חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן כז
להגאון הנ"ל.
(א) אשר נסתפק כ"ת אם צריך הבעל בעצמו להשתדל חתימות מאה רבנים בנשתטית אשתו או יכול לשלוח להם מכתבים ע"י הפאסט. והביא כ"ת ממהרי"ל ה' גיטין דאפי' בגרושי אשה שהיא מדעתה החמיר על הבעל להשתדל בעצמו ולטרוח להביא ההסכמות מקהלות שו"מ עיי"ש. לא מצאתי מקום לחומרא זו ומסברא מה לי הוא מה לי אחר ואפי' על ידי פאסט דא"צ לזה שליחות ומעשה קוף בעלמא ולא גרע מגט ששולחים ע"י פאסט ועי' רא"ש גיטין פ"ב סי' כז. וממהרי"ל אין ראי' דהתם הי' תקנת שו"מ להחמיר עליו בהוצאות כדי שלא להפריד הזוג ולעשות שלום בין איש לאשתי וכעין מ"ש ב"ב (קס ע"ב) במקושר עבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו מה שאין כן הכא דאי אפשר לדור עמה בודאי מצוה לסייע להבעל להקדים ההיתר שלא יהי' שרוי בלא אשה ולא ס"ד להחמיר עליו להחמיץ דינו:
(ב) ומה שחוכך כ"ת אי ספרדי מצטרף להיתר מאה רבנים די"ל מפני שחרם ר"ג קל בעיניהם יסכים בהיתר אפי' שלא כדין. הנה ודאי לא נחשדו ישראל על כך להכשיל באי' דרבנן דאף שלדעתו הדבר מיתר מ"מ עובר על לפני עור אם מכשיל את חברו שס"ל לאיסור כמ"ש אור זרוע ה' יבום תר"ג והגמ"ר ריש יבמות ואפי' באי' דרבנן יש לפני עיר כמ"ש מתני' דמאי פ"ב מ"ד החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי:
(ג) וע"ד הספק דהמתירים צריכים להיות מג' ארצות אם יש כאן אחד מארץ אחרת ודעתו לחזור אי יכול להצרף בתורת בן ארץ אחרת. עי' חתם סופר אה"ע ח"א סי' ד' דהמחירים צריכים להיות במקומן ממש דבלשון התקנה בסוף שו"ת מהר"ם מר"ב כתב ג' קהלות וג' ארצות וקשה כיון דבעי' ג' ארצות ע"כ יהיו ג' קהלות ועכצ"ל דהכוונה דאין די אם יתוועדו חכמים מג' ארצות לקהלה א' רק צריכים להתיר במושבותיהם למקומותם:
(ד) ואם אב ובנו נחשבים לשנים. הנה בסנהדרין (לו ע"א) הטהרות והטמאות האב ובנו מונים להם שנים דיני ממונות וד"נ דיני מכות קה"ח ועבור שנה אם ובנו רב ותלמידו אין מונים להם אלא א'. ולגירסא זו דבדיני ממונות אין מונים להם שנים רק בטהרות וטמאות כיון שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין כמ"ש רש"י, שם ה"נ בחר"ג אין מצטרפים כיון דבעי' מנין קבוע. אלא שלגי' רמב"ם פי"א מסנהדרין ה"ז בדיני ממונות מונים שנים ועיי"ש בלחם משנה בטעמו משים דמדאורייתא בחד סגי ולא בעי' מומחים הקילו ה"נ בחר"ג כיון דמלתא דרבנן הוא מונים שנים וכן לפמ"ש רדב"ז אלף תמ"ד בטעם רמב"ם משים דדיני ממונות א"צ דקדוק גדול כדיני נפשות. י"ל ה"ה בחר"ג אינו חמור מדיני ממונות. וכיון שהסכימו כל הפוסקים דלא כגי' רמב"ם אם כן נראה דהכא אין מצטרפים:
אך נראה דה"מ אין מינים רק אחד. דוקא במנין שצריך שיתוכחו יחד בשקלא וטריא והרוב יכריע את המיעוט אז אמרי' דהתלמיד או הבן לא יאמרו טעם מיוחד ויסמכו על הרב והאב. מה שאין כן הכא שא"צ שישאו ויתנו יחד והקנו מאה רבנים אע"פ שאין ב"ד שקול וע"כ שצריך רק אפושי גברי שפיר מינים שנים לכ"ע. וגם נראה דהיתר חר"ג הוי כהיתר נדרים אלא ששם די שלשה כמ"ש בכורות (לו ע"ב) והכא צריך מאה. ע"כ כמי ששם קרובים כשרים כמ"ש נדרים (עז ע"א). ה"נ בחר"ג:
(ה) וע"ד הנוטל שכר אם מצטרף. בודאי גם הכא שייך ההיתר המפורסם ומה נשתנה ממ"ש בחו"מ סי' ט' ס"ה ואה"ע סדר הגט קנ"ד ס"ד בהג"ה וט"ז שם סק"ב:
(ו) ואשר נסתפק אם הבריאה אחר ההיתר ודר עמה וחזרה ונשתטית אי בטל ההיתר הראשון. הנה פשוט אם נשא אחרת בהיתר ואח"כ נשתפית הראשונה דנשאר בהתירו. דהא כל הפוסקים הצריכו השלשת גט כדי שאם תחזור לבריאתה יגרשנה. ומשמע אף אם לא תרצה לקבל הגט מ"מ הוא כבר הותר וכן מפורש בח"ס אה"ע ח"א סי' ד' ד"ה והנה. ועי' שו"ת חכם צבי סי' מ"א ד"ה וראיתי בנשבע לישא אשה ושלא לגרשה ואח"כ נמצא בה מומים אע"ג דאמר אח"כ שלא אכפת לי' מ"מ אין חיוב שבועה עליו כיון שכבר הותרה שבועתו כשנמצאו בה המומים שוב אינו חוזר ונאסר ומביא ראי' מזבחים (כט ע"א) או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכ' מדבר אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל ואף לר"ע שחולק היינו משום דגלי קרא:
ואם עדיין לא נשא אחרת והבריאה נראה דנתבטל ההיתר ונ"ד למ"ש כתיבות (כג ע"א) לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא לא תצא מהתירה. דשאני הכא שלא התירו לו רק משום דאי אפשר לו לדור עמה וכיון דהבריאה חזר האיסור למקומו. ולא דמי לכתובות (עד ע"ב) התנה עמה על מנת שאין בה מומים והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת דשאני התם כיון שהתנה ע"מ שאין בה מומים וכבר נתבטלו הקדושין מה שאין כן הכא דע"ד כן לא התירו לו. וכן נראה דל"ד למ"ש הגמ"ר שבועות פ"ב תשפ"א וש"ג אצל מרדכי יבמות פ"ד ב' ויו"ד רכ"ח סמ"ג בהג"ה נשבע לתת בתו לפלוני וקלקל מעשיו והותר בב"ד אע"פ שחזר ותקן מעשיו אמרי' דכבר הותר. דשאני התם דהוי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי שיתקלקל מעשיו לא נשבע מה שאין כן הכא דדעת המתירים לא הי' להתיר לו חר"ג רק אם לא תבריא טרם ישא אחרת וכן כתב בפתחי תשובה אה"ע סי' א' סקט"ז דאסור לישא אחרת:
ואין ראי' להיתר מב"ח אה"ע קי"ט ס"ז וט"ז סקי"ב ד"ה ובענין עתים חלים עתים שוטה דכ' דיכול לישא אחרת אפי' בעת חלומה דהתם שאני שדרכה בכך עתים חלומה ועתים שוטה לכן אף דעתה היא חלומה עומדת לחזור לשטותה מה שאין כן בנשתטית גמורה אם הבריאה אסור לישא אחרת דאמרינן שנתרפאה לגמרי וכעין מ"ש רמב"ם פ"ג משגגות ה"ח בנולד בו מום עובר ונתרפא שחוזר לכשרותו:
ואם חזרה ונשתטית י"ל דדמי למ"ש רמב"ם בפ"ג משגגות הפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דחוזר ונראה הכי נמי אגלאי מלתא למפרע שעדיין לא נתרפאה וחולי ראשון בה. או גם י"ל דדעת המתירים הי' כ"ז שתהי' בשטותה יועיל ההיתר ולא אכפת לן הא דהבריאה בנתים וא"כ גם מה שדר עמה בנתים אינו מגרע כח ההיתר הראשון. וגם י"ל דמה שדר עמה מפני שעשה בחינה אולי יוכל לסבול ולדור עמה ועתה ראה שאי אפשר לדור עמה כיון שחזרה לשטותה. וגם נראה אפי' נימא דלא שייך הואיל והותרה הותרה כיון שבטל ודחה את ההיתר מכל מקום מתחיל עתה ההיתר לחול. ע"כ יש מקום לומר שאפי' דר עמה בנתים מ"מ אם חזרה ונשתטית לא נתבטל ההיתר:
(ז) וע"ד הספק אם אחר שהתירו לו מאה רבנים לישא אחרת מתה הנשתטית אי יורשה ומתאבל עלי'. ביבמות (כב ע"ב) אינו מטמא לאשתו פסולה ול"ד לאחיו פסיל משום דלמיפק קיימא (ועיי"ש בגמ' דמתני' דאחיו הוא לכל דבר אצטריך דלא תימא נילוף מאשה דאינו מטמא לפסולה. וצ"ע דבת"כ אמור פ"א ה"י לא יטמא בעל מה ת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו וכו' בין פסולים בין כשרים יכול אף לאשתו יטמא לפסולה ת"ל בעמיו אינו מטמא לפסולה הרי דעיקר דצריך קרא על אשתו פסולה דלא נלמד מקרובים) וכ' רא"ש מ"ק פ"ג סי' פ"ב וכן קיי"ל יו"ד שע"ד ס"ד דה"ה לאבלות דאינו מתאבל על אשה פסולה. ולכאורה לטעם הגמ' כיון דלמיפק קיימא הוא הדין הכא בהיתר חר"ג כיון דהשליש לה גט ולמיפק קיימא פטור מאבלות:
אך אי אפשר לומר כן דאיתא בתוספתא יבמות פ"ב שניות יורש ומטמא (יעיי"ש ובמס' שמחות פ"ב ה"ד דחלוצה לכהן אינו מטמא אף דחלוצה גם כן רק איסור דרבנן צ"ל חלוצה חמיר משנייה) אף דגם כן למיפק קיימא וע"כ צ"ל דדוקא אי חייב מה"ת להוציאה אז אינו מטמא ואינו מתאבל ויש לומר כמ"ש תוס' סוטה (כה ע"ב) ד"ה אי לאו דדוקא במקום שמצוה לעשות כן אז אית לי' לר"ש כל העומד וכו' ולכן כיון דמה"ת מצוה לגרשה לא חשיבה עוד אשתו (ועי' רש"י יבמות (כב ע"ב) דכ' משום דלאפוקי קאי לאו אשתו היא וצ"ע דכ"ז לר"ש דס"ל כל העומד וכו' ולדידן ודאי דגזרת הכתוב היא לטומאה) אבל אם מוציאה ברצונו חשובה עוד אשתו אף דלמיפק קיימא דלא גרע משניות דרבנן:
ופשיטא דבשניות יורשה דאפי' באי' דאו' דלמיפק קיימא מכל מקום יורשה כמ"ש בתוס' יבמות הנ"ל אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושניות יורשה וצ"ע למה לא כתב ביו"ד סי' שע"ג שע"ד דין שניות דרבנן לענין טומאה ואבלות. וע"פ תוס' זו פשיטא דבשניות כיון דמטמא הוא הדין דמתאבל:
אלא שרשב"ם ב"ב (קמי ע"ב) בתותרנית ד"ה נפל כ' דלמ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות הוא הדין דאינו יורשה. וקשה לי להבין דעתו ז"ל מ"ש מאי' דאו' דלמיפק קאי וכ' רש"י דאינה אשתו ומכל מקום יורשה כמ"ש בתוס' הנ"ל מכ"ש הכא דתלי ברצונו. ואין לומר דאין כוונתו משום למיפק קאי אלא משים הכי אינו יורשה משום שנתן עיניו לגרשה סילק את עצמו מירושתה אי אפשר לומר כן דהא מ"ד דתותרנית הוא ר"י אמר רב ורב ס"ל כתובות (פג ע"ב) דהלכה כרשב"ג דל"מ סלוק בירושה ואף דס"ל ירושת הבעל דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומה שאין כן בפירות דלא עשו חזוק כמ"ש תוס' שם ד"ה וקסבר ומכ"ש בנשואה דגם אנו ס"ל להלכה אה"ע צ"ב ס"ז דסלוק לא מהני:
והנה כל הראשונים חלקו על רשב"ם וכתבו דלא הפסיד ירושתה אע"פ שנתן עיניו לגרשה וגם רשב"ם לא קאמר אלא למ"ד דהפסיד הפירות אם נתן עיניו לגרשה בל לדידן דלא קיי"ל כן בפירות י"ל גם רשב"ם מודה דלא הפסיד ירושה וכן כתב רי"ף כתובות (סד ע"א) ומרדכי ב"ב תרי"ב דלא מפקע ירושת הבעל אלא בגרושין גמורים וכן קיי"ל אה"ע סי' צ' ס"ה ועי' חלקת מחוקק שם סקי"ז וב"ש סקכ"ג:
ועי' משנה למלך פכ"א ממלוה ה"א ד"ה ועוד יש לחקור כ' בשם פ"מ ח"א נ"ד בנתן עיניו לגרשה כיון דמדאורייתא הבעל יורש את אשתו ומ"ד בנתן עיניו לגרשה דאינו יורש היא רק תקנה לא אתי ספק תקנה ומוציא מודאי דאו' ועיי"ש מ"ש מל"מ ע"ז. ועי' מהרשד"ם אה"ע קכ"ה דאפי' לרמב"ם דירושת הבעל מדרבנן הוי כדאורייתא וכל ספק שיסתפק בה הבעל מוחזק:
ונראה דאי נימא דיורשה מטמא לה גם כן דהוי כמת מצוה כמ"ש יבמות (פט ע"ב) בקטנה דמשים הכי בעל מטמא לה כיון שקרובי' אינם יורשים איתה הו"ל מת מצוה דקריא ולא ענו לה וכמ"ש שו"ת רשב"א מובא ביי"ד שע"ג סס"ד בשומרת יבם דמשום דיורשה מטמא לה מהאי טעמא. ולדברי תוס' שם ד"ה כיון החולקים וס"ל דלא תלי טומאה בירושה אלא דוקא בקטנה תקנו כן אין ראי':
ועיין שו"ת ב"ח סי' כ"ד דכ' דוקא בנתן עיניו לגרשה חולקים על רשב"ם דיורשה אבל אם עשה מעשה והשליש גט כ"ע מודו לרשב"ם דאינו יורשה ואם כן לדבריו בנשתטית דתמיד משליש לה גט אינו יורשה. אבל תמיה לא נראה כן מרי"ף כתובות הנ"ל דלא מפקע אלא בגרושין גמורין. וכן מאה"ע סי' ק"נ ס"א ברמ"א היכא שגרשה בגט פסול בעלה הראשון יורשה אע"פ שעשה מעשה:
ולענין אבלות כ' יש"ש גיטין פ"ב סי' ד' דיש לסמוך על רשב"ם דהלכה כהמיקל באבל ועוד טעמים עיי"ש. וגם דבריו ז"ל צ"ע עי' ב"י יו"ד שע"ד בשם מרדכי מ"ק סי' תתק"י ממס' שמחות פ"ד גרושה וחלוצה לכהן מתאבל ולא מטמא ואף דלא קיי"ל כן אלא כרמב"ן ורא"ש דאבלות שוה לטומאה מכל מקום בשניות כיון דמטמא ה"ה דמתאבל אף דחייב ע"פ דין להוציאה. מכ"ש בנתן עיניו לגרשה דמתאבל. ועי' שבו"י ח"א סי' כ"ט דכ' במי שנשתטית אשתו ונשא אחרת דלא יהי' ש"צ בימים נוראים דאסור להיות לו שתי נשים כמו בכ"ג:
(ח) ומה שחוכך כ"ת אי בקדושי דרבנן כחרשת שייך חר"ג שלא לישא ב' נשים. הנה אם אשתו השני' היא חרשת י"ל במקום איסור חר"ג לא תקיני רבנן קדושין כלל וחייב להוציאה וכמ"ש ביבמות (כט ע"ב) מאמר דהתירא קני דאסורא לא קני וב"מ (צו ע"א) כי עביד רבנן תקנתא להתירא לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא וכן כתבו תוס' קדושין (יז ע"ב) ד"ה אלא מדרבנן וכ"כ שו"ת ר"ן סי' מ"ו במקום אי' לא תקון רבנן ה"נ כיון דאסורה עליו טרם שגירש הראשונה י"ל דבטלים הקדושין. אך גם אם קידושי ראשונה היו קידושי דרבנן נראה דשייך חר"ג כיון שהטעם דחר"ג משום קטטה כמ"ש שו"ת ר"ן מה נפ"מ בין דאורייתא לדרבנן סוף סוף שייך קטטה וכיון דאשתו היא וחייב בשאר כסות ועונה אסור לצערה: