אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות מ. סוגיא לג

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות מ. סוגיא לג

סוגיא לב - לא בשמים היא

א. מחילה בדבר שהוא בעין

ציונים ומראה מקומות

חו"מ סי' פ"ו סי"ג. ע"ג סי"ט. קפ"ט ס"א בהג"ה. סי' רמ"א ס"ב והג"ה. סי' רמ"ה ס"ט. שט"ו סמ"ע סק"ב:

(א) בשו"ת הרא"ש מובא בחו"מ סי' מ"ג סי"ט כתב דבחפץ שהוא בעין לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה ואפי' הוא ביד חברו וכ"כ עוד בתשובה אחרת מובא חו"מ רמ"ה כ"ט דאף אם החזיר לו שטר המתנה ומחל לו המתנה מ"מ לא נתבטלה המתנה עי"ז (וכ"כ בתשובה אחרת מובא טחו"מ רמ"ג סט"ז ובסמ"ע סקכ"ב דבחזרת השטר לא נתבטלה המתנה וכן בחו"מ סי' ס"ו סי"ג דקיי"ל כרבנן בב"ב קסט ע"א) וכ"כ אס"ז ב"ב (כח ע"ב) סד"ה אלא מעתה דקרקע אינה נקנית במחילה אלא במכירה ונתינה ואלו אמר שדי מחולה לך לא אמר כלום אבל שיעבודים שיש להם חזקה נקנים הם במחילה שאין זו כנותן קרקע אלא כמוחל על שעבודם וכ"כ אס"ז כתובות (מד ע"א) דלענין קרקע כיון דברשותו היא לא מהני מחילה והא דקאמר שם ר' אחא דאחולי אחיל הפי' דאקנויי אקני לי' מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כמ"ש בפ' חזקת אחולי אחיל לי דבעי לומר אקנויי אקנו' לי' וכ"כ חי' הר"ן גיטין (לז ע"א) דכיון דבע"ח קונה משכון לא מהני מחילה דמחילה לא מהני בדבר שגופו קנוי ומביא ראיה מקדושין (טז ע"א) גבי עבד עברי שהקשה למה ליה שטרא נימא באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי (ואולי י"ל דדעת ר"ן רק היכא דהמשכון אצל המלוה לא מהני מחילת המלוה את החוב כיון דנשאר המשכון בידו אבל ראובן שיש לו חפץ אצל שמעון ומוחל לו אותו י"ל דמהני ויוצא מרשותו ובע"ע כיון דגופו קנוי חשוב שהוא ברשות האדון וכמ"ש בחי' ריטב"א שם) וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ד מובא בחו"מ רמ"א ס"ב בהג"ה דאין מחילה מהני במטלטלין דישנם בעין כ"א גבי חיב ומלוה דלהוצאה ניתנה ומביא ראיה זו מעבד עברי דדוקא למאי דה"ד מעיקרא דאין גופו קנוי ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא הוא דשייך למימר לי' באפי תרי זיל אבל לא כשגופו קנוי דדמי לממון שהוא בעין דלא שייך בו מחילה והנה ראיה זו תמוה מאד כמו שהקש' קצה"ח סי' רמ"א סק"ג דאף דלא מהני לשון מחילה בדבר שהוא בעין אבל לשון מתנה ודאי שמהני אפי' גבי פקדון א"כ הדרא קו' גמרא דיאמר לו לשון מתנה הרי את לעצמך ולשון שכותב לו בשטר שחרור יאמר לו בע"פ אלא ודאי שהפי' בגמרא דגופו קנוי שהוא ברשות רבו ממש ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר ואפי' בשטר אינו יוצא אלא משום דגיטו וידו באים כאחד והנה כוון בפירוש זה להרמב"ן שכ' שם דע"ע יש בו שני קנינים קנין ממון והוא קנין דמעשי ידיו וקנין הגוף דמותר בשפחה כנענית ופטור ממקצת מצות וקנין מעשי ידיו פקע בדברים אלא משום קנין הגוף לא סני בדברים וצריך גט שחרור כמו קנין אישות שצריך גט. וגם נראה לי ראיה לפי' זה מדברי רמב"ם פ"ג מזכיה ה"ב דכתב מחל לחברו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהי' מופקד אצלו נקנה באמירה לבד ועי' ה"ה פ"ה ממכירה הי"א דרמב"ם למד דין מחילה שא"צ קנין מקדושין בע"ע וקשה דא"כ מוכח משם סתירת דין השני של פקדון דכיון דגם ליתן לו במתנה את הפקדון שיש לו בידו אינו צריך קנין ודי באמירה מה תי' רבא דע"ע גופו קנוי הא סוף סוף אי לא מהני לשון מחילה יועיל לשון מתנה אעכצ"ל דהפי' גופו קנוי היינו כנ"ל שאין לו יד כלל ולא מהני אמירה באיזה לשון שתהיה וצריך גט דוקא:

וכ"כ ריב"ש סי' תק"י מובא רמ"א חו"מ קפ"ט ס"א וסמ"ע שט"ו סק"ב דשוכר קרקע על איזה שנים ומחל אח"כ למשכיר לא מהני ומביא ראיה מב"מ (סז ע"ב) באתרא דלא מסתלקי ואמר מסתלקנא לא מהני (ועי' שער משפט שט"ו סק"א שחולק עליו ומביא ראיה מרא"ש ב"ב (יב ע"א) על ברייתא בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות שכתב משום דהני ד' אמות אין קנויות לו להיות שלו לגמרי כשאר ממונו שאין יוצא מתחת ידו עד שימכרנו או יתננו לאחר אלא לתשמיש בעלמא הן קנויות לו כשהוא צריך להן וכיון שגילה בדעתו שאין צריך להן פקע זכותו מנייהו עכ"ל וא"כ כיון דחזינן דבכל דבר שאין לו בו אלא תשמיש בעלמא מהני מחילה א"כ שכירות קרקע נמי הלא אין גוף הקרקע שלו אלא לתשמיש בעלמא ולמה לא תהני ליה מחילה. ונ"ל לחלק דבירושלמי ב"ב פ"א ה"ה א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקנין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק את חבילתו ואע"ג דר' יוחנן ס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי ודעתו דקנין לתשמיש לזמן הוי קנין גמור ומ"מ הכא אינו קנין כלל וע"כ צ"ל דהכא קנין תשמיש זה גרע מכל קנין תשמיש ואינו קנין כלל ומש"ה כתב רא"ש דמהני מחילה בהם מה שאין כן בקנין שכירות דעלמא שפיר לא מהני מחילה):

וכ"כ תה"ד שי"א מובא רמ"א חו"מ שט"ו דאם זכה במתנה אינו יכול למחול לו אלא לזכותו לחברו בדרך מתנה והביא ראי' מגיטין (לב ע"א) מתנה זו מבוטלת תבטל לא אמר כלום וכ"כ תומים סי' פ"א סקי"א וסי' פ"ח סק"ו דמחילה לא שייכא אלא בתביעה שיש לו על חברו ולא בחפץ שהוא שלו וצ"ע מ"ש ריטב"א קדושין (טז ע"א) ד"ה עבד עברי דקנין מעשה ידיו שיש לו על העבד פקע במחילה אף שאינו תביעה אלא דבר שהוא שלו:

(כ) בט"ז חו"מ סי' רמ"א ס"ג כתב דמתשו' רשב"א המובא בב"י שם מחו' ג' אם עשה שטר מחילה על קרקע שלו דמהני בקנין כמ"ש בכתובות (פג ע"א) באומר דין ודברים אין לי על שדה זו דאם קנו מידו מהני ומגופו של קרקע קנו מידו. משמע דה"ה במוחל חפץ לחברו דאמרי' דלא מהני ומ"מ אם קנו מידו מהני. ולכאורה קשה דאי נימא דאם קנו מידו מהני א"כ מה מייתי מהרי"ק ראיה מקדושין (טז ע"א) בעבד עברי דלא מהני מחילה מדמקשה לימא ליה באפי תרי זיל ומשני דגופו קנוי מה בכך אפי' גופו קנוי לימא ליה זיל ויקנו מידו ויועיל. אך נראה דהא פשיטא שיש קנינים אחרים המועילים להוציא את הע"ע לחירות אלא שהגמ' מקשה למה לי שטר או קנין אחר למה לא יועיל דיבור לבד בלי שום קנין וע"ז משני כיון דגופו קנוי אין אופן שיועיל בדבור לבד בלי קנין אבל ודאי דאם קנו מידו על לשון מחילה דמהני. אך לכאורה מה שהביא הט"ז ראיה לדבריו מכתובות (פג ע"א) צ"ע דשם החסרון משום דסליק נפשיה מדין ודברים ולא מגופה של קרקע ולכן מהני הקנין דכיון שקנו מידו יש ראיה דאסתלק מגוף הקרקע והוי הפקר משא"כ הכא דאף אי ידעינן דרצונו וכוונתו למחול מ"מ לשון מחילה לא מהני בחפץ שהוא בעין ואינו יוצא ע"י לשון מחילה מרשותו א"כ מה בצע שקנו מידו סוף סוף הלא לא קנו מידו רק לחזק את לשון המחילה. ושם בכתובות פשוט דמהני מצד הפקר שמסלק א"ע משדה זו ומפקירה אבל שיועיל מחילה בקנין אין ראיה משם כלל. וכן מצאתי במל"מ פכ"ג מאישות ה"א ד"ה עוד שכתב דמש"ה נקט בפ' הכותב לישנא דדין ודברים ולא לשון מחילה משום דהתם הוא דבר המסויים דהיינו פירות או קרקע ובדבר מסויים לא מהני מחילה הרי דדעתו דהא דאיתא התם דאם קנו מידו מהני היינו דוקא בדין ודברים אבל במחילה גם קנין לא מהני. ומה שהביא ט"ז ראיה מתשובת הרשב"א דמהני מחילה בקנין עי' בב"ח שפירש שלא כתב לו באותו לשין אלא שמחל לו כל תביעה שהיה לו על אותו קרקע אבל לשון מחילה לא מהני:

אך מצאתי ראי' ברורה לדברי ט"ז מב"מ (סז ע"ב) באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא דפליגי בה אי צריך למקני מיני' ועיי"ש באס"ז בשם רמב"ן דמ"ד דאין צריך למקני כיון דעיקרה מלוה היא ומצי מחיל דמה לי מחילה במקצת מה לי בכולו ומ"ד צריך למיקני כיון דקנה קרקע עד זמנו לא מהני סילוק ומחילה וקיי"ל דצריך למקני הרי אף דלא מהני מחילה וסילוק בקרקע מ"מ בקנין מהני וכ"כ שם ריטב"א טעם זה ומביא ראי' רשב"א הנ"ל מכתובות בדין ודברים וכ"כ בריב"ש סי' תק"י ומביא ראי' זו וסיים שבקנין מהני וכ"כ ריטב"א בפ' חז"ה (מא ע"א) דמחילה בקרקע אם קנו מידו מהני:

(ג) ב"ח חו"מ ע"ג סל"א הקשה מב"ב (מא ע"א) בר' ענן דא"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא הא מחילה לא מהני בבעין ותי' דה"ק דאחיל התביעה דכיון דסייעי' בגודא הו"ל כאומר אני מוחל לך שאינני תובע אותך על כך וכעין זה כתב ש"ך רמ"א סק"ה ועיי"ש בנה"מ סק"ד שמשיג ע"ז דא"כ בכל גזלת בעין יועיל לשון מחילה דהא יש לו תביעה עליו וי"ל שמחל לו התביעה:

והנה לפי דברי הב"ח קשה מה ראי' מהרי"ק מקדושין (טז ע"א) הא הדרא קו' לימא לי' זיל ואני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך. ומה שהקשה הב"ח מר' ענן י"ל שזה שאמרו והא אחיל הוא לשין מושאל. ועיקר הכוונה שבזה שסייע הוי כאלו נתן לו במתנה וכמו שמצינו בכמה מקומות כן שאף שכתב לשון מחילה הכוונה לשון המועיל כמ"ש לח"מ ומל"מ פ"ג מזכי' ה"ב דהרמב"ם פ"ה ממכירה שכתב המוחל לחברו פקדון שיש לו בידו וכן בפ"א מטוען הטוען מטלטלין על חברו וחברו משיב מחלת לי אף דמחילה ל"ש בבעין לאו בדוקא נקט כן וכוונתו לשין מתנה ושוב מצאתי באס"ז כתובות (מד ע"א) ד"ה טעמא שכ' כן דהא דב"ב (מא ע"א) אחולי אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי הכוונה דאקנויי אקני לי' ולהקנאה קרינין אחולי וכ"כ ט"ז סי' ר"ז סי"א שהקשה למה מהני ערבוני מחול לך הא לא מהני מחילה בבעין ותי' דלאו דוקא קאמר לשון מחול וכוונתו בענין המועיל וכ"כ סמ"ע רמ"א סק"י וכן צ"ל ברש"י כריתות (ז ע"ב) ד"ה מאי שכתב בחטאת העוף דיקנוהו בשותפות ויתנו אם אני חייבת יהי' חלקך מחול לי וכו' וכן מ"ש רש"י בכורות (יז ע"ב) ד"ה אפשר יביאו ע"ע בשותפות ויתנו אם אתם קרובים יהי' חלקנו מחול לכם אע"פ שבעין הוא וע"כ דלאו דוקא מחול והפי' שנתון במתנה לכם:

(ד) ב"ח חו"מ ע"ג כתב דה"ה במעות פקדון שהם עדיין בעין לא מהני לשון מחילה וכ"כ סמ"ע סקמ"ט וש"ך סקנ"ה ודוקא אם הנפקד אינו יכול להשתמש בהם. אבל אם יכול להשתמש בהם כ' ט"ז וש"ך דשייך בהי מחילה. אבל החכם צבי בהגהות הט"ז ובחי' אבן העוזר חו"מ סי' מ"ז ועוד אחרונים חלקו על זה דאפי' אם יכול הנפקד להשתמש בהם לא מהני מחילה כיון שכתבו תוס' ב"מ (כט ע"א) ד"ה והוי דאם הם בעין צריך להחזיר אותם המעות עצמם הוי כחפץ:

ב. מחילה בדבר של צער

(א) ב"מ (נא ע"א) הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וכ' רש"י דהיינו בשאר כסות אבל עונה כיון דצער הגוף הוא לא ניתן למחילה. והפי' אף שמוחלת לבעלה מ"מ אמדינין לדעתה שאינה מוחלת בלב שלם וכ"כ תוס' כתובות (נו ע"ב) סד"ה ושמעינן דבעונה לא פליג ר' יהודה על ר"מ דס"ל תנאו בטל וי"ל דזה הטעם דבנזקין גדולים כקוטרא וביה"כ ורקתא לא מהני מחילה כמ"ש חו"מ קנ"ה סל"ו משום דהמה צער הגוף וכ"כ מג"א קס"ט סק"א דבשמש שצריך ליתן לו מכל מאכל אע"פ שהתנה עמו שלא יצטרך ליתן לו מ"מ לא מהני תנאי במאכל משום דדבר של צער אינו מוחל:

ונראה דכל זה בצער תמידי ונמשך כעונה אינו מוחל אבל בצער שאינו אלא לפי שעה מהני מחילה כמ"ש במתני' ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם על ידי עצמו ע"י בנו ובתו הגדולים מפני שיש בהם דעת (יכול פועל להתנות שיקח מעות ולא יאכל בשעת מלאכה) אע"ג דצערא הוא שלא לאכול וכמ"ש שם (צב ע"ב) צערי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי לי' רחמנא ועיי"ש תוד"ה אי הכי דהי' ס"ד דגמ' דאם אינו מעלה להם מזונות אינם מוחלים רק מיראה ומשני דגדולים אפי' אינו זנם מחלי בלב שלם וע"כ הטעם כיון דהצער אינו נמשך ואינו אלא לשעה לכן מהני מחילה ולכן בב"ק (צג ע"א) הכני פצעני ע"מ לפטור פטור משום דאדם מוחל על צער שאינו נמשך ורק על ראשי אברים אינו מוחל (ואולי י"ל דזה טעם החילוק בין הכאה לראשי אברים דראשי אברים הוא צער תמידי) ומש"ה לא הביא רמב"ם פ"ה מחובל ומזיק הי"א דין הכני פצעני דהוא בכלל נזקי ממון דאתיהיב למחילה וכמ"ש ה"ה שם:

והא דאמרי' כתובות (סא ע"ב) התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום ומקשה ברשות כמה ומתרץ כמה דבעי הרי דמהני רשות ומחילה בעונה לא קשה כמ"ש מהרי"ט קדושין (יט ע"ב) וכן לח"מ פט"ו מאישות ה"א ומל"מ פ"ו שם ה"י דשם אינה מחילה אלא כל זמן שאינה תובעת מותר לימנע אבל היא יכולה לחזור בה בכל שעה שתרצה ואפי' אמרה הריני מוחלת לשתי שנים אינה נתפסת בדברי' ויכולה לחזור בה:

ודעת רמב"ם ג"כ כדעת רש"י דעונה אינה יכולה למחול כמ"ש בפ"ו מאישות ה"י ופי"ב שם ה"ז. ומ"מ לענין טעם הדין יש חילוק ביניהם כי דעת רש"י משום דעונה צער הגוף ודעת רמב"ם משום דהיא מ"ע דאורייתא ואין תלוי בידה עיי"ש ועי' רשב"ם ב"ב (קכו ע"ב) ד"ה בדבר שכתב ב' טעמים אלו מצוה וצערא דגופא:

אבל בירושלמי פ"ז דב"מ ה"ז מפורש דגם עונה הוי כדבר שבממון ותנאו קיים כמ"ש שם כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאי ממון תנאו קיים תנאי שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שכ"ו ה"ז מקודשת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל וכן הוא דעת ריטב"א ב"מ (נא ע"א) וקדושין (יט ע"ב) וכן כתב מרדכי ב"מ סי' שס"ט. וכן נראה שהוא דעת רא"ש קדושין פ"א סי' כ"ז על מ"ש כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר וכו' משום צערו כתב שם דאם התנה הכל לפי תנאו כמ"ש בב"מ (פג ע"א) שאמר ר' מתיא בן חרש לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית וכן דעת של"ה מובא במג"א ר"ס קס"ט דמהני במאכל תנאי עם השמש וכ"נ דעת מחצית השקל שם דפי' דלא מהני תנאי במאכל משום מדת חסידות ועיי"ש בנתיב חיים שהקשה על מג"א דס"ל דלא מהני תנאי מרא"ש קדושין הנ"ל ולא קשה די"ל דהמג"א ס"ל כשי' רש"י הנ"ל בעונה. ובאמת שי"ל עוד דהרא"ש מודה לרש"י אלא דס"ל דאף דביומא (עד ע"ב ועז ע"א) ילפי' דרעבון ותה"מ מקרי עינוי מ"מ כ"ז ברעבון ממש וכן בביטול עונה אבל אם נותן לו לאכול אלא שמונע ממנו מאכל משובח לא מקרי צער ומש"ה מהני בעבד תנאי לאכול מאכל גרוע:

(ב) והנה בירושלמי קדושין פ"א ה"ב איתא מתנה עמו ע"מ שלא יהיה עלי' יעודים דר"מ וחכ"א דלא מהני תנאי ביעוד דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומק' ולית לי' לר"מ דמתנה עמשכב"ת תנאו בטל ותי' זה אפשר לקיימו בסוכו והדר ומקשה על רבנן ותי' זה תנאי גוף ומק' והתני נושא אדם אשה ומתנה ע"מ שלא יהיה לה עליו שאר כסות ועונה ניחא שאר כסות אבל עונה הא תנאי גוף הוא ומשני תיפתר בקטנה ועי' במפרשי הירושלמי ובמל"מ פ"ו מאישות ה"ו ד"ה זאת שפירשו דהא דמהני תנאי בעונה היינו בקטנה שאין לה צער הגוף אבל בגדולה דיש לה צער הגוף לא מהני תנאי והכא ביעוד דלא מהני תנאי מיירי בגדולה. וקשה מאד חדא דהא סתמא קתני שם דמהני תנאי בעונה ומשמע אפי' בגדולה. וגם בירושל' ב"מ פ"ז ה"ז קתני דעונה הוי דבר שבממון וא"כ ע"כ דמהני תמיד תנאי אפי' בגדולה. ותו קשה דהא הכא ביעוד ע"כ מיירי בקטנה דאי הביאה סימני נערו' יוצאה לחירות. ועוד דאיפה מפורש הא דקטנ' אין לה צער. ועוד קשה דהריטב"א בקדושין (יט ע"ב) כתב דשייך מחילה בעונה ומביא ראיה מירושלמי דב"מ הנ"ל ואיך יפרנס דברי הירושלמי אלו במקומו שהם כנגדו דמפורש דבגדולה לא מהני מחילה משום שיש לה צער. וע"כ נראה דהפי' בירושלמי להפוך דבכל דוכתי מהני מחילה בעונה כמ"ש סתמא דירושלמי ב"מ אלא הכא ביעוד לא מהני תנאי. לא משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה אלא משום דקטנה היא וקטנה אין מחילתה כלום וכמ"ש ב"מ (כב ע"ב) יתמי דלאו בני מחילה נינהו וכמ"ש רש"י שם קטנים שאין הפקירן הפקר וכמ"ש מתני' כתובות (סח ע"א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה וכ' רש"י דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה ועי' ב"ש אה"ע קי"ג ס"ק י"ז מחלוקת מרדכי ורשב"א אם מחלה בפירוש אי מהני ועי' אס"ז כתובות (לו ע"ב) בשם ריטב"א. וכן הוא בפסחים (נ ע"ב) שכר מעות יתומים אין בו סימן ברכה דלאו בני מחילה נינהו ועי' רמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ח שכתב דקטן יודע בטוב משא ומתן וטעה דינו כדין גדול דפחות משתות מחילה והראב"ד השיגו דקטן אין לו מחילה ותי' ה"ה דחכמים שתקנו שממכרן ממכר משום כדי חייהם תקנו שיהיה טעותן כגדול (ועי' תוס' כתובות (פו ע"א) ד"ה תיזול גבי קריבתי' דר' נחמן דאר"נ ליכא דלסבה עצה שתמחול כתובת אמה והק' תוס' מה תרויח בזה דהא תתחייב לשלם מדינא דגרמי ותי' דקטנה שהגיע לעונת הפעוטות היתה שמחילתה מהני ופטורה מדינא דגרמי וכן עי' ש"ך סימן ס"ו סק"פ וקצה"ח שם) ואף שכ' תוס' ב"ב (קמג ע"ב) סד"ה ואם דהיכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר י"ל הכא מקרי פסידא כיון שע"פ ד"ת יש לה זכות ביעוד ואף דאביה עומד בשבילה ומחילתו מהני מ"מ כיון דעונה היא צער הגוף שלה אין בכחו למחול. והיא משנה מפורשת ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם וכו' אבל אינו קוצץ ע"י בנו ובתו הקטנים והיינו מטעם הנ"ל דאינו יכול למחול צערם וכמ"ש שם (צב ע"ב) צעריי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא ושוב הראני חכם א' שכן פי' בס' הפלאה אה"ע סי' ס"ט סק"ו וכן הראני כבוד אחי מורי הגאון מ' בעריש שליט"א אבד"ק בענדין בכתי"ק שפי' כן בירושלמי:

אבל שבתי וראה דא"א לפרש כן דבבבלי קדושין (יט ע"ב) חכמים אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. וקשה לדעת רש"י דעונה א"י למחול משום צער א"כ למה קאמר הטעם ביעוד משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה הא בלא"ה לא הי' כאן מחילה כלל דקטנה אינה יכולה למחול ואבי' ג"כ א"י למחול צערא דידה. אע"כ דהנחה זו שכתבתי דמניעת היעוד הוי צערא דגופא. טעות היא וביעוד לא הוי צערא כלל דבשלמא במקדש ע"מ שאין לה עליו עונה הוי צערא אבל הכא שאינה אשתו אלא שפחתו ואע"פ שהוא יכול לייעדה מ"מ לא שייך לומר דזה שמונע א"ע מלייעדה הוי צער וע"כ שפיר קאמר ביעוד דהוי מעמשכב"ת דאינו דבר שבממון ולא צער הגוף אלא מצוה דאורייתא. וע"כ א"א לפרש בירושלמי הנ"ל תיפתר בקטנה דקאי איעוד דמה בכך שהיא קטנה כיון שאין כאן צערא כלל רק זכות לאב פשיטא שתנאו קיים וכמו שיכול למסרה למטול ומוכה שחין. אך גם פי' פני משה וקה"ע תיפתר בקטנה דקטנה אין לה צער תמוה בלא"ה דלמה לו לירושלמי לחדש ולחלק בין קטנה לגדולה הא עד עכשיו לא הזכיר שם מענין צער דהא יעוד אינו צער כלל. והירושלמי היה יכול לתרץ פשוט דשאני עונה כיון דהמצוה היא לטובתה הוי כדבר שבממון ומהני מחילה משא"כ ביעוד:

ולשיטת ריטב"א דעונה הוי דבר שבממון ולא הוי מעמשכב"ת קשה לכאורה בקידושין (יט ע"ב) הנ"ל למה ביעוד תנאו בטל. ונ"ל דמיושב ע"פ מ"ש ריטב"א שם והוי יודע דאפי' ר' יהודה לא אמר אלא באומר אין לך עלי שכיון שהוא דבר של ממון שניתן למחול אינו חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה אלא עם חברו הוא שמתנה שתמחול לו אבל באומר ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה הוי מתנה עמשכב"ת וכמ"ש ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו עכ"ל ומש"ה ביעוד דע"מ שלא לייעד היינו שלא יהיה במכירה זו דין יעוד לכן הוי מעמשכב"ת ואה"נ אם יתנה בלשון שאין לך עלי יעוד מהני התנאי דהוי דבר של ממון ומוחל לו. אלא שק' לי לפי חילוק זה הי"ל לירושלמי לתרץ כן דמש"ה בתנאי שאר כסות עונה קוים מפני שאמר ע"מ שאין לך עלי וביעוד שמתנה שלא יהיה בו דין יעוד הוי מעמשכב"ת:

ונ"ל דאפי' לדעה דלא מהני מחילה בצער הגוף מ"מ י"ל דאם קנו מידו יועיל וראי' מחו"מ קנ"ה הל"ו דאפילו בנזקין גדולים דלא מהני מחילה מ"מ בקנין מהני וכמ"ש ט"ז חו"מ רמ"א ס"ג במחילה בבעין עיי"ש:

(ג) ראיתי בס' שואל ומשיב מהדורא רביעית ח"ג סי' ק"ח שמחדש דהא דכתב רש"י דלא מהני מחילה בעונה דהיא צער הגוף היינו דוקא שם שהבעל התנה עמה כן והיא נתרצית ומחלה וכן בכל מקום שחברו מבקש ממנו שימחול לו והוא נתרצה אז אמרי' דלא מחל בלב שלם רק להפצרת חברו אבל אם המוחל בעצמו הי' המתחיל בדבר המחילה אף שהוא בצער הגוף פשיטא דמחל בלב שלם דמי ביקש מידו שימחול לו אם לא כי ברצון נפשו אמר כן ובזה מיישב הקו' מב"ק (צג ע"א) הכני פצעני פטור אף דצער הגוף היא מ"מ כיון דהנחבל התחיל מהני מחילה וכן בכתובות (סא ע"ב) ברשות כמה דבעי ג"כ י"ל דמיירי שהאשה היתה המתחלת ליתן רשות ומש"ה מהני מחילה אפי' בצערא עכ"ד והנה סברתו טובה מאד וכיוצא בו כתב לח"מ רפט"ו מאישות דמש"ה בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה בטל תנאי עונה דאמרי' דלא מחלה אלא מפני שרצתה להתקדש לו ולא הוי מחילה אבל אחר הנשואין כיון שהרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם. ובחלוק זה מיושב מתני' ב"מ (צג ע"א) קוצץ אדם ע"י עצמו ומהני מחילה בעניני מאכל די"ל דמיירי שהפועל התחיל להתנות את התנאי וכן משמע לשון קוצץ. ומצאתי ראי' לחילוקו בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"א דהא דפליגי אי חזקה שליח עושה שליחותו היינו רק אם המשלח ביקש את השליח שיעשה כן אבל אם השליח היה המתחיל בדבר להבטיח לעשות את דבר השליחות לכ"ע אמרי' שליח עושה שליחותו וה"נ דכוותה:

ג. מחילת השבועה

בשו"ת ראב"ן שנדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס בערלין דף רל"ג כתב דאם מחל לחברו שבועה שיש לו עליו נמחל הממון ואינו יכול לומר שבועה מחלתי תביעה לא מחלתי שהרי אין כאן שבועה אלא ע"י התביעה ואזלה לה התביעה וראיה מב"מ (יז ע"א) היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וכו' אלמא מי שנתחייב לחברו שבועה אין לו עליו אלא שבועה אלא א"כ מצא עדים ואם מחלה הכל מחול ואם נפש אדם להשיבני ממעשה השנויה בה"ג אדם שתפס בדין את בעל אחותו ואמר ממון היה בבית אבא ולא מצאתיו ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהם ונתנו לו ומחל להם השבועה אם היה המחילה בלשון זה נטלתי ממון ומחלתי כל אשר יש לך משלי אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי נמחל אבל אם בלשון זה אמר שנטלתי ממון ומחלתי שבועתך ולאחר זמן נתגלה ממון אביו שבועה נמחלה ממון לא נמחל ומחזיר מה שנטל וזה מחזיר מה שנתגלה עליו וחזרה שבועה למקומה אע"פ שנמחלה שבועה תביעה לא נמחלה אמת הן הן הדברים ולא דמיא להאי דהכא. התם שנתגלה ממון אביו בעדים ולהכי תביעה לא נמחלה במחילת שבועה דהא אפי' נשבע בעל אחותו ומצא עדים חייב דליתא לדרב דאמר ב"ק (קו ע"א) דנשבע ובאו עדים פטור אלא אפי' נשבע ובאו עדים משלם וכ"ש היכא דלא נשבע ומחל לו השבועה והדר מצא עדים ודאי גובה אבל לא מצא עדים בין נשבע בין מחל לו השבועה לא מצי הדר דמחילת השבועה מחילת התביעה היא עכ"ל ודברי בה"ג אלו מובאים בתוס' ב"ק (קח ע"ב) ד"ה ולא דאע"פ שמחל לו השבועה לא מחל לו ממון לגמרי היינו שאם נתגלה אח"כ שהיתה המחילה בטעות בטלה וכ"כ ש"ך חו"מ סי' כ"ה סקמ"ח בשמו. אבל בלי טעות מחילת השבועה היא מחילת התביעה:

ואף שכתב שו"ת הרא"ש כלל ח' סי' ה' דאע"פ שנשבע חברו מהני אח"כ תפיסה ממנו משום דלא קיי"ל כרב בב"ק הנ"ל דשבועה קונה וכ"כ בעה"ת מובא חו"מ סי' פ"ז סעיף ל' היינו דוקא אם נשבע משום דיכול חברו לומר אני יודע האמת שנשבעת לשקר משא"כ אם מחל לו השבועה ודאי דאינו יכול עוד לתפוס. ואין לדקדק משו"ת ראב"ן הנ"ל שכתב דשבועה עדיפא ממחילה וכיון דאפי' נשבע יכול לתפוס כ"ש במחילה. ז"א דראב"ן קאי אם נתגלה שהמחילה היתה בטעות וע"ז אמר דשבועה עדיפא מפני שהיה דעת רב דשבועה קונה ומ"מ לא קיי"ל כוותי' מכ"ש במחילה בטעות דלא הוי מחילה. אבל בלי טעות פשיטא דמחילה עדיפא משבועה ולא מהני תפיסה. וכתבתי כל זה להוציא ממ"ש שו"ת מהר"י הכהן ח"א חו"מ סי' ט' שבתוס' ב"ק הנ"ל כתבו דבמחילת השבועה לא נמחל הממון ויכול לתפוס אח"כ וטעה במחכ"ת בפי' דברי התוס' דתוס' מיירי במחילה בטעות ולא בסתם מחילה:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה