אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א שו"ת חבלים בנעימים › סימן כג

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

שו"ת חבלים בנעימים · סימן כג

סימן כב - בענין הבראה ר"ל

לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה יוסף לעווינשטיין נ"י אבד"ק סיראצק.

ע"ד אשר שאילנא מקמי' אודות האשה קשת רוח ולאמא בת ליכר מווארשא שוה י"א שנה שהיתה כאיש מענדיל בן מאיר. וזה י"ט שנים נלקה בכפלים בח"ג ובשגעון חליפות. דהיינו בזמן שהוא נכפה בין כפיה לכפי' דוא שפוי בדעתי. אך בימים אשר מחלהו ח"ג סרה ממנו או בשגעון ינהג מכה אמו ומשבר חלונות. אם יש תרופה למכתה ויוכל בעלה לפטרה בג"פ בימים שהוא שפוי:

(א) הנה זה א"צ לפנים שמי שמתנהג בשגעון משבר כלים וזורק אבנים הוא שוטה גמור כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מעדות ה"ט ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד וכו'. והברייתא בחגיגה (ג ע"ב) ששאלה איזה שוטה לא מיירי במשוגע דזה פשיטא אלא מיירי במי שמדבר ושואל כענין ומתנהג בכל דבריו כבני דעת אלא שבאיזה דבר פרטי דעתו מטורפת. וגם באיש כזה נחלקו הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ם שם דהני סימנים שבחגיגה לאו דיקא אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר א' מן הדברים בכלל שוטה יחשב. ונ"ל דינו מוכרח מהגמ' דמק' שם בפשיטות אי דעביד דרך שטות אפי' חדא נמי. הרי שסברא פשוטה דעושה מעשה שטות הוא שיטה. והא דר"ה ס"ל דבעינן שיהיה בו כל ג' סימני שטות היינו מפני שיש על כאו"א אמתלא ותי' לתלות שאינו עושה מפני שטות. כמ"ש שם הלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכו'. אבל אם אין על המעשה שום אמתלא וסבה לתלות ובודאי היא שטות גם ר"ה מודה ששוטה הוא. ופשיטא שעדיף עוד מכל הני המפורשים שם שיש עכ"פ מה לתלות על צד רחוק. ולהכי פרטה ברייתא הני שאין תולים אמתלא בדבר שאינו מצוי ולר' הינא משמיענו הברייתא דהני כיון שיש לתלות אמתלא בהם בעינן דוקא כולם. וגם מפורש כרמב"ם בב"ב (קנה ע"ב) בשדי קשייתא בי רבא שהחזיקו על ידי זה לשוטה אף על פי שלא היה בו מסי' האמורים בברייתא. ומ"מ נראה לי שאין קושיא משם על דעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דהני ג' סימנים דוקא נינהו. כי הלא ק' בלאו הכי למה דן אותו רבא לשוטה בשעת מכירה. מה ראיה מעכשיו שעתה עושה מעשה שטות על למפרע שעת המכירה שהיה גם אז שוטה. ולמה לא ניזול בתר רוב בני אדם שהם בני דעת והשתא הוא דאתרע אלא ע"כ משום דשם היה פחות מבן כ' שאינו עוד בר דעת שלם לכן הוא יוצא מחזקתו ע"י אומדנא כל דהו וכמ"ש שם באס"ז ד"ה חזא דמשחרר וז"ל כי אפשר שלא יצא מדרך הילדות ומש"ה י"ל אע"ג דבעלמא בעינן דוקא מהני ג' סימני שטות מכל מקום הכא שאני. ובאמת שקושיא זו למה לא ניזיל בתר רובא קשה ג"כ בכתובות (כ ע"א) בבר שטיא דהיה ס' שיטה ס' חלים למה לא הועיל הרוב ועכצ"ל משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין הולכים בממון אחר הרוב:

(ב) אך הלא האיש הזה הוא עתים חלים עתים שוטה ובשעה שחלים הוא כפקח לכל דבר וכמ"ש בר"ה (כח ע"א) וברמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ה ובפ"ט מעדות ה"ט ובאה"ע קכ"א ס"ג (ועין משפט ר"ה שם השמיט ציון דברי רמב"ם אלו). אלא שעומד לנגדנו דברי הב"ש סי' קכ"א סק"ד שחידש דהא כשהוא חלים כפיקח לכל דבר היינו כשיש לו וסת קבוע לחלימותו. אבל אם הזמנים מתחלפים שלא בוסת קבוע גם כשהוא חלים אינו כפקח. ויען שהב"ש כתב כן למלתא דפשיטא ולא הביא שום ראיה לדינו מוטל עלינו לראות מקור מקומו טהור מאיזה מקום הוציא כן:

ונ"ל ראיה ברורה לדבריו מיבמות (קיג ע"א) דבעי ר' אשי לר"א דס"ל תרומת חרש ספק הוי מ"ט דר"א פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא וכו' איכא דאמרי פשיטא לי' דדעתי' קלישתא יכו' והכא ה"ט משום דעתים חלים עתים שוטה למאי נ"מ להוציא את אשתו בגט אי אמרת עתים חלים עתים שוטה קדושי מצי מקדש גירושי לא מצי מגרש. וק' למה לא מצי מגרש מה בכך דהוא עתים חלים ועתים שוטה על כל פנים נחזי שעה שהוא חלים ואז הרי הוא כפקח לכל דבריו. וע"כ דזה הטעם כיון דאין לו וסת קבוע לא מצי מגרש לעולם. ואף רבנן דפליגי וסבירא להו במתני' שם דחרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה י"ל דלא פליגי על סברא זו והא דס"ל דמגרש משום דדעתם דחרש אינו ע"ח יע"ש:

ונ"ל אף אי נימא דגם רבנן ס"ל דחרש עתים חלים ועתים שיטה וכן מוכח לשון הגמ' והכא ה"ט כיון דעתים חלים עתים שוטה משמע שהדבר פשוט כן. מכל מקום י"ל שי' הב"ש דבאמת קשה מ"ט דר"א דחרש אינו מגרש הא הוי ס"ס. ספק שמא הוא עתה פקח ואת"ל שהוא עתה שיטה דלמא גם בשעת הקדושין היה שוטה וכשם שכנס כך יוציא. והס"ס מתהפך. ואין לומר משום דאתחזיק ל"מ ס"ס. ז"א דאם היה שוטה בשעת הקדושין לא אתחזק איסורא כלל. אך נ"ל דידוע מ"ש האחרונים דהא דמהני ס"ס לכתחלה דוקא למ"ד סד"א מדאורייתא לקולא. אבל למ"ד סד"א לחומרא מן התורה לא מהני ס"ס לכתחלה. ומש"ה ר"א לשיטתו דס"ל שם כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ולא בעי חתיכה אחת מב' חתיכות וספיקא דאורייתא מן התירה לחומרא לא מהני ס"ס משא"כ חכמים י"ל דס"ל כשיטת רמב"ם ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא שפיר הוי ס"ס ומשום הכי מוציא ברמיזה וכ"ז אם היה עתים חלים ועתים שוטה בשעת קידושין דשייך ס"ס. אבל מי שהיה פקח מתחלה ואחר הנשואין נעשה עתים חלים ועתים שוטה מודים לר"א דאם אין לו וסת קבוע אף כשהוא חלים אינו כפקח וכסברת בית שמואל הנ"ל:

ולכאורה נראה דלא כוותי' מירושלמי גיטין פ"ז ה"א עתים חלים עתים שוטה אמר שמואל כד דהוא חלים יתן גט מה דשמואל כר"ל דאמר בקורדייקוס לכשישתפה ומשני רובא דשמואל מר"ל דהוא אמר חלים יתן גט (ואינו צריך לחכות עד שישתפה לגמרי) והנה כפי' הפשוט ששמואל דאומר בעתים חלים עתים שיטה דמגרש כשחלים אף שעדיין לא נשתפה לגמרי חולק על ר"ל דס"ל בקורדייקוס לכשישתפה. אי נימא כסברת בית שמואל מה ראי' דשמואל ור"ל פליגי הא י"ל בקורדייקוס שאני כיון שאין וסתו קבוע ומשים הכי חלים לא מהני ובעינן שישתפה לגמרי. מה שאין כן הכא בעתים חלים ועתים שוטה כיון דבוסת קבוע מיירי משום הכי סגי כשהוא חלים אלא ע"כ דלא כבית שמואל וגם הכא בעתים חלים ועתים שוטה אפי' אין לו וסת קבוע הוא כפיקח:

אלא שיש לומר בהפוך שמכאן ראי' להבית שמואל ובאמת שמואל ור"ל לא פליגי כלל. ומשים הכי לשמואל סגי כשהוא חלים וא"צ שישתפה לגמרי מפני שיש לו וסת קבוע ומשים הכי רובא דשמואל מר"ל. ובזה מתורץ קושית מראה הפנים שמקשה למה קיי"ל בעתים חלים ועתים שיטה כשמואל וקיי"ל בקורדייקוס כשישתפה הלא שמואל ור"ל פליגי ולדברינו לא פליגי כלל. ואולי זה פי' בשו"ת רשב"א תשס"ה מובא ב"י אה"ע קכ"א שנשאל אי קיי"ל בעתים חלים ועתים שיטה כשהוא חלים הוא כפקח משים דנראה דר' יוחנן בקורדייקוס דאמר לכשישתפה פליג עלה והשיב דקיי"ל כן ודר' יוחנן לא פליג וכדבעינן למכתב ואין מפורש שם החילוק וי"ל דזה הכוונה משום דהכא שאני דיש לו וסת קבוע עדיף:

(ג) וקשה לי על הבית שמואל מתוס' יבמות (לא ע"ב) ד"ה וארעא וכתובות (כ ע"א) ד"ה ואוקי שהקשו בבר שטיא למה לא אזלינן בתר השתא כמ"ש בקדושין (עט ע"ב) אם שכיב מרע היא עליהם להביא ראי' שבריא הי' ותי' כיון דהוא עתים חלים עתים שוטה אין ראי' ממה שהוא עכשיו ואי נימא דעתים חלים ועתים שוטה מיירי דוקא ביש לו קביעות. יום א' חלים יום ב' שוטה וכו' אם כן הני תרי ותרי שנחלקו אי כשהוא שוטה או כשחלים זבין נחלקו באיזה זמן מכר אי ביום א' לחודש או ביום ב'. ואיך ס"ד להקשות כיון דעתה חלים מסתמא מכר ביום א' לחודש (שהי' אז חלים) או כיון דעתה שוטה מכר ביום ב' (שהי' אז שיטה) הא לא תלוי כלל זה בזה וע"כ דעתים חלים ועתים שוטה מיירי אפי' בלא קביעות וסת. והעדים אינם חולקים אם מכר ביום א' או ביום ב' אלא אם היה בשעת מכירה חלים אי שוטה ועל זה שפיר יש מקום להקשות דניזול בתר השתא דהא זה הוא הספק בעצם ועל זה תירצו משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות לא שייך למיזול בתר השתא:

ונראה לי דדברי הבית שמואל מפורשים בב"י אה"ע קכ"א ד"ה ודוקא שכ' שם דעתים חלים ועתים שוטה אפי' בדקוהו לא מהני דשמא חזר אח"כ לשטותו. וקשה דב"י באותו סי' מביא בשם שו"ת רשב"א תשס"ה דהוא כפקח גמור ואיני צריך בדיקה. וע"כ דב"י מיירי באין לו וסת קבוע. וגם אי נימא כמו שכתבתי למעלה דגם רבנן ס"ל דחרש עתים חלים ועתים שוטה. מפורש כן בגיטין (עא ע"ב) נתחרש לא יוציא עולמית דאע"ג דחזי' לי' דחריף לא מהני ונלמד דבע"ח וע"ש ל"מ בדיקה:

והנה במשנה רפ"ז דגיטין מצינו בדיקה לנשתתק בהרכנת ראשו ג' פעמים ובשוטה גמור לא מהני בדיקה כמ"ש שם (עא ע"ב) אע"ג דחזי' דחריף לא מהני. וזה שכתב רמב"ם פ"ב מגירושין הי"ז דאין סומכים על רמיזת החרש ולא על כתבו אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עליו וכן כתב ב"י אה"ע קכ"א ד"ה ובעהע"ט דשיטה בבדיקה מי יהיב גיטא וכן כתב בב"י שם ד"ה מוציא ברמיזה דגבי חרש אין הבדיקה מוציאתו משטותו ודעתא שגישתא דילי' ובאמת שהים של שלמה גיטין פ"ז סי' א' חולק על בית יוסף ומשמע מדבריו דעתים חלים ועתים שוטה מהני בדיקה גמורה. ויש לדחות דכוונתו רק על נשתתק עיי"ש:

(ד) ומכל מקום נראה דבאיש זה גם הבית שמואל מודה דהוי כפקח דהא יש לו וסת קבוע מתי שיש לו ח"נ אז הוא שפוי והוי כוסת המקרים כפיהוק ועטוש שביו"ד סי' קפ"ט. ואין קו' על הבית שמואל משו"ת רא"ש שבטואה"ע קנ"ד ס"ה איש המשתטה יום יום וכו' אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותן שאמרו חכמים הרי שיכול לגרש אף שהי' משתטה יום יום וע"כ מפני שהי' עתים חלים ועתים שוטה. די"ל דכיון שגם בשעת קדושין היה משתטה דינו כחרש דאמרינן ביבמות (קיב ע"ב) כשם שכנס כך מוציא. או י"ל דמיירי שהי' לו וסת קבוע לשעות בכל יום ולא נחית התם לפרושי כי לא עסיק בדין זה:

ועיין בית יוסף אה"ע מ"ד וקכ"א מביא מרי"ו בשם הרמ"ה מי שדעתו צלולה אע"פ שדלה וחלושה קדושיו קדושין ואם עתים צלולה עתים משובשת ולא ידעינן העת שהוא עומד בדעתו הרי זה ספק עכ"ל וי"ל דהפירוש כבית שמואל אף שעתים חלים עתים שוטה מכל מקום כיון שלא ידעינן זמנו ווסתו תמיד ספק הוי. ויש לדחות שהפירוש פשוט כמו בבר שטיא שהיינו מסופקים על זמן שלעבר מה הי' באותה שעה:

(ה) ועכ"פ צריך באיש הזה בשעת חלומו שהוא אי חילה נכפה דקדוק גדול כמ"ש רמב"ם בפ"ט דעדות דצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה ועי' קה"ע גיטין פ"ז ה"א ד"ה אמר דעתים חלים ועתים שוטה לא דמי לנכפה דאפי' בשעת חלומו לא מהני ודבריו תמוהים דהא עתים חלים ועתים שוטה מפרש רמב"ם פכ"ט ממכירה ופ"ט מעדות דקאי לנכפה ומכל מקום כשהוא חלים הוא כפקח לכל דבריו:

ועיין מהרי"ט בשניות חאה"ע סי' ט"ז שכ' דמ"ש רמב"ם פ"ט מעדות ה"ט דשוטה בדבר אחד אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים בכלל שוטה יחשב היינו דוקא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה השעה שהדבר כן ואינו כן ואיך יעיד עכשו על מה שראה בתחלה אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במו"מ או בגיטין וקדושין ומסברי לי' וסבר ואנו מכירים שהבין הדברים כהוגן לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שעושה וראי' מב"ב (קנה ע"ב) שמכר נכסים ואלפוהו דניכל תמרי ונשדי קשייתא בי רבא דמסיק דכיון דמסברו ליה וסבר זביני' זבינא עכ"ל. בודאי אין כוונת מהרי"ט על כל השוטים שבעולם שמועיל בדיקה באותו ענין שאנו צריכים להם אם רואים שמבינים אותו ענין דאיך יחלוק על ב"י וקדמונים הנ"ל. דגם בלא זה תמוה מה מייתי ראי' מב"ב (קנה ע"ב) הא שאני התם דעובדא זו דמסברא לי' וסבר הי' לראי' שלא הי' שוטה כלל מעיקרא כמו שסיים רבא והאי דעביד הכי ששדא קשייתא חוצפה יתירה הוא ומשא"כ מי שהוא שוטה בענין אחר אע"ג דמסברי לי' וסבר אין זה מוציאו מחזקת שוטה. אלא ע"כ דכוונת מהרי"ט דמשם מוכח דמסברי וסברי מלתא היא ואף שמתחלה הי' ס"ד דרבא דשוטה הוא מ"מ ע"י מסברי לי' וסבר יצא מכלל זה. כן בעובדא דילי' מהני מסברי לי' וסבר בשביל שלא הי' שוטה גמור והי' כעין הפתאים שהביא רמב"ם פ"ט מעדות ה"י. ועי' נדה (יג ע"ב) החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה דמקשה היינו שוטה ומשני שנטרפה דעתה על ידי חולי וסוטה (כד ע"א) אשת שוטה ואשת שעמום ופירש"י לקוי בתמהון לב:

ומה שכתב כ"ת אומדנא דאדעתא דהכי לא נתקדשה. זה אינו דהא גם קודם הנשואין הי' בשטותו באופן זה וידעה וסברה וקבלה כמ"ש קנ"ד ס"א בהג"ה דאם ידעה במומיו קודם קידושין אין כופים להוציא דסברה וקבלה ואם אח"כ נשתטה א"כ היו הקדושין טובים:

(ו) ועל דבר אשר שאל כ"ת כי יען שעת שפויו הוא רק שני שעות ומחצה משעה ששית אחר חצות היום עד שמינית וחצי וצריך להניח ע"פ דין רבע שעה לסוף שטותו ורבע שעה לתחלת שטותו ובשתי שעות אי אפשר לגמור סדור הגט. לכן ההכרח לכתוב הגט בסרוגין בארבעה או חמשה ימים ולכתוב בו זמן הנתינה. והביא כ"ת דעת ה"ה פ"א מגרושין הכ"ד דהא דמאוחר פסול היינו שנכתב ונחתם בתשרי וכתב בו זמן מרחשוון שלאחריו אבל אם עומד בתשרי וכתב אז הגט וכתב זמן מרחשוון וחתמו העדים במרחשוון ביום שכתיב בו כשר דלא הוי מאוחר הואיל והחתימה היתה בזמן הכתוב בו. אך שער המלך שם הכ"ה משיג עליו וכמו שמובא בפתחי תשובה קכ"ז סקי"ד עיי"ש:

הנה לכאורה לשיטת רמב"ם בפ"ג מגרושין ה"ו דמתיר לכתוב טופס מפני תקנת סופרים הי' עצה כאן לכתוב בתחלה הטופס של הגט. וכתיבת תורף וחתימה ונתינה יכולים להיות ביום א' בשתי שעות. ואף דהכא לא שייך תקנת סופרים מכל מקום נראה כיון דהוא תקנת האשה שלא תתעגן ודאי דעדיף מתקנת סופרים דתקנת עגונות מלא בש"ס בכמה דוכתי והקילו משום תקנת עגונות כמה איסורים. מה שאין כן תקנת סופרים דלא מצינו רק כאן:

ואך יש לדחות דבאמת אמרי בגיטין (כו ע"ב) ר' חסדא אמר אבימי משום תק"ע אמרי לה ר' אלעזר היא דע"מ כרתי דכותבין טופס משום שמא ילך למדינת הים ומעגן ומותיב לה. א"כ יש לומר דוקא היכא שיש שניהם תקנת סופרים ותקנת עגונות אז התירו לכתוב טופס אבל היכא שיש רק תקנת עגונות לבד לא התירו. ולפי זה קשה על הרמב"ם למה שביק טעם תקנת עגונות דהוא טעם חזק ושכיח ונקט רק תקנת סופרים בלבד. ונראה שדעת רמב"ם דאף דתקנת עגונות עדיף מתקנת סופרים מכל מקום שם דנימא דהתירו תמיד לכתוב טופסי גיטין משים דחיישינן שיקרה פעם אחת שעל ידי אחור שעה קלה אחת דלא ימצא סופר מוכן יניחנה על ידי זה עגונה על כל ימי' זה לא שכיחא. ועיקר הטעם רק משום תקנת סופרים ששכיחי סופרים לכן נקט רמב"ם רק תקנת סופרים. וכל זה בסתם כתיבת טופסים שאין עגון לפנינו אבל היכא דבאמת יש חשש עגון כנדון דידן שפיר מודה רמב"ם דמותר לכתוב טופס אף שלא שייך תקנת סופרים דתקנת עגונות ודאי עדיף מתק"ס:

ובפרט דהכא בנדון זה קיל טפי. דבגמ' דר' יהודה ור' אלעזר דאסרו לכתוב טופס דגזרו טופס אטו תורף דיהי' פסיל דאורייתא דשלא לשמה וכמ"ש רש"י (כו ע"א) ד"ה אלא. מה שאין כן הכא אם מצוה בבריאתו לכתוב כל הגט והסופר יכתוב רק את הטופס לא שייך גזרה אטו תורף דאפי' אם יכתוב גם את התורף יהי' כשר מדאורייתא לשיטת רמב"ם פ"ב מגרושין הט"ו דבריא שצוה לכתוב ונכתב בעת שטותו פסול רק מדרבנן ואפי' לשיטת רא"ש גיטין פ"ג סי' ב' דאוסר לכתחלה לכתוב טופס מכל מקום יש לומר דהכא בנדון דידן שעת הדחק וענין כזה כדיעבד דמי:

אך מכל מקום למעשה ודאי דאי אפשר לסמוך על זה דהרבה גדולי ראשונים פסקו כר' אלעזר דפסול דגזר טופס אטו תורף כמובא ברא"ש ורשב"א ובית שמואל קל"א סק"ב. וגם ברמב"ם יש נוסחא דפסול כמ"ש בכסף משנה שם. ובודאי שכן הי' גירסת הרב המגיד עיי"ש שמסיים דקרי רב עלי' דר"א טוביינא דחכימי וזה הלא יסוד וראיה של פוסקים הפוסלים:

(ז) אך לפי דעת הראשונים אלו דגוזרים טופס אטו תורף אפי' דיעבד יקשה בלא זה בנדון דידן. דהא מוכרחים לצמצם זמן לכתיבה רק בשעה קבועה ואם יכתוב רגע אח"כ בעת שטותו פסול. ואם כן קשה נגזור גם כן שמא יוסיף לכתוב גם בעת שטותו. וגזרה זו קרובה יותר מגזרת טופס אטו תורף. דטופס ותורף הם ב' ענינים ולא מיחלפי כל כך זה בזה. אבל הכא אין היכר בנוסח המותר והאסור רק יש חילוק בזמן שברגע זו מותר לכתוב וברגע אחר כך אסור וניחוש שמא ישכח ויכתוב גם אח"כ בזמן האיסור:

ויש לומר על פי מה שכתב בר"ן גיטין (כא ע"ב) דהקשה מה שנא דבמחובר שרי טופס בדיעבד ובפ' כל הגט גבי כותב טופסי גיטין פסלי' אפי' דיעבד ובחש"ו שרי' אפי' לכתחלה לכתוב על ידם טופס. ותירץ דיש ג' חלוקים בדבר. בסופרים דהיא מלתא דשכיחא טובא שעושים כן להשתכר אסרו טופס אפי' דיעבד ומחובר דלא שכיח כל כך אסור לכתחלה ודיעבד מותר. וחש"ו דלא שכיח כלל שיכתבו אפי' לכתחלה מותר לכתוב טופס. וא"כ הכא נמי דמי לחרש שוטה וקטן דכמו דלא שכיח שיצוה לשיטה לכתוב גט הכי נמי הוי מלתא דלא שכיחא כלל שיקרה כן שוטה כזה שיהי' לו וסת לבריאתו רק שעה קטנה ולא גזרו בכהאי גוונא:

אך קשה לשיטת רמב"ם פ"ג מגירושין הי"ח דאינו מתיר בחרש שוטה וקטן לכתוב טופס רק בעומד פקח על גבן הרי דאפי' במלתא דלא שכיחא גזר. ויש לומר דסבירא לי' לרמב"ם כמ"ש ב"ח אה"ע קכ"ג דכתיבת חרש שוטה וקטן שכיחא. וס"ל דחרש שוטה וקטן ומחובר שוים ומשום הכי מותר רק אם עומד על גבן אבל במלתא דלא שכיח כלל כנדון דידן מודה רמב"ם דכשר לכתחלה:

או יש לומר דכבר כתבתי דרמב"ם דמתיר משום תקנת סופרים מכל שכן דמתיר מפני תקנת עגונות ומשום הכי יש לומר בחרש שוטה וקטן ובמחובר דלא שייך תקנת עגונות דהא יותר שכיח שיכתוב בר דעת מחרש שיטה וקטן וכן הא יכול לכתוב בתלוש לכן גזרו לכתחלה. משא"כ הכא דשייך תקנת עגונות מודה דמותר גם לכתחלה. ולהחולקים עליו בתקנת סופרים לא קשה דהם ס"ל דחרש שיטה וקטן אפי' לכתחלה כותבים משום דלא שכיח והכא נמי כיון דלא שכיח שרי:

ובזה יש ליישב גם שיטת הר"י (ברמ"א אה"ע קכ"ג סעיף ג') דפוסל אפי' דיעבד בחרש שוטה וקטן וע"כ דס"ל דהא דמחובר כשר דיעבד משום דלא שכיח כלל כמ"ש ב"ח. וחרש שוטה וקטן כיון דיוכל לקרה כן דחרש שוטה וקטן יכתוב פסול. ומכל מקום אפי' במחובר דלא שכיח כלל אסור לכתחלה. אם כן ה"נ בנדון דידן אף דלא שכיח שיקרה שוטה כזה שיהי' רק שעה א' ביום חלים מכל מקום יאסר לכתחלה וי"ל גם כן כמ"ש לעיל דס"ל דכל זה רק היכא שיש עצה אחרת ולא שייך תקנת עגונות. אבל במקום תקנת עגונות מודה דבמלתא דלא שכיחא אפי' לכתחילה מותר. או כמ"ש לעיל דשעת הדחק כדיעבד דמי. ועי' פר"ח שם דחולק על פי' ב"י בדעת ר"י ודעתו דגם ר"י סובר דחרש שוטה וקטן כשר דיעבד:

(ח) ונראה לי עוד כמו דאמרינן בשבת (יב ע"ב) דאסרו לקרות לאור הנר גזרה שמא יטה ובשני בני אדם קורים בענין אחד לא גזרו דחברו יזכירנו שלא להטות הכא נמי יש עצה שיעמוד אחד על גבי הסופר וישגיח בשעת כתיבה דלפני התחלת שטותו של המגרש יפסיק הכתיבה:

ויש לדון בזה דבמשנה שבת (קמז ע"א) איתא אבל עשרה בני אדם מסתפגים באלונטית אחת ומביאים בידם ועיי"ש בגמ' משום דרבים נינהו מדכרי אהדדי ומשמע דוקא עשרה שרי אבל בשני בנ"א לא מהני שחברו יזכירנו וקשה מ"ש משמא יטה דשפיר דמי בתרי. ונראה לי לחלק דרק בדבר ששכיח ששני אנשים עושים המעשה הזאת ביחד אמרינן שפיר דתחלת הגזרה לא היתה כלל עליהם אבל בדבר שהדרך רק לעשות ביחידות וגזרו עלי' ביחיד אז אפי' חברו עומד על גביו ושומרו לא מהני דלא פליג כמ"ש בשבת (יב ע"ב) אפי' גבוה ב' קומות אסור אלא אז שרי רק בעשרה דהוי רבים ופרסום גדול ובכה"ג לא גזרו כלל. ולכן דוקא בקריאה בספרים דהי' שכיח שילמדו שנים ביחד וכמ"ש ברכות (סג ע"ב) חרב על הבדים שעוסקים בד בבד בתורה לא גזרו בשנים וכיון דתחלת הגזרה לא היתה בשנים קורים ביחד לכן אפי' אחד קורא והשני עומד על גביו שרי כמ"ש או"ח ער"ה ס"ג דגם זה נכלל בכלל שנים דלא גזרו מה שאין כן בסיפוג באלונטית דהדרך שכל אחד ואחד מסתפג באלונטות מיוחדה בפני עצמו אפי' אירע ששנים נסתפגו ביחד לא מהני וצריך דוקא רבים צבור גדול, וזה י"ל כוונת חילוק הב"ח ער"ה ד"ה דוקא שכ' בלא יפלה את כליו אפי' שנים אסור וה"ט משום דדוקא קריאה ששכיחא בשנים לא גזרו משא"כ פילוי כלים דלא שכיחא בשנים אמרינן לא פליג. ובזה מיושב קושית מהרי"ל מובא מג"א שם סק"ה למה אסורים שנים לרכוב ביחד הא לא שייך לגזור שמא יחתוך זמורה דחברו יזכירנו ולהנ"ל ניחא כיון דדרך לרכוב יחידי הוי כפלוי כלים דלא פליג. ובזה מיושב בכל הני דתנן במתני' ביצה (לו ע"ב) דאין מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין מגזרה דשמא יכתוב ולא מצינו היתר בשנים וע"כ משום דכל אלו נעשים ביחיד אמרינן לא פליג. והא דגזרו שמא יכתוב באין דנין אף דדיני ממונות בשלשה עי' חידושי הרי"ם חו"מ סי' ה' שפלפל בזה:

ולפי זה יש לומר דהכא בגט דמדינא יכול הסופר לכתבו ביחיד ואין צריך שיהיו עדי החתימה בשעת הכתיבה כמ"ש בית שמואל קל"א סק"ט ובפתחי תשובה סדר הגט סקט"ו בשם הלבוש משום הכי אף שאחד עומד על גבו ומשגיח עליו לא מהני:

אך יש ליישב קושיא הנ"ל מה בין קריאה לאור הנר דלא גזרינן בשנים ובאלונטית צריך דוקא רבים עשרה על פי מה שכתב מגן אברהם ער"ה סק"ה בפי' דברי הב"ח הנ"ל דרק בקריאה דמצוה הוא התירו בתרי ולא בפלוי כלים ומשום הכי הוא הדין באלונטית דדבר הרשות הוא צריך רבים דוקא. ולפי זה בגט זה שהוא תקנת עגון ומצוה הוא שרי אם יהי' לו משגיח:

אך שוב ראיתי בתוס' שבת (קמז ע"ב) ד"ה דתניא בהא דאמרו שם בגמ' דרבי ס"ל דמותר ליחיד להביא אלונטית בידו ולא גזר שמא יסחוט דאמר רבי כשהיינו למדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלים שמן ואלונטית מחצר לגג וכו' וכתבו תוס' מסתמא הי' רבי יחידי כשנשא האלונטית שר' שמעון לא הי' נושא עמו דהא סבירא לי' שיחיד מותר להביאה ולא חייש לסחיטה. ומפורש שדעתם דאלו הי' ר' שמעון עמו הי' מותר אף לדעת סתמא דמתני' ולא הי' ראי' דרבי חולק על דינא דמתני' דהא דאמרי' במתני' דעשרה מסתפגין לאו דוקא וגם בשנים מותר כמו בקריאה לאור הנר. ואף דבגמ' אמרו כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי גם לשנים קרי רבים וכמ"ש תוס' גיטין (מו ע"א) ד"ה רנב"י ואם כן נדחה חלוק הנ"ל ואפי' בדבר שאין הדרך לעשות ברבים מכל מקום לא גזרו בשנים. אך הוי תיובתא משם גם על מה שכתב מגן אברהם הנ"ל בפי' דברי ב"ח דבדבר הרשות לא מהני תרי. וכאן מפורש דאפי' בדבר הרשות שרי בשנים וכדעת ט"ז ער"ה סק"ג דלית לי' חלוק זה. ולכאורה קשה מראש השנה (כט ע"ב) בשופר ולולב בשבת דגזרו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים למה עקרו חכמים מצוה דאורייתא יתקנו שיהי' אחר עומד על גביו ויזהירנו שלא יצא לרשות הרבים ומפורש דלא מהני אפי' בשנים דדוקא במקדש היו תוקעים ובבית דין הגדול ולא בסתם בית דין ועי' רמב"ם פ"ב משופר ה"ט שכ' הטעם דהותר במקום בית דין משום דבית דין זריזים ומודיעים את העם ומכל מקום לא סמכינן על זה רק בבית דין סמוך. ויש לומר כמ"ש ר"ן שם חילוק בין שופר ולולב למילה בשבת דלא גזרינן שמא יעבירנו משים דשופר ולולב הכל טרודים ולא מדכר חד לחברי' וכן בהזאה. מה שאין כן במילה דאמרי' שחברו יזכירנו. ומשום הכי לא סמכי' על עומד על גביו מפני הטרדה:

וגם מצאתי בחתם סופר או"ח סי' קמ"ה שכ' דאף שכתב ר"ן ביצה (לו ע"ב) דאין מגרשין בשבת משום שמא יכתוב דעיקר גרושין על ידי כתיבה מכל מקום תוס' שם סד"ה והא שכתבו דאין מגרשים לפי שנראה כקונה קנין חולקים עליו וסבירא להו כיון דרוב פעמים אין כותבים גט אלא כשהעדים עמהם בשעת הכתיבה. לא גזרינן שמא יכתוב כמו דלא גזרינן שמא יטה אם יש אחר עמו ומשום הכי הוצרכו רק משום קנין:

ויותר נראה לומר דאף דנראה דגזרה זו קרובה שיכתוב גם בעת שטותו של המגרש מכל מקום כיין דלא מצינו בגמ' גזרה זו אין לנו לגזור גזרות מדעתנו וכעין מ"ש ביבמות (קטז ע"ב) לא אמרו אלא ירדן ובספינה וכמעשה שהי' וכן כתב מגן אברהם ש"א ס"ק נ"ח בשם בית יוסף או"ח ס"ס י"ג ד"ה ואפשר לומר דאף דהא דאמרי' במנחות (לז ע"ב) בנפסק לו ציצית אינו צריך לפשוט את הבגד משום כבוד הבריות לא שייך בטליתות דידן שאין לובשים אותו משים מלבוש מכל מקום כיון דבטליתות דידהו הי' זלזול בפשיטתן ולא גזרו רבנן בכרמלית לא פליג אפי' לדידן ויש לדחות דשאני התם שהותר בפי' בגמ' י"ל לא פלוג מה שאין כן הכא. אך עי' ה"ה פ"ה מחמץ סוף ה"כ דאין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל וכיוצא בו כתב רא"ש יבמות פי"ג ס"ס ז' דאין לחדש קנס מדעתנו אם לא שנמצא שקנסו כיוצא בו וכן כתב פרי חדש יו"ד סי' נ"ה סקט"ז שאין לנו לחדש גזרות מדעתנו וכן כתב משנה למלך פ"ב מסוטה סוף הי"ב והדבר צריך תלמוד שהרב ז"ל יחדש גזרה שלא נזכרה בתלמוד עיי"ש ויש לחלק בדברים ואכ"מ להאריך:

(ט) ונבא אל העיון. הנה אם נשתטה באמצע הכתיבה אם מה שנכתב כבר לא נתבטל. מחלוקת בית יוסף אה"ע קכ"א וט"ז שם סק"ד בפי' דברי תוס' גיטין (ע ע"ב) ד"ה התם שכ' בגט שכיב מרע צריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה. דדעת בית יוסף דרק בעת הקלקול אין כותבים אבל מה שנכתב בשעת שיפייו לא נתבטל על ידי השטות של אח"כ וט"ז חולק דאם כתב מקצת הגט ואח"כ נשתטה בטל ונתקלקל גם מה שכתב מתחלה:

ונדון על דברי הטורי זהב. ידוע מחלוקת הראשונים אי בעינן שליחות בכתיבת הגט. דעת תוס' גיטין (ט ע"ב) ד"ה אע"פ ויבמות (נב ע"ב) ד"ה ולאשה וטואה"ע ק"כ ס"א ורמ"ה מובא בטואה"ע קכ"ג דבעינן שליחות בכתיבה וכן נראה פשטות דברי רמב"ם רפ"ב מגירושין מ"ש אח הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה מוכח דגם כתיבת סופר הוא מטעם שליחות דידי' כמו נתינת שלוחו וכמ"ש הרב המגיד שם משום שלוחו של אדם כמותו וכן פירש מחנה אפרים בחידושיו על רמב"ם פ"ג מגירושין הט"ו אבל דעת תוס' עירובין (יג ע"א) ד"ה אבל ודעה ראשונה בתוס' גיטין (כב ע"ב) ד"ה והא ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם וגיטין (פו ע"ב) דא"צ שליחות בכתיבה והא דבעינן שיצוה לסופר לכתוב משום דאי לא נכתב בצווי הבעל אינו לשמה וכן כתב בית שמואל קנ"ג סק"ה בדעת הרמב"ם. וכן נראה ממ"ש רמב"ם פ"א ה"א תנאי י' ושיהי' הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה ובכתיבה לא הזכיר מזה כלום שיהי' הבעל או שלוחו הכותב. ואולי יש לומר דגם דעת רש"י יבמות (נב ע"ב) ד"ה ולאשה שלא כתב כתוס' משום שליחות אלא משום שאון הגט ראוי לגרושי משום דסבירא לי' דלא בעינן שליחות בכתיבה. ואינו מוכרח:

והנה לדעת הפוסקים דבעי שליחות בכתיבה מובן למה אם נשתטה המשלח אח"כ פסול דאף דנראה בנזיר (יב ע"א) דלא אמרי' דבשעה שעושה השליח מעשה השליחות אז היי מעשה השליח כמעשה המשלח אלא אמרינן דמוסר לו המשלח כחו תיכף בשעת הצייוי ומשום הכי כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מני משוי שליח אף דבשעה שגומר השליח את השליחות אז מני המשלח לעשיתו. מכל מקום יש לומר דבעינן תרווייהו שיהי' המשלח ראוי תיכף בשעת הציווי וגם בשעת עשיית השליחות. אבל לשיטת הסוברים דא"צ בכתיבה שליחות רק הא דצריך לצוות לסופר לכתוב הוא משום לשמה. צריך ביאור אם צוה הבעל לכתוב לשמה מה אכפת לן אם נשתטה אח"כ הא כבר יודע הסופר לכתוב לשמה. אך עי' מרדכי יבמות ספ"ה דכתב דאף דלא בעי' שליחות בכתיבה מכל מקום בעי' שיהי' הבעל ראוי לשליחות והפני יהושע גיטין (ע ע"ב) מחדש ודורש משום דכ' יכתב ונתן בעינן שיהי' בשעת כתיבה ראוי לנתינה וזה דבר חדש וכבר תמה עליו בשושנת העמקים כלל כ"ג בשם הגר"ח כהן ז"ל מנא לי' מעצמו לדרוש כן:

והנה נראה אי נימא כמ"ש מרדכי דבעינן שיהי' ראוי לשליחות אז יש מקום לדברי ט"ז דאם נשתטה אח"כ בטל דהא אינו ראוי עוד לשליחות. אבל לפי מה שכתב הפני יהושע נראה דאם נשחטה אח"כ אין זה חסרון לכל מה שכתב מתחלה. ואין לומר דלטעם פני יהושע בעי' וכתב ונתן שלא יפסיק בין כתיבה לנתינה שים דבר המבטל את הגט ומשים הכי אם נשתטה באמצע פסול. זה איני דמפורש בתוס' גיטין (ד ע"א) ד"ה עד דאם כתב גט על תלוש ונטעו והשריש ותלשו וחתמי כשר הרי אף דבאותה שעה שהי' מחובר לא הי' ראוי לגרושין לא אכפת לן:

ועוד נראה דהר"ן גיטין (פח ע"א) מביא בשם רמב"ן שאם אמר לסופר כתיב גט וכתב חציו ונמלך בעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותי וכשחזר אח"כ וא"ל להשלימו לא מהני דלא עשאו שלית אלא לחצי הגט והר"ן חלק עליו וכתב כשם שהבעל יכול לכתוב ולהמלך ולחזור ולכתוב שהרי לא שמענו פסול בכך למה לא יהי' רשאי למנות שליח לחצאין. והנה לכאורה מוכח מהר"ן דלא כט"ז דכשם שהביטול איני מזיק למה שכתב. כן אינו מזיק אם נשחטה. אך נראה דאין ראי' משם דדעת רמב"ן ור"ן גיטין (לב ע"ב) דאף אם רוצה אינו יכיל לבטל גוף הגט וע"כ דמיירי דביטל רק את השליחות ומשום הכי גוף הגט לא נתבטל. אך לפי זה יהי' מקום לדברי הט"ז רק לשיטת רמב"ם פ"ו מגירושין הכ"א דיכול לבטל גם את גוף הגט אז י"ל דנשתטה הוי כביטלו בפי' אבל לדעת רוב הראשונים דסבירא להו דאין מועיל ביטול כלל לגוף הגט אם כן למה גרע נשחטה מביטלו בפירוש. ויש לומר על פי מה שכתבו תוס' גיטין (פח ע"א) ד"ה ודלמא בשם הר' עזרא הנביא דכל זמן שלא נגמר יכול לבטלו הכי נמי יש לומר בנשתטה באמצע הכתיבה היי כביטל מקצתו. אך על כל פנים זה תי' רק על נשתטה באמצע הכתיבה אבל בנשתטה בין כתיבה לנתינה דגם כן דעת ט"ז דפסול קשה למה יגרע מביטל בפירוש דאיננו בטל:

ועוד קשה מאין למד הט"ז דשטות הוי כביטל את הגט בפירוש ועי' ר"ן גיטין (פח ע"א) הנ"ל דמקשה על רמב"ן וכתב דלא מצינו פסול בנמלך במחציתו הכי נמי יש לומר דלא מצינו פסול בנשחטה במחציתו. ועוד קשה דלט"ז דסבירא לי' נשתטה מבטל הכתיבה שלמפרע אלא שאם עדיין לא התחיל לכתוב ל"צ למיהדר ולאמלוכי צ"ל דס"ל דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו תיכף בשעת הצווי רק בשעת השליחות אז נעשה כמותו ומשום הכי אין מזיק אם נשתטה טרם שהתחיל השליח לעשות שליחותו. וקשה דבנזיר (יב ע"א) דאמרי' הי' לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן כל מלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח לא משמע כן. דאם כן כמו הכא אף שנשתטה המשלח ובטל השליחות מכל מקום אמרי' שאין זה חסרון משום דבשעה שיעשה השליח שליחותו רק אז נעשה כמותי ואז המשלח הוי ראוי. נימא גם התם בנזיר מה אכפת לי' דעתה היא אשת איש מכל מקום בשעה שיקדשנה השליח שאז יהי' כמותי אז היא ראוי. וע"כ דהא דשלוחו כמותו היינו בשעת ציוי השליחות לכן אם היתה אז אשת איש א"י השליח לקדשה אף שעתה בשעת עשיית השליחות היא פנוי'. ואם כן נימא גם בנשחטה המשלח אח"כ דבטל השליחות ולמה א"צ לאמלוכי בי'. וע"כ צ"ל דשטות אינו מבטל כלל את השליחות אלא שלשעתה א"י לכתוב אבל חוזר וניעור מעצמו כחו אם חזר לבריאתו. אם כן ה"נ בנתקלקל באמצע הכתיבה לא נתבטלה הכתיבה:

והנה לענין דינא ד"מ קכ"א סק"א כתב טוב להחמיר ולחוש לדברי סדה"ג שיהי' שפוי מתחילת הכתיבה עד אחר הנתינה מוכח דרק לכתחלה יש לחוש אבל דיעבד שר וכן כתב בית שמואל קכ"א סק"ה דדיעבד כשר וכן ממהרש"א גיטין (ע ע"ב) מבואר כבית יוסף עיי"ש שכתב לא ידענא מנלי' לפסול בנתקלקל בינתיים כיין שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה וכן כתב פני יהושע שם. ובפרט דיש לצרף דעת רמב"ם דאם צוה כשהיא בריא ונשתטה הוי רק פסול דרבנן כמ"ש חלקת מחוקק קכ"א סק"ב ובית שמואל סק"ג וסק"ה ופרי חדש ס"ב והגר"א אות ד':

(י) עתה נדבר מענין זמן הגט. הנה במאוחר יש ג' שיטות. דעת רמב"ם פ"א מגירושין הכ"ה דפסול ועי' ה"ה שכתב בטעמו דגזרה אטו מוקדם. ועי' תוס' גיטין (יז ע"א) ד"ה ר"ל דיש במאוחר חשש פירות ועי' ר"ן שם דשייך גם חשש שמא יחפה. ודעת ראב"ד שם דמאוחר כשר אלא שלענין פירות וכתובה הוי כהתנה עמה שיאכל פירות ולא תגבה כתיבתה עד זמן הכתוב בו. ושיטת תוס' כתובות (ב ע"ב) סד"ה דלמא וגיטין (יז ע"א) ד"ה ר"ל ושם (פ ע"א) ד"ה וכי דמאוחר כשר אלא שכתבו שם (יז ע"א) ד"ה ר"ל שאינה מגורשת רק כשיגיע זמנו דהוי כהתנה עמה לאחר ל' יום. והנה הראשונים ז"ל הקשו על הרמב"ם מבבא בתרא (קס ע"א) דמקושר יכול לעשותו פשוט אף דמאוחר היא דאמרי' שם (קסד ע"ב) דמקושר מלך שנה מונים לו שתים:

ונראה לי דהנה הרמב"ם פ"ב מגירושין ה"ב כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה אף מוקדם הוא וע"כ דערו דמוקדם הוי רק כשהכתיבה והחתימה היו בפסול אבל אם היו בזמן הראוי אף שהנתינה לא היתה אז כשר וכן כתב פ"ג שם ה"ה מי שכתב לגרש את אשתו ונמלך ולא גרשה ונתיחד עמה אח"כ לא יגרשנה באותו הגט פעם אחרת כשירצה לגרשה וכו' ולמה לא יגרשנה בו לכתחלה גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הרי דלולא כן הי' כשר לכתחלה ולא הוי מוקדם כיון שהכתיבה והחתימה היו כראוי בזמנם. וכן כתב בית שמואל קכ"ז סק"ז וקמ"ח סק"א דשיטת רמב"ם אם נתאחרה הנתינה כשר ונ"ל ראי' ממתני' גיטין (יז ע"א) נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר דקשה מה קמשמע לן הא פשיטא וע"כ דהכוונה אם רק הכתיבה והחתימה היו בזמנם אף שהנתינה היתה אח"כ כשר ותלוי רק בכתיבה וחתימה. ועי' לחם משנה פ"ג מגירושין ה"ה שנשאר בקושיא בגט ישן למה אינו פסול משום מוקדם ולא קשה מידי דלשיטת רמב"ם זה אינו מוקדם כלל. ונראה שמה שכתב בטור אה"ע קכ"ז על פסק ר"י דכל גט שלא נמסר ביום כתיבה אין תקנה להכשירו אלא על ידי שליח. וכתב הטור שאין נראה כן מדברי הרמב"ם. ועיי"ש בבית יוסף שתמה דמדברי רמב"ם שהביא הטור אין ראי' שחולק על ר"י דרמב"ם מיירי בשלא נכתב עדיין הגט ודאי שאין כותבין זמן האמירה לכולי עלמא ועיין בית שמואל סק"ז בשם ש"ך שהקשה גם כן על הטור. ונראה שעיקר כוונת הטור על דברי רמב"ם רפ"ב הנ"ל דמבואר שחולק על דברי ר"י וסבירא לי' שאם נכתב ונחתם בזמנו יכול אפי' בעצמו למסרו מתי שרוצה ואינו מוקדם כלל ועי' ט"ז סק"ד שפי' גם כן כן אך לא הביא דברי רמב"ם המפורשים כן. ומשום הכי לשיטתו פשיטא כמו שמוקדם פסול רק אם הי' בשעת חתימה מוקדם אבל אם היו הכתיבה והחתימה בהכשר שוב אינו נפסל ע"י הנתינה אם כן הוא הדין מאוחר ודאי לא גרע ממוקדם ופסול רק כשהי' החתימה בפסול אבל אם אחר החתימה נעשה מאוחר כשר ומשים הכי מקושר כיון שנכתב בהכשר אף שנתפשט אחרי כך כשר:

או יש לומר דלפי מה שכתבו המפרשים דרמב"ם מודה דאם הנתינה היתה בזמן הכתוב בגט אף דהכתיבה והחתימה היו מקודם לא הוי מאוחר וכשר. יש לומר דרמב"ם מפרש דמקושר יכול לעשותו פשיט היינו שיכול ליתנו אז בזמנו ואף שנראה דוחק לפרש כן דאם כן אינו דומה לפשוט שיכול ליתנו תיכף ובמקושר צריך לחכות עד זמן הכתוב בו מכל מקום הרי גם לתוס' גיטין (יז ע"א) ד"ה ר"ל שכתבו דמאוחר אף שנתנו לה עכשיו מכל מקום אין הגירושין חלים עד שיגיע הזמן ואם כן גם כן לא דמי לגט פשוט שרוצה לגרש בו מעכשיו וע"כ צריך לומר דהפירוש רק דר' חנינא בן גמליאל (במתני' ב"ב קס ע"א) בא לאפוקי מתנא קמא דקאמר שפסול לגמרי. כמו כן יש לומר לשיטת רמב"ם דמכל מקום אינו פסול לגמרי ויכשר ליתנו בזמנו:

או יש לומר דחשש חפוי לא שייך במאוחר כמ"ש ראב"ד הנ"ל דמאוחר מותרת להנשא מיד לפי שאינו יכול לקלקלה פי' שאין חשש שמא יחפה וכן כתב הרב המגיד שם וכן כתב רמב"ן גיטין (יז ע"ב) וכן כתבו תוס' ד"ה ר"ל עיי"ש וכן כתב בית יוסף סי' קכ"ז. אלא שיש חשש פירות. והנה ראב"ד כתב דאין חשש פירות דהוי כהתנה עמה שיאכל פירותי' עד אותו זמן ובדין קאכל. ונראה דמשום הכי לא ניחא לרמב"ם טעם זה דתנאי. משום דסבירא לי' פ"ו מאישות ה"ב כר' מאיר דבעינן תנאי כפול ואם לא כפלו בטל תנאו ואם כן מדינא יש לה פירות ותפסידם שלא כדין. מה שאין כן ר' חנינא בן גמליאל ב"ב (קס ע"א) לשיטתו במתני' קידושין (סא ע"א) דסבירא לי' דא"צ תנאי כפול שפיר לא שייך חשש פירות דהוי כאלו התנה וכמ"ש הראב"ד. ושוב מצאתי כן בס' אבני מלואים קכ"ז ושמחתי שכוונתי לדעתו ב"ה:

או יש לומר דדעת רמב"ם מאוחר פסול ולא אמרי' כמ"ש תוס' הנ"ל דהוי כמתנה שלא תתגרש בו אלא בזמנו משום דקיי"ל כר' אלעזר עדי מסירה כרתי. ולכן כיון דבשעת מסירה לא התנה. מגורשת מהיום. ומשום הכי פסול מדרבנן מחשש חיפוי ופירות. מה שאין כן אי נימא עדי חתימה כרתי אמרי' דהם עשו הכריתות על זמן שכתוב בגט שלא תתגרש רק אז ולכן אף שמסרו לה קודם זמן הכתוב בגט כשר דהכריתות הוא רק על הזמן. ויש לומר דר' חנינא בן גמליאל סבירא לי' כר' מאיר דעדי חתימה כרתי ולכן מקושר יכול לעשותו פשוט:

(יא) עוד הקשו עליו מיבמות (נב ע"א) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי ולכשאכנסנה אגרשנה כשר הרי דמאוחר כשר. ויש לומר דמיירי שבו ביום כנסה וגרשה כמו שהי' ס"ד תוס' גיטין (פ ע"א) ד"ה וכי. או נראה כמ"ש למעלה דשיטת רמב"ם אם נתאחרה הנתינה אינו מיקדם יש לומר דמיירי דכ' זמן של עכשיו וכמ"ש רש"י יבמות (נב ע"א) כן נראה מסדור דין זה שהביאו פ"ג מגירושין ה"ו אחר דין גט ישן ומיירי ככל גט ישן שזמנו עכשיו. או יש לומר כמ"ש הבית שמואל קל"ב סק"א דכתב זמן של אח"כ כשר לשיטת המפרשים דמאוחר שהי' הנתינה בזמן הכתוב בו כשר:

ולא קשה לשיטת הרמב"ם איך אמרי' ביבמות דבידו לגרשה הא אין בידו לגרשה בגט זה עכשיו דיהי' מאוחר ופסול. דנראה דאין הפירוש בידו לגרשה עתה בגט זה דאם לא כן בכל גט שכתוב בו תנאי יהי' פסול משום דאין בידו לגרש בגט זה עכשיו והוי על אח"כ דבר שלא בא לעולם. ועי' רמב"ם פ"ח מגירושין ה"ד דכשר וע"כ משום דבידו לגרשה עתה בגט אחר וא"צ שיהי' בידו לגרשה בגט זה והכא נמי כן. ולכאורה מרש"י יבמות (נב ע"ב) ד"ה ולאשה מוכח דבעי' שיהי' זה הגט בעצמו ראוי עכשיו לגירושין ומכל מקים יש לומר שאין מוכרח לפרש כן ועיי"ש:

וקשה לשיטתו למה לא תנן במתני' גיטין (יז ע"א) מאוחר פסול כמו דתנן מוקדם. ויש לומר כמ"ש תוס' ד"ה ור"ש דבמתני' לא מיירי רק בגט שנכתב בזמנו אלא שנחתם אח"כ אבל בזמן שנכתב בשקר לא מיירי משום שהעדים אינם חותמים אלא על גט שיודעים שזמנו אמת ולא שכיח שיחתמו על גט שזמנו שקר ומשום הכי לא תנן מאוחר:

(יב) והנה הרב המגיד בפ"א מגירושין הכ"ה כתב דגם רמב"ם הפוסל במאוחר מכל מקום אם החתימה היתה בזמן הנתינה מודה. והיינו דמוקדם ומאוחר היי רק אם החתימה והזמן מתנגדים זה לזה אבל כשהם שוים אין זה לא מוקדם ולא מאוחר ועי' בלשונו אם כתב בתשרי זמן מרחשון ונחתם במרחשון אינו לא מוקדם (כתיבה לזמן החתימה) ולא מאוחר (חתימה לכתיבה) וכשר. ונכתב ביום ונחתם בלילה היינו גם כן כשהזמן הוא של יום אבל אם יהי' זמן של לילה כשר ועי' בבדק הבית קכ"ז שמביא שיטת ה"ה רק גבי מוקדם וצ"ע. וטעם ה"ה מובן דלא שייכי לא חשש פירות ולא חשש חפוי וגם לא שייך לגזור אטו מוקדם כיון דמוקדם אי אפשר להיות רק כשהזמן והחתימה מתנגדים:

ועיין בית שמואל קל"ב סק"א שכ' דמתוס' גיטין (פ ע"א) ד"ה וכי משמע דגם אם כתב זמן הנתינה הוי מאוחר מדמביאים ראי' מאמר לסופר לכשאכנסנה אגרשנה דהוי גט דמאוחר כשר אף דסתמא לא נתן עד זמן הכתוב בו. ויש לדחות דתוס' מודים דמאוחר כזה כשר. אלא שדעתם אפי' אם תאמר דסתם מאוחר פסול ורק מאוחר כזה כשר גם כן יקשה על הי' במזרח יכתב במערב למה פסול הא יש לתלות שהי' מאוחר כזה דהנתינה נתאחרה עד זמנו ואם תאמר דגם מאוחר כזה פסול זה לא מצינו. דלא נחתו תוס' שם לדון בדין מאוחר רק להקשות על דין הי' במזרח ויש לומר דזה כוונת בית שמואל במה שכתב ויש לתרץ:

(יג) ומה שהקשה השער המלך פ"א מגרושין הכ"ה על ה"ה דעומד בתשרי וכתב זמן מרחשון וחתמו העדים במרחשון כשר מיבמות (קטז ע"א) ההיא גיטא דאשתכח בסורא וכו' אמר רבא חיישי' דילמא בגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אי נמי מילי מסר ומביאים הרמב"ן וכסף משנה ראי' משם דמאוחר פסול דאי לאו הכי ליחוש שמא אחרוהו וכתביהו והבעל ביומא דאכתוב גיטא בסורא הוי ולדעת ה"ה הדק"ל ניחוש לכהאי גוונא דכולי עלמא מידו דכשר. ונראה לי ליישב דהר"ן גיטין (י' ע"ב) דוחה ראי' רמב"ן משם דיש לומר דהוא בכלל מ"ש בגמ' אי נמי מילי מסר עיי"ש. וע"כ דהרמב"ן שמביא ראי' משם דמאוחר פסול סבירא לי' שקודם שדחה רבא אי נמי מילי מסר. היינו מעמידים דמיירי דוקא באופן שהי' בעצמו שם ומשים הכי אי מאוחר כשר יש לומר שהי' בעצמו בסורא איזה ימים קודם ואז הי' כתיבה חתימה ונתינה ואם כן אין קושיא על דעת ה"ה דאי אפשר לומר שהיתה החתימה בזמן הכתיב בגט והבעל הי' במעמד העדים כשחתמו דהא הי' אז בנהרדעא. ואם תאמר שצוה להם כשהי' בסירא בשעת הכתיבה לחתום אח"כ ובשעת החתימה לא הי' שם. זה שוב הוי בכלל מילי מסר דמקשה רבא. וטרם שהקשה רבא זאת היינו מעמידים דמיירי שהבעל הי' שם בשעת כתיבה וחתימה:

וראיתי לרמב"ן ורשב"א יבמות (נב ע"ב) דמוקי להא לכשאכנסנה אגרשנה לדעת רמב"ם דפוסל מאוחר בכתב חודש ושבוע משמע דאם כתב יום מיוחד אף שהיתה הנתינה אח"כ הוי מאוחר דלא כה"ה ועיי"ש רמב"ן בתי' א'. וכן מרשב"א גיטין (כו ע"ב) ד"ה א"ר עמרם שכתב דביום הגרושין כותב הגט ורק אז אין חשש מאוחר מוכח גם כן דלא סבירא לי' כה"ה:

ועומד לנגדנו דברי נו"ב תנינא אה"ע ק"ח מובא בפתחי תשובה קל"ב סק"א שכתב רק דיעבד סומכים על סברא זו דהי' הנתינה בזמנה. אך חדא יש לומר דאם גם החתימה היתה בזמנה גם נודע ביהודא מודה דכשר. וגם באמת תמוהים דבריו. דרק הרמב"ם היא הפוסל במאוחר והרמב"ם בעצמו כתב בפ"ג מגירושין ה"ה ולמה לא יגרשנה לכתחלה בגט ישן. מגזרה דגיטה קודם לבנה. הרי דדעתו דאם הנתינה בהכשר כשר אפי' לכתחלה כמ"ש לעיל:

וגם ראי' ברורה דבשעת הדחק סומכים על נתינה בזמנה אפי' לכתחלה כמ"ש הבית שמואל קל"ו סק"ז בהאי שכיב מרע דגיטין (עז ע"ב) דכתב גיטא בפניא דמעלי שבתא ולמחר תקף לי' עלמא וכו' דע"כ כתב זמן של שבת דאי לאו הכי מיקדם הוא. ומכל מקום אינו מאוחר משום דהנתינה היתה בזמן הכתוב בו ונתנו לה לכתחלה. ופשיטא דמקום עגון כנדון דידן לא גרע מגט שכיב מרע שלא תפול קמי יבם. ועי' יש"ש גיטין פ"ב סי' ו' פוסק ג"כ דמאוחר כשר:

(יד) ויש לעיין כיון דבשעת שפויו אי אפשר לסיים כל הגט אם כן נימא כל דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי כמ"ש נזיר (יב ע"ב) ולדעת ר"ן שהבאתי לעיל דמצי משוי שליח לחצאין י"ל דמשוי שליח רק על מחציתו כמה שיכול עתה לכתוב אבל לדעת רמב"ן שם דס"ל דאינו יכול לעשות שליח על מחציתו קשה. ואפי' לשיטת ר"ן יש לומר דהתם שאני כיון דהוי ראוי לבילה ויכול לעשות שליח על כילו יכול נמי לעשות שליח על מקצתו אבל הכא דא"י לעשות שליח על כולו גם ר"ן מודה דא"י לעשות שליח על מקצתו ונראה כיין דודאי יש סופר מהיר בעולם שיכול לגמור הגט בשעה זו שיהי' עוד זמן לחתימה ונתינה מקרי מצי עביד אף שהסופר הזה א"י לכתוב הגט בשעה זו. דאם לא כן יכילנא למפסלינהו לכולהי גיטי דעלמא דהבעל א"י לכתוב בעצמי ונימא דלא מצי עביד וע"כ דלא מצי עביד היא רק כשעל פי הדין א"י לעשות. אבל אם מצי על פי דין אע"פ שמחוסר ידיעה ובקיאות מקרי מצי עביד וכמ"ש יבמות (קד ע"ב) אלם ואלמת בני דיעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו. וידוע שתוס' ישנים עירובין (יג ע"א) כתבו ראי' דלא בעינן שליחות לכתיבה דאם לא כן מי שידיו קטועות איך יכול לגרש את אשתו הרי דדעתם דאפי' מי דלא מצי עביד מצד חסרון כח מקרי לא מצי עביד וכן כתב מחנה אפרים בחי' על הרמב"ם פ"ג מגרושין הט"י והדברים מתמיהים. ולכאורה מפירש כדבר הם בבבא קמא (קי ע"א) האי זקן או חילה היכא דמי אי דלא מצי עביד עבודה שליח היכא משוי. הרי דאף שמני על פי הדין מכל מקום מפני שהיא חולה מקרי לא מצי עביד. אך נראה שאין שם ראי'. דהאורח מישור נזיר (יב ע"ב) מקשה סתירת הסוגיא דנזיר דכל מלתא דלא מצי עביד לא משוי שליח למ"ש בקדושין (כג ע"ב) דעבד אף דלא מני לקבל בעצמו את גיטי מכל מקים משוי שליח משום דאיתי' בתורת גיטין ועיי"ש שנשאר בקושיא ואם כן גם בב"ק שם קשה קושייתי מ"ש זקן וחולה דלא מצי משוי שליח מעבד:

וע"כ נראה לי לחלק החילוק הנ"ל דלא אמרינן לא מצי עביד דלא מצי משוי שליח אלא אם אין לי כח על פי דין אבל אם ע"פ דין יכול לעשות דבר זה אלא שא"י לעשות מצד חולי אי נקטעה ידו וכדומה לא הוי חסרון ומצי משוי שליח ומשום הכי בעבד דאיתי' בתורת גיטין דהא יכול לזכות בעד אחר יהא דאין יכול לקבל גט של עצמי מפני שאין לו יד והוי כנקטעה ידי וכאלם דפומי' הוא דכאיב לי'. וזה פירוש דברי גמ' עבד איתי' בתורת גיטין היינו כיון שמקבל גט בעד חברי ומה שאיני מקבל גט עצמו איני מצד שהדין מעכבי אלא שנקטעה ידי. והא דב"ק בזקן או חילה שאני דהא חזי' דאף דשלוחו של אדם כמותו מכל מקום יש חילוק ביניהם ואין להשליח כל כחו של משלחי וראי' ממילי לא ממסרי לשליח היינו דאין כח לשליח א' לעשות שליח ב' הרי דבעל דבר עצמי עושה שליח למילי והשליח אינו יכול. ואם כן גם הכא נמי אף שהיא בעצמו אם א"י לעשות מפני רפיון כח יכול לעשות שליח אבל שלוחו דלא מצי עביד מחמת חסרון כח א"י לעשות שליח אחר. ומשים הכי כיון דהכהנים שליחים הם אם הם זקנים וחולים א"י לעשות שליח:

עוד נראה לי ליישב סתירה הנ"ל. דלא אמרינן לא מצי עביד וכו' אלא אם גם השליח אינו יכול לעשות הדבר הזה אבל אם רק המשלח אינו יכיל אבל השליח יכול מהני השליחות דאמרי' השליח יש לי כחו של המשלח וגם כח עצמו. ומשום הכי דוקא בנזיר אם שלחו לקדש לו אשת איש דשים אדם אין לו כח לקדשה אז לא מצי משוי שליח. מה שאין כן בקדושין בעבד דרק העבד א"י לקבל אבל השליח מצי עביד לכן שפיר דמי ומב"ק לא קשה כנ"ל דהכהן עצמו הוי רק שליח:

עוד יש לומר דהא חזינן דשם בקדושין (כב ע"ב) דבעי רבה עבד כנעני מה שיעשה שליח וכו' ידע מיד סברא זאת דכל מלתא דלא מצי עביד וכו' אלא שנסתפק כיון דיש גזרה שוה לה לה מאשה מבטלת הגזרה שוה את סברא זאת דלא מצי עביד וכו' ואמרי' דדינו כאשה. ואח"כ פשט לה דבאמת כן הוא אף דבכמה דוכתא אמרי' כל מלתא דלא מצי עביד וכו' מכל מקים הכא שאני משום דיש גזרה שוה דעבד אתקוש לאשה בכל פרטים. והא דמקשה מר"ה ברי' דר"י דכהנים שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן מי איכא מידי וכו' והא עבדא דמצי משוי שליח הא יש לומר הכא שאני משום גזרה שוה דלה לה. יש לומר דכל הקושיא רק על לשון ר"ה ברי' דר"י דקאמר מי איכא מידי וכו' על זה מקשה דלאו כלל הוא זה דהא יש יוצא מן הכלל. ומתרץ דכוונת ר"ה ברי' דר"י רק במי שאינו בתורת ענין זה:

(טו) וראיתי בס' גט מקושר (דף כא ע"ב) שהקשה מנדרים (לו ע"א) דאמר ר' יוחנן הפריש קרבן ונשתטה כיון שנדחה ידחה וקשה לשיטת רמב"ם פ"ב מגרושין הט"ו דבריא שעשה שליח ונשתטה אחר כך המשלח מכל מקום מהני השליחות מדאורייתא ואינו פסול אלא מדרבנן מגזרה שיאמרו שוטה בר גירושין. אם כן הכא דהפריש קרבן ונשתטה לא נדחה כלל דבשעה שעשאו להכהן שליח להקריב הי' ראוי ואפי' לדעת הטור אה"ע קכ"א דבעינן שיהי' המשלח ראוי גם אח"כ בשעה שהשליח עושה מעשה השליחות מכל מקום הא כהנים שלוחי דרחמנא נינהו ימה אכפת לן שנשתטה בעל הקרבן. ונראה לי דלכאורה קשה עוד יותר מה שנא מהא דאמרי' קידושין (יג ע"ב) האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה אר"י א"ש והיא שהפרישתה מחיים למה מהני הקרבן הא מת ודאי לאו בר הקרבה היא וכי עדיף מיתה מנשתטה דמבטל ודיחה את ההפרשה וע"כ נ"ל שעיקר החסרון בנשתטה לא משום דהשליחות נתבטל אלא משים דבעינן סמיכה בבעלים ולסמיכה שליח לא מהני כמ"ש משנה מנחות (צג ע"א) ושוטה א"י לסמוך כמ"ש במתני' שם. ועל כן נדחה הקרבן. ולכן במיתה לא אכפת לן דהא היורש סומך כמ"ש מתני' מנחות (צב ע"א). ואף דמירושלמי רפ"ז דגיטין לא נראה כן דהא תלי דין זה דהפריש קרבן ונשתטה במחלוקת ר"י ור"ל בקורדיקוס ונראה דאין הגריעות מפני הסמיכה. מכל מקום יש לומר דתלמודא דידן לא סבירא לי' כן דבלאו הכי נראה מירושלמי דלא כתלמודא דידן עי' מראה הפנים שם סד"ה ר' יוחנן:

(טז) מ"ש כ"ת לתרץ קושית השער המלך הנ"ל על הרב המגיד מיבמות (קטז ע"א) בההיא גיטא דאשתכח בסורא. משום דה"ה כתב טעם פסול מאוחר מגזרה אטו מוקדם. ו"ה טעם חלוש עפ"י מ"ש תוס' גיטין (יז ע"א) ד"ה ור"ש דלעולם אין חותמין העדים כשרואים הזמן מוקדם והוי לא שכיחא. רק שייך במאוחר טעם חפוי ופירות. וזה לא שייך ביבמות דלמה לי לעשות כן לפני הזמן כמ"ש גיטין (יח ע"א) דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי'. לא אוכל להבין דבריו. חדא דכ"ת בא לתרץ שיטת ה"ה וה"ה בעצמו לא כתב משום חפוי ופירות רק גזרה אטו מוקדם. ותו דאין ראי' מתוס' הנ"ל שכתבו דעדים אינם חותמים על זמן שקר אבל מוקדם שנכתב בזמנו כגון נכתב ביום ונחתם בלילה חותמים. ואם כן יש לומר דגזרו מאוחר אטו שיחתמו על מוקדם אמיתי שנכתב בזמנו. ותו מ"ש דשם לא שייך חשש מאוחר דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי'. זה אינו דהתם מיירי בגט שנפל ובנפילה כיון דאתרע חיישינן. ומפורש בבבא מציעא (יט ע"א) בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב ליתן בניסן וכו' וקשה למה ניחוש כן הא לא מקדים אינש פרענותא לנפשי' וע"כ דבנפילה חיישינן ועי' תוס' שם סד"ה וליחוש וד"ה אימת. וכ"כ תוס' גיטין (יז ע"ב) ד"ה עד שעת ורא"ש שם ורמב"ן ור"ן שם ד"ה קסבר וטואה"ע ורמ"א קכ"ז סעיף ה':

ומ"ש כ"ת דבמאוחר לא שייך חפוי על פי תוס' גיטין (יז ע"א) ד"ה משום דכתבו דיש חזקת אשת איש ועל פי דברי נה"מ סי' ל' סק"א. בודאי דלפום ריהטא כתב כן דדברי נה"מ אינם ענין לכאן. ומפורש בגמ' גזיא לזמן ויהבי' נהלה דלא קטלי' לה וכן בתוס' (יח ע"א) ד"ה הנהו דגם במוקדם יכול לחפות אף דלא נתגרשה היום בבירור דלא בא לידה ביום הכתיבה מכל מקום מספק לא קטלינן לה:

סוף דבר גם דעתי מסכמת לסדר לו גט ויכתבו זמן החתימה והנתינה. ובאופן שיהי' א' בקי עומד על גבי הסופר שישגיח עליו שיכתוב רק בשעת בריאת המגרש:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה