חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן כח
להרב הגאון המפורסם הנ"ל.
(א) אשר נסתפק כ"ת בנשתטית ובעלה עבריין אי עשו תקנה לרשיעי להתירו לישא אחרת ע"י מאה רבנים. ועוד מסופק כ"ת אם יש לסמוך על תעודת רופאים נכרים מבית החולים שמעידים שאין תרופה לשטיתה. לא אוכל הפעם לבא בארוכה ואומר בקוצר מילים כי פשיטא שאין שום נפ"מ יהי' כצדיק כרשע. דחדא וכי זו תקנה חדשה היא שנימא לא תקנו לרשעים הא מדינא נושא אדם כמה נשים. ורק רגמ"ה גזר ובמקום מצוה לא גזר והשאיר על דין הגמ' אם כן מה בין טוב לחוטא. ותו וכי מי שאכל שום וכו' מה ס"ד בשביל שהוא עבריין היא פטור מפו"ר והלא מצוה עליו רמיא. וגם בגוף הענין אף שהוא מחלוקת רשב"ג וצנועים ב"ק (סט ע"א) דהצנועים עשו תקנה לרשעים ורשב"ג ס"ל דאם גוזל בשאר שני שבוע אין מציינים ועושים תקנה אלא הלעיטהו לרשע וימות. מכל מקום כ"ז היכא שבדבר זה עצמו פשע אז י"ל דאין מתקנים לטובתו כמו התם שבדבר שהוא גזלן אין עושים לו תקנה להצילו מאי' ערלה ורבעי. ו"ה טעם רמ"א אה"ע קס"ה ס"ב בשם רשב"א ביבמה שנתקדשה לאחר אין כופים אותו לחלין כיון שהיא גרמה ופשעה בדבר זה מה שאין כן הכא שבדבר זה איני פושע מה אכפת לן מה שהיא פושע בדברים אחרים ועדיף עוד ממ"ש קדישין (כ ע"ב) שלא ידחה אבן אחר הנופל שנאמר בנמכר לעקר:
(ב) ואודות נאמנות רופאים עכו"ם. יש לפקפק דאף דאי' חר"ג בזמן הזה אינו אלא דרבנן עי' ב"ש סי' א' סקכ"א ומצינו נאמנות ערכאות גם לענין איסור כמ"ש יו"ד קס"ה בהג"ה גבי רבית דרבנן דהיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו או פחתו חומש סמכי' אאימנים עכו"ם דבקיאים בכך במסל"ת או הערכאות הממונים על כך. מכל מקום נראה דלא שייך לומר ערכאות לא מרעי נפשיי' רק בדבר ברור שאינו תלוי בשקול הדעת אי יראים שיתגלה שקרם אבל בענין מצב המחלה אע"פ שיתברר שאיננה שוטה כל כך או שיכי"ה להתרפאות יוכל הרופא להתנצל שטעה בדעתו או שנשתנה מצבה אח"כ ע"י איזה סבה ומעשים בכל יום שטובי רופאים מחולקים בדעותיהם ומכל מקום אין זה להם להעדר ופחיתות כבוד אף שמתברר אח"כ. נגד החלטתם ועי' תוס' גיטין (כח ע"ב) ד"ה וקתני בשם ר"י דהא דעכו"ם מסל"ת נאמן היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג אינו נאמן. וטוב שישלחו אנשים כשרים שיחקרו וידרשו בבית החולים מפי הרופאים והממונים על מצבה ואולי יוכלו בעצמם לדבר עמה ואם יתודעו שכבר ישנה שם זמן רב על כל פנים שנה אחת יעידנה בשטותה ולא הועילו לה רפואות אז יש להתירו:
(ג) ומה שהקשה כ"ת במנחות (פד ע"ב) דאמר עולא אם הביא בכורים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים לא קידש ומקשה מברייתא מניין לרבות שבגג ושבחורבה ת"ל בכורי כל אשר בארצם ומשני דקאי למנחות ומק' אי הכי דכ' בהאי קרא כל טהור בביתך וכו' ומנחות רק לזכרי כהונה מיתאכלן ומשני ר' אשי כולי במנחות וסיפא דקרא כל טהור קאי ללחמי תודה. ותמה כ"ת איך אפשר לומר דקאי רק ללחמי תודה הא כ' בכורי כל אשר בארצם הרי דמיירי בבכורים ותי' די"ל בכורי פי' מובחר ומיטב כמו בכור אתנהו:
הקו' חיקה. ותירוצו לא יתכן דהא קאי על גג וחורבה שגרועים אפי' מהרים ועמקים עיי"ש וא"כ לא מיירי במילי דמיטב. ולי נראה פשוט דקאי על שתי הלחם דנקראו מנחה כמ"ש מנחות (מו ע"ב) דכ' בהקריבכם מנחה חדשה לה' ומתני' (נב ע"ב) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם וכמ"ש תוס' שם ד"ה כל וכן בשבועות (טו ע"ב) דשתי הלחם המה מנחת חמץ. ופי' דברי ר' אשי דבקרא עצמו מפורש ששתי הלחם קודמין לכל המנחות בכורי (שתי הלחם) קודם לכל אשר בארצם (כל המנחות שכשרים אפי' שבגג ושבחורבה וכו') וכל הפסוק במנחות מיירי. אך קשה ר' אשי דממאן בתי' ר' משרשיא דתרי קראי כתיבי משום שאינו רוצה להעמיד בב' ענינים כאן בבכורים כאן במנחות למה מוקי במנחות ולחמי תודה דגם כן שני ענינים דלחמי תודה לא אקרי מנחה כמ"ש שם (מו ע"ב) ובעין משפט אין מצויין והוא ברמב"ם פ"ט ממעה"ק הי"ד. ונראה דמש"ה לא אקרי לחמי תודה מנחה משום דמשונה מכל המנחות דנאכל בכל העיר ואפי' לנקבות. וזה שהולך ומבאר בפסוק זה כל החלוקים:
בכורי (שתי הלחם) כל אשר בארצם (יתר המנחות) לך יהי' נאכל רק לכהנים ויש עוד א' שמשונה מהם (לחמי תודה) שכל טהור בביתך יאכלנו. וזה באמת הטעם דלא אקרי מנחה:
ומה ששואל בגמ' מניין שקודמת לנסכים קאי ע"כ על נסכי נדבה דמתנדב יין בפ"ע כמ"ש מנחות (קד ע"א) דאי מנחת נסכים הא קיי"ל שם (מד ע"ב) דמנחות קודמים לנסכים אפי' באים בפ"ע א"כ כן דשתי הלחם קודמים למנחות ממילא ידעי' שקודמים לנסכים:
ד מה שהקשה כ"ת בשם הרב מאדעסא במנחות (מה ע"א) סד"א מדאשתרי מליקה לכהנים אשתרי נמי נבלה. אם כן למה צוותה תורה ליתן נבלה לגר או לנכרי ולא צותה ליתנה לכהן. לא קשה מידי כי גם לס"ד ידענו עכ"פ דנטמא באכילת נבלה כמ"ש בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ואיך ס"ד שניתן לו תמיד נבלות כדי לטמאו וגם דבעי' וקדשתו לכבדו ובזיון הוא לי ליתן לו דבר גרוע כזה שאסור לנו. ולא דמי לתרומה וחלה שהפרשתו מקדשתו ועלויא היא לו:
ותלמידי החתן החריף כמר משה בן הרב המי"ץ נ"י תירץ לפמ"ש תוס' חולין (כ ע"א) ד"ה לא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הא דנקט במנחות (מה ע"א) מדאשתרי מליקה גביי' לשתרי נמי נבלה וטריפה או דוקא נבלה דמליקה לא היי נבלה דמליקה מטהר לה מנבלה אלא עיקר הכוונה טריפה ונקט נבלה אגב טריפה. והנה רבינא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה כמ"ש שו"ת ברית אברהם יו"ד כ"ג ובס' דורש לציון דרוש ח' וא"כ לדידי' לא הוי ס"ד דכהנים מותרים בנבלה כנ"ל וא"כ ל"ק מקרא דלא תאכלו כל נבלה למה לא כ' שיתנו לכהן דאה"נ דאסורה. וגם בטריפה לא קשה למה כ' לכלב שליכון אותו ולא אמר לתתו לכהן חדא לפמ"ש חילין (סח ע"ב) דקרא דבשר בשדה טריפה קאי לקדשים שיצאו חוץ למחיצתם ובזה לא הוי ס"ד דמותר לכהן ותו י"ל דבעי' דוקא להשליכו לכלב כדי שלא לקפח שכר כל ברי' כדאיתא במכילתא מובא ברש"י משפטים וברש"י פסחים (כב ע"א) ודבריו נכונים: