אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות ל. סוגיא לא - לפני עור

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות ל. סוגיא לא - לפני עור

סוגיא ל - כופים על מדת סדום

ציונים ומראה מקומות

ת"כ שמיני פ"ה א' ב', שם פי"ב א'. ירושלמי ערלה פ"ג ה"א. מכילתא בא יבמות (קי"ד ע"א וע"ב). מתני' ב"מ (עה ע"ב). דמאי פ"ב מ"ד. שם פ"ו מ"ט ורש"י חגיגה (כה ע"ב) ד"ה יכול. מתני' ע"ז (יד ע"ב). מתני' רפ"ב דע"ז. מתני' ב"מ (ס ע"א) ולא לתגר ורש"י שם ד"ה והא אנן מתני' כתובות (עב ע"א). ורמב"ם פכ"ד מאישות הי"א וה"ה שם. פסחים (כב ע"ב). מ"ק (ה ע"א. יז ע"א). קדושין (לב ע"א). ב"מ (צ ע"ב). ע"ז ספ"א (כב ע"א). עירובין (לב ע"א). נדרים (סב ע"ב). ב"מ (ה ע"ב. סח ע"ב. עה ע"ב). חולין (ו ע"א. ז ע"ב. לג ע"א) הזמנים ישראל וכו' בכורות (כא ע"ב). נדה (נז ע"א). מתני' גיטין (סא ע"א) משאלת וכו'. ירושלמי פ"ג דמאי ה"א תוס' ב"מ (י ע"ב) ד"ה דאמר. תוס' חגיגה (יג ע"א) ד"ה אין. תוס' שם (יח ע"ב) ד"ה חולו. תוס' שבת (ג ע"א) ד"ה בבא. תוס' קדושין (נו ע"א) ד"ה אבל. תוס' סנהדרין (סג ע"ב) ד"ה אסור. רמ"א יו"ד קנ"ז ס"א הג"ה ג' בשם ר"ן. ספר המצות ל"ת רצ"ט רמב"ם פי"ב מרוצח הי"ד:

(א) אפי' באיסור דרבנן שייך לפני עור כמ"ש מתני' דמאי פ"ב מ"ד החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי אף דדמאי הוי רק איסור דרבנן ועי' רמב"ם פי"א דמעשר ה"א אסור למכור את הדמאי לע"ה או לשלוח לו מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור. ומפורש עוד בדמאי פ"ו מ"ט חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה וכו' אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול אתה לח ואני יבש משום דמוכר לו דמאי כמ"ש רמב"ם שם ה"ו ורש"י חגיגה (כה ע"ב) ד"ה יכול דעובר על לפני עיר. הרי דיש לפני עור בדרבנן. והא דאיתא בירושלמי דמאי פ"ג ה"א ורמב"ם פ"י ממעשר הי"ג רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה מפירות ע"ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו. היינו משום דבחולה הקילו בדמאי. וכן מתני' כתובות (עב ע"א) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ועי' ה"ה פכ"ד מאישות הי"א אפי' במעשר בזה"ז דרבנן וקרי לה עוברת על דת משה במה שהכשילתו ועברה על לפני עור. וכן חולין (קז ע"ב) לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש (ועי' רי"ף ברכות פ"ח ורא"ש חולין דל"ג לתוך פיו) אא"כ יודע בו שנטל ידיו אע"ג דנטילת ידים דרבנן. וכ"כ תוס' ע"ז (כב ע"א) ד"ה חיפוק בשם ר"ת מדקאמר שם לא ישכיר שדהו לכותי וכותי עושה בו מלאכה בחוה"מ חדא משים לפ"ע וכו' אע"ג דמלאכת חוה"מ דרבנן וכ"כ רשב"א ור"ן חולין (נז ע"א) מובא ש"ך יו"ד נ"ה סקי"א על אבר המדולדל דמותר להושיטו לבן נח כיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה שרי לעכו"ם אפי' לכתחלה הא אי הי' שייך מצית פרישה מדרבנן לב"נ היה אסיר להושיט לו משום לפני עור:

אבל דעת תוס' חגיגה (יח ע"א) ד"ה חילו ורא"ש פ"א דמ"ק סי' א' וריטב"א שם דאין לפ"ע בדרבנן רק במלאכת חוה"מ דיש לו סמך מקרא וחמיר טפי. יקשה לדעתם ממשניות דמאי הנ"ל. ואולי ס"ל דבדמאי היה תקנה מיוחד שלא למכור לע"ה אף דכל איסור דרבנן ליכא לפני עור. אך קשה מחולין (קז ע"ב) לא יתן פרוסה לשמש בלא נט"י הרי דיש לפ"ע בדרבנן. ונ"ל ליישב דה"מ מתירים הם באיסור דרבנן כ"ז במושיט לחיך ידו דספק איסור הוא דשמא לא יעשה חברו האיסור אז אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אבל אם האיסור נעשה תיכף כגון אם מאכילו בידים לכ"ע יש לפני עור בדרבנן. ולבד הסברא יש מקור לחילוק זה מירושלמי דמאי הנ"ל נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו ומש"ה במשכיר שדהו לכותי דספק הוא אם יעשה מלאכה בחוה"מ היה מותר אי לאו דחוה"מ הוי כמפורש בקרא. ולכן ל"ק מאכילה בלי נט"י דמיירי במושיט לתוך פיו והאיסור נעשה תיכף. ואע"ג דרא"ש לא הביא גירסא דתוך פיו מ"מ י"ל דאינו חולק על גירסת הגמ'. ובזה מיושב קו' נח"צ שבפת"ש יו"ד ק"ס ס"א שהקשה דרא"ש סותר א"ע דבפ"א דמ"ק כתב דלא שייך לפני עור בדרבנן ובב"מ פ"ה ס"ס מ"ב אהא דאמר התם ר' עילש גברא רבה הוא ואיסורא לאנשי לא ספי כתב מדלא אמר דלא עביד אסורא יש להוכיח דבאבק ריבית כי האי ליכא איסור ללוה אלא משים לפני עור הרי דיש איסור לפ"ע ברבית דרבנן. ולפ"ז ניחא דברבית דהאיסור נעשה תיכף משעת שימה גם רא"ש מידה דיש לפ"ע:

וזה שכתבו תוס' ב"מ (י ע"ב) ד"ה דאמר דכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דאע"ג דעובר על לפ"ע כשמקדשה לכהן מ"מ לא מקרי בר חיובא כיין דאי מקדשה לעצמו לא מחייב אע"ג דרבא ס"ל בקדושין (עח ע"א) דקידש אינו לוקה וקיי"ל כן. אע"כ משום דמ"מ אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כמ"ש תוס' יבמות (י ע"א) ד"ה לר' יהודה והכא האיסור ודאי נעשה תיכף בשעת הקדושין ולכן לכ"ע יש איסור לפ"ע בדרבנן. והא דהאס"ז בשם ריטב"א מתרץ קו' תוס' דהא סוף סוף עובר על לפני עור. דקאי לרבא דס"ל קידש אינו לוקה וקשה הא בכה"ג שהאיסור נעשה תיכף כ"ע ס"ל דיש לפני עור בדרבנן. י"ל דאע"ג דחולק אסברת תוס' וס"ל דאם עובר על לפ"ע דאו' הוי בר חיובא מ"מ בלפ"ע דרבנן איני בר חיובא. וראיה לזה מתירוץ השני של ריטב"א דכתב עוי"ל דמיירי שהי' יכיל הכהן לקדשה בעצמי דליכא משום לפני עור אע"ג דריטב"א בע"ז (ו ע"ב) כתב דמדרבנן יש איסור מסייע אפי' לא קאי בתרי עברי דנהרא וא"כ סוף סוף יש אי' מסייע וע"כ דס"ל דבאיסור דרבנן לא הוי בר חיובא. שוב ראיתי דריטב"א אזיל לשיטתו דכ' בקדושין (מב ע"ב) ד"ה מאי בינייהו דלרבא ליכא אפי' איסור דרבנן בקידש חייבי לאוין:

וראיתי בהגהות מהרי"ד על ת"כ קדושים פרשה ב' י"ד שהביא ראי' דיש איסור לפני עור בדרבנן מתוס' חגיגה (יג ע"א) ד"ה אין שהקשו למה לי קרא דלא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעים דאין מוסרים ד"ת לעכו"ם תיפוק לי' משום אי' לפני עור דעכו"ם העוסק בתורה ח"מ ואי' זה אינו אלא איסור דרבנן. והנה לפמ"ש למעלה דהיכא דהאיסור נעשה תיכף כ"ע מודו א"כ הכא בלימוד תורה עם העכו"ם ניחא דבשעת הלימוד האי' ודאי. ועוד נ"ל די"ל שיטת תוס' דאסיר מדאו' לעכו"ם ללמוד תורה דפשטא דסוגיא סנהד' (נט ע"א) מוכח כן דמקשה ולחשבה גבי שבע מצות ומשני מ"ד מורשה הוא בכלל גזל מ"ד מאורסה היא בכלל ג"ע אלא ששיטת רמב"ם פ"י ממלכים ה"ט דדרבנן הוא. ועיי"ש בלח"מ דטעמו משום דא"א לומר דעכו"ם לומד תורה וגוי ששבת אסור מדאו' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל תוס' שכ' בסנהדרין (נט ע"א) ד"ה ליכא דהכא לא שייך מי איכא מידי וכו' משום דהיא מצוה לישראל א"כ ס"ל דלימוד תורה דאו' ואזלא ראייתי:

ומ"ש ראי' ממרדכי ס"פ כלל גדול שכ' דאפי' איסור דרבנן לא ספינין לקטן בידים וה"ה דשייך בגדול לפני עור בדרבנן. זה ודאי דכיון דבקטן אסור ה"ה בגדול ועי' רא"ש שבת פ"א סי' א' שכ' דאפי' קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. אך תמהני למה לא הביא דברי הרמב"ם פי"ז מהמ"א הכ"ז שכתב ג"כ כן דלהאכילו בידים אסור אפי' איסור דרבנן וידוע שמחלוקת הראשונים היא כמ"ש בנ"י יבמות (קיד ע"ב). ומ"מ יש לחלק דבגדול שיודע חומר האיסור י"ל דמותר להושיט לו אי' דרבנן דמסייע חזקת כשרות אבל קטן שא"י האיסור ודאי שיאכל ומש"ה אם מושיט לו הוי כמאכילו לתוך פיו וגם בס' זכרון יוסף או"ח סי' ו' כתב דאם מניח את המאכל לפני הקטן והוא נוטל ואוכל לא מקרי ספי לי' בידים אלא אם תוחב לו לתוך פיו ורק אז אסור ובכה"ג כבר כתבתי דהכל מודים. וכן מ"ש ראי' מרא"ש ב"מ פ"ה ברבית הבאתי לעיל דמיושב ע"פ חילוק זה. וכן מ"ש ראי' מירושלמי דמאי פ"ג ה"א נותן לתוך ידו וכו' הוא מטעם זה. והא דאיתא שם דשל רופא אסור אפי' לתוך ידו י"ל משום דאפשר בהיתר דיכול להפריש המעשר מש"ה לא שרי' אי' דרבנן אף לחולה:

ומ"ש ראיה מפ"ו דשביעית ירושלמי ה"ב מקום שהוא נאכל ולא נעבד מהו להשכיר בהמתו שם (אם מותר בסוריא להשכיר בהמתו לעכו"ם ויש חשש שהעכו"ם יחריש בה שדהו בשביעית) ר' לוי צוברייא שאל לר' יצחק לר"א ואסרי. ר' הושעיא יהיב לעממיא פריטין לא משום שהיא אסור אלא שלא ליחד בהמתו עם הגוי. נעלם ממני כוונתו מה ראיה מכאן דהא מיירי שם בנכרי ובנכרי ל"ש לפ"ע כלל דהא אינו מצויה על השביעית. אלא טעם האיסור משום דגורם לעבודת קרקע בשביעית וכמ"ש בגיטין (סב ע"א) אין עודרין עם העכו"ם בשביעית דכל עידור במשמע אפי' תחת הגפנים דשרי כמ"ש (מ"ק ג ע"א) ומ"מ עם העכו"ם אסור דכל סיוע אסיר רק דברים בעלמא לומר אחזוקי שרי. ועי' פני משה שכתב דהאיסור מפני שביתת בהמתו וצ"ע דמפורש בע"ז (טו ע"ב) דכ"ע ס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית:

ובשביעית פ"ה מ"ו אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית למי שחשוד על השביעית וכן שם מ"ח בש"א לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב"ה מתירים מפני שהיא יכול לשחטה ופשטא דמתני' משמע דקאי אפי' על זה"ז ולמ"ד שביעית בזה"ז דרבנן מוכח מכאן דיש לפני עור בדרבנן. ועי' גיטין (לו ע"א) דאמר אביי דהלל שהתקין פרי"בל ס"ל דשביעית דרבנן ומ"מ במתני' התיר למכיר פרה משים דיכול למתלי הא לא"ה אסור משום לפני עור וקשה מכאן לשיטת המתירים בדרבנן. ולפמ"ש לעיל דאסור לגרום עבודת שדה בשביעית ניחא:

(ב) אע"ג דאין לפני עור דאורייתא אלא אי קאי בתרי עברי דנהרא מ"מ אסור מדרבנן משום מסייע כ"כ תוס' שבת (ג ע"א) ד"ה בבא ורא"ש שם סי' א' ור"ן והג"ה מרדכי שם וכ"כ ר"ן ע"ז (ו ע"ב) גבי לא יושיט וקאי רק אכוס יין לנייר כמ"ש לקמן וכ"כ אס"ז ב"מ (ה ע"ב) ד"ה דאלת"ה בשם ריטב"א דאע"ג דאית ליה לרועה בהמות משלי מ"מ אסיר לנו לסייע ידי עוברי עברה:

וקשה מתוס' קדישין (נו ע"א) ד"ה אבל שהקשו על רש"י שכתב במתכוון להוציא מעות מעשר שני לחולין קנסי' למוכר ויחזרו דמים למקומם משום דהמוכר עבר על לפני עיר דיודע שהלוקח מתכוון לאכלה בעירו. ותמהו הא לא שייך הכא לפני עיר דאם לא יקח ממנו יקח אצל אדם אחר ולא שייך לפני עור אלא בקאי בתרי עברי דנהרא. ומשמע דבלא קאי בתרי עברי דנהרא אין איסור מדרבנן דאל"כ י"ל דקנסו למוכר משום איסור דרבנן. ותמוה מאד שהתוס' ס"ל הכא עד מ"ש בשבת ועד כל הראשונים. ונ"ל דאף דודאי ס"ל דעובר איסור דרבנן במכירתו מ"מ י"ל דבדרבנן לא קנסו שיחזרו דמים למקומם. ואע"פ שהכא קאי לר' יהודה ור' יהודה אמרי' בגיטין (נו ע"ב) דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד אבל במזיד הא קניס והכא מזיד הוא מ"מ י"ל דלא בכל דוכתי קנסו במזיד ועי' יבמות (קיח ע"ב) דר' טרפון ס"ל אפי' בדאורייתא לא קניס. וחשבתי לומר עוד דכל הקנס שקנסו את המוכר משום דלא עכברא גנב אלא חורא גנב כמ"ש שם (נו ע"ב) וי"ל דחורא מקרי רק היכא שאין לו ליקח אצל איש אחר אבל היכא שמוצא ליקח י"ל דלא הוי חורא כלל ומש"ה אע"פ שיש איסור מסייע מ"מ לא קנסי את המוכר ויש לדון בזה:

וכ"ז בישראל יש איסור מסייע. אבל בעכו"ם אין איסור מסייע כמ"ש ש"ך יו"ד קנ"א סק"ו ומג"א שמו סק"ד. ומ"ש שם המג"א דכן משמע בע"ז (ו ע"ב) כוונתו דאיבעיא באיסור דלפני אידיהן דאסור לשאת ולתת אי משום הרוחה או משום לפ"ע וקאמר נפ"מ באית ליה בהמה לדידיה דלא שייך לפ"ע וע"כ דאין שם שום איסור מדרבנן דאל"כ מה נפ"מ דהא גם איסור הרוחה הוי רק איסור דרבנן וכ"כ הגר"א יו"ד קנא סק"ז ועוד מפרשים. ומ"ש המג"א דכן משמע בר"ן רפ"א וספ"א דע"ז. כוונתו דלכאורה הר"ן סותר א"ע דברפ"א כתב דיש איסור מסייע ובספ"א כתב בשם רמב"ן דהא דאסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם אינו אלא מדת חסידות דמשים לפ"ע ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל כמישיט כוס יין לנזיר בתרי עברי דנהרא אע"כ דיש חילוק בין ישראל לעכו"ם דבריש פ"א קאי רק אכוס יין לנזיר אז אסור מסייע ולא אאבר מן החי לבן נח:

ועיי"ש במג"א שהקשה ע"ז מרש"י ע"ז (נה ע"א) ד"ה דורכין שכתב ומשום מסייע ידי עוברי עביר' ליכא שהעכו"ם לא נצטוה על כך הרי דאלו היה העכו"ם מצווה יש איסור מסייע אצלו. ונ"ל דיש תרי גווני מסייע. (א) היכא שגורם לעכו"ם לעשות איסור כמושיט אבר מן החי לבן נח היכא דאית ליה לדידיה שרי. (ב) ויש עוד מסייע שהישראל מסייע להעכו"ם בפעולת האיסור ודורך עמי בגת ועושה מעשה בידים זה גרע ואסור אפי' עם עכו"ם. וראיה לזה ממתני' גיטין (סא ע"א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תביר ולא תטחון עמה הרי אע"ג דמותר לסייע לה בהשאלת כלים ולגרום לה בעברת האיסור מ"מ לסייע לה במעשה הטחינה וכדומה אסור:

ובב"ח יו"ד ס"ס קל"ט בקלפים ויעים ודיו למכור לכומרי עכו"ם שכתב מהרי"א דאסור משום מסייע והשיב ע"ז הב"ח משבת (צג ע"א) דמסייע אין בו ממש וצ"ע דלא מי דהתם איתא דאם אינו יכיל אין בי איסור דאורייתא מצד מלאכה דמסייע אין בו ממש. אבל מ"מ י"ל דיש בזה איסור דרבנן משום גרם לפני עיר. ועי' למודי ה' סי' נ"ב מקשה מרש"י סנהדרין (עה ע"א) ד"ה ואם איתא שכ' בנעמן דא"ל אלישע לך לשלום ש"מ דבן נח אינו מוזהר על קדוש השם דאי מוזהר לא היה לו לאלישע לאודויי לדבר אסור הרי דיש בעכו"ם איסור מסייע. ולק"מ דשא"ה דלא הוי משום מסייע אלא משום דהוי כהוראה להיתר מה שאלישע מודה לו ועי' כ"מ פ"י ממלכים ה"ב. ועי' עוד שם דמביא ראיה דאין בעכו"ם איסור מסייע מתוס' חגיגה (יג ע"א) ד"ה אין שכתב מיירי שיש עכו"ם אחר שרוצה ללמדו דאין איסור משום לפני עור ואח"כ דחאה די"ל קרא דדברי קבלה דמשפטים כל ידעום חמיר מאיסור דרבנן. ועיי"ש דכ"כ בתוס' ע"ז (יד ע"ב) ד"ה מקום דאין בעכו"ם איסור מסייע וכ"כ מרדכי ע"ז פ"א סי' תשצ"ה דאין בעכו"ם איסור מסייע אף על גב דבהג"ה מרדכי ריש שבת כתב דבישראל אסור לסייע:

ומ"מ עיי"ש בשם תשב"ץ ח"ג קל"ג דיש איסור מסייע לעכו"ם וכ"כ יד מלאכי סי' שס"א והביא ראיה מנדרים (סב ע"ב) ר' אשי הי"ל האי אבא (יער) זבניה לבי נורא א"ל רבינא האיכא לפני עור וכו' א"ל רוב עצים להסקה ניתנו ושם ודאי שהיו מוצאים לקנות עצים אחרים דדוחק לומר שלא היה להם באותו הישוב רק איתו יער דרב אשי ומ"מ אסור לסייע לעכו"ם. ויש קיום לראייתו ע"פ מ"ש תוס' קדושין (נו ע"א) ד"ה אבל שכ' אפי' לית ליה לדידיה רק שמוצא ליקח ג"כ אין איסור לפני עור דאורייתא וכמ"ש מרדכי ע"ז פ"א תשצ"ה. אבל לפמ"ש חיות יאיר סי' קפ"ה דדוקא אי אית ליה לדידיה אז ליכא לפני עור אבל לא מהני מה שמצוי ליקח וכ"כ הגר"א יו"ד קנ"א סק"ז וכ"כ פתחי תשובה שם סק"ב בשם אמונת שמואל אין ראיה מנדרים דכיון שלא היה לבי נורא עצים משלהם שפיר יש לפני עור מדאורייתא:

ולענין הלכה. עי' מג"א ס"ס קס"ג דבישראל אפילו מסייע באיסור דרבנן אסור ולכאורה נראה דפליגי בזה אביי ורבא בגיטין (סא ע"א) דאביי דתירץ רוב ע"ה מעשרים ס"ל דמסייע באיסור דרבנן מותר ורבא ס"ל דבדרבנן אסור לסייע כמ"ש תוד"ה רבא ושם (ע"ב) תוד"ה אשת שכ' בדמאי דהיא מסייעת ידי עוברי עבירה ואסיר לרבא. ומ"מ לפמ"ש למעלה דיש ב' מיני סיוע. אין ראיה מהכא דהכא לעשות מעשה סיוע בידים לעזור במלאכת האיסור גרע:

ועי' בב"ח או"ח קס"ט שכתב בפי' דברי תר"י ברכות פ"ח דביודע שלא נטל ידיו אם נותן לו פת יש לפני עור אבל ביודע שלא יברך ברכת הנהנין מיתר ליתן דבשעת נתינה אין עוד איסור. ובפשטות קשה להבין חילוקו מה בין נט"י לברכה למה בנט"י עובר על לפני עור דרבנן הא ג"כ ספק הוא שמא יטול ידיו. וכן הקשה איתי הגאון מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונסק. ונראה שבמקום שהם יושבים בסעודה אין מים ליטול ידיו והוא נותן לי פת לאכילה ודאי שיאכל בלא נט"י וכמ"ש תוס' ע"ז (ו ע"ב) ד"ה מניין דאם ידוע לו שרוצה לאוכלו אסור משא"כ בברכה די"ל שמא יברך:

(ג) אי מחויב להפסיד ממונו כדי שלא לעבור על לפ"ע כמו בכל ל"ת כמ"ש באו"ח תרנ"ו בהג"ה בשם ראב"ד ורשב"א. הנה הריב"ש סי' שפ"ז כתב בנשבע לישא את האשה ולא נשאה אפי' לא היה יכול לבטל אנסי אלא ע"י ממון הרבה נראה שיחייב לחת ולא יעבור מל מל"ת שלא מצינו בשים מקום היתר לעבור על ל"ת בשביל אונס ממון ומי שרוצה לפטור א"ע מפני אונס ממון אם יאמר שהוא דין נוהג בכל המצות נשאלהו מאין לו היתר זה עכ"ל הרי שדעתו דאפי' היכא שיעבור רק בשוא"ת מ"מ עליו להפסיד כל ממון שבעולם ולא לעבור. והפמ"ג או"ח תרנ"ו אשל סק"ח ופת"ש יו"ד קנ"ז סק"ד בשם כמה גדולים כתב דבל"ת בשוא"ת אין עליו להפסיד ממונו ובל"ת דלפני עור כ' החנוך מצוה רל"ב דאין לוקים עליו דלאו שאין בו מעשה הוא וכ"כ מל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ד"ה כתב הרב בעל כנה"ג. אך דברי המל"מ צ"ע דהמל"מ בעצמו כתב שם בה"ב ד"ה ואני תמה דלפ"ע הוי קום ועשה. ימ"ש מל"מ כאן דכ"כ כ"מ פי"ב מעדות. אמת דכ' שם דאין לוקים אבל לא כתב טעמו של דבר ובפ"י מכלאים הל"א כתב הטעם דהוי לאו שבכללות ונראה מש דהוי מעשה וכ"כ רמב"ם בספר המצות שורש ט' דלפני עור הוי לאו שבכללות:

ומ"מ נראה דכ"ז בעושה מעשה כמלביש חברו כלאים ומישיט כוס יין לנזיר. אבל במקום שהוא אונו עושה מעשה רק גורם איסור לחברי דודאי שיא"ת הוא אין עליו להפסיד ממוני לדעת הגדולים הנ"ל. ובזה נ"ל ליישב קו' מוצל מאש סי' מ"ה בכל שבועות דהמשביע יודע שחברו נשבע לשקר למה מותר לקבל את שבועתו ולמה לא אמרי' שעליו להפסיד ממונו משים לאו דלפני עור (ועי' שי"ת רדב"ז ח"ד סו' קנ"ב) ואין לומר דאינו עובר על לפני עור מפני שסובר שע"י שבועה יפרוש ושמא לא ישבע לשקר וכמ"ש ב"מ (ו ע"א) דפרשי אינשי מספק שבועה. ז"א לפמ"ש יד מלאכי סי' שס"ז דעובר על לפ"ע משעת ההושטה תיכף אפי' אם חברו לא עשה את האיסור אח"כ כיון דסוף סוף הוא נתן המכשול לפניי ואנתינה קפיד קרא והא נתן (ועיין בהגהות מהרי"ד ת"כ קדושים פ"ב סי"ד שפקפק על ראיותיו) א"כ ה"נ כיון דס"ס הוא הכשילו עיבר בלפ"ע. אך ע"פ הנ"ל ניחא דכיון דהמשביע אינו עושה שום מעשה ובשוא"ת א"צ להפסיד את ממונו:

ונראה ראיה ברורה לזה מתוס' בכורות (ב ע"ב) ד"ה שמא שדעת ר"ת דמותר לקבל שבועת עכו"ם וא"צ להפסיד ממון אף דיש שם איסור לפני עור שהעכו"ם נשבע בע"ז וע"כ משים דשוא"ת הוא. (והא דבגמ' שם שביק אביה דשמואל לאיסור לפ"ע וקאמר רק משים לא ישמע על פיך י"ל דמיירי שיש עכו"ם אחר שרוצה להשתתף עם העכו"ם וכמ"ש בע"ז (ו ע"א) נפ"מ באית ליה בהמה לדידיה דליכא לפ"ע וכמ"ש תוס' קדושין (נו ע"א) ד"ה אבל דאם מיצא ליקח אצל אחר הוי כאית ליה לדידיה. וכ"ז בתחלת השותפות אבל בשעת השבועה ודאי דאם משביעו עובר על לפ"ע) וגם רבינו שמואל שם ורמ"ה סנהדרין (סג ע"ב) דס"ל דאסור לקבל השבועה י"ל דבאיסור לפ"ע מודו דמותר לקבל השביעה וא"צ להפסיד ממון אלא משים איסור לא ישמע על פיך דזה הוי קום ועשה דהתורה תלתה איסור השמיעה על פי הישראל ונקרא על שמו. ומה שסיימו תוס' סנהדרין (סג ע"ב) ד"ה אסור דליכא לפני עור לא קאי על היתר קבלת השבועה אלא מש"ה מותר בזה"ז לכתחלה להשתתף עם הנכרי. ועי' עוד יו"ד של"ד סמ"ח בהג"ה בשם מהרי"ו דאע"פ שחייב למחות בעוברי עבירה מכל מקום אין צריך להוציא את ממונו ע"ז:

אלא שיש לדון ע"פ מ"ש תוס' שבועות (ל ע"ב) ד"ה אבל שהקשו על מ"ש דבאיסורא מחויב ת"ח להעיד אפי' היכא דזלזול הוא לו הא אמרי' בברכות (יט ע"ב) דכבוד הבריות דוחה איסור בשוא"ת ותי' דהכא אינו זלזול גדול ועוי"ל דשא"ה דעושים איסור על ידו לא מקרי שב ואל תעשה וכעין זה שיטת רמב"ם פ"י מכלאים הכ"ט דהרואה כלאים של תורה על חברו קורעו אפי' בשוק וא"כ ה"נ בלפ"ע דעושה איסור על ידו י"ל דהוי קום ועשה. ומ"מ נראה מהפוסקים דתי' קמא של התוס' עיקר:

והריב"ש שכתב דמחויב ליתן ממינו אפי' בשיא"ת א"י איך יפרנס מ"ש תוס' בכורות הנ"ל דמותר לקבל שבועת הנכרי אע"פ דעובר על לפ"ע דהעכו"ם נשבע בע"ז דודאי דעת תוס' דאסור מדינא ולא ממדת חסידות כמ"ש ר"ן בשם רמב"ן הפ"א דע"ז:

(ד) בש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו כתב דבמומר אין חייב להפרישו מאיסור ועיי"ש בדגול מרבבה דה"ה בכל ישראל שעובר במזיד אפי' אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצווה להפרישו ואין בו איסור מסייע ידי עובר עבירה אלא בישראל עובר בשוגג ודוגמת קטן אוכל נבלות שמצווין להפרישו שהקטן שוגג הוא. והנה נראה דדבר זה הוא מחלוקת ת"ק ורשב"ג מעשר שני פ"ה מ"א דת"ק ס"ל דמציינים את הכרם רבעי וערלה וקברות תמיד אפי' בשאר שני שבוע אע"ג דבאים לגזול מ"מ עבדי' תקנה גם לעבריינים להפרישם מן האיסור ורשב"ג חולק דבד"א רק בשביעית עבדי' תקנה אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ולא איכפת לן מה שיעשה איסור נוסף של איסור מאכלות ואף הצנועים שהיו מניחים את המעות ומחללים כ' רמב"ם פ"ט ממע"ש ה"ז דקאי על שנת השמיטה. ואפי' לשיטת תוס' ב"ק (סט ע"א) ד"ה והצנועים דאשאר שני שבוע קיימי וא"כ מדת צניעות להפריש מאיסור אפי' את העבריינים. מ"מ אין מזה סתירה על דברי דגמ"ר די"ל דיקא התם דאף שהי' מזידים באיסור גזל מ"מ הוי שוגגים באיסורי ערלה ורבעי ואינם רוצים לעבור עליהם לכן עשי תקנה בעדם אבל אם הוא מזיד באותו איסור עצמו שפיר י"ל דכולהו מודו דאין בזה איסור מסייע:

ובפ"ג דדמאי מ"ה הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה וכו' מפני שחשודה לחלוף א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאים אינו מעשר אלא מה שנוטל ממנה בלבד וע"ש בירושלמי דר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד דאין אנו אחראין לרמאים ואח"כ דחה שם דרשב"ג לא יודה לר' יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן והיינו דהכא כיון דפונדקית היא ואחרים אוכלים אצלה אף דאין צריכים לתקן אותה עלינו לתקן את האחרים כמ"ש רמב"ם פי"א ממעשר הי"ב מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים וכן במ"ו שם הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה מפני שהיא אינה מזידה באיסור יה כמ"ש במתני' דרוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ולטובה מתכוונת:

וקשה על הש"ך ודגמ"ר ממתני' ב"מ (ס ע"א) אם נתערב מים ביינו לא ימכרנו לתגר אע"פ שהודיעו שאינו אלא לרמות בו ועי' רש"י ד"ה יהא אנן תנן וריטב"א דהוא משום לפני עור ושם אין לפ"ע דאורייתא רק איסור מסייע דהא אית ליה לתגר מים לעכב ביינו הרי דיש איסור מסייע אפי' במזיד. וכן ק' מאס"ז ב"מ (ה ע"ב) דכ' ברועה אע"ג דאית ליה בהמות מדידי' מ"מ אסור לגרום איסור דמסייע ידי עוברי עבירה ושם ג"כ מזיד הוא ומ"מ אסור לסייעו ונ"ל דשאני התם בגזל דכאו"א מוטל עליו להציל ממון ישראל ולכן אף דהתגר והרועה מזידים הם מ"מ ס"ס אסור לסייע להם לגזול ממון. ולכאורה קשה מרש"י ע"ז (נה ע"א) ד"ה דורכים שכ' מש"ה מותר לדרוך עמו ולית, ביה מסייע יע"ע שהעכו"ם לא נצטווה על כך מוכח שאלו היה מצווה היה אסור לסייעו אע"פ שמזיד הוא. ולפמ"ש למעלה לק"מ דמסייע דהתם חמור שעושה מעשה בעצמו:

(ה) באור זרוע ה' יבום סי' תר"ג כ' דמי שס"ל בדבר אחד שמותר הוא מ"מ עובר על לפני עור אם מושיטו לחברו החולק עליו וס"ל שאסור ומביא ראיה מיבמות (יד ע"א) אודיעו הוו מודעו ב"ש לב"ה שהמשפחה הזאת היא מצרת ערוה דחייבי כריתות היא לדבריהם וכ"כ הג"ה מרדכי ריש יבמות סי' צ"ה מובא ב"י יו"ד רמ"ב בבדק הבית וקיי"ל כן יו"ד קי"ט ס"ז בהג"ה השנית. וכ"כ רשב"א סיכה (י ע"ב) ד"ה ר' חסדא גבי נויי סוכה המופלגים ממנה ארבעה ר"נ אמר כשרה ור"ח ורבה בר"ה אמרי פסולה והם אקלעו לר"נ אגנינהו בסוכה כ"ו אשתקו ושאלם ר"נ אם חזרו בהם והשיבו דשלוחי מצוה הם ופטורים מסוכה והביא רשב"א דיש שלמדו מכאן דאם לדעתו מותר ל"ש לפני עור ואע"פ שיודע בחברו שאסור לו לפי דעתו והרשב"א חולק דשא"ה שהיו נויי סוכה ניכרים ואלי לא ס"ל להיתר לא ישבו בה אבל אם אין האיסור ניכר עיבר על לפ"ע ומביא ראיה מיבמות הנ"ל ומחולין (קיא ע"ב) בנ"ט בר נ"ט דאמר שמואל לר' אלעזר לרבך יהבי ליה ואכל ואמר רב חס ליה לזרעי' דאבא בר אבא דלספי לי מידי דלא סבירא לי אע"ג דשמואל ס"ל דשרי מ"מ אסור לו להאכילו לרב וכ"כ מהרשד"ם יו"ד רכ"ז. ועי' תפארת ישראל עדיות פ"ד אות נ"ד שמקשה על מהרלנ"ח סי' קכ"א מחולין (קיא ע"א) ובאמת שמהרלנ"ח שם מפלפל בסוגיא זו. אך קשה מיבמות (קטז ע"ב) ההיא דאתיא לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי בעלך קרע מאנך סתר מזייך ומקשה בגמ' איך אלפיה שיקרא ותי' אינהו כרבנן ס"ל (דלעולם נאמנת לומר מת בעלי) אמרי תעביד הכי כי היכי דלשרי' ואיך היתר להם להכשיל את ר' יהודה בהוראה שלפי דעתו אסורה להנשא וזה ודאי שאין חילוק בין מכשילו באיסור עצמו ובין מכשילו להורות לאחרים מה שלפי דעתו הוא שלא כדין ונ"ל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים לכן ידעו שגם הוא מחויב להורות כדבריהם ולבטל דעתו מפני דעת הרבים לכן שרי להטעותו:

(ו) ברמב"ן יבמות (פד ע"ב) ד"ה הא כתב דנשים מצוות על לפני עור במידי דשייכי וכ"כ ר"ן יומא (פד ע"ב) גבי אין אומרים יעשו דברים אלו ע"י נשים וכו' דנשים מצוות על לפני עור אלא דחשידי לעבור על לפ"ע וכ"כ דרישה יו"ד סי' א' דמש"ה נשים לא ישחטו דדעתן קלה ויעברו על לפ"ע. וכן דעת הכלבו מובא ב"י שם שהנשים שוחטות רק לעצמן ולא לאחרים משום לפ"ע. ונראה לי סמך לזה מכתובות (ד ע"ב) דמחלק בין אבלות דידיה דקיל ליה ובין אבלות דידה דלא חיישי' להרגל דבר דאינה נשמעת לו. והיינו די"ל דאבלות דידה האיסור על שניהם כיון דיש גם עליו איסור לפ"ע לכן חמור ולא אתי לזלזולי ועדיף מנדה כמ"ש רא"ש שם סי' ט' לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבלותו משא"כ באבלות דידיה דיש רק חזקת כשרות דידיה אבל היא חשודה על לפ"ע וחיישי' שתשמע לו. ועכו"ם אינו מצווה על לפ"ע כמ"ש תוס' ע"ז (טו ע"ב) ד"ה לעכו"ם ופשוט הוא:

(ז) בב"ח יו"ד סי' ס"ב כ' דמש"ה כ' טור דין דאבר מן החי דאינו נוהג בטמאים לידע דמותר להושיטו לבן נח ואין בו משום לפ"ע. וש"ך ופ"ח שם סק"ב הקשו עליו מחולין (קב ע"א) דהא דאבר מן החי אינו נוהג בטמאים זה רק בישראל אבל בן נח מוזהר ותי' פר"ח בשם אמונת שמואל סי"ד דכיון דבטמאים ליכא אבר מן החי בישראל מש"ה ליכא לפ"ע אע"ג שאסור לב"נ כיון דאיסור זה שרי לדידן והפר"ח חלק עליו. ועי' בכור שור חולין (קא ע"ב) שהקשה על אמונת שמואל מחולין (לג ע"א) מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים ופשוט הטעם משום איסור לפני עור אע"ג דלישראל שרי. וכמו כן קשה מתוס' ב"מ (י ע"ב) ד"ה דאמר שכתבו דישראל שקידש גרושה לכהן עובר על לפ"ע אע"ג דמותר לקדשה לעצמו:

ונ"ל ליישב דטעם ס' אמונת שמואל הוא משום דמותר לישראל ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ואע"ג דאסור לישראל משום טמאה מ"מ ס"ל דבעי' שיהי' אותו איסור עצמו נוהג בישראל ואבמה"ח הא מותר בבשר זה לישראל ועי' פר"ח שהקשה עליו מתוס' חולין (לג ע"א) ד"ה אחד שכ' דכיון שאסור לישראל משום טמאה לא שייך מי איכא מידי ומש"ה לק"מ ממזמנים ישראל וכו' דר' אחא בר יעקב לא ס"ל ס' מי איכא מידי עיי"ש ומש"ה שפיר קאמר דאין מזמנים עכו"ם על בני מעיים. ובזה ניחא גם הקו' מתוס' ב"מ (י ע"ב) דכיון דכל טעם אמונת שמואל משום מי איכא מידי ופשיטא דל"ש רק בישראל ועכו"ם ולא בכהן וישראל. ולפמ"ש שושנת העמקים כלל ז' דסברת אמונת שמואל ל"ש רק במושיט אבל במאכיל גם היא מודה דאסור כיון דנעשה האי' תיכף. לק"מ מתוס' ב"מ דהתם בקידושין נעשה האי' תיכף וכן ל"ק מתוס' חגיגה (יג ע"א) ד"ה אין שכתבו דללמוד עם עכו"ם אסור משים לפ"ע אע"ג דלישראל שרי משום דהאיסור נעשה תיכף בודאי בשעת הלימוד עם העכו"ם:

(ח) ביד מלאכי שס"ה כ' בשם משפטי שמואל במאכיל בידים לתוך פיו אפי' לא קאי בתרי עברי דנהרא עובר על לפ"ע דאו' והביא ראי' ממכילתא בא לחייב מאכיל כאוכל. והנה המכילתא לא הובאה בגמ' דידן ועי' פמ"ג או"ח שמ"ג מ"ז סק"א ואשל סק"ג. ובגוף החילוק נראה להפוך מתוס' חגיגה (יג ע"א) ד"ה אין שתרצו שמיירי שיש עכו"ם אחר שרוצה ללמדו ואין בו משים לפ"ע אע"ג דשם תיכף נעשה האיסור והוי כמאכילו לתוך פיו וכן מוכח באס"ז ב"מ (י ע"ב) ד"ה להך לישנא שכ' ועוי"ל דמיירי כשהכהן היה יכול לקדשה בעצמו וליכא משים לפ"ע אע"ג דבשעת הקדושין נגמר האיסור וכן מוכח מפ"מ מובא במל"מ פ"ד ממלוה ה"ב שכ' דהיכא דיש ישראל אחר שרוצה ללות ברבית אין הלוה עובר על לפ"ע דלא קאי בתרי עברי דנהרא. הרי אף דנעשה האיסור תיכף מ"מ יש חילוק זה ואף שמל"מ חולק עליו אך לא מטעם זה:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה