אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות מ. סוגיא לג › ב. מחילה בדבר של צער

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות מ. סוגיא לג · ב. מחילה בדבר של צער

א. מחילה בדבר שהוא בעין

(א) ב"מ (נא ע"א) הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וכ' רש"י דהיינו בשאר כסות אבל עונה כיון דצער הגוף הוא לא ניתן למחילה. והפי' אף שמוחלת לבעלה מ"מ אמדינין לדעתה שאינה מוחלת בלב שלם וכ"כ תוס' כתובות (נו ע"ב) סד"ה ושמעינן דבעונה לא פליג ר' יהודה על ר"מ דס"ל תנאו בטל וי"ל דזה הטעם דבנזקין גדולים כקוטרא וביה"כ ורקתא לא מהני מחילה כמ"ש חו"מ קנ"ה סל"ו משום דהמה צער הגוף וכ"כ מג"א קס"ט סק"א דבשמש שצריך ליתן לו מכל מאכל אע"פ שהתנה עמו שלא יצטרך ליתן לו מ"מ לא מהני תנאי במאכל משום דדבר של צער אינו מוחל:

ונראה דכל זה בצער תמידי ונמשך כעונה אינו מוחל אבל בצער שאינו אלא לפי שעה מהני מחילה כמ"ש במתני' ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם על ידי עצמו ע"י בנו ובתו הגדולים מפני שיש בהם דעת (יכול פועל להתנות שיקח מעות ולא יאכל בשעת מלאכה) אע"ג דצערא הוא שלא לאכול וכמ"ש שם (צב ע"ב) צערי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי לי' רחמנא ועיי"ש תוד"ה אי הכי דהי' ס"ד דגמ' דאם אינו מעלה להם מזונות אינם מוחלים רק מיראה ומשני דגדולים אפי' אינו זנם מחלי בלב שלם וע"כ הטעם כיון דהצער אינו נמשך ואינו אלא לשעה לכן מהני מחילה ולכן בב"ק (צג ע"א) הכני פצעני ע"מ לפטור פטור משום דאדם מוחל על צער שאינו נמשך ורק על ראשי אברים אינו מוחל (ואולי י"ל דזה טעם החילוק בין הכאה לראשי אברים דראשי אברים הוא צער תמידי) ומש"ה לא הביא רמב"ם פ"ה מחובל ומזיק הי"א דין הכני פצעני דהוא בכלל נזקי ממון דאתיהיב למחילה וכמ"ש ה"ה שם:

והא דאמרי' כתובות (סא ע"ב) התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום ומקשה ברשות כמה ומתרץ כמה דבעי הרי דמהני רשות ומחילה בעונה לא קשה כמ"ש מהרי"ט קדושין (יט ע"ב) וכן לח"מ פט"ו מאישות ה"א ומל"מ פ"ו שם ה"י דשם אינה מחילה אלא כל זמן שאינה תובעת מותר לימנע אבל היא יכולה לחזור בה בכל שעה שתרצה ואפי' אמרה הריני מוחלת לשתי שנים אינה נתפסת בדברי' ויכולה לחזור בה:

ודעת רמב"ם ג"כ כדעת רש"י דעונה אינה יכולה למחול כמ"ש בפ"ו מאישות ה"י ופי"ב שם ה"ז. ומ"מ לענין טעם הדין יש חילוק ביניהם כי דעת רש"י משום דעונה צער הגוף ודעת רמב"ם משום דהיא מ"ע דאורייתא ואין תלוי בידה עיי"ש ועי' רשב"ם ב"ב (קכו ע"ב) ד"ה בדבר שכתב ב' טעמים אלו מצוה וצערא דגופא:

אבל בירושלמי פ"ז דב"מ ה"ז מפורש דגם עונה הוי כדבר שבממון ותנאו קיים כמ"ש שם כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאי ממון תנאו קיים תנאי שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שכ"ו ה"ז מקודשת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל וכן הוא דעת ריטב"א ב"מ (נא ע"א) וקדושין (יט ע"ב) וכן כתב מרדכי ב"מ סי' שס"ט. וכן נראה שהוא דעת רא"ש קדושין פ"א סי' כ"ז על מ"ש כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר וכו' משום צערו כתב שם דאם התנה הכל לפי תנאו כמ"ש בב"מ (פג ע"א) שאמר ר' מתיא בן חרש לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית וכן דעת של"ה מובא במג"א ר"ס קס"ט דמהני במאכל תנאי עם השמש וכ"נ דעת מחצית השקל שם דפי' דלא מהני תנאי במאכל משום מדת חסידות ועיי"ש בנתיב חיים שהקשה על מג"א דס"ל דלא מהני תנאי מרא"ש קדושין הנ"ל ולא קשה די"ל דהמג"א ס"ל כשי' רש"י הנ"ל בעונה. ובאמת שי"ל עוד דהרא"ש מודה לרש"י אלא דס"ל דאף דביומא (עד ע"ב ועז ע"א) ילפי' דרעבון ותה"מ מקרי עינוי מ"מ כ"ז ברעבון ממש וכן בביטול עונה אבל אם נותן לו לאכול אלא שמונע ממנו מאכל משובח לא מקרי צער ומש"ה מהני בעבד תנאי לאכול מאכל גרוע:

(ב) והנה בירושלמי קדושין פ"א ה"ב איתא מתנה עמו ע"מ שלא יהיה עלי' יעודים דר"מ וחכ"א דלא מהני תנאי ביעוד דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומק' ולית לי' לר"מ דמתנה עמשכב"ת תנאו בטל ותי' זה אפשר לקיימו בסוכו והדר ומקשה על רבנן ותי' זה תנאי גוף ומק' והתני נושא אדם אשה ומתנה ע"מ שלא יהיה לה עליו שאר כסות ועונה ניחא שאר כסות אבל עונה הא תנאי גוף הוא ומשני תיפתר בקטנה ועי' במפרשי הירושלמי ובמל"מ פ"ו מאישות ה"ו ד"ה זאת שפירשו דהא דמהני תנאי בעונה היינו בקטנה שאין לה צער הגוף אבל בגדולה דיש לה צער הגוף לא מהני תנאי והכא ביעוד דלא מהני תנאי מיירי בגדולה. וקשה מאד חדא דהא סתמא קתני שם דמהני תנאי בעונה ומשמע אפי' בגדולה. וגם בירושל' ב"מ פ"ז ה"ז קתני דעונה הוי דבר שבממון וא"כ ע"כ דמהני תמיד תנאי אפי' בגדולה. ותו קשה דהא הכא ביעוד ע"כ מיירי בקטנה דאי הביאה סימני נערו' יוצאה לחירות. ועוד דאיפה מפורש הא דקטנ' אין לה צער. ועוד קשה דהריטב"א בקדושין (יט ע"ב) כתב דשייך מחילה בעונה ומביא ראיה מירושלמי דב"מ הנ"ל ואיך יפרנס דברי הירושלמי אלו במקומו שהם כנגדו דמפורש דבגדולה לא מהני מחילה משום שיש לה צער. וע"כ נראה דהפי' בירושלמי להפוך דבכל דוכתי מהני מחילה בעונה כמ"ש סתמא דירושלמי ב"מ אלא הכא ביעוד לא מהני תנאי. לא משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה אלא משום דקטנה היא וקטנה אין מחילתה כלום וכמ"ש ב"מ (כב ע"ב) יתמי דלאו בני מחילה נינהו וכמ"ש רש"י שם קטנים שאין הפקירן הפקר וכמ"ש מתני' כתובות (סח ע"א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה וכ' רש"י דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה ועי' ב"ש אה"ע קי"ג ס"ק י"ז מחלוקת מרדכי ורשב"א אם מחלה בפירוש אי מהני ועי' אס"ז כתובות (לו ע"ב) בשם ריטב"א. וכן הוא בפסחים (נ ע"ב) שכר מעות יתומים אין בו סימן ברכה דלאו בני מחילה נינהו ועי' רמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ח שכתב דקטן יודע בטוב משא ומתן וטעה דינו כדין גדול דפחות משתות מחילה והראב"ד השיגו דקטן אין לו מחילה ותי' ה"ה דחכמים שתקנו שממכרן ממכר משום כדי חייהם תקנו שיהיה טעותן כגדול (ועי' תוס' כתובות (פו ע"א) ד"ה תיזול גבי קריבתי' דר' נחמן דאר"נ ליכא דלסבה עצה שתמחול כתובת אמה והק' תוס' מה תרויח בזה דהא תתחייב לשלם מדינא דגרמי ותי' דקטנה שהגיע לעונת הפעוטות היתה שמחילתה מהני ופטורה מדינא דגרמי וכן עי' ש"ך סימן ס"ו סק"פ וקצה"ח שם) ואף שכ' תוס' ב"ב (קמג ע"ב) סד"ה ואם דהיכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר י"ל הכא מקרי פסידא כיון שע"פ ד"ת יש לה זכות ביעוד ואף דאביה עומד בשבילה ומחילתו מהני מ"מ כיון דעונה היא צער הגוף שלה אין בכחו למחול. והיא משנה מפורשת ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם וכו' אבל אינו קוצץ ע"י בנו ובתו הקטנים והיינו מטעם הנ"ל דאינו יכול למחול צערם וכמ"ש שם (צב ע"ב) צעריי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא ושוב הראני חכם א' שכן פי' בס' הפלאה אה"ע סי' ס"ט סק"ו וכן הראני כבוד אחי מורי הגאון מ' בעריש שליט"א אבד"ק בענדין בכתי"ק שפי' כן בירושלמי:

אבל שבתי וראה דא"א לפרש כן דבבבלי קדושין (יט ע"ב) חכמים אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. וקשה לדעת רש"י דעונה א"י למחול משום צער א"כ למה קאמר הטעם ביעוד משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה הא בלא"ה לא הי' כאן מחילה כלל דקטנה אינה יכולה למחול ואבי' ג"כ א"י למחול צערא דידה. אע"כ דהנחה זו שכתבתי דמניעת היעוד הוי צערא דגופא. טעות היא וביעוד לא הוי צערא כלל דבשלמא במקדש ע"מ שאין לה עליו עונה הוי צערא אבל הכא שאינה אשתו אלא שפחתו ואע"פ שהוא יכול לייעדה מ"מ לא שייך לומר דזה שמונע א"ע מלייעדה הוי צער וע"כ שפיר קאמר ביעוד דהוי מעמשכב"ת דאינו דבר שבממון ולא צער הגוף אלא מצוה דאורייתא. וע"כ א"א לפרש בירושלמי הנ"ל תיפתר בקטנה דקאי איעוד דמה בכך שהיא קטנה כיון שאין כאן צערא כלל רק זכות לאב פשיטא שתנאו קיים וכמו שיכול למסרה למטול ומוכה שחין. אך גם פי' פני משה וקה"ע תיפתר בקטנה דקטנה אין לה צער תמוה בלא"ה דלמה לו לירושלמי לחדש ולחלק בין קטנה לגדולה הא עד עכשיו לא הזכיר שם מענין צער דהא יעוד אינו צער כלל. והירושלמי היה יכול לתרץ פשוט דשאני עונה כיון דהמצוה היא לטובתה הוי כדבר שבממון ומהני מחילה משא"כ ביעוד:

ולשיטת ריטב"א דעונה הוי דבר שבממון ולא הוי מעמשכב"ת קשה לכאורה בקידושין (יט ע"ב) הנ"ל למה ביעוד תנאו בטל. ונ"ל דמיושב ע"פ מ"ש ריטב"א שם והוי יודע דאפי' ר' יהודה לא אמר אלא באומר אין לך עלי שכיון שהוא דבר של ממון שניתן למחול אינו חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה אלא עם חברו הוא שמתנה שתמחול לו אבל באומר ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה הוי מתנה עמשכב"ת וכמ"ש ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו עכ"ל ומש"ה ביעוד דע"מ שלא לייעד היינו שלא יהיה במכירה זו דין יעוד לכן הוי מעמשכב"ת ואה"נ אם יתנה בלשון שאין לך עלי יעוד מהני התנאי דהוי דבר של ממון ומוחל לו. אלא שק' לי לפי חילוק זה הי"ל לירושלמי לתרץ כן דמש"ה בתנאי שאר כסות עונה קוים מפני שאמר ע"מ שאין לך עלי וביעוד שמתנה שלא יהיה בו דין יעוד הוי מעמשכב"ת:

ונ"ל דאפי' לדעה דלא מהני מחילה בצער הגוף מ"מ י"ל דאם קנו מידו יועיל וראי' מחו"מ קנ"ה הל"ו דאפילו בנזקין גדולים דלא מהני מחילה מ"מ בקנין מהני וכמ"ש ט"ז חו"מ רמ"א ס"ג במחילה בבעין עיי"ש:

(ג) ראיתי בס' שואל ומשיב מהדורא רביעית ח"ג סי' ק"ח שמחדש דהא דכתב רש"י דלא מהני מחילה בעונה דהיא צער הגוף היינו דוקא שם שהבעל התנה עמה כן והיא נתרצית ומחלה וכן בכל מקום שחברו מבקש ממנו שימחול לו והוא נתרצה אז אמרי' דלא מחל בלב שלם רק להפצרת חברו אבל אם המוחל בעצמו הי' המתחיל בדבר המחילה אף שהוא בצער הגוף פשיטא דמחל בלב שלם דמי ביקש מידו שימחול לו אם לא כי ברצון נפשו אמר כן ובזה מיישב הקו' מב"ק (צג ע"א) הכני פצעני פטור אף דצער הגוף היא מ"מ כיון דהנחבל התחיל מהני מחילה וכן בכתובות (סא ע"ב) ברשות כמה דבעי ג"כ י"ל דמיירי שהאשה היתה המתחלת ליתן רשות ומש"ה מהני מחילה אפי' בצערא עכ"ד והנה סברתו טובה מאד וכיוצא בו כתב לח"מ רפט"ו מאישות דמש"ה בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה בטל תנאי עונה דאמרי' דלא מחלה אלא מפני שרצתה להתקדש לו ולא הוי מחילה אבל אחר הנשואין כיון שהרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם. ובחלוק זה מיושב מתני' ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם ע"י עצמו ומהני מחילה בעניני מאכל די"ל דמיירי שהפועל התחיל להתנות את התנאי וכן משמע לשון קוצץ. ומצאתי ראי' לחילוקו בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"א דהא דפליגי אי חזקה שליח עושה שליחותו היינו רק אם המשלח ביקש את השליח שיעשה כן אבל אם השליח היה המתחיל בדבר להבטיח לעשות את דבר השליחות לכ"ע אמרי' שליח עושה שליחותו וה"נ דכוותה:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה