אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א תוך כדי דיבור כדיבור דמי

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

תוך כדי דיבור כדיבור דמי

סוגיא נד - תנאי שהתנה הנותן עם המקבל שלא ימכרנו לאחר ועבר ומכר

ציונים ומראה מקומות

ב"ק (עג ע"א ע"ב). סנהדרין (מ ע"ב). מתני' שבועות (לא ע"ב. לב ע"א). מכות (ו ע"א). ב"ב (קכט ע"ב). גדרים (פו ע"ב. פז ע"א). נזיר (ט ע"א. כ ע"ב. כא ע"א). זבחים (ל ע"א). תמורה (כה ע"ב). ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב. ירושלמי מגילה פ"א ה"ז עיי"ש בקה"ע. ירושלמי נזיר רפ"ד. רש"י חולין (קמא ע"א) ד"ה קיימו ותוס' סכות (טו ע"א) ד"ה דניחא. רש"י שבועות (לא ע"ב) ד"ה כפרו. תוס' נדרים (כט ע"ב) ד"ה אמר. תוס' נזיר (לד ע"א) ד"ה מי. ר"ן קדושין מתני' (סד ע"א). שו"ת הר"ן סמ"ג. רמב"ם פ"ז מאישות הכ"ב. כ"מ פ"ז מערכין הי"ט. רמב"ם ספ"ב מתמורה. רמב"ם פי"ג מנדרים הי"ט. או"ח ר"ו ס"ג בהג"ה. ר"ט ס"ב. רכ"ז ס"ג. תפ"ז ס"א. תקפ"ב ס"ב. יו"ד ר"י ס"ג. אה"ע ל"ח סל"ד. שו"ת מיי' אישות סי' א' ורמ"א אה"ע מ"ב ס"א. מ"ז ס"ד. מ"ט ס"ב. וקמ"א סנ"ט. חו"מ רע"ט סמ"ע סק"ו וש"ך רנ"ה סק"ה:

(א) דעת ר"ת בתוס' ב"ק (עג ע"ב) ד"ה כי וב"ב (קכט ע"ב) ד"ה והלכתא ונדרים (פז ע"א) ד"ה והלכתא בשם ר' אליעזר דהא דתכ"ד כדבור תקנת חכמים היא לפי שכשהאדם עושה סחורה עם חברו ויראה את רבו או גדול הימנו לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו חכמים שבשיעור זה יוכל לחזור אבל מדאו' לא הי' בו דין חזרה כלל אפי' תכ"ד. וקשה לדעתו איך יפרנס מ"ש כתובות (כב ע"א) מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את ובתי נתתי לאיש הזה והתם מיירי רק תכ"ד ולאחר כדי דיבור אינו נאמן כמ"ש תוס' ד"ה מניין וכל הראשונים דמיירי באופן דאינו נאמן אלא במגו תכ"ד ואיך מהני לדידי' מן התירה מגו דאינה אלא תכ"ד הא מדאו' לא שייך דין תכ"ד. ונ"ל דשיטת ר"ת רק לענין שיוכל לחזור בו מדבורו אז אמרינן דמדאורייתא אין שום חזרה אפי' תכ"ד אבל אם אינו עוקר דיבורו ואינו חוזר בו אלא מפרש דיבורי הראשון שפיר גם מדאו' יכול לפרש תכ"ד ומש"ה יכיל לומר שקידש את בתו לאיש הזה וכן כל עניני מגו שפיר מועיל מדאי' כיין שאינו חזרה אלא פירוש דבריו. (ואע"פ ששיטת מרדכי ריש קדושין סי' תע"ה דבקידושין דלא מהני חזרה תכ"ד ה"ה גם פירוש לא מהני דאם קידש אחת מבנותיו סתם ואח"כ תכ"ד פי' פלונית בתך לא מהני מ"מ י"ל שר"ת לא ס"ל כן ומחלק בין חזרה לפירוש. או י"ל דהא דבקידושין לא מהני פירוש. היא רק מדרבנן אבל מדאו' י"ל דרק לחזרה לא אמרי' תכ"ד כדיבור ולא לפירוש):

אך קשה מה מקשה בב"ק (עג ע"ב) מר' יוסי דס"ל בעדות דתכ"ד כדיבור וכחד עדות אר' יוסי דתמורת עילה דס"ל אם נמלך א"י לחזור בו אפי' תכ"ד הא יש לחלק כן דרק לענין חזרה ס"ל דלא אמרי' תכ"ד כדבור וכיון שאמר תמורת עולה א"י לימלך ולומר תמורת שלמים אבל בעדים כיון שלא חזרו בהם אמרי' שפיר דעדות גנבה ועדות טביחה ומכירה חד עדות הוי כיין דתכ"ד העידו. ונראה דגבי עדות אע"פ שאינו נוגע לענין חזרה מ"מ כיון שעדות גנבה ועדות טביחה הם שני עדיות מיוחדות ואין חבור וקשר בין עדות אחת לחברתה ומ"מ אית לי' לר' יוסי דהם עדות אחת וע"כ משים דתכ"ד העידו ה"ה דלענין חזרה אמרינן דתכ"ד כדבור ומש"ה מקשה דידי' אדידי' ולכן הקשו תוס' שם ד"ה כי על סברת ר"ת מקריעה דכסבור שמת וקרע ואח"כ מת אם מת תכ"ד יצא ידי קריעה למה יצא הא לא שייך שם טעם התקנה אע"פ דשם לא קאי לענין חזרה וי"ל דמהני תכ"ד מדאורייתא. אלא כיון שחזרה לא מהני תכ"ד מה"ת ה"ה שאין סברא שיהי' נחשב המעשה שעשה בתחלה תכ"ד כאלו עשאה עכשיו. אבל היכא שהדיבור השני הוא פירוש לדיבורו הראשון כמו את בתי נתתי לאיש הזה י"ל דעדיף ולכ"ע כדבור דמי מה"ת:

וי"ל עוד לפמ"ש ב"י אה"ע ל"ח דאע"פ דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי ה"מ אם הפסיק בין דיבור הראשון להשני אבל אם בדברים אחדים בלי הפסק אמר אז ראש דבריו אסיפא סמיך ועיי"ש בב"ח שחולק על זה ונראה מדברי הב"ח שגם לענין חזרה דעת ב"י כן. וא"כ אף דר"ת ס"ל דתכ"ד היא תקנה דרבנן ה"מ היכא שהפסיק ואח"כ חזר בו כמ"ש תוס' שאם יפסיק ויתן שלום לרבו אח"כ לא יוכל עוד לחזור בו אבל אם בדבור אחד אמר הכל בתכ"ד מהני גם מדאו'. ומצאתי במהרי"ט חיו"ד סי' כ"ג שכתב כן לר"ת דאם סמוך לגמר דבריו חזר בו ודאי מהני אלא עכשיו ששהה שמא נמלך הוא ועכשיו רוצה לחזור בו עיי"ש:

וקשה עוד על ר"ת מכתובות (לג ע"א) דקאמר עדים זוממים לאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתליין וכו' מתקיף לה אביי ונתרי בהו בתכ"ד ואי מדאו' תכ"ד לאו כדיבור דמי ואין יכולים עוד לחזור בהם איך נוכל לחייבם מלקות ע"י תקנת חכמים. ונראה ליישב דבאמת קשה מ"ט דרבא ומה יענה לקו' אביי דהלא נוכל להתרות בהם תכ"ד. וי"ל דאביי ורבא פליגי בהא אי תכ"ד דאורייתא או לא ורבא ה"ל כר"ת דתכ"ד דרבנן ומה"ת אינו יכול לחזור תכ"ד ולכן לא מהני ההתראה לבסוף ואביי ס"ל תוך כדי דיבור כדבור דאורייתא. ואי קשה הא רבא בעצמו אמר במכות (ו ע"א) על מתני' דאינם נהרגים עד שיהיו כולם זוממים מדכ' עדים והוא שהעידו כולם תכ"ד הא אי מדאורייתא אין חילוק בין תכ"ד לאחר כ"ד וא"כ ע"כ הא דכ' עדים דצריך להזים את כולם היינו אפי' העידו בהפסקות ג"כ אינם נהרגים עד שיזימו כולם. וא"כ איך אפשר ע"י תקנת תכ"ד דרבנן להחמיר להרוג נפשות אם העידו אחר כדי דיבור וע"כ דרבא ס"ל תכ"ד דאו' וקרא דעדים קאי רק אם העידו תכ"ד. י"ל דרק לחזרה ס"ל לרבא תכ"ד דרבנן הוא אבל התם לענין שיהי' נחשב עדות אחת י"ל גם מדאו' תכ"ד כדיבור דמי ואף דבב"ק (עג ע"ב) לא מפליג בהכי י"ל משום דהתם קאי לאביי והוא ס"ל תכ"ד כדבור מדאו' ומש"ה אין חילוק בין חזרה לעדות אחת. אבל לרבא דס"ל תכ"ד דרבנן י"ל רק חזרה לא הי' כלל מה"ת. אבל לענין שיהי' נחשב עדות אחת גם מדאו' יש חילוק בין תכ"ד לאחר כ"ד:

ולכאורה עומד כנגד דברים אלו סוגיא דשבועות (לב ע"ב) על מתני' דכפר א' והודה א' דמשני דמיירי בהודה תכ"ד ומקשה דהא שמעי' לה מרישא ותירץ מהו דתימא ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל וע"פ פשוט הפי' דברישא דלא חזרו בהם אלא שהשוו מדותיהם וכפרו שניהם בב"א שפיר אמרי' תכ"ד כדיבור ומקרי כפירה בבת אחת משא"כ סיפא דחזר בו דבתחלה כפר ואח"כ הודה וס"ד דלענין חזרה לא אמרי' תכ"ד כדיבור וקמ"ל דאין חילוק וא"כ למסקנת הגמ' אין חילוק לענין תכ"ד בין אם השוו מדותיהם לחזרה (ועפ"י זה מיושב קו' תוס' שם ד"ה אבל דהלא גם ברישא הטעם דכפר תכ"ד שני חייב משום דראשון יכול לחזור ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב. ולפי' זה י"ל דברישא אין הטעם משום חזרה אלא דמקרי כפרו שניהם כאחד). אך עי' לקמן באות זה דלשיטת ר"ת דס"ל תכ"ד דרבנן יש לפרש כוונה אחרת בדברי הגמ':

ועל פי הדברים האלה יש ליישב שיטת רמב"ם בפט"ו ממעה"ק ה"א דאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד והקשה עליו ש"ך חו"מ רנ"ה סק"ה מב"ק (עג ע"ב) מה מקשה מר' יוסי בעדות לר' יוסי דתמורת עולה דלא מהני חזרה תכ"ד נימא שאני התם דהקדש הוא. ונראה דסברא זו דלא שייך חזרה בהקדש שייכא רק אי נימא תכ"ד תקנת חכמים היא י"ל דבהקדש העמידו חכמים אדאו' ולא תקנו דין חזרה כמ"ש בקידושין (כט ע"א) לענין מעות קונות דהעמידו בהקדש אדאו', משא"כ אי תכ"ד מדאו' י"ל דאין נפ"מ בין הקדש לכל דבר ומש"ה התם בב"ק דקאי אליבא דאביי דקאמר כ"ע ס"ל כאביי למפרע הוא נפסל ואביי הא ס"ל תכ"ד כדיבור מדאו' אינו מחלק בין הקדש לעדות משא"כ רמב"ם י"ל דפסק כרבא דתכ"ד דרבנן ושפיר מפליג דבהקדש לא אמרי' תכ"ד כדיבור דמי:

עוד י"ל קו' זו דהנה ההפלאה שם מקשה על הא דקאמר ואי אתרו בהו בתר הכי מה דהוי הוי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אמאי הא קיי"ל דעדות שאאילה"ז לאו עדות היא נמצא אי נימא דבעי התראה א"כ כל זמן שלא התרו בהם לא נגמר העדות דא"א לקיים בהם כאשר זמם וכיון שאין העדות נגמר ממילא יכולים לחזור בהם דלא חשובה הגדה עדיין ושפיר תועיל ההתראה ולא שייך לומר דפירשו ולא מסהדי כיון שכבר העידו ותי' דהכא קאי לעדות ממון ובממון לא בעי' עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש סמ"ע ל"ג סקכ"ו ומש"ה כיון שהעידו כבר נגמר העדות ומה דהוי הוי עיי"ש והנה הא דבממון א"צ עדות שאילה"ז הוא רק מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוים כמ"ש שם ובתומים וממילא מיושב הקו' דמדאו' אף דלא מהני חזרה תכ"ד יכולים לחזור כל זמן שלא התרו בהם דהוי עדות שאאילה"ז כקושי' ההפלאה. ומדרבנן דא"צ עדות שאילה"ז שוב מהני תקנת חכמים דתכ"ד יכולים לחזור בהם:

עוד י"ל כמ"ש אס"ז בשם ראב"ד ורא"ה שהקשו למה לי התראה תכ"ד אפי' אתרו בי' לאחר זמן כמה דיכולים לחזור בהם תכ"ד של התראה דהא לא נגמר חיוב עדותם עד דמתרים בהם ותי' משום דלאחר כ"ד מצו למימר אשתליין מה שהעדנו א"כ אפי' אי מדאו' תכ"ד לאו כדבור דמי הא באמת העדות לא נגמרה אלא דמצי למימר ששכחו וכיון שתכ"ד לא שכחו שפיר מקשה אביי דנחרו בהו תכ"ד. ורבא ס"ל כחי' ההפלאה הנ"ל דבממון לא בעי עדות שאתה יכול להזימה וכבר נגמר העדות אבל באמת תכ"ד לא מהני מדאו':

וקשה עוד לשיטת ר"ת משבועות (לב ע"א) על מתניתן דכפרו שניהם כאחד חייבים ומקשה הא א"א לצמצם ומשני ר' יוחנן כגון שכפרו שניהם כאחד תכ"ד ואי מדאו' תכ"ד לאו כדיבור דמי למה חייבים קרבן שבועה הא לא הוי הכפירה כאחת. ונ"ל כמ"ש תוס' לעיל (לא ע"א) ד"ה ורבנן דאפי' ר"פ דס"ל למעוטי מלך אבל משחק בקוביא כיין דמדאו' מחזי הוי ראוי להעיד וחייב קרבן שבועה היינו דס"ל דאזלי' בין בתר דאו' בין בתר דרבנן תמיד לחייב ומשום הכי ה"נ אזלי' לחיוב בתר דרבנן דתכ"ד כדיבור דמי:

אך קשה מה מקשה בגמ' שם מ"ב בכפר אחד יהודה אחר דמיירי ג"כ בחזר והודה תכ"ד ומקשה תרתי למה לי. ולפ"ז טובא קמ"ל דמרישא לא נלמד דתכ"ד מהני מדאו' די"ל כמ"ש תוס' דאזלי' תמיד אחר החיוב ומש"ה אפי' תכ"ד דרבנן נמי חייב קרבן שבועה משא"כ בסיפא שע"י תכ"ד כדיבור פוטרים אותו משמיענו ע"כ דתכ"ד כדיבור הוא מן התורה:

ונראה דזה פי' תי' הגמ' שם מהו דתימא ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל היינו דמרישא לא שמעינן רק בכפרו שניהם ומהני לחיוב אבל הכא בהודאה דמהני תכ"ד גם לפטור לא שמעי' וקמ"ל דתכ"ד מהני אפי' לפטור. והטעם י"ל כמ"ש המפרשים דר' יוחנן ס"ל מה שאינו ראוי דרבנן לא חשוב ראוי מדאורייתא ומש"ה בב"מ (מח ע"א) לא מקשה על ר' יוחנן מברייתא דמסייע לר"ל דנתנה לבלן מעל דלא מחסרה משיכה אבל מידי אחריתא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשך משום דס"ל דחכמים שהפקיעו קנין מעות אף מדאו' אינו חשוב הוצאה מרשותו ולא מעל ומש"ה הכא נמי אע"פ שתכ"ד רק תקנת חכמים הוא מ"מ מהני מדאו' דאזלי' בתר דרבנן אפי' לפטור דלא כר' פפא. ולר' פפא צ"ל הא דפטור בסיפא ע"י תכ"ד משום דס"ל תכ"ד דאו' (ואף שכתבתי למעלה דמ"ד תכ"ד דאורייתא לא מפליג בין תכ"ד דהקדש לשאר דברים ור' פפא הא ס"ל בתמורה (כה ע"ב) דבהקדש לא אמרי' תכ"ד כדיבור עי' לקמן דהוא מטעם אחר דס"ל אמירה לגבוה הוא כקנין המועיל בהדיוט). וכן לרבא דכתבתי למעלה בתי' א' דס"ל תכ"ד דרבנן לא יקשה עליו ממתני' זו דמפורש הודה א' תכ"ד פטור די"ל ג"כ דס"ל כר' יוחנן דאזלי' תמיד בתר דרבנן לענין קרבן שבועה. ויש ראי' דרבא ס"ל כן דאזלי' בתר דרבנן מזבחים (סג ע"ב) דאמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וכן עי' עירובין (כא ע"ב) דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר וכו' הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו'. ומ"מ לענין התראה פשיטא דא"א שילקו העדים ע"י תכ"ד דרבנן:

(ב) קיי"ל דתכ"ד כדבור דמי חוץ מגיטין וקדושין ומגדף ועובד ע"ז. ודעת רשב"ם ב"ב (קכט ע"ב) דמדאו' גם בהני תכ"ד כדיבור אלא שרבנן הוא שהחמירו באלה וכן נ' משו"ת מיי' אישות סי' א' כרשב"ם ודעת כל הראשונים דבהני מדאו' תכ"ד לאו כדיבור דמי. ועי' ט"ז אה"ע קמ"א סנ"ט מקשה בגיטין (לב ע"א) אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו פשיטא למה לא מתרץ דקמ"ל אפי' תוך כדי דיבור נמי א"י לבטלו וסיים בצ"ע. וכבר קדמו בקו' זו בחי' רשב"א שם ותי' הרשב"א אינו מובן וכנראה שיש שם חסרון:

והנה לכאורה לק"מ לפמ"ש ט"ז בעצמו סי' ל"ח סק"ב דלא אמרי' תכ"ד אלא בדיבור אבל לא במעשה ולכן אם נתן מתנה לחברו וחזר בו תכ"ד לא מהני א"כ אין רבותא זאת בגט דוקא דהא ה"ה בכל מקום שהוא מעשה לא מהני חזרה תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה:

אך יש ליישב דבס' מקנה אה"ע כ"ז ס"ג ול"ח סל"ד מקשה על הט"ז א"כ מה חידוש דמגרש ומקדש ל"א תכ"ד כדיבור הא אפי' מכר ומתנה נמי אינו יכול לחזור ותי' משום דמכר ומתנה דלא בעי' אמירה ודאי לא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא בגט וקדושין דבעי' אמירה דידי' והמעשה בלי אמירה אינה כלום ס"ד כיון דתכ"ד מבטל דבורו אתי דיבור ומבטל דיבור ונשארה רק המעשה לבדה ואינה כלים קמ"ל דבהני לא מהני חזרה. ואף דקשה על המקנה מ"ש דבגט בעי' אמירה הא דעת רמב"ם פ"א מגירושין הי"א דנתן לה גט סתם מהני מדאורייתא משום דמה שכתוב בגט הוי לשון הבעל וכדיבר עמה ואינו פסול אלא מדרבנן וא"כ א"צ אמירה כלל ושוב שייך לא אתי דיבור ומבטל מעשה. אך הכא במתני' שפיר מקשה הט"ז דמיירי ששלח לה גט ע"י שליח ופשיטא דבעי' הכא דיבורו של השליח שנותנו לה בתורת שליחות מהבעל וא"כ שייך אתי דיבור ומבטל דיבור וקמ"ל דאינו יכול לבטל אפי' תכ"ד. אך בלא"ה ק' על המקנה דהא בדיבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' תחלה ונתן לה הגט והקידושין סתם מהני א"כ א"צ אמירה רק גלוי דעת שנתן לה לשם קדושין ולשם גט וא"כ מה בין אלו למכר ומתנה דג"כ צריך גלוי דעת. וגם מפורש היפוך דבריו במהרי"ט קדושין (נט ע"א) ד"ה אלא שכתב תדע דגבי קדושין נמי נתינה ואמירה בעי ולא אמרי' יבטל הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי ונשאר נתינה בלא אמירה ליתא דכל שנשתתפו דיבור ומעשה כאחד הו"ל מעשה אלימא ולא שייך בזה לומר אתי דיבור ומבטל דיבור:

ובעיקר קושי' הרשב"א נ"ל דאי מתני' קמ"ל דאינו יכול לחזור בגט תכ"ד יותר הי' לו להשמיענו זאת אם נתן לה גט מעצמו ולא בנתן ע"י שליח דלא נטעה לומר דהכא הטעם כיון דהוא מסרו להשליח זה זמן רב ונגמר בדעתו מכבר מש"ה אף שחזר בו תכ"ד למסירת השליח לידה לא מהני משום דכבר עבר זמן רב ממסירתו לשליח משא"כ אם יתן לה גט בעצמו יוכל לחזור תכ"ד. וגם לדעת רשב"ם הנ"ל דבגט וקדושין הוא רק חומרא דרבנן להצריך ממנו גט אחר אבל פשיטא דאסורה להנשא בגט זה אי אפשר לומר דמתני' דקתני דהגט מהני מיירי בהכי:

ובמחנה לוי מכות (טו ע"ב) הקשה על שיטת רשב"ם הנ"ל לפמ"ש תוס' ד"ה הניחא דבלאו הניתק לעשה לא מקרי קיימו אלא דוקא כשמקיים העשה אחר שעבר הלאו בתכ"ד א"כ הא דקתני באונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה היינו שמחזירה תוך כ"ד לגירושין א"כ אמאי קתני בכהן דלוקה הא גם בכהן איכא האי תקנתא לחזור תכ"ד מהגירושין ובטל הגט מדאו' ולא עבר למפרע על לאו דלא יוכל לשלחה. ונ"ל ע"פ מ"ש מהרי"ט קידושין (נט ע"א) בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר"י אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור והקשה ר"ל לר"י מכל הכלים שיורדים לידי טומאתן במחשבה וכו' מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה בשלמא מיד מעשה לא מפקה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה תיפוק והקשה מהרי"ט ונקשי לי' ר"ל לנפשי' דהא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור דומיא דגט ותרומה ותי' דלכאורה אפי' לר"י ל"ק כלל שלא המחשבה לבד הורידה להם טומאה אלא המעשה שעשאן בית קיבול אלא שאותו מעשה לבדו לא הספיק מפני שהי' בדעתו לשוף ולשבץ עכשו שנמלך שלא לשוף חזרה עשייתן להוריד להם טומאה הואיל ואין כאן מחשבה סותרת ואין לומר ותבא מחשבה אחרת ותוציא מידי מחשבה ראשונה ונמצא מעשה בלא מחשבה דלא כלום היא. דכל שנשתתפו דיבור ומעשה כאחת הו"ל מעשה אלימא ואין מחשבה אחרת מוציאה מידו תדע דגבי קדושין נמי נתינה ואמירה בעינן ולא אמרי' יבטל הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי ונשאר נתינה בלא אמירה ולאו כלום ומיהו לר' יוחנן דכל מעשה שאינו נגמר עכשיו אע"פ שנגמר לאחר זמן לאו מעשה מקרי אלא דיבור גם עשיית בית קיבול זה הואיל ואינה מורידה להם טומאה עד שיחשב הו"ל דיבור וכשחישב אח"כ הוי מחשבה אבל לר"ל ניחא דעשיית בית קיבול זה כיון דלא מחסר מעשה אח"כ אלא שיחשב עליהם לבד לכך חשיב שפיר מעשה כמו נתינת מעות ליד האשה עכ"ל מבואר לפי דבריו לר"ל גם בגיטין וקדושין לא מהני חזרה מה"ת תכ"ד משום דאמרי' לא אתי דיבור ומבטל מעשה דאף דהמעשה בעי צירוף וסיוע אמירה מ"מ מקרי מעשה לדידיה אלא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור והיינו דמעשה דצריך צירוף של אמירה אינו מעשה ויכול לחזור מדאו' אפי' בגיטין וקדושין תכ"ד אלא מדרבנן החמירו דל"א בהו תכ"ד כדיבור. ולפ"ז ניחא קו' מחנה לוי דבמכות המ"ד דס"ל קיימו ולא קיימו הוא ר"ל ולדידי' כתבו תוס' דבעי' שיקיים תכ"ד ולר"ל שפיר מדאו' לא מצי לחזור תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה:

(ג) עי' פי' המשניות לרמב"ם פ"ה מתמורה דאם אמר לאשה הרי את מקודשת או ה"ז גיטך ונתן לה גיטה או קדושי' וחזר ואמר תכ"ד לא יהיו הקדושין או הגט אלא על מנת כן אינו מועיל. הרי דדעתו דבענינים דלא מהני בהו חזרה תכ"ד ה"ה שאינו יכול להטיל בהם תנאי ואף שעל פי פי' הר"ן נדרים (פז ע"א) דמש"ה א"י לחזור בגיטין וקדושין תכ"ד דכיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומסתמא נתיישב היטב וגמר בדעתו כן זה שייך רק אי חוזר בו מדיעה הראשונה אמרי' דא"י לחזור משא"כ אם מטיל תנאי בדבר ואינו מבטלם לגמרי לא שייך לומר ע"ז דחמירי כולי האי. דלענין התנאי שתתן לו מעות או תנאי אחר אין זה ביטול הקדושין או הגט ולא עדיף מכל ענינים שבעולם דשייך חזרה תכ"ד. מ"מ הרמב"ם אינו מחלק בכך ומשוה תנאי לחזרה. והא דמצינו בהרבה מקומות בש"ס תנאי בגיטין וקדושין היינו דוקא אם התנה קודם נתינת הגט או הקדושין דקודם הנתינה יוכל גם לחזור בו כמ"ש רשב"א קדושין (נט ע"ב) ד"ה אי שהקשה במעכשיו ולאחר ל' דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הא בקדושין לא מהני חזרה תכ"ד ותי' דהא דלא מהני חזרה היינו אחר הנתינה אינו יכול לבטלה אבל קודם נחינת המעות יכול לחזור בו:

ובטור אה"ע סי' ל"ח הביא מ"ש רמב"ם במעשה קודם לתנאי דאם הקדים המעשה ואח"כ התנה התנאי בטל מפני הקדמת המעשה אע"פ שהי' תכ"ד משים דתנאי שקדמו מעשה לא מהני והקשה עליו הטור דפשיטא שאם נתן בידה בלא תנאי שמקודשת וכתב הב"ח דרמב"ם וטור פליגי בזה. רמב"ם ס"ל דאף דתכ"ד לאו כדבור בקדושין היינו לגבי חזרה אבל תנאי יכול להתנות תכ"ד אי לאו דהמעשה קדם לתנאי דהתנאי לא הוי חזרה אלא מפרש דהמעשה שעושה אינו עושה אלא על תנאי כך וכך ודעת הטור דתנאי וחזרה שוים וכמו דחזרה לא מהני בקדושין ה"ה תנאי עכ"ל ודבריו תמוהים דהא בפי' המשניות הנ"ל כתב רמב"ם להדיא דאינו יכול להתנות תכ"ד. (ובאמת שקשה לי לפי דעת רמב"ם דבהקדים מעשה לתנאי לא מהני בכל מקום. למה הוצרך לחדש דתנאי אחר נתינה לא מהני בקידושין בתכ"ד משים דתכ"ד לאו כדבור דמי הא אפי' בכל דוכתי לא מהני) וע"כ צריך לומר דאף דרמב"ם פרט דין זה במעשה קודם לתנאי בקדושין מ"מ הא קאי על כל דבר כמ"ש רפ"ו מאישות וכל תנאי שבעולם בין בקדושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים ואחד מהם תנאי קודם למעשה וכ"כ שם בהי"ג ומש"ה אי לאו החסרון דמעשה קדם לתנאי הי' יכול להתנות דבכ"ד יכול לחזור בו תכ"ד:

וכ"כ רש"י גיטין (עו ע"א) אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים וחזר והתנה עמה תנאי אחר ע"מ שתתני לי ר' זוז וכו' וכתב רש"י דלא מסרו בפניהם דאי מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא ע"מ כן. הרי דרש"י כתב דאחר נתינה אי אפשר עוד להתנות וסתמא אפי' תכ"ד. ואף שהרמב"ם פ"ח מגירושין הי"ח כתב הנותן גט לאשתי וחזר והתנה עלי' וכו' ומפורש שהי' התנאי אחר הנתינה ומ"מ מהני. היינו משים דמיירי בתנאי דאם כמ"ש בה"ה שם ובתנאי דאם לא נגמר הגט בשעת נתינת הגט לידה אלא כשיתקיים התנאי וכל עוד שלא נתקיים הוי כקודם נתינה שיכול להתנות ולחזור בו:

וכ"כ ד"מ אה"ע ל"א אות ה' בשם הרמ"ה בהתקדשי לי בתמרה זו ובזו ובזו דהיכא דמפסיק בין דבור בזו ובזו אפי' תכ"ד חיישי' שמא חזר ונמלך ובקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי הרי שאפי' לא חזר בו מכל הקדושין אלא מפרטי הקדושין שאינו רוצה לקדשה בכל התמרות אלא באחת מ"מ לא מהני תכ"ד בקדושין וגדולה מזו כתב מרדכי ריש קדושין סי' תע"ה דמי שיש לו כמה בנות ואמר אחד להאב בתך מקודשת לי סתם ולא פירש איזה ואח"כ תכ"ד חזר ופירש פלונית בתך אין מועיל משים דבקדושין לא מהני תכ"ד וכ"כ ב"י אה"ע סי' ל"ז בשם ר' סעדי' גאון וקיי"ל כן אה"ע ל"ז סט"ז בהג"ה. וקשה ממ"ש ב"י בבדק הבית אה"ע ל"ו ס"ט באשה שהיא שליח לקבל קדושין לחברתה וכשנתן הקדושין אמר לה ואת נמי אם אמר לה תכ"ד מהני אע"ג דבקדושין לאו כדבור דמי היינו דוקא לענין שא"י לחזור בו משא"כ הכא שאינו חוזר וקשה מ"ש מתנאי דא"י להטיל תכ"ד. ואף די"ל שאני תנאי שג"כ בא לבטל במקצת דבורו הראשון ולגרוע ממנו משא"כ הכא ואת נמי דבא להוסיף מהני אפי' תכ"ד מ"מ מ"ש ממרדכי הנ"ל דאפי' פירוש ל"מ תכ"ד. וצ"ל דשאני הכא בואת נמי משום דהיא לחומרא להצריך גט מהני משא"כ בקידש אחת מבנותיו סתם דכולן צריכות גט והפירוש בא להקל לא מהני:

והא דכתב רא"ש קדושין פ"א סי' י"ט שהקשה בציפתא דאסא דלא הי' בה ש"פ למה אינה מקודשת ולא חיישי' שמה שוה פרוטה במדי ותי' שא"ה שחזר בי ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם היא לא נתרצית כשאמרה לו שאינה ש"פ. וק' למה מהני חזרה אפי' תכ"ד וע"כ כיין שאינו עוקר את הקדושין אלא שבתחלה רצה לקדשה בפחות מש"פ ועתה ריצה לקדשה רק בשוה פרוטה יכול לחזיר בו וא"כ למה הדין דא"י להטיל בו תנאי. וי"ל דהפי' כמ"ש בקרבן נתנאל שם אות פ"ט דהוי כקדושי טעות דהוא בעצמו אם הי' יודע מתחלה שהציפתא לא שויא פרוטה לא הי' מקדשה בציפתא ועוד תי' אחר עיי"ש. ומ"מ מתוס' ב"ק (עג ע"ב) ד"ה ונמלך נ' שיש לחלק בין חזרה לפירוש דאפי' במקום שהחזרה ל"מ תכ"ד מ"מ יכול לפרש דבריו וכן דעת מחנה אפרים ה' צדקה סי' ט':

ועי' חכם צבי סי' קט"ו דאף דל"א תכ"ד כדיבור בקדושי היינו לאחר שנגמרו הקדושין ורצתה לחזיר בה אבל אם לא אמרה ולא מידי אלא הוא אמר ונתן לה קדושי' והיא נטלתן וזרקתן לים או בפניו תכ"ד אין בקדושין כלים משים גלוי דעת דלא נתרצית בהקדושין כלל ועי' מקנה קדושין (ח ע"ב) דכתב דלא כוותי' אלא משום דמעשה הזריקה מוציא ממעשה הקדושין. אבל עיי"ש בקונטרס אחרון סי' ל' סעיף ז' שדחה תי' זה ומסיק כס' חכ"צ:

(ד) הא דאין חזרה בקדושין תכ"ד היינו אם באים לחזור אחרי עשיית מעשה הקדושין אבל אם אוסרת עצמה בדבור שאומרת אשת איש הייתי יכולה לחזור תוך כדי דבור כמ"ש רא"ש כתובות (כב ע"א) דהא דחזרה ואמרה פנוי' אני אינה נאמנת היינו דוקא אחר כדי דבור אבל תכ"ד יכולה לחזור ולסתור דברי' הראשונים וכ"כ תוס' שם ד"ה מניין וכ"כ אס"ז שם בשם הרמ"ה דתכ"ד אע"פ שלא נתנה אמתלא לדברי' נאמנת דקיי"ל תכ"ד כדבור חוץ מעכו"ם ומגדף ומקדש ומגרש. וקשה הא בנדון זה דא"א הייתי הוא בקדושין דל"א תכ"ד כדבור וע"כ כחלוק זה דבדבור הודאה לבד יכולים לחזור ועי' פרישה אה"ע מ"ז סק"ז שהקשה קו' זו דאין חזרה בקדושין ותי' דוקא היכא שיש מעשה אין דבור מבטל מעשה אבל כאן דלא הוי אלא דבור בעלמא יכיל לחזור תכ"ד דאתא דביר ומבטל דבור ובב"ח שם בקונטרס אחרון תמה עליו דבקדושין אפי' לא יהי' אלא דבור בעלמא כגון שכבר מסר בידה פקדון והוא בעין ואמר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי בפקדון שלי וחזר תכ"ד ואמר להוי מתנה דלא מצי לחזיר ואע"ג דליכא מעשה אלא דביר אלא שאני הכא באמרה א"א וחזרה ואמרה פנוי' תכ"ד נאמנת משום דלא מיירי בגמר ענין הקדושין אלא בנאמנותה עיי"ש. ונראה שגם הפרישה נתכוון לחילוק זה בין גמר מעשה הקדושין שנגמרו עתה ואפי' בלא מעשה. ובין אמירתה שהודתה שהי' קדושין בתחלה. וכן הוא באה"ע סי' ל"ז סכ"ה האב שאמר על בתי קדשתי' וגרשתי' תוך כ"ד נאמן לפסלה מן הכהונה משום דאין זה גמר המעשה אלא הודאה וכמ"ש ב"ש שם סקנ"א. ובזה ניחא הא דאיתא שם סט"ז בהג"ה אם קידש בתו סתם אפי' תכ"ד חזר ופירש פלונית בתך אינו מועיל ולמה בס"כ שם אם אמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה כל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתי' וכ' ב"ש סקמ"ג בשם התוס' דמש"ה נאמן אחר כדי דבור משום דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש דבריו הרי דיכול לפרש אפי' אחר כדי דבור ומ"ש מלעיל סט"ז. וע"כ כחלוק היה דאם לא נגמר עתה הקדושין אלא מודה על למפרע יכול לחזור בו. ועי' ט"ז שם סקי"ט שמקשה סתירה זו מסעיף ט"ז לס"כ ומתרץ דשאני בסט"ז שסיים דבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח"כ בא לפרש ובזה לא מהני אבל כאן שאמר קדשתי את בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא כמ"ש לאיש הזה ע"כ מהני אם הוא תכ"ד דהוי הכל דבור יחד. וקשה מ"ש דמש"ה יכול לחזור בו תכ"ד דהוי הכל דבור אחד איך יפרנס מ"ש ב"ש סקמ"ג בשם תוס' דאפי' אחר כדי דבור נאמן משום דאינו אלא מפרש דבריו וע"כ כחלוק הנ"ל. ובזה לא קשה מ"ש ט"ז סקכ"ב על רמ"א ס"ס ל"ז דכתב באב שקידש בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון הי' בפסולי עדות נאמן דהיינו דוקא תכ"ד והקשה ט"ז הא בקדושין לא אמרינן תכ"ד כדבור. ולא קשה דג"כ רק הודאה היא ומש"ה יכול לחזור בו תכ"ד:

ועי' ריב"ש רס"ו מובא במל"מ פ"ז מאישות הכ"ב דעד המעיד חוזר בו תכ"ד אפי' בקידושין ועי' ב"ש מ"ז סק"ז וחלקת מחוקק סי' מ"ט סק"ב וב"ש שם סק"ג:

(ה) בר"ן כתובות (כב ע"א) כתב בשם הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפלוני אינה יכולה לחזור ולומר פנוי' אני אע"פ שיש לה מגו דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו ובחלקת מחוקק ס"ס מ"ז מפרש דקאי אפי' תוך כדי דבור ומקשה שאינו יודע טעמו של דבר למה לא אמרי' דתכ"ד כדבור. ועי' בפתחי תשובה סק"ג בשם יד המלך שכתב הטעם דאף דבכל התירה הכ"ד כדבור מ"מ כל זה היכא דגוף הדבר נגמר ע"י דבור משא"כ היכא דהדבור הוא רק גלוי מלתא על דבר הנעשה כבר דאף אם יבוטל הדבור ע"י החזרה תכ"ד מ"מ מה שנתגלה לנו על ידי הדבור אין כח בידו לבטלו ומש"ה כיון שהודית להמקדש שנתקדשה לו הוי כנתברר לנו בבירור גמור אמיתת הקדושין וכי חזרה אח"כ תכ"ד נהי דמחתיכה דאיסורא ששיותה עלי' יש כח בידה לחזור ולבטל מ"מ נשאר הבירור מכח הודאתה שטענתו אמת עיי"ש:

והנה לדבריו א"כ בכל הודאת בע"ד לא יוכל לחזור בו אפי' תכ"ד דכבר נשאר הבירור אפי' חוזר בי ומבואר כנגדו בחו"מ פ"א סכ"ב בהודה בפני ב"ד בין שהודה בעצמו בין שתבעו אחר א"י לחזור אלא תכ"ד הרי דתכ"ד יכול לחזור. ומה שכ' דתכ"ד קאי אהודה מעצמו ולא אתבעי אחר דוחק הוא ונגד דעת המפרשים שם וגם לשון תוספתא פ"ק דב"מ וקדושין (סה ע"ב) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מבואר דלא עדיף מעדים ולדבריו הודאת בע"ד עדיפא מעדים דעדים יכולים לחזור תכ"ד כמ"ש בחו"מ סי' כ"ט ובהודאת בע"ד אין חזרה מועלת:

ומצאתי בעז"ה שסברת יד המלך תלוי באשלי רברבי ומחלוקת הראשונים היא כי בב"ב (קכז ע"ב) אמר זה בני וחזר ואמר עבדי כתב רשב"ם דאפי' תוך כ"ד אינו יכול לחזור בו וכ"כ נ"י בשם ריטב"א דכיון שהכירו אינו יכול לעקור ירושה ממנו וכתב ב"י חו"מ רע"ט בטעם הדבר דכיון דאין דרך לקרוא לעבדו בנו כיון שיצא מפיו לקרותו בני אמרי' חזקה שאם הי' עבדו לא הי' קוראו כן וכי הדר בי' אפי' תכ"ד יאמר עבדי אינו יכול להוציאו מחזקתו הראשונה הרי מפורש בב"י ס' זו של יד המלך דכיון דעל פי סברא כבר נתברר לן אמיתת הדבר לא תוכל החזרה לעקור את ההוכחה והבירור הזה. וכיון דלא קיי"ל כרשב"ם והטוח"מ חולק עליו שם דתכ"ד יכול לחזור בו ממילא נדחה ס' יד המלך. והברור דרא"ה לא קאי אתכ"ד אלא אם חזרה אחר כדי דיבור ונתנה אמתלא לדברי' כמ"ש ב"ש שם סק"ט וכן מפורש באס"ז כתובות שם בדברי הרא"ה דקאי אנתנה אתמלא אבל בדין תכ"ד לא חידש כלום:

(ו) בנ"י ב"ב (קיד ע"א וקכט ע"ב) הביא מחלוקת הראשונים אי גם במעשה תכ"ד יכול לחזור בו כי יש חולקים וסוברים דאע"ג דבהקנאת כסף ושטר יכול לחזור בו תכ"ד ומש"ה הוצרך להשמיענו דמקדש ומגרש אינו יכול לחזור בו אבל במשיכה וחזקה דהוי מעשה גמור אינו יכול לחזור בו תכ"ד. וריטב"א כתב דאין חילוק ואפי' במעשה אמרי' תכ"ד כדבור וכ"כ רא"ש ב"ב (קיד ע"א) דבהגבהה משיכה ומסירה יכול לחזור תכ"ד וכן קיי"ל חו"מ קצ"ה ס"ז דאין חילוק בין דיבור למעשה.

ובט"ז אה"ע ל"ח סק"ב כתב מדעת עצמו דאחר מעשה אין חזרה אפי' תכ"ד ודבריו הם נגד ההלכה הנ"ל. ומה שהביא ראי' מב"מ (י ע"א) המגבי' מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמר שם תחלה דסיפא למה לי ופרש"י דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינה בידו ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא הי' מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה תכ"ד אלא ודאי דגם זה פשוט דלא מהני תכ"ד אחר מעשה עכ"ד. על הראי' הזאת תמהו כל האחרונים די"ל מוכר דבר שהוא שלו יכול לחזור בו תוך כ"ד אבל הכא במציאה שלא היתה שלו מעולם מה בכך שחוזר בו הא סוף סוף כיון שעתה אינה בידו אינו יכול לזכות בה. ונ"ל לדחוק בכוונת רבינו בעל הט"ז ע"פ מה שכתב רש"י במתני' ד"ה לא דכיון דיהבה לי' קניי' ממ"נ אי קניי' קמא דלא מתכוין להקנות לחברו הא יהבא ניהלי' במתנה וכו' ולצד זה דהגבי' באמת לצרכו אלא שנתנו לחברו במתנה יכול לחזור בו תכ"ד אלא מ"מ לא אמר כלום משום שאינו נאמן שהגבי' מתחלה לצרכו ודילמא הגבי' מיד לחברו ולמה כתב רש"י דמסתמא תחלה קאמר הלא י"ל דמיירי שחוזר בו עכשיו ממתנתו ומ"מ לא אמר כלים אע"כ משום דזה פשיטא דאחר המעשה אין עוד חזרה ואין צריך להשמיענו זאת:

ובמקנה קדושין (יג ע"א) כתב ג"כ כדעת ט"ז דאחר מעשה אין חזרה תכ"ד ומביא ראי' מהא דא"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר התקדשי לי בו לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת וקשה כיון שחזר תכ"ד בטל הפרעון והי' בחזקת הלוה ולמה לא יועילו הקדושין אע"כ דאחר מעשה אין חזרה תכ"ד. יהנה בפשוט לק"מ די"ל דתכ"ד מקרי בשעת מתן מעות והא דקתני לאחר מתן מעות היינו אחר כדי דבור כמ"ש ב"ח אה"ע כ"ט ד"ה אמרה דשתיקה דאחר מתן מעות דלא מהני מיירי אחר כדי דבור וכן כתב בשו"ת רעק"א סי' צ"ז, (ועי' ט"ז כ"ט סק"ו דמקשה על הב"ח שם שכ' באמרה לי תן מנה לפלוני ואתקדש לך ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת וכו' דבעי' שיאמר תוך כ"ד לנתינה, וכן בכל החלוקות שם והקשה מקדושין (יב ע"ב) בציפתא דאסא דאמר רבא הוי שתיקה לאחר מתן מעות וכו' ש"מ דאם היתה אומרת הן היתה מקודשת והא הי' אחר כדי דיבור מן הנתינה לידה דהא הפסיק בנתיים אמירת האנשים והא לית בי' ש"פ אלא ודאי דאם אומרת הן מהני אפי' אחר כ"ד. ואיני מבין הקו' דפשיטא מיירי הכא בשותקת אז בעי' שיאמר לה הרי את מקודשת באותה מנה שקבלתי מפלוני בשבילך אבל אם אומרת הן ודאי דמהני אפי' אחר כדי דבור וא"כ מה מקשה מאומרת הן על הב"ח דמיירי בשותקת. וכן מה שהק' הט"ז על הב"ח מרשב"ם ב"ב (קכט ע"ב) דתכ"ד בקידושין אזלי' לחומרא וא"כ ה"נ אם תלוי בתכ"ד ניזול לחומרא ואם קידשה אחר תהי' צריכה גט. צ"ע דהא קיי"ל בסי' ל"ח סל"ד דלא כרשב"ם וכמ"ש ב"ש שם סקנ"ו ולדידן רק לענין חזרה לא מהני תכ"ד בקדושין אבל במה שנוגע לקיום הקדושין כמו הכא תכ"ד מהני בתורת ודאי):

ועוד נראה דאפי' נימא דהא דלאחר מתן מעות מיירי תוך כ"ד אין ראיה מכאן על כל קנינים. די"ל בכל קנינים אף דלא אתי דיבור ומבטל מעשה מ"מ יכול לחזור תכ"ד כיון שצריכים דעת מקנה ודעת קונה אם חזר בו תכ"ד אמרי' שחזר מגלוי דעתו ונשאר מעשה בלא כוונה ואין הקנין כלום משא"כ הכא דנתן לה בתורת פרעון דאפי' נימא דע"י החזרה מסלקים דעת הלוה שנתנו לפרעון וגם מסלקים דעת מקבל שקבלו לפרעון מ"מ כיון דפרעון בע"כ שמי' פרעון וא"צ דעת כלל לא מהני חזרה עוד דלא אתי דבור ומבטל מעשה:

ומ"מ נראה דפשיטא אם עשה מעשה עבירה שאי אפשר לבטלה כהריגת נפש וכדומה ודאי דלא שייך חזרה תכ"ד אבל בדבור אפי' אי אפשר לבטלו מ"מ יכול לחזור בי תכ"ד דאתי דבור ומבטל דבור חוץ במגדף ועובד ע"ז. וראיתי בקהלת יעקב אות שי"ד שהקשה למה לו לרש"י חולין (קמא ע"א) לומר בלאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו דבעי' שיקיים העשה בתכ"ד לעברת הלאו דמאי אולמי' דלאו הניתק לעשה הלא ה"ה בכל הלאוין דינא הכי אף אי ליכא עשה כל שתיקן עברת הלאו בתכ"ד אינו לוקה. ולק"מ דאי בלא תקח האם על הבנים לא הי' ניתק לעשה היינו אומרים כיון דעיקר הלאו הוא שלא יקח וכיון שכבר לקחם אי אפשר עוד לתקן ואפי' חזר בו תוכ"ד לוקה משא"כ אי ניתק לעשה אמרי' דעוד לא נגמר הלאו כיון שבידו לשלח:

(ז) דעת רמב"ם בפ"ב מתמורה ה"ד דאם אמר תמורת עולה ותמורת שלמים אם נמלך אע"פ שחזר תכ"ד לא מהני וכ"כ בפט"ו ממעשה הקרבנות ה"א דאם אחר שהוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אע"פ שחזר בו בתכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד. והנה הש"ך בחו"מ רנ"ה סק"ה הקשה עליו מכ"ק (עג ע"ב) דמקשה מר' יוסי דעדות אר' יוסי דהקדש ולא משני דהקדש שאני דלא אמרי' בי' תכ"ד כדבור. ונ"ל דבמתני' נזיר (לב ע"ב) מחלוקת ב"ש וב"ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ומקשה מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר א"ר יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאי פלוני היא אהוי נזיר וכתבו שם תוס' דאביי מיירי שחזר בו תכ"ד ואגב אורחי' קמ"ל דתכ"ד כדבור. והנה ודאי דהקדש ונזירות שוים וכמ"ש בנזיר (ע' ע"א) ובביצה (כ ע"א). והרמב"ם בפ"ב מנזירות ה"ח מביא דר' יהודה דאינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו ולא מביא אוקימתא דאביי עיי"ש משים דס"ל דבהקדש ונזירות לא מהני חזרה אפי' תכ"ד ומש"ה ל"ק מסוגיא דב"ק (עג ע"ב) דהתם קאי לאביי דס"ל למפרע היא נפסל ואביי הא ס"ל דיכול לחזור בו תכ"ד משא"כ הרמב"ם דפסק כר' יהודה:

וראי' לדעת רמב"ם מנזיר (ט ע"א) דקאמר משום דב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש לכן אינו יכול לחזור בו תכ"ד כמ"ש תוס' ומש"ה בתמורת עולה תמורת שלמים דאין שאלה בתמורה אין בה חזרה וכ"כ תוס' נזיר (לד ע"א) ד"ה מי דלב"ש אין חזרה בהקדש וכ"כ תוס' מנחות (קב ע"ב) ד"ה הא דכיון דאין שאלה לא מצי מיהדר אף תכ"ד וכן הוא בירושלמי דמאי פ"ז ה"ו אמר ה"ז תמורה אפי' בתכ"ד אינו חוזר משום דאין אדם נשאל על תמורתו והא דרמב"ם כתב שאין חזרה אפי' בהקדש דמהני שאלה עי' קצות החושן סימן רנ"ה סק"ב:

והנה בזבחים (ל ע"ב) דקאמר ר"מ סבר מדהוי ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים ש"מ מיהדר הדר ביה ור' יוסי סבר וכו' הרי דאי נימא דמהדר הדר ביה אין חזרה בהקדש וכל טעמו של ר' יוסי שחולק משים דלא חזר בו. וכן מפורש ירושלמי מגילה פ"א ה"ז ר' חמא חברין דרבנן בעי אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זו ר' חיננא בעי לא מסתברא דידה אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל אין איסור קל חל על איסור חמור ועיי"ש בקה"ע דר' חמא מסופק אי תכ"ד יכול לחזור והשיב דאינו יכול והוא כשי' הרמב"ם. אך פירוש של קה"ע דחוק דא"כ מה הקשה לו ר' חיננא דזה פשיט וא"צ לפנים. הא טובא קמ"ל דלא אמרי' בהקדש תכ"ד כדבור אע"כ דמיירי שחזר בו אחר כדי דבור:

וכדברי הרמב"ם כ"כ תוס' מנחות (פא ע"ב) ד"ה תודה דלא מצי הדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט (והחולקים על שי' רמב"ם יפרשו דמתני' שם דתודה מן החולין ולחמה מן המעשר מיירי אחר כדי דבור). והנה לכאורה נראה דכן הוא שיטת רש"י ותוס' ביצה (יט ע"ב) בהא דבעי ר"ל מר"י האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח וכ' רש"י ותוס' משום כיון דאמר עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה וכי הדר אמר על מנת לאו מלתא היא. והיינו כיון דאמל"ג תו לא מצי להתנות וכ"ש שאינו יכול לחזור בו אע"ג דהי' תכ"ד:

ולכאורה קשה מה שאל ר"ל מר' יוחנן דין זה הלא מתני' היא במנחות (פא ע"ב) חודה מן החולין ולחמה מעשר יביא היא ולחמה מן החולין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ונראה דמתני' י"ל משים דחזר בו מאמירה ראשונה כמ"ש רש"י ותוס' שם דכיון דאמר תודה מן החולין תודה ולחמה קאמר ונתחייב הכל מן החולין וכי הדר אמר לחמה מן המעשר הדר ביה ואינו יכיל לחזור בו אבל י"ל דיכול להתנות תנאי דהכא מיירי דאמר על מנת שיצא בה ידי חגיגה כמ"ש רש"י בביצה ורמב"ם פ"ב מחגיגה והשיב ר' יוחנן דגם תנאי לא מהני או י"ל דמתני' מנחות אין הכרח דמיירי תוך כדי דבור וי"ל דמיירי אחר כדי דבור:

אך א"א לפרש כן בביצה דא"כ למה מהני כל תנאים בהקדש ונזירות נימא ג"כ אמירה לגבוה כמסירה ואינו יכיל להתנות תנאי. אלא נראה מש"ה אין תנאי זה הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה מועיל דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה דכיון דהדין הוא דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין אינו יכיל להתנות שיצא בה ידי חגיגה או שיביא קרבנות נזיר ממעות מעשר שני. והא דבעי מיני' ר"ל ומה נסתפק בדבר הא מתנה ע"מ שכתוב בתורה היא. נראה דתוס' נזיר (יא ע"א) ד"ה על הקשו למה מהני תנאי בנזירות הא א"א לקיים נזירות ע"י שליח ותי' הרמב"ן דבענינים התלוים בדיבור א"צ למשפטי התנאים ואף שא"א לקים ע"י שליח יוכל להטיל תנאי דמ"מ אתו דבור ומבטל דבור ובזה נסתפק ר"ל דלמא הכא אף שמתנה עמשכב"ת מ"מ מהני התנאי דאתי דבור ומבטל דביר והשיב לו ר' יוחנן דאין נ"מ ואפי' בהקדש ונזירות בעי' ג"כ דיני תנאי ומש"ה אם התנה ממשכב"ת בטל והא דנזירות א"א לקיים ע"י שליח הוא כתי' תוס' שם דמ"מ יכול להביא הקרבנות ע"י שליח. ואולי זה כוונת רש"י ותוס' שכתבו מצד אמירה לגבוה היינו דר' יוחנן השיב דמש"ה לא שייך לומר כרמב"ן דא"צ למשפטי תנאים משום דאתי דבור ומבטל דבור. דאמל"ג כמסירה והוי כמעשה. ומש"ה י"ל דרמב"ן במלחמות לא פי' כרש"י ותוס' דאזיל לשיטתו דס"ל אתי דבור ומבטל דבור. וכ"ז שייך בביצה אבל במתני' מנחות הנ"ל דאי נימא דמהני חזרה תכ"ד לא שייך לומר דהוי מעחשכב"ת דדבר שבחוב אינו בא אלא מן החולין. דאי חוזר בו לא נתחייב כלל להביא והוי כאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דיביא מן המעשר כמו שאיתא במתני' שם:

ומצאתי בריטב"א ר"ה (ו ע"א) ד"ה אמר רבא משכחת לה דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה והקשה מ"ש מביצה (כ ע"א) דהוי מתנה עמשכב"ת הרי דגם הוא מפרש כן מצד מעמשכב"ת וכ"כ מחנה אפרים ה' צדקה סי' ט'. והא דבר"ה אינו מעמשכב"ת עי' בריטב"א מה שתי'.

ובתוס' נדרים (כט ע"ב) ד"ה אמר כתבו דבהקדש ג"כ תכ"ד כדבור ועי' כ"מ פ"ז מערכין הי"ט דכתב לשיטת הרמב"ם דבריא שהקדיש ואמר תכ"ד מנה לפלוני בידי נאמן וקשה הא לרמב"ם אין חזרה בהקדש וצ"ל דהתם עדיף שאינה חזרה ממש ומ"מ צ"ע:

(ח) לא אמרי' מגו אלא תכ"ד אבל לאחר כדי דבור לא מהני כמ"ש ר"ן קדושין (סד ע"א) דהא דאב נאמן קדשתי' וגרשתי' דוקא בתכ"ד וכ"כ תוס' כתובות (כב ע"א) ד"ה מניין וכ"כ רא"ש כתובות פי"ג סי"ב דמגו למפרע לא אמרי' וכ"כ אס"ז ורא"ש כתובות פ"ב סי' כ"ד דהא דא"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דאינה נאמנת היינו דוקא אחר כדי דבור אבל בתכ"ד יכולה לחזיר ומשמע לי' מדקאמר וחזרה ואמרה לשון חזרה משמע אחר כדי דבור שעבר זמן בין דיבור הראשון לאחרון וכמ"ש לח"מ פי"ב מגרושין ה"א. וע' חלקת מחוקק ס"ס ל"ז שהקשה שם אם הטעם מכח מגו דאי בעי שתיק מגו זה שייך אפי' אחר כדי דבור ותמיה דכתב נגד כל הראשונים הנ"ל ועי' סוגיא בירור סקי"א:

(ט) ויש עוד ענין תוך כדי דיבור שאינו לחזרה אלא שהמעשה שעשה בתחלה חשבי' לה כאלו נעשית עתה אם הוא בתכ"ד כמ"ש נדרים (פז ע"א) לענין קריעה אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו אם תכ"ד יצא וכן מתני' שם (פו ע"ב) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו והפר לה אם היה תכ"ד מהני ההפרה וכן בירושלמי ברכות פ"ט ה"ב היה יושב בבה"כ ושמע קול רעם אם יכול לצאת ולברך תכ"ד יצא:

וראיתי בתבואות שור סי' ד' סק"ה שכתב דהא דאמרו בחולין (לט ע"ב) שחטה ואח"כ חישב עליה דאסורה מספק אין פירושו דתכ"ד חישב דהא לא הוי מספקא להו דהוי שוחט על מנת לזרוק ממש דבכל התורה כולה תכ"ד כדבור. והנה אף שלכאורה ראיה לדבריו מדין קריעה והפרה הנ"ל דאמרי' דהמעשה עודנה נמשכת ונגררת כל תכ"ד והוי כאלו עתה נעשה המעשה וה"נ כיון דחישב תכ"ד לזרוק לעבודת כו"ם הוי כאלו שחט ע"מ כן. ומ"מ יש לחלק דלא מצאתי מפורש בקריעה רק אם קרע עכ"פ על מת אלא שטעה שסבור שאביו ונמצא בנו דמ"מ הי' הקריעה מענינא אז אמרי' דיצא אבל אם קרע את הבגד סתם שלא על מת כלל ושמע תכ"ד שמת אביו י"ל שלא יצא ולא אמרי' דהוי כאלו קרע עכשיו על מת. וכן בהפרה שאני דאע"פ ששמע תכ"ד שהיא אשתו מ"מ עדיין עומד בדעתו ובמחשבתו להפר לה ואם אינו רוצה בהפרת אשתו הא בידו לחזור בו מהפרתו ולבטלה ומש"ה כיון שלא ביטל את ההפרה תכ"ד מהני. משא"כ בשחט ואח"כ חישב לזרוק כיון דמעשה השחיטה כבר עברה ואי אפשר עוד לבטלה אף אם ירצה א"כ מה ענין לצרפה ולומר דהוי כאלו נעשית עתה. ודמי לזינה עם אשה ותכ"ד יאמר שרוצה שיהי' לשם קדושין דודאי דלא מהני כיון דהמעשה כבר עברה ואין בידו לבטלה ולחזור בו. ולא דמי לנדרים (ו ע"ב) ואת נמי דמהני תכ"ד. דשא"ה דהכסף עדיין ישנו בעולם ויכול לקחתו ממנה. וע"פ פשוט ראי' דלא מהני תכ"ד ממה שהביא התב"ש שם מזבחים (טו ע"א) היכא אשכחן מחשבה דפסלה וכו' ואי בתר דנפיק דם איתעבד ליה מצותו דנ' אפי' תכ"ד לא מהני מחשבתו וכן מפסחים (סג ע"א) למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא הספיק לומר למולים עד שגמרה שחיטה. לשון לא הספיק פשוט דמיירי תכ"ד ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' פ"ד סק"ט שהקשה על התב"ש מב"ק (עא ע"ב) דמק' ור' מאיר אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה היא ולא דמרי' קטבח. נימא דמיירי שאחר השחיטה תכ"ד חשב לע"ז ובשעת שחיטה הי' דמרי'. ויש ליישב ע"פ מ"ש כ"מ פ"ב דשבועות הי"ז דר"מ בתמורה (כה ע"ב) בתמורת עולה ס"ל תכ"ד לאו כדבור דמי והכא קאי לר' מאיר. וע"ש עוד שהק' מחולין (מ ע"א) מה מקשה משוחט חטאת לעכו"ם בחוץ אשחוטי חוץ לא לחייב ממתך בעפר הוא נימא שחשב אחר שחיטה תכ"ד. ועפ"י הנ"ל ניחא דבאמת בכה"ג שהמעשה א"א לבטל לא אמרי' תכ"ד כדבור. ואמנם בלא"ה יש ליישב קו' שי"ל שנכלל בתי' הגמ' דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ועי' עוד ט"ז או"ח רכ"ז סק"ב ומחצית השקל סק"ב וצ"ע מסי' ר"ו ס"ג:

ועי' רשב"ם ב"ב (קכט ע"ב) בשני דברים סותרים זה את זה יש מי שאומר תפוס לשון ראשון ויש שאומר תפוס לשון אחרון ואינו תלוי בתכ"ד וכ"כ בהג"ה מרדכי פ"ה דב"ב. ועפי"ז מיישב ב"ח חו"מ רע"ט דברי רשב"ם ב"ב (קכז ע"ב) בבני ועבדי דא"י לחזור תכ"ד:

(י) בסנהדרין (מ ע"ב) ששואלים את העדים אם המית בתכ"ד וכ' רש"י דאם שהה לאחר התראה יותר מכדי דבור י"ל שכבר שכח ההתראה וכ"כ תוס' מכות (כ ע"ב) ד"ה לא צריכא ובהשגות רמב"ן על ס' המצות שורש ט' ועי' עוד בס' דברי אמת קונטרס ה'. ונ' דאפי' למ"ד תכ"ד לאו כדבור דמי מ"מ בסברא זו מודה.

ושיעור כדי דבור הוא שאילת שלום תלמיד לרב ג' תיבות שלום עליך רבי כמ"ש רמב"ם פ"ב משבועות הי"ז ועי' כ"מ שם ודבריו צ"ע כמ"ש עליו במל"מ וכ"כ רמב"ם פ"כ מעדות ה"ג ועי' ב"י חו"מ ל"א וט"ז או"ח ר"ו סק"ג ומג"א סק"ד:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה