חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן יד
יא סיון תרח"ס
לכבוד הרב החריף מ' חיים שמעי' נ"י במלאווי
על דבר הקושיא על מ"ש ש"ך יו"ד קפ"ה סק"ה דאפי' לרמב"ן ורשב"א בתורת הבית בית שביעי שער ב' ומובא בטור שם דאם לבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא דכודאי נדה משווינן לה מ"מ כ"ז אם נותנת אמתלא פשיטה דמהני גבי טמאה אני לך לא מהני. אבל אם נותנת אמתלא טובה למה עשתה מעשה ולבשה בגדי נדות מהני א"כ הדרא קו' לדוכתה דכל ראי' רמב"ן ורשב"א דאמתלא לא מהני מדא"ר יהודה בקדושין (פ ע"א) דהוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' מדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה ולא מהני אמתלא דאלו מהני אמתלא לא הוי איסור ברור ללקות עליו או כמ"ש חוט השני סי' י"ז דאי הוי מהני אמתלא הו"ל התראת ספק (ועי' אס"ז כתיבות (עב ע"א) ד"ה הוחזקה בשם רש"י מהדורא קמא דלאו התראת ספק הוא כיון שהוחזקה נדה בשכנותי' כודאי נדה חשבינן לה ומוכח דהפי' ברשב"א משום התראת ספק) ולפמ"ש הש"ך דאם נותנת אמתלא על המעשה מהני ק' למה בעלה לוקה עלי' שמא תתן אמתלא טובה. והקושיא זו כתובה בס' תבואת שור סי' א' ס"ק ע"ח ועוד ספרים:
והנה מ"ש כ"ת להקשות מה ראי' רשב"א מבעלה לוקה עלי' דלא מהני אמתלא דילמא ממתינים עד שתמות בלא אמתלא ואז בעלה לוקה. הנה לפי דבריו הי' מקום לתרץ מה שהק' בשו"ת רמ"א סי' ב' למה קאמר רק דבעלה לוקה ולא איתא דהיא בעצמה לוקה. אך משום שהיא באמת אינה לוקה כל חיי' שמא תתן אמתלא אלא בעלה לוקה אחר שמתה בלי נתינת אמתלא. אבל דוחק עצום לומר כן וגם אי הפי' ברמב"ן ורשב"א כמ"ש חוט השני דאי מהני אמתלא הוי התראת ספק מה מהני שמתה בלי אמתלא סוף סוף בשעת ההתראה הי' הדבר בספק שמא תתן אמתלא ולא שייך לומר כיון דלא נתנה אמתלא אגלאי מלתא למפרע שהיתה נדה באמת וכל היכא דשייך אגלמ"ל לא הוי התראת ספק כמו שכתבו תוס' יבמות (פ ע"א) ד"ה נעשה. וזה נראה כוונת סוגיא סנהדרין (עז ע"ב) זרק צרור בכותל וחזרה לאחורי' והרגה חייב וכו' פשיטא מהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרה קמ"ל וקשה למה באמת אינה התראת ספק דלמא לא יחזיר הכדור אע"כ משום כיון דהדר לאחוריו אגלמ"ל דהי' מוכן ועומד לכך מתחלה. אך הכא לא שייך לומר כן דכיון דתלוי בדעתה ליתן אמתלא או שלא ליתן ל"ש לומר אגלמ"ל מדלא נתנה אמתלא ש"מ שהיתה באמת נדה. די"ל שמא אח"כ נשתנה דעתה או שמא שכחה ליתן אמתלא:
וא"כ אם הפי' משום התראת ספק אין לתרץ הקושיא זו על הש"ך ע"פ מ"ש תוס' גיטין (לג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דמש"ה נזיר ששותה יין לוקה ואינו הת"ס שמא ישאל על נזירותו דמעמידים אותו אחזקת נזיר וה"נ מקמינן אותה בחזקת נדה כיון דהוחזקה נדה ולובשת בגדי נדות ואין חוששים שמא תתן אמתלא. דהא ע"כ הרמב"ן לא ס"ל כתי' התוס' דאל"כ אין ראייתו מבעלה לוקה ראי' לחלק בין דיבור טמאה אני דמהני אמתלא ובין מעשה דלבשה בגדי נדות דלא מהני אמתלא דהא י"ל אף דמהני אמתלא גם על מעשה מ"מ לוקה משום חזקת נדה. ואם נימא דתי' תו' שבגיטין יש לו כוונה אחת עם מ"ש תוס' שבת (ד ע"א) ד"ה קודם ומכות (טו ע"ב) ד"ה במאי דמש"ה במדביק פת בתנור חייב סקילה ול"ה התראת ספק שמא הי' בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי אפי' משום דאין האפי' מחוסרת מעשה ולא הוי הת"ס אלא כשצד החיוב תלוי עוד במעשה כלוקח אם על הבנים דשמא לא ישבור כנפי' או לא ישחטנה אבל היכא שכמו שהוא עכשיו יחייב אלא אם רוצה לפטור עליו לעשות מעשה לא הוי הת"ס וחייב ומש"ה נזיר לוקה כיון דעתה נזיר הוא ורק צריך למעשה חדש לשאול על נזירותו לפטור וזה לא הוי הת"ס וזה הפי' שמעמידים אותו על חזקת נזיר היינו שלא יתחדש מעשה חדש. י"ל שרמב"ן מודה לסברא זו של תוס' ומ"מ בהוחזקה נדה אי הי' מהני אמתלא לא הי' לוקה כיון שאין האמתלא תלוי' כלל בעשיית מעשה חדש וגם התוס' מודים שהוי התראת ספק. אבל באמת נראה דבתוס' גיטין הכוונה משום חזקת נזירות וכן באשה משום חזקת אשת איש וא"כ גם הכא בהוחזקה יש ח' נדה ולא הוי הת"ס אף שמהני אמתלא. וע"כ נראה דרמב"ן חולק על תוס' גיטין וס"ל דכיון דמהני שאלה אין כאן חזקת נזירות וכן בא"א אם יש אופן לסתור החזקה אינה חזקה כלל וכן הכא בנדה אי נימא דמהני כל אמתלא אז חזקת נדה הוי חזקה העשוי' להשתנות ולהתעקר ולא הי' מעול שם חזקה עלה משא"כ אי בעי רק אמתלא טובה וחזקה שתועיל כנגד המעשה שעשתה דלא שכיחא אמתלא כזו שפיר י"ל דמעמידים אחזקה:
ואי קשה לרמב"ן דלית לי' תי' תוס' בגיטין למה נזיר לוקה הא הוי הת"ס. כבר כתב האס"ז כתובות (ג ע"א) ד"ה כל דרמב"ן תי' דלא הוי הת"ס אלא היכא שיש ביד המותרה עצמו לתקן אבל הכא דצריך ג' שיתירו לו אמרי' מי יימר דמזדקקו לי' הני תלתא וכ"כ ריטב"א שבועות (ד ע"א) דמש"ה לוקה אם עבר על שבועתו ול"ה הת"ס כיון דמחוסר מעשה דמי יימר דמזדקקו לי' וכיוצא בזה כתבו תוס' סוטה (כה ע"ב) ד"ה לאו דכ"ע מודו בשטר דלאו כגבוי דמי משום שצריך דיינים להגבותו ולאו בידו דמי יימר וכו'. ויש לומר דזה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בפסחים (מו ע"ב) דר"א ס"ל דאמרי' הואיל וא"ב מיתשל ממוני' הוא אע"פ שצריך ב"ד ור' יהושע ס"ל כשיטת הראשונים האלו דכיון שצריך ג' אמרי' מי יימר וכו' ועי' מלחמות שם שכ' כן דאף דסגי בשלשה הדיוטות מ"מ אמרי' מי יימר וכו':
וקשה לי לשיטת הרמב"ם פ"ג מיו"ט ה"ט שפוסק כר' אליעזר דלא יקרא לה שם עד שתאפה וע"כ אין הטעם כס"ד דגמ' שם משום דטובת הנאה ממון דהא הרמב"ם ס"ל דטוה"נ אינה ממון כמ"ש פ"ה מאישות ה"ו ופ"ב מגנבה ה"ה אלא הטעם משום הואיל ואי בעי מיתשל ממוני' הוא וכמ"ש מפורש הרי"ף שם א"כ איך יפרנס משנה ערוכה נדרים (פג ע"ב) קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו וכדמסיק רבא שם (פה ע"א) משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא והיינו כיון דלא הי' לו בה אלא טוה"נ ועתה אפקרה לטוה"נ ואינו עוד בעלים עלי' וכן פוסק רמב"ם פ"ז מנדרים הי"א. סוף סוף נימא הואיל ואי בעי מתשל ממוני' הוא. ויש שם שני אופנים לשאלה. דהיינו או שישאל על נדרו שאסרה על כל הכהנים ויאמר קונם כהנים אלו שנטלוה וממילא עברו על איסור גזל ואי' נדר. או גם שישאל על התרומה ונמצא אכלו טבל למפרע (אחר ימים רבים ראיתי בשער המלך פ"ו מחמץ ה"ח שהביא מס' הבתים בכ"י לרשב"א ז"ל שהקשה קו' זו עיי"ש) ואפשר שהרמב"ם ס"ל כדעת הר"ן שם דפליג ארשב"א וס"ל שכיון שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו אע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה מ"מ לענין ממון לא מהני עוד שאלה. ולדעה זו נראה דאינו יכול לשאול גם על התרומה דהוי תרומה ביד כהן אף שלא באה ליד כהן מכחו כמ"ש בריטב"א כאן דהוי כתרומה ביד כהן. ולפי זה ראי' מכאן דלא כמו שכ' כ"מ פ"ד מתרומות הי"ז בשם הר"א ממיץ דישראל המפריש מצי מיתשל עלה אפי' היא ביד כהן אלא כתי' אחרון שם עיי"ש:
ויותר נראה לומר כמ"ש במקום אחר דענין הואיל ואי בעי מתשל הוא סוג אחד עם גורם לממון ואמרי' פסחים (ה ע"ב) דאפי' למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי מ"מ בחמץ מודה דאפי' גורם אסור דכתיב לא ימצא ומש"ה י"ל דוקא בחמץ אמרי' הואיל וא"ב מיתשל דידי' הוא ולא במקום אחר:
אך קשה על תי' רמב"ן דלא הוי בנזיר הח"ס משום מי יימר דמזדקקו לי' חלתא להתיר לו הא בשבת (מו ע"ב) פריך מנשאלים לנדרים שלצורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר וכו' ומשני התם אי לא מזדקק לי' חכם סגיא לי' בג' הדיוטות הרי דהיכא דסגי הדיוטות לא אמרי' מי יימר וכו'. אך הלא לכאורה ק' דבקידושין (סב ע"ב) אמרי' להיפוך דהרי את מקודשת לאחר שאתגייר הוי דשלב"ל ואינו בידו משום דצריך שלשה ומי יימר דמזדקקו לי' אף דסגי בהדיוטות ועי' משנה למלך פ"ד מבכורות ה"א. ובשעה"מ פי"ג מהא"ב ה"ו כתב לתרץ בשם בתי כהונה דבשבת גבי מוקצה הוא דאמרי' הכי דאתינין עלה מדעת הנודר דאקציי' ויש לומר דהוא סבר דמזדקקי לי' וכיון דאיסור מוקצה דרבנן כל דאיכא למימר דיהב דעתי' לא אכפת לן אבל גבי קידושין נהי דאיהו סבר הכי אבל הא ס"ס אינו בידו עיי"ש וממילא מיושבים גם דברי הראשונים הנ"ל לענין ה"ס ושטר דאף דסגי בהדיוטות מ"מ אמרי' בכ"ד מי יימר וכו' חוץ במוקצה:
אבל ק' דהא דעת מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ"ו דלא הוי דשיל"מ אלא אם ההיתר בא ממילא ע"י זמן כביצה שנולדה ביו"ט. וש"ך יו"ד ק"ב סק"ח מקשה עליו מנדרים דהוי דשיל"מ כיון דיכול להשאל עליהם אף דההיתר אינו בא בזמן ותירץ המנחת יעקב כלל ל"ט דנדרים עדיפי משים דמצוה לאשתולי עליהם ומעלה זו חשובה כבא ההיתר ע"י זמן וכ"כ שעה"מ פט"ו מהמ"א ה"י דהא דצריכים בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי משום דהיתר דשאלה בא ע"י טורח ובעלמא קיי"ל כשההיתר בא ע"י טורח לא הוי דשיל"מ וכמ"ש רשב"א לענין הגעלה ומש"ה בנדרים כיון דמצוה היא הוי כבא ההיתר ממילא משא"כ בתרומה אבל גבי הקדש דשיל"מ ע"י פדיון ולא בא ע"י טורח אף דליכא מצוה הוי דשיל"מ ובזה מיושב קושי' ט"ז יו"ד שכ"ג סק"ב שהקשה למה אמרו בנדרים (נט ע"א) דתרומה לא הוי דשיל"מ משום דאין מצוה לאתשולי ס"ס הא בידו ליתשל וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולפ"ז ניחא דדשיל"מ בעי דוקא שיהי' בא ההיתר ע"י זמן או שיהי' מצוה. ומצינו כיוצא בו בתוס' ב"ק (עו ע"ב) ד"ה והלא זריקה וחולין (פ ע"ב) ד"ה דכמה שהביאו ממנחות (קא ע"ב) דלר"ש דס"ל כל העומד וכו' היינו דוקא אם הוא מצוה לזרוק אז כזרוק דמי ואם אינו מצוה הוי מחוסר מעשה ולא הוי כעשוי. ועכ"פ מבואר דשאלה הוי בידו וחשוב כזמן דממילא קאתי ולמה כתב הרמב"ן דבנזיר לא הוי הת"ס משום מי יימר וכו'. ואין לחלק דהא דשאלה הוי דשיל"מ דוקא נדרים משים דמצוה לאתשולי ולא בנזירות. זה אינו דקו' תוס' גיטין הנ"ל למה נזיר לוקה קשה גם על כל נדר ושבועה דלוקים עליהם היכי משכחת לה שמא ישאל על נדרו וגם הריטב"א שבועות (ד ע"א) מקשה באמת כן על שביעה וגם ק' מיבמות (פח ע"א) דאמרי' הקדש מש"ה ע"א נאמן להתיר כיון דבידו לאתשולי עלי' הרי דאפי' הקדש דאין מצוה לשאל ומ"מ הוי בידו:
ומהא דאמרי' בקידושין (סב ע"ב) דבידו לגרשה לא ק' הא צריך עדים ומי יימר וכו' די"ל כיון דקיי"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ומש"ה אינו מחוסר כלום ובכל מקום שימצא שני עדים כשרים יתן לה הגט בפניהם:
ונראה ליישב כל זה ע"פ מ"ש חי' רשב"א יבמות (פח ע"א) דכל שאתה בא לומר במה שלא נעשה שהוא כאלו נעשה מפני שבידו לתקנו איכא למיחש דלמא לא מזדקקי לי' דפעמים שאין נזקקין אבל במה שאין ידוע אם נזקקו לו כבר אם לא כיון שרובן של בני אדם נזקקים לכך ברוב הפעמים וזה מעיד שנזקקו לו נאמן עכ"ל והיינו דאף דעל פי רוב יזדקקו לו מ"מ היכא שהספק להבא לא מהני רוב זה להבא וא"כ זה הכלל. לענין מוקצה הוי בידו אע"פ שצריך שלשה דמ"מ הוא לא אקציי' כמ"ש לעיל. וכן לענין ע"א נאמן באיסורים אמרי' דמהמני' לי' שכבר נזדקקו כיון דהספק הוא על זמן שעבר מהני רוב דרוב פעמים מזדקקים כמ"ש רשב"א. וכן לענין דשיל"מ לחומרא אמרי' דקונמות לא בטיל ומקרי בידו משום צירוף טעם דמצוה לאתשולי. אבל לענין התראת ספק אמרי' דס"ס אין זה ספק שקול שיתירו לו וצריך שיהי' ביד המותרה בעצמי בבירור ואמרי' מי יימר וכו' ואינו הת"ס. והא שכ' תוס' בסוטה לענין שטר דאינו כגבוי היינו ג"כ משים דהוא להבא וגם דלא כל אדם רוצה להיות דיין והחושך עצמו מן הדין וכו' ושמא יטעה ייהי' עליו דו"ד:
ובזה מיושב מ"ש ש"ך חו"מ ל"ה סק"ז דבאנוסים לעכו"ם החוזרים לדת ישראל שראו עדות לא היי תחלתם בפסול משום דבידן לגייר וקשה הא הוא נגד סוגיא דקידושין הנ"ל דגר לאו בידו. אך לס' רשב"א ניחא דדוקא לענין דשלב"ל שיהי' כאלו כבר נעשה זה לא אמרי' דשמא לא יזדקקו לו. אבל לענין דבר אחר כ"ה דסגי הדיוטות לא אמרי' מי יימר וכו'. וי"ל עוד ע"פ מ"ש בשו"ת חתם סופר ח' או"ח ס"ס קט"ז בשם הראשונים דמש"ה אמרי' בגר מי יימר וכו' משום דקשים גרים לישראל כספחת כמ"ש קידושין (ע ע"ב) ולכן לא יזדקקו לו ומש"ה באנוסים שהם בני ישראל שפיר שייך בידו לחזור לדת יהודית. וגם עי' יו"ד רס"ח סי"ב בהג"ה דא"צ ג' באנוסים רק למעלה בעלמא ועי' פתחי תשובה שם בשם מג"א שכ"ו סק"ח:
ועי' בס' אבי עזר המחובר למשניות תפארת ישראל נשים סי' מ' שכתב מדעת עצמו כן דמש"ה לא הוי בנזיר ה"ס משום מי יימר דמזדקקי לי' וכוון להרמב"ן הנ"ל. ועיי"ש שבנו מחבר תפארת ישראל ז"ל מקשה עליו משבת במוקצה ומתרץ דשאני נזיר כיון שעבר על נזירותו לא יתירו לי יכתב גם ליישב סתירה משבת לקידושין הנ"ל. דגר לאו בידו משום קשים גרים כספחת וכוון להראשונים הנ"ל. אך מ"ש דכיון שעבר לא ירצו להתירו אע"פ שנתכוון לדעת המהרש"א גיטין (לג ע"א) על תוד"ה הנ"ל. מ"מ לבד מה שתמה עליו בשעה"מ ספ"ו משבועות קשה לי עליו מסוגיא דשבועות (כח ע"א) דאפי' כפתוהו על העמוד להלקותו נשאלים לו:
וכל זה להרמב"ן אבל הרשב"א אי אפשר לומר שחולק על ס' תוס' גיטין דמצינו לו שכתב להדיא כן בחי' נדרים (פה ע"א) באוסר הנאת פירות עליו יכולים אחרים ליטול על כרחו אע"פ שיכול לשאול על נדרו מ"מ השתא מיהו הא לא איתשל וכל אימת דלא אתשל לא חיישי' להכי עיי"ש ובר"ן שמו הרי דאזלי' בתר חזקה. וקשה כנ"ל מנין לו דבהוחזקה נדה ל"מ אמתלא דילמא אף דמהני אמתלא מ"מ לא הוי ה"ס דאזלי' בתר חזקת נדה. וצ"ל דשאני בא"א שפיר כ' תוס' גיטין דמהני חזקה דאפי' אם ישלח לה גט ויבטל מ"מ עתה היא באמת א"א וכן בנזיר אף אחר שישאל על נזירותו מ"מ מתחלה הי' נזיר באמת ולכן שפיר מעמידים אחזקה משא"כ הכא בהוחזקה נדה אי נימא דמועיל אמתלא היינו בטעות מתחלה ולא היתה אז נדה כלל ומש"ה ל"ש להעמיד אחזקה דהוי חזקה בטעות. ובזה איני מבין מה שכתב כ"ת להקשות למה הק' תוס' גיטין רק למ"ד ה"ס ל"ש התראה הא אפי' אי שמה התראה יקשה דמ"מ אינו איסור ברור ללקות. וז"א כלל דכל זמן שלא נשאל נזיר גמור הוא ואין לנו נפ"מ עתידות מה שיוכל להתהוות ולשאול על נזירותו דאז פנים חדשות באו. ועכשיו בדין אנו מלקים אותו:
וגדולה מזו כתב פמ"ג או"ח שכ"ט אשל סק"ד במי שנגמר דינו למיתה בב"ד ובשבת אין עונשים ונפל עליו הגל בשבת מפקחים ממנו את הגל דמ"מ השתא אינו גברא קטילא אע"פ שיודעים אנו שמחר נוציאהו להורג מ"מ אין לך אלא שעתו ועי' ח"ס יו"ד סי' רנ"ג:
ויש ראי' ברורה לזה מירושלמי נדרים פ"ו ה"ח אלו נדרים מאי את עביד להון כדשיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא כדשיל"מ התני תמן שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ופי' רא"ש נדרים (נב ע"ב) דכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקור אינו אלא מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מ"מ הי' אסור עד היום הלכך חשוב דבר שיש לו מתירין עכ"ל הרי שאזלי' בתר השתא וידוע שיש מפרשים בירושלמי להיפוך. וחוץ מזה פשוט כמ"ש הג' רעק"א בחי' גיטין (לג ע"א) שאחר שלקה אין עוד מקום לשאלה דכיון שלקה הרי הוא כאחיך ונסתלק מעליו העונש לא חלה התרת חכם כלל עיי"ש ומפורש בשבועות (כח ע"א) שהי' ס"ר דאפי' רק כפתוהו על העמיד לא מהני שאלה אבל אם לקה כ"ע לא פליגי:
ומצינו חולקים על ס' תוס' שבת הנ"ל ואפי' במחוסר מעשה נמי הוי התראת ספק. דבגמ' מכות (טו ע"ב) אמרי' דר' יוחנן ור"ל דפליגי בבטלו ולא בטלו וקיימו ולא קיימו פליגי בהת"ס. דר' יוחנן ס"ל שמה התראה ור"ל ס"ל דלא שמה התראה וגירסת רי"ף שם דר' יוחנן ס"ל קיימו ולא קיימו ואחרים בר"ן שבסוף חולין דמפרשים קיימו כגון שעשה מעשה ושלח את האם אז פטור אבל אם לא קיימו ולא בטלו חייב והרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ד כתב אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטור ה"ס התראה היא. הרי דלדידהו אמרו במכות דר' יוחנן דס"ל קיימו לשיטתי דה"ס שמי' התראה אף שהפטור תלוי במעשה הקיום ואם לא יקיים חייב מ"מ הוי התראת ספק. ומ"מ לא קשה לשיטתם למה נזיר לוקה די"ל כמ"ש תו' גיטין משום חזקת נזירות. אך קשה איך יפרנסו בשבת (ד ע"א) הא דר' ביבי בהדביק פת בתנור למה חייב סקילה הא ה"ס היא שמא ירדנה מן התנור והרמב"ם פוסק דחייב בפ"ט משבת ה"ה. ולכאורה הי' מקום בזה ליישב מה שמוקי הרמב"ם הא דר' ביבי בשוגג ובגמ' מסיק לה במזיד אך י"ל משום דהוי ה"ס מש"ה מוקי בשוגג דא"צ תנאי התראה דכל שבמזיד כרת (אף שלא התרו בו) בשוגג חייב חטאת. ור' ביבי דקאמר במזיד י"ל דס"ל הת"ס שמי' התראה. אך ק' דה"ה כתב בדעת הרמב"ם דכ"ש הדביק במזיד. ולומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בה' סנהדרין פט"ז ה"ד דה"ס שמי' התראה. אינו תי' מספיק כי נודע שיש מבוכה בדבריו ובפ"ה משבועות ה"ב כתב שאין לוקים על התראת ספק אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה:
והי' נ"ל ליישב סתירת דבריו וגם פי' הדברים של לאו מפורש בתורה כך. דהא דהת"ס אי חשיב התראה י"ל דתלוי בסד"א אי מה"ת לחומרא. עפמ"ש בשו"ת הר"ן סי' נ"א דאי סד"א מה"ת לחומרא מקרי חל הנדר בין השמשות של יום נדרו וה"נ אי ס' איסור אסור מדאו' או ה"ס שמי' התראה דאע"פ דס"ס העונש בספק הוא מ"מ מקרי התראה (ועי' מל"מ פ"ח מגירושין הי"א) משא"כ אי ספק שרי מן התורה אין הת"ס חשוב כלים. והנה הפרי חדש יו"ד בכללי ס"ס כתב דר' יוחנן ור"ל פליגי אי סד"א מה"ת לחומרא וראי' מיומא (עד ע"א) דר"י דס"ל כל חלב לכוי וחצי שיעור דאו' ס"ל מדאו' לחומרא דכל אתי גם לכוי וכוי ספק היא ור"ל דאמר כל אסמכתא בעלמא היא ע"כ גם כוי מותר מדאו' אע"פ דספק הוא וכל הספיקות מדבריהם. וא"כ אזלי לשיטתם דר"י ס"ל הת"ס שמה התראה ור"ל לשיטתו דכל הספיקות מה"ת שרי וה"ס ל"ש התראה. ולכן הרמב"ם דס"ל ספיקות מדאו' מותר פוסק בפ"ה משבועות דאינו לוקה בהת"ס ומ"ש בפט"ז מסנהדרין ה"ד דהת"ס שמה התראה התם הא קאי בלאי הניתק לעשה ונודע מ"ש האחרונים דדעת רמב"ם ספק עשה לחומרא ומש"ה שלוח הקן ודוגמתה שיש גם עשה ספק לחומרא וממילא הת"ס שמי' התראה. וזה הפי' שכ' בה' שבועות שאין לוקים על התראת ספק אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה. פי' שבכל ל"ת אין צד הספק של עבירת הלאו מפורש בתורה דלא דברה תורה בספיקות. אלא בעשה דספק לחומרא אז גם צד הספק של הלאו מפורש בתורה דגם ספק אסור וזה שכתב כמו שיתבאר בה' סנהדרין ששם קאי בלאו ועשה ואז גם הת"ס שמי' התראה. וממילא עפי"ז יש ליישב הא דהדביק פת בתנור כיון דכ' רמב"ם פ"ט מטומאת מת לגי' הכ"מ דבאיסורי שבת כיון דזדונו כרת סד"א מה"ת לחומרא וממילא הת"ס שמי' התראה ומש"ה אי לא רדנה חייב סקילה. אך כ"ז לפלפולא בעלמא. ועוד אין זה מספיק ליישב דברי רמב"ם פ"ד משבועות הי"ז י"ח דכתב גם בשבועות דהת"ס מהני:
ובעיקר קו' התב"ש על הש"ך יו"ד קפ"ה הנ"ל למה לוקה עלי' שמא תתן אמתלא טובה התירוץ פשוט כמו שהגדתי לכ"ת בשם אחי הגאון שי' עפמ"ש תוס' גיטין (לג ע"א) דל"ח שמא ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח דרוב אינם מגרשים נשותיהם ומבטלים הגט. ה"נ ע"פ רוב לא שכיחא אמתלא טובה כל כך שתועיל על המעשה נגד מה שהוחזקה אבל אי הי' מהני כל אמתלא פשיטה אין כאן רוב דדילמא תתן אמתלא. וכוונת רמב"ן רשב"א רק דאין אמירה ומעשה שוים במדרגה ולא כל אמתלא שמהני לדיבור מהני למעשה. ובזה נ"ל ליישב לרמב"ם ואחרים שבר"ן חולין הנ"ל בפסחים (מו ע"ב) באיפה מיו"ט לחיל למאן דל"ל הואיל למה לוקה הא הוי הת"ס שמא יבאו אורחים. ולדידהו אין לתרץ דמעמידים אחזקה דהשתא שלא יתחדש מעשה חדש כמ"ש לעיל. אלא משום דע"פ רוב ל"ש שיבאו אורחים ביו"ט:
וראי' ברורה לדעת הש"ך דיש אמתלא שמהני גם על מעשה מכתובות (יח ע"ב) דהק' רבא למה נאמנים באנוסים מחמת נפשות הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא ה"מ בעל פה אבל בשטר לא והאמר ר"ל עדים החתומים עה"ש וכו' הרי דדחה רק מש"ה אינם יכולים לחזור אפי' על חתימתן שבשטר משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל לולא כן היו יכולים לחזור מחתימתן משום שאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות והוי אמתלא טובה הרי דאמתלא טובה מהני אפי' נגד מעשה חתימתם. ועוד ראי' דמהרי"ט ח"א סי' קמ"ט וח"ב אה"ע סי' א' מביא ראי' לחלק בין דיבור למעשה מב"ב (ל ע"ב) דיבורא עביד אינש דמקרי ואמר התם עביד לי' מעשה עיי"ש. ומ"מ מפורש בענין זה כתובות (קט ע"ב) דעשאה סימן לעצמו אפי' בשטר אפי' לרבנן לא אבד את זכותו אע"פ שעשה מעשה משום שיכול לומר אי לא עבדי לי' הכי לא הוי מובין לה נהלי וכו' הרי שאמתלא טובה מהני גם נגד מעשה. ולדעת טוי"ד קפ"ה שאינו מחלק בין דיבור למעשה לכאורה קשה מסוגיא זו דב"ב דדיבורא מקרי ואמר וכו'. וי"ל דס"ל כשי' הרא"ה מובא בר"ן כתובות (כב ע"א) דאם אמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ונראה הטעם משום דלענין ממון לא מהני אמתלא כמ"ש חלקת מחוקק אה"ע קט"ו סקכ"ב וב"ש שם סקכ"ד דבממון לא מהני אמתלא זולתי אמתלא גלוי' לכל העולם כמו שלא להשביע ומשטה ומש"ה אמרי' דאם חתים עלי' בעד איבד את זכותו ול"מ אמתלא דנוגע לממון חברי. וצ"ל לפ"ז דדיבור לבד שיעצו לקנות השדה אינו חשוב כלום וא"צ ע"ז אמתלא כלל. וצ"ע דלשיטה זו למה בעשאו סי' לעצמו מהני אמתלא הא ג"כ לממון הוא:
והנה לדעת רמב"ן ורשב"א דהיכא דמהני אמתלא אינו לוקה יפלא למה איסור בע"א יוחזק ולוקים על ידו כמ"ש בירושלמי נזיר פ"ח ה"א אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה וכמ"ש רמב"ם פ"ט מנזירות סוף הי"ז ופ"ג משגגות ה"ב ופט"ז מסנהדרין ה"ו הא הוי הת"ס שמא יתן העד אמתלא על עדותו. והנה לתוס' קידושין (סה ע"ב) בשם ר"י ור"ת דהא דע"א נאמן באיסורים הוא רק להתיר. אבל לאסור אינו נאמן רק בשתיקת הבע"ד דהוי כהודאה. י"ל דאם העיד לאיסור לא מהני אמתלא דדוקא אם האיסור מכחו ועל ידו אמרי' דאם נתן אמתלא נאמן דהפה שאסר הפה שהתיר אבל מה שנאמן משום שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה מה מועיל אמתלא דידי' סוף סוף הא הבע"ד הודה שהעיד אמת. וכל זה בע"א דעלמא אבל בנדה דלא הו"ל לבעלה לידע וע"כ אין נאמנותה מתורת שתיקה כהודאה אלא משום נאמנות דידה ומש"ה מהני אמתלא:
אך א"א לומר כן דשי' רמב"ן ורשב"א בקדושין שם דנאמנות ע"א מצד עצמו ולא משום הודאת בעל דין ואפי' אם הבע"ד מסופק ג"כ ע"א נאמן ומסתמא נדה נמי דמי ככל ע"א נאמן באיסורים ואם בנדה מהני אמתלא מסתמא מהני בכל ע"א וק' למה לוקים ע"י ע"א. וי"ל שזה פי' כתובות (כב ע"א) בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו אי נאמנת ע"י אמתלא. היינו דנסתפק אי בכל ע"א נאמן באי' הטעם משום שתיקה כהודאה. כר"ת ובנדה לא שייך זה דאין בעלה יודע וכיון דאין נאמנותה ככל עדות ע"א אלא משום שוי' נפשה חד"א מהני אמתלא או כשי' ראשונים הנ"ל דע"א נאמן באי' אינו מפני שתיקה כהודאה וממילא הוי נדה ככל ע"א וכיון שיש בה דין עדות לא מהני אמתלא. והשיב לו רב דאפי' אי נאמנת מתורת עדות מ"מ כיון דא"צ עדות בב"ד מהני אמתלא. (ועי' ט"ז יו"ד צ"ח סק"ב שכתב דע"א באיסורים אינו מתורת עדות ועי' ח"ד שם שכתב בכוונתו דא"צ עדות בב"ד):
ובאמת שמב"ב (קכז ע"ב) באומר בבית המכס בני ואח"כ אמר עבדי נאמן דמה שאמר בני היינו להבריחו ממכם אין ראי' דאמתלא מהני כמ"ש ש"ש ש"ו פ"ט דשא"ה שעדיף מאמתלא דעלמא דהוי אומדנא דמוכח והערמה גלוי' לכל העולם לפטור א"ע ממכס וכמ"ש תוס' קדושין (מט ע"ב) ד"ה דברים ובכ"ד דכל כה"ג א"צ להתנות כלל והוי כתנאי כפול. וראי' משיטת רא"ה דבממון ל"מ אמתלא ומ"מ אמתלא גלוי כמשטה ושלא להשביע מועיל לכ"ע. וכן נראה שאין ראי' מתוס' יבמות (קיח ע"א) ד"ה סד"א שהקשו באמרה לא מת איך ס"ד להתיר כיון דשוי' חד"א ותי' דאפי' מידה ונתנה אמתלא לדברי' אינה נאמנת עכ"ל הרי דהיכא שנאמנת מדינא לא מהני אמתלא. דשאני התם דהא דנאמנת לומר מת בעלי הוא מדרבנן ובכה"ג ששיקרה מתחלה לא תקני חכמים. וכן נראה שאין ראי' מתוס' יבמות שם ע"ב ד"ה אמר לי' שהק' הא דאינה מתייבמת משים שחד"א והי' בתי' בתרא דמשמע דחולצת אפי' נתנה אמתלא לדברי' ומזה דייק ש"ש ש"ו פ"ט דדוקא אם נאמנת מתורת שחד"א מהני אמתלא אבל היכא דנאמנת ע"פ דין לא מהני אמתלא. דבאמת דברי תוס' קשים להלום וצריכים פי' דמה שהקשו תוס' דילמא הא דאינה מתייבמת הוא משים שויא חד"א. מה קו' ה"נ דמשים שחד"א ומ"מ אמתלא מהני וזה בעצמי האמתלא כמ"ש בגמ' דסניא לי' או דרחמא לי'. וכן תי' תוס' דנאמנת מצד הדין קשה דאי לאו משום חד"א איזה נאמנות מצד הדין שייך בה ועי' פרש"י שם במתני':
ונ"ל ליישב עפמ"ש אס"ז כתובות דף פ"ב בשם י"א שאין האשה נאמנת באיסורי דאו' אלא באי' נדה לבד האמינתה תורה דכ' וספרה לה דא"א בלא"ה כי א"א לו לבעל לידע מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פי' וכ"כ רמב"ן ריש גיטין ד"ה ע"א בתי' בתרא דהא דנאמנת באי' נדה אע"ג דאתחזק אי' משום שא"א בלא"ה ואין דנין אפשר משאי אפשר וכ"כ ב"ש אה"ע סי' ד' סק"ס ואפשר דס"ל אשה שאני ואינה נאמנת אפי' בדבר שאין לו חזקה אלא במלתא דעבידא לגלויי וכן כתב לבושי שרד בחי' דינים אות ס"ג שאשה אינה נאמנת באי' א"כ י"ל דהא דנאמנת באי' נדה לאסור באומרת טמאה אני הוא משום שוי' אנפשה חד"א. ויש לצרף גם דעת תוס' גיטין (סד ע"א) ד"ה אסור דאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו דאסור בכל הנשים שמא קידש לו אחת מקרובותי' ואפי' באית הקרובות ואומרות שלא נתקדשו לא סמכי' אדיבורא בעלמא. ונראה משום דנשים חשודות על לפני עור כמ"ש דרישה יו"ד סי' א' וכ"כ ר"ן יומא (פד ע"ב) גבי אין אומרים יעשו דברים אלו לא ע"י נשים וכו' וכיון שכל ע"א נאמן באי' הוא משום חזקת כשרות שלא יכשיל ובנשים ל"ש ח' כשרות דחשידי לעבור על לפ"ע לכן אינה בתורת עדות ורק באי' נדה נאמנת לאסור משום שוי' חד"א ונאמנת להתיר משום דא"א בלא"ה כנ"ל. או דגם לאיסור נאמנת משום דא"א בלא"ה דעכ"פ יודעים בבירור שיש זמן שתראה ומש"ה כיון שאינה בתורת עדות נאמנת אם נתנה אמתלא לדברי' אבל בע"א דעלמא שנאמן באי' י"ל דלא מהני אמתלא פשוטה רק אמתלא גדולה כאמתלא שמועיל נגד מעשה. ולכן איסור בע"א יוחזק משום דהולכים אחר הרוב שלא יתן העד אמתלא כזו דלא שכיחא. ולפ"ז שלש חילוקים בדבר. (א) אומרת טמאה אני לך דאינה בתורת עדות. ורק אמירה לבד מהני אמתלא פשוטה. (ב) בכל ע"א נאמן באי' שהוא נאמן מדינא בעי' אמתלא גדולה. וכן אם עשתה מעשה שלבשה בגדי נדות מהני אמתלא גדולה כעין שאמרו ב"ב (קכז ע"ב) ומ"מ אי' בע"א יוחזק למלקות וכן הוחזקה בעלה לוקה דלא שכיח אמתלא כי האי והולכים אחר הרוב. (ג) ועדים שמעידים בב"ד לא מהני כל אמתלא שבעולם דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כמ"ש בחו"מ סי' כ"ט: