אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א שו"ת חבלים בנעימים › סימן כה

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

שו"ת חבלים בנעימים · סימן כה

סימן כד

להרב הגאון הנ"ל.

הנני כזה להשיבו מפני הכבוד על יקרתו מעש"ק העבר אורות גט ששלח מחו"ל קרמן בן חיים יעקב לאשתי לאה בת ענזיל יבמה אותיות נקפצו ונמחקו על ידי ליחות מי הים. והיא מקום עגון גדול כי הבעל חלף הלך לו ולא גורע איהו וגם היא עומד באי' חרם ר"ג עקב היתה צלמי רוח אחרת לקחת לו אחרת. ואכתוב חוות דעתי בעז"ה ואבא ער סדר אותיות הנמחקים:

(א) כי"ף ימא. כף נמחק ורשומו ניכר בדוחק. הנה אם הוא בכיף השני מבואר ברמ"א אה"ע קכ"ח ס"ב דשינה מקום עמידת הבעל במקום דחק יש להקל. אך אפי' בכיף הראשון של מקום עמידת העדים דשינה פסיל כמ"ש בש"ע שם ס"א מכל מקום נראה להקל מכמה טעמים חדא עי' פתחי תשובה שם סק"ג בשם כמה פוסקים דוקא בשינה מקום עמידת העדים למקום אחר פסול אבל שינה מקום עמידה לתיבה שאינו מקום אחר הוי כאלו לא נכתב כלל דכשר וממילא כיון דשינה הכא מכיף להברת אי' איני מקום אחר לא אכפת לן. ותו דפשיטא כיון דנשאר הברת יף מכיף הוי כמ"ש אה"ע קכ"ו ס"כ משו"ת הרא"ש (וכן כתב בית יוסף בשם ריב"ש ר"ה על אותיות יתרות) דאם מכירים סגנון הדבר אין לפוסלו משום חסרון אית ועי' בית יוסף שם כגון שי"ן של ששי ורי"ש של רביעי והכא נמי מכירים עוד את הסגנון. ותי דשינוי מקום נהר כשר כמ"ש רמ"א קכ"ח ס"ד. וגם נראה דתיבת כיף רק מנהג לכתוב כמ"ש בית יוסף וש"ע קכ"ח ס"ד ואפי' לא כתב רק דיתבא על ימא פשיטא דשפיר דמי ואי אפשר לפרש כיונה אחרת רק שיושבת סמיך להים ולא עליו וכמו שכותבים על מי בארות ועל מי מעינות. ולשונו של מקרא הוא והנה עומד על היאור ואח"כ כאשר סופר פרעה ליוסף כ' הנני עומד על שפת היאור הרי דעל היאור פי' על שפתו וכן וישב על הבאר. נכחו תחנו על הים. חונים על הים. ועי' תוס' פסחים (סג ע"ב) ד"ה לא דהיכא דסברא הוא דעל סמוך לא אמרינן דעל ממש וכן כתב חכם צבי סי' קס"ח דהיכא דאי אפשר לומר על ממש כולי עלמא סבירא להו דעל סמוך:

(ב) ותרוכי"ת. כף נמחק. הנה תריכית הוי טופס ותרוכי"ת לכולי עלמא. ואם חסר אות או אפי' תיבה מהטופס כשר כמ"ש שו"ת רשב"א אלף קס"ג ובית יוסף ר"ס קכ"ו סד"ה הגט ובש"ע שם מ"ט וחלקת מחוקק קכ"ה סקכ"ט ול"ט וט"ז קכ"ו סקכ"א אם מכירים את הסגנון אפי' בתורף כשר ובטופס אפי' אין מכירים סגנון כשר ועי' פרי חדש קכ"ה סעיף כ' באריכות וקכ"ו מ"ט ומסיק במקום עגון להקל אף לכתחלה בחסר מהטופס. ומה שכתב בית שמואל קכ"י סק"ל בשם רש"י מנחות (לב ע"ב) ד"ה כתיבה שפי' פי' א' דכתבה אגרת ולא דקדק בחסרות ויתירות פסולה משים דגמר מגט ואם כן חסר אות א' מהגט פסול עי' תוס' שם ד"ה כתבה שהקשו עליו דכמה חסרות ויתירות יש בגט ועי' דברי אמת קונטרס גיטין (דפוס האלבערשטאדט נ"ו ע"ג) די"ל רש"י קאי רק לתורף ולא לטופס:

(ג) תרוכי"ן. הגג מהנו"ן נמשך להיו"ד ונוגע בו. ידוע מחלוקת הראשונים. תוס' גיטין (כ ע"ב) ד"ה ל"צ ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם ורמב"ם פ"ד מגירושין ה"י כמ"ש ה"ה שם מכשירים נגיעה כל שתינוק קורא יפה. ואפי' להמרדכי שם סי' שמ"ה וסה"ת דמחמירים וכתבו דדעת ר"י בתוס' להקל רק בדיעבד שכבר ניתן אבל לכתחלה בעי מוקף גויל מכל מקום הסכימו הפוסקים דבמקום עגון מותר לגרור אף אחר החתימה וא"צ דעת הבעל כמ"ש חלקת מחוקק קכ"ה ס"ט וכן נראה מבית שמואל שם סק"ט וכתב דיותר טוב לתקן משום מראית עין וכן מסקנת פר"ח:

והנה אי נימא דטעם המחמירים כמ"ש ב"י קכ"ה בשם סה"ת וסמ"ג ובית שמואל סק"ז משום שאין האות נראות יפה (והיינו שאינה נקראת היטב על ידי הנגיעה. דאין לומר הפי' משום דבעינן ואנוהו דבגט א"צ הידור כמ"ש גיטין כ' ע"א). יש לומר גם בנדבק לאחר הכתיבה אסור משום דבשעת נתינה אינה נראית יפה ולפי זה מיושב קושית בית שמואל שם סקנ"ט שהקשה מ"ש מאו"ח סי' ל"ב דאם אחר הכתיבה אירע שנפסק או שאינו מוקף גויל כשר דיש לומר הכא שאני דבשעת נתינה אין האות נראית יפה. אך לפי מה שכתב מרדכי הנ"ל וב"ח קכ"ה דטעמם משום דילפי מס"ת ובעי כתיבה תמה אם כן אם נעשה אח"כ אין חשש כמ"ש ב"י או"ח ל"ב ד"ה וא"ת בתי' שני דאם היתה הכתיבה בהכשר אין שייך פסול שאינו מוקף גויל. וממכתבו דמר משמע דבנדון דידן הנגיעה נעשית אח"כ ואם כן לכולי עלמא כשר:

וגם נראה דהמחמירים בנגיעה היינו רק בתורף ולא בטופס דלא גרע מנחסר כל התיבה דכשר כמ"ש לעיל. ויש לומר דתרוכין טופס הוא כמ"ש לקמן. ואין להקשות אם כן מה מייתי ריב"ם בתוד"ה לא צריכא ראי' דא"צ מוקף גויל מדמוקי במעורה הא יש לומר דמעורה מיירי בנוגע באותיות של טופס וע"כ צ"ל דהמחמירים ובעי מוקף גויל מחמרי אפי' בטופס. דבאמת יש לומר שהי' יכול לדחות כן ועדיפא משני ר"י שם דמיירי במעורה בחלל של האותיות:

(ד) כתב במכתבו וי"ו לא נראה כלל. א"י על איזה וי"ו קאי אם על ו' דתרוכין או על ו' דואגרת והנה ודאי כמו אם כתב תריכין ביו"ד פסול דקאי על נשים דעלמא כמ"ש גיטין (פה ע"ב) ואה"ע קכ"ו סכ"ב ה"ה אם כתב תרכין בלא יו"ד ובלא וי"ו נמי פסול דוי"ו דוקא בעי. אך נראה דכל זה אם מתחלה נכתב כן פסול דלא נתכוין לגרש אותה רק ושים דעלמא אבל הכא כיון שנכתב מתחלה כהוגן ונתכוין לגרשה אין כאן רק חשש מראית עין בעלמא. ואין לומר דעתה בשעת הנתינה שנחסר וי"ו דחרוכין אין מוכח מתוכו שמגרשה דיש לומר דקאי אנשים דעלמא. זה אינו חדא דדוקא לר"מ דעדי חתימה כרתי בעי מוכח מתוכו אבל לדידן דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי לא בעינן מוכח מתוכו כמ"ש תוס' גיטין (ב ע"ב) ד"ה ורבנן (ויז ע"א) ד"ה מפני ודף (כד ע"ב) ד"ה בעדי מסירה. ואפי' לפי מה שכתב בית שמואל סי' ק"ל סק"א מתרומת הדשן רל"ב דלכתחלה צריך שיהי' גט כשר גם לר"מ (ולא דמי למ"ש סי' ק"ל ס"ו דכל הפסולים כשר על ידי עדי מסירה. דהתם שאני מפני שנראה שאין כאן עדי חתימה וע"כ צריך להביא עדי מסירה כמ"ש שם המפרשים) ויותר מזה כתב בדברי אמת ה' גיטין סי' י"ח בשם מהרי"ט צהלון סי' צ"ו דיש לומר דהא דאמרינן עדי מסירה כרתי ורק מפני תקון העולם בעי' עדי חתימה היינו כשלא צוה לעדים לחתום אבל אם צוה לעדים לחתום החתימה הוי מן הדין וכן כתבו תוס' גיטין (פב ע"א) סד"ה צא בשם ר' אלחנן דאם לאחר שהחתים ב' עדים אמר לשלישי שיחתום צריך שיחתמו זה בפני זה שגילה דעתו שלא יהי' גט אלא אם יחתמו כולם ומכל מקום נראה דעיקר קפידא דמוכח מתוכו הוא רק בשעת חתימה וכיון דהכא בשעת חתימה הי' מוכח מתוכו לא אכפת לן מה שבשעת הנתינה אין מבורר. ותו דידוע דעת ר"ה גאון וראב"ד פ"ד מגירושין הי"ד וש"ע אה"ע קכ"ו סכ"ב דכל הני דקדוקים שאמר אביי לא לכתוב ודין וכו' בגיטין (פה ע"ב) הם דוקא כשהבעל מערער וכתב פרי חדש שם דבתרתי לטיבותא שלא כתב הבעל את הגט וגם אינו מערער מקילים במקום עגון (ויש שם בדבריו טעות הדפוס) ופשיטא דכל מ"ש בזה עילה גם לוי"ו דואגרת דגם כן מדקדוקי אביי הוא לדעת תוס' שם ד"ה ולא:

וגימ"ל דואגרת נפסקה בין גג לירך מפורש רמ"א קכ"ה סט"ז דאם אינו נוגע מה שצריך ליגע במקום עגון יש להכשיר ועי' בית שמואל סקל"ו אפי' קרוע לתוך האות כשאינו קרע ש"ו אפי' מתורף כשר בשעת הדחק:

(ה) פטורי"ן נחסר הטי"ת והרי"ש, ודאי כיון שיש הרי את מותרת ודן וכו' ספר תרוכין (אם בנ"ד לא נחסר ויו מתרוכין) או אם נחסר יש "ספר שבוקין" תו כפל גט פטורין הוי טופס כמ"ש בית שמואל קכ"ו סקכ"ז דאי כתב ספר תרוכין אז ב' לשונות הנותרים אינם מעכבים ומשמע מדבריו דדי באיזה משלשה הלשונות של ספר וגט ואגרת. דעיקר תלוי בודין דבעי' שמגרש בגט ולא בדיבור ועי' פרי חדש שם ס"ח בשם רשב"א ור"ן דאפי' ספר תרוכין אינו מעכב ועי' נודע ביהודא קמא אה"ע פ"ה בגט שנכתב מעיקרא כהוגן אלא שאח"כ נתקלקל א"כ כבר אנו רואים שלא שייר לא הבעל ולא הסופר אז אינו נחשב לכ"ע אלא טופס:

(ו) וע"ד חשש מחק בגט. עי' בית שמואל קכ"ה סקי"ג מסיק להיתר במחק אפי' בתורף במקום עגון וכן כתב שם סקכ"ב ועי' חלקת מחוקק שם סק"מ במקום עגון מקיימים המחקים ואפשר דא"צ לקיים משום שיש עדי מסירה וכן כתב בית שמואל שם סקל"ה דאפי' אינו מקוים כשר. ועי' נודע ביהודא קמא סי' הנ"ל דאין חשש שמא הי' כתוב תנאי על המחק כיון שלא נכתב בההרשאה דכל תנאים צריכים שיהיו מפורשים בה כמ"ש אה"ע קמ"א ס"ל בהג"ה ראשונה:

והנה על דבר חשש תיקון על ידי סופר אחר. וידוע מה שכתב החלקת מחוקק ק"כ סקט"ז דאם שנים כותבים את הגט פסול דוכתב לשון יחיד הוא. נראה דהכא ליכא למיחש. כיון דאפי' בלא תיקון כשר מדינא לא הוי שנים שכתבו וגם הא בית שמואל סק"ט חולק עליו בטופס. ופרי חדש סותר דבריו לגמרי ועי' אבי עזר שבס"ס תפארת ישראל נשים סי' ק"כ העלה גם כן דלא כהחלקת מחוקק וכוון בכל ראיותיו ודבריו לדברי הפרי חדש:

ובודאי שתמוה מנ"ל להחלקת מחוקק לחדש דרשה כזאת מדעתו. וגם אפי' אי בעלמא דרשי' לשון יחיד דשנים פסול מכל מקום הכא כיון שהסופרים כותבים בשליחות הבעל ושלוחי של אדם כמותו הוי כאלו הבעל בעצמי כותב ועי' ר"ן קדושין רפ"ב ד"ה תניא שכתב בפי' הגמ' וכי הכל שוחטים והלא אין שוחט אלא אחד דנפקא לן בחולין (כט ע"א) מדכ' תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח א' ואפילו הכי אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שחטו והיינו מפני שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו עכ"ל ולדבריו שליח אחד נעשה לכמה משלחים וחשיב ושחטו כאלו הם עשו דנקרא על שם המשלחים הכא נמי בגט דכ' וכתב שרי בכמה שלוחים דהם כמותו ונקרא על שמו דיחיד כתב:

ועי' מנחות (סה ע"א) שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דריש את הכבש אחד תעשה בבוקר לשון יחיד ומכל מקום באמת מיירי ברבים הרי אף דכ' לשון יחיד אין הכוונה דוקא ביחיד וכן עי' מנחות (קד ע"ב) וזבחים (ה ע"ב) אין שנים מתנדבים עשרון א' מ"ט אילימא משום דכתיב תקריב עולה נמי הא כ' יקריב ומכל מקום באה בשותפות רק הטעם במנחה דכ' נפש או קרבני ומשמע שם דהך נפש מייתר וכן קרבנו הוי"ו מיותר אבל לא דריש משמעות הפסוק דאף דכ' לשון יחיד יש לומר דקאי על רבים. וכן ראיה מפסחים (צא ע"א) לר' יהודה דס"ל אין שוחטים הפסח על היחיד דכ' לא תוכל לזבוח הפסח באחד אף דסיפא דקרא שם תזבח לשון יחיד מכל מקום לדעתי קאי על רבים ועי' יומא (יא ע"ב). ולכאורה קשה מיומא (כו ע"ב) אי כ' רחמנא ובער הי"א חד אין תרי לא קמ"ל דמשמע דהיכא דכ' לשון יחיד קאי רק על א'. אך נראה דהתם הפי' דהו"א דגם חד כשר. ותרי לא היינו דא"צ שנים דוקא ובאמת הדין דצריך שנים דוקא וחד פסיל ולכן כתב לשין רבים להורות דחד פסיל:

וכן נראה שאין חשש מה שיהי' נכתב שלא כסדר. כיין דמדינא כשר בלא תיקון. וגם עי' עבודת הגרשוני סי' כ"ד דאפי' תורף שכ' שלא כסדר כשר ושא"צ ע"ז שים ראי':

(ז) והנה טואה"ע ס"ס קכ"ו בשם שו"ת הרא"ש כתב שליח הולכה הביא גט ולא היו הווי"ן ארוכים וכו' ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא לי' לבעל שיתקנוהו ועל זה יש לסמוך בשעת הדחק ועי' בית יוסף שם בשם ריב"ש שי"ד שחולק על זה כי אם נימא דצריך תיקון איך יוכל לתקן מי שאינו שליח הבעל ולכאורה עלה בדעתי דפליגי במחלוקת הראשונים אי בעי' שליחות בכתיבה דרא"ש ס"ל דל"ב שליחות לכן מהני תיקון. והא דמסיים רא"ש דודאי ניחא לי' לבעל שיתקנוהו אין הפי' דמשום הכי הוי המתקן שליח הבעל רק הכוונה למעוטי דלא נימא דלא ניחא לי' כלל להבעל שיתקן והוא נגד רצינו על זה כתב דמסתמא ניחא לי', וריב"ש ס"ל כהפוסקים דבעי' שליחות לכן אין לתקן בלא דעתו. אך אי אפשר לומר כן דאף שברא"ש גיטין פ"ב סי' כ"ה מביא ב' הדעות אי בעי' שליחות בכתיבה מכל מקום בסדר כתיבת הגט לרא"ש מוכח דמסקנת דעתו דבעי' שליחות לכתיבה עיי"ש:

אך אע"פ דנימא דבעי' שליחות לכתיבה לדעתו מכל מקום אפשר לכאורה לומר לפי מה שכתב רא"ש בקידושין (מה ע"ב) גבי ארצויי ארצי דאם גלה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית וקידשה לי בלא מינוי שליחות דמקודש משום זכי' כיון דגילה דעתי מסתמא ניחא לי' מה שעושים רצונו אם כן הכא נמי בגט יש לומר כן כיון דגילה דעתו שרוצה לגרש שפיר זכית הוא לו ויכולים לתקן הגט בלי דעתו:

ולכאורה קשה על זה מתוס' גיטין (כו ע"א) ד"ה כל השומע שהקשו למה במתני' אם אמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו מהני ובנדרים (לו ע"ב) במודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו באומר כל הריצה לתרום יבא ויתרום ומשמע דלא היי שליחות דאם לא כן למה מותר במודר הנאה. ואי נימא דבגט לא בעינן שליחות ומהני גלוי דעת מה קושיא דיש לומר דהכא מהני משים זכי' כיון דגילה דעתו דניחא לי' לכתוב גט לאשתי ובמודר הנאה לא אכפת לן זכי' דסוף סוף לא מקרי הנאה אם אינו עושה מצד שליחות. ויש לומר כמ"ש בפי' הרא"ש נדרים שם ד"ה אלא דה"מ לא מקרי הנאה רק אי א"צ דעת בעל בית כלל אבל היכא דצריך על כל פנים גלוי דעתו ובלא זה אין להמעשה קיים הוי הנאה שעושה רצונו, ומשום הכי הוצרכו תוס' לומר דשאני הכא דלא ייחד הדיבור אליו:

אך באמת אי אפשר לומר כן ומפורש להיפוך דלא מהני בגט גלוי דעת דקיי"ל בסי' ק"כ ס"ה דבעינן דוקא שישמעו מפי הבעל ואפי' כתב לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא מהני וכן ס"ס קכ"ב בהג"ה נתן לשליח גט ונמצא פסול אין יכולים לכתוב אחר בלא רשותו אף דידעינן דניחא לי' וע"כ דהחלוק פשוט דדוקא בקדושין דעצם הקדושין זכות היא לו אך לא ידעינן אי ניחא לי' באשה זו על זה מהני גלוי דעתי שהוא חפץ באשה פלונית. אבל בגט דעצמות הגירושין איני זכית לא מהני גלוי דעתו שיחשב על ידי זה זכות ועי' קצה"ח שפ"ב סק"ב:

(ח) אך נראה דכ"ז בכל גיטי דעלמא. אבל בגט זה שהבעל עובר באי' חר"ג כל זמן שאינו מגרש אחת מנשיו וממילא עצם הגירושין זכית היא לי שיב הוי ממש כנידון רא"ש קידושין הנ"ל והוי כעושה שליח בפירוש לכתוב גט כשר ויכולים לתקן הגט דודאי ניחא לי' ואף דהעדים לא חתמו על זה הא קיי"ל דעדי מסירה כרתי וכמ"ש ט"ז קכ"ו הס"ק כ"ו בשם רש"ל. ועי' רא"ש גיטין ס"פ האומר סי' כ' ועי' תרומת הדשן רל"ז מביא ראי' מרא"ש הנ"ל בארצויי לענין גט:

ואמנם יש לומר לפי מה שכתב בתשו' בית יוסף סי' י"ד שלא גזר רגמ"ה אם נשא ב' נשים שיגרש אחת אלא על תחלת הנשואין. ולפי זה עתה שכבר נשא יש לומר דאין לו נפקא מינה אם הגט כשר או לא. ועי' נודע ביהודא מהד"ת אה"ע צ' וקכ"ו שכתב שדעת אחרונים אינו כן ומביא ראי' מדהצריכו חכמי הדורות להשליש גט בנשתטית שיהי' מוכן לגרש תיכף כשתתרפא. ויש לדחות דאין הטעם מפני חר"ג הרובץ עליו אלא משים תקנת האשה שלא תתעגן אלא שהבית שמואל סי' א' סקכ"ג כתב דהטעם כדי שלא יכשל באי' שתי נשים ועי' היטב עבודת הגרשוני סי' ב':

ואין לדחות כיין שהוא נושא אשה על אשתו ואינו חושש לחר"ג אינו זכות אצלו דזכות תלי רק בדעתו כמ"ש גיטין (יג ע"א) לר' מאיר דשחרור חיב הוא לעבד משום דאסור בשפחה ובהפקירא ניחא לי' ואף דרבנן פליגי עלי' וסבירא להו דשחרור זכות הוא לו לא משום דסבירא להי דאם אנו רואים שהוא זכות אמיתי לו אין משגיחים על דעתו המשובשת. אלא טעם רבנן דזכות החירות והחפשיית גדול ומכריע את רצון ההפקרות שלו כמ"ש תוס' שם ד"ה עבדא וכן כתבו ראשונים כתובות (יא ע"א) בעכו"ם:

אבל זה אינו דהא באה"ע סי' א' ס"י בסיף הג"ה וסי' ק"מ ס"ה בהג"ה במומרית מזכים לה גט וכמ"ש בתה"ד רל"ז מוטב שתזנה פנוי' משתהי' אשת איש. הרי אע"ג דהיא אינה חוששת על זה כלל מכל מקום אמרי' דזכות הוא לה לפי שעל פי אמיתות הוא זכות. וע"כ דהא דשחרור חיב הוא אע"פ שבעצם זכות הוא. היינו דוקא בעבד ונכרי שאינו מחייב במצות וזנות שפחה אינו עבירה אצלו ולכן אזלינן בתר דעתו. אבל בישראל שעושה איסור שפיר זכיתו היא להצילו מעבירה ואין משגיחים אדעתו ורצונו (ועי' ט"ז או"ח תר"ע ססק"ג בשם רש"י תצא גדול המחטיא את האדם יותר מההורגו) ולכן בנידון דידן אע"פ שהיא אינו חושש לאי' חר"ג מכל מקום על דעתנו שזכות הוא לו שלא יעבור אמרי' זכי' מטעם שליחות לתקן הגט:

ועוד יש חילוק פשוט דהתם בעבד כיון דעל ידי זכות האמיתי שהוא השחרור יומשך לו חוב על פי דעתו שיאסר בשפחה אמרינן דחוב הוא לו. מה שאין כן הכא דעל ידי הגט לא יתגלגל לו שום חוב אף לפי דעתו ולא יפסיד מאומה מהנאתו. דמסקינן בסוף נדרים דלא אמרי' מים גנובים ימתקו וכמ"ש בחולין (ד ע"א) דמומר לתיאבון לא שביק התירא ואכיל איסורא ודאי דזכות גמור הוא לו:

(ט) ונראה עוד לדמות דבר זה למ"ש ב"מ (כב ע"א) דקאמר רבא בתרומה מהני כלך אצל יפות משום דמצוה הוא וניחא לי' ואף דלא שוי' שליח כמ"ש רמב"ם פ"ד מתרומות ה"ג וטויו"ד של"א סל"א וב"י וב"ח וט"ז סקט"ו הרי דבמצוה מהני גלוי דעתו מעכשיו ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו במידי דבעי שליחות הכי נמי בגט זה דמצוה היא שלא יעבור על חר"ג והי' גם כן גלוי דעת מתחלה שרצה לגרש ושלח גט ודאי דאמרינן דמהני גלוי דעתו דמתחלה על עכשיו ואמרינן שנשאר בדעתו הראשונה:

ואין לדחות דדוקא בתרומה מהני גלוי דעת כמ"ש רש"י קידושין (נב ע"ב) ד"ה לא משום דלתרום הן עומדות מה שאין כן אשה דסתמא לאי לגרושין עומדת כמ"ש זבחים (ב ע"ב) זה אינו חדא דקשה באמת כיון דמפורש ב"מ (כב ע"א) טעם נחותא דמצוה למה לי לרש"י לחדש טעם אחר ולא סגי לי' בטעם הגמ' וע"כ י"ל דגם כוונת רש"י שכתב דעומדות לתרום היינו משום מצוה. ואף לפמ"ש כסף משנה פ"ד מתרומות ה"ג דעומד לתרום טעם אחר הוא מכל מקום יש לומר דסבירא לי' לרש"י דטעם מצוה לחוד לא סגי משום דעומד כנגדו סברא לומר דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' בעצמו לכן חידש רש"י טעם עומד לתרום. אבל בגט זה אין בו חסרון זה דנימא מצוה בו יותר מבשלוחו משום דהדרך רחוק ואי אפשר לו לגרש בעצמו. סגי בטעם מצוה לחוד. ועוד אפשר לומר אף דסתם אשה לאו לגירושין עומדת מכל מקום אשה זו שצוה פעם אחת לכתוב לה גט יש לומר דעומדת לגרושין ובפרט דחייב לגרש אחת מהן מפני חר"ג ויש לדחות:

(י) ונ"ל דיותר פשוט לומר דלא חזר בו ועומד בדעתו הראשונה משנאמר הוכיח סופו על תחלתו. ואם בהוכיח סופו על תחלתו מהני סברת מצוה מכל שכן דמהני סברת מצוה להעמידו אדעת ראשונה. ואעידה לי על זה עדים נאמנים. איבעית אימא סברא איבעית אימא גמרא:

א) על פי שכל הוכיח סופו על תחלתו אינו בירור דיש לומר מתחלה לא הי' דבר זה בדעתו כלל לא להימין ולא להשמאיל ורק שעכשיו נתחדש לו רצון זה. אבל אם ידוע דגם מתחלה הי' דעתי כן אין סברא לומר דחזר בו מדעתו ושויא נפשי' הדרנא ואין דרך בני אדם לחזור בם:

ב) כל חזקות ילפי' מנגע חילין (י ע"ב) דאין מוציאין דבר מחזקה ראשונה. אבל אין מחזיקים מעכשיו על למפרע. והא דכל הטומאות כשעת מציאתם אינו אלא לחומר תרומה וקדשים כמ"ש תוס' נדה (ב ע"א) ד"ה מעל"ע ושם (ד ע"א) ד"ה שכל:

(ג) ומפורש הדבר בזבחים (ב ע"ב) דמביא ראי' דסתמן כלשמן דמי מכיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמא כלשמן דמי ודחי שאני התם דכל העושה על דעת ראשונה עושה ואח"כ מביא ראי' מסיפא שלא לשמן ולשמן טעמא דאמר לשם שלמים ולשם פסח הא סתמא ולשם פסח כשר הרי דהי' ס"ל לס"ד דאף דאמרי' כל העושה על דעת ראשונה עושה מכל מקום לא אמרינן הוכיח סופי על תחלתו ועיי"ש דמשני בתי' בתרא אי נמי איידי דקתני לשמן ושלא לשמן וכו' וחזר למה דהוי סבירא לי' בס"ד וכן היא במנחות (טז ע"א) אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה דרבנן לית להו הוכיח סופו על תחלתו אבל נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה פגול שכל העושה ע"ד ראשונה עושה. והא דשמואל ס"ל שם דרבנן פליגי גם בכל העושה על דעת ראשונה וכו' וכן ס"ל לר"ל בזבחים (מא ע"ב) ועיי"ש (מב ע"א) מסקנת ר' אשי כן כגון שפיגל בראשונה ובשני' ובשלישית מ"ד מהדר פגולי בכל חדא וחדא למ"ל קמ"ל. אין לומר דשמואל ס"ל דל"א בכל מקום כל העושה על דעת ראשונה עושה דבכתובות (עב ע"ב) פליגי רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם ודעת שמואל דא"צ גט משים דכל העושה ע"ד ראשונה עושה כמ"ש רשב"א שם ואם כן יקשה מדידי' אדידי'. וע"כ נראה שאני פיגול דאיסורא הוא ונגד חזקה קמייתא דכל העושה וכו' יש חזקת כשרות ולא מחזקי' לי' ברשע ואמרינן דחזר בו ושב מרשעתו:

ועיין טוחו"מ ס"ס רמ"ה דרמב"ם ס"ל ספק אי הוכיח סופו וכו' ורא"ש ס"ל כרבנן בחולין (לט ע"ב) דל"א הוכיח סופו. ומכל מקום בכל העושה וכו' עי' ד"מ אה"ע קמ"ג ס"ב משו"ת רא"ש דאמרינן על דעת ראשונה וכו' וע"כ דכל העושה וכו' עדיף. ועי' עוד שבת (צא ע"א) כל העושה וכו' וד"מ חו"מ ר"ז ס"ד ושם בהג"ה א' התנו ואח"כ כתבו שטר סתם ודאי ע"ד ראשונה עושה. ולא קשה מקידושין (נט ע"א) דאמר רב ספק תנאי ספק חזרה ולא אמרינן דיותר סברא שלא חזר בו משום כל העושה וכו' דשם בתכ"ד מיירי ועביד לחזור בו דעוד לא נתיישב בדעתו היטב וכמ"ש ר"ן נדרים (פז ע"א):

(יא) ואין להשיב על זה דכיון שעשה הבעל שליח וצוה לסופר לכתוב בתורת שליחות. לפיכך לא מהני לתקן את הגט מצד זכי' על פי מ"ש תוס' קדושין (כג ע"ב) ד"ה מהו שכתבו דאע"ג דעבד זוכה לחברו בקבלת גיטו כמ"ש ובשטר על ידי אחרים מכל מקום כיון שאמר לי' העבד לך וקבל גיטי גרע לפי שבא מטעם שליחות וא"י לזכות. ועל פי דבריהם נראה לי ליישב קושית נודע ביהודא בס' דורש לציון דרוש י"ג בגיטין (לב ע"א) או ששלח אחריו שליח למה להו מהו דתימא לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא דלבטלי' והקשה לרבא דסבירא לי' שם (לד ע"א) גלוי דעתא בגיטא מלתא היא מה ס"ד דגמ' דאפי' דלא מהני הביטול מצד שליחות מכל מקום הא סוף סוף גילה הבעל דעתו שרוצה שיתבטל וגלוי דעת מהני. ויש לומר משום דשלח אחריו שליח ובא בתורת שליחות לא מהני מצד גלוי דעת כמו דלא מהני זכי':

אבל נראה דהכא אין זה חסרון. חדא דיש לומר כוונת תוס' שם דהאדון אינו רוצה שהשליח יזכה בעד העבד רק נותנו לו בתורת שהוא שליח ומשום הכי לא מהני זכי'. מה שאין כן הכא אין ראי' על זה דאינו רוצה בתורת זכי' מדעשה שליח דהא לא עלה על דעתו שיתקלקל הגט. ועוד דאפשר עיקר הטעם משום דבזכי' בעינן שירצה ויתכוון לזכות לחברו והעבד אינו מתכוון לזכות לחברו ובא רק מטעם שליחות אבל הכא ודאי הא רוצה הסופר של הב"ד לזכות לבעל. ותו דפשיטא דתוס' כתבו רק דהשליח אינו יכול לזכות בעדו אבל הכא אין השליח מתקנו רק איש אחר:

ומכל מקום כיון שלא מצאתי הדבר מפורש דיהי' מועיל זכי' בגט לא אקבע יתד בזה אך מכל מקום הגט כשר על פי הדברים הראשונים. ומבואר בנודע ביהודא תנינא אה"ע קי"ג דנותנים לה הגט כמו שהוא ואח"כ מתקנים אותו ויחזור השליח ויתננו לה שנית.

והנה כ"ת נ"י העתיק לי מ"ש לו בענין זה הגאה"ק מ' אברהם שליט"א וגם הוא כתב להתיר לתקן משום דזכות הוא לו שלא יעבור על אי' חר"ג ושמחתי שכוונתי בזה לדעתו הגדולה. ואח"כ דחה זאת דלא מהני זכי' לכתיבת הגט משום דבעל יכול אח"כ לומר לא בעינא לזכי' ולא חשיב מבורר לשמה דשמא יאמר אח"כ לא בעינא לזכי' וכמ"ש תוס' גיטין (כד ע"ב) ד"ה לאיזו דבעינן מבורר לענין לשמה בשעת כתיבה הכא נמי אינו מבורר שמא ימחה בשמעו ועל פי מה שכתב ר"ן ב"ב (קכו ע"א) מובא באס"ז שם במזכה על ידי אחר שדה לחברו וקודם שנתידע למקבל צמחו הפירות. הפירות לנותן כיון שעתה עדיין אינו מבורר:

על דברי כבוד גאונו נדון ונשתעשע. עי' גיטין (כא ע"ב) על מנת שלא תשתי יין ל' יום הרי זה כריתות ולא פסלינן משום שמא תשתה יין ואינו מבורר לשמה. וכן בכל ימי חייך פסול רק משום דאין זה כריתות ולא משום לשמה וע"כ דאין זה שייכות כלל ללשמה כיון שנכתב בבירור לשם האשה. או דדוקא בלאיזה שארצה אגרש שפיר כתבו תוס' דאין זה מבורר מה שאין כן הכא כיון דהדבר זכות לו. אם נתרצה אח"כ אמרי' אגלאי מלתא למפרע והוי מבורר דכל היכא דשייך אגלאי מלתא למפרע הוי ודאי כמ"ש תוס' יבמות (פ ע"א) ד"ה נעשה. ומפורש גיטין (סו ע"א) הבריא שאמר כתבו ונתנו לה (כמ"ש רש"י חולין (לט ע"ב) ד"ה ונפל ורמב"ם פ"ב מגירושין הי"ג ואה"ע קמ"א סי"ז) ואח"כ מעצמו נפל והוכיח סופו על תחלתו מהני אף שבשעת הנתינה לא הי' מבורר אם יפיל את עצמו מן הגג וע"כ כיון דאגלאי מלתא למפרע הוי מבורר:

ועיין משנה למלך פ"ו מגירושין סוף ה"ג דנסתפק בקדשה על תנאי וגירשה טרם שנתקיים התנאי אי מהני ואי אגלאי מלתא למפרע ועי' שער המלך פ"ז מאישות הי"ב ד"ה ודע שהוכיח בראיות דיכול לגרש לפני קיום התנאי דכל שנתקיים התנאי אח"כ אמרי' אגלאי מלתא למפרע.

ולדעת הגאון הקדוש שי' קשה לי מרא"ש קידושין (מה ע"ב) דגילה דעתו לשדכן שחפץ לקדש אשה פלונית מהני אם קדשה בשבילו משום זכי' וקיי"ל כן אה"ע ל"ה ס"ד וסתמא אפי' בקידושי שטר אף דבעי' לשמה ולא אמרינן דאינו מבורר שמא ימחה אח"כ וע"כ כמ"ש כיין דזכות הוא סתמא ניחא לי' וכיון שלא מחה אגלאי מלתא למפרע וכמ"ש רמב"ן ור"ן גיטין (כה ע"ב) דעל מנת שירצה אבא לר' יוסף בקדושין (מג ע"ב) שלא ימחה היא. א"צ לבא לברירה הכא נמי כיון דצריך רק שלא ימחה הוי מבורר:

ומה שהביא ראי' מר"ן ב"ב דפירות לנותן נראה לי דבאמת דברי ר"ן טעמא בעי כיון דבכל זכי' מהני למפרע משעת הזכי' למה הפירות לנותן. וצ"ל דדעתו כיון שידע הנותן שתלוי עוד בדעת המקבל ויכיל למחות לכן אמרי' שהשאיר לעצמי זכות בפירות וכל זה שייך במתנה אבל בגט ליכא למימר הכי דאם ישאר להמגרש שים שיור יהי' בטל הגט דלאו כרות גיטא הוא אמרי' ודאי דרצוני שיועיל הגט וע"כ לא השאיר לעצמי שים זכות וגמר הכל משעה ראשונה. ומפורש חלוק זה בירושלמי גיטין פ"ז ה"ג מובא ברשב"א שם (עב ע"ב) במתנה כיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאיזו דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות ובגיטין מכיון שכתב מהיום בגט כרות היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה וכו' לשייר לי מעשה ידיה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידי' של זה וע"כ כיון דאי אפשר לשייר אמרי' דחזר בו במה שאמר לאחר מיתה:

ותו יש לומר על פי מה שכתב ר"ן קידושין (מה ע"ב) ד"ה ודאמרי' ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קדושין לפי שאינו זכות גמיר וכו' אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לי ומהני משעה ראשונה עכ"ל מפורש דבזכות גמור אף שלא נתרצה אח"כ מהני יכן כתב רשב"א שם (כג ע"א) ד"ה ולענין פסק הלכה דזכות גמור אפי' עומד וצוח מהני ואף דעל מה שכתב דשחרור עבד היי זכות גמור חלקו עליו הראשונים היינו דסבירא להו דשחרור דעבד אינו זכות גמור משום דאסור בשפחה כנענית אבל בזכות גמור מודו דא"י למחות וכן כתב מחנה אפרים ה' זכי' סי' ו' דמתנה כיון דאינו זכות גמיר (כמ"ש רשב"ם ב"ב (קלח ע"א) ד"ה כאן דשינא מתנות יחי' וכמ"ש ב"ב (יג ע"ב) במתנה לא ניחא לי') לכן בעי' נתרצה כששמע אבל בזכות גמור אפי' צוח לא משגחי' בי' ולפי זה יש לומר דרק במתנה דאינו זכות גמור כתב ר"ן דפירות להנותן משום דיכול עוד למחות אבל בנידון דידן דזכות גמור הוא כדי שלא יעבור חר"ג ונחותא דמצוה א"צ עוד לדעתו. וגם עי' נה"מ רע"ח סק"א שהקשה גם כן טעמא מאי כ' הר"ן כן ותי' דהרי"ף ס"ל גבי שחרור באומר תן דגיטא לא הוי עד דמטי לידי' ועיי"ש ברמב"ם ובלחם משנה דתן הוי בתנאי נתינה או כמ"ש בתו"ג דהוי שיור וסובר הר"ן דבמזכה לו על ידי אחר הוי בתנאי נתינה וכשיור במתנתו וכאומר מהיום ולאחר שיגיע לידך. ולדבריו אין ראי' מר"ן כלל.

עוד חידש הגה"ק שליט"א שלא ליתן לה הגט קודם התיקון דיש לחוש לענין חר"ג דרבנן הולכים אחר המיקל דפוסק כרבנן דל"ב ודן ואף המחמירים הוא רק מספק דלא אפשטא בגמ' ובדרבנן הולכים להקל ושוב לא הוי זכי' לתקן אח"כ והיא תשאר באי' אשת איש דספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ נראה לתקן מתחלה ואח"כ ליתן לה:

וי"ל חדא לפמ"ש שו"ת ר"ן ס"ס מ"ח דחר"ג שלא ליקח ב' נשים נתקן רק לתקנת האשה ואף שאח"כ חוכך אולי הי' התקנה גם בשבילי אבל על כל פנים ברור דנתקן בשבילה וכן כתב הגמ"ר כתובות רצ"א מובא בבית שמואל סי' א' סקכ"א דמשום קטטה נתקן אם כן יש לומר דכ"ז שהיא אגידה בי ואסורה להנשא לא נפטר הוא מחר"ג ועי' שער המלך פ"ח מגרושין הי"א דאם אגידה בו מדרבנן אינו גט כלל מדאורייתא:

ועוד נראה ע"פ מה שכתב רמ"א אה"ע קנ"ד סכ"א דאם נתן לה גט ויצא לעז עליו כופים אותי לגרשה שנית ומקורו מירושלמי גיטין פ"א ה"א אשכחוניה גט בפסול כפוני' ויהיב לה חורין כמ"ש בקרבן העדה שם ואם כן כיון שהיא אסורה להנשא בו שיב יכולים לתקן הגט מטעם זכי' כדי שיפטר מכפי' ליתן לה גט אחר כיון שאינו דר עמה:

ועוד נראה על פי מה שכתב מגן אברהם קפ"ד סק"ד בשם מהר"ש חיון בספק אי בירך ברכת המזון דצריך לברך גם ברכה רביעית אע"ג שהיא דרבנן משום דבנושא א' אקלע ספיקא דאורייתא וספיקא דרבנן ביחד אז גם ספיקא דרבנן לחומרא דאם ניקל בדרבנן יהי' זלזול לו עיי"ש אם כן הכא נמי דתכלית גט זה בא לפטרה מאי' אשת איש דאורייתא ולהסיר ממנו חר"ג דרבנן אם כן כיון שאין היא מותרת משום ספיקא דאורייתא גם הוא בספק חר"ג עומד.

ובילדותי הסברתי בזה מחלוקת אביי ורבא ב"מ (סה ע"א) ההיא מאן דמסיק זוזא דרביתא בחברי' וקאזלי חיטי ד' גריוי בזוזא ויהיב לי' ה' אביי אמר ד' מפקינן מיני' ורבא אמר ה' מפקינן מיני' דמעיקרא בתורת רביתא אחא לידי' דקשה דעת רבא מה בכך שבתורת רביתא אתא לידי' סוף סוף גריוא חמישי אבק רבית הוא דהא לא קצץ רק זיז אחד. ונראה לי דבתמורה (ו ע"ב) ס"ד לתלות פלוגתא אי רבית קצוצה יוצאה בדיינים בפלוגתא דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני או לא מהני דפליגי בה אביי ורבא ודחי דאפי' אביי מודה דרבית קצוצה יוצאת בדיינים משום דכ' וחי אחיך עמך אהדר לי' כ"ה דניחי ואם כן יש לרבא ב' טעמים דרבית קצוצה יוצאה בדיינים א' משום עביד לא מהני. ב' משום וחי ולאביי רק משום וחי. והנה באבק רבית לא שייך לדון משום וחי דלא קצץ עמי והוי ככל המתנות וגם עביד לא מהני לא שייך בדרבנן כמ"ש שו"ת רעק"א קכ"ט וקע"ד וח"ס יו"ד ו' ושו"ת הרי"ם אה"ע ל"א. ומכל מקום לרבא דאבק רבית אינו חייב להחזיר משום דבדרבנן עביד מהני מכל מקום אם לקח רבית קצוצה ואבק רבית ביחד ובא להחזיר חייב להחזיר גם אבק רבית על פי דברי מגן אברהם הנ"ל דדרבנן שאקלע ביחד עם דאו' מחמירים בו. אבל לאביי דמחזיר רבית קצוצה משום וחי ולא משום עביד לא מהני וכיון דבאבק רבית לא שייך וחי אין נפ"מ אפי' אם באו ביחד גם כן אין אבק רבית יוצאת בדיינים. ומשום הכי סבירא לי' לאביי לשיטתו ארבעה מפקינן מיני' ורבא לשיטתו קאמר ה' מפקינן מיני' משום דמעיקרא בתורת רביתא אתא לידי'. פי' כיון שבא לידו עם רבית גמורה גם אבק רבית צריך להחזיר:

ומה שכתב הגה"ק שי' דאין עושין משמעות חדש שלא הי' בשעת כתיבת הגט ולכן אם נמחק תרוכין אין מצרפים ספר לשבוקין כי שבוקין לא הי' מצטרף בשעת כתיבת הגט לספר רק לאגרת. ואח"כ הוסיף דאף אם היו נשארים כסדרן ספר תרוכין לבד וחסר אגרת שבוקין מכל מקום יש חשש פסול דכוונת המגרש היתה לגרשה רק בגט שלם שיש בו כל הלשונות ככל גיטי דעלמא והביא ראי' משו"ת רשב"א אלף רל"ג דלמ"ד במחובר אינה מקודשת הוא הדין במקדשה במחובר ובתלוש ביחד נמי לא מהני הכא נמי כיון שעשיית שליח להולכה הי' לגרשה בגט שיש בו ספר תרוכין וגם אגרת שבוקין ונשאר רק א' מהם לא מהני. ושוב דחה זה דיש לומר דהכא שאני דמה נפ"מ לבעל אם יגרשנה בשניהם או בא' מהם וכתב ראי' להתיר ממתני' רפ"ב דביצה גבי עירוב תבשילין דאם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת הרי דאף בשעה שהניח ואמר בדין יהא שרא לבשולי כיוון לשיעור גדול מכל מקום גם שיעור קטן מתיר. ושוב דחה הראי' דיש לומר דוקא עירוב תבשילין דרבנן מקילים מה שאין כן באיסור אשת איש עכ"ד:

הנה הרשב"א הוציא את דינו מקדושין (מח ע"ב) במקדש במלוה ופרוטה למ"ד דעתה אף אמלוה אינה מקודשת לפי שדעתה אף על מה שאין אשה מתקדשת בו וממנו נשמע בכל מקדש בדבר הראוי לקדושין ובשאינו ראוי. דהא דקיי"ל במלוה ופרוטה מקודשת היינו משום דאמרי' דעתה רק אפרוטה לבד שהיא בעין ולא על המלוה אלא שקבלה פרוטה לקדושין וע"מ שתהא מחולה המלוה וכמ"ש האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אבל אם מקדשה במחובר ובתלוש נותנת דעתה על הכל ולפיכך אינה מקודשת עכ"ל. והנה בפשיט קשה למה במלוה ופרוטה למ"ד דדעתה אשניהם אינה מקודשת משום דמעורב בקדושין גם דבר הפסול. מ"ש מהא דאיתא שם (מח ע"א) התקדשי לי בשטר וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ומוקי כשקדשה בשטר שהי' פסול שלא הי' עליו עדים או שנכתב שלא לשמה או שלא מדעתה ומ"מ שמין את הנייר ומקודשת מתורת כסף כיון דדעתה נמי אנייר. הרי אף שהי' דעתה בתורת שניהם שטר וכסף. ופסול מתורת שטר, מ"מ מועיל מתורת כסף ולא מגרעי הקדושין אף שמעורב בם שטר פסול:

ונראה דבאמת אם יש קנין המועיל לקדושין לא מגרעי הקדושין עי"ז שמעורב גם דבר שאינו ראוי ולכן אף שקדשה בשטר פסול מ"מ כיון שדעתי' גם מתורת כסף אם יש בנייר ש"פ מקודשת אלא הא דבמלוה ופרוטה למ"ד דעתה אתרווייהו אינה מקודשת. משום דכיון דנתן לה גם המלוה לשם קדושין וכיון שהדין שבמלוה אין מקדשים. אף אם תתקדש הכא בפרוטה לבד. צריכה להשיב לו את המלוה דלא נתן לה לשם מתנה בעלמא רק לשם קדושין. ומש"ה באמת אינה מקודשת דהוי קדושי טעות כיון דדעתה אשניהם ובאמת לא יהי' לה רק הפרוטה ולא מעות המלוה. והא דכ' הרשב"א במלוה ופרוטה דהוי כתנאי ע"מ שתהא מחילה המלוה היינו למ"ד דדעתה רק (אמלוה) אבל למ"ד דדעתה אתרווייהו י"ל דאין המלוה נמחל לה אלא שודאי נתן לה לשם קדושין. וה"ה במקדש במחובר ובתלוש אי נימא אין מקדשין במחובר אין המחובר נקנה לה רק לשם קדושין ולא לשם מתנה וצריכה להחזירו ומש"ה אינה מקודשת. וא"כ אין ראי' כלל מרשב"א לנ"ד דשא"ה כיון דרוחא דידה הוא אמרי' דלא נחרצתה להתקדש רק בשניהם ולא באחד מהם. משא"כ בדבר שאין לה שום חסרון אמרי' דלא אכפת לה ואף אם א' מהקנינים פסול מקודשת בשני ומש"ה שמין את הנייר. וא"כ הכא נמי דאין להמגרש כל היזק בזה שחסר בהגט איזו תיבות פשיטא דלא גרע מהא דשמין את הנייר. וודאי אינו מקפיד בדבר כיון שע"פ דין כשר. וכן לפמ"ש אבני מלואים סי' כ"ח סקל"ז לחלק בדעת הרשב"א דדוקא היכא דהכל הוא בתורת כסף אלא דמקצת כסף ראוי ומקצת כסף אינו ראוי אז לא מהני דהו"ל כקני את וחמור. משא"כ אם מקדש בכסף ושטר אמדי' לדעתי' להיות ארכבי' אתרי ריכשי ואם קנין שטר לא מהני יהי' לה בתורת קדושי כסף. וא"כ הכא דב' הלשונות המה טובים פשיטא דאין ראי' מרשב"א כלל דלא מהני אם חסר א' מן הלשונות:

וראי' מגיטין (עד ע"ב) דקאמר הכא לצעורי קמכוין ומש"ה לא מהני אם נשתנה מדעתו. הא אם ידעי' שאין לו נפ"מ ותועלת לא אמרי' דמ"מ הוא נתן הגט רק באופן זה ועתה הא נשתנה מדעתו אלא אין בכך כלום. ועוד ראי' מתוספתא וטואה"ע וב"ח סי' קמ"א וב"ש שם ס"ק ס"ג אם אמר לשליח תנהו לה ביום פלוני אינו יכול להקדים ליתנו לה מפני שרוצה שתהי' עוד אשתו עד זמן שקבע אבל יכול לאחרו. והיינו מפני שאין לו שום נפ"מ לא אכפת לן אע"פ שנשתנה מדעתו:

ולכאורה יש להביא ג"כ ראי' מקידושין (מז ע"א) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת ולא אמרינן שדעתו הי' לקדשה בכל הפקדון דוקא ולא בש"פ וע"כ כיון שאין לו נפ"מ לא אמרי' דקפיד בכך. וכן יש ראי' מקידושין הנ"ל התקדשי לי בשטר וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת וכן כתב רי"ף ריש קידושין בשם ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ אבל יש בו ש"פ כסף הוא וכתב הר"ן דנפ"מ דאי מקדש בשטר ופסול מתורת שטר שאם הוא ש"פ מהני מדין כסף וקיי"ל כן אה"ע ל"ב ס"ב ולא אמרי' הא הוא קידשה רק בתורת שטר וע"כ דאמדי' לדעתו דניחא לי' לקדשה בכל אופן המועיל עפ"י דין וכל שכן הכא שמתגרשת בגט זה ששלח לה וכשר על פי דין מה מזיק לו אם חסרו תיבות שאינם מעכבים וממילא יש לומר דיכולים לצרף גם כן ספר עם שבוקין אף שבשעת הכתיבה לא הי' המשמעות כן דלא גרע משטר הפסול ומכל מקום מהני מתורת כסף:

אך נתיישבתי דאין ראי' מקידושין (מז ע"א) בנשתייר ש"פ דמקודשת דשם הי' החסרון תיכף בשעת הקידושין שבשעה שקידשה בפקדון אז הי' אבוד ולא נשאר רק ש"פ אע"פ שהמקדש לא ידע מכל מקום אמדי' לדעתו דניחא לי' שתתקדש בכל מה שיש. וכן שם שמין את הנייר יש לומר דדעתו בקדושי שטר גם על שיווי הנייר והוי כפי' להדיא שמקדשה בשטר ובתורת כסף מה שאין כן הכא שנתחדש אח"כ החסרון שלא הי' בשעה שמינה את השליח יש לומר שקפיד שיהי' דוקא באופן זה:

והנה לדעת הגה"ק שי' אף אם נתקלקל אות מן הטופס נמי שייך לומר כן שרצון הבעל דוקא בגט שלם שאין חסר ממנו כלום ומפורש להיפוך בנודע ביהודא קמא אה"ע פ"ה ד"ה ועוד אני אימר:

ומצאתי שמפורש כדברי ברשב"א קידושין (מח ע"ב) ד"ה כגון דאמר שהעלה בראיות דבדבר שאינו מפסיד בכך אף אם נשתנה מדעתו לא אמרינן דקפיד וכן כתב שם (ם ע"ב) ד"ה מהו דתימא וכן כתב מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ג' והם בחי' רמב"ם פ"ט מגירושין הל"ג בשו"ת. ובפרט דהכא שהבעל אינו כותב את הגט מעצמו וגם אינו קורא אותו רק שמצוה לכתוב גט כשר על פי דין אם כן כשהגט כשר נעשה רצונו ואין זה שנוי בשליחות:

וכ"ת העתיק לי עוד מ"ש הגאון שליט"א דאחר התיקון של הגט והנתינה לא תנשא עד שיודיעוהו להבעל על ידי בי דואר שנתקלקל הגט ותקנוהו ויאמר שמרוצה אני או על כל פנים שישתוק ויהי' ראי' משתיקתו שמרוצה וכל זמן שלא הודיעוהו אסורה להנשא על פי דברי הרב המגיד פ"ח מגירושין הכ"ב שכתב בדעת הרמב"ם פ"ט הי"א באומר ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח אף שודאי לא יבא מכל מקום אסירה להנשא משום דהתנאי עוד לא נתקיים בפועל וה"נ כיון שתלוי ברצונו ובגלוי דעתו שמתרצה כל זמן שלא הי' בפועל אסורה להנשא אף אם ידוע שיתרצה לסוף עכ"ד. הנה אלמלא דברי הגה"ק שי' ודאי מהיות טוב אם אפשר להודיע נכון לעשות כן אבל אם אי אפשר להודיעהו כגון שאין יודעים מקומו יש לדון דמותרת להנשא כמ"ש למעלה דבזכות גמור א"י למחות עוד. ותו יש לדון דלא מצינו סברא זו רק היכא שהתנה תנאי דבעי' שיתקיים בפועל מה שאין כן בעלמא:

ועוד הביא הגאון הקדוש שליט"א דברי הפרי חדש שדחה דברי החלקת מחוקק ק"כ סקט"ז שהחמיר דשנים לא יכתבו ותמה עליו הפרי חדש דהא לר' מאיר עדי חתימה כרתי וע"כ דוכתב קאי גם על החתימה והוי בשנים וכי תימא משום דלא אפשר' ביחיד הא אפשר בכתיבת הבעל. ודחה קושיתו דבתוס' ישנים עירובין (יג ע"א) כתבו דל"ב שליחות בכתיבה משום דקרא סתמא איירי אפי' בבעל שידיו קטועות ואי אפשר בעצמו רק בעדים. וכתב ראי' מחי' ר"ן גיטין (ג ע"ב) ד"ה אי ר"א בהא דחתימה שלא לשמה פסול משום מזויף מתוכו ופי' הר"ן דהיכי דליכא עדי מסירה מהני עדי חתימה במקום עדי מסירה אך בזה שוב בעינן חתימה לשמה דבזה החתימה נקראת כתיבת הגט כיון שהכשר הגט על ידי עדי חתימה ויקשה בזה איך מועיל כתיבה בשנים דאפשר ביחיד בעדי מסירה אלא ודאי דאין וכתב מורה ע"ז שאחד דוקא יכתוב:

והנה מ"ש מתוס' עירובין י"ל אה"נ היכא דידיו קטועות ניחא דכשר בעדי חתימה דהא לא אפשר באופן אחר אבל היכא דאפשר לכתוב בעצמו למה מותר לר' מאיר לחתום ב' עדים אע"כ דוכתב לא קפיד דוקא ביחוד. ומ"ש ראי' מחי' ר"ן גיטין (וכן הוא גם בחי' רמב"ן שם) ראיית הגאון הק' שי' טובה מאד וראוי' אליו. אך אינני מבין טעמא מאי בעי חתימה לשמה לדעת ר"ן גיטין (פו ע"א) דעדי חתימה לר' אליעזר מהני מפני שהם עדים על עיקר הדבר והעיקר הוא המסירה א"כ ע"כ אין החתימה נכלל בכלל וכתב רק דהוי כמסירה א"כ למה עדיפא חתימה ממסירה עצמה דמסיק אביי שם (פו ע"ב) דלא בעי לשמה והכי קיי"ל:

ועוד כתב הגאון שליט"א מחולין (כט ע"א) תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד תזבחוהו שלא יהי' אחד שוחט שני זבחים ונרשם בגליון "דברים יב" והגר"י פיק ז"ל הקשה דהא שם בפסילי המוקדשים קאי וכ' הגאון שי' שלא ראה פי' ראב"ד לת"כ וקרבן אהרן ששני הדרשות דרשו מתזבחוהו והפי' שאלו הי' כתוב תזבח היו דורשים שלא יהיו ב' שוחטים וכו' עכשיו דכ' תזבתוהו דרשו נמי שלא יהי' אחד שוחט שני זבחים ועי' בק"א דתנא דברייתא ס"ל יש אם למסורת בלשון יחיד. ואין ראי' מכאן על כל דוכתי ואדרבה מדלא דרשי' נמי תזבח דגבי פסילי המוקדשים א' ולא ב' ש"מ דרק הכא דרשי' ולא בעלמא:

ואיני יודע למה הביא בשם ראב"ד וקרבן אהרן מה שמפורש בגמ' ורש"י. דודאי א"צ לפנים שמה שנרשם בגליון דברים י"ב הוא ט"ס וב' הדרשות נלמדים מתזבחהו שכ' בפ' קדושים ומפורש בגמ' אח"כ א"ר כהנא תזבחהו כתיב דקאי ע"כ רק ארישא ששנים לא ישחטו זבח א'. דסיפא שלא ישחוט א' ב' זבחים מפורש בקרא לשון יחיד (דלא כ' תזבחום) וא"צ ע"ז מסורת וכ"כ רש"י ד"ה תזבח דנלמד הכל מתזבחהו ולכן שם ע"ב א"ר יוסף הרי גברי בחד זבחא בר מיני' דהאי דתנינא וכו' ומסיק לכל הברייתא אף שהוצרך רק לרישא דשנים אינם שוחטים זבח א' וע"כ משום שרוצה להביא דברי ר' כהנא דקאי על הרישא:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה