חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן טו
לכבוד ידידי הרב המאה"ג מו"ה ירמיה נ"י דומ"ץ בק"ק אסטראלענקא.
על דבר שאלת כ"א בנשים שיש להם שינים חלולים והרופאים סותמים את הנקבים במתכות הנקרא פלאמבירען אי חוצץ בטבילה. והביא דברי בינת אדם סי' י"ב שנשאל על זה ועל שינים תותבות. והעלה בשינים תותבות להיתר משום דכל לנוי אינו חוצץ וכשסותמת את נקבי השינים (פלאמבירען) כתב דחוצץ משום דכל דבר הנעשה לרפואה חוצץ. והביא ראי' מש"ך יו"ד קצ"ח סקי"ד בשם בה"ג דגורס בנדה (סז ע"א) בכוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיני' פורחות אין חוצץ הרי שיש חילוק בין רפואה לנוי. ועוד ראי' מדהוצרך המרדכי שבועות ספ"ב בשערות המסובכות לומר שיש סכנה להסירם מש"ה אינם חוצצים מכלל דאם אין סכנה להסירו אע"פ שיש כאב בהסרתו חוצץ ולכן סתימות הנקבים אע"פ שכואב לה ההסרה חוצץ. והביא ראי' משבת (סה ע"א) דסותרת לצאת בשבת לרה"ר בשן של כסף וקיי"ל דכל דבר החוצץ בטבילה אסור לצאת בו לרה"ר כמ"ש שבת (נז ע"א) וע"כ דשן תותבת אינה חןצצת בטבילה והא דאסור בשן ממין אחר משום דמחכי עלה ובשן של כסף כיון שאינו ניכר לא שייך מחכי עלה זה המצות דבריו. וכ"ת האריך בדברי שכל וטעם. ואנכי לא כן אדמה:
(א) מ"ש דכל לנוי אינו חוצץ. זה ברור ומפורש בסוכה (לז ע"א) כל לנאותו אינו חוצץ וזה ודאי דשן תותבת הוי לנוי. וגם י"ל דשן תותבת הוי כפיאה נכרית הקשורה לשערה דאמרי' ערכין (ז ע"ב) דגופא היא ואסור בהנאה אם נהרגה. ועי' בכור שור ע"ז (כט ע"ב) ד"ה מה מת שהקשה על יו"ד שמ"ט דנוי המת המחוברים בגופו אסורים וכתב דלא שמעי' מספ"ק דערכין לאסור אלא פאה נכרית וכדומה דהיינו שן תותבת דדומים לגופה ממש ועיקר עשייתן שיהי' נראה שנעשו מגופה אבל לא תכשיטין אחרים אע"פ שמחוברים לגופה. וכן עי' שו"ת פ"מ ח"ג ל"ו מובא בברכי יוסף יו"ד ס"ס שמ"ט דשן תותבת מעצם נבלה צריך קבורה עם המת דכגופו הוא ושמא יבא לידי תקלה ליהנות ממנו. ואעפ"כ נראה ברור דשן תותבת אם יכולה להסירו בנקל חוצץ. דלא עדיף מטבעת שכתב רא"ש ה' מקואות סי' כ"ו בשם ראב"ד דחוצץ משום דמקפדת להסירו בשעת לישה. ה"נ בשן דמקפדת להסירו בשעת שינה כדי שלא יפול לתוך גרונה וגם דצריכה לנקותו מש"ה חוצץ:
ומה שהביא הבינת אדם ראי' משבת (ס"ה ע"א) דמותרת לצאת בשן של כסף אינה ראי'. די"ל דצריכה להסירו משום שחוצץ והא דלא גזרו שמא מתרמי לה טבילה ושרי' לה ברה"ר משום דגנאי הוא לה שחסר לה שן בפי' ואף דרק רבי ס"ל דכל מידי דמגניא לא אתי לאחוויי ורבנן פליגי עלי' שם בשן של זהב. עי' רש"י בשם רבותיו דגם רבנן מודו לסברא זו אלא מש"ה אסרו בשן של זהב דכיון דמשונה במראה משאר שינים חששו דילמא מבזו לה ושקלא לה בידה וממטא וכ"כ בחידושי ר"ן ומאירי שם וכ"כ בש"ע או"ח ש"ג סי"ב טעם זה. או כמ"ש ירושלמי שם פ"ו ה"ה א"ר יוסי מסתברא בשן של זהב שעמדה לה ביוקר לא תצא די נפלה ומחזרה לי'. ולא תלי כלל בטבילה אלא דגזרו שמא יפול מפי' ואתי לאתויי וכ"כ ברשב"א ור"ן וצ"ע שלא הביאו זאת בשם הירושלמי. ומ"ש הר"ן דבירושלמי כתב חשש שמא שלפה ומחווייא תמה עליו בקה"ע בד"ה שן דלא נמצא שם כן:
ואפי' לדעת רש"י החולק על רבותיו וכתב דדעת חכמים דאפי' בדבר שמגניא מ"מ שלפא ומחווייא ג"כ אין ראי'. די"ל כמ"ש רשב"א שם דטעמם דאוסרים בשל זהב משום דכיון דניכר מומה דכל הרואה אותה יוצאת בשן של זהב כבר הוא יודע ששינה חסר וכיון שאינה יכולה להעלים מומה אף היא אינה מקפדת ושלפה ומחוויי'. ולדעתו י"ל דמש"ה בשל כסף שרי משום דאין גנותה ניכר לא שלפה דגנאי הוא לה. ועכ"פ בשן תותבת בזמן הזה דאין גנותה ניכר שפיר י"ל כיון דגנאי הוא לה לא תייתינהו לרה"ר:
ועוד י"ל דלא גזרו בשן ע"פ מ"ש תוס' שבת (נז ע"א) ד"ה במה דבדברים שהם עיקר מלבוש לא גזרו דאפי' בחול אין דרך ללכת בלעדם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא שנושאן בידו עד ביתו ולכן בשינים תותבות דאין דרכה לצאת בלעדם בחול לא גזרו:
(ב) ובנידון השינים הנסתמים במתכות. מתני' סוף מקואות חץ שתחוב באדם בזמן שנראה חוצץ ועי' ר"ש שם הביא תוספתא הנכנס לו חץ ר' אומר אינו חוצץ וחכ"א הרי זה חוצץ במה דברים אמורים בשל מתכות עיי"ש וכתב הר"ש לחד פי' דטעם רבי משום דבמתכות איכא סכנה טפי כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ ורבנן פליגי עלה וקיי"ל יו"ד קצ"ח סי"א כחכמים ומ"מ נראה דאפי' לדידן בסכנה אינו חוצץ דבהג"ה שם סעיף ו' מביא ראבי"ה בשערות היכא שיש סכנה להסירם לא חייצי. וע"כ דס"ל כפי' אחר בר"ש שם דלא פליגי בסכנה רק מטעם אחר:
וראיתי בשו"ת זכרון יוסף סי' ט' וסי' י' במעשה דטבעת ברחמה מביאים ראי' דסכנה אינו חוצץ מפי' ר"ש הנ"ל בחץ התחוב. וק' דאדרבה משם מוכח להיפוך דהא חכמים חולקים וס"ל דחוצץ ויותר הי"ל להביא דין מרדכי בשערות הנ"ל דמפורש בסכנה אינו חוצץ. וכן צ"ע דברי חתם סופר יו"ד ר"ס קצ"ב וסוף סי' קצ"ג שהביא ג"כ מפי' ר"ש הנ"ל:
ומ"מ באו ונסמוך על גדול האחרונים הגאון רעק"א ז"ל בס"ס דרוש וחידוש סי' ב' שמסכים דגם בצער לבד ואפי' אין הכנה ג"כ אינו חוצץ כדעת המ"ג וסמ"ק וסה"ת מובא ב"י קצ"ח ד"ה וריר שבתוכה וכ"כ מג"א קס"א סק"ט דאם מצטער בנטילת גלדי מכה אין חוצץ וכ"כ עצי לבונה קצ"ח ס"ט ד"ה לפיכך אשה עיי"ש:
וביותר נראה דאפי' לדעת הפוסקים דדוקא בסכנה שרי ואם לאו הוא חוצץ היינו רק בדבר שאינו רוצה שישאר שם ומצפה להסירו כמו בחץ התחוב ובשערות סבוכות וכן כחול לרפואה דמצפה שיתרפאו עיניו ויסיר הכחול (או עכ"פ לא יצטרך כחול חדש) וכן ברטי' שע"ג המכה דמקפיד דהא רוצה שישאר גופו נקי ולא יהי' עליו דבר זר וכן באבר ובשר המדולדלים חוצצים משום דעומדים לקצוץ ולא ישאר כן משא"כ דבר שעושה בכוונה לקביעות ורוצה בקיומו כסתימת נקבי השן פשיטא דאינו חוצץ דכל אדם שיש לו שינים חלולים אינו מקפיד על סתימת השן אדרבה משתדל ועושה פעולות שישאר כן. ופשיטא דאין לנו להביט על נשי דעלמא שאין להם שינים מסותמות רק על נשים שיש להם שינים חלולים כאלו וכמ"ש ס"ט קצ"ח סקי"ט גבי קליעות השערות. ודבר זה הוא כמ"ש רשב"א מובא ב"י קצ"ח ד"ה צבע עיי"ש שכתב דחוזרות ומחדשות אותם תמיד לנוי וכן כאן אינה מקפדת ורוצית שיהי' שם:
ועוד נראה דמצינו ביטול בטומאה באהלות פט"ו מ"ז בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו וכן בסוכה (ד ע"א) תבן ובטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו עיי"ש. ומפורש בערובין (קד ע"א) וחולין (פג ע"ב) אמתני' בוזקין מלח ע"ג הכבש האי מלח ה"ד אי דמבטלה מוסיף אבנין ואי דלא מבטלה הוי חציצה הרי דאי מבטל המלח ע"ג הכבש לא הוי חציצה וה"נ כיון דסתימת השן מבטלה לגופה אינה חציצה וכן בסוכה (לז ע"א) אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש וכו' אף דלקיחה על ידי דבר אחר לא מהני כיון דחברי' כגופי' דמי וכן ביומא (נח ע"א) גבי מין במינו אי חוצץ ודחי שאני רגל חברו דלא מבטל לי' ומש"ה חוצץ. הרי דאם מבטל לי' אינו חוצץ וה"נ בסתימה זו דמבטל לה לגבי השן אינה חוצצת:
וראיתי בתפארת ישראל זבחים פי"ג אות ל"ה שהקשה לפי מה דקיי"ל מין במינו אינו חוצץ עי' רמב"ם פי"ט ממעשה הקרבנות ה"ה ובכסף משנה. למה במקוואות פ"ח מ"ה בקפצה פי' אינה טבילה הא הוי מין במינו. (ועיי"ש שהקשה ג"כ מיבמות (עח ע"א) בנכרית מעוברת שילדה בנה אין צריך טבילה וע"כ משום דמין במינו אינו חוצץ וחילק דהתם שאני דהוולד היינו רביתא ועובר ירך אמו. וזה אינו כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא דאין הטעם משום דעובר ירך אמו וכ"כ מרדכי ספ"ב דשבועות גבי השערות המסובכות) ותירץ דהא דמין במינו אינו חוצץ אין הפי' שעי"ז נחשבים ב' החיצונים כאלו הם נוגעים זה בזה אלא דהחציצה הוי כליתא וכאלו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זה מזה בלי החציצה ואין דבר מפסיק בינם ובכל דוכתי סגי בהכי משא"כ בטבילה דבעי' שיגעו המים ממש בהגוף שטובל להכי אפי' בשר עצמו חוצץ והנה סברתו טובה מאד ודכח"ח. ונראה לי ראי' לדבריו מזבחים (יט ע"א) הכניס ידו לתוך חיקו מהי גופו מן חייץ או לא וקשה למה נשאר בספק ולחומרא הא קיי"ל מין במינו אינו חוצץ. אך על פי דבריו ניחא. דהמשנה למלך פ"ב מעבודת יוה"כ ה"ב כתב דהא דאמרינן בכל דוכתי בכהן גדול עלה ונסתפג חיובא היא דבעי סיפוג משום דהמים חוצצים בין הבגד לבשרו וכתב בברכי יוסף או"ח סי' כ"ו דהקשו עליו מפסחים (סה ע"ב) למה פוקקים את העזרה אמרו שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם והא קחייץ לח הוא ואינו חוצץ. ותי' ברכי יוסף דבגדי כהונה שאני כיון דאבעי' בזבחים שם נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעי' והא ליכא או דילמא וכו' וקיי"ל לחומרא א"כ לא מטעם חציצה היא אלא משום דכתיב על בשרו בעי' שיהי' הבגד על בשרו ממש ואף מידי דלא חייץ בעלמא מ"מ אינו על בשרו דהרוח או המים מבדילים עכ"ל ולכן הוי דומיא דטבילת נשים דצריך נגיעה ממש ומש"ה גם מין במינו חוצץ:
אך לענ"ד נראה לתרץ קושי' תפארת ישראל דבטבילת נדה. נלמד מקרא דמין במינו חוצץ. דבתורת כהנים מצורע פרשה ב' פ"ד לומד מוידיו לא שטף מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים וכן בקדושין (כה ע"א) ירחץ בשרו מה בשרו מאבראי וכו' ואי נימא דמין במינו אינו חוצץ קשה הלא בית הסתרים הוא תמיד במים דהא המים עולים על גופה מלמעלה. ומ"מ מיעטה תורה רק בית הסתרים דאין צריך לביאת מים אבל מקומות הגלוים כה"ג לא עלתה לה טבילה אף דמין במינו הוא ומפורש דמין במינו חוצץ בטבילה:
(ג) מה שהקשה כ"ת על בינת אדם מה בין שן תותבת לשן חלול הנסתם. איני מבין דפשוט שן תותבת אין לה כאב ולא נעשה אלא לנוי. ובשן חלול יש לה כאב והוי לרפואה. ומ"ש כ"ת אם סתימת השן חוצץ תהי' אסורה לצאת בו לרשות הרבים. זה אינו דלא שייך חשש ממטי לה משום דאינה יכולה להסירו בלא אומן וכמ"ש מתני' שבת (סד ע"ב) יוצאת אשה בחוטי שער ובטוטפות ובסרביטין בזמן שהם הפורים ושם (ס"ה ע"א) ובמוך שבאזנה והוא שקשור באזנה. וסיומא דמלתא לענ"ד בשן תותבת אם יכולה בעצמה לפרקה בנקל ולפרקים מוציאה אותו אז ודאי חוצץ. אבל אם יושב על מלאת הדק היטב וכן בשן הנסתם במתכת אינו חוצץ וכן העלה בנחל אשכול על ס' אשכול לראב"ד ח"א (דף קנו ע"א). וידוע דכאן הוי תרי דרבנן דמיעוטו המקפיד הוא מדרבנן ובית הסתרים דבעי ראוי לביאת מים ג"כ דרבנן לשיטת רמב"ן ורשב"א בשם י"מ וריטב"א קדושין (כה ע"א) (ועי' ריטב"א שם מפורש ס' ט"ז או"ח תקפ"ח סק"ה דבדבר המפורש בתורה לא גזרו רבנן):
וקשה לי כעת בקידושין (כה ע"א) דמקשה וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והאמר רבין וכו' מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיני' והצריכה רבי טבילה אחרת. והי' ס"ד דבית הסתרים בעי ביאת מים איך אפשר לומר כן דהא מפורש במתני' ספ"ח דמקוואות דבית הסתרים א"צ ביאת מים. וגם ק' לי בנדה (סו ע"ב) דאמר רבא שצריכה להדיח בית קמטי' במים ומקשה על רבא ממתני' דביהס"ת א"צ לביאת מים והיינו מתני' הנ"ל והוי ס"ד דא"צ שיהי' ראוי לביאת מים ושם הלא מפורש דביהס"ת בעינן ראוי לביאת מים עיי"ש נדה שנתנה מעות בפי' טהורה מטומאתה והיינו משום דלא מיהדק משמע בדבר דמיהדק חוצץ וצ"ע לע"ע: