שיהיו בעמידה והקשה מג"א ר"ס ח' ממתני' דאשה יושבת וקוצה חלתה ומברכת מיושב ותי' דהפרשת חלה אינה מצוה כל כך שאינו עושה אלא לתקן מאכלו והוי ברכת הנהנין. ועפי"ז מסופק כ"ת בברכת נטילת ידים לאכילה אי הוי ג"ב ברכת הנהנין וא"צ לברך מעומד:
ונ"ל דהנה ברכת מצה וקידוש נחשבים בר"ה (כט ע"א) לברכות המצות ואף שיצא יכול להוציא. ומ"מ לענין חיוב עמידה הם ברכות הנהנין וא"צ לעמוד כמ"ש באשכול לראב"ד ח"א דף נ"א דברכות הנהנין כמצה וסוכה וקדוש ומוציא וברהמ"ז לא ראינו מימינו מי שמברך מעומד מכ"ש ברכת נט"י דלענין אי יצא ודאי דאינו מוציא עפמ"ש רש"י ר"ה (כט ע"א) בטעם הדבר דלא שייך ערבות במידי דלאו חובה דלא ליתהני ולא לברוך וזה הטעם ודאי דשייך גם בברכת נטילת ידים ועי' רמב"ם פי"א מברכות ה"ג דנט"י הוא מברכות שאינם חובה. עאכו"כ דלענין מעומד הוי ברכת הנהנין:
ומה שהקשה על תי' מג"א הנ"ל מה החילוק בין חלה ושחיטה דא"צ לברך מעומד לברכת ציצית דצריך לברך מעומד אף שג"כ אינה חובת גברא אלא ברצותו ללבוש בגד בת ד' כנפות הא ודאי דכמו דבציצית נכון שיביא א"ע לידי חיוב וכמ"ש במנחות (מא ע"א) דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמכסי סדינא ואמר לו קטינא קטינא וכו' ציצית מה תהא עלי' וא"ל בעידן ריתחא ענשי' עלה וכמ"ש תוס' פסחים (קיג ע"ב) ד"ה ואין דאפי' אין לו בגד יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב ומביאים ראי' מסוטה (יד ע"א) ממרע"ה שחפץ לכנוס לא"י ולהכניס א"ע בחיוב מצות שבארץ. וה"ה בחלה שחייב להכניס א"ע בחיוב דהא נכלל במצות התלויות בארץ שרצה מרע"ה לקיים וכמ"ש בירושלמי פ"ג דחלה ה"א הדא אמרה שאסור לעשות עיסתו קבים לפטרה מחלה וקיי"ל כן יו"ד שכ"ד סי"ד. ועי' מנחות (סז ע"ב) גזרה משום בעלי כיסים א"ה אפי' חלה נמי אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד וכ' רש"י דלהכי לא גזרי' בחלה דאי הוה בעי לערומי בחלה מצי לערומי בהתירא ותמוה דהוא נגד הירושלמי והדין הנ"ל דאסור להערים לפטור מחלה ולולא פי' רש"י הי' נראה לפרש דאע"ג דאסור להערים מ"מ הוי בידו ואפשר לו לעשות כן כמו דמצינו בכמה דוכתי דאמרי' בידו אף באיסור:
אך עי' הג"ה אשרי ספ"ג דר"ה מובא במג"א סי' ח' סק"ח דציצית הוי ברכת המצות ואע"פ שיצא מוציא ומ"מ בשחיטה כתב הג"ה אשרי פ"ק דחולין סי' ג' דאחר שאינו שוחט לא יברך והטעם כמ"ש פרי חדש יו"ד סי' א' הקל"ג דהוי ברכת הנהנין. ונראה החילוק דברכות הנהנין הוי ברכה על האיסור שאסור ליהנות בלי איזה תיקון הצריך וכמ"ש תוספתא וירושלמי ברכות רפ"ו הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצות והיינו שהמצות שעושה כהפרשת חלה ושחיטה וברכת המאכל הם מתירים לי הנאת המאכל. (עי' אגרא דפרקא מהגאון הק' ר' צבי אלימלך ז"ל מדינוב אות רכ"א שנדחק בפי' הירושלמי והדברים פשוטים). אבל ברכות המצות היינו שאין איסור עליו אף בלי המצוה שיעשה אלא שמוטל מצוה וחיוב עליו לעשות. ולכן הוי ציצית מברכות המצות עפמ"ש מרדכי ה' ציצית מובא ב"י ומג"א סי' י"ג סק"ח דאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית ואין המצוה באה להכשיר את הבגד רק שמוטל ורמי אקרקפתא דגברא. וכן במזוזה ומעקה כמ"ש מרדכי שם אטו אסור לכנוס לבית שאין בו מזוזה ומעקה עיי"ש. יעי' תוס' ב"ב (פא ע"א) ד"ה ההוא דאע"פ דאינו חייב לקנות טלית כשאין לו מ"מ חשיב ציצית חובת הגוף:
ומ"ש כ"ת על שו"ת רמ"ע סי' ק"ב שאלה ז' שמנה שחיטה בכלל ברכות שבעמידה מ"ש מחלה דבישיבה הא שניהם ברכות הנהנים. לק"מ דלא קאמר מדינא אלא שהמנהג כן כמ"ש ולנו חבילות גדולות של מצות שנהגו העם לברך עליהם מעומד וכו' וי"ל שגם בחלה היה המנהג כן:
ומ"ש כ"ת קושי' ברכי יוסף או"ח סי' ח' מסנהדרין (מב ע"א) בקדוש לבנה דאמר אביי דצריך שיהי' בעמידה משום דהוי כמקבל פני שכינה משמע דאי לאי הכי כל ברכות המצות א"צ בעמידה. נ"ל ליישב דס"ד דברכת הלבנה הוי מברכות הנהנין כמו שמברכים יוצר אור על הנאת אור החמה ע"ז אמר אביי דכיון דמקבל בה פני השכינה נפיק מכלל ברכות הנהנין והוי ברכת המצית:
ובאשכול שם וב"י או"ח ח' בשם הא"ח מביאים ירושלמי כל הברכות בעמידה ולא נודע מקומו אי' כמ"ש בנחל אשכול שם. ואולי הוא ירושלמי רפ"ד דמגילה ותוספתא פ"ב מעשה בר"מ שקרא המגילה מיישב בבהכנ"ס בטבעין ונתני לאחר לברך. הרי דמותר לקרות את המגילה מיושב ולא חששו לכבוד צבור ומ"מ בירך אחר משום דברכות המצות צריך מעומד ועי' מג"א תר"צ סק"א שציין דברכה בעמידה לסי' ח' ומפורש בירו' במקומו ועפ"ז יש קצת עיין מה שמביא באשכול שם ראי' דכל הברכות בעמידה משלמה המלך דכ' ויעמוד ויברך הא י"ל שאני התם דעמד משים כבוד צבור ואולי י"ל משום דכבוד מלך עדיף מכבוד רבים וכמ"ש ר"ה (ח ע"ב) מלך וצבור מלך נכנס תחלה שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו וצ"ע:
(ב) ואשר הקשה כבודו בחולין (יא ע"א) דיליף דאזלי' בתר רובא משבירת עצם בפסח לפמ"ש תוס' מנחות (מח ע"א) ד"ה חטא דבתקנת קרבן אמרי' חטא כדי שיזכה וא"כ י"ל דלא אזלי' בתר רובא ומ"מ שוברים עצם לבדוק את הפסח כיון דאין עצה אחרת והוי תקנת קרבן. הנה למותר להביא סיוע מדברי התוס' דפשיטא דאי נימא דהתורה צותה לשבור תמיד עצם הגלגולת ואי אפשר באופן אחר אינו חטא ועברה כלל. אך הקושיא פשיטה נימא לא אפשר שאני ומוכרחים לבדוק ע"י שבירה. ונ"ל ליישב דעל מה שדחי הגמ' דמנח גומרתא עלי' קשה דילמא פקע וכמ"ש פסחים (פד ע"ב) ועי' רש"י שם (פה ע"א) ד"ה ומה אני מקיים דלא מצריך קרא מלתא דאתי בה לידי תקלה דלמא פקע. אלא צ"ל שהכוונה דיש עצה ע"י גומרתא דהיכא דאפשר לקיים שניהם לבדוק ולא לעבור על שבירת עצם ודאי עדיף ולכן יותר נכון להניח גומרתא דאולי לא יפקע. ואפי' אם יפקע לא איכפת לן דלא אפשר שאני:
סימן ב
לכבוד הרב המאה"ג מהר"י נ"י אבד"ק פ'
אשר הקשה אותי כ"ת לשיטת ראשונים דפסקו לחומרא באיבעי' סוגיא דמגילה (כז ע"א) דאסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חרש דאע"ג דליבא לעלויי יותר מ"מ ביון דלא מעלי לי' אסור איך יפרנסו במנחות (צט ע"ב) דשני שלחנות היו אחד של שיש וא' של זהב על של שיש לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלים בקודש ואחד שר זהב מבפנים שעליו מונח לחם הפנים תמיד הרי דלא הי' העלאה כלום דסלקוהו משל זהב והניחוהו על של זהב:
הנה ודאי דלק"מ כמ"ש מגילה שם דמש"ה מניחים ס"ת על גבי תורה ואין מעלים משום דלא אפשר בענין אחר דאלת"ה מיכרך היכי כרכי' הא יתיב דפא אחברי' אלא כיון דלא אפשר שרי וה"נ לא אפשר בענין אחר דהוצרך להיות מונח על שלחן של זהב כמצות התורה. או כמ"ש כ"מ פ"י מס"ת ה"ב דרק התם משום חומר קדושת ס"ת קיי"ל לחומרא בשוים דאסור אבל לא בענין אחר. ועוי"ל עפמ"ש בטורי אבן שם ד"ה אבל דהיכא שכבר העלה מקדושה לקדושה גבוהה ממנה אז מיתר אח"כ לכ"ע בשוים א"כ ה"נ כיון שמתחלה העלה משלחן של שיש לשל זהב א"צ אח"כ עוד לעלויי:
אך כל אלה התירוצים נכונים היכא דליכא לעלויי. אבל יקשה מתמיד (לא ע"ב) שהק' מכדי אין עניות במקום עשירות למה הניחו על של שיש נעברי' דזהב והא התם אפשר לעלויי משל כסף על של זהב ומ"מ הקשו דיעשו גם שלחן אחד של זהב ולא יהיה שום העלאה עוד. וחשבתי לומר דהא דאין עניות במקום עשירות דוחה מעלת מעלין בקודש דאינו אלא מדרבנן כמ"ש ב"ח יו"ד ע"ר ד"ה וכ"ש וכן מוכח מתי' כ"מ פ"י מס"ת הנ"ל דאי נימא דמעלים בקודש דאו' א"כ ספק זה בליכא לעלויי אי שרי הוי סד"א ולחומרא ולמה לו לכ"מ לומר דמשום קדושת ס"ת פסקה לחומרא אע"כ דרק דרבנן הוא. ומש"ה מקשה בגמ' דיותר טוב לעשות גם שלחן אחד של זהב משום אין עניות וכו' אע"פ שידחה את ההעלאה בקודש:
אבל האמת יורה דרכו דכל שיטת ראשונים ז"ל לאסור בשוים הוא רק אם משנים ממצוה אחת למצוה אחרת אז אסור בשוים ויותר טוב להניחה כמשפטה אבל בנוגע להדור מצוה עצמה כמו התם בלחם הפנים דרק החלוק הוא בהנחתו באיזה מקום אבל המצוה לא נתחלפה כ"ע מודים דשוים שרי ולהכי מקשה ונעבדי' דזהב:
ועי' ברמב"ם פ"ג מבית הבחירה הט"ז שכתב ואחד של זהב נותנים עליו לחם הפנים ביציאתו שמעלין בקודש ואין מורידין ואינו מפרש כפרש"י דמעלים קאי על השלחן השני של זהב שהעלו משל שיש לשל זהב אלא קאי על השלחן השלישי שסלקוהו משל זהב והניחוהו ביציאתו ג"כ על של זהב. והפי' דמש"ה לא הניחוהו על של כסף משום שאין מורידין. וכן מפורש בתמיד שם נעבדי' דזהב ומשני משים שמרתיח הא אי לאו הכי שרי אף שאז לא יהי' שום העלאה וע"כ משום דעיקר קפידא שלא יהי' הורדה. והך דמעלים וכו' שבמתני' קאי על השלחן השלישי כפשטות לשון המתני' דהביא שלחן הפנימי אחר האי דמעלים וכו'. וכעת ראיתי כי מגדולי ראשונים רגמ"ה וראב"ד פירשו קו' גמ' תמיד לא על לחם הפנים רק על אברי הבהמה שהניחו על של שיש. וגם בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג הי' גירסא אחרת שמקשה ע"ז והא לא הסריח בשר הקודש מעולם:
ובעיקר דברי רש"י מנחות (צט ע"ב) ד"ה על פתח שכתב שלכך הניחוהו על של שיש להראות שמעלים בקודש דעכשיו מניחו על של שיש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב של משה. א"י כעת מנלי' שצריכים להעלות באותה מצוה עצמה. ומי סני אם עושה תיכף המצוה בהידור היותר נאה. וראי' מיומא (מד ע"ב) בכל יום הי' חותה בשל כסף ומערה בשל זהב מ"ט התורה חסה על ממונם של ישראל לימא דעביד הכי משום מעלין בקודש וע"כ דא"צ להעלות רק אם מחליף ומשנה ממצוה זו למצוה אחרת אבל באותה מצוה אינו צריך להעלות. ואולי י"ל דעדיף לגמ' טעם התורה חסה וכו' שהיא מן התורה ממעלים בקודש שהיא מדרבנן וצ"ע:
סימן ג
לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סיראצק.
ענותו תרבני לשאול חוות דעתי ע"ד צנורות המים (וואדאמשאננען) שהנכרי מדליק אש בכל לילה ומכח האש נמשכים המים מהבאר לקנים וצנורות שבבתים אם מותר לשתות המים האלו בש"ק במקום שרוב הדרים בחצר הם ישראל:
נ"ל שאם היא פקודת הממשלה ותקון העיר שבכל בית יהיו מכונה וקנים אלה. ועל בעל הבית לשלם סכום ידוע בין אם ישתמש בהמים בשבת בין אם לא ישתמש פשיטא דשרי כי אז המלאכה אינה נעשית כלל בשביל הישראל. זולתי אם אין זאת פקודת הממשלה רק כרצון איש ואיש ואז אי נימא שאין בזה חשש שמא ירבה בשבילו כי המלאכה היא באופן אשר אין חילוק בין רב למעט וגם לצורך המיעוט צריכים כח אש כל כך כמו בעד הרוב ולכן גם לצורך מיעוט הנכרים היה עושה ההבערה הוי כנר שהדליק נכרי לצורך עצמו דשרי להישראל ליהנות ממנו כמ"ש תפארת ישראל בכלכלת שבת מלאכת שבת אות ט' ד"ה תו נראה דבזה כ"ע מודים דשרי:
אך אם באמת לא הי' נעשית לצורך נכרים לבד אלא לצורך שניהם אסור לא לבד בנידון דידן דהוי רוב ישראל. אלא אפי' במחצה על מחצה כמ"ש שבת (קכב ע"א) בנר הדלוק במסבה במחצה על מחצה אסור עיי"ש וברא"ש פכ"ג ס"ס ט' דהטעם במע"מ לא משום ספק בשביל מי הודלק דאיכא למימר עיקר דעתו בשביל ישראל הדליק אלא משום דאמרי' דהודלק לשם כולם וכ"כ רשב"א שבת (קנא ע"א) וכ"כ טוא"ח שכ"ה וכן אם צד וליקט בשביל ישראל ונכרים אסור ועיי"ש בב"י דזה דעת סמ"ג וסה"ת. ומפורש בירו' שבת פט"ז ה"ט בנר שהדליק לצרכו ולצורך ישראל אסור וראי' מעובדא דשמואל שהובא בבבלי שבת (קכב ע"ב) דאתי נכרי ואדלק שרגא ואהדרינהו שמואל לאפי' אף דודאי לא דימה שמואל שהנכרי הדליק את הנר לצורך שמואל לבדו אלא לצורך שניהם. ועי' ב"י שכ"ה בשם רשב"א מה שמפרש בירושלמי. ועי' גירסת רשב"א בירושלמי מובא ב"י ס"ס רע"ו. וכ"כ במג"א רע"ו סק"ו בקצרה לענין דינא ובאמת הדבר מפורש בגמ' דידן וירושלמי הנ"ל:
וראיתי בס' תפארת ישראל הנ"ל שחולק על מג"א ודעתו דאם הנכרי עושה לצורך שניהם שרי ובמחכ"ת כי רב הוא דבריו תמוהים והלא לא המג"א הוא בעל דין זה אלא מקורו ירושלמי ולהקת הראשונים. ומ"ש שם דלדעת מג"א גם ברוב נכרים אסור אם עושה גם לצורך מיעוט ישראל. זה אינו דהלא הראשונים ז"ל מפרשים במחצה על מחצה דאסור משום דהוי לצורך שניהם ומ"מ מפורש שם בגמ' ברוב עכו"ם מותר וכ"כ ב"י או"ח תקט"ו ד"ה ולענין הלכה וב"ח סי' שכ"ה ד"ה ומ"ש וכן נמי אם צד:
ומה שהקשה על מג"א דלמד כן מסי' תקט"ו ס"ו בהג"ה דבידוע שליקט לצורך שניהם אסור ואיכא לחלק דשא"ה דשייך שמא ירבה בשבילו משא"כ בנר. תמהני הלא בירושלמי הנ"ל אוסר גם בנר שהדליק לצורך שניהם וכן ברא"ש הנ"ל מפר כן במרחץ וכן מקור דברי סמ"ג הוא ממרחץ כמ"ש ב"י שכ"ה ובמרחץ חמום לאחד חמום למאה כמ"ש שבת (קכב ע"א) ורש"י ד"ה בכדי. ומה שהקשה דא"כ מה ראי' בשבת (קנא ע"א) לרב דמספק אסור ממחצה על מחצה שאסור. הא במע"מ לא משום ספק אסור אלא משום דלצורך שניהם נעשה. אתמהה איך לא עיין בהאי שעתא ברי"ף ותוס' ורא"ש ורשב"א שכתבו דהראי' היא מר' יהודה שחולק וס"ל אם יש בה רשות רוחץ בה מיד ולשמואל קאי. ועי' ברא"ש שם שמקשה כן. ומ"ש ראי' משבת (קכב ע"א) מר"ג שירד על הכבש וע"כ דעשאו לצורך שניהם מותר. י"ל פשיט משים שידע שעשאו רק לצורך עצמו. ואדרבא לדעתו דאם עושה לצורך שניהם מותר יקשה למה מחצה ע"מ אסור הא הוי ס"ס שמא הדליק רק בשביל נכרי לחוד ושמא בשביל שניהם אע"כ דבשביל שניהם אסור. ומ"ש שם בד"ה אלא שבמחכ"ת משבת (קכב ע"ב) משמואל דחזא דאייתי שטר וקא קרי אמר אדעתא דנפשי' קעביד מניין ידע שמואל שהדליק לצורך עצמו דילמא הי' לצורך שניהם זה אינו עי' ירושלמי שם דאדרבה מעובדא זו ראי' דלצורך שניהם אסור:
וגם קשה לסמוך על דעת ר"ת שבתוס' שבת (קנב ע"א) ד"ה משקה דכיון דיכול לכנוס לתוך הבור ולשתות אף שמילא נכרי לצורך ישראל מותר וה"נ דכוותה. דנראה מרמ"א ואחרונים שכ"ה ס"י דרק בכרמלית סומכים ע"ז אבל לא במלאכה דאו':
ומ"מ בקצב להנכרי שכר מלאכתו על שנה או חודש או שבוע נ"ל להתיר ע"פ מרדכי שבת פ"א סי' ר"נ והג"ה אשרי סי' ל"ז דמחלקים בין שלוח אגרות דקצץ מותר ובין מלאכה אחרת משים דבאגרות אין הישראל נהנה מגוף המלאכה. וי"ל דמים שבצנורית דמי לאגרת דג"כ הנכרי רק גורם לו ההנאה ובקבולת מותר דאדעתא דנפשי' עביד. אך לפי חלוק הר"ן שבת (יז ע"ב) ד"ה וכולן ולפי מה שמסביר דבריו במג"א רנ"ב סקי"א נראה דהפי' מש"ה במלבוש שרי דאף שאם ידע הנכרי שהישראל לא ילבשנו בשבת מ"מ יגמור מלאכתו דאדעתא דנפשי' עביד משא"כ בנר שעושה רק בשביל הישראל וא"כ ה"נ במים דמבעיר רק כדי שהישראל יהנה היום דמי לנר שאסור. זולתי אם נדחוק בכונת הר"ן דמש"ה מלבוש שרי דאם ירצה הישראל לא ילבשנו משא"כ בנר שההנאה בשבת תיכף ומיד בשעת המלאכה. א"כ י"ל דה"ה במים דמי למלבוש דהנכרי רק מכין לו ואם ירצה הישראל לא ישתמש. אך לא ראיתי למפרשים שיפרשו כוונתו כן:
(ב) ואשר שלח לי כ"ת מכתב שכתב אליו הרב הגאון ר' אברהם יואל נ"י אבלסאהן מאדעסא בעובדא דשני שוחטים שאחד מכר לחברו מחצית חזקת שחיטתו ועתה אחד מהקצבים ממאן לשחוט אצל השוחט החדש אשר קנה החזקה אם מותר להשוחט הישן לבדו לשחוט אצלו. איני יודע איך אפשר לדון בזה אם אין אנו יודעים טענות הצדדים וטענת הקצב מה היא. אולי הריעותא מהשו"ב. והעיקר צריך לדעת איך נוטה דעתו של הרב מרא דאתרא ואין אתנו יודע אם המכירה נעשית בהסכמתו ואף דיכולים למכור חזקת השחיטה ולא הוי דבר שאין בה ממש כמ"ש שו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ' במכירת היין אף שהוא דבר שלא בא לעולם מ"מ מהני מצד סטומתא וכיו"ב כתב בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ד באורנדיס ועי' מל"מ פכ"ג מאישות ה"א ד"ה מעשה. מ"מ כל זה יצדק אם היתה בהסכמת האב"ד וטובי העיר:
ובדבר הספק אי מכר לו כל החזקה או מחציתה פשיטא דיד בעל השטר על התחתונה ועי' חו"מ מ"ב ס"ה וס"י ואחרונים. ואי נימא דהם שותפים. פשיטא דאם הקצב ממאן לשחוט אצל השו"ב החדש יוכל השו"ב הישן לשחוט אצלו דבמקום פסידא שיתף חולק שלא מדעת חברו כמ"ש בחו"מ קע"ו סכ"ח ובהג"ה. ועי' ב"י חו"מ של"ג מחו' א' משי"ת הר"ם בשו"ב שהקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מפני ששיהא יותר מדאי בבדיקה דמפסיד שכרו אבל אם מקפידים בדבר שאין דרך הטבחים להקפיד צריכים לשלם לו שכרו כפועל בטל. ה"נ בנ"ד אם הקצב צודק בטענתו ודאי אין על השו"ב הישן טענה ויוכל לשחוט אצלו בלא חברו. ואף אם אין הצדק עמו. מ"מ אי לא ציית דינא נותנים לו שכרו כפועל בטל ועי' רמ"א קע"ו סי"ט בנאנס שאין הדין שהאחר ירויח ויתן לי:
סימן ד
להרב הגאון הנ"ל.
בענין שנולד בשבת ילד לשמנה חדשים וימים אחרים אם מותר למולו בשבת:
מקור הדבר שבת (קלה ע"ב) תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום איני נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינין לי' וכו' מלין אותו ממ"נ אי חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא וכן פסק הרמב"ם פ"א ממילה הי"ד דספק בן ז' בן ח' מלים אותו ממ"נ. והנה יפלא מה מקשה בגמ' הא לא שהה ספיקא הוי וכו' הא ודאי אין רשב"ג חולק על רוב דאו' ורוב ולדות בני קיימא הם ומש"ה מלים אותו ע"פ הרוב והא דבעי' שלשים יום להוציאו מחזקת נפל היינו במה שהצריכה תורה דבר ברור ולא סמכה על הרוב ואולי מש"ה בפדיון הבן לא מהני רוב משום די"ל דמדאו' אין הולכים בממון אחר הרוב וכמ"ש תה"ד דבממון המוציא מחברו ע"ה ורוב לא הוי ראי' גמורה משא"כ במילה דסומכים ארובא. ואין לתרץ דכמו דבפדיון הבן ל"מ רוב ה"נ במילה רוב לא מהני משום דהוי דשיל"מ דיכול להמתין עד שיהי' בר קיימא ודאי. ז"א דהא מ"ע למול ביום השמיני וא"א להמתין. ונ"ל ליישב דאמרינן לעיל (קלד ע"ב) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולכן י"ל דגם במילה לא מהני רוב ע"פ מ"ש האס"ז ב"מ (ו ע"ב) ד"ה קפץ דבמקום דבעי' ודאי גמור גם רוב לא מהני וה"נ דבעי' דוקא ערלתו ודאי ל"מ רובא. ואנן הוי ס"ל דסימני שערו וצפרניו שנגמרו הם סימנים מובהקים מדאו'. אך לרשב"ג דס"ל דאינו ודאי בר קיימא עד ששהה שלשים יום מקשה שפיר מימהל היכי מהלינן. ובזה נ"ל ליישב קו' תוס' שם (קלה ע"א) ד"ה ולא שהקשו למה לי קרא למעט ספק שאינו דוחה שבת והיכא ס"ד לחלל שבת על הספק. ולפמ"ש ניחא דצריך קרא על רוב דלא מהני ובעינן ודאי גמור:
ולולא דברי אלה נ"ל ליישב קו' תוס' הנ"ל. דלקמן (קלו ע"א) מסיק דערלתו ודאי ולא ספק לא. נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר. ובעירובין (ק ע"א) ס"ל לר"א בנתערבו מתן ארבע במתן אחת דינתנו במתן ד' משום דקום ועשה עדיף עיי"ש. ולכן לדידי' ספק עשה אלים והיה ס"ד דמספק ידחה וצריך קרא דאינו דוחה את השבת:
ואם כנים אנחנו בזה. אין לחלק ולומר דגמ' נקט דוקא בספק בן ז' בן ח' דלא שייך לומר אזלי' בתר רוב ולדות בני קיימא כיון דרוב נשים יולדות לט' וזו איתרע לה רובא כמ"ש יבמות (לו ע"א) אבל בספק בן ח' בן ט' דמסייע רוב ולדות בני קיימא לא מקרי ספק כלל ומהני לו רוב למולו בשבת. ז"א דס"ס אינו בכלל ערלתו ודאי. וע"כ הא דנקט ספק בן ז' בן ח' לאו דוקא וכ"כ תוס' (קלה ע"א) ד"ה בן ח' דנקטו ג"כ ספק בן ח' בן ט' וכ"כ רע"ב שבת פי"ט מ"ג ד"ה ספק' וכן עי' מפרשי הירושלמי יבמות פי"א ה"ז ד"ה אלו תנוקות ספיקות דכתבו ספק בן ח' בן ט'. ועי' תוס' יבמות (לו ע"ב) ד"ה הא לא שהה:
ובתי' גמ' מלין אותו ממ"נ וכו'. קשה לדעת רמב"ם פ"א משבת הי"ז דמקלקל בחבורה פטור נימא אי אינו בר קיימא מקלקל הוא. וכן קשה באנדרוגינוס שאין מלין אותו בשבת כמ"ש במתני' (קלד ע"ב) ימילו אותו ממ"נ דאי בר מילה הוא שפיר ואי אינו בר מילה מקלקל בחבורה הוא. ונראה פשיט משום דבכלל מילה נכלל גם מציצה ומציצה היא איסור דאורייתא שעושה חבורה כמ"ש (קלג ע"ב) ובמציצה ל"ש מקלקל דודאי מתקן הוא דניחא לי' שיחי' הילד ומש"ה ל"ש באנדרוגינוס ממ"נ. ואפי' בספק בר קיימא מ"מ פשיטא דהוי במציצה מתקן דעושה כל טצדקי דאפשר שיחי'. ובפרט לשי' רש"י ונ"י יבמות (פ ע"ב) ד"ה מפני הסכנה דמפרשים דבן ח' אמו שוחה עליו ומניקתו בשבת מפני הסכנה היינו סכנת הבן אף שהוא בן ח' מ"מ חוששים לסכנה דידי' (ועי' חידושי אנשי שם שם ומג"א ש"ל סקט"ו) וע"כ אמר משום מחתך בבשר וזה תי' גם על מציצה דלא שייך חבורה ונטילת נשמה רק בחי:
ובירושלמי יבמות פי"א ה"ז א"ר יוסי בי ר' בון ויאות ממ"נ בן תשעה הוא ימול בן ח' נעשה כמחתך בשר שלא לצורך רבנן דקסרי אמרי וכו' מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך ופליג על תי' ממ"נ הנ"ל. וצריך להבין טעמא מאי דאפי' אסור לחתוך בבשר בעלמא מ"מ אינו אלא איסור דרבנן וספקא דרבנן לקולא ונ"ל דגמ' דידן ס"ל דאף דודאי איסור דרבנן בקום ועשה דוחה מצוה דאורייתא בשוא"ת כמ"ש שבת (קל ע"ב) באיזמל ודחיית שופר ולולב מגזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וכן עי' ריטב"א שבועות (כט ע"א) ד"ה נשבע שכתב מוטב יבטל שבועתו בשוא"ת משיעבור על איסור דרבנן בקום ועשה מ"מ כל זה בודאי דרבנן אבל בספק איסור דרבנן שאני דחכמים לא גזרו כלל על הספק כמ"ש תשב"ץ בזוהר הרקיע שורש א' ד"ה המין הא' ומגלת אסתר שם. ומש"ה ספק קיום מ"ע דאורייתא עדיף מספק איסור דרבנן דלא גזרו עליו ולכן מלין ממ"נ. ורבנן דקסרי שבירושלמי ס"ל כמו דודאי דרבנן בקום ועשה דוחה מ"ע דאורייתא כן ספק דרבנן דוחה ספק מצוה דאורייתא ומש"ה אסור לחתוך בשר שלא לצורך בספק. או שי"ל טעם האוסר בירושלמי. דאף דספק דרבנן לקולא מ"מ אין עושים ספק דרבנן לכתחלה כמ"ש ט"ז או"ח תפ"ט סק"ה ומג"א סי' י' סקי"א ופר"ח סי' פ"ג סק"ב. וש"ס דילן ס"ל כמ"ש רשב"א יבמות (פ ע"א) ד"ה ואקשי' דמשום מצות מילה כדיעבד דמי:
ולענין ברכת מילה ודאי דמספק אינו מברך כמ"ש ביו"ד רס"ה ס"ג בנולד מהול ואנדרוגינוס אין מברכים. והא דכתב ב"י יו"ד רס"ה בשם רוקח דאין מברכים שהחיינו משום ספק שמא נפל הוא ורשב"א חולק דאם אפי' לענין שבת החמורה מלין ודוחים שבת מכ"ש דמברכים. שם מיירי בסתם ולדות בני תשעה כמ"ש שם ואין המילה מספק משום ממ"נ רק מתורת ודאי מש"ה מברכים. ודעת רוקח דמ"מ שהחיינו אין מברכים דלא שייך שמחה כל כך:
והנה בנידון דידן אי נגמרו שערו וצפרניו פשוט באו"ח של"א ס"ג ויו"ד רס"ו סי"א דמלין אותו בשבת דבן ז' הוא אלא שנשתהה כשי' רבי ביבמות (פ ע"ב) ואם ל נגמרו שערו וצפרניו דעת ב"י וב"ח וט"ז ביו"ד שם דאין מלין מכח ממ"נ וטעמם י"ל כמ"ש לעיל בפי' דברי ירושלמי האוסר. ודעת תוס' שבת (קלה ע"ב) ד"ה בן ח' ואגודה וטוא"ח של"א ויו"ד רס"ו ורמ"א וש"ך שם דמלים. וע' ט"ז יו"ד רס"ו סק"ז שכתב בטעם הדבר דאין מלים מכח ספק משום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה וקשה הא הוי ספק לכל העולם. ואולי לטעמו אזיל ביו"ד סי' צ"ח סק"ו דהיכא דיש עצה לצאת מן הספק גם ספק חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק אך צ"ע לומר דזה דיכול להמתין למול למחר מקרי עצה דסוף סוף לא יקיים מצות מילה בזמנה וכמ"ש למעלה בשם רשב"א:
וכל זה בספק בן ז' בן ח' ולא גמרו שערו וצפרניו אף דמלתא דרבנן הוא מ"מ מאן ספין להכריע בין ההרים הרמים הנ"ל. אבל בנידון זה שנולד איזה ימים בחודש התשיעי. מחלוקת בנדה (כ' ע"א ולח ע"א) ר' יהודה ס"ל דגם לתשעה יולדת למקוטעים וכן ברייתא שם דקתני ואפי' בתחלת ט' ילדה מפורש דיולדת למקוטעים כמ"ש ריטב"א שם. ושמואל וחסידים הראשונים פליגי ע"ז. וכל זה בזמן הגמ' אבל בזמן הזה כ' ב"י אה"ע קנ"ו ורמ"א סעיף ד' בשם רשב"ש דנשתנו הטבעים ויולדת למקוטעים ומפורש ברשב"ש אפי' נכנס יום א' בחודש הט' ומצאתי מקור לדבריו בריטב"א נדה (לח ע"א) ד"ה חסידים שכתב ותמהני על דעת החסידים הללו שהרי הטבע מכחישם לגמרי וגם המעשים ואולי לפי מקומם דברו עכ"ל. וכן דעת טוי"ד ס"ס שע"ד עיי"ש ובש"ג שבת (קלה) ד"ה לפי דברי מרדכי. ועי' פתחי תשובה אה"ע קנ"ו סק"ט בשם רדב"ז שהחוש מעיד על זה ומוסכם להאשכנזים ולספרדים. ועי' ב"ש אה"ע סי' ד' סקי"ט ומפורש ברשב"ש אפי' לא נגמר שערו וצפרניו נמי בן ט' הוא א"כ אין ספק לענ"ד דמלים בשבת מצד ודאי ומברכים ושוב מצאתי במאירי שבת (קלה ע"א) ד"ה ספק שכתב פלוגתא בזה לענין מילה בנולד לט' מקוטעים ומסיק דמלים אותו בשבת. ויש להוסיף ולומר א' שמא בן ז' הוא ונשתהה ושמא בן ט' הוא ואף דאין זה ס"ס דספק א' הוא אי בר קיימא הוא או לא. בכ"ז יש שני צדדי היתר ועי' מאירי שבת (קלה ע"ב) ד"ה כל ששהה:
(ב) ואשר הק' כ"ג על הב"ח אה"ע סי' קס"ג ור"ס קס"ד דאע"ג דיבמה צריכה להמתין ג' חדשים היינו דלכתחלה אזלי' לחומרא אבל מדינא סגי בב' חדשים ויום א' ומביא ראיה מיבמות (מג ע"א) דהי' מעשה ברובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם דהיינו ב' חדשים ויום א'. ותמה עליו מיבמות (מב ע"ב) דמבואר דצריכה להמתין ג' חדשים וברש"י שם ע"א ד"ה וכי מלו כתב דרק ג' חדשים שלמים בעינן ומש"ה אי בר בתרא הוא אכתי לא הוי מנכר דלא מלו ג' חדשים לנשואי' דחסר לי' האי משהו שהמתינה הנה פשוט ל"ק דרש"י כתב זאת אליבא דמ"ד דבעי' ג' חדשים שלמים. ומקור דברי ב"ח הוא דעת רבי חנינא הגדול (שם מג ע"א) שרובו של א' ורובו של ג' ואמצעי שלם. אך זה שלמד הב"ח מר' חנינא דסגי ב' חדשים ויום א' מחודש שלישי דאמרי' שפורא גרים קשה מנליה דילמא דוקא רובו של ג' וי"ל שלמד מירושלמי יבמות פ"ד הי"א דתלי מחלוקת זאת במחלוקת אי שפורא גרים גם עי' מתנות כהונה וישב פ"ה שכתב ג"כ ברובו של ראשון וכו' דשפורא גרים. ועי' שו"ת רעק"א סי' פ"ט ד"ה מ"ש מעכ"ת ונחלת יעקב שו"ת סי' ח' ושו"ת הרי"ם אה"ע סי' מ"ג:
סימן ה
לכבוד הרב הגאון המפורסם מו"ה דוד שלמה סלאסטש נ"י דומ"ץ באדעסא
תשואות חן לב"ת על אשר כבדני בקונטרסו היקר תקון שלמה וראיתי כי כ"ת חוכך איך מטלטלים ע"י עירוב בש"ק בערים הגדולות שיש בהם הרבה מחללי שבת בפרהסיא ואינם מורים בעירוב. ואף ששוכרים הרשות מפר העיר י"ל דלא מהני רק לגבי נכרי דדירתו דירת בהמה אבל לא נגד העבריינים שאוסרים ע"פ דין ודירתם דירה. והאריך כ"ת בדברי שכל וטוב טעם וחילי' לאורייתא:
הנה ודאי דשכירות משכירו ולקיטו לא מהני רק בנכרי (עי' רש"י ערובין (סד ע"א ותוס' פ' ע"א ד"ה אתו דקאי אנכרי ועי' תוס' (ע ע"ב) סד"ה יורש שכ' דלמא ה"מ בנכרי אבל בישראל לא) כמ"ש כ"ת בשם שו"ת ריב"ש תכ"ז וכן מפורש במקומו בב"י שפ"ב שכתב וטעמא דשרי רבנן בכה"ג משום דכיון דדירת נכרי כדירת בהמה אע"פ שהצריכוהו לשכור מ"מ לא רצו להחמיר בו כל כך והתירו לשכור משכירו משום דמקיימא תקנתא דרבנן עכ"ל ומ"מ כ"ז בישראל גמור לא מהני שכירו ולקיטו אבל במומר לחלל שבתות בפרהסיא ודאי דהוי כנכרי לענין זה דהא דאמרינן דירת נכרי כדיר בהמה אף דבכל דוכתי יש לעכו"ם קנין ודירה וע"כ דרק לענין ערוב לית להו דירה והיינו דלא תקנו בו עירוב שיסודו ועיקרו שותפות האנשים בדירה אחת ועי' מ"ש רמב"ם פ"א מערובין ה"ו ולא רצו שישתתפו עם נכרים. וטעם זה י"ל גם במומר שאינו שייך בעירוב כיון שאינו מודה בזה ודירתו לענין עירוב ל"ש דירה. ואולי גם במי שאינו מחלל שבת אלא שאינו מודה בעירוב ג"כ שייך טעם זה דדירתו כדיר בהמה:
ואפי' אם נאמר דאינו מודה בעירוב דירתו דירה ולא מהני שכירו ולקיטו כישראל מ"מ הא לשיטת רש"י אין לנו כלל דין אחר במי שאינו מודה בעירוב שאין מערבים עמו וכמ"ש בחולין (ו ע"א) ד"ה משמר דמומר לחלל שבת בצנעה יכול לערב ולא מחלק בין אם מודה בעירוב או לא ולא אשתמיט בשום דוכתא להודיענו דבר זה וכן נראה מתו' ערובין (סב ע"א) ד"ה ועכו"ם שהקשו לס"ד דדירת נכרי שמה דירה למה לא מהני עירוב ותי' משום שאון הנכרי מכיר בעירוב. ולא כתבו דלהכי לא מהני משום שאינו מודה בעירוב וע"כ דזה אינו מוריד כלל וכן כתב האשכול לראב"ד ח"ג דף ו' דמומר משמר שבתו בשוק הוא כישראל לכל דבריו וע"כ דיכול לערב ולא מפליג בין מודה בעירוב או לא. ועי' רוקח ה' תשובה סי' כ"ח שכ' דאפי' מחלל שבת בפרהסיא מהני עירוב עמו אלא אם לא עירב לא סגי בביטול רשות ובעי' שכירות:
אלא ששיטת רמב"ם ספ"ב מערובין דמי שאינו מודה בעירוב אע"ג דלא בעי' שכירות כנכרי מ"מ אין מערבים עמו וצריך ביטול רשות וכ"כ הג"ה אשרי עירובין פ"ו סי"ד וטעם הדבר י"ל כמ"ש ערובין (עג ע"א) בבי רב דמשחי' להו מבי רב דאנן סהדי דאי מייתי להו ריפתא לבי רב ניחא להו טפי הרי אף דעירוב צריך להיות במקום אכילה מ"מ אמדי' לדעתם שרוצים יותר בבהמ"ד ה"נ באלו אמרי' להפוך דכיון שאין מודים בעירוב אף שערבו אמדי' לדעתם שאין דירתם חשובה שם במקום העירוב כיון דיש אומדנא דמוכח שאינם רוצים בעירוב וכל טעם עירוב משום דירה כמ"ש ערובין (מט ע"א) והם אין דעתם לדור שם וכמ"ש גיטין (יד ע"א) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא טרופי' שאמדי' לדעתו שלא רצה להקנות לה הרי שאומדנא דמוכח מבטלת מעשהו וקנינו ה"נ אומדנא שאינו חפץ בעירוב מבטלת ערובו:
אך יפלא מאד מאין הוציא הרמב"ם דין זה דאינו מודה בעירוב לא מהני עירובו דהא מתני' ריש הדר דאינו מודה בעירוב אוסר קאי רק אכותי כמ"ש שם (לא ע"ב) מאן אינו מודה בעירוב א"ר חסדא כותאי. ותו דא"כ דינו כנכרי דמתני' משווה להו ותני להו ביחד ורמב"ם כתב דביטול רשות מהני וא"צ שכירות כנכרי ועי' ה"ה ספ"ב מערובין שכתב שנלמד מר"פ הדר ותמוה מאד דא"כ למה מהני ביטול רשות. וע"צ הדוחק נראה דרמב"ם ס"ל דת"ק שם ס"ל דאינו מודה בעירוב דינו כנכרי ולא מהני ביטול רשות ור' גמליאל דס"ל צדיקי מבטל רשות (וה"ה כל מי שאינו מודה בעירוב) ס"ל דוקא ביטול רשות מהני ולא עירוב ורמב"ם פוסק כר"ג. אך קשה דא"כ מה מקשה שם סח ע"ב) צדוקי מאן דכר שמיה הא הוא בכלל אינו מודה בעירוב לדידיה ושפיר דכר שמיה. ועי' ריטב"א שמקשה כן ותי' דצדוקי מודה בעירוב אבל לרמב"ם דס"ל צדוקי אינו מודה בעירוב קשה. וי"ל דהמקשן הקשה הא אינו מודה בעירוב קאי רק אכותי ומנלן דגם צדוקי אוסר ותי' דת"ק ס"ל דגם צדוקי כנכרי. והכלל דעיקר תלוי אם אינו מודה בעירוב (דהיינו צדוקי) ואז צריך שכירות. ור"ג חולק דצדוקי אינו כנכרי. ודייק רמב"ם מדקאמר אינו כנכרי ולא קאמר דדינו כישראל ע"כ דרק אינו כנכרי ואינו צריך שישכור אבל לא מהני עירוב כישראל וצריך ביטול רשות:
ובזה י"ל דבפ"ו מעירובין הכ"ב כתב השולח עירובו ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב אע"פ שגמ' מוקי רק בכותי. אלא דרמב"ם ס"ל דר' חסדא קאי לס"ד דגמ' דמקשה צדוקי מאן דכר שמי' מתני' מיירי רק בכותי אבל אחר תי' הגמ' דת"ק ס"ל צדוקי כנכרי וא"כ פי' אינו מודה בעירוב כפשטה ולאו דוקא כותי. ה"ה בשליח אף שאינו כותי אלא שאינו מודה בעירוב לא מהני:
ומ"מ יפלא דס"ס אין מפורש בגמ' הדין דערוב לא מהני בצדוק'. דהא י"ל עובדא הכי הוי בר"ג שהצדוקי מיאן לערב עמהם ונתרצה רק לבטל להם רשותו. ויותר נראה דרמב"ם הוציא שיטתו מברייתא ע"ז (סד ע"ב) ומפרש דברייתא נקטא שלש חילוקים. (א) ישראל נותן רשות לפי' מערב עמם כמ"ש בפי' המשניות לרמב"ם ערובין רפ"ו) ומבטל רשות. (ב) נכרי עד שישכור וכן מומר בפרהסיא (ג) ומומר לחלל שבת בצנעה מבטל רשות לבד (אבל אינו נותן רשות לערב כישראל) וכ"כ כ"ת נ"י ובדבר הזה נתכוינתי לו. ואע"פ שיש גירסות אחרות בחולין (ו ע"א) וערובין (סט ע"ב) מ"מ כיון שבכל מקום ומקום הגירסא שונה י"ל שרמב"ם סמיך אגירסא של ע"ז:
וא"כ הלא יש לנו שיטות ראשונים דאף שאינו מודה בעירוב יכול לערב. וגם י"ל דאפי' רמב"ם שחולק עכ"פ מודה דשכירו ולקיטו של אינו מודה בעירוב מהני כי מ"ש רמב"ם ספ"ב מעירובין דאין מערבים עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרים ממנו לפי שאינו כנכרי י"ל כי הוא כמ"ש בגמ' דצדוקי אינו כנכרי היינו דאין עירוב מועיל ומ"מ אינו כנכרי שיצטרך שכירות אלא שדי בביטול רשות אבל לא דס"ל דשכירות לא מהני. וגם בש"ע שפ"ב לא הוכרע ששכירות לא מהני בישראל. וגם באמת קשה להבין טעמא דמלתא למה לא מהני שכירות בישראל ועי' קה"ע פ"ו ה"ג מערובין דכתב דגזרו שמא ישכור ממנו בפחות מש"פ כנכרי וצ"ע איפה מצינו גזרה כזו ופירושו בירושלמי שם אינו מוכרח די"ל כפי' פני משה:
ויש להעיר דהנה גזרה שמא ילמוד ממעשיו במומרים ועבריינים היא רק אגב גררא דנכרים וכמ"ש תוס' עירובין (סא ע"ב) סד"ה הדר. ואע"ג דבשבת (קטז ע"א) משמע שיש יותר חשש ללמוד מהם משמא ילמד ממעשי הנכרים כמ"ש נכנס לבית נכרים ואינו נכנס לבתיהם של אלו. מ"מ כוונת תוס' דלא גזרו רק בנכרים שהם רבים ושכיחא מלתא לדור עמהם משא"כ בעבריינים וצדוקים שהם מועטים לא גזרו משים דהוי מלתא דלא שכיחא שידור עמהם אלא כיון שגזרו על נכרים דשכיחא גזרו אגב גררא גם עליהם וכמ"ש תוס' שבת (יד ע"ב) ד"ה כיון דמלתא דל"ש שיגע בספר אחר נטילה אלא השתא דגזרו ידים מחמת ספר ברישא אפי' נוגע סמיך לנטילה גזרו עלי' שלא חלקו וכ"כ תוס' ריש כתובות כיון שתקנו באשת כהן ופחותה מבת ג' תקנו בכל הנשים שינשאו ברביעי וכ"כ תוס' שם (כד ע"א) ד"ה אבל מאחר שהצריכו לבדוק יחוס האב משום חללות אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה. וא"כ כיון שכתבו תוס' ב"מ (ע ע"ב) ד"ה תשיך לענין רבית עכו"ם דאין לאסור בזה"ז משום שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן דשרי כיון דאי אפשר בלא"ה וקיי"ל כן יו"ד קנ"ט ס"א א"כ לכאורה גם בנדון דידן י"ל סברא זו של ר"ת דבזה"ז ל"ש גזרה שמא ילמוד ממעשיו בנכרים יותר משאר משא ומתן דנושאים ונותנים עמהם וגזרת מומרים היא רק אטו גזרת נכרים. אך נראה דגזרה זו שלא לדור עם עכו"ם חמור יותר כיון שדר עמו ביחד קרוב החשש שמא ילמוד ממעשיו משא"כ שם דרק נושא ונותן עמו ובעבידתי' טריד ולכן אף בזה"ז אע"פ שא"א להזהר ממו"מ עמם מ"מ לדור עמם אסרו וחשו יותר. וראי' דברבית עכו"ם הקילו בתלמיד חכם ולא חששו בו שילמד ממעשיו כמ"ש בב"מ שם ובעירוב לא חלקו בין ת"ח לאחר וע"כ דדירה חמור יותר:
וגם נראה דיכולים לסמוך על מ"ש הגאון ר' חיים בערלין נ"י להיתר ע"פ מ"ש בס' עצי אלמוגים סי' שצ"א סק"ג להתיר קנין רשות משר העיר ע"פ סוגיא דב"ב (נה ע"א) הני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני ואמרינן שם א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ועיי"ש בתוס' ד"ה אם וסיים שם דבכל המקומות שמשלמים מס מהבתים די להם בקנין הרשות משר העיר דהוי האי ארעא לטסקא דידי' משועבדת כמו לענין ירושת בכורה וכ"כ בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' ר"ג. ובכלל דעתי מסכמת כן להיתר. ומאד שבעתי רצון מדברי מר הטובים ונכוחים למוצאי דעת:
סימן ו
כ"ו אלול תרמ"ו.
לכבוד הרבני החריף מו"ה ח"ש נ"י.
כבודו העירני ער קו' שאגת ארי' סי' מ"א על רש"י עירובין (צה ע"ב) ד"ה ת"ק שכתב דכיון דשבת זמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי' עליה כמשאוי והקשה ממנחות (לז ע"ב) במחלוקת ת"ק ור' ישמעאל בד' ציציות אי מצוה א' או ד' מצות הם וקאמר דאיכא בינייהו דר' הונא היוצא בטרית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ולר' ישמעאל ליכא חיוב חטאת דהו"ל מצוייצת כהלכתה משום ג' ציציות וכרש"י הא ס"ס יש איסור בל תגרע ומשוי לי' למשאוי אע"כ דאיסור בל תגרע וה"ה בל תוסיף אינו עושה משאוי:
ונראה לי דכאן לא שייך כלל בל תגרע אלא במצוה אחת שמגרע ומחסר חלק ממנה. אבל הכא לר' ישמעאל דס"ל שארבעתן ארבע מצות אינו עובר על בל תגרע שכל אחד מצוה בפני עצמו ואין חסרון האחד מזיק להשאר:
ומ"ש כבידו לתרץ קו' שאגת ארי' ע"פ מ"ש תוס' עירובין (ק ע"א) ד"ה מתן דליתי עשה דמתן ד' וידחה לאו דבל תוסיף ותי' משים דבא ע"י פשיעה לא דחי משא"כ הכא אם אין לו ציצית ד' ליכא כלל איסור בל תגרע דעשה של הציצית הנשארים דוחה ל"ת. לא נראה כלל דה"מ שייך להק' שעשה ידחה ל"ת רק בנתערבו מתן ד' במתן א' אבל איך שייך לומר באותו דבר עצמו שהזהירה תורה בל תגרע עדל"ת כיון שהתורה צוותה שלא יעשה את המצוה אם גרע והוי ממילא מצוה הבאה בעבירה. וגם פשיטא דאם גרע וחסר מחלקי המצוה שאין כאן מצוה כלל:
ומ"ש כבודו דאפי' אם עובר על בל תוסיף ובל תגרע מ"מ המצוה כשרה. מראש נדבר על בל תגרע ואוכיח שלא כן הדבר. הנה אפי' לא כתבה התורה בל תגרע ג"כ ידענו דחצי המצוה אינה נחשבת למצוה כמו שאמרו דבר ולא חצי דבר. ואין שום דמיון לחצי שיעור שאסור מה"ת דשא"ה כמ"ש תוס' יומא (עד ע"א) ד"ה כיון דיש קרא דכל חלב. והא דקאמר משום חזי לאצטרופי היינו דסברא זו מגלה לנו על הפסוק שדרשה גמורה היא. אבל היכא שאין לנו גלוי מפסוק אין שייכות דחצי מצוה נחשב כמצוה (ועי' תוס' ישנים יומא (לט ע"א) ד"ה שמגיעו כפול). ואף דבכתובות (כב ע"א) קאמר למה לי קרא סברא הוא עי' תוס' שבועות (כב ע"ב) ד"ה אבע"א דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך קרא. וגם לפמ"ש חכם צבי סי' פ"ו דח"ש אסור מן התורה משים שעושה מעשה ומחשיבו לאותו פחות משיעור וכן הוא ס"ד של הר"ש בטבול יום פ"ב מ"ג וכן נראה דעת מהרש"א פסחים מ"ד לא שייך ס' זו במצוה. וע"כ שהתירה חידשה בבל תגרע שמלבד שאינו מקיים שום מצוה אם יעשה חצי מצוה עוד עובר בלא תעשה. ולכאורה הי' מקום לומר דשייך בבל תגרע אם עשה חצי מצוה דעביד לא מהני. אך יש לחלק דה"מ שייך על"מ רק אם האיסור הוא בקום ועשה ובפועל אז אמרי' דמסלקים מעשהו מה שעשה שלא כדין ולא עביד מידי משא"כ הכא דמה שעשה עשה כדין אלא שהי' לו להוסיף עוד מעשה וחיסר מן הצריך וכל האיסור בשלילה ל"ש לומר דעביד לא מהני כיון דמה דעביד אין בו איסורא:
ומה שהביא מסוגיא דעירובין (ק ע"א) במתנות דאמרינן דעובר על בל תגרע ומ"מ אמרי' בזבחים (לו ע"ב) דניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' כיפר הרי דאף דעבר על בל תגרע מ"מ המצוה כשרה. ל"ק דשא"ה דגלי קרא ודם זבחיך ישפך. ומ"מ שייך בל תגרע משום דגרע מהמצוה לכתחילה דבעי ד' מתנות. ואדרבה אי נימא דבכל דוכתי אף שעובר על בל תגרע מ"מ המצוה כשרה למה לי הכא קרא מיוחד אע"כ דבכה"ת אם חסר מהמצוה לא עבד מידי:
ואשר כתב כבודו דענין זה לומר עשה דוחה ל"ת דבל תגרע תלי במחלוקת הטורי אבן עם הצל"ח. דהצל"ח פסחים (מט ע"א) ד"ה ההילך כתב דלא שייך לומר דעשה דפסח ידחה ל"ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי כיון שעל דבר זה עצמו הזהירה תורה שלא ישחוט הפסח על החמץ ואין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמר הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ול"ת ולדבריו א"כ ה"נ בבל תגרע ל"ש עדל"ת כמו שכתבתי למעלה. אבל הטו"א חגיגה (ד ע"א) כתב בראיי' פנים בעזרה בלא קרבן דשייך לומר עשה דראיית פנים ידחה ל"ת דלא יראו פני ריקם אע"פ שעל דבר זה עצמו הזהירה תורה וה"נ שייך בבל תגרע עדל"ת עכ"ד. לא נראה לי דהטו"א חולק על הצל"ח. דשאני בהבאת הקרבן דיש לו זמן כל שבעה כמ"ש רמב"ם פ"א מחגיגה ה"ד ומש"ה הראיי' והבאת הקרבן ב' ענינים המה. וראי' מרמב"ם פ"א מק"פ ה"ה שכ' בשוחט הפסח על החמץ דלוקה ולא אמרי' דמה שלא הוציא החמץ מרשותו הוי לאו שאין בו מעשה אע"כ משום דהקפידה תורה על השחיטה לא תשחט על חמץ וכו' וכיון דהשחיטה היא באיסור ל"ש לומר עשה דפסח ידחה ל"ת דחמץ. ובה' חגיגה פ"א ה"א כתב מי שבא לעזרה ולא הביא קרבן אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה ולא אמרי' דזה שבא לעזרה הוי מעשה וע"כ משום דיש לו תשלומין אין עוד הראי' מעשה של איסור. וכל זה אינו ענין לבל תגרע שאם גורע אין שים מצוה:
וראי' לזה ממנחות (מד ע"א) תפלה של יד אינה מעכבת ש"ר מסיק דאפי' אין לו אלא א' אינה מעכבת דאלא מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא לעביד. ודייק מכאן הרמב"ם בספר המצות מ"ע י"ג שתפילין ש"י וש"ר ב' מצות הם. וממילא מוכח דדוקא הכא משים דתרי מצות נינהו חייב לעשות א' אבל בחדא מצוה באמת אף אם א"א לא יעשה מחציתה וע"כ משים דעובר על בל תגרע אין שום מצוה. וכיון דלר' ישמעאל ד' ציציות אינם מעכבים זא"ז ע"כ דאין בזה לא תגרע דאל"כ למה מותר לו ללבוש באם לא הטיל כל ארבעתם. ואף שתכלת ולבן שבציצית ג"כ מצוה א' כמ"ש רמב"ם פ"א מציצית ה"ד ומ"מ אין תכלת מעכב ללבן שא"ה שיש קרא כמ"ש מנחות (לח ע"א) וראיתם אותו כל חד לחודי':
ועוד ראי' מסנהדרין (פח ע"ב) דמקשה והאיכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופי' מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ומשני אי ס"ל דלולב צריך אגד גריע ועומד הוא ומפורש בגריע ועומד מתחלתו שלא הי' עליו שם מצוה כלל פסול אליבא דכ"ע וא"כ אם בבל תוסיף הוי גרוע ועומד מכ"ש בבל תגרע. וזה הפי' בגמ' דבל תוסיף הוי כגרוע מתחלתו פי' כבל תגרע דלא התחילה המצוה כלל. וזה באמת הטעם דלא קאמר במתני' שם דנעשה זקן ממרא בבל תגרע באומר ג' טוטפות דג"כ היי עיקרה מדברי תורה ופי' מדברי סופרים. ולמה דוקא בה' טוטפות ואין לומר דבעי' דוקא היראה בקום ועשה. זה אינו דברישא באומר אין תפילין כלל קאמר דמש"ה לא הוי זקן ממרא דמשום דאין זו הוראה דזיל קרי בי רב הוא משמע דאי לאו משום הכי אין זה חסרון מה שההוראה בדבר שאין בו מעשה. אלא מש"ה אינו נעשה זקן ממרא בבל תגרע כיון דבעי' ואם הוסיף גורע ולא גרוע ועומד מתחלתו (לכל הראשונים דלא כראב"ד פ"ד מממרים ה"נ) ובבל תגרע גרוע ועומד הוא ולא התחילה שום מצוה כלל:
ומה שהק' כבודו א"כ נימא במנחות (לז ע"ב) נפ"מ בין ת"ק לר' ישמעאל לענין בל תגרע. דלרבנן בג' ציצית עובר על בת"ג ולר' ישמעאל אינו עובר. אתמהה דגם לדבריו יקשה כן דלר' ישמעאל שייך עשה דג' ציצית דוחה לאו דבל תגרע ולרבנן ל"ש עדל"ת. אך נראה דהנה קשה מאי פריך שם מאי בינייהו הא מפורש במתני' הנפ"מ דלרבנן מעכבין זא"ז והיינו אפי' אין לו רק ג' ציציות לא ילבש את הבגד ואם לובשו מבטל מ"ע דועשו וכו' ולר' ישמעאל מותר ללבשו ומצוה קעבד. ונראה דרוצה למצוא נפ"מ לענין מלקות ובזה שמבטל מ"ע דציצית אין נפ"מ דאין עונש עלי' בב"ד של מטה ומש"ה קאמר נפ"מ לענין איסור שעטנז ושבת דיש מלקות וסקילה. ולכן לא קאמר נפ"מ לענין בל תגרע דאין לוקים עליו דהוי לאו שאין בו מעשה כמפורש במשנה זבחים (פ ע"א) עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך:
ועוד יש לומר לשי' ר"י שבמרדכי בה' ציצית דלא אסרה תורה ללבוש בגד בלי ציצית אלא שחל מ"ע להטיל בו ציצית ומש"ה בשבת שאסור להטיל מותר ללבוש בגד בלי ציצית משום כבוד הבריות ועי' מג"א סי' י"ג ססק"ח דה"ה בחול כשאין ציצית נמצאים בעיר דמותר ללבשו. וא"כ לפ"ז אפי' לרבנן דמעכבים זא"ז מ"מ כשאין לו כל הציצית מותר ללבוש הבגד. והא דקאמר מעכבים היינו ע"כ ביש לו וביש לו הא גם ר' ישמעאל מודה שמוטל עליו מ"ע להטיל כל הארבע ומש"ה לא תני ר' ישמעאל אומר אינם מעכבים דבאמת ע"ז אינו חולק דודאי לכתחלה מוטל עליו לקיים כל המ"ע אלא אחר ארבעתן ד' מצות. וא"כ שפיר בעי מאי בינייהו דאם יש לו בגד אחר עם ד' ציצית פשיטא דגם לר' ישמעאל אסור לבטל מ"ע בכדי ואם אין לו בגד אחר מיתר גם לרבנן. ואי דנפ"מ אם יש לו בגד אחר דעובר לרבנן גם על אי' בל תגרע ולר' ישמעאל אין כאן בל תגרע אלא שמבטל מ"ע. זה אין שום חילוק כיון דשם לתרווייהו לא לקי ומש"ה מחפש נפ"מ אחרות:
ומ"ש דהיכא דעובר על בל תוסיף מ"מ אין המצוה נפסלת. לא כן ידידי. והנה ע"פ סברא נראה דלא שייך בזה לומר עביד לא מהני דמה בכך דמסלקים מעשה ההוספה אבל לא מעשה המצוה עצמו. והי' מקום לדון בזה מצד יתר כנטול דמי כמ"ש זבחים (יח ע"א) לבש שני מכנסים שני אבנטים וכו' ועבד עבודתו פסולה ושם (ע"ב) מ"ד יתר כמאן דאיתי' וח"ד כמאן דליתי'. ועי' פרי מגדים או"ח סו' י' מ"ז סק"א וסי' קמ"ג סק"ב ד"ה עוד רגע. גם יש לדון ע"פ ירושלמי פ"א דחלה ר' אילא אמר אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות וכו' וה"נ כיון שלא עשה כהלכה והוסיף עלי' אינה מצוה אך באמת הדבר מפורש ודעת רוב הפוסקים דבל תוסיף פוסל את המצוה:
הרמב"ם פ"א מציצית הט"ו כתב הטיל ציצית על ציצית וכו' אם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן ה"ז פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכ' הכ"מ דמפרש דבזה פליגי במנחות (מ ע"ב) רבא ור"פ דרבא אמר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו בלשון בתמיהא דשפיר חשיב מעשה ולא קרי' בי' מן העשוי ור"פ פליג ממאי דגברא לאוסופי מכוין דילמא לבטולי מכוין ובל תוסיף ליכא וכו' היינו דאלו נתכוין להוסיף כיון דעבר בב"ת ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ופסק רמב"ם כר' פפא וכ' בפ"ז מלולב ה"ז ואם הוסיף או גרע פסול וכ"כ ה"ה שם. וכ"כ תוס' סנהדרין (פח ע"ב) ד"ה או דהפי' בהאי לחודא קאי שאין בו בל תוסיף כלל ומוכח דאי הי' בו בל תוסיף הי' פסול ולא אחרי' האי לחודא קאי דא"א שיהי' איסור בל תוסיף ולא יהי' בו פסול וכ"כ ריטב"א סיכה (לא ע"ב) ד"ה מאי בשם רמב"ן דבהאי לחודא קאי אין בו בל תוסיף כלל וכ"כ ב"ח או"ח סי' י' גבי הטיל למוטלת בשם רש"י דהיכא דעבר בבל תוסיף נפסל לגמרי (ובאמת שמרש"י מנחות (מא ע"א) ד"ה חדא זימנא לא משמע כן) וכ"כ ט"ז או"ח סי' ל"ד סק"ב כתי' תוס' סנהדרין הנ"ל. ובאמת שחלוקו של המעדני מלך ברא"ש ה' תפילין סי' ה' שהביא הט"ז שכתב לתרץ סתירות הסוגיות סוגיא דעירובין (צה ע"ב) במניח ב' זוגות תפילין עובר על ב"ת ובסנהדרין (פח ע"ב) משמע דלא הוי בל תוסיף דהאי לחודי' קאי ותי' דבסנהדרין לא אמר רק שאינו נעשה זקן ממרא משום זה דהאי לחודי' קאי אבל אי' בל תוסיף יש וע"ז הק' הט"ז דאינו מרגיש טעם בחילוק זה דמ"ש אי' זה דלא ימרה פי ב"ד מאיסור בל תוסיף. ופלא שנראה ברור שהמעדני מלך כיוון בתירוצו למ"ש תוס' כונה ולא ע"ב) ד"ה הואיל דהאי לחודי' קאי היינו לענין זה דאינו גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף וכ"כ פמ"ג או"ת תרנ"א אשל כ"ח דבכל ספק בל תוסיף יטול אחר דכל המוסיף גורע. ולשיטתם צ"ל הפי' בסנהדרין שם אינו חייב אלא וכו' ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע היינו שמשמיענו לאפוקי גרוע מתחלתו אבל באמת כל המוסיף גורע:
והחולקים ע"ז המה רש"י במנחות (מא ע"א) ד"ה חדא זימנא וראב"ד פ"א מציצית הט"ו שפי' במנחות (מ ע"ב) השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי בהחלט הלכך תעשה קרי' בי' וכן כ' ראב"ד בפ"ד מממרים ה"נ עיי"ש ותוס' סיכה (לא ע"ב) ד"ה הואיל דיצא ידי המצוה אע"פ שעבר על בל תוסיף. ועי' תוס' מנחות (לח ע"א) ד"ה התכלת דמספקא להו:
ועי' פמ"ג או"ח ל"ד מ"ז סק"ב דמקשה על ט"ז שכתב דבשל תורה אפי' שלא בכוונה הוי בל תוסיף דכ"ז בסתם אבל אי מפרש שעושה כן משום ספק ליכא בל תוסיף וכדמוכח במתן ד' שנתערבו במתן א' דנותן במתן ד' דהשאר לשם מים. ולכאורה תמיה קושייתו דהא בזה פליגי ר' אליעזר ור' יהושע כמ"ש זבחים (פא ע"א) ר' אליעזר אית ליה רואים וכ"כ רש"י שם (פ ע"א) ד"ה ר"א דרואה המתנות היתרות הניתנות מדם הבכור כאלו הם מים ואין זה בל תוסיף וכ"כ תוס' (עט ע"ב) ד"ה אמר (ופא ע"א) ד"ה מאי קמ"ל וד"ה תנאי היא. וי"ל דזה הפי' לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו משום דעובר בוודאי אבל בתערובות כשנותן מצד ספק אינו עובר על בל תוסיף. אבל הא ר' יהושע חולק וס"ל אפי' בכה"ג שייך בל תוסיף ואנן הא קיי"ל כר' יהושע. ונ"ל דגם אנו מודים לר"א דהיכא דעושה מספק לא שייך ב"ת אלא מש"ה קיי"ל כר' יהושע דינתנו במתן א' משים דכל הניתנים ע"ג מזבח החיצון שנתנם במתנה א' כיפר וכמ"ש רש"י זבחים (פ ע"א) ד"ה במתנה ותוס' עירובין (ק ע"א) ד"ה ינתנו ומש"ה לא נחתי' בספק. ואולי זה הפי' לא נאמר בל תגרע אלא בעצמו דאף דצותה תורה מצוה לכתחלה מתן ד' ואם נותן פחות גורע מהמצוה כל זה כשהוא בעצמו אבל בתערובות יותר טוב לבל לכנוס בספק בל תוסיף דהא דיעבד יצא:
סימן ז
לכבוד הרב הג' מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט.
אשר הגיד לי כ"ת נ"י בהיתר שמן מאהן הנעשה לעני פסח להשתמש בו בפסח ואין בו גזרת קטניות משום דקיי"ל כר' יהושע בחולין (קכ ע"ב) דמשקים היוצאים מפירות אינם כמותן רק בזיתים וענבים בלבד ומש"ה לא שייך הגזרה רק במאהן עצמו ולא בשמן היוצא ממנו.
הנה מפורש להפוך בד"מ או"ח חנ"נ סק"ב ורמ"א שם עיי"ש שכתב דמותר להדליק בשמנים הנעשים מקטניות ואינם איסרים אם נפלו לתוך התבשיל, ומיירי בשמן הנעשה לפני פסח דהא יהיב טעמא להיתר משום שאינו כלי ראשין וגם שהוא צונן. ומ"מ לא התיר השמן עצמו אלא שכתב דאם נטף ממנו לתוך התבשיל אין חשש וכן עי' מהרי"ל בשם מהר"ש דחסידים הראשונים שבניישטאט לא הדליקו שמן פשתים משום דקטנית אסור בפסח והאי נמי מין קטנית הוא. וע"כ דאפי' שמן הנעשה קידם פסח בכלל הגזרה לאכילה אלא שהחסידים החמירו גם בהדלקה. וכן מפורש רמ"א תס"ד ס"א שהמנהג שלא לאכול חרדל בפסח אפי' נתערב קודם פסח ונעשה משקה כמ"ש חק יעקב סק"ג בשם מהרי"ל. ואין לחלק דשאני התם משום דנשאר ממשות חרדל בתוך המשקה לכן הוי כבעין משא"כ במשקה היוצא מפרי דשרי. ז"א דהא בחולין (קכ ע"א) בהמחה החלב הוא ממשות חלב עצמו ומ"מ צריך קרא נפש לאסור ומשום דהוי משקה וה"נ כן הוא. וא"כ כיון דמשקה עם חרדל אסור ה"ה משקה היוצא מפרי. ועי' חכם צבי סי' כ' דמקשה למה לי קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן נילוף מהמחה את החלב דרוטב אסור. הרי אף דבחלב המחה את גוף הממש מ"מ יכולים ללמוד משם בשרצים דאינו רק רוטב בעלמא וע"כ דאין נפ"מ ושניהם שוים (ועי' תוס' חולין (קכ ע"ב) ד"ה היכא בשם רבי' שמואל דמחלק כן דגבי חלב שהמחהו אי לא הוי כ' בו אכילה הי' חייב כיון שהוא גוף החלב אלא שנמוח אבל משקה היוצא מכלאים אפי' לא כ' בו אכילה כמאן דכתיב בו דמי שאין זה גוף הפרי וצ"ע):
וטעם הדבר נראה פשוט משום דאמרו חולין (קכ ע"א) דבחמץ כתיב נפש לרבות את השותה. לכן כיון דגזרו על קטניות השוו אותם לחמץ גמור לפי זה דגם המשקה יהי' כמותם וכעין מ"ש רש"י שם ד"ה אף תרומה דכמו דבתרומה דאו' המשקים כמותו ה"נ בתרומה דרבנן כעין דאו' תקנו. ועוד נראה דכתבו תו' פסחים (כד ע"ב) ד"ה אלא דמש"ה משקין אינם כמותם דזיעה בעלמא היא. וריב"ש רנ"ה כתב דמשקה היוצא ע"י חום אש הוי כמותו ואינו זיעה בעלמא וה"נ בשמנים אלו הנעשים ע"י בישול. וידעתי שיש לסתור תי' זה ע"פ מ"ש פמ"ג בפתיחה לאו"ח דרק זיעת משקין כמותן ולא זיעת אוכלים וא"כ אין ראיה מריב"ש דמיירי בזיעת יין לזיעת קטניות דאוכל הוא. אך לענ"ד דינו תמוה כמו שהוכחתי בראיות בסוגיא זיעה. משם ידרשנו המעיין:
ועוד נראה דתוס' פסחים (כד ע"ב) סד"ה אלא הקשו למה קאמר דזיעה בעלמא היא הא טעם כעיקר דאו' ותי' בתוס' חולין (קיב ע"ב) ד"ה ורוטבן דס"ד דאפי' טעם כעיקר מ"מ בשתי' לא מחייב כיון דאכילה כתיבא בי'. ולפלא שכן תי' חכם צבי בס"ס כ' ולא ראה אז שקדמוהו בתוס'. וזה ודאי טעמו של הרמב"ם פ"י מהמ"א הכ"ב שכתב דגם בשאר משקים חוץ מיין ושמן משקים אסורים ואין לוקים עליהם. והיינו דאסורים משום טעם כעיקר דהוי ממשו ומ"מ אין לוקים כתי' תוס' הנ"ל דלא הוי אכילה וה"נ בנ"ד יש בו טכ"ע והוי כממשו. וגם דעת חכם צבי שם דסוגיא דפסחים (כד ע"ב) דזיעה בעלמא היא נסתר מסוגיא דחולין (קכ ע"ב) ומסקנא דבכל דבר משקה היוצא הוא כמותו:
וראיתי בפמ"ג או"ח ר"ב אשל י"ט מקשה סתירת דברי רמב"ם בה' ברכות פ"ח ה"ב דסוחט פירות והוציא מהם משקים מברך שהכל נהי' בדברו דלא הוי כפרי עצמו דזיעה בעלמא היא וכמ"ש כ"מ שם ובפ"י מהמ"א הכ"ב פוסק דכל המשקין מפירות כמותן לענין איסור ול"ק ע"פ מ"ש חכם צבי לחלק דדוקא לענין ברכה מקרי משקה זיעה ולא מקרי פרי עצמו אבל לענין אסורא דבתר טעמא אזלי' פשיטא דאסור כגוף האיסור:
וקשה לי ברש"י חולין (קכ ע"ב) ד"ה ושאר שכתב דמש"ה רק בזיתים וענבים משקים כמותם לפי שדרכה בכך להוציא משקה מהם, וא"י מנלי' לרש"י טעם זה דבגמ' שם נראה דהטעם משום מעלת תרומה היא דאין תרומה במשקה רק בתירוש ויצהר ומש"ה אוקי באתרה ועי' רשב"א ברכות (לח ע"א) ד"ה דבש:
אלא אף שנ"ל דלענין גזרת קטנית גם המשקין אסורים מ"מ נ"ל דלא שייך במאהן גזרת קטניות כלל דאף שבכלל קטנית נזכר שומשמין בתה"ד קי"ג ובש"ע הרב מלאדי ז"ל סי' תנ"ג. מ"מ ודאי דמאהן אינו שומשמין. עי' מהרי"ל ה' פסח שכתב העופות שאוכלים שומשמים שקורים גואזו"ם ומאהן הלא אינו מאכל עופות ונראה משם ששומשמין הם גרעיני קנבוס שדומים ממש לקטנית ויש עליהם קליפה והם מאכל עופות (ועי' מג"א סי' ר"ה סק"ט בשם אבודרהם שבב"י ס"ס ר"ד דשומשמין מברך בפה"א וטחון מברך שהכל והק' מג"א למה מברך שהכל אם הוא טחון ותי' דנטחנו כל כך שאין צורתם עליהם. ותמוה דבאבודרהם מפורש דקאי על השמן של שומשמין ולא על השומשמין הטחונים). ומאהן ודאי שהוא פרגין כמ"ש ערוך ועושים ממנו שמן וכ"כ ר"ש ורע"ב שביעית פ"ב מ"ז פרגין הוא רמון מלא זרע וכו' ואף שפרגין הוא ממין קטניות כמ"ש בר"ה (יג ע"ב) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ורש"י שם ד"ה הני קטניות כמאן שוינהו רבנן. ונ"ל דפרגין פירושו קטניות דברים קטנים וגם עופית קטנים נקראים פרגיות עי' ערוך. מ"מ לענין גזרת קטניות ל"ש בפרגין כל הטעמים שנאמרו. דלא שייך אחלופי במעשה קדרה דאין הדרך לבשל פרגין וגם אין עושים ממנו פת. גם לא שכיח שמיני דגן יתערבו בם ודמי לעניס ואלאנדר שכ' ט"ז תנ"ג סק"א דצריך בדיקה שלא יתערב בו מין דגן ומ"מ אינם בכלל גזרת קטניות. ועי' מג"א תנ"ג סק"ב ודגמ"ר משמע דכל חשש על השמן הוא רק משום שנעשה בכלי חמץ ולא מגזרת קטניות:
סימן ח
לכבוד ידידי הרב הגדול מו"ה ירמיה נ"י דומ"ץ בק"ק אסטראלענקא.
הנני להשיבו על יקרתו מעש"ק העבר. מ"ש כ"ת בישוב דברי הרמב"ם פ"ב מחמץ ה"ב לחד גירסא דאין ביטול מועיל לחמץ ידוע והקשו עליו מפסחים (ו ע"ב) גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ומקשה וכי משכחת לה לבטלה. הרי דמהני ביטול לח"י. ותי' כ"ת דדעת רמב"ם פ"א מחמץ ה"ג דקנה חמץ בפסח לוקה ומהני קנין בחמץ מש"ה לא מהני בטול בחמץ ידוע די"ל הואיל ואי בעי זכי בי' משא"כ בגמ' דהי' ס"ד דלבתר איסורא מצי מבטל לי' ושוב אין נפ"מ בין חמץ ידוע לשאינו ידיע. אי אפשר לענ"ד לומר כן ושלש תשובות בדבר. חדא דא"כ כל א' יעבור בב"י על חמץ של הפקר הואיל ואי בעי זכי בי' וע"כ דלא אמרינן רק הואיל ואי אתשל דשייך רק בחמץ שלו שהוא יכול לשאול עליו ולא אחר אבל לא אמרי' הואיל וכו' בדבר שאין לו יתרון מאיש אחר והכל שוים בו וכמ"ש תוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה הואיל דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והיינו מטעם זה דבדבר דהכל שוים ל"א הואיל. ותו עי' כ"מ שם שהקשה מפסחים (ז ע"א) בתלמיד יושב לפני רבו דמבטלה בלבו לחמץ ידוע. ושם כבר ידעי' דבתר אסורי' לא מצי מבטל לי'. וגם אין ברור דרמב"ם ס"ל דמהני בפסח זכי' בחמץ של הפקר די"ל רק אם קנה מהני קנינו משום דדעת אחרת מקנה אותו וכעין מ"ש רשב"א גיטין (כ ע"ב) ד"ה ובא דאף דעודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קנה מ"מ היכא דדעת אחרת מקנה אותו שאני וכ"כ נ"י ב"ב (נג ע"ב) בשם ר"י מגא"ש. במכתב שני חזר הרב הג' נ"י להעמיד את דבריו על מכונם. ולא נפניתי להעתיקם):
ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם. דידוע מחלוקת רש"י ותוס' פסחים (ד ע"ב) בביטול אי משום תשביתו או משום הפקר. ועיי"ש תוד"ה מדאו' שהקשה על רש"י מר"ע דאמר הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה הרי דהשבתה הבערה היא ולא ביטול. ונ"ל דתלי בזה דאי ביטול משום הפקר מהני אפי' לחמץ ידוע כמו דמהני הפקר לכל דבר שברשותו משא"כ אי ביטול נלמד מתשביתו אמרי' דתשביתו כולל כל דבר השבתה מה שאפשר לו לעשות הן ביעור הן ביטול. ומש"ה בחמץ ידוע דאפשר בביעור מחויב לבער רק בחמץ שאינו ידוע שא"א לבער סגי בביטול. ומיושב לרמב"ם קושי' תוס' הנ"ל מר"ע דבאמת לחמץ ידוע בעי הבערה. והנה הר"ן ריש פסחים כתב דמש"ה מהני ביטול מצד הפקר משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם בגלוי דעתא בעלמא סגי. ונ"ל דהא דחמץ אינו ברשותו הוא רק לר' יהודה דס"ל חמץ אסור בהנאה לעולם. משא"כ לר"ש דאחר זמנו שרי לא חשיב חמץ אינו ברשותו דאע"פ דאסור להשהותו מ"מ אם ישהנו שרי מדאו' וא"כ לר"ש ל"ש לומר ביטול מטעם הפקר דהדרא קו' הר"ן הנ"ל. ולפ"ז מיושב הקו' הנ"ל דבפסחים (ו ע"ב) דמקשה וכי משכחת לה לבטלה קאי לר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל. ורב ס"ל שם (כט ע"ב) (ול' ע"א) כר' יהודה דאסור בהנאה וא"כ ס"ל דביטול מטעם הפקר ושפיר לא שני לי' בין חמץ ידוע לשאינו ידוע משא"כ הרמב"ם דפסק כר"ש לא שייך תי' הר"ן דאינו ברשותו דאף דמדרבנן אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ לא מהני אי' דרבנן להקל על אי' דאו' שיועיל ביטול לחמץ ידוע וכמ"ש רמב"ם פט"ו מהמ"א ה"ט דחמץ הוי דשיל"מ וכתב ר"ן פסחים (כט ע"ב) דאף דמדרבנן אסור להשהותו מ"מ לא מהני דרבנן להקל על הדאו'. ומ"מ לא מהני ביטול אחר זמן איסורו דלהחמיר אזלי' בתר דרבנן דקנסו בחמץ שעבר עליו הפסח לאסרו בהנאה:
(ב) ועוד נ"ל ליישב דידוע מחלוקת הראשונים אי אי' הנאה יש להם בעלים או לא. והנה דעת רמב"ם נראה דאי' הנאה הוי שלו דכתב בפ"א מציצית הי"א ואין עושים אותם מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת וכ' כ"מ טעם גזול כמ"ש סוכה (ט ע"א) מדכתיב ועשו להם משלהם ושל עיר הנדחת כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורי' וציצית יש לו שיעור למטה עכ"ד ולא כתב דטעם עיר הנדחת משום דאסור בהנאה אינו שלו וחד טעם הוא בעיר הנדחת עם גזול אע"כ משום דאי' הנאה יש לו בעלים. וכ"כ רמב"ם בפי' המשניות סוכה פ"ג באתרוג של ערלה דפסול משום דאינו פרי ולא קאמר משום דאסור בהנאה ואונו לכם. ולכן לדעת רמב"ם לא שייך ס' ר"ן הנ"ל דמש"ה מהני ביטול משום הפקר משום דחמץ אינו ברשותו של אדם. דהא ס"ל דאה"נ היי שלו וע"כ צ"ל דס"ל ביטול משום תשביתו ומהני רק לחמץ שאינו ידוע כנ"ל. אבל בפסחים הקו' וכי משכחת לה לבטלה היא אליבא דרב ורב ס"ל בעירובין (ל ע"א) ככר זו עלי אין מערבין לו בה וי"ל משום דכיון דאסורה לו ואינה שלו ואין מערבים בשל אחרים כמ"ש שם (פ ע"א) אחד עירובי תחומין וא' עירובי חצרות צריך לזכות לו. ובזה מיושב קו' תו' שם ד"ה ככר שהקשו כיון דמצות לאו ליהנות נתנו למה בככר זו עלי אין מערבין בה. ולפמ"ש ניחא דאף דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ אין מערבים בה משים דלאו דידיה היא. וכן דעת רבא בנדרים (פה ע"א) דמשני דמש"ה בתרומה יטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאסרה עליהם שויא עפרא בעלמא והוי כאלו אינה עוד שלו עיי"ש. והכא בפסחים קאי הקושיא גם אליבא דרבא ושייך ס' הר"ן וביטול מטעם הפקר ומהני שפיר אפי' לחמץ ידוע:
(ג) וי"ל עוד דרמב"ם לשיטתו דספיקא דאי' מה"ת לקולא מש"ה לדידי' יש חילוק בין ודאי חמץ לספק. דאע"ג דבית כל השנה בחזקת חמץ מ"מ לחשש שמא ימצא גלוסקא יפה אינו רק ספק. ואע"פ דע"כ צותה תורה בחמץ גם על הספק מ"מ יש חילוק בין ספק לודאי וביטול לא מהני רק לספק חמץ. אבל אי נימא בכל דוכתי סד"א מה"ת לחומרא אין חילוק בין ודאי חמץ לספק. ולכן לא ק' על רמב"ם מפסחים (ו ע"ב) דקאי אליבא דרב ורבא. ורב ורבא ס"ל בכריתות (יז ע"ב) דספיקא דאו' לחומרא וכן ס"ל לרבא חולין (ט ע"ב) וכמ"ש שב שמעתתא ש"א פ"ד ומש"ה לדידהו מהני ביטול גם לחמץ ידוע:
(ד) ומ"ש כ"ת להקשות על תה"ד מובא במג"א סי' תנ"א סקל"ז דלא מהני קליפה במרדה הא בסי' תס"א ס"ה באפי' די כדי נטילה. הנה הא ודאי דהא דשתי קדרות לא אסרי אהדדי אפי' בכלי אחד אינו יוצא ממקום למקום יותר מבכדי נטילה וכמ"ש בהג"ה רעק"א יו"ד צ"ב על ש"ך סקכ"ז ועי' פמ"ג ל"ח ש"ד י"ד ד"ה עוד יש לעיין דנראה דעתו להיפוך. ומ"מ איני יודע מה קשי' ליה דודאי אם הי' מועיל קליפה הי' אפשר לקלפה אבל כיון דבעי כדי נטילה שהיא כעובי אצבע אי אפשר ליטול דהא לא ישאר ממנה כלום שאינה עבה כל כך ובפרט דצריך ליטול משני צדדים דמשתמשים בה משני עברי'. וי"ל עוד ע"פ או"ה מובא ט"ז יו"ד צ"ה סס"ק י"ב דע"י הרבה עירויות בלע בכולו ה"נ במרדה י"ל ע"י הרבה אפיות בלעה בכולה ומ"מ הראשון עיקר:
(ה) ומ"ש כ"ת להקשות על המק"ח סי' ת"מ סק"ב שכתב דהא דאמרי' בפסחים (ה ע"ב) בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מגנב ומיתבד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור הוא ע"פ סוגיא דב"מ (לד ע"א) דכל שומר כשמשלם אחר שנגנב זוכה בשבחא דאתא מעלמא כגון בכפל וביוקר מטעם דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו או סמוך לגנבה והט"ז כתב בסי' תמ"א סק"ג דכל שיש ספק שאפשר שיהי' שלו לגמרי חשיב יותר גורם לממון מאחריות ומש"ה כיון דיצטרך השומר לשלם בעד החמץ ויהי' שלו למפרע מקרי גורם לממון עיי"ש. ותמה כ"ת א"כ מה מקשה בפסחים הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר הא אפי' ס"ל בעלמא לאו כממון דמי אעפ"כ חייב הכא לבער בקבלת אחריות כיון דשייך סברא הנ"ל דיכול להיות שיהי' שלו למפרע משא"כ התם בב"ק (עא ע"א) דלא שייך לומר שיהי' למפרע שלו דהא הבהמה היא של הקדש ול"ש לומר שהקדש יקנה לבעלים את הבהמה אם ישלם להקדש כדמוכח מקו' גמ' ב"ק (עו ע"א) מכדי שמעי' לר"ש דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא הרי שאפי' לר"ש דגורם לממון כממון מ"מ לא נפיק עוד מרשות הקדש הנה ודאי שיפה תמה כ"ת וגברא ותיובתא קחזינא:
ונ"ל דהנה בצל"ח שם מקשה למה בצד ההיתר פתח בתרתי דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ובצד האיסור אחז של אחרים ושביק לשל גבוה והו"ל לומר יכול יטמין ויקבל פקדונות מנכרים ומגבוה דהרי ודאי דגם מגזבר של הקדש אסור לקבל פקדון אם מקבל עליו אחריות ותירץ די"ל דכל הטעם דחייב לבער בקיבל עליו אחריות כמ"ש בריש המפקיד דהוי כאלו אמר לו סמוך לגנבה יהי' קנוי לך א"כ גם החמץ אם יוגנב סמוך לגנבה קנוי הוא להשומר והוא שלו אבל בשל הקדש אינו יוצא מרשות הקדש בלי פדיון ובלי שומא ומי מקנה להנפקד ולא משכחת שיהי' שלו לכך אפי' קיבל עליו אחריות אינו עובר עליו ואח"כ דחה זה מכמה טעמים ואחד מן הקושיות שהק' ע"ז דא"כ היכא אמרי' הניחא למ"ד גורם לממון כממון וכו' והרי כשיוגנב ממון ממש הוא שלמפרע הי' שלו עיי"ש. הרי שגם הצל"ח עלה על דעתו סברת מק"ח והקשה עלי' ממש כקו' כ"ת הנ"ל:
אך מה שנסתפק הצל"ח אם שייך אחריות בהקדש פשיטא לי' להתומים סי' ס"ו סקע"א דל"ש קנין מהקדש ומביא אותה ראי' של הצל"ח מסוגיא זו מדלא קאמר יכול יקבל פקדונות מן הנכרים ומן ההקדש וע"כ דבהקדש לית דין שומרים כלל וגם קנו מידו א"א בהקדש ולכן אינו במציאות קבלת אחריות. ומאד יפלא על שני האריות האלו איך נעלם מעינם הבדולח דברי ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב אית תנויי תני לא יראה לך שלך אי אתה רואה וכו' אית תניי תני אפי' לגבוה אסור א"ר בון תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש. הרי לר"ש דגורם לממון כממון דמי אף בשל גבוה הרי הוא כשלו ועובר עליו אם קיבל עליו אחריות:
ונראה דהנה הצמח צדק סי' ל"א כתב דסחורה הקנוי' לראובן אע"פ ששמעון קיבל עלי' אחריות מ"מ הרי היא של ראובן ולא מבעיא למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אלא אפי' למ"ד כממון דמי אפ"ה לא מקרי שלו ע"י קבלת אחריות ומביא ראי' מרא"ש פסחים פ"א סי' ד' שכתב אע"ג שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא ועוד ראי' מסוגיא דפסחים הנ"ל באיכא דאמרי דלמ"ד גורם כממון דמי למה לי לא ימצא ותי' דאצטריך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל הרי אפי' למ"ד כממון דמי אינו אלא היכא שאינו בעין אבל היכא דאיתי' והדר בעיני' לאו ברשותי' הוא אלא בחמץ דכ' לא ימצא דאפי' כי איתי' והדר בעיני' אי קע"א הוי ברשותי' אבל לא בעלמא עכ"ל וקשה אדדייק הצ"ל מאיכא דאמרי דהיכא שהדבר בעין אף שקע"א לא מקרי שלו ידייק מלישנא קמא להיפוך דמקשה הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי הרי דאי גורל"מ כממון דמי אפי' איתא בעיני' מ"מ הוי שלו ומש"ה עובר עליו דבל"ק לא ס"ל שיש חידוש בחמץ יותר מבכל מקום:
אך נראה דבסנהדרין (קיב ע"א) א"ר חסדא פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים ומיירי בשל עיר אחרת דמפקדי בתוכה וקבלו עלי' אחריות מהו דתימא כיון דקיבל עלי' אחריות כדידי' דמי קמ"ל. והנה קשה הניחא לר"ש דס"ל גורל"מ כממון שפיר הוצרך ר"ח לחדש דמותרים אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ש לא ס"ד כלל דקבלת אחריות הוי כשלו ומה קמ"ל:
ולכאורה חשבתי לתרץ דר' חסדא ס"ל כר"ש דגורם לממון כממון ע"פ מ"ש בעה"ת מובא בש"ך חו"מ שפ"ו סק"י דדינא דגרמי עם גורם לממון הם אחדים ותלויים זה בזה ועי' ש"ך חו"מ כ"ה סקי"ד אות א' דר' חסדא אע"ג דמשני בסנהדרין (לג ע"א) כשנשא ונתן ביד מ"מ ס"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומש"ה הוא לשיטתי משמיענו דין זה. אך הלא רוב ראשונים מובא ש"ך שפ"ו ס"ל דרג"ר לא תלי בדין דבר הגורם לממון והם דברים נפרדים עיי"ש, וגם קשה דרמב"ם שפוסק בפ"ב מגנבה ה"א דגורל"מ לאו כממון למה הביא בפ"ד מעכו"ם ה"י דין זה. וגם קשה לפמ"ש צ"צ דאפי למ"ד גורל"מ כממון היינו דוקא כשאינו עוד בעין אבל היכא דאיתי' לכ"ע לא הוי כדידי' א"כ מה ס"ד דהוי ממון של בעלי עיר הנדחת כיון דהממון הוא עדיין בעין:
ונראה דהנה במתני' יבמות (סו ע"א) עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה ישם בגמ' המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אימר דמים אני נותן ר' יהודה אמר הדין עמה משים שבא בית אבי' ור' אמי אמר הדין עמו הואיל והוא חייב באחריותן א"ר ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' נינהו ומקשה שם וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזוניתי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ודחי ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסי' בכחשה ובנפחת דמי' מי מחייב. ועיי"ש דרי"ף גירס נהי דמחייב באונסי' בכחישה וביתרות דמי' מי מחייב ומפורש דעת צמח צדק הנ"ל דנהי דחייב באחריות לענין גנבה ואבדה כשאינו בעין. מ"מ כיון דכל זמן שהוא בעין אינו חייב באחריות כחשא וזול להכי לא הוי שלו ואפי' לגירסת רש"י הנ"ל דגריס באונסי' וכו' מי מחייב מ"מ י"ל דלא פליג ע"ז ומודה דעיקר תלוי בכחשא וזולא משום דבעוד שהבהמה בעין היא באחריותו ועי' בפי' רש"י במתני' ד"ה הכניסה שכתב שאפי' מתו כולן אחריותן עליו ומכ"ש דכחשא מהני ולא פליג אלא לענין הגירסא:
וקשה באמת למה בנכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה כיין שחייב באחריותן מה בכך שחייב באחריות הא לרבנן גורל"מ לאו כממון דמי. ונ"ל דשלש חילוקים בדבר. (א) אם כל זמן שהדבר בעין אינו חייב באחריות אלא כל האחריות כשלא יהי' הדבר בעולם. אז אפי' לר"ש לא מקרי שלו בשעה שישנו בעולם וכמ"ש צ"צ הנ"ל. (ב) אבל בשעה שנאבד ואינו בעולם מקרי שלו לר"ש ע"י האחריות ורבנן פליגי דלא אמרי' גורם לממון כממון דמי. ואין קנין נתפס בדבר שאין בו קנין בשעה שישנו בעולם. (ג) אבל אם קיבל עליו אחריות גם כשישנו בעולם כגון לענין כחשא וזילא אז גם רבנן מודו דגורל"מ כממון ע"י קבלת אחריות ומש"ה בנכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה כיון שחייב באחריותן גם בעודם בעולם הוי של כהן אפי' לרבנן:
ואיני מבין מ"ש שם במכנסת שום דהדין עמה משום שבח בית אבי'. למה לי טעם זה הא בגמ' מסיק דאף דחייב באחריותן מ"מ לאי דידי' הוא והיינו דאף דיש גם לו זכות מ"מ אינו מפקיע זכותה שהי' לה. גם תמוה מ"ש רמב"ם פ"ז מתרומות ה"כ דעבדי צאן ברזל יאכלו מפני שהן של בעל ובגמ' מסיק להיפוך דאע"ג דחייב באחריותן מ"מ לאו דידי' נינהו. גם קשה למה אמר שם באצטלא דמלתא דעיילה אתתא לבעלה בכתובתה ושכיב ופרסוה אמיתנא אמר רבא קניי' מיתנא למה נאסר בהנאה כיון דמסקי' למעלה דהדין עמה והוא שלה וצ"ע:
ועפ"י הדברים האלה דאם מקבל עליו אחריות כחשא וזולא גם רבנן מודו דגורל"מ כממון דמי י"ל דר' חסדא (בסנהדרין קיב ע"א) מיירי שקיבל עליו אחריות ייקרא וזולא גם כל זמן שישנו בעולם ואז גם לרבנן גורל"מ כממון דמי ומ"מ מותרים דאין זכות הנפקד בעל עיר הנדחת מועיל לגרע כח המפקיד שהוא בעליו האמיתי:
ובזה מיושב מ"ש ב"י או"ח ס"ס רמ"ו בשם תשובת רש"י ישראל שהשכיר שורים לעכו"ם לחרוש בהם והנכרי חורש בהם בשבת יש מתירים אם הנכרי קיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא כי עתה הם עליו נכסי צאן ברזל ויש אוסרים עיי"ש. ועי' בח"ס או"ח סי' ס"ב שהג"ר זלמן מרגליות ז"ל הקשה על המתירים הא קיי"ל גורל"מ לאו כממון דמי ולא מהני קבלת אחריות אלא גבי חמץ דרבי קרא לא ימצא. ועפ"י הנ"ל ניחא דמפורש ביבמות דאם קבל עליו אחריות יוקרא וזולא אז גם לרבנן כממון דמי ומש"ה פרט בדיוק בתשו' רש"י שקיבל עליו אחריות יוקרא וזולא]:
והנה ודאי דצ"ע מה נסתפק בצ"צ אי חשוב כשלו ע"י קבלת אחריות דהא מפורש ביבמות הנ"ל. וגם עי' תוס' עירובין (פא ע"ב) ד"ה שמא דהי' ס"ד דמוכר במעות הוי שומר שכר על החפץ ומ"מ נקנה ללוקח הרי דאין אחריות מבטל את הקנין ואפי' לר"ש דס"ל גורל"מ כממון דהא בב"מ (מז ע"ב) ס"ל לר"ש דמעות קונות וע"כ דאין האחריות מגרע כחו של הבעלים
אך קשה מר"ל דס"ל בסנהדרין (קיב ע"ב) דמש"ה קדשי מזבח ימותו דמיירי בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דממון בעלים הוא וחשיב שלהם. והי"ל לגמ' לפרש דר"י חולק על ר' חסדא דפקדונות עיר הנדחת מותרים אפי' בקע"א. וראיתי בקצה"ח שפ"ו סק"ז שהביא בשם פנ"י ב"ק ס"ו דלר"ש דגורל"מ כממון הוי ברשותו ויכול למכרו והקצה"ח חלק עליו דאף דחייב באחריותן מ"מ אינו יכול למכרם דהגע עצמך המקבל פקדון מחברו באחריות היעלה על הדעת שיוכל הנפקד למכיר דבר שאינו שלו וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחריותן ודאי ליתנהו במכירה ומקשה שם בשם בני הגאון ז"ל מר"ל דבסנהדרין דאפי' ישנו בעין הוי כממון עיי"ש ולפלא שלא הביא הא דר' חסדא שפליג. וגם לא הביא ראי' לדבריו מסוגיא דיבמות הנ"ל דמכנסת שום דהדין עמה ואע"פ שחייב באחריות מ"מ לאו דידי' הוא:
ונ"ל ע"פ מ"ש תוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה הואיל דלא אמרי' הואיל ואי בעי פריק דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והפי' דלא אמרי' הואיל וא"ב מיתשל דידי' רק בדבר שהי' מתחלה שלו ויצא עתה מרשותו אז מהני ס' הואיל דעי"ז אמרי' שנחשב עוד כאלו לא יצא מרשותו משא"כ בחמץ של נכרי שלא הי' שלו מעולם לא מהני ס' זו דהואיל להכניסו לרשותו עי"ז. וה"נ בפקדונות של אחרים שפיר ס"ל לר"ח דמותרים כיון שלא היו שלהם מעולם לא מהני קבלת האחריות שיהיו נחשבים עי"ז כשלהם אבל בקדשים שחייב באחריותן כיון שהיו של הבעלים מתחלה אלא שיצאו מרשותן ע"י הקדש ס"ל לר"ל דמהני אחריות שנחשבו עי"ז שלהם ומש"ה ימותו. ולכן אע"ג שכל זמן שהן בעין ולא יגנבו הם של הקדש מ"מ כיין שיש להם מעלה זו שהי' מתחלה שלהם לא פקע זכותם. אך לפ"ז קשה בפסחים דאמר הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי הא י"ל בקדשים שאני כיון שהיו של בעלים מתחלה מש"ה כממון דמי. משא"כ הכא בחמירא דבני חילא שלא הי' של ישראל מעולם לא מהני קבל עליו אחריות להיות נחשב שלו. אך נראה ע"פ דברי המקור חיים הנ"ל דהכא בחמץ יש לו מעלה דשייך לומר לכשתגנב ותשלמני וכו' ובקדשים שחייב באחריותן שוב יש מעלה שהי' מתחלה של בעלים ולכן אם חייב באחריות לא יצא עדיין הדבר מרשותו. ומש"ה קאמר הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי חייב לבער חמירא דבני חילא דשניהם שוים במעלתם ויכולים ללמוד חמץ מקדשים. אבל לרבנן דס"ל בקדשים גורל"מ לאו כממון דמי אע"פ שיש לו מעלה זו דהי' מתחלה שלו א"כ ה"נ בחמץ למה חייב לבער דאע"ג דשייך לומר כשתגנב ותשלמני וכו' מ"מ לא עדיפא מעלה זו ממעלת קדשים שהיו מתחלה שלו. וא"כ לק"מ קו' כ"ת על המק"ח דכנגד מעלה זו של חמץ יש לקדשים מעלה אחרת ועפי"ז מיושב מה שהקשיתי על הצמח צדק למה לא דייק מלישנא קמא דאפי' באיתא בעינא אמרי' גורם לממון כממון דמי. די"ל דגם בלישנא קמא ידע ס' זו דהכא בחמץ כיון שעדיין ישנו בעולם גרע ולא אמרי' גורל"מ כממון. אך ס"ל דכנגד חסרון זה יש לו מעלה של לכשתגנב ותשלמני וכו' וכמ"ש המק"ח ונחלקו לישנא קמא עם איכא דאמרי איזה מעלה עדיף:
סימן ט
לכבוד ידידי יקירי הרב הגאון המפורסם פאר מקדושים מו"ה צבי יחזקאל נ"י אבד"ק פלונסק:
שמחתי במדברותיו היקרים המפיקים זיו וחכמה והנני בזה בעז"ה להשיבו בדבר הלכה אשר ענותו תרבני לשמוע חות דעתי:
(א) על דבר מה שנסתפק כ"ת שי' מי שיש לו חזקה לתקוע בצבור ונעשה חיגר והוא קיטע היוצא בקב שלו אם מותר לו להיות בעל תוקע בצבור כיון שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה על משענתו ומבואר במגן אברהם תקפ"ה סק"א דאין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול עיי"ש:
הנה ידוע דעת ריב"ש סי' רס"ו דבעדים כיון דרק מדרבנן בעי עמידה מהני סמיכה ואפי' סמיכה כזו שאם ינטל אותו דבר יפול עיי"ש וכן כתב רמ"א חו"מ י"ז ס"א ועיי"ש בהגהות הט"ז לחכם צבי שתירץ דברי רמ"א מקו' הט"ז. ועי' מג"א קמ"א סק"ב שהקשה על דבריהם מה שנא מקריאת התורה דאסור לסמוך את עצמו לכותל אף דדיעבד מהני בישיבה כמו שכ' מג"א שם סק"א ועיי"ש דמביא ראי' ע"ז מרש"י מגילה (כא ע"א) ד"ה משא"כ שכ' שאין קורין מיושב בצבור. וכ' מחצית השקל בכוונתו דהא דנקט רש"י בצבור אף דמיותר הוא דפשיטא דבצבור מיירי דאין קריאת התורה ביחיד אלא בא לרמז הטעם דמשום כבוד צבור יקרא בעמידה וכיון דאינו אלא מפני כבוד צבור מסתברא דיצא בדיעבד בישיבה עכ"ד. ודבריו תמוהים דמפורש להיפוך בירושלמי מגילה פ"ד ה"א זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד רבים ומסיק משום כבודה ומ"מ ביחיד קורא מיושב משום דאם את אומר כן אף הוא מתעצל ואינו קורא עכ"ל הרי דאין הטעם משום כבוד צבור ומ"מ ביחוד מותר לקרות בישיבה משום ביטול תלמוד תורה:
ומה שהקשה מג"א עליהם מקריאת התורה. לק"מ דהא מפורש בירושלמי שם הטעם דאסור לסמוך משום כשם שניתנה תורה באימה וביראה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה וביראה אבל בכל דוכתי באמת במידי דרבנן שרי לסמוך ומש"ה ניחא דלא קאמר בירושלמי מקרא המובא בבבלי מגילה ואתה פה עמוד עמדי. אלא משום דבדרבנן סמיכה שרי להכי קאמר טעם מיוחד משום אימה ויראת התורה ואפי' סמיכה אסור. ובזה מיושב מה שהק' תומים סי' י"ז סק"ב על הריב"ש ורמ"א ממגילה (כא ע"א) דמקשה סתירת קראי כתוב ואנכי עמדתי בהר וכתיב ואשב בהר ומשני שהי' שוחה ולמה לא משני שהי' סומך אע"כ דסמיכה אינה כעמידה ולק"מ דבקריאת התירה כ"ע מודו דאסור לסמוך. וא"כ לדעתם מכ"ש בתקיעת שופר דליתא בגמ' כלל מקור הדין דצריך לעמוד ודאי דמותר בסמיכה ומש"ה רמ"א לשיטתו לא הביא כלל הכא בתקיעת שופר דין מהרי"ל דאין לסמוך וכן כ' ברכי יוסף חו"מ סי' י"ז עיי"ש. ואף שהמג"א כאן הביא דברי מהרי"ל י"ל היינו רק היכא דאפשר לכתחלה ופשיטא שאין מבטלים משום זה חזקתו של התוקע דכדיעבד דמי. וראי' משערי תשובה תקפ"א סק"ז שהביא בשם פ"מ דאף שכתב בכל בו שהש"ץ יהי' נשוי מ"מ אם הי' מוחזק להתפלל ונתאלמן גדולה חזקה ואין מסלקים אותו וה"ה בנדון זה דאין מסלקים אותי: