חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא לב - לא בשמים היא
ציונים ומראה מקומות
תמורה (טז ע"א). יומא (פ ע"א). ב"מ (נט ע"ב). שבועות (טז ע"א). ירושלמי מגילה פ"א ה"ה. ירושלמי מ"ק פ"ג ה"א. רמב"ם פ"ט מיסודי התורה ה"ד והקדמה לפי' המשניות. רש"י שבת (קח ע"א) ד"ה מאי. רש"י עירובין (מה ע"א) ד"ה הרי. כ"מ פ"ב מהט"צ ה"ט. כפת תמרים יומא (עה ע"א) ד"ה תניא. וסוכה (לב ע"א) ד"ה נקטם. תוס' סנהדרין (פט ע"ב) ד"ה אלי'. ירושלמי תענית פ"ב ה"ח. מדרש בראשית פ"ב. ויקרא כ"ב:
א) תמורה (טז ע"א) שלש אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא. משמע פשוט דבכל ספיקא דדינא אין נביא נאמן להכריע ואמרי' לא בשמים היא. וכ"כ רמב"ם פ"ט מיסודי התירה וכ"כ בהקדמה לפי' המשניות סד"ה והחלק הב'. וכ"כ רש"י שבת (קח ע"א) ד"ה מאי בהא דאבעיא לי' אי מותר לכתוב תפילין על עור דג טהור א"ל אם יבא אלי' ויאמר ומקשה מאי אם יבא אלי' ויאמר וכ' רש"י דאין או"ה תלוי בו דלא בשמים היא וכ"כ כ"מ פ"ב מהט"צ ה"ט דמש"ה פסק הרמב"ם בספק בהרת קדם כת"ק בנגעים פ"ד מי"א דטמא אף דבב"מ (פי ע"א) אמרי' דהקב"ה אומר טהור משום דלא בשמים היא ואע"ג דאמרי' מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתי בטהרה כיון דבשעת יציאת נשמה אמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא. ומ"ש תוס' יבמות (מה ע"ב) ד"ה מי שהקשו כיון דנשים פסולות לדון איך שפטה דבורה את ישראל ותי' דע"פ הדבור שאני וקשה הא לא בשמים היא. נראה ודאי דכוונתם דכיון שהי' הדיבור מצוי לה וידעו שהיא נביאה קבלוה עליהם לשופטת מפני כבוד שכינה והוי כנאמן עלי אבא וכמו שכ' מפורש תוס' בב"ק (טו ע"א) ד"ה אשר וגיטין (פח ע"ב) ד"ה ולא:
ובשם הגדילים מערכת גדילים י' רכ"ד מביא חבל גדולים החולקים ע"ז וסמכי בספק אדיבור מן השמים ומביא ראי' מב"ה דהלכה כמותם משום דיצתה בת קול כמ"ש פסחים (קיד ע"א) ועוד. ואני תמה איך יפרנסו סוגיא דתמורה (טז ע"א). ומה שהביא ראי' מב"ה י"ל משום דמסייע קרא אחרי רבים להטות וכמ"ש תוס' חילין (מד ע"א) ד"ה ור' יהושע שהקשו דקיי"ל ר"א שמותי ולא חיישי' לבת קול שפסק הלכה כמותי ולמה קיי"ל דהלכה כב"ה משום דיצתה בת קול ותי' דבת קול דב"ה שאני משום קרא דאחרי רבים להטות:
וקשה לי לשיטת רמב"ם ורש"י הנ"ל דבכל ספק שקול אמרי' ג"כ לא בשמים היא ואין נביא ובת קול מכריעים. מסוגיא ב"מ (נט ע"ב) מאי לא בשמים היא וכו' שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות משמע דיקא כיין דהבת קול היא נגד הכתיב אח"ר אבל לולא הי' מפורש בקרא להפוך. בספק שקול לא אמרי' לא בשמים היא. עוד קשה לי מסנהדרין (מח ע"א) אביי מתרץ לטעמי' דכ"ע הזמנה מלתא ת"ק סבר דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס ור"מ מספקא לי' אי תפיס וכו' הלכך לא יגע בהם עד שיבא אלי'. הרי דספק בדין אי הזמנה במותר דלא חזי תפיס אלי' נאמן ולא אמרי' לא בשמים היא. גם קשה בחולין (לו ע"א) השוחט והותז דם על הדלעת רבי אימר הוכשר רח"א תולים והספק היא אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף ורב אשי אמר תולים לעולם משמע וכ' רש"י עד שיבא אלי' ויודיענו הרי דאפי' בספק בדין יברר אלי'. ולכאורה קשה גם מיבמות (קב ע"א) אם יבא אלי' ויאמר חולצין במנעל שומעים לו וי"ל שא"ה מפני דמדאו' חולצין במנעל לכתחלה כמ"ש רש"י שם ד"ה אמר ותוס' ד"ה וכי אלא גזרה דרבנן היא משים מנעל המרופט כמ"ש שם לכן שומעין לו. ועי' ב"י או"ח י"ד בשם רא"ש גיטין פ"ד סי' מ"ה ומרדכי ה' ציצית סי' הקמ"ט והגה"מ ה' ציצית פ"א אות ט' שמביאים ראי' דאשה כשרה לעשות ציצית מב"ב (עד ע"ב) דנפיק בת קול מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי אף דג"כ שייך לא בשמים היא וצ"ל דראי' זו היא רק לסניף בעלמא דבלא"ה הא אין למדין מן האגדות כמ"ש תוי"ט פ"ה ברכות מ"ד בשם ירושלמי:
(ב) כתב ברכי יוסף או"ח ל"ב דה"מ אמרי' לא בשמים היא במה שהנביא אומר ע"פ נבואה או אין סומכים עליו אבל במה שאומר ע"פ חכמתו וסברתו סומכים עליו דלא גרע מחכם אחר ובזה מיישב מ"ש הג"ה מיי' פ"ג מאבל וכ"מ פ"א מטו"מ הי"ג דמש"ה פסק הרמב"ם כרשב"י דקברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל משום דבב"מ (קיד ע"ב) אשכחי' רבה לאלי' דקאי בבית הקברות של עכו"ם ופסק כרשב"י ולא אמרי' לא בשמים משים דאלי' הכריע כן ההלכה ע"פ סברתי. וכן נ' מתוס' שם ד"ה מהי בשם ר"ת דפוסק כרשב"ג דמטמאים באוהל והא דאלי' השיב כרשב"י דחויי קא מדחי ועיקר טעמו הי' משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. ומוכח דשיטת ר"ת דסומכין על אלי' בספק דין היינו משום דאומר מסברתו ומכריע ההלכה וכמ"ש בע"ז לו ע"א) בכל יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חברו חוץ מי"ח דבר שאפי' יבא אלי' ובית דינו אין שומעים לי ואלי' ובית דינו היינו מה שאלי' מכריע ופוסק ע"פ חכמת התורה ככל ב"ד שבישראל. וכן הפי' בעדיות (פ"ח מ"ז) ר"ש אחר אלי' בא להשוות המחלוקת היינו להכריע ע"פ סברות וראיות:
והא דבשבת (קח ע"א) בעא מיניה וכו' מהו לכתוב חפילין ע"ג עור דג טהור א"ל אם יבא אלי' ויאמר מאי אם יבא אלי' ויאמר ופי' רש"י הא היתר ואיסור לא תלוי בו דלא בשמים היא. אף דע"פ חכמת התורה סומכים עליו. י"ל משום דלשון אם יבא אלי' מוכח דסומכים על נבואתו דאי הכוונה על פי סברתו והכרעתו בדין למה תלה בו יותר מבחכם אחר:
וכן בברכות (ג ע"א) א"ר יוסי פ"א הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה וכו' בא אליהו זכור לטוב וכו' באות' שעה למדתי ממנו שלשה דברים ג"כ לא היה בתורת נבואה רק בתורת לימוד דיני תורה כמו שלמדים דינים מחכמי ישראל. וכן י"ל בחולין (ו ע"א) ר"ש בן אלעזר שדרי' ר"מ לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחי' האי סבא ואסר ליה יין של כותים ועיי"ש בתוס' בשם י"מ שההיא סבא הוא אלי' והיינו שע"פ דין אסר לו עפ"י שיטת ר"מ דחיישי' למיעוט כמ"ש שם דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים וגזר רובא אטו מעוטא. וכן הוא פי' גמ' סוטה (ד ע"ב) והאיכא בן עזאי דלא נסיב ואבע"א סוד ה' ליראיו וכן שם (י ע"א) רק לעת זקנתו חלה את רגליו שאחזתו פדגרא ה"ד פדגרא א"ל כמחט בבשר החי מנא ידע וכו' ואיכא דאמרי סוד ה' ליראיו. היינו ע"פ חכמת התורה לכוון הלכה ופי' דקרא וכמ"ש יומא (כו ע"א) אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ואימא יהודה נמי דכ' יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא שזה צריך סיוע מיוחד וכן הפי' שבת (עז ע"ב) סודרא סוד ה' ליראיו. וכן פי' בכפות תמרים סוכה (לב ע"ב) מ"ש ראב"ד פ"ח מלולב ה"ה כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו. וכן מ"ש פ"ו מבית הבחירה הי"ד ופ"ו ממטמאי משכב ה"ז דבר זה נגלה לי מסוד ה' ליראיו אין כוונתו ברוה"ק ממש כי הביא דינים אלו בספרו תמים דעים ושם מבואר דהכריע כן מכח טענות וקושיות ולא בשם רוה"ק אלא כוונתו לחכמה אמיתית של תוה"ק, ועי' ט"ז יו"ד קל"ד סק"א קורא אני בזה על השו"ע סוד ה' ליראיו ועי' תומים קיצור ת"כ סוף אות ק"כ:
(ג) חולין (ה ע"א) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וכו' אר"י מבי טבחי דאחאב אלמא דמומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו ותי' ע"פ הדבור שאני וק' אם ההלכה היא דשחיטת מומר אסורה איך הותר לו מפני ששמע מפי הדיבור הא לא בשמים היא. ונראה דה"מ שייך לא בשמים לגבי אנשים אחרים ששומעים מפי הנביא דבר המתנגד למשפטי התורה אסור להם להאמין לנביא לעשות נגד ההלכה אבל הנביא בעצמו ששמע כן מפי ה' ודאי דחייב לשמוע לדבר ה' ולכן כיון דהכא לא היה נוגע לאחרים רק לאלי' בעצמו הותר לו לאכול. והא דבב"מ (נט ע"ב) יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו וא"ר יהושע לא בשמים היא אע"פ שר' יהושע בעצמו שמע את הב"ק ומ"מ לא השגיח עליו די"ל בת קול שאני שאינה נבואה ממש וכמ"ש אס"ז שם בשם ר"ח ור"נ גאון ז"ל, או כמ"ש תוס' שם ד"ה לא דהבת קול הזאת לא יצאתה אלא מפני כבודו של ר' אליעזר שאמר מן השמים יוכיחו לכן לא השגיח ר"י עלי':
(ד) בכפות תמרים יומא (עה ע"א) הקשה על סוגיא שם שאמרו על המן גד שמגיד להם לישראל אי בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והא לא בשמים היא ואיך סמכו עליו ועי' ברכי יוסף או"ח ל"ב סק"ד ושה"ג גדולים י' רכ"ד דל"ק דה"מ אמרי' לא בשמים היא בספיקא דדינא אין סומכים על אותות ומופתים דכבר ניתנה תורה ואסור לחדש דבר אבל בספק המציאות שאנו מסופקים איך היה המעשה סומכים אדברי נביא אי על אות אחר שהמעשה היה כן. ואציין ראיות על דבר זה מקצתם מה שהביא בברכי יוסף ומה שמצאתי בס' זכר יוסף להגאון הבקי הנפלא מוה' יוסף זכריה שליט"א משאוול ומה שיגעתי בעצמי בעז"ה:
בשבת (קח ע"א) מהו לכתוב תפילין על עור דג טהור א"ל אם יבא אלי' ויאמר והקשה מאי אם יבא אלי' ויאמר הא לא בשמים היא ותי' אם יבא אלי' ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה הרי דאף דהקשה דאין סומכים על אלי' בהכרעתו בספק דין אבל בספק המציאות אי פסקא זוהמא נאמן וסומכים עליו. וכן ביומא (פ ע"א) מגילה (ג ע"א) וסוכה (מד ע"א) מקשה הא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ומשני שכחום וחזרו ויסדום ועי' רש"י סוכה (מד ע"א) שכ' שיסדום ע"פ הדבור וע"כ דספק במציאות נאמנים. וכן נ"ל ראיה מתוס' חולין (ה ע"א) ד"ה ע"פ הדבור שהקשו למאי דס"ד שלא הי' ע"פ הדבור תקשה אפי' מומר מותר לאכול משחיטתו ס"ס הא היה בשר שנתעלם מן העין ותי' דזה היה יודע שהיה סומך ע"פ הדבור דלאו משל עכו"ם מייתי אבל לא ס"ד שבא הדבור להתיר שחיטת טבחי אחאב הרי דזה היה פשוט דספק במציאות אי כשר זה נתחלף בשל איסור סומכים ע"פ הדבור ואין בו חשש בשר שנתעלם מן העין ומ"מ להתיר איסור תורה שחיטת מומר לעכו"ם אמרי' לא בשמים היא. ותי' דשם הותר לאלי' כמו שחלקתי לעיל אות ג'. וכן מפורש במתני' ב"מ (כ ע"א. כט ע"ב לז ע"א) וגמ' שם (ג ע"א) יהא מונח עד שיבא אלי' וכן שם (ל ע"א) לא יגע בהן עד שיבא אלי' וכן ברכות (לה ע"ב) לכשיבא אלי' ויאמר אי הוי קביעותא. ויבמות (לה ע"ב) החולץ למעוברת והפילה ר"י אמר אינה צריכה חליצה משום אם יבא אלי' ויאמר דהא דאעברה תפיל בת חליצה ויבום היא השתא נמי תגלי מלתא למפרע ור"ל אמר אגלאי מלתא לא אמרי' אבל אינו חילק על ס' אם יבא אלי'. ושם (מא ע"ב) אם יבא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא וכן פסחים (יג ע"א) תלויות לא שמא יבא אלי' ויטהרנה ושם (טו ע"א כ ע"ב) היאך נשרף התלוי' עם הטמאה שמא יבא אלי' ויטהרנה ושם (לד ע"א) ר"י אמר פסול טומאה שאם יבא אלי' ויטהרנה וכו' וגיטין (מ ע"ב) רש"י ד"ה משלשלין ושם (מב ע"ב) התם אם יבא אלי' ויאמר בחד מנייהו דעבד היא וכו' וכן בכורות (לג ע"ב לד ע"א) שמא יבא אלי' ויטהרנה ומנחות (סג ע"א) בש"א מרחשת יהא מונח עד שיבא אלי' וסוטה (ד ע"ב) גבי בן עזאי ואבע"א סוד ה' ליראיו ושם (י ע"א) שאחזתו פדגרא ויומא (עה ע"א) גד שמגיד להם לישראל וכו' וכן משמע בב"מ (פד ע"ב) בר' אליעזר בר' שמעון דאחר מותו כי אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילחי' ומר מלתי' נפק קלא מעליותי' איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ואין לומר משום דקבלוהו הבע"ד והוי כנאמן עלי אבא דעי' רש"י שם ד"ה כולי האי משמע דהבעלי דינים לא ידעו שראב"ש נפטר וחשבו שעודנו חי וא"כ היה קבלה בטעות אע"כ דבספק במציאות יכולים לסמוך על בת קול לברר וכן ירושלמי ברכות (פ"א ה"א) לכשיבא אלי' ויאמר מאן פליג. וכן נראה הפירוש בירושלמי ע"ז פ"ג סוף ה"ה מובא בתוס' ע"ז (מה ע"א) ד"ה כל. שהבהמ"ק נבנה ע"פ נביא פי' שהנביא הודיע להם שלא נעבד הר זה מעולם:
(ועי' חתם סופר או"ח סי' ר"ח דמביא בשם רבו הגאון ר' נתן אדלער ז"ל דפירש ע"פ מדרש וירא את המקום מרחוק שראהו מקום ולא הר והתפלל א"א אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר וא"כ קודם שניתן הארץ לא"א היה עמק ולא העמידו שם ע"ז וכשנעשה הר שוב כבר הוחזק ארץ ישראל לאברהם ולא יכלו לאסור ההר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וז"ש דהע"ה אם אתן שנת לעיני וכו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב פי' כי ידע כל ההרים בחזקת ע"ז ונאסרים לגבוה וצריך למצוא מקום לה' שאינו הר אלא מקום ואיך יהיה זה משכנות לאביר יעקב הא אין כבודו לשכון בעמק עד שבא נביא וגלה הסוד איזה הר היה בתחלה עמק ונעשה הר והיינו דירושלמי ע"פ נביא נבנה והנה בפשוט קשה ע"ז מע"ז (נג ע"ב) דהקשה למה ואשריהם תשרפון באש הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו ועכו"ם שליחותא דידהו עבדי וא"כ מה בכך שהוחזק לאברהם הא מדפלחי לעגל נאסר ההר כמו דנאסרו האשרות. אך עי' ח"ס יו"ד סי' רל"ה שהקשה זה הגר"ז מרגליות ז"ל ותי' שכיון שהוקדש לגבוה שוב אינו נאסר ע"י אחר ועי' כנח"י סי' צ"ז י"ט שהקשה ע"ז דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ לגביה אסור כמ"ש בירושלמי ע"ז (פ"ג ה"ה) וע"כ צ"ל דפי' הירושלמי ע"פ נביא היינו כמ"ש למעלה שהנביא אמר שבמקום זה לא עבדו כלל ע"ז ובאמת שהיא תמיהה גדולה ומ"מ עי' לח"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ו שגמ' דידן לא ס"ל כן ועי' מראה הפנים ירו' שם ד"ה הנעבד):
וכ"כ רש"י קדושין (סה ע"ב) ד"ה וגובה כתובתה מהחבילה ממ"נ והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו ותוס' עירובין (טו ע"ב) ד"ה פרוץ ואיצטרך לכשיבא אליהו ויאמר וכ"כ תוס' ביצה (ל ע"ב) ד"ה עד ורא"ש סוכה פ"ד סי' ה' ואם יבא אלי' ויאמר דעברוה לאלול וכ"כ תוס' יבמות (סז ע"ב) ד"ה אין חוששים כיון דאם יבא אלי' ויאמר דאינה איילונית היתה יכולה להתייבם וכ"כ תוס' שם ד"ה ואין וכ"כ תוס' מנחות (סד ע"א) ד"ה ואפי' וכן מפרש ריטב"א חילין (ה ע"א) ע"פ הדיבור שהיה של היתר ואינו משל שחיטת אחאב ועי' מהרש"א שם שהקשה כן דילמא הוגד לו ע"פ הדיבור שהיה משל היתר ממה דזבח עובדי' וכן י"ל הפי' לדעת ריא"ז דבמימר שרי באחרים רואים אותו א"כ י"ל דע"פ הדיבור היינו שאמרו לאלי' שהיו אחרים רואים אותו והיה כשר וכן בשי"ת רשב"א ח"א סי' י' במיכל בת שאול שחזר דוד ולקחה שהיה ע"פ נביא שהגיד לדוד שלא בא עלי' פלטי בן ליש. וכן דעת מל"מ פ"ט מאישות סוף הלכה ו':
ובס' צלעות הבית בס"ס בית מאיר אה"ע סי' א' דעתו כהכפות תמרים דאפי' בספק מציאות אין נביא נאמן להכריע ומביא ראיה מחולין (יא ע"א) דלומדים דסומכים על הרוב מפסח שמא ניקב קרום של מוח או מרוצח דלמא טריפה הרג והא התורה ניתנה לנו ע"מ לשמרה ואלו זכינו לא פסקה הנבואה כמו שהובטחנו נביא מקרבך וכו' וא"כ י"ל שבעשיית הפסח או פרה אדומה נשאל את פי הנביא מה טיבה אם כשרה ושלימה היא וכן ברוצח נימא מה דליכא לברורי ע"פ עדים נסמוך על נביא אע"כ שאין לפשוט שום ספק ע"פ הנבואה והנה ודאי שלא יכריעו דבריו נגד כל המון הראיות הנ"ל וראייתו יש לדחות דרחוק מאד לומר כן דא"כ היה לתורה לפרש כן דצריך להיות נביא אצל כל קרבן פסח לבקרו אם תמים הוא ואצל התראת רוצח שיגיד שהנרצח לא הי' טריפה:
(ה) ביבמות (צ ע"ב) אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו ודוקא היכא שיש מגדר מלתא וכן פסק רמב"ם פ"ט מיסודי התורה ה"ג וכ"כ בהקדמה לפי' המשניות ד"ה והחלק השני ומביא מאלישע (מלכים ב ג) יכל עץ טוב תפילו אע"פ שכתב (דברים כ) לא תשחית את עצה מ"מ שמעו לו. ועי' ירושלמי תענית (פ"ב ה"ח) מקשה ואלי' מקריב בשעת איסור הבמות ומשני דכ' ובדברך עשיתי בדיבורך עשיתי שהקריב ע"פ הדיבור ועי' מדרש בראשית פ"ב ומדרש ויקרא כ"ב ותוס' סנהדרין (פט ע"ב) ד"ה אלי' וכן איתא זבחים (קיט ע"ב) הוראת שעה היתה וכ"כ תוס' ע"ז (יג ע"א) ד"ה אמר אביי שהקשו מה ראיה מייתי מיהושע ואת סוסיהם תעקר דילמא שאני שע"פ הדיבור היה וכ"כ תוס' יומא (נד ע"א) ד"ה כרובים על כסא שלמה ומה שהיו בה צורות שעשו בכותלי היכל י"ל דע"פ הדבור הכל בכתב כמ"ש זבחים (סב ע"א). ועי' תפארת ישראל סוף קדשים סי' צורת ביהמ"ק ע' שהקשה מהא דעשה שלמה המלך בביהמ"ק כמער איש ולויות וקשה הא עבר על ל"ת לך פסל ואת"ל ע"פ נביא עכ"פ לדורות היה ואין כח ביד הנביא להתיר איסור לדורות וע"ש מה שכתב וכן עי' מ"ש בפתיחה למועד כללי בגדי קודש ד"ה שש שהקשה על תולעת שני שהוא דם שרצים והא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מין טהור ותי' דע"פ הדיבור שאני:
ובעירובין (מה ע"א) וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים וכו' מאי קמבעיא ליה אי שרי או אסור (להלחם בשבת) הרי ב"ד של שמואל הרמתי קיים ולמה לו לשאול באו"ת. ולכאורה הפי' משום דלא בשמים היא וקשה הא לצורך שעה מותר לסמוך על או"ת וגם קשה למה לא אמר כבתמורה (טז ע"א) הא לא בשמים היא וקאמר רק ב"ד של שמואל קיים, ונראה דאף דלצורך שעה מותר לסמוך על נביא או או"ת מ"מ ענין הנוגע לספק הלכה היה לו לדוד לשאול לכתחלה בב"ד את המשפט ולא לשאול בנבואה. וכן נראה הפי' ברש"י שכתב ד"ה הרי דמידי דאו"ה לא משייל באורים ותומים היינו שאין שייכות לשאול בנבואה בדבר שיכולים לידע ע"פ ב"ד את ההכרעה. ובחולין (ה ע"א) דמשני ע"פ הדיבור לא שייך לומר דמשום צורך שעה הי' שרי כי בעי' גם מגדר מלתא ושם לא הי' מגדר מלתא: