אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א שו"ת חבלים בנעימים › סימן לא

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

שו"ת חבלים בנעימים · סימן לא

סימן ל

לכבוד הרב הגאון מ' יוסף לעווינשטיין נ"י אבד"ק סעראצק.

ע"ד אשר שאילנא מקמי'. בגוי שיש לו שני חניות בביתו. וחנות אחת השכיר הישראל וחנות השני' מחזיק לעצמו. אם מותר לשכור חנות הנכרי וידוע שעל ידי זה יקח הנכרי לעצמו חנות היהודי הראשון. אם נכלל זה בתקנת רגמ"ה המובא בחו"מ רל"ז ס"א בהג"ה שלא להשיג גבור בשכירות:

(א) הנה פשוט דאף שבכל השגת גבול יש דינא דבר מצרא כמו שכתב ט"ז חו"מ ס"ס קע"ה ונתיבות המשפט רל"ז א'. מ"מ כל זה באותה דירה עצמה שישב בה הישראל. אבל בנידון דידן בדירה הסמוכה לא שייך זה. דש"ך קע"ה ס"ק ס"א מסיק כרמב"ם דאין בשכירות דין מצרנות:

אלא שמצד תקנת רגמ"ה יש לדון ולומר דאם שכר חנות הנכרי ועל ידי זה הנכרי מסלק את הישראל מחנותו הוי כאילו שכר חנות ישראל כמי שמצינו בב"מ (יב ע"א) דאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דאמר לי' אי מפקת מיני' עלי' דידי הדר. ומ"מ יש לומר דלא עדיף תקנת רגמ"ה מגזרות חז"ל. וגם הם לא הוסיפו בתקנתם כמ"ש שבת (ס ע"ב) בסנדל המסומר מעשה כי הוי בכנופיא דאיסורא. ועוד שם דלא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהי':

ויש לדחות. דהתם בסנדל המסומר עכשיו לא שייך חשש סכנה אלא שהגזרה היתה מפני שאירע פעם אחת סכנה בדבר וכן במי חטאת עכשיו אין טומאה בספינה ואינה אלא גזרה. לכך אין לך בו אלא כמעשה שהי' דוקא מה שאין כן הכא שהיתה התקנה מטעם שלא להפסיד ישראל ואותו טעם בעצמו שייך גם בשוכר חנות הנכרי יש לומר דמוסיפים ודורשים לאסור גם חנות הנכרי. ועי' צמח צדק סי' מ"ד שכתב דבהקנה אזלינן בתר הכונה ולא אחר הלשון. ומביא ראיה ממתניתין נדרים (נה ע"ב) היה טעון והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות. וכן כתב שם בשם שו"ת רד"ך בית ל"ב דבהקנות אזלינן בתר אומדנא אפי' להוסיף מה שלא פורש. ומ"מ עיין זכור לאברהם חו"מ חלק ג' ערך חזקה שהביא בשם שארית יהודה דאין בתקנות החזקות אלא מה שאמרו בהם והבו דלא לוסיף:

(ב) ויש לומר כמו שמצינו ב"מ (קח ע"א) גבי בר מצרא חזינן אי עידית אי זיבורית וכו' ואי לא איערומי קא מערים וכן קיי"ל דאינו יכול להערים ולבטל דינא דבר מצרא כמו שכתב בחו"מ קע"ה סי"ח וסכ"ד וסכ"ח וסנ"ד וסנ"ז בגה"ה וסנ"ח. וה"ה נמי בתקנת ר"ג אינו יכול להערים ולהסיג גבול ישראל על ידי ששוכר חנות הנכרי:

ועיי"ש בב"י קע"ה ספ"ו ד"ה הנותן בשם בעה"ט שהביא דעת רש"י כתובות (מד ע"א) דכיון דדינא דבר מצרא ליתא אלא משום ועשית הישר והטוב מצי לאערומי לקבל שטר מתנה ולהצניע שטר מכר. והדברים נפלאים שהם נגד דברי גמ' ב"מ (קח ע"ב) מתנה אי כתב לו אחריות יש בה דינא דבר מצרא. אבל מצאתי שכתב כדבריו בריב"ש שס"ט בשם תשובת ר' נטרונאי גאון ז"ל ועיי"ש בשם רשב"א שנותן טעם לדבריו שכוונתו שאמרינן שהתנו כך שאם יערער בן המצר תהי' באמת במתנה ולא יטול ממנו דמים כלל ואם כן לא הי' הערמה כלל. וקשה לי על בכ"ש פסחים (כא ע"א) דהערמה בדרבנן מותר והא כאן בבר מצרא אינו אלא מדרבנן משום ועשית הישר והטוב וכמ"ש ב"מ (קח ע"א) ורמב"ם פי"ב משכנים ה"ה ומ"מ אמרינן דערמה אסור. ונראה לי לחלק דרק בדבר איסור שאינו נוגע לממון הערמה בדרבנן מותר מה שאין כן בדיני ממונות דחששו יותר לערמות וקנוניא:

(ג) והנה אם יש ספק במשמעות התקנה. נראה דספק תקנה לקולא. והשוכר הוי מוחזק. דלא עדיף מתקנת חכמים בבר מצרא דקיי"ל קע"ה מ"ה בהג"ה בכל ספק הלוקח מוחזק. והסברא כמ"ש שו"ת רשב"א מובא ב"י חו"מ ס"ס י"ג דספק תקנה מעמידים אדין תורה. וכ"כ משנה למלך פכ"א ממלוה ה"א ד"ה ועוד יש לחקור בשם ראשונים. ומכל שכן הכא בתקנת רגמ"ה דכתבו המפרשים דרק איסור רביע עליו אבל לא קאי בעמו, והחזר ואין מוציאין מידו פשיטא דקיל ממצרנות:

והנה עיינתי בגוף תקנת רגמ"ה המובאים בסוף שו"ת מהר"ם מר"ב ז"ל ומפורש שם דאינו חרם רק תקנה לבד. ואולי זה הפירוש ברמ"א חו"מ רל"ז ויש שכתב דיש חר"ג בשכירות בתים. והקשה בח"ס חו' ק"ד למה כתב יש מי שכתב הא אין שום חולק על זה. ויש לומר דהכוונה דיש מי שכתב שאינה תקנה לבד רק חרם. ואפי' לדיעה זו דיש חרם בזה מ"מ גם ספק חרם לקולא כמ"ש דרכי משה יו"ד של"ד ח' וכן כתב נו"ב תנינא חיו"ד קמ"ו שאפילו ספק דברי קבלה לקולא וכן כתב שו"ת רי"ם אה"ע סי' ל"ו:

(ד) ונראה לי דאם ישלח נכרי להסיג גבול ישראל ולשכור חנותי בעד הנכרי עצמו מותר ולא שייך אמירה לנכרי שבות. אע"ג דמסקינן ב"מ (צ ע"א) דיש איסור אמירה לנכרי באיסור לאו כמ"ש בחו"מ של"ח ו' ויו"ד רצ"ז ד' ובית שמואל אהע"ז ה' סוף ס"ק ט"ז מ"מ לא שייך אמירה לנכרי בתקנת רגמ"ה דאינה אלא מדרבנן והוי שבות דשבות. ואף דבאיסור שבת אפילו בדרבנן מצינו אמירה לעכו"ם כמ"ש שבת (קכא ע"א) נכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה אף דכיבוי מדרבנן וכמ"ש תוס' שם ד"ה אין. וכן בעירובין (סח ע"א) ולא שני לך בין שבית דאית בי' מעשה בין שבות דלית בי' מעשה דמפרש רי"ף שם ובשבת פרק ר"א דמילה הכוונה משום דאיסור אמירה לנכרי לא שייך באיסור דרבנן והיינו רק במקום מצוה וכמ"ש רמב"ם פ"ו משבת ה"ט וכן כתבו תוס' גיטין (ח ע"ב) ד"ה אע"ג. [ועי' ב"י אי"ח רמ"ד גבי קנין המכס דהי' חוכך בדבר ומסיק דשלא במקום מצוה גם בדרבנן יש אמירה לנכרי. ועי' משנה למלך פ"ח משבת ה"ט שתמה עליו איך עלה על דעתי דלא שייך אמירה לגוי בדרבנן. ובודאי שהדבר יפלא. אך אני מצאתי לאחד מקדמוני החכמים שמחליט באמת כן עי' בשי"ת ראבי"ה הנדפסת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תקנ"ט מסיק דמוקצה דרבנן מותר לומר לגוי לעשותו ומביא ראי' מב"מ (צ ע"א) דאפי' איסור לאו נסתפק בגמ' והבו דלא לוסיף. וצריך עיון גדול דאע"ג דבסי' רע"ו ס"ג ומגן אברהם שם י"א הביא בשם ר"ת להתיר מוקצה ע"י נכרי. היינו משום דשרי גם לישראל ע"י טלטול מן הצד. אבל טעם ראבי"ה הוא נגד הגמרא. דאף דמנכרי שאין אומרים לו כבה לא קשה דיש לומר דסבירא לי' כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב או י"ל כמי שכתב ר"ן שבת פכ"ב ד"ה ובמקום פסידא. דשאני כבוי כיון דאם הי' צריך לגופה הי' אסור מדאורייתא לפיכך אסרו רבנן אפי' במקום פסידא והובא מגן אברהם ש"ז ז'. והיא הסברא שכתבו תוס' שבת (מי ע"ב) ד"ה דכל שהוא דחוק. מ"מ קשה אראבי"ה משבת (קל ע"א) בשכירות פועלים דרבנן ואמירה לנכרי שבות וצ"ע]. ומ"מ כל זה באיסור שבת. אבל בכל דוכתי יש לומר דלא גזרי בדרבנן. וראי' דשבת חמיר. דאם לא כן קשה בב"מ (צ ע"א) דקאמר שבת דאיסור סקילה וכו' הא בשבת גם איסור דרבנן ככיבוי ושכירות פועלים אסור יצריך לומר דשבת כיין דעיקרו סקילה גם איסור דרבנן דידי' חמיר וכמ"ש סוכה (טז ע"ב) אבל שבת דאיסור סקילה ורש"י שם דגם איסור דרבנן חמור ואם כן אין ראי' משבת על שאר איסורין. ועוד ראי' מתוס' ע"ז (מג ע"ב) ד"ה שאני דכתבו בר"נ שאחרים עשו לו משום מצוה התירו אמירה לנכרי באיסור דאורייתא ותוס' גיטין (ח ע"ב) כתבי דרק שבות דשבות מותר במקום מצוה ועל כרחך דאיסורי שבת חמירי:

וראיתי שהדבר מפורש בש"ע אורח חיים תס"ח ס"א לענין אמירה לנכרי במלאכת ערב פסח. שדעת מרדכי פסחים (נ ע"א) לאיסור ורוקח ש"י מתיר ורמ"א שם מכריע כהרוקח. וע"כ טעמו דלא שייך אמירה לנכרי בדרבנן וכמ"ש פרי חדש שם עיי"ש. ואין לומר דטעם רוקח משום דסבירא לי' כמ"ש הראשונים ב"מ (צ ע"א) בשם ראב"ד דגם באיסור לאי לא אמרינן אמירה לנכרי שבות. זה אינו דאם כן איך הביא הש"ע דעתו והא השו"ע פוסק דאמירה לנכרי באיסור לאו אסור ועל כרחך כוונתו רק באיסור דרבנן. ועי' פרי מגדים שם משבצות זהב ב' וסי' ש"ז מ"ז ד' ד"ה אמר הכותב וריש הלכות יו"ט דמסיק ג"כ כן. ואפילו באיסור עשה חוכך להתיר. ועי ברכי יוסף תקנ"א אות ד' על דין מהרי"ל מובא שם סה"ג דאסור על ידי כיבה נכרי. דלא שייך אמירה לנכרי שבית בדרבנן רק משים חומרא דתשעה באב דנראה דמסלק ממנו אבילות:

(ה) והנה לכאורה משבת (קלט ע"א) רש"י ד"ה יהיב ור"ן שם משמע דדעתם לאיסור. דאם לא כן מנא להם לרש"י ור"ן דר' משרשיא סבירא לי' כשיתא בכרמא שרי דלמא ס"ל דאסור רק כיין דכלאי הכרם בחוץ לארץ דרבנן כמ"ש בקידושין (לט ע"א) לית בה איסור אמירה לנכרי. והרוקח באמת יפרש שם דר' משרשיא סבירא לי' דאסיר. ויש לדחות על פי מ"ש מח"א הלכות שליחים סי"א דבדבר יש שליחות לנכרי וכמ"ש ש"ך ק"ה א'. והכי נמי דבשכר מיירי כמ"ש יהיב לי' פרוטה ומשום הכי אסור איסור אמירה לנכרי. וברמב"ם פ"ח מכלאים הלכה י"ג מפורש דה"ל כהרוקח דמסיק לאיסור ומ"מ כתב דעל ידי נכרי גדיל אסור משום דלא לאחלופי. הא לא כן לא שייך אמירה לנכרי באיסור דרבני. וכן כתב ט"ז יו"ד רצ"ו ס"ק כ"א. ורמב"ם שם פ"א ה"ג שכתב ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים ידוע שתמוה מאד. אם לא שקאי על שדה הנכרי וכמ"ש בכ"מ שם בשם מהר"י קורקוס וכן כתב רדב"ז אלף תקס"ד וכ"כ ט"ז יו"ד רצ"ז סק"א:

ולא קשיא מבכורות (לה ע"א) דאמרינן שם כמאן דאמר לי' זיל עביד בי' מומא דמי. והנה ניחא לשיטת רמב"ם פ"א מאיסורי מ"בח ה"ז דמטיל מום בקדשים אסור מן התירה. אבל לשיטת רש"י עבודה זרה (יג ע"ב) ד"ה בזמן כן כתבו תוס' בכורות (לג ע"ב) ד"ה בעל דהטלת מים בקדשים דרבנן למה אסיר אמירה לנכרי. דיש לומר משום חומר קדשים כמ"ש רא"ש ב"מ (נ ע"א) בשם הראב"ד:

ועוד י"ל דרק בדבר דבעינן מעשה גמור א' לא אסרו אמירה לנכרי. מה שאין כן היכא דגם גרמא אסיר מן התירה אז גם אמירה לנכרי דאורייתא דעל כל פנים לא גרע מגרמא. ובמטיל מים אפילו גרמא אסיר כמי שאיתא בכורות (לד ע"א) שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האיזן ולכן רמב"ם פרק ב' מבכור הלכה ח' מביא דיני גרמא ואמירה לנכרי ביחד דמטעם אחד הם. וכן כתב בספר בשמים ראש סימן של"ד דבחסימה דאסור אמירה לנכרי היינו טעמא משום דגרמא אסור שם בישב לה קוץ וכו':

לבד ראה זה מצאתי אחד קדיש מדבר איש שורר בביתו בית חדש אורח חיים תקנ"א סעיף י' גבי נחירת תיישים כתב דאמירה לנכרי גם בדרבנן אסור. ודעתו דעת יחיד. וכל הדברים והראיית האמורים למעלה הם כנגדו. ועי' אורח חיים תקנ"ד סעיף כ"ב ומגן אברהם סי' תרצ"ו סק"א:

(ו) ותו פשיטא דאם אומר לנכרי שישכור בעד עצמו חנות ישראל לא שייך כלל איסור אמירה לנכרי דנודע מחלוקת רש"י ותוס' ב"מ (צ ע"א) דדעת רש"י אפי' בדבר שאין הישראל נהנה מכל מקום אם החפץ הוא של ישראל אסור אמירה לנכרי. ותוס' שם בד"ה חסום מסופקים בדבר ועיי"ש בחידושי ר"ן ונימוקי יוסף דכל זה בפרה של ישראל. אבל אם אין שום דבר של ישראל ואומר לנכרי לעשות דבר כולי עלמא מודו דלא שייך איסור אמירה לנכרי. וכן מסקנת ש"ך יורה דעה רצ"ז סק"ד וכן קיימא לן ורח חיים ש"ז כ"א עיי"ש:

וכל זה אי אומר לנכרי לשכור חנות ישראל. אבל בנידון דידן דשוכר של נכרי והנכרי יסלק את הישראל. אף על גב דהישראל נהנה בזה. מכל מקום נראה לי דהיא ממש דין המבואר באבן העזר ס"ס ה' בבית יוסף ורמ"א סי"ד על דין תשובת מיימוני אי מותר ליתן שור לנכרי למחצית שכר ויודע שהנכרי יסרסנו וכתב בית יוסף דשרי דנכרי אדעתא דנפשי' עביד הרי אף דהדבר של ישראל וישראל נהנה גם כן מכל מקום כיון דנכרי נהנה ועביד אדעתא דנפשי' שרי להערים כיון דאינו מצוהו בפירוש ועיי"ש בהגר"א שנלמד מסוף פרק קמא דעבודה זרה בשדה דאריס אריסותו עביד וה"נ דכוותה שנכרי שלוקח חנות ישראל אדעתא דנפשי' עביד:

(ז) ואין לומר דאף דבכל דוכתי אין שליחות לנכרי מכל מקום באיסור השגת גבול שאני. דאפילו אי אין שליחות לנכרי מכל מקום סוף סוף על ידו הושג. גבול הישראל וניזק בממונו. ודמי למ"ש מעילה (כא ע"א) שילח ביד חרש שוטה וקטן וכו' והא לאו בני שליחות ומשני דהוי כעירוב על הקוף והכא נמי איתעביד שליחותי' וכן בגיטין (פח ע"ב) ובכותים חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכתב שם הר"ן דהנכרי שליח בית דין ואין מדקדקים בשליח שחובט אם היא ישראל או נכרי. וכן כתב שו"ת רשב"א שנ"ז שמיתת בית דין יכולה להתקיים על ידי נכרי שאין הנכרי אלא שליח בית דין ומביא ראיה זו מגיטין. וכיוצא בו בשו"ת רשד"ם שע"ו דחזקה על ידי חופרים נכרים מהני ועי' חתם סופר אורח חיים ר"א הרי דבכל דוכתי אלו הטעם משים דסוף סוף נעשה המעשה והוא הדין הכא שכל הטעם שלא להזיק את הישראל. מה לי ע"י ישראל מה לי ע"י שליחות נכרי:

אך הא בורכא. דבשלמא בכל מקומות אלו לא הי' הקפידא על גוף ישראל רק שהמעשה תהי' נעשית ושייך לומר הא איתעביד שליחותי'. מה שאין כן הכא שהי' התקנה שהישראל לא יסיג גבול רעהו וכיון שאין איסור אמירה ושליחות לא עשה הישראל כל מאומה. וראי' מב"מ (צ ע"א) בחסום פרתי ודוש בה נימא גם כן אפילו אין שליחות לנכרי מכל מקום מה נפקא מינה לבהמה אם ישראל או נכרי חסמה סוף סוף יש לה צער בעלי חיים. ועל כרחך דלא איכפת לן רק כמעשה הישראל. והכא נמי בתקנת רבינו גרשום מאור הגולה עיקר הקפידא רק על הישראל שלא יעשה כן והיא הא לא עשה מעשה. סוף דבר לפי עניות דעתי אינני רואה איסור בזה אם יסכימו רבותי שי' עמי:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה