אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א שו"ת חבלים בנעימים › סימן יב

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

שו"ת חבלים בנעימים · סימן יב

סימן יא

פורים קטן תרנ"א

להרב החריף ובקי מו"ה חיים שמעי' נ"י דומ"ץ בק"ק מלאווי.

אשר כתב אלי כ"ת אודות הני ביצים שנמצא בם חתיכת בשר אדמדם הנמצאים על החלבון אם דינם כקורט דם. וכתב כ"ת לתרץ קו' ט"ז וש"ך על הסתירה מיו"ד סי' ס"ו ס"ב שאם הוא מריקום האפרוח חייבים עליו למ"ש בסי' פ"ו ס"ח ביצת עוף טהור שהתחיל העוף להתרקם בה מכין אותו מכות מרדות. ותי' כ"ת דבסי' ס"ו קאי על גוף הדם והדם אסיר מדאי' אבל בסי' פ"ו מיירי לענין איסור הביצה והביצה אסורה רק מדרבנן דלא חמיר מדם שבשלו ואף למ"ד דם שבשלו אסור מדאו' כתב בשו"ת רי"ם יו"ד סי' ז' דהוא משום איסור יוצא מטמא דיוצא מאיסור דם משא"כ הכא בביצה ליכא איסור יוצא מטמא. ואין לומר משום דשדא תכלא בכולה ואסור משום שרץ ז"א דבחולין (סד ע"ב) קאמר דריקום ביצה טהורה מדרבנן. והביא מ"ש הב"ח דיש איסור דאו' בביצה ותמה עליו איזה איסור האמור בתורה. כל זה תורף דבריו:

הנה החילוק בין הדם עצמו להביצה נודע בין החיים וכתוב בפלתי ס"ו סק"א לתרץ כן סתירת דברי רמב"ם הנ"ל. אך הדברים תמוהים דדעת רמב"ם בפ"ג מהמ"א ה"ו דעל איסור יוצא מטמא אין לוקים וא"כ ע"כ הא דכתב שם ה"ח בביצת עוף טמא שריקמה לוקה היינו רק על הריקום לבדו ולא על הביצה א"כ ע"כ סיפא שם דביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה מכין אותו מכת מרדות הוי דומיא דרישא דאפי' על הריקום אינו רק איסור דרבנן. ואם תאמר דאע"ג דרמב"ם ס"ל דאינו לוקה על יוצא מטמא מ"מ בריקמה לוקה על כל הביצה משום דחשיבה כולה שרץ א"כ נימא כן גם בביצת אפרוח טהור ג"כ. וע"כ פשוט דדעת הרמב"ם דדם בצים מותר אפי' מדרבנן ול"ג עליו כלל כמ"ש תוס' חולין (סד ע"ב) ד"ה והוא לחד תי'. והא דקאמר בתוספתא זורק את הדם לא משום איסור דם רק משום ריקום שרץ דרבנן כמ"ש בגמ' מדרבנן. ומש"ה לא הביא הרמב"ם דינים אלו מדם בצים בפ"ו מהמ"א ששם מביא כל דיני דם רק בפ"ג בדיני עוף טמא משום דכל איסור זה רק משום שרץ. ומ"ש בפ"ו ה"ד דם בצים בתוך דיני דם היינו בצי זכר כמ"ש ה"ה שם וכמ"ש רש"י כריתות (כ ע"ב) ד"ה דם בצים. ומ"ש תב"ש סי' ט"ו סק"א להוכיח דעת רמב"ם דיש איסור דאו' בריקום האפרוח ממ"ש רמב"ם בפט"ו מהמ"א הי"ט בביצה שיש בה אפרוח בעי' ס"א לבטלה משום דברי' בפני עצמה החמירו בה ואי הוי דרבנן בודאי לא החמירו בה והי' סגי ס' כמ"ש בהי"ח גבי כחל דהקילו בשיעורו מפני שהוא מדבריהם. יש לומר דאף דכל אי' דרבנן סגי נ"ט מ"מ משום דביצה ברי' בפ"ע הוסיפו ב' וצריך ס"א:

ובזה מיושב מה דקשה לי בחולין (צח ע"א) בהאי פלגא דזיתא דתרבא דקאמר ר' אשי לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד הא"ר יוחנן חצי שיעור אסור מה"ת. למה לא מייתי ראי' מתוספתא שם דקתני ביצת אפרוח אם יש בנו"ט אסורה והיינו דבעי' ששים ומפורש דאפי' איסור דרבנן בעי ששים. אך לדעת רמב"ם דיהיב טעמא משום דברי' בפני עצמה ניחא די"ל דמקילים בשיעורין באי' דרבנן וביצה שאני דברי' בפני עצמה היא. אך לשיטת רמב"ן וראשונים דלא ס"ל ס' הרי' בפני עצמה וס"ל דריקום איסור דרבנן קשה. ויש ליישב עפי"ז קו' תוס' חולין (צז ע"ב) ד"ה ביצה שהק' למה נקט דוקא ביצה. וי"ל דקמ"ל אע"ג דכל אי' דרבנן סגי בנ"ט מ"מ ביצה משום דברי' בפ"ע צריך ס'. ולכל הראשונים דל"ל סברת רמב"ם דבריה בפני עצמה י"ל דקמ"ל דאפי' אי' דרבנן בעי ס' ואע"ג דכחל בס' וכחל מן המנין מ"מ אין ביצה מן המנין דכחל שאני דהתירא הוא. ולשיטת בעה"ת סי' ל"ג שיש בריקום איסור נבלה מדאו' וכ"כ פר"ח סי' פ"ו סקכ"א ותב"ש ט"ו סק"א לדעת רש"י. יתרצו כתי' תוס' שם:

ומה שכתב כ"ת דאפי' לשיטת ראשונים דדם ריקום מדאו' מ"מ הביצה אסורה רק מדרבנן. זה אינו ומפורש להפוך בשו"ת רא"ש כלל כ' סי' כ"ד מובא בטור וב"י סי' ס"ו בבצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון א' מהם וזרקו את החלמון וכ' דבבצים טרופות אין ניכר אם היה הדם על החלבון או על החלמון שמא הי' חוץ לקשר דשדא תיכלא בכולה וסד"א לתימרא עכ"ל הרי אף שירקו הקורט דם מ"מ כל הביצה אסורה מה"ת וכ"כ בשו"ת רשב"א סי' מ"ו אבל נתרקמה דמה אסור דאו' וזה הוא שמספק עלינו את הכל לפי שאין אנו בקיאים בדבר ואף הביצה כולה אסורה כביצת השרץ דשדא תכלא בכולה עכ"ל ומ"ש רשב"א כביצת השרץ אין כוונתו דהכא האיסור משום שרץ (ועי' כנה"ג בשם ש"ד שרצה לפרש כן ועי' יד אפרים יו"ד צ"ב בד"ה האחרון וכ' בשו"ת בית יהודה וצ"ע) דזה רק איסור דרבנן אלא הפי' כמו שבביצת השרץ אמרי' דשדא תכלא בכולה ה"נ לענין אי' דם אמרי' שדא תכלא בכולה יכולה דם וכ"כ בש"ך יו"ד סי' ס"ו ססק"י עיי"ש:

ומה שכ' כ"ת דאי אפשר לומר דהאיסור הוא משום דם מדאו' דהא אינו ראוי לזריקה. לא קשה דהא רא"ש ורשב"א ס"ל דם שבשלו אינו עובר ומ"מ הכא ס"ל דכל הביצה אסורה מדאו'. וצ"ל דהלא בדם טמאים ודם שליל ודם אברים שאינם ראוים לזריקה ומ"מ לקי עליהם משים דם וע"כ דדוקא בדם שבשלו שנשתנה ע"י פעולה ומעשה שעשה אז אינו עובר ולא בנשתנה ע"י מעשה הטבע עצמה. וראי' ברורה מבכורות (ה ע"ב) דקאמר חלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וקשה מה חדישי הא אינו ראוי לזריקה וע"כ דבנשתנה מצד עצמי לא נפיק מתורת דם. ושוב ראיתי שהנו"ב תנינא יו"ד ל"ו בהג"ה ובית מאיר יו"ד ר"ס ס"ט ושו"ת הרי"ם יו"ד סי' ז' הקשו מסוגיא זו על דם שבשלו כקו' הנ"ל. ואולי י"ל הפי' בגמ' דאצטריך גמל לאסור חלבו שלא נטעה לומר כן דחלב בהמה טהורה חידוש הוא דלא כזעיר דס"ל דם שבשלו אינו עובר עליו אבל ע"פ האמת אינו כן. ובזה מיושב קו' מגן אברהם סי' רט"ז סק"ג על שי' ר' יונה דאיסור שנשתנה שרי א"כ מה חדושו דחלב. די"ל דכדי שלא נטעה אצטרך גמל אבל השתא דכ' גמל י"ל באמת דנשתנה מותר:

ובפרישה וש"ך סי' פ"ו סקכ"ג תירצו סתירה זו דש"ע. דהכא מיירי שכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ועפרא בעלמא היא ואינו אסור מדאו'. והנה זה יצדק לפרש כן דברי רמב"ם. דרמב"ם לשיטתו בפ"א מכלי המקדש ה"ב שכתב מור מסימני הקטורת והוא מוסק שהיא מדם חי'. וראב"ד השיג עליו שם דאיך יכנס דבר טמא במלאכת הקודש ותי' כ"מ משום דנשתנה ונעשה עפרא בעלמא. ומש"ה הכא נמי מהני מה דנעשה עפרא אבל להטיא"ח סי' רט"ז שמסיק כדעת אביו הרא"ש ורמ"ה ורז"ה דלית לי' פירשא בעלמא ואוסר במוסק א"כ לכאורה לא שייך תי' הפרישה דנתהפך הדם ונעשה גבלא דהא הטור ס"ל דהאיסור במקומו עומד אע"פ שנשתנה:

ונראה דבאמת יפלא על הרא"ש והרז"ה האוסרים ולא חשבו פירשא בעלמא מ"ש מקיבה דקאמר בחולין (קטז ע"ב) דפירשא בעלמא היא. ועי' בעל המאיר שם שגורס כן ומחלק בין קרוש לצלול כר"ת. וכן דעת הרא"ש כמ"ש טוי"ד ס"ס פ"ז. ואין לומר דהם מפרשים בקיבה לא משים דנשתנה אלא משום דנותן טעם לפגם ומשא"כ במושק דנותן טעם לשבח כמ"ש רא"ש ברכות פ"י סי' ל"ה. זה איני חדא דלמה קאמר בגמ' פירשא בעלמא ולא אמר דנותן טעם לפגם. גם אי נימא דהוי נו"ט לפגם למה בע"י (כט ע"ב) השיב ר' יהושע לר' ישמעאל דגבינת עכו"ם אסירים מפני שמעמידים איתה בקיבת נבלה נהי נמי דלפני חזרה הוא כמ"ש שם (לה ע"ב) מ"מ למה אסור הא הוי נותן טעם לפגם. גם מפורש במלחמות להרמב"ן ס"פ כל הבשר דקיבה לא נפסל מאכילת אדם:

וצ"ל דדעתם דאף דבקיבה אמרי' פירשא בעלמא היא מ"מ אין למדים ממנה לכל איסורים דנשתני שרי דדוקא בקיבה דמפורש כן ולא בכל איסורים. אי דיקא התם בקיבה שיצא כך קריש ממעי הבהמה היי פירשא משא"כ במישק שיוצא מגרון הבהמה דם בעין אלא שאח"כ נשתנה אסור. וצריך לומר ג"כ דמושק דרך בני אדם לאכלו והוי כדרך הנאתו. ועי' פתחי תשובה יו"ד קנ"ה סק"ה בשם שבות יעקב שהתיר דם תיש מפני שנתייבש כל כך עד שנעשה כעץ ואין בו לחלוחית יעיד כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ולא הביא דעת האוסרים במושק שחולקים ואוסרים גם שם. אע"כ דשם כיון דהוי שלא כדרך הנאתי כ"ע מודו להיתר ולכן הכא בדם ריקום גם רז"ה ורמ"ה ורא"ש וטור מודו דמותר משום דעפרא בעלמא היא ושלא כדרך אכילה:

וקשה על שיטתם מרמב"ם פ"ב מה' טומאת אוכלים הי"ח אוכל שיבש כחרש אינו אוכל עוד לענין טומאת אוכלים הרי דנשתנה נפיק מכלל מה שהי' מתחלה ואין לומר דרמב"ם לשיטתו אזיל דמתיר במור דהא מקור הדין מנדה (נה ע"א) ואין חולק ע"ז, וצריך לומר דהכא במושק מש"ה אסרו דלא נתייבש עוד כחרם. ומדברי רמב"ם אלו מקור נאמן למ"ש ש"ך יו"ד קי"ד סקכ"א גבי בשר נבלה שיבש כעץ דמותר וכמ"ש ביו"ד סי' פ"ז ס"י בהג"ה בשם שבלי הלקט בעור הקיבה. אם לא נחלק דאיסור מטומאה לא ילפינין כמ"ש תוס' בכורות (ז ע"ב) ד"ה דג ומנחות (סט ע"א ד"ה דבלע בשם ר' האי, ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' כ"ו ד"ה ודע דלכאורה שהביא מר"ש אהלות פי"א מ"ז בשם רה"ג דאיסור מטומאה לא ילפי' ולפלא שנעלם ממנו אז שכן כתבו תוס' מנחות הנ"ל:

ודברי תוס' שם צ"ע דלמה הוצרכו לתירוץ דאיסור מטומאה לא ילפי' דהא מתחלה הקשו מי גרע מחטין שבגללי בהמה דליקטם לאכילה מטמאים טומאת אוכלים ולא אמרי' דנתעכל ותירצו שאני טומאת אוכל דתלי בראוי לגר או לכלב וכיון דעוד ראוי שם לגר לא הוי עיכול וא"כ מה מקשו מדג טהור שבלע דג טמא למה לא אמרי' דנתעכל הא כמו דלענין טו"א תלי בראוי לגר כמו כן לענין איסורי מאכלות וכיון דחזי לגר אסור. וביותר קשה שהקשו אח"כ מכמה תשהה במעיו בעופות ובדגים וכו' ותי' בתירוץ האחרון נהי דאיפסל מתורת אוכל לטומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא הוי עיכול. וקשה מ"ט דהא כתבו דלענין טו"א כיון דתלי בראיי' לגר ולכלב לא מהני עיכול כל זמן שחזי' להו. ובאיסורי מאכלות תלי רק בגר ולא בכלב. וא"כ אם דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין אע"ג דסגי שם ראוי' לכלב מכ"ש דהוי עיכול לאי' מאכלות דבעי' ראיי לגר דוקא ולמה יהי' איסורי מאכל חמור מטומאת אוכלים:

ומ"ש כ"ת דלפמ"ש הפלתי בסי' ס"ו סק"ג דמתיר בביצה שנתבשלה אף גוף הביצה דספיקא דרבנן לקולא ה"נ בהני טיפות ספק דם יש להתיר והקשה עליו מנה"כ סי' ס"ט על ט"ז סקכ"ד בספק אי נמלח דל"א סד"ר לקולא משום דהוי ספק ע"י גלגול. ה"נ עיקר הספק על הדם הוי דאורייתא ואף דעתה נתבשל לא אמרינן סד"ר לקולא על ידי גלגול. הנה לא הי' צריך להביא זאת מסי' ס"ט כי גם בט"ז בסי' זה סק"ה וש"ך סק"י הביאו דבר זה דספק הבא ע"י גלגול. אך לק"מ על הפלתי דהוסיף משום דהביצה יש לה חזקת היתר ועוד דשם בסי' ס"ט במחלוקת הט"ז עם נה"כ דעת הכרתי סקל"ב כט"ז דמתיר יחולק על נה"כ. ובאמת עי' בר"ן כאן בד"ה נמצא שכתב לדעת הרי"ף דס"ל דם בצים דרבנן דאם נמצאת בחלמון ואפי' חוץ לקשר כילה אסורה דחיישינן דלמא דם ריקום היא הרי דמחמיר בספק ולא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא ואולי מש"ה אינו ספק דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה דר"ן לשיטתו בחולין (יא ע"א) דאוסר גבינות מבהמה שנטרפה ע"י סרכא ואינו מתיר מטעם ספק ספיקא כמו שכתבו תוס' חולין (יא ע"א) ד"ה אתיא ורא"ש שם וע"כ דס"ל דאפי' ספק לכל העולם הוי נמי ספק חסרון ידיעה כמ"ש ט"ז יו"ד צ"ח סק"ו:

וכן מה שכתב להקשות מנה"כ הנ"ל על תבואת שור סי' י"ד סקט"ז דכתב בספק הבא ע"י גלגול דנולד בתערובות מותר. לא דמי כלל דהתם קודם המליחה הי' נפקא מינה לאיסור דאו' כמו לענין כבישה וכמ"ש בחולין (קיא ע"א) דם דאורייתא וכמו שכתוב במשמרת הבית לרשב"א גבי כבד ובפרט לפמ"ש תוס' שם ד"ה דם דאי' עיי"ש:

ומה שהקשה מנה"כ הנ"ל על שו"ת רעק"א סי' מ"ט מה שדן על דין מהריב"ל בכלים שאינם בני יומן שנתבשל בהם ספק טריפה דאם הספק נולד בדרבנן ואין מציאות להדאורייתא מותר. לק"מ חדא דהא מסיק שם וכן בסיף סי' ס"ד דאפי' אם אין עוד נפ"מ על הדאורייתא מ"מ אין להקל בספק הבא על ידי גלגול. וגם דהשו"ת רעק"א אינו מפלפל שם לדעת הש"ך אלא לדעת מהריב"ל ומהריב"ל למד דין זה ממחלוקת ר"ת ור"י ביצה (דף ג ע"ב) בספק אחד בגוף וספק א' בתערובות ולכן כיון דבספק אחד בגוף מקילים בהפסד מרובה בלא נודע מתירים האחרונים גם ספק הבא ע"י גלגול כמ"ש פרי מגדים פ"א מ"ז סק"ה וסי' ק"י דיני ס"ס אות ה' ד"ה והנה וכ"כ בשו"ת רעק"א ס"ס ע"ט אבל הש"ך שבכללי ס"ס אות י"ט אינו מזכיר בשם מהריב"ל מחמיר גם בלא נודע. ומה שהביא כ"ת משו"ת הרי"ם דמ"ד דם שבשלו דאורייתא הטעם משום דהוי יוצא מטמא. זה אינו דהוא כתב להיפוך דאפי' למ"ד דם שבשלו אינו עובר מ"מ אסור משים דיוצא מטמא ומש"ה אסור ואינו לוקה אבל למ"ד דם שבשלו עובר עליו א"צ לזה הטעם:

ובעיקר השאלה. אמרי' בנדה (יט ע"א) מניין לדם שהיא אדום וכו' ורמב"ם פ"ה מהא"ב ה"ח פוסק מצד הדין גם בנדה דבעי' אדום כדם הקזה ואף דמחמירים בנדה בכל מראה הנוטה לאדמימות י"ל שאני התם משום חומרא דאי' כרת כמ"ש תבואת שור ל"ח סק"ז ואפי' לפמ"ש סדרי טהרות ס"ס קפ"ח שחולק עליו דכל בדאוריי' מה לי איסור לאו מה לי אי' כרת. מ"מ עי' נודע ביהודה קמא או"ח סי' כ"א ותנינא סי' נ"ד דאפי' איסור עשה קול ומכ"ש הכא דלדעת כמה ראשונים כל דם בצים מדרבנן בודאי דבעי' דם ממש ולא אם נוטה קצת לאדמימות ובאמת מצוי הרבה פעמים שרואים מראה אדים על הביצה ומ"מ אינו אדמימות דם רק צבע בעלמא וניכר לבקיאים. והני חתיכות בשר רובן ככולן אף שכשהן בתוך הביצה נראים אדומים אבל כשמסירים אותן משם על האצבע רואים שהן כהים מאד ואינם אדומים כלל. ותמיד אני מבחין כן ומתירם זולתי אם יקרה לפעמים שהן אדומים ממש. אין עלה להתירן בלי תערובות. ובתערובות מין במינו מקילים בין בחלבון בין בחלמין ותופסים דהש"ך סי' ס"ו ססק"י לא חזר בו ומתיר:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה