חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן יט
לכבוד הרב הגאון מו"ה יעקב רעניסאהן נ"י אבד"ק ליבויא בעהמח"ס "שארית יעקב".
נתכבדתי בספרו היקר אשר קבלתי בעונג ובשמחה וראיתי כי ידיו רב לו לפלפל בסברות ישרות ובדברי פי חכם חן יראו ישרים וישמחו וכזה ראה וקדש. והנני מגיד לכ"ת יישר כח ותשואות חן חן לו. ואברכהו כי יזכה להפיץ מעינות חכמתו ע"פ תבל. יאירו דבריו ויגדל שמו כשם הגדולים. ולמען תתי אית כי עיינתי בספרו הבהיר. אעיר וארשום שנים שלשה גרגרים בראש אמיר. אשר מצאתי בחפזי להעיר:
(א) בסימן ט' מפלפל כ"ת בענין עוסק במצוה וכ' דעוסק במצוה קלה פטור מחמורה וראיותיו א' דאי דוקא ממצוה קלה פטור פשיטא ולא צריך קרא על זה דודאי איזה מצוה אשר יבחר יעשה וגם מביא ראי' מרש"י סוכה (כה ע"ב) ד"ה שחל שכתב מיניה שמעינן דעוסק במצוה פטור ממצוה וכו' אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא עכ"ל ועוד ראי' מרש"י שם (כה ע"א) ד"ה שלוחי מצוה דחשיב רש"י להקביל פני רבו בין שלוחי מצוה דפטורין מן הסוכה אף דקבלת פני רבו אינה אלא מצוה דרבנן מכל מקום פטור מסוכה שהיא דאורייתא:
הנה אין הדבר ברור. ומפורש להיפוך בפני יהושע וצל"ח ברכות רפ"ג דאפי' עוסק במצוה שאינה שוה בכל אינו פטור ממצוה השוה בכל ובודאי שמצוה דרבנן חשובה קלה נגד מצוה דאורייתא. וראי' מר"ה (לד ע"ב) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכים למקום שמברכים פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן וכו' ועי' נודע ביהודא קמא אי"ח ל"ט דדאורייתא היי מקודש נגד דרבנן ועי' ירושלמי פ"ז נזיר סוף ה"א הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה ועי' טעם המלך פ"ח מלולב סוף הדביר מ"ש לחלק לענין טעה בדבר מצוה בין דאורייתא לדרבנן. ועי' שי"ח יהודא יעלה יו"ד סי' ש"י שכ' להיפוך דעוסק במצוה דרבנן אינו פטיר ממצוה דאורייתא ומביא הרבה ראיות ולסוף מסיק די"ל דתלי במחלוקת ר' יהודה ורבנן בסוטה (מד ע"ב) במלחמה שהיא למעוטי כותים דלא ליתי עלייהו דת"ק קרי ליה רשות ור' יהודה קרי ליה מצוה וקאמר נפקא מינה לעוסק במצוה זו אי פטיר ממצוה. ומ"ש כ"ת בראי' א' יש לדחות דיש לומר דפטור רק ממצוה דכוותה וקמשמע לן שאפילו יכול לקיים שניהם מ"מ פטור כמ"ש ר"ן סוכה שם ורמב"ם פ"ו מסוכה ה"ד כמ"ש הרב המגיד שם, ולהחולקים דביכול לקיים שניהם חייב יש לומר דקמ"ל דאסור להניח מצוה זו שהתחיל בה אף אם רוצה. ומ"ש כ"ת ראי' ב' מסוכה (כה ע"ב) ברש"י ד"ה שחל אתמהה הא התם שאני משום דלא מטי זמן חיובא כמ"ש בגמ' וכן המסקנא וראי' מקושית תוס' שם ד"ה משום. לרבא דאמר זבחים (ק ע"א) אידי ואידי לאחר חצות דאלמא דמטמא לקרובים אפי' היכא דמטי זמן חיובא והניחו בקושיא הרי דס"ל דכן נשאר בסוגיא חלוק בין מטי או לא מטי זמן חיובא. ומ"ש ראי' מרש"י להקביל פני רבו י"ל דקרא דדברי קבלה חמיר טפי ודמי לד"ת. ואני מסתפק בזה די"ל דלהקביל פני רבו היא בכלל כבוד רבו שהוא ד"ת ועשה דכבוד התירה עי' משנה כריתות (כח ע"א) רבו קודם לאביו ויו"ד רמ"ב סעיף א'. וכיון שנלמד ממדוע את הולכת וכו' שהדרך היא להקביל פני רבו. י"ל דנכלל בכלל כבוד רבו שהוא מה"ת:
וראיתי בס' שדי חמד אית ח' כלל ק' בשם שער אפרים סי' ל"ח דלהקביל פני רבו אינו אלא מצוה דרבנן. ועיינתי בגוף ס' שער אפרים וליתא שם כן על הקבלת פני רבו אלא על פני חברי עיי"ש ואדרבה מוכח דעתי דהקבלת פני רבו מצוה דאורייתא היא דמביא שם דברי רמב"ם פ"ז מעירובין ה"ו אין מערבים על תנאי אלא לדבר מצוה יכו' או להקביל פני רבו או חברו שבא מן הדרך. ודייק מחברו דאפי' במצוה דרבנן לאי ליהנות נתני דלא כשיטת הרז"ה בר"ה כיון דאמרינן עירובין (לא ע"א) דכיון דאין מערבים אלא לדבר מצוה מצות לאי ליהנות נתנו. וע"כ דמדלא דייק מרבו הכי משום דס"ל דרבו ד"ת. ומ"מ מצאתי מפורש לריטב"א סוכה שם ד"ה מתני' דכ' אפי' רוצה להניח מצוה זו ולעשות מצוה גדולה ממנה מ"מ אסור:
ועיין בס' שנות חיים להגר"ש קלוגר ז"ל מביא ראי' דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא משומר אבדה דפטור מפרוטה לצדקה ולמאן דס"ל סימנים דרבנן מקיים רק מצוה דרבנן ומ"מ פטור מצדקה דאו' ויש לדחות דהפקר ב"ד הפקר והוי של מי שמחזיר לי בסימנים מה"ת וגם דבעל האבדה נתיאש ומחל כמ"ש בב"מ (כז ע"ב) ניחא לי' לבעל אבדה וכו':
ומה שהקשה כ"ת למה שימר אבדה פטור מצדקה הא בצדקה איכא גם לאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ כמ"ש תוס' בב"ב (ח ע"ב) ד"ה אכפי' דמש"ה כיפין על הצדקה אף דמצית עשה שמתן שכרה בצדה אין כופים עלי' ודין עוסק במצוה פטיר ממצוה לא נלמד אלא מק"ש ויש לומר דיקא כק"ש דליכא אלא עשה לחוד אבל היכא דאיכא גם לאי מנלן דפטור ותירץ כ"ת כיין דפטור ממצות צדקה ממילא ליכא ללאוין כלל כיון דחיבת הנתינה פקע לא חלו עליו הלאוין אמת ברור דכן היא ומפורש ברמב"ן קדושין (לד ע"א) ד"ה והא דקתני מעקה עיי"ש שכתב ולי נראה שעיקר מצותו שה שאין לאו אלא שיקיים עשה דכתבה רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך יכו' ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו היא ואין הלאו אלא קיום העשה עכ"ל:
(ב) בסימן י"ב הביא כ"ת קושית בית הלוי סי' ל"ו על תוס' פסחים (מד ע"ב) ד"ה אלא שהקשה איך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגעולי נכרים וכו' ותירצו דבמדין נמי היו כליהם בליעות מיין ואסורים לנזיר עכ"ל והקשה מע"ז (לג ע"א) דשכר בקנקנים של יין של נכרים מותר משום דפליטת יין בשכר נותן טעם לפגם וכ' תוס' דה"ה מים ושאר משקים דמותרין וא"כ לפי זה למה לן להגעיל כלי יין במדין למשרי לנזירים אם לבשל יין בלאו הכי אסור להם לשתות יין. ואם להשתמש בהם מים או שאר משקים הלא נותני טעם לפגם הם וא"צ הגעלה ותירץ כ"ת ע"פ נוב"י מה"ת יו"ד נ"ח דהא דמשקין ביין נטלפ"ג הוא בנשתמש בצונן אבל לא בבישול ולכן היה צריך הגעלה דלמא בשלו במדין יינם בכלי היין. והוא ישוב טיב מאד. אך לי נ' בפשוט די"ל דרבינו יוסף שבתוס' פסחים לא סבירא ליה כרא"ש וטור יו"ד קל"ז דהיתר השכר בכלי יין משום נותן טעם לפגם אלא כרש"י ורשב"א דהטעם דשיכרא מבטל טעמא דחמרא או דמקלי קלי לחמרא ועי' כנה"ג שם שכתב דלטעמים אלה שרי רק בשכר ולא שאר משקים דלא מבטלי ליין ולא שייך מקלי קלי והוצרכו הגעלה לשאר משקים. אך א"כ לשיטת רא"ש וטור שם הדרא קו' ר' יוסף מנ"ל לר"ע טעם כעיקר בנזיר דהא נזיר קל שאין איסורו איסור עולם. וי"ל דגעולי נכרים גם כן מקרי יש היתר לאיסורו כיון דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא בלבד ואינו איסור עולם. וי"ל דגע"נ אי חשוב איסור עולם תלי במחלוקת ראשונים אי הטעם הפגום בעצמו מותר אז חשיב יש היתר לאיסורו. או שבעצמותו אסור הטעם לעולם אלא שאינו אוסר התבשיל ואז הוי אי' עולם:
(ג) בסימן י"ד הביא כ"ת קושית שאגת אריה על רא"ש בה' ס"ת דעיקר מצות כתיבת ס"ת משום לימוד (וכיוצא בו כ' רא"ש כתובות פ"ב סי"א גבי ספר שאינו מוגה דפרש"י תנ"ך. שפי' כך משום דבימי ר' אמי לא הי' להם ספרים אחרים מה שאין כן בזמן הזה דגם בטעות בגמ' ופוסקים עובר משים אל תשכן באהליך עולה) מסנהדרין (כא ע"ב) דאע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הרי דעיקר מצוה הכתיבה. ולק"מ דאף דעיקר הכוונה הוא הלימוד, מ"מ אם כל אחד יסמוך על של אביו ולא יכתבו ס"ת חדשים יתיישנו הס"ת ולא יוכלו ללמוד בם וגם לא יספיקו לרבים. ומפורש כן בחנוך מצוה תרי"ג ואע"פ שהניחו לו אבותיו למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מבני ישראל פן תקוץ נפש בקראם בספרים ישנים שהניחו להם אבותיהם. ומ"ש כ"ת דתלי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון אי דרשי' טעמא דקרא. זה אינו דכיון דמפורש בקרא בהדיא למדה את בנ"י שימה בפיהם גם ר' יהודה מודה דדרשינן טעמא דקרא כמ"ש ב"מ (קטו ע"א):
(ד) בסימן כ"ד כתב כ"ת לדחות קושית נחלת צבי יו"ד פ"א על חניך בית יהודא בפרה שיצא ממנה דם עם החלב דהחמאה שיעשה מזה החלב ימכור לנכרי והקשה נח"צ מבכורות (ו ע"ב) דאי לאו דגלי קרא הי' חלב אסור משום אבר מן החי וא"כ בענין זה דיש דם בחלב דלא התירה תורה הוי כאבמה"ח ואסור למכור לנכרי ותירץ הנח"צ דבאיסור דם לא שייך בבן נח איסור אבר מן החי כמ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים ה"י. והקשה כ"ת דמהא גופא דקיי"ל דדם מן החי מותר לבני נח אף שגם כן יוצא מן החי מוכח דגם חלב שרי לב"נ. אינני מודה בזה. דאף דקיי"ל כן בדם מ"מ אמרי' בכורות (ו ע"ב) דס"ד לאסור חלב משום אבמה"ח ומסיק דחדוש הוא וקשה מה חדושו מ"ש מדם דל"ש בי' אי' אבמה"ח וע"כ דשאני דם שאינו אלא כנוס ועומד בפני עצמו מש"ה אין בו איסור אמה"ח משא"כ חלב שהוא נתהווה מהאברים (ועי' רש"י שבת לה ע"א ד"ה מפרק):