חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן ל
ענינים שונים בס' כנסת חכמי ישראל
(א) ראיתי בס' כנסת חכמי ישראל הנדפס באדעסא סי' צ"ז אות ח' חקר אם עד אחד נאמן בדבר שיש בו סכנה כמו שנאמן באיסורין או אולי חמירא סכנתא מאיסורא. ומביא ראי' דיליף נאמנות באיסורין מוספרה לה לעצמה ומשם נלמד גם גבי סכנה דלפ"ד החנוך מצוה קס"ו יש סכנה בבועל נדה:
הנה מ"ש מנדה ז"א דהחנוך כתב רק שהוא חולי אבל לא כתב שהיא סכנה. אך באמת נראה ברור שאין חילוק לפמ"ש רש"י יבמות (פח ע"א) ד"ה ואמר דע"א נאמן באיסורין דאם לא כן אין לך אדם שאוכל אצל חברו וסומך על בני ביתו יזה הטעם שייך גם בסכנה בגלוי מים ויין בימי חז"ל שהי' מצוי ושכיח. וכן שום ובצל וביצה קלופים שאמרו נדה (יז ע"א) שמי שאוכל אותם דמו בראשו ועוד כהנה וכהנה בש"ס הרבה סכנות באכילות ואיך אדם אוכל אצל חברו מינים אלו וע"כ שע"א נאמן בסכנה. וכן ראי' מרש"י חולין (צז ע"א) גבי כלכית באלפס הוי שהאלפס הי' של בשר ולדעת רמב"ם הובא יו"ד סי' פ"ג כלכית הוא דג טהור ואם כן הי' השאלה רק לענין סכנה ומכל מקום אמרי' לטעמי' קפילא ארמאי משום דלא מרעי אומנותו ופשיטא דודאי דעד אחד ישראל נאמן:
והנה לשיטת הראשונים דסד"א מה"ת לחומרא ומכל מקום עד אחד נאמן באיסורים אם כן מאי נפ"מ בין איסור לסכנה כמ"ש רבא חולין (ט ע"ב) מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסור נמי לחומרא. וכן נראה ראי' מטויו"ד קנ"ה דאסור להתרפאות מנכרי רק בתנאים האמורים שם אבל רופא ישראל נאמן תמיד וסומכים עליו אע"פ שסכנה היא. וראי' ברורה מתוס' מגילה (ד ע"ב) ד"ה ויעבירנה שהקשו למה לא גזרו על מילה בשבת שמא יעבירנו ותי' כיון דאין אדם מל אא"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר וכ"כ חכם צבי סי' ס"ט ולא הביא דברי התוס'. הרי דע"א נאמן במקום סכנה:
(ב) עוד שם בסי' זה אות ט' הקשה המחבר על מ"ש חכם צבי סי' ס"ח בראובן ושמעון שותפים עם פקיד א' והטעה שמעון את הפקיד בחשבון. ועיכב הפקיד מעות ראובן שבידו בעד הטעות שהטעהו שמעון ופסק דאין לראובן על שמעון כלום ותמה עליו דהא ראובן משועבד להפקיד מדר' נתן דהא הפקיד יש לו חוב על שמעון מה ששמעון מחויב להחזיר לו את הטעות וא"כ הפקיד חייב לראובן ושמעון חייב להפקיד ויכול ראובן לגבות חובו משמעון מדר' נתן. ונפלאתי למה הציב לו למטרה את החכ"צ הלא כל יסוד ראי' החכ"ץ שם הוא מירושלמי ב"ק פ"י ה"ו דאין אדם נתפס על חברו וחייב לץ לו ואפי' כשחברו חייב להעכו"ם כ"א במס המלך. וקו' זו קשה על גוף דין הירושלמי למה לא יתחייב מדר"נ אך הלא הדברים עתיקים והקשו כן נה"מ קכ"ח סק"ד ושער משפט שם ושניהם נתכוונו לתי' א' דשא"ה דכשזה תופס עבור האחר אזי פוטר את האחר מחובו א"כ מעולם לא נתחייבו בבת אחת דהא התופס לא נתחייב להנתפס אלא בשעת תפיסה ובאותו עת נפטר האחר ממנו כמ"ש ש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ח וס"ק פ"ט. וידוע דעת מהרי"ט ח"א קכ"ד דשייך בזה שיעבודא דר"נ. ודין חכ"צ ברור כמ"ש ש"ך קכ"ח סק"י דאפי' היכא שחייב הלה להתופס מ"מ פטור לשלם לו:
(ג) שם אות ב' עיי"ש מ"ש על רמ"א חו"מ קפ"ט דבדבר שהוא בעין לא שייך לשון מחילה כתב דתלי במחלוקת ר' יוחנן ור"ל בירושלמי תרומות פ"ו ה"א אי מהני מחילה בתרומה. דבריו תמוהים כי טעם ר' יוחנן דלא מהני מחילה בתרומה היא מפני גזל השבט ולא משום דהוי בעין ואינו ענין כלל לדין זה ושם הפי' שמחל לו את התשלומין כשיאכל התרומה והוי כמחילת כל חוב שבעולם. וגם י"ל שלשון מחל לאי דוקא ומיירי שאמר לשון מתנה. ובגוף ירושלמי שם ק' לי איך תלה מחלוקת רבי ור"א בר' שמעון כר' יוחנן ור"ל בגזל תרומה משל אבי אמו כהן. הא ר"י ור"ל פליגי בהפרשה ראשונה ורבי וראבר"ש מודו בהפרשה א' ופליגי רק בתשלומי תרומה כמ"ש מל"מ פ"י מתרומות ה"א דלא כקרבן אהרן עיי"ש:
(ד) שם י"ב אות א' מקשה על רמב"ם פ"ב מכלי המקדש ה"א שכתב דעשיית הקטורת מ"ע שנאמר ואתה קח לך ולמה בתחלת ההלכה מנה רק עשיית שמן המשחה ולא מעשה הקטורת וכן לא חשבה בס' המצות. ולק"מ כמ"ש בספר המצות שורש י' דאע"פ דעשיית הקטורת היא מצוה מ"מ כיון שהיא רק הקדמה להקטרת הקטורת וביאור איך תעשה המצוה הזאת לא נמנית במנין. ואשר מנה עשיית השמן ג"כ אין כוונתו רק להמשיחה אח"כ כמ"ש שם קח לך בשמים ראש לא ימנה ואמנם ימנה הצווי שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקודש בשמן המשחה:
(ה) שם סי' צ"ט אות א' חקר איך הוא הדין אם עד נוגע בדבר שהוא מעיד לא ממון ממש רק אם יעיד יתחייבו לו לתת מעות לצאת ידי שמים. אם הוי נוגע ועדותו פסול אי לא והביא ראי' מחו"מ סי' ל"ז סי"ז בגזל פרה וטלית בהניח מטלטלין שמעיד אף דתוס' כתובות (פו ע"א) ד"ה פריעת כתבו דמצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם מחמת כבוד אלא שאין ב"ד כופים ואפ"ה עדותו כשרה אף שע"י עדותו יתחייבו היורשים לשלם לו לצי"ש:
ולי נראה דלשיטת הפוסקים דכל היכא דחייב לצי"ש מהני תפיסה פשיטא דהוי נוגע גמור לא מבעי' לשי' רמב"ם פכ"א מעדות ה"ד העידו שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שנו והוזמו ונמצא להפוך שהפיל שנו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד אף שכ' בפ"ד מחובל הי"א דהמפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו אינו נותן לו דמי עינו אא"כ תפס הרי דס"ל דיש דין הזמה בעדים שרצו להפסידו ממון שיכול לתפוס וכמ"ש כ"מ שם משום דהדבר קרוב לתפוס וכן שיטת רשב"א שבועות (לא ע"א) ד"ה מ"ד מלך דתפיסה חשיבא ממון לענין קרבן שבועה. אלא אפי' לראב"ד שם החולק וס"ל דכיון שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד אין העדים משלמים אם הוזמו. מ"מ כיון שכתב רמב"ם פט"ז מעדות ה"ד דאם יש להעד הנאה אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הוא פסיל וראב"ד שתיק לי' ואינו חולק עליו א"כ ה"נ הוי נוגע. ועי' ש"ך חו"מ ל"ז סק"י ומהרי"ן לב דאפי' הנאה אחרת שאינה של ממון הוי נגיעה וידוע דמהרי"ט חו"מ סי' פ' ועוד פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דבעי' רק נגיעת ממון):
ואף לפמ"ש תוס' ב"ב (מה ע"א) ד"ה מאי דכיון שאין לו נפ"מ עכשיו רק לכשיתעשר אינו נוגע בערות י"ל משום דעשירות לא שכיחא כמ"ש גיטין (ל ע"ב) משא"כ תפיסה דקל לתפוס כמ"ש כ"מ הנ"ל שפיר הוי נוגע. וי"ל עוד לפמ"ש אס"ז ב"ק (נו ע"א) ד"ה אלא בשם המאירי דמי שחייב לצי"ש פסול לעדות עד שישלם ודאי דהוי נוגע דמסתמא ישלם כדי שלא יפסול לעדות. אלא שמכל הפוסקים לא נראה כן. ומה שהביא ראי' מחו"מ סי' ל"ז. פשוט דמש"ה מעיד כיון דלא מהני תפיסה במטלטלי דיתמי כמפורש במתני' כתובות (פד ע"א) ובגמ' שם:
וקשה לי לשי' ראב"ד מובא ברשב"א ב"ק (קיד ע"א) דאפי' ביאוש ושינוי רשות דקתני הרי אלו שלו היינו דלא מפקי מיני' בעלים בחנם אבל בדמים מחזיר החפץ להנגזל (כן מפורש שם ולא כמו שפי' קצה"ח שנ"ג סק"ד דגוף החפץ שלו אלא שחייב להחזיר דמי החפץ להנגזל ומש"ה מקשה על רשב"א למה תמה על ראב"ד מאוונכרי דקאמר דמהני יאוש ושנוי רשות הא מ"מ לא יקנה קנין הגוף דאינו אלא כעין משכון והק' קצה"ח כיין דגוף החפץ שלו אע"פ שצריך ליתן הדמים אמאי לא הוי לכם ולק"מ דבאמת כוונת ראב"ד שהחפץ חייב להחזיר ושפיר הוי רק כעין משכון עד שישלם לו הנגזל דמיו) א"כ הכא ב"ב (מד ע"א) במכר לו פרה וטלית אמאי מעיד עלי' הא הוא נוגע בעדות כדי שיחזיר לו החפץ וכמ"ש ב"מ (לח ע"א) אדם רוצה בקב שלו ושם (לד ע"ב) דמשביעים אותו שבועה שאינה ברשותו אע"פ שמשלם דמי' וצ"ע לע"ע: