חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
שו"ת חבלים בנעימים · סימן ח
לכבוד ידידי הרב הגדול מו"ה ירמיה נ"י דומ"ץ בק"ק אסטראלענקא.
הנני להשיבו על יקרתו מעש"ק העבר. מ"ש כ"ת בישוב דברי הרמב"ם פ"ב מחמץ ה"ב לחד גירסא דאין ביטול מועיל לחמץ ידוע והקשו עליו מפסחים (ו ע"ב) גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ומקשה וכי משכחת לה לבטלה. הרי דמהני ביטול לח"י. ותי' כ"ת דדעת רמב"ם פ"א מחמץ ה"ג דקנה חמץ בפסח לוקה ומהני קנין בחמץ מש"ה לא מהני בטול בחמץ ידוע די"ל הואיל ואי בעי זכי בי' משא"כ בגמ' דהי' ס"ד דלבתר איסורא מצי מבטל לי' ושוב אין נפ"מ בין חמץ ידוע לשאינו ידיע. אי אפשר לענ"ד לומר כן ושלש תשובות בדבר. חדא דא"כ כל א' יעבור בב"י על חמץ של הפקר הואיל ואי בעי זכי בי' וע"כ דלא אמרינן רק הואיל ואי אתשל דשייך רק בחמץ שלו שהוא יכול לשאול עליו ולא אחר אבל לא אמרי' הואיל וכו' בדבר שאין לו יתרון מאיש אחר והכל שוים בו וכמ"ש תוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה הואיל דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והיינו מטעם זה דבדבר דהכל שוים ל"א הואיל. ותו עי' כ"מ שם שהקשה מפסחים (ז ע"א) בתלמיד יושב לפני רבו דמבטלה בלבו לחמץ ידוע. ושם כבר ידעי' דבתר אסורי' לא מצי מבטל לי'. וגם אין ברור דרמב"ם ס"ל דמהני בפסח זכי' בחמץ של הפקר די"ל רק אם קנה מהני קנינו משום דדעת אחרת מקנה אותו וכעין מ"ש רשב"א גיטין (כ ע"ב) ד"ה ובא דאף דעודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קנה מ"מ היכא דדעת אחרת מקנה אותו שאני וכ"כ נ"י ב"ב (נג ע"ב) בשם ר"י מגא"ש. במכתב שני חזר הרב הג' נ"י להעמיד את דבריו על מכונם. ולא נפניתי להעתיקם):
ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם. דידוע מחלוקת רש"י ותוס' פסחים (ד ע"ב) בביטול אי משום תשביתו או משום הפקר. ועיי"ש תוד"ה מדאו' שהקשה על רש"י מר"ע דאמר הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה הרי דהשבתה הבערה היא ולא ביטול. ונ"ל דתלי בזה דאי ביטול משום הפקר מהני אפי' לחמץ ידוע כמו דמהני הפקר לכל דבר שברשותו משא"כ אי ביטול נלמד מתשביתו אמרי' דתשביתו כולל כל דבר השבתה מה שאפשר לו לעשות הן ביעור הן ביטול. ומש"ה בחמץ ידוע דאפשר בביעור מחויב לבער רק בחמץ שאינו ידוע שא"א לבער סגי בביטול. ומיושב לרמב"ם קושי' תוס' הנ"ל מר"ע דבאמת לחמץ ידוע בעי הבערה. והנה הר"ן ריש פסחים כתב דמש"ה מהני ביטול מצד הפקר משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם בגלוי דעתא בעלמא סגי. ונ"ל דהא דחמץ אינו ברשותו הוא רק לר' יהודה דס"ל חמץ אסור בהנאה לעולם. משא"כ לר"ש דאחר זמנו שרי לא חשיב חמץ אינו ברשותו דאע"פ דאסור להשהותו מ"מ אם ישהנו שרי מדאו' וא"כ לר"ש ל"ש לומר ביטול מטעם הפקר דהדרא קו' הר"ן הנ"ל. ולפ"ז מיושב הקו' הנ"ל דבפסחים (ו ע"ב) דמקשה וכי משכחת לה לבטלה קאי לר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל. ורב ס"ל שם (כט ע"ב) (ול' ע"א) כר' יהודה דאסור בהנאה וא"כ ס"ל דביטול מטעם הפקר ושפיר לא שני לי' בין חמץ ידוע לשאינו ידוע משא"כ הרמב"ם דפסק כר"ש לא שייך תי' הר"ן דאינו ברשותו דאף דמדרבנן אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ לא מהני אי' דרבנן להקל על אי' דאו' שיועיל ביטול לחמץ ידוע וכמ"ש רמב"ם פט"ו מהמ"א ה"ט דחמץ הוי דשיל"מ וכתב ר"ן פסחים (כט ע"ב) דאף דמדרבנן אסור להשהותו מ"מ לא מהני דרבנן להקל על הדאו'. ומ"מ לא מהני ביטול אחר זמן איסורו דלהחמיר אזלי' בתר דרבנן דקנסו בחמץ שעבר עליו הפסח לאסרו בהנאה:
(ב) ועוד נ"ל ליישב דידוע מחלוקת הראשונים אי אי' הנאה יש להם בעלים או לא. והנה דעת רמב"ם נראה דאי' הנאה הוי שלו דכתב בפ"א מציצית הי"א ואין עושים אותם מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת וכ' כ"מ טעם גזול כמ"ש סוכה (ט ע"א) מדכתיב ועשו להם משלהם ושל עיר הנדחת כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורי' וציצית יש לו שיעור למטה עכ"ד ולא כתב דטעם עיר הנדחת משום דאסור בהנאה אינו שלו וחד טעם הוא בעיר הנדחת עם גזול אע"כ משום דאי' הנאה יש לו בעלים. וכ"כ רמב"ם בפי' המשניות סוכה פ"ג באתרוג של ערלה דפסול משום דאינו פרי ולא קאמר משום דאסור בהנאה ואונו לכם. ולכן לדעת רמב"ם לא שייך ס' ר"ן הנ"ל דמש"ה מהני ביטול משום הפקר משום דחמץ אינו ברשותו של אדם. דהא ס"ל דאה"נ היי שלו וע"כ צ"ל דס"ל ביטול משום תשביתו ומהני רק לחמץ שאינו ידוע כנ"ל. אבל בפסחים הקו' וכי משכחת לה לבטלה היא אליבא דרב ורב ס"ל בעירובין (ל ע"א) ככר זו עלי אין מערבין לו בה וי"ל משום דכיון דאסורה לו ואינה שלו ואין מערבים בשל אחרים כמ"ש שם (פ ע"א) אחד עירובי תחומין וא' עירובי חצרות צריך לזכות לו. ובזה מיושב קו' תו' שם ד"ה ככר שהקשו כיון דמצות לאו ליהנות נתנו למה בככר זו עלי אין מערבין בה. ולפמ"ש ניחא דאף דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ אין מערבים בה משים דלאו דידיה היא. וכן דעת רבא בנדרים (פה ע"א) דמשני דמש"ה בתרומה יטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאסרה עליהם שויא עפרא בעלמא והוי כאלו אינה עוד שלו עיי"ש. והכא בפסחים קאי הקושיא גם אליבא דרבא ושייך ס' הר"ן וביטול מטעם הפקר ומהני שפיר אפי' לחמץ ידוע:
(ג) וי"ל עוד דרמב"ם לשיטתו דספיקא דאי' מה"ת לקולא מש"ה לדידי' יש חילוק בין ודאי חמץ לספק. דאע"ג דבית כל השנה בחזקת חמץ מ"מ לחשש שמא ימצא גלוסקא יפה אינו רק ספק. ואע"פ דע"כ צותה תורה בחמץ גם על הספק מ"מ יש חילוק בין ספק לודאי וביטול לא מהני רק לספק חמץ. אבל אי נימא בכל דוכתי סד"א מה"ת לחומרא אין חילוק בין ודאי חמץ לספק. ולכן לא ק' על רמב"ם מפסחים (ו ע"ב) דקאי אליבא דרב ורבא. ורב ורבא ס"ל בכריתות (יז ע"ב) דספיקא דאו' לחומרא וכן ס"ל לרבא חולין (ט ע"ב) וכמ"ש שב שמעתתא ש"א פ"ד ומש"ה לדידהו מהני ביטול גם לחמץ ידוע:
(ד) ומ"ש כ"ת להקשות על תה"ד מובא במג"א סי' תנ"א סקל"ז דלא מהני קליפה במרדה הא בסי' תס"א ס"ה באפי' די כדי נטילה. הנה הא ודאי דהא דשתי קדרות לא אסרי אהדדי אפי' בכלי אחד אינו יוצא ממקום למקום יותר מבכדי נטילה וכמ"ש בהג"ה רעק"א יו"ד צ"ב על ש"ך סקכ"ז ועי' פמ"ג ל"ח ש"ד י"ד ד"ה עוד יש לעיין דנראה דעתו להיפוך. ומ"מ איני יודע מה קשי' ליה דודאי אם הי' מועיל קליפה הי' אפשר לקלפה אבל כיון דבעי כדי נטילה שהיא כעובי אצבע אי אפשר ליטול דהא לא ישאר ממנה כלום שאינה עבה כל כך ובפרט דצריך ליטול משני צדדים דמשתמשים בה משני עברי'. וי"ל עוד ע"פ או"ה מובא ט"ז יו"ד צ"ה סס"ק י"ב דע"י הרבה עירויות בלע בכולו ה"נ במרדה י"ל ע"י הרבה אפיות בלעה בכולה ומ"מ הראשון עיקר:
(ה) ומ"ש כ"ת להקשות על המק"ח סי' ת"מ סק"ב שכתב דהא דאמרי' בפסחים (ה ע"ב) בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מגנב ומיתבד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור הוא ע"פ סוגיא דב"מ (לד ע"א) דכל שומר כשמשלם אחר שנגנב זוכה בשבחא דאתא מעלמא כגון בכפל וביוקר מטעם דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו או סמוך לגנבה והט"ז כתב בסי' תמ"א סק"ג דכל שיש ספק שאפשר שיהי' שלו לגמרי חשיב יותר גורם לממון מאחריות ומש"ה כיון דיצטרך השומר לשלם בעד החמץ ויהי' שלו למפרע מקרי גורם לממון עיי"ש. ותמה כ"ת א"כ מה מקשה בפסחים הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר הא אפי' ס"ל בעלמא לאו כממון דמי אעפ"כ חייב הכא לבער בקבלת אחריות כיון דשייך סברא הנ"ל דיכול להיות שיהי' שלו למפרע משא"כ התם בב"ק (עא ע"א) דלא שייך לומר שיהי' למפרע שלו דהא הבהמה היא של הקדש ול"ש לומר שהקדש יקנה לבעלים את הבהמה אם ישלם להקדש כדמוכח מקו' גמ' ב"ק (עו ע"א) מכדי שמעי' לר"ש דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא הרי שאפי' לר"ש דגורם לממון כממון מ"מ לא נפיק עוד מרשות הקדש הנה ודאי שיפה תמה כ"ת וגברא ותיובתא קחזינא:
ונ"ל דהנה בצל"ח שם מקשה למה בצד ההיתר פתח בתרתי דאתה רואה של אחרים ושל גבוה ובצד האיסור אחז של אחרים ושביק לשל גבוה והו"ל לומר יכול יטמין ויקבל פקדונות מנכרים ומגבוה דהרי ודאי דגם מגזבר של הקדש אסור לקבל פקדון אם מקבל עליו אחריות ותירץ די"ל דכל הטעם דחייב לבער בקיבל עליו אחריות כמ"ש בריש המפקיד דהוי כאלו אמר לו סמוך לגנבה יהי' קנוי לך א"כ גם החמץ אם יוגנב סמוך לגנבה קנוי הוא להשומר והוא שלו אבל בשל הקדש אינו יוצא מרשות הקדש בלי פדיון ובלי שומא ומי מקנה להנפקד ולא משכחת שיהי' שלו לכך אפי' קיבל עליו אחריות אינו עובר עליו ואח"כ דחה זה מכמה טעמים ואחד מן הקושיות שהק' ע"ז דא"כ היכא אמרי' הניחא למ"ד גורם לממון כממון וכו' והרי כשיוגנב ממון ממש הוא שלמפרע הי' שלו עיי"ש. הרי שגם הצל"ח עלה על דעתו סברת מק"ח והקשה עלי' ממש כקו' כ"ת הנ"ל:
אך מה שנסתפק הצל"ח אם שייך אחריות בהקדש פשיטא לי' להתומים סי' ס"ו סקע"א דל"ש קנין מהקדש ומביא אותה ראי' של הצל"ח מסוגיא זו מדלא קאמר יכול יקבל פקדונות מן הנכרים ומן ההקדש וע"כ דבהקדש לית דין שומרים כלל וגם קנו מידו א"א בהקדש ולכן אינו במציאות קבלת אחריות. ומאד יפלא על שני האריות האלו איך נעלם מעינם הבדולח דברי ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב אית תנויי תני לא יראה לך שלך אי אתה רואה וכו' אית תניי תני אפי' לגבוה אסור א"ר בון תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש. הרי לר"ש דגורם לממון כממון דמי אף בשל גבוה הרי הוא כשלו ועובר עליו אם קיבל עליו אחריות:
ונראה דהנה הצמח צדק סי' ל"א כתב דסחורה הקנוי' לראובן אע"פ ששמעון קיבל עלי' אחריות מ"מ הרי היא של ראובן ולא מבעיא למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אלא אפי' למ"ד כממון דמי אפ"ה לא מקרי שלו ע"י קבלת אחריות ומביא ראי' מרא"ש פסחים פ"א סי' ד' שכתב אע"ג שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא ועוד ראי' מסוגיא דפסחים הנ"ל באיכא דאמרי דלמ"ד גורם כממון דמי למה לי לא ימצא ותי' דאצטריך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל הרי אפי' למ"ד כממון דמי אינו אלא היכא שאינו בעין אבל היכא דאיתי' והדר בעיני' לאו ברשותי' הוא אלא בחמץ דכ' לא ימצא דאפי' כי איתי' והדר בעיני' אי קע"א הוי ברשותי' אבל לא בעלמא עכ"ל וקשה אדדייק הצ"ל מאיכא דאמרי דהיכא שהדבר בעין אף שקע"א לא מקרי שלו ידייק מלישנא קמא להיפוך דמקשה הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי הרי דאי גורל"מ כממון דמי אפי' איתא בעיני' מ"מ הוי שלו ומש"ה עובר עליו דבל"ק לא ס"ל שיש חידוש בחמץ יותר מבכל מקום:
אך נראה דבסנהדרין (קיב ע"א) א"ר חסדא פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים ומיירי בשל עיר אחרת דמפקדי בתוכה וקבלו עלי' אחריות מהו דתימא כיון דקיבל עלי' אחריות כדידי' דמי קמ"ל. והנה קשה הניחא לר"ש דס"ל גורל"מ כממון שפיר הוצרך ר"ח לחדש דמותרים אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ש לא ס"ד כלל דקבלת אחריות הוי כשלו ומה קמ"ל:
ולכאורה חשבתי לתרץ דר' חסדא ס"ל כר"ש דגורם לממון כממון ע"פ מ"ש בעה"ת מובא בש"ך חו"מ שפ"ו סק"י דדינא דגרמי עם גורם לממון הם אחדים ותלויים זה בזה ועי' ש"ך חו"מ כ"ה סקי"ד אות א' דר' חסדא אע"ג דמשני בסנהדרין (לג ע"א) כשנשא ונתן ביד מ"מ ס"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומש"ה הוא לשיטתי משמיענו דין זה. אך הלא רוב ראשונים מובא ש"ך שפ"ו ס"ל דרג"ר לא תלי בדין דבר הגורם לממון והם דברים נפרדים עיי"ש, וגם קשה דרמב"ם שפוסק בפ"ב מגנבה ה"א דגורל"מ לאו כממון למה הביא בפ"ד מעכו"ם ה"י דין זה. וגם קשה לפמ"ש צ"צ דאפי למ"ד גורל"מ כממון היינו דוקא כשאינו עוד בעין אבל היכא דאיתי' לכ"ע לא הוי כדידי' א"כ מה ס"ד דהוי ממון של בעלי עיר הנדחת כיון דהממון הוא עדיין בעין:
ונראה דהנה במתני' יבמות (סו ע"א) עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה ישם בגמ' המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אימר דמים אני נותן ר' יהודה אמר הדין עמה משים שבא בית אבי' ור' אמי אמר הדין עמו הואיל והוא חייב באחריותן א"ר ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' נינהו ומקשה שם וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזוניתי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ודחי ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסי' בכחשה ובנפחת דמי' מי מחייב. ועיי"ש דרי"ף גירס נהי דמחייב באונסי' בכחישה וביתרות דמי' מי מחייב ומפורש דעת צמח צדק הנ"ל דנהי דחייב באחריות לענין גנבה ואבדה כשאינו בעין. מ"מ כיון דכל זמן שהוא בעין אינו חייב באחריות כחשא וזול להכי לא הוי שלו ואפי' לגירסת רש"י הנ"ל דגריס באונסי' וכו' מי מחייב מ"מ י"ל דלא פליג ע"ז ומודה דעיקר תלוי בכחשא וזולא משום דבעוד שהבהמה בעין היא באחריותו ועי' בפי' רש"י במתני' ד"ה הכניסה שכתב שאפי' מתו כולן אחריותן עליו ומכ"ש דכחשא מהני ולא פליג אלא לענין הגירסא:
וקשה באמת למה בנכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה כיין שחייב באחריותן מה בכך שחייב באחריות הא לרבנן גורל"מ לאו כממון דמי. ונ"ל דשלש חילוקים בדבר. (א) אם כל זמן שהדבר בעין אינו חייב באחריות אלא כל האחריות כשלא יהי' הדבר בעולם. אז אפי' לר"ש לא מקרי שלו בשעה שישנו בעולם וכמ"ש צ"צ הנ"ל. (ב) אבל בשעה שנאבד ואינו בעולם מקרי שלו לר"ש ע"י האחריות ורבנן פליגי דלא אמרי' גורם לממון כממון דמי. ואין קנין נתפס בדבר שאין בו קנין בשעה שישנו בעולם. (ג) אבל אם קיבל עליו אחריות גם כשישנו בעולם כגון לענין כחשא וזילא אז גם רבנן מודו דגורל"מ כממון ע"י קבלת אחריות ומש"ה בנכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה כיון שחייב באחריותן גם בעודם בעולם הוי של כהן אפי' לרבנן:
ואיני מבין מ"ש שם במכנסת שום דהדין עמה משום שבח בית אבי'. למה לי טעם זה הא בגמ' מסיק דאף דחייב באחריותן מ"מ לאי דידי' הוא והיינו דאף דיש גם לו זכות מ"מ אינו מפקיע זכותה שהי' לה. גם תמוה מ"ש רמב"ם פ"ז מתרומות ה"כ דעבדי צאן ברזל יאכלו מפני שהן של בעל ובגמ' מסיק להיפוך דאע"ג דחייב באחריותן מ"מ לאו דידי' נינהו. גם קשה למה אמר שם באצטלא דמלתא דעיילה אתתא לבעלה בכתובתה ושכיב ופרסוה אמיתנא אמר רבא קניי' מיתנא למה נאסר בהנאה כיון דמסקי' למעלה דהדין עמה והוא שלה וצ"ע:
ועפ"י הדברים האלה דאם מקבל עליו אחריות כחשא וזולא גם רבנן מודו דגורל"מ כממון דמי י"ל דר' חסדא (בסנהדרין קיב ע"א) מיירי שקיבל עליו אחריות ייקרא וזולא גם כל זמן שישנו בעולם ואז גם לרבנן גורל"מ כממון דמי ומ"מ מותרים דאין זכות הנפקד בעל עיר הנדחת מועיל לגרע כח המפקיד שהוא בעליו האמיתי:
ובזה מיושב מ"ש ב"י או"ח ס"ס רמ"ו בשם תשובת רש"י ישראל שהשכיר שורים לעכו"ם לחרוש בהם והנכרי חורש בהם בשבת יש מתירים אם הנכרי קיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא כי עתה הם עליו נכסי צאן ברזל ויש אוסרים עיי"ש. ועי' בח"ס או"ח סי' ס"ב שהג"ר זלמן מרגליות ז"ל הקשה על המתירים הא קיי"ל גורל"מ לאו כממון דמי ולא מהני קבלת אחריות אלא גבי חמץ דרבי קרא לא ימצא. ועפ"י הנ"ל ניחא דמפורש ביבמות דאם קבל עליו אחריות יוקרא וזולא אז גם לרבנן כממון דמי ומש"ה פרט בדיוק בתשו' רש"י שקיבל עליו אחריות יוקרא וזולא]:
והנה ודאי דצ"ע מה נסתפק בצ"צ אי חשוב כשלו ע"י קבלת אחריות דהא מפורש ביבמות הנ"ל. וגם עי' תוס' עירובין (פא ע"ב) ד"ה שמא דהי' ס"ד דמוכר במעות הוי שומר שכר על החפץ ומ"מ נקנה ללוקח הרי דאין אחריות מבטל את הקנין ואפי' לר"ש דס"ל גורל"מ כממון דהא בב"מ (מז ע"ב) ס"ל לר"ש דמעות קונות וע"כ דאין האחריות מגרע כחו של הבעלים
אך קשה מר"ל דס"ל בסנהדרין (קיב ע"ב) דמש"ה קדשי מזבח ימותו דמיירי בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דממון בעלים הוא וחשיב שלהם. והי"ל לגמ' לפרש דר"י חולק על ר' חסדא דפקדונות עיר הנדחת מותרים אפי' בקע"א. וראיתי בקצה"ח שפ"ו סק"ז שהביא בשם פנ"י ב"ק ס"ו דלר"ש דגורל"מ כממון הוי ברשותו ויכול למכרו והקצה"ח חלק עליו דאף דחייב באחריותן מ"מ אינו יכול למכרם דהגע עצמך המקבל פקדון מחברו באחריות היעלה על הדעת שיוכל הנפקד למכיר דבר שאינו שלו וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחריותן ודאי ליתנהו במכירה ומקשה שם בשם בני הגאון ז"ל מר"ל דבסנהדרין דאפי' ישנו בעין הוי כממון עיי"ש ולפלא שלא הביא הא דר' חסדא שפליג. וגם לא הביא ראי' לדבריו מסוגיא דיבמות הנ"ל דמכנסת שום דהדין עמה ואע"פ שחייב באחריות מ"מ לאו דידי' הוא:
ונ"ל ע"פ מ"ש תוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה הואיל דלא אמרי' הואיל ואי בעי פריק דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והפי' דלא אמרי' הואיל וא"ב מיתשל דידי' רק בדבר שהי' מתחלה שלו ויצא עתה מרשותו אז מהני ס' הואיל דעי"ז אמרי' שנחשב עוד כאלו לא יצא מרשותו משא"כ בחמץ של נכרי שלא הי' שלו מעולם לא מהני ס' זו דהואיל להכניסו לרשותו עי"ז. וה"נ בפקדונות של אחרים שפיר ס"ל לר"ח דמותרים כיון שלא היו שלהם מעולם לא מהני קבלת האחריות שיהיו נחשבים עי"ז כשלהם אבל בקדשים שחייב באחריותן כיון שהיו של הבעלים מתחלה אלא שיצאו מרשותן ע"י הקדש ס"ל לר"ל דמהני אחריות שנחשבו עי"ז שלהם ומש"ה ימותו. ולכן אע"ג שכל זמן שהן בעין ולא יגנבו הם של הקדש מ"מ כיין שיש להם מעלה זו שהי' מתחלה שלהם לא פקע זכותם. אך לפ"ז קשה בפסחים דאמר הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי הא י"ל בקדשים שאני כיון שהיו של בעלים מתחלה מש"ה כממון דמי. משא"כ הכא בחמירא דבני חילא שלא הי' של ישראל מעולם לא מהני קבל עליו אחריות להיות נחשב שלו. אך נראה ע"פ דברי המקור חיים הנ"ל דהכא בחמץ יש לו מעלה דשייך לומר לכשתגנב ותשלמני וכו' ובקדשים שחייב באחריותן שוב יש מעלה שהי' מתחלה של בעלים ולכן אם חייב באחריות לא יצא עדיין הדבר מרשותו. ומש"ה קאמר הניחא למ"ד גורל"מ כממון דמי חייב לבער חמירא דבני חילא דשניהם שוים במעלתם ויכולים ללמוד חמץ מקדשים. אבל לרבנן דס"ל בקדשים גורל"מ לאו כממון דמי אע"פ שיש לו מעלה זו דהי' מתחלה שלו א"כ ה"נ בחמץ למה חייב לבער דאע"ג דשייך לומר כשתגנב ותשלמני וכו' מ"מ לא עדיפא מעלה זו ממעלת קדשים שהיו מתחלה שלו. וא"כ לק"מ קו' כ"ת על המק"ח דכנגד מעלה זו של חמץ יש לקדשים מעלה אחרת ועפי"ז מיושב מה שהקשיתי על הצמח צדק למה לא דייק מלישנא קמא דאפי' באיתא בעינא אמרי' גורם לממון כממון דמי. די"ל דגם בלישנא קמא ידע ס' זו דהכא בחמץ כיון שעדיין ישנו בעולם גרע ולא אמרי' גורל"מ כממון. אך ס"ל דכנגד חסרון זה יש לו מעלה של לכשתגנב ותשלמני וכו' וכמ"ש המק"ח ונחלקו לישנא קמא עם איכא דאמרי איזה מעלה עדיף: