חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן יח
להרב הנ"ל. בענין הנ"ל.
(א) על קושייתי בשבת (קלו ע"א) דנימא ממ"נ אי אינו בר קיימא מקלקל הוא תירץ כ"ת דאף דמקלקל הוא פטור מ"מ אסור מדרבנן וא"כ י"ל דגם בזה העמידו דבריהם במקום ספק כרת כמו באזמל בודאי כרת. במחכ"ת לא אמר כלום כי גם במחתך בבשר בעלמא יש איסור דרבנן כמ"ש כ"מ פ"א ממילה הי"ד ד"ה ספק ובב"י או"ח של"א ד"ה ואפי'. וראי' דבן ח' אסור למול בשבת ואפי' בטלטול אסור ולא אמרי' מחתך בבשר בעלמא וע"כ דבספק לא העמידו דבריהם וא"כ מה לי איסור מוקצה אי מקלקל. ועי' ברש"י שבת (קמו ע"א) ד"ה שיבר דכתב דאין במקלקל שים איסור ותמה עליו הר"ן דנהי דכל המקלקלים פטורים איסורא מיהו איכא וכתב די"ל דמשום צורך שבת שרי לכתחלה ואולי גם כוונת רש"י כהר"ן ועי' לעיל בסי' ד':
(ב) ומה שהקשה כ"ת דהא מילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ותי' כ"ת עפמ"ש בפי' הר"ח הנדפס מחדש בש"ס ווילנא בשבת (קלו ע"א) דמילה מלאכה היא דבחתיכת הערלה היא מתקנו לאכול בתרומה ופסח ולכך ל"ש מקלקל דאף שספק הוא אי בר קיימא היא מ"מ כיון דאסור לאכול בקדשים וע"י המילה מותר הוי תיקון גמור במחכ"ת בזה לא נתיישבה קושייתי כלל. דזה שי' רש"י שבת (קו ע"א) ד"ה מה לי דהא נמי מתקן גברא שעושה תינוק גברא שלם. אך כל זה אם הוא בר קיימא אבל אם אינו בר קיימא אין זה תיקון גברא כלל דהא לא יגדל ולא יאכל בתרומה. וגם באנדריגינוס שייך תיקון זה רק אם היא בן כהן שמתקנו לאכול בתרומה או שהי' שבת ע"פ שמתקנו בקרבן פסח אבל כל אנדרוגינוס דעלמא יכולים למולם דהוי מקלקל ולשי' תוס' שם דהתיקון הוא גוף מצות מילה שהמוהל מקיים ג"כ אי אינו בר קיימא אין זה מצוה כלל. ואיני יודע מה הביא חדשות מפי' ר"ח הלא רשב"א שבת (קו ע"א) ד"ה כל כתב ג"כ דמתקנו לתרומה וקדשים ומ"מ חשיב לי' למילה מלאכה שאינה צריכה לגופה וכ"כ חי' ר"ן שם בשם רמב"ן שאע"פ שמתקנו לכמה דברים מ"מ הוי מלאכה שאצל"ג:
ועל הקושיא דמילה הוי מלשאצל"ג. הנה לרש"י שבת (קו ע"א) ד"ה וברייתא דעיקר הלימוד דר"ש ס"ל מקלקל חייב מדס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא מצי לאוקמה בצריך לכלבו דהוי ג"כ אצל"ג וא"כ לדעתו ע"כ ר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אפי' אינה צריכה לגופה חייב וא"כ בין לר"י בין לר"ש במילה אע"ג דאין צריך לגופו חייב. ולשי' תוס' סנהדרין (פד ע"ב) ד"ה מאן דמקשה עליו דאפי' במקלקל בעי' שיהי' צריכה לגופה ע"כ דס"ל דמילה הוי צריכה לגופה משום תיקון מצוה דמקיים מצות מילה. דאף דלענין מקלקל לא מהני תיקון מצוה לר"ש מ"מ חשוב צריך לגופה כמ"ש תוס' שבת (קו ע"א) ד"ה בחובל לר' אבהו וכ"כ תוס' ב"ק (לד ע"ב) סד"ה חובל דצורך מצוה לא הוי תיקון ומ"מ הוי צריך לגופה:
ועי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב כל שאתה מבדילו מחיותו חייב משים קוצר וא"כ במילה יש מלאכת קוצר. אבל תוס' ע"ז (כו ע"א) ד"ה סבר כתבו דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגדולו דהיא תילדה דגוזז ונראה שיטתם דלא שייך מלאכת קצירה אלא בגדולי קרקע וכ"כ רמב"ן ה' בכורות דף כ"ה דעוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אינו אלא בתולש מן הקרקע אבל כל דתלוש מבעלי חיים משום גוזז בלחוד חייב וכ"כ רשב"א שבת (קז ע"ב) דגמ' דידן חולק על ירושלמי הנ"ל ואין עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע. ועי' בחי' ר"ן שבת (צד ע"א) גבי נטילת צפרנים דכתב רש"י משום גוזז וכתב וי"מ דחייב משום עוקר דבר מגדולו ולא מחוור דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגדולי קרקע עכ"ל. וצ"ע דהוא נגד דברי הראשונים הנ"ל דהיא תולדה דגוזז:
אבל מהרי"ט אלגזי בכורות שם כתב דגם ש"ס דילן ס"ל כהירושלמי דחייב משום קוצר וכ"כ פ"מ וקה"ע שם דהא דאמרי' שבת (קז ע"ב) הושיט ידו ודלדל עובר חייב היינו משים קוצר. וכ"כ ירושלמי להלן דחולב חייב משום קוצר ועי' בקה"ע דמפריד דבר מחיותו הוא קוצר והא דאמר בירושלמי שם פסקא הגוזז את הצמר דתולש כנף מעוף חייב משים גוזז מיירי במתה כמ"ש שם אבל בחיים חייב משום קוצר וכן כ' תפארת ישראל כלכלת שבת אות ג' ד"ה הקוצר דתולש בשר מבעלי חיים חייב משי קוצר ולפ"ז לשיטת ירושלמי בכל מילה חייב משום קוצר ולפמ"ש תוס' שבת (עג ע"ב) ד"ה וצריך דבמלאכת קוצר גם ר' יהודה ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור א"כ ע"כ דירושלמי ס"ל דמילה הוי מלאכה הצריכה לגופה:
ואפי' אי נימא דירושלמי לא ס"ל כשיטת תוס'. מ"מ לשי' תוס' ע"ז הנ"ל דעיקר דבר מגידולו תילדת גוזז וא"כ במילה הוי מלאכת גוזז. עי' חי' רמב"ן שבת (קי ע"א) ד"ה מ"ט וחי' ר"ן שבת (צד ע"א) ד"ה מחלוקת וכ"כ תלמידו הריב"ש סי' של"ד מובא מג"א ש"ג סקנ"ב ושכ"ח סקל"ה דגזיזה שבמשכן לא היתה לצורך השער רק לצורך העור שישאר בלא שער כדי שיהי' ראוי לעבוד וע"כ אע"פ שא"צ להשער מ"מ הוי מלאכה צריכה לגופה בגוזז וכ"כ חידושי גור ארי' שבת (צד ע"א) ולפ"ז במילה הוי תמיד מלאכה הצריכה לגופה אע"פ שא"צ לגוף העור הנתלש:
ועי' אס"ז כתובות (ה ע"ב) דעל המילה חייב משום תולש ונראה כוונתו ע"כ משום גוזז דהא מביא ראי' משבת (צד ע"ב) בנוטל צפרניו והתם מפורש גוזז. ולכאורה קשה לדעתו מה מייתי בשבת (קו ע"א) ר' שמעון ראי' דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למשרי מילה הא י"ל דלא מטעם חבירה הוא אלא מקלקל בתלישה או בגזיזה חייב. וצ"ל דהפי' בגמ' כל מלאכות שאפשר ונכלל בחבורה כתולש גוזז ומפרק ונטילת נשמה בכולם מקלקל חייב. ואף שתוס' שבת (צד ע"ב) ד"ה אבל כתבו דלר' שמעון בעי מלאכה צריכה לגופה גם בגוזז. אבל עי' חכם צבי סי' פ"ב דרוב הפוסקים וטוש"ע ס"ל כריב"ש:
וכן לשי' רמב"ם פ"ח משבת ה"ז דחובל חייב משום מפרק ומפרק תולדות דש. עי' תוס' שבת (עג ע"ב) ד"ה וצריך שכתבו אפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה מ"מ בסחיטה דתולדה דדש היא בעי' שתהי' צריכה לגופה לפי שאין דרך דישה בכך וכ"כ ר"ן שבת ס"פ י"ד דבעי' שיהי' צריך למשקים הנסחטים דומיא דדש. וא"כ כיין דשה אף לר' יהודה בענין שתהי' צריכה לגופה וחובל תולדה דדש וא"כ במילה דמשום חבלה היא אף לר' יהודא מי ניחא. ועכצ"ל לכ"ע דמילה היי מלאכה שצריכה לגופה:
והאמת כן היא כמ"ש בחי' ר"ן שבת (קו ע"א) ותורף דבריו דמילה הוי מלאכה צריכה לגופה שהרי צריך היא למול אותו תינוק אלא שהתקון שמתקן בהתינוק הוא חוץ לגופה ולכן ר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ס"ל ג"כ דתיקון שחוץ לגופו הוי תיקון ולא הוי מקלקל ור"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטיר לא חשיב התם תיקון מפני שהיא תיקון חוץ לגופו אבל מלאכת המילה צריכה לגופה היי. ויש להסביר דמילה הוי צריכה לגופה כיין דצריך לגוף הדם כמ"ש ר"ן שבת (קלד ע"א) גבי ר' נתן שאמר ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית וכתב הר"ן תרתי לגריעותא חדא דאי מהלינין לי' לא מטיפנא מיני' דם ברית והטפת דם הברית מצוה דכ' גם את בדם בריתך וכו' ועוד דמסוכן היא וכ"כ ר"ן ס"פ ר"א דמילה ד"ה המל לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכים:
וגם נ"ל דהא כתב רמב"ם פ"ח משבת ה"ח דדוקא בחובל בבע"ח בעי' שיהי' צריך לדם אבל בחובל בחברו אע"פ שאין צריך לדם חייב שהרי נתקררה דעתו בחבלה זו א"כ נראה דהוא הדין במילה אע"פ שאינו צריך לדם כלל חייב דלא גרע מצות מילה מחובל בחברו בכעסו וכן מצאתי בתוס' יוה"כ יומא (פה ע"ב) ד"ה ולענין הלכה דחובל בחברו הוי תמיד מלאכה שצריכה לגופה והביא כן בשם ים של שלמה ב"ק פ"ח סו' כ"ג:
ובזה מיושב קו' הגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל בס' מגן אבות שהקשה למה צריך קרא להתיר מילה בשבת משום דהוי חבלה הא בחובל צריך שיצא דם כגרוגרת כמ"ש רמב"ם שם ה"ז יבדם המילה הא ליכא שיעור. ולהנ"ל ניחא דבמילה היי חד דינא עם חובל בחברו ואע"פ שאינו צריך לדם כלל חייב:
(ג) ועי' רי"ף פרק ר"א דמילה שהביא ברייתא דערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק ותמהו עליו הראשונים למה אין ספק דוחה שבת הא שייך ממ"נ הנ"ל. ועל הברייתא לא קשה דמקמי' לה בגמ' במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר. ונראה לי דהפמ"ג סוף פתיחה לשבת ד"ה ואגב גררא כתב דממ"נ הנ"ל דאי לאו מחתך בבשר בעלמא הוא שייך רק אי חובל חייב משום נטילת נשמה דאי כבשר שחיטה היא וכמת דמי משא"כ אי משום מפרק אפי' חתיכה בעלמא שמפרק הדם ממנו הוי מפרק דבר מחברו וקשה לשיטת רמב"ם דחובל משום מפרק למה פוסק דמוהלים את הספיקות הא לא שייך ממ"נ הנ"ל. ונראה דהרמב"ם מפרש דמ"ש בגמ' מחתך בבשר בעלמא היינו דמקלקל הוא ומש"ה מותר ואי קשה ממציצה הא מתקן הוא כנ"ל ולמה מיתר. י"ל ע"פ קו' מגן אבות הנ"ל דהא ליכא שיעור בדם. ותי' שם דהמצוה מחשב לה מלאכה ואע"פ שאין שיעור כגרוגרת מ"מ ע"י המצוה חשוב שיעור ודפח"ח והיא כעין מה שכתב רש"י בביצה (כז ע"ב) ד"ה חלה דאסור לבער קדשים ביו"ט ואפי' להאכילם לבהמה משום דרחמנא אחשבה להבערתה וחשיב מלאכה כהבערה. אך כל זה שייך אם בר קיימא הוא ומקיים המצוה אז אע"פ שאין בדם כגרוגרות מ"מ ע"י המצוה חשיב שיעור אבל אם אינו בר קיימא שוב אינו עושה מצוה כלל ופטור אף על המציצה דהא אין בו שיעור חבלה. וידוע מ"ש רש"י ור"ן שבת (קו ע"א) דמקלקל בחבורה תלוי במלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"ד מלאכה שאצל"ג פטור ס"ל מקלקל בחבורה חייב וכיון דשי' רי"ף דמשאצל"ג פטור כמ"ש ר"ן שבת (צד ע"ב) ד"ה ולענין פלוגתא דדעת רי"ף כר' שמעון וכ"כ רשב"א שם בשם רמב"ן וממילא י"ל דס"ל דמקלקל חייב כר"ש. ולכן לא שייך ס' ממ"נ כקו' פמ"ג דמשום מפרק אפי' בשר שחיטה נמי חייב ולכן שפיר מביא ברייתא דספק אינו דוחה שבת. משא"כ הרמב"ם לשיטתו דמקלקל פטור י"ל דפי' מחתך בבשר בעלמא היינו דמקלקל הוא:
(ד) ועל מה שתרצתי במכתבי דמש"ה לא אמרי' בגמ' מקלקל הוא דאין זה תי' על מציצה דהא במציצה אינו מקלקל ויהי' אסור אי לאו הטעם דמחתך בבשר וכו' והקשה כ"ת די"ל כיון דעצם המילה מותרת ממילא גם המציצה מותרת אח"כ משום סכנה ומותר להכניס א"ע לכתחלה בסכנה לצורך מצוה אף שיצטרך אח"כ לחלל את השבת כמ"ש או"ח רמ"ח ס"ד בשם הריב"ש. ואע"ג דשם איירי קודם השבת דמותר להפליג מ"מ לדעת כ"ת גם בשבת עצמו מיתר להכניס עצמו בסכנה לצורך מצוה:
הנה מקור הדין שבסי' רמ"ח סעיף ד' דהיוצאים בשיירא במדבר מותרים להפליג שלשה ימים קידם השבת אע"פ שיודעים שאחר כך יארע להם סכנה ויצטרכו לחלל שבת מפני פקוח נפש הוא משו"ת ריב"ש סי' י"ז י"ח. ויסודו בנוי על שיטת רז"ה שבת (יט ע"א) דמש"ה אין מפליגים בספינה ג' ימים קודם שבת משום דהוי כמתנה לחלל את השבת וממילא נלמד דקודם לכן מותר אף שיודע שיצטרך לחלל שבת. והנה קשה לי דידוע מחלוקת רז"ה ורמב"ן שבת קל"ד ע"ב היכא דאשתפיך חמימי דבתר מילה אי מלים אותו בשבת דעת רז"ה דאסור מפני שיודעים אנו שיצטרך אח"כ לחלל את השבת הוי מכשירי מילה שאפשר לעשותן מערב שבת שאינם דוחים שבת ורמב"ן חולק ומתיר מפני שאין למצוה אלא שעתה ואחר המילה פקוח נפש הוא דדחי שבת ולא מכשירי מילה. וא"כ קשה לכאורה דהרז"ה סותר עצמו דבספינה מותר להפליג לדבר מצוה אפי' תוך שלשה ימים ובמילה אוסר ודוחין את המצוה על ידי זה:
ונראה דהא דמותר להפליג בספינה אפי' בערב שבת לדבר מצוה הוא רק בפוסק עמו שישבות משום דאין החלול שבת בריר וכמ"ש אי"ח רמ"ח ס"א וכ"כ שם ס"ד בעולה לארץ ישראל וכמ"ש מג"א שם סק"א דבשבת אסור דהא לא יוכל לפסיק עמו שישבות משא"כ בחמימי דודאי יחלל שבת אסיר ועי' נדה (לח ע"א) חסידים הראשונים וכו' כדי שלא יבאו נשותיהם לידי חילול שבת והיינו משום שהי' ברור בעיניהם החשבון כן חשבו לחלול שבת. וה"ה במציצה דהחלול שבת הוא ברור אסור:
או נ"ל לפמ"ש תשב"ץ מובא בבדק הבית יו"ד רס"ב ורס"ח דמילה שלא בזמנה לא ימול ביום ה' דיבא עי"ז לחלול שבת ביום השלישי ולמד כן מפי' הרז"ה בסוגיא דאין מפליגים בספינה והקשה עליו ש"ך יו"ד ס"ס רס"ו דהא אמרי' שם באותה סוגיא דלדבר מצוה שרי וה"נ אין לך מצוה גדולה מזו. ונ' לתרץ קושיא חזקה זו דשאני ספינה כיון דסוף סוף לא ינצל מחלול שבת דאף אם לא יפליג היום יפליג ביום אחר דהא לא אסרה תורה שלא להפליג בספינה לגמרי ולכן מותר לדבר מצוה גם פחות מג' ימים לפני שבת. משא"כ במילה שלא בזמנה שאם ימול ביום א' לא יבא לחלול שבת כלל ודאי דמוטב להמתין. ועפי"ז יש ליישב קושיא הנ"ל מסתירת הרז"ה. דשאני בחמימי כיון דיש לו תקנה להנצל לגמרי מחלול שבת איסר וה"ה במציצה:
או י"ל דבחמימי דהוא בשבת עצמו אסור אף לדבר מצוה משא"כ בספינה אף דהוא תוך ג' ימים מ"מ כיון דאכתי לא מטי זמן האיסור מיתר לדבר מצוה כמ"ש בסוכה (כה ע"ב) גבי עוסק במצוה צריכא דאי אשמעינן התם דלא מטי זמן חיובא דפסח. וכן נשאר גם במסקנא דבמטי זימני' אסור לעסוק במצוה קלה לפטור עי"ז ממצוה שיש בה כרת כמ"ש תוס' שם ד"ה משום. וכן כתב רמב"ם פ"ו מקרבן פסח ה"ו דמש"ה העמידו דבריהם בהזאה משום דיום שאסור בהזאה עוד אינו זמן הקרבן ואע"פ שגורם לו דחי' מקרבן פסח מ"מ לא מטי זמני עדיין:
ואולי יש לפרש עפי"ז הא דבירושלמי פ"א דשבת ה"ח מובא תוס' ערובין (מג ע"א) ד"ה הלכה פליגי ב"ש וב"ה באין מפליגין בספינה ועי' גליון הש"ס שם אות ג' בשם ראב"ן סי' ס' דגורם בשלישי בשבת ב"ש אוסרים. ולפ"ז נראה דב"ש אסרו תמיד אפי' ביום א' אם יודע שיצטרך לחלל שבת דמה נפ"מ בין יום א' ליום ג' וב"ה מתירים ואוסרים רק תוך ג' ימים לפני השבת. ונ"ל דאזלי לשיטתם כמ"ש ביצה (טז ע"א) אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד השבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנא' ברוך ה' יום יום תנ"ה בש"א מחד בשבתא לשבתא ובה"א ברוך ה' יום יום. הרי דלב"ש מוטל עליו חיוב שמירת שבת כל ימי השבוע ומש"ה אסור להפליג אפי' ביום א' אם יודע שיבא לחלול שבת דהוי מטי זימני' וב"ה דס"ל בריך ה' יום יום יש רק גבול שאמרו בגיטין (עז ע"א) מיום ד' מקרי מקמי שבתא אבל קודם לכן שרי:
והנה לענין דינא ודאי שהתירוץ שלי נכון דאסיר במציצה להכניס עצמו לכתחלה בכך דהא קיי"ל כהרז"ה בחמימי וכן דעת רמב"ם כמ"ש ב"י יו"ד רס"ו. אר אפי' לשיטת רמב"ן המתיר בחמימי מ"מ י"ל דבמציצה מודה דאסור. דדוקא אם מקיים מצות מילה בודאי אז ס"ל דאין למצוה אלא שעתה ומוטל עליו לקיימה עתה ואין משגיחים על מה שיגרום חילול שבת. אבל בספק מצוה כנ"ד גם הוא מודה דאסור להכניס את עצמו לדחות שבת ולגרום פקוח נפש. ובפרט לפי מה שכ' חתם סופר אה"ע ח"א סי' א' דרמב"ן מתיר רק אם אין החלול שבת ברור אבל לא אם בודאי יחלל שבת דהאי נקיט בכובסי' דלשקלי' לגלימא הוא בודאי דאוסר מציצה דהחילול ברור שיצטרך למצוץ:
(ה) ומה שהקשה כ"ת למה מותר להפליג בספינה בתחלת השבוע אע"פ שאח"כ יחלל שבת מ"ש מסנהדרין (יב ע"ב) דלמ"ד טימאה דחוי' בצבור מעברים השנה מפני הטומאה כדי לעשות הפסח בטהרה ולא אמרינן מה לנו לדאוג בסוף אדר על הפסח שיהי' אח"כ:
הנה רק ר' שמעון ס"ל דמעברים לכתחילה מפני הטומאה כמ"ש רבא שם אבל ת"ק ס"ל אין מעברים אלא שאם עברוה מעוברת וכ"פ רמב"ם פ"ד מקדיש החודש ה"ו ופ"ד מביאת מקדש הי"ז. וטעמו של ת"ק יש לומר דס"ל טומאה הותרה בצבור לכן לכתחילה אין מעברים מפני הטומאה ומ"מ בדיעבד מעוברת כלישנא קמא דיומא (ו ע"ב) היכא דאיכא טמאים וטהורים בההיא בית אב עבדי טהורים וכיון דעיבור נמסר לב"ד. אפי' על מה שאין צריך לעבר מ"מ אם עברוה מהני דאתם אפי' שוגגים וכו' כמ"ש חי' ר"ן שם (יא ע"א) ד"ה אין יהא דס"ל לר' יהודה דאינה מעוברת כתב ר"ן שם (יב ע"ב) דאף דיש כח ביד חכמים לעבר אע"פ שאין שם הסימנים הידועים ס"ל לר' יהודה שחכמים גזרו בטומאה שלא יועיל העיבור כדי שלא יבאו להרהר על דין טומאה הותרה בצבור ות"ק לית ליה גזרה זו:
ויותר נראה דתנא קמא ס"ל דטומאה דחוי' וראיה לדבר דהא הרמב"ם פוסק כת"ק והוא ס"ל בפ"ד מביאת מקדש הט"ו דחוי'. ומ"מ לכתחלה אין מעברים אע"ג דביומא אמרי' דלמ"ד דחוי' מהדרי' אחר בית אב אחרינא למיעבד בטהרה. י"ל היינו דוקא אם אפשר למעבד העבודה תיכף ולא תדחה המצוה עי"ז. משא"כ לעבר השנה לא מקרי אפשר ואינו עצה נכונה להוסיף חודש ימים ולדחות עי"ז את המועדות ולאו שפיר דמי לשהות עי"ז מצות הפסח זמן מריבה אע"פ שיהי' מצוה מן המובחר לעשותו בטהרה וס"ל כמ"ש רדב"ז סי' י"ג דיותר טוב לעשות מצוה קלה היום ולא ימתין על מצוה חמורה אח"כ וכן כתב מגן אברהם סי' כ"ה סק"ב וזה ימים רבים הבאתי ראי' לדבריהם מר"ה (לב ע"ב) העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע וכו' מ"ש שני מתקיע משום ברוב עם הדרת מלך אי הכי הלל נמי וכו' אלא מ"ש הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצות וכו' אע"פ דידע דשייך לומר ברוב עם הדרת מלך מ"מ דעת הגמ' דזריזים עדיף ודיחה מעלת ברוב עם וכו' אף דהוי מצוה מן המובחר. וא"כ לא קשה מהפלגת ספינה דשרי דבאמת גם התם קיי"ל דעבדי' בטומאה לכתחלה ואין מעברים ואין משגיחים על העתיד:
אלא אפי' לר' שמעין דס"ל לכתחלה מעברים לא ק' מידי ולא דמי כלל. דודאי פשיטא היכא דאפשר בטהרה אין טומאה נדחית בצבור כמ"ש יומא (ו ע"ב) וכן בפקוח נפש היכא דאפשר בהיתר אין דוחים שבת וכן במילה בצרעת שהתירה תורה אמרי' בשבת (קלג ע"א) אם אבי הבן אומר לקוץ בהרת דבנו מתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר. וה"ה דמילה בשבת רק דחוי' וכמ"ש טוי"ד רס"ו בשם הר"א הלוי ועי' שער המלך פ"א מע"ז ה"א ד"ה עוד דמילה בשבת רק דחוי'. ומש"ה כיון דאפשר לעשות הפסח בטהרה ע"י עיבור מוטל עלינו לתקן. אבל בספינה הא אי אפשר לתקן דאימתי שיפליג יבא לידי חלול דאי אפשר לאסור הפלגת ספינות תמיד ויש בתנ"ך כמה פסוקים להיתר ולכן די שאסרו ג' ימים מקמי שבתא:
ומ"ש כ"ת דהטפת דם ברית צריך מציצה. לא נ' לי עי' מהרי"ל הלכות מילה בנולד מהול שהי' חותך מעט בצפורן כדי להטיף ממנו דם ברית ותו לא מידי עכ"ל ופשוט הכוונה דהוא כלפי מ"ש במתני' עושים כל צרכי מילה מוהלים ופורעים ומוצצים כתב דהכא אין צריך לכל אלה והטעם כיון דדי בטיפה א' אין חיוב מציצה:
(ו) וע"ד מה שדברנו ברש"י שבת (קלג עב) באתא בין השמשות דשבת ואמרו לי' לא מספקא ואמר להו מספקינא ועבד ולא אסתפק ואשתכח דחבורה עביד וענוש כרת וכתב רש"י דמיתה ליכא דלא אתרו בי' למיתה ולא קיבל עליו התראה אבל אם התרו בו חייב. וצריך לכאורה ביאור תה שנא משבועות (כא ע"א) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר"ל אמר אינו לוקה דהוי התראת ספק ועי' רש"י ספק אם יעבור על ההתראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דיבור של התראה ולכאורה הפי' דמש"ה היי התראת ספק משום דיכול לומר מספיקנא לאכול טרם כלות היום. וא"כ ה"נ במילה למה הו"ל התראה הא אמר מספיקנא:
אך עיקר הפי' בשבועות דהוי התראת ספק כמ"ש רמ"ה סנהדרין (עא ע"א) ד"ה הי' א' דלא שייך למימר התראת ספק אלא בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דכי מתרו בי' סהדי שיאכלנה עכשיו כדי שלא יעבור היום ויתחייב מלקות התראת ספק היא דמי יימר דאי לא אכיל לה השתא מיחייב מלקות דילמא אכיל לי' בתר הכי סמוך לשקיעת החמה ולא מיחייב מלקות ואי דמתרו בי' סמוך לשקיעת החמה נמי התראת ספק היא דאי אפשר לצמצם לידע דאשתייר מיומא כדי אכילת ככר זו לא פחות ולא יתר או דלמא לא אשתייר כולי האי וכבר עברי' לאיסורי' עכ"ל א"כ אין הטעם בשבועות משום דאומר מספיקנא. וגם א"א לומר דמיירי שם באומר מספיקנא דא"כ לא קיבל התראה כלל דגם במלקות בעינן שיתיר עצמו כמ"ש רש"י סנהדרין (פא ע"ב) ד"ה התרו בו ומפורש שבועות (יז ע"ב) בשלמא אכניסה לחייב קסבר יכולני לבעול הרי דאמר מספיקנא שוגג הוא וחייב. אלא הטעם משום דא"א לצמצם כיון דיש זמן לההתראה רק רגע א' דרגע שלפני' מוקדם ואינו זמן להתראה דהא אינו תוכ"ד. ירגע שאחרי' שא"א עוד לאכול הככר א"א עוד להתרות דכבר עבר זמן. ומשא"כ במילה מתחילת הזמן שאני רואים שאין עוד זמן לגמור המילה עד סוף היום יכולים להתרותו והפי' ברש"י ולא קובל עליו התראה היינו משום שאמר מספיקנא כנ"ל. אבל אלו לא הי' אומר מספיקנא הי' חייב מיתה לדעת רש"י:
ועיין תפארת ישראל סנהדרין פ"ט אות כ"ב ד"ה מין ספק השני שביאר הא דבככר הוי התראת ספק באופן אחר ואני אפרש היטב את דבריו. הוא ז"ל כתב להקשות דיכולים להתרות בו ברגע כמימרא קודם החחלת שיעור זמן אכילתו. כגון בככר שצריך לאכילתו חצי שעה יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהי' התראת ודאי. והביא שזה כקושית רש"י מכות (טו ע"ב) ד"ה ור"ל בלא תעשה שניתק לעשה דאמרי' דה"ס היא דגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו שלא יעבור ספק הוא שמא לא יבטל את העשה והקשה רש"י יתרו בו כשבא לבטל את העשה שהיא עקירת הלאו ותירץ דלעולם בעינן התראה בשעה שעובר על אזהרתו וה"נ בככר בעי התראה בשעת התחלת האיסור היינו בשעת שבועה ואז היה התראת ספק. ול"ק בנשבע שלא יאכל ואכל למה הוי התראת ודאי. דהיכא דהאי' הוא בקום ועשה שעת הפעולה מקרי שעת האיסור כמ"ש רש"י שבועות (כח ע"א) ד"ה אמר רבא. אבל בשב ואל תעשה הוי התראת ספק דאין שעת מעשה אחרת רק שעת השבועה. משא"כ הכא במילה ההתראה בשעת המילה:
וראי' לשיטת רש"י מירושלמי פ"ג משבועות ה"ז שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' טעמא דר' יוחנן משום שאינו ראוי לקבל התראה טעמא דר"ל משום דהוא לאו שאין בו מעשה מה מפקה מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור ועיי"ש בפני שה דמשום הכי פטור דאם תאמר יתרו בו בשעה ששורפה ומשליכה לים התראה בשעה שעובר על איסורו בעינן ולא בשעת בטולו ועי' מראה"פ שם:
(ז) אלא שתמוהים דברי רש"י שכ' דמזיד הוא וחייב כרת והק' בנחל אשכול ח"ב קכ"א משבועות (יז ע"ב) הנ"ל דאם אמר יכולני לבעול שוגג הוא ולא מזיד וכן פירש רמב"ם פ"ב משגגות ה"ט בדין זה דמילה דאמר מספיקנא דחייב חטאת אם התרו בו. ואולי דס"ל לרש"י דהכא כיון דהתרו בו גרע ומזיד הוא. וקשה לי לרמב"ם דכ' דשוגג הוא למה צריך התרו בו. הא בסמוך לוסתה אע"פ שלא התרו בו חייב חטאת. ואולי משום דהכא בא לעשות מצוה למיל גרע די"ל דהוי אנוס מש"ה בעי התראה לחטאת וצ"ע דנראה פשוט דלא גרע מכל אומר מותר דשוגג הוא. ואולי י"ל דאין כוונת רמב"ם שהי' התראה גמורה אלא שהזהירו אותי שלא יתחיל במילה והיינו מ"ש בגמ' ואמרו לי' לא מספקא וכמו שמצינו במתני' סנהדרין (עא ע"א) בבן סורר ומורה דמתרין בו בפני ג' ומלקין איתו שכ' רש"י שם דאינה התראה גמורה וכו' אלא הפי' דמוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו:
וראיתי בשו"ת רעק"א סי' קע"ד שהק' בשבת שם דאתא בין השמשות ע"כ לאו דוקא בין השמשות דאז אין חיוב כרת דהוי ספק לילה אלא דאתא סמוך לבין השמשות. וא"כ קשה הא בזמן בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל בודאי יש שהות לגמור מילתו ואמאי חייב כרת דילמא בין השמשות יום ושפיר עבד דהתחיל למול סמוך לבין השמשות דיכול לגמרו ותירץ דאף דקמי שמיא גליא דבין השמשות יום. מ"מ אנן לא ידעינן ומוכרח להפסיק בין השמשות דשמא היא לילה ואינו יכול למול בלילה דמילה שלא בזמנה אינו אלא ביום ואם כן עשה שלא כדין שהתחיל סמוך לבין השמשות וכל זה אם הפסיק ולא גמר אבל אם גמר המילה בלילה יקשה היאך חייב כרת דילמא היא יום ומל הכל בשבת ומזה הוציא דשם מיירי בלא גמר בלילה דכשראה שיצא שבת פסק למולו. ונפלאתי עליו כי רמב"ם פ"ב משגגות ה"ח כ' להפוך דאם לא השלים עד יציאת השבת חייב והיינו דהתחיל ביום וגמר בלילה כשיצא שבת. ובעיקר קושייתו א"י למה חשיב לאי אפשר ששהה המילה ערך י"ג מנוט וחצי שהוא שיעור ג' רבעי מיל של בין השמשות כמ"ש שבת (לד ע"ב) (ומ"ש בשו"ת רעק"א ג' רבעי שעה בודאי הוא טעות הדפוס). ושפיר התחיל קודם בין השמשות וגמר בלילה ודאי: