חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
סוגיא ל - כופים על מדת סדום
(א) מי שאין לו זכות בדיני ישראל ובדיני עכו"ם יש לו זכות כגון בנות בירושת אביהם וכדומה והבת טוענת שאינה רוצה לגבות שלא כדין אך איננה חפצה לסלק א"ע מהירושה ולכתוב באופן המועיל בדיניהם שאין לה על האחים תביעה ועי"ז לא יוכלו האחים למכור בתים שנשארו אחרי אביהם כופים אותה לסלק א"ע כמ"ש ב"ב (יב ע"ב) דכופים על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר וכן שם (דף נט ע"א וקסח ע"א) דכ"ע ס"ל כופים על מדת סדום וכן פסק הרמב"ם פי"ב משכנים ה"א וחו"מ קעד ס"א דאם אמר אחד האחים כשבאים לחלוק תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהי' סמוך קרקע שלי ויהיה הכל שדה א' שומעים לו וכופה אותם ע"ז. והא דפליג הרא"ש והיא דעת י"א שם דאין שומעים לו אלא צריך להעלות בדמים. היינו משום דיש להם זכות בקרקעות בגורל דאם יפול לאחד מהם הגורל בין ב' השדות הרשות בידו שלא יחליף עמו אם לא בדמים יקרים ולכן אין זה מדת סדום אם רוצה שיפילו גורל כדי שיגיע לו אותו זכות עי"ש ברא"ש בשם ר"ת. ומ"ש תוס' שם (יב ע"ב) ד"ה כגון וב"ק (כ ע"ב) ד"ה הא דהא דכופים על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו דיקא בדיעבד אם כבר דר בחצר חברו דלא קיימא לאגרא שאינו מעלה לו שכר אבל פשיטא דלכתחילה יכיל למחות בי שלא יכנס לדור בביתי אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר היינו כמ"ש רמ"א שס"ג ס"ו בשם מרדכי ונ"י דכיון דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכיל אלא שאינו רוצה אין כופים אותו לעשות לחברו טובה בחנם, ועיין נו"ב תנינא חו"מ כ"ד שכתב דלדעת הרא"ש הנ"ל במידי שיידע שחברו צריך לזה ויהיה מוכרח לפייסו בזוזי ל"ש כופים על מדת סדים. מ"מ נראה דכ"ז בדבר שהגוף שלו כמו התם בסי' ק"ע במעין אבל בדבר שאין לו בו זכות פשיטא דיכולים לכופו לסלק א"ע:
(ב) ובישועות ישראל סי' כ"ו הביא ראיה מב"ק (קב ע"ב) בלוקח שדה בשם ריש גלותא דאין כופים ריש גלותא לכתוב לו שטר מכירה משים דאמר לא יקרייכו בעינא ולא זלותייכו בעינא והיינו דגנאי הוא לו להיות מוכר שדות הא אלו לא היה שייך טעם זה היו כופים אותו לכתוב שטר מכירה אף שאומר איני רוצה ליקח השדה לעצמי ואיני רוצה לכתוב שטר משום דכופים על מדת סדום וכן הביא ראיה דאיתא שם שאין כופים המוכר לכתוב לו שטר אחר כדקיי"ל חו"מ קפ"ד ס"ב והטעם כמ"ש רא"ש פ"ט סי"ט דיכול לומר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי וכ"כ יש"ש שם סי' ל"ג דרק אם ניתן טעם לדבריו מהני טענתו הא לא"ה כופים על מדת סדום. ועי' מהרי"ט ח"ב חו"מ ס"ס כ"ט דשטר הודאה כופים את ריש גלותא לכתוב משום דלא שייך בזה זלותא. יעי' בישועות ישראל עוד ראיה מקדושין (סה ע"א) באומרת קדשתני והיא אומר לא קדשתיך דקאמר בגמ' רב אמר כופים אותו ליתן גט ומקשה בגמרא בשלמא מבקשים לחיי אלא כופים אמאי אמר לא ניחא לי דאתסר בקריבה וכ' ר"ן אי לאי האי טעמא כופים על מדת סדום. ועוד ראיה מיבמות (קיא ע"ב) היבמה שאמרה בתוך ל' לא נבעלתי כופים אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה והק' בתוס' בד"ה לאחר מה מפסיד אם יחלוץ לה ולמה אין כופים אותו כדי להתירה ותי' שהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו ונ"י תירץ דמש"ה אינו רוצה לחלוץ דתיאסר עליו אחר החליצה משא"כ בגט דיכול להחזירה הרי דכ"ז דאין כופים מפני שיש לו טעמים הא לא"ה כופים. ועוד ראיה מתוס' ב"ב (עז ע"א) ד"ה חוזר ורא"ש ושו"ת רא"ש כלל נ"ז אם אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והק' שם כיון שאינו מזיק לו כלום למה חוזר בשטר ותי' שמפסיד לפי שע"י שטר יצא קול שמכר או שנתן ויזיילו נכסי' ועי' נ"י שם טעמים אחרים. וכ"כ בשו"ת הגאון ר' ענזיל מסטריא ז"ל סי' כ"ח ומביא ראיה מחו"מ סי' ט"ו סמ"ד דאם טען אחד שיודע בודאי שהשטר שיש לו בו זכות הוא ביד חברו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו וכ"כ בס' אמרי בינה סי"ט דמחויבת הבת לחתום כתב סילוק ומביא בשם הג"ר חיים צבי ז"ל מאינגיואהר דלא גרע ממה שאסור להשהות שטר פרוע שמא היורש או בע"ח יגבה בו ה"נ אם אינה מסלקת עצמה שייך אל תשכן באהליך עולה. וכן נראה דאם אינה מסלקת א"ע היא כמ"ש בשבועות (מא ע"א) האי נקטי' בכובסי' דנשבקי' לגלימי':
וראיתי בשו"מ תליתאי ח"א סי' ע"ח וח"ג סי' מ"ה שהביא ראיה דאין כופים את הבת לחתום שטר סילוק מתוס' ב"ק (מ ע"ב) ד"ה דהיה מעריקנא שהקשו מאי טענה הוא זו דאם היה מבריח אותי לאגמא היה גזלן יתי' שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה ניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי ונמצא שהפסדתני כל היתרון עכ"ל וא"כ הרי דזה מותר לעשות שעי"ז יתפשר חברו עמו ה"נ מותרת לבל לחתום שטר סילוק עד שיתפשרו אחי' עמה ואף שהתה"ד מובא חו"מ סי' י"ב ס"ו כתב דאסור לבקש צדדים להשמט כדי שירצה הלה להתפשר מ"מ היינו דוקא לעשות פעולה אסור אבל בשוא"ת כמו הכא שאינה מסלקת א"ע שרי והנה בחילוק זה נתכוון לדברי שבו"י ח"א קס"ג שכתב דזה כוונת תוס' שם דדוקא אם מבקש הנתבע תואנה בידים כדי לפשר אסיר משא"כ התם דאמר דהוי מעריקנא לאגמי דיה היי רק שוא"ת שלא לשמור שיר שעבודי של חברו כדי לפשר שרי ומ"ש תוס' תחלה דהוי גזל היינו אם רוצה לאכלו אי למכרו אך אין זה ברור עי' ישועות ישראל סי' י"ב סק"א דמש"ה כ' תוס' שם דמותר לעשות תחבולית כדי שיתפשר משום דשיר שאני דצריך העמדה בדין כמ"ש ב"ק (יג ע"ב) נגח ואח"כ הפקיר דפטור דכ' והועד בבעליו עד שיהא הניזק וגמר דין בב"ד וכל זמן שלא עמד בדין עוד לא נתחייב. ועי' בספר אמרי בינה סי' ח' עוד ראיה מהגאון ר' יוסף שאול ז"ל מלעמבירג מר"ן גיטין (מה ע"א) ד"ה ההוא עבדא שכ' בשם רמב"ם דלא תסגיר עבד אל אדוניו אל תחזירנו לעבדות אפי' בא"י ומ"מ אין כופים את רבי לכתוב לי גט שחרור ולמד מהכא דה"ה בכל דיכתי אף שאין לו זכות מ"מ אין כופים אותו לסלק א"ע בכתב. ויש לדחות דאין ראיה משם דשא"ה דכ' לא תסגיר וכו' דכתבה תורה האיסור על אנשים אחרים שהם לא יסגירו אותי בחזרה לרשות האדון אבל על האדון לא הטילה תורה חיוב לשחררו וע"כ אמרי' דנשאר לי זכות זה דאין כופים איתי לכתוב גט שחרור:
ובס' נח"צ בפתחי תשובה חו"מ רע"ו ס"א בשם רב אחד הקשה מגיטין (מא ע"א) בעבד שעשאו רבי אפותיקי לאחרים ושחררו שירת הדין אין העבד חייב כלים אלא מפני תיקון העולם כופים את רבו ועושה אותי בן חורין וכותב שטר על דמיו וקאמר רב דרבי ראשון שחררו ומהני השחרור דמפקיע מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו רבי שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו כופים את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו. הרי דאפי' היכא דאיכא תיקון גדול אפ"ה אין רבו שני מחויב לשחררו בחנם אלא העבד כותב לו שטר על דמיו וכ"ש הכא דאין הבנות מחויבות לחתום שטר סילוק בחנם. ותי' בס' הנ"ל דשאני התם דלא שייך כופים על מדת סדום משים דיכול לומר לא ניחא לי דליפוק עלי קלא דעביד איסור דמשחרר עבדי יאמר רבה גיטין (לח ע"ב) בהני תלת מילי נחתי בע"ב מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחרותא ועוד תי' דבאמת אין הלכה כרבנן אלא כרשב"ג דאמר אין העבד כותב אלא רבו ראשון כותב שטר חוב לרבו שני על דמיו ונמצא דרבו שני כותב את השחרור בחנם. אלא דגם להפוך ליכא למשמע מינה מרשב"ג דכופין רבו שני לכתוב שטר שחרור בחנם וה"ה דכופים את הבנות לחתום שטר סילוק בחנם די"ל שאני התם דאיכא תיקון גדול שלא יוציאו לעז מש"ה תקנו חכמים שיכפוהו ולא בשאר דוכתי דליכא תיקון כולי האי עכ"ד:
ודבריו לא נהירין לי במחכ"ת. דמ"ש שיש לו טעם שאינו רוצה שילעיזו עליו דעביד איסור דמשחרר עבדו לא נראה דהא משחרר ע"פ צווי ב"ד וקלא אית ליה שעשה כדין בשגם דלא שייך כלל בזה איסור שחרור עפמ"ש רשב"א שבת (ד ע"א) דבחציו בן חורין ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו משום דאינו יכול לעבוד בו וכ"ש הכא דהוא בן חורין גמור דשחרור של רבו הראשון הפקיע מידי שיעבוד. ומ"ש בתי' שני דקיי"ל כרשב"ג וא"כ רבו שני כותב שטר שחרור בחנם. איני מבין דהא רבו ראשון כותב לי שטר על דמיו ועלוי' עלוי' עתה דמתחלה היה לו חוב בע"פ ועתה יש לו שטר על בע"ח. ובעיקר קו' החכם הנ"ל למה אין כופים את רבי שני לכתוב לו שחרור בחנם נראה כיון דבאמת אית ליה פסידא שעשה לי את העבד אפותיקי על חובו ומש"ה אף דשחרור מפקיע מידי שעבוד מ"מ לא חייבוהו חכמים לכתוב שטר שחרור בחנם משא"כ הכא דאין להבנות פסידא שאין מגיע להן כלים ע"פ דת כופים אותן לסלק עצמם. אי י"ל דל"ש כופים על מדת סדום אלא היכא שההיזק ברור עתה. אבל התם יכול רבו שני לומר אני לא אוציא עליך לעז עבד כלל וכשתשמעני מוציא לעז אז תתבעני לדין וע"כ הוצרכו לתקנה מיוחדת מפני תיקון העולם:
ועיי"ש עוד בנח"ל שהקשה משלטי הגבורים כתובות (צה ע"א) בהנהו תרי שטרי דאתו לקמי' דר' יוסף חד כתוב ביה בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא וכו' מאי תקנתיה לכתבו הרשאה זה לזה וכ' בש"ג שאין כופים בעל ה' בניסן ליתן הרשאה לחברו וק' הא כופים על מדת סדום ותי' דהתם מיירי בנותן איזה טעם לדבריו דזילא לי' וכה"ג:
וחשבתי לכאורה לתרץ ע"פ מתני' יבמות (קיא ע"ב) בנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשים הימנו שיחלוץ. וכן אם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשים הימנו שיחלוץ לה ולא אמרי' כופים על מדת הדום משום דהיא גרמה ונתנה אצבע בין שניה וכמ"ש תוס' שם ד"ה לאחר וכ"כ נ"י שם. הרי דהיכא שהיא גרמה אין כופים על מדת סדום. ואף דלפמ"ש תוס' שם דחליצה בזיון היא לו אין ראיה די"ל דשא"ה דאינו מדת סדום דהא חסר הוא. אך יש ראיה לפמ"ש נ"י שם דאחר ל' יום מש"ה אין כופים לחלוץ אף דלדבריו כבר נפטרה ממנו משום דיכול לטעון אע"פ שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה. ולדבריו הכא שנדרה הנאה ממנו דס"ס אסורה עליו ואינו חסר כלום בחליצה ומ"מ אין כופים אותו לחלוץ וע"כ משום דגרמה לעצמה לכן אין כופים אותו אע"פ שלא חסר כלום וא"כ הכא נמי דבעל השטר אפסיד אנפשיה במה שכתב בניסן סתם וגרם לעצמו לכך אין כופים לחברו לכתוב לו הרשאה וכיוצא בזה כתב בישועת ישראל כ"ו דמש"ה בב"ק (קב ע"ב) אין כופים ריש גלותא למכור דהלוקח גרם ואיהו דאפסיד אנפשיה במה שהכניס את ריש גלותא בזה בלא ידיעתו. וכן מש"ה אין כיפין את המוכר לכתוב לו שטר אחר משום דהלוקח גרם לעצמו דהכניס את המוכר בטורח זה לכתוב שני שטרות:
אבל שבתי וראיתי דמגמ' שם נראה להפוך דקאמר משום לא זלותייכי בעינא משמע הא לא"ה היו כופין את ר"ג לכתוב שטר ול"א דהלוקח גרם לעצמו ואיהו דאפסיד אנפשיה. ומאד יפלא על הגאון ז"ל איך יפרנס דברי הגמ' וכן מ"ש שם במוכר דאין כופים לכתוב שטר אחר. הלא הרא"ש כתב שם מטעם דלא ניחא לי דלפשו עלי שטרי. וכן מ"ש שם טעם על סוגיא דב"ב (עז ע"א) דמש"ה חוזר בשטר דהיה המוכר יכול לומר בתחלת המכר שמוכר על תנאי שלא יתפרסם ואינו רוצה ליתן שטר. א"י מה סני לו בטעם שכתבו תוס' ורא"ש ונ"י כנ"ל. וגם תמהני למה לא הביא כלל עיקר הראי' ממתני' יבמות בנודרת הנאה דכ' תוס' ונ"י דמש"ה ל"א כופים משום דהיא גרמה לה:
אע"כ צ"ל דאפי' אם הוא גרם לעצמו אמרי' כופים על מדת סדום כל זמן שלא פשע בזה ומש"ה אף שקנה בשם ר"ג היו כופים את ר"ג לכתוב לי אי לאו טעמא דלא זלותייכו בעינא ושאני התם בנדרה הנאה דפשעה בזה דהא ידעה שבנדר זה מפקיעה א"ע ממצות יבום ועי' ברמב"ם פ"ב מיבום הט"ו דיש לה דין מורדת:
וקשה לי על המג"א בסוף תוספתא נזיקין שנשאל באשה שזנתה ברצון ותובעת לבעלה שיגרשנה והוא אינו רוצה אם כופין אותו לגרשה או כיון דהיא גרמה במעשיה לאסרה עליו תתעגן ותשב עד שתלבין ראשה והשיב דכופים אותו לגרשה ועי' נו"ב קמא אה"ע סי' מ"ב שג"כ מסופק בזה ותמוה דהלא מפורש במתני' יבמות (קיא ע"ב) בנודרת הנאה דאם היא גרמה אין כופים על מדת סדום וכ"כ שו"ת רשב"א תת"ב מובא אה"ע קסה ס"ב בהג"ה הי' יבמה כהן ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה אין כופים אותו לחלוץ כיון שהיא גרמה לעצמה שתיאסר עליו וא"כ בזינתה הדין נותן דאין כופים אותו לגרשה ואולי י"ל כדי להצילה מעברה שמא תזנה לכן נכון לכופו לגרשה ועי' אה"ע סי' א' ס"י בהג"ה וסימן ק"מ ס"ה בהג"ה: