זרוע ימין על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
מגיד · כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ברוך המקום וכו' אפ' לפרש במה שידוע שהמלאכים היו רוצים לזכות בתורה מדינא דבר מצרא כמ"ש הראשונים. והרב ש"ך נסתפק אי לגבי בן איכא דינא דב"מ והרב בתי כהונה הביא ממ"ש באסיפת זקנים דמבואר שם דגבי בן ליכא דינא דב"מ. וכפ"ז אזדא לה טענת המלאכים לזכות בתורה מדינא דב"מ דכיון דישראל הם בנים לגביהו ליכא דינא דב"מ. וידוע פלוגתא דר"מ ורבי יהודה פ"ק דקידושין דר' יהודה סבר דכשישראל עושים רצונו של מקום הם בנים אך כשאינם עושים רש"מ לאו בנים מיקרו ור"מ סבר דבכל גונא איקרו בנים וכתב הרשב"א בתשובה דאע"ג דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה בהא קי"ל כר"מ דקראי דייקי כותיה. והכא ישראל במצרים שיצאו לפני זמנם מטעם קושי השעבוד היינו משום דבנים מיקרו אע"ג שהיו עע"ז כסברת ר"מ ולכן קושי שעבוד מתחשב הוא ונכה לו ינכה מסכום ת' שנה של עבדות כמבואר אצלנו בכמה דוכתי:
והנה כי כן המגיד רמז פה דיציאת ישראל לפני זמנם היינו מטעם קושי השעבוד דישראל בנים הם אף שהם רשעים. על כן פתח בברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה וכו' כי ממה שקבלו את התורה מוכח שפיר דדין בנים יש לנו דאי לאו לא היו זוכים ישראל בתורה דהמה"ש אית להם דינא דב"מ. וכי תימא קי"ל כר"י דדוקא כשעושים רש"מ נקראו בנים לז"א כנגד ד' בנים דברה תורה א' חכם וא' רשע וכו' דגם הרשע בן מיקרי ומאחר דכל הבנים למיניהם לרבות שינוייהם יחד כלם קראו בשמותם בחסרי"הם ובטירותם בנים השתא תנוח דעתנו ולא פסיק טעמ"א דיציאת מצרים דקושי השעבוד לבן מלך מתחשב הוא למהר הגאולה האי קושי"א והאי פירוק"א:
פסקה ב
חכם מה"א וכו' אפשר לפרש דהוא שואל מה העדות וכו' על מילי דרבנן כי התורה אמרה על פי התורה אשר יורוך וכל יום ישמע חכם דבר זה מד"ס זו גזרה דרבנן וכיוצא על כן הוא אומר מה העדות וכו' אשר ציוה ה"א אתכם כי אתם בעלי הקבלה וקבלתם איש מפי איש ספרו נא לי העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה אתכם בע"פ אשר לא כתוב בספר התורה. וכה ענהו אין חכמים גוזרים דבר חדש או חק חדש על הכתוב בתורה אך ורק הכל לשמור את המצות עשה ול"ת וזהירות וזריזות לשמור מצותיו ית' אשר ידעת וז"ש כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' כלומר כל דברי חכמים הם ענפי שמירת המצות כהלכות הפסח שהם עושים גדר שלא יבא לידי שבירת עצם ובדיני צלי וכיוצא. וגם אין מפטירין וכו' לכבד המצוה שישאר הטעם וכן הם כל דברי סופרים לגזור לשמור המצות או לכבד והדור מצוה וכיוצא. ולא שעושי' מצות הדשות לגמרי. ואפי' מגילה וכיוצא בה יש להם סמך בכתוב:
והרב מהר"י מולכו זלה"ה מרבנן קדישי כת הקודמין בתוככי ירושלים ת"ו פירש דשאלת החכם דאמאי אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ותירץ לו כהלכות הפסה רמז אנו רומזי' לק"פ ופקח עיניך דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לרבותא לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה אלא אפי' אחר הפסח דנפיש טעמי' הו"א דמפטירין קמ"ל אין מפטירין אחר הפסח כמו שתירצו בש"ס פרק ערבי פסחים עכ"ד:
פסקה ג
רשע מה"א מה העבודה וכו' שמעתי שפירשו דשאלתו דהק"פ יהיה לבכורות דוקא שהם ניצולו ושאר ישראל מאי איכפת להו בהריגת בכורי מצרים וז"ש מה העבודה הזאת לכם שאינכם מן הבכורים. ותחת שאלתו זו טמון ארס האפיקורסות דסובר דמש"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו' הוא משום שח"ו אינו מבהין מי הבכור. דאי היה מאמין שה' יודע הכל ודאי ובוחן לב וכל רז ממנו לא נעלם רק מה שציונו ואתם לא תצאו ה"ט דמלבד מכת בכורות שהיתה על ידו יתברך עוד היה משחית לשאר ומפני המשחית שאינו מבחין ציוה לא תצאו לא היה שואל מה העבודה הזאת לכם דכל ישראל היו בסכנה מהמשחית אלא כפר בעיקר וכו' ואלו היה שם לא היה נגאל דהיה יוצא מביתו ושם נפל שדוד ביד המשחית ע"כ שמעתי:
ואפשר לומר במ"ש בס' יערות דבש דף ע"ד כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית הריחוק מן העפר ולכן אש מגרש ארסו של נחש ובחטא אדה"ר נמשך על רוב המאכל ארס של נחש באופן שאין ראוי לאכילה עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לא כל המקומות שוין בהתפשטות ארס הנחש יש מהם שנתפשט בהם מאד והם הם סם המות ויש שאינם מוכשרים באכילה אלא באפיה ובישול באש לגרש הארס ומקצתן שלא יש כי אם מעט וראוי לאכילה חי והאריך מאד בזה ע"ש ואפ' שזה טעם אשר ציונו יוצרנו ית"ש שק"פ יהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו דוקא כי בעת ההיא שהיו צריכין ליפרד מהסט"א ציונו שנאכל מצה רמז ליצה"ט והפסח ישלוט האש בעצמו צלי כאחת לבטל ארס הנחש. ורשע יראה וכעס יצא לטעון מה העבודה הזאת לכם שהפסח יהיה צלי אש דוקא. ושבע תועבות בלבו כי לא לבו הלך להפרד כ"כ מהיצה"ר שיהיה האש שולט עליו ממש. לכם ולא לו כי הוא רוצה לידבק בנחש אף אתה הקהה את שיניו כי כפר בעיקר לעזוב מקור חיים ולידבק בנחש. ובעבור זה הקהה את שיניו שיאכל כל המאכלים בלי בישול ואפיה ובלי תיקון כי אינו רוצה לגרש הסט"א. ואמור לו בעבור זה שנפרדתי מהסט"א עשה ה' לי בצאתי וכו':
ועוד אפשר לומר בחקירה שחקרו המפרשים דהטלה היה ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואיך פוסחי"ם על שתי הסעיפים ח"ו שהטלה ע"ז ומקריבין אותו לשם ה'. והרב ש"ך כתב דלכך שוחטים אותו קודם שימולו זכיון שלא נמולים יכולים לבטל הע"ז ואח"ך נמולו והוו ישראל זהת"ד כפי הרשום בזכרוני. ודבריו קשים דרוב ישראל מלו קודם שחיטה דאין שוחטים לערלים ואיברא דהיה מיעוט שלא רצו לימול ונכנס ריח ג"ע בק"פ וכו' כמשז"ל. והרב שפ"ר תירץ דמיד כשבאו משה ואהרן אל העם כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' והתחילו המכות מיד הניחו לעע"ז וקבלו אלהותו ותנן משפט המצרים י"ב חדש ולכך הק"פ היה בן שנה דכל שנה זו לא עבדו ע"ז. ודפח"ח. וז"ש הרשע מה העבודה הזאת לכם של ק"פ דהטלה ע"ז של ישראל ואיך שוחטים לה'. לכם ולא לו בעבור ז"ה גימט' י"ב פי' י"ב חדש שפירשתי מהע"ז עשה לי וכו' שהק"פ היה בן שנה. ואלו היה שם וכו':
פסקה ד
תם מה"א מה זאת וכו' אפשר לפרש דשאלתו היא דכל ענין יצ"מ היה לדור דעה ומתו במדבר אך באי הארץ המה ראו מעשי ה' במלחמות ל"א מלכים אשר הגדיל לעשות ולא מצינו שקבעו על זה לא י"ט ולא קבעו לספר בנסים ההם על כן בתומו הולך שאל מה זאת דאדרבה טפי הוה לן לספר בכניסת הארץ וכבושה. ויאמר אביו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים דע והבן כי נס יצ"מ הוא העיקר והמופלא כי לא היינו ראויים והיינו גוי מקרב גוי עע"ז והדין נותן שלא תהיה גאולה ובחוזק יד הוציאנו לקיים שבועתו כמ"ש רז"ל ולכן הוא העיקר ויסוד שהכל תלוי בו כי בצאת ישראל ממצרים קבלנו התורה ובאמצעות התורה והמצוה זכינו לא"י ולכן היתה לראש פינה יצ"מ:
ועוד אפשר לומר ונקדים מ"ש בס' אור חדש שיטת פסחים לדף קי"ו על מאי דתנן וכאן הבן שואל דב' טעמים יש לאכילת מצה האחד שהוא זכר לחירות שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ ועל זה קשה דלא הי"ל לאכול מצה כי אם אחר חצי לילה שהיה החירות וכן הקשה מהרש"א. ויש טעם אחר זכר לעבדות וע"ז קשה דה"ל להקדים מצה זכר לעבדות קודם ד' כוסות שהוא זכר לחירות ובשלמא על כוס קידוש לק"מ דקידוש קודם לאכילה אך בכוס שני קשה דהי"ל לאכול מצה קודם וז"ש וכאן הבן שואל דוקא בכוס שני זהו תורף דבריו. וזה אפשר ששואל מה זאת דמקדימין כוס שני לאכילת מצה משום דשמיע לי' שהוא זכר לעבדות ואחר קידוש הי"ל לאכול מצה שהוא זכר לעבדות ואח"ך נשתה כוס ב' שהוא זכר לחירות. ואביו השיבו דלעולם המצה זכר לחירות ע"ש שלא הספיק וז"ש בחזק יד הוציאנו ה' בחפזון ולא תיקשי דהי"ל להמתין עד אחר חצות דהוא זכר בעלמא ואין לדקדק שיהיה אחר חצי לילה. ואחרי כותבי ראיתי בירושלמי דאמרו ב"ש שלא לומר בצאת ישראל ממצרים וכי יצאו ישראל ממצרים וכו' א"ל ב"ה אלו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה וכו' והלא לא יצאו אלא בחצי היום וכו' אלא מכיח שהתחיל במצוה אומר לו מרק וכמדומה שנעלם הירושלמי הזה וקצתו בתוספתא ממהרש"א והרב אור חדש וגם מהרב תי"ט אשתמיטיתיה כמ"ש בס' חסדי דוד ע"ש:
ובזה אפשר לפרש מ"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק וכו' מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כלומר דיש ב' טעמים ולכל טעם קשה דאי משום חירות לא הי"ל לאוכלה כי אם אחר חצות ואי משום עבדו' הי"ל לאוכלה אחר קידוש ומעתה שבכל טעם קשה על שום מה הוא הטעם העיקרי והשיב ע"ש שלא הספיק וכו' דזה מפורש בכתוב ול"ק דהיה לנו לאוכלה אחר חצות דזה זכר בעלמא וכיון דק"פ נאכל קודם הצות אנו אוכלים המצה עמו כדכתיב על מצות וכו' ועוד דהמתחיל במצוה וכו':
ועוד אפשר לומר דרך דרש בשאלת התם ותשובתו דב' טעמים למצה שניהם אמת דהמצה זכר לעבדות וחירות כמ"ש המפרשים דהן הן מפלאות תמים דעים כמו שהאריך הרב של"ה בפירוש ההגדה בפסק' הא לחמא דקשה דבר"ח ניסן נצטוו בערב תאכלו מצות ופסוק וישא העם את בצקו היה בט"ו אלא שהקב"ה מוציא מאפלה לאורה ומלאך רע עונה אמן והמצרים בענין ששעבדו את ישראל באותו ענין גופו הוציאם לחירות כיצד המצרים לא הניהו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כ"כ מהרו אותם למלאכתם ולא יוכלו לאכול חמץ וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם ולא הניחו אותם עד להחמיץ עיסתם והוא ענין פלא מהגאולה בדבר אשר זדו בדבר זה תקנו על כרחם וזהו ממש מאפילה לאורה וכבר עלה ברצונו יתברך לגאלם באופן זה כשציוה בערב תאכלו מצות עכ"ל והאריך בזה עש"ב:
הראת לדעת דתרוייהו איתנהו דמצה זכר לעבדות וזכר לחירות ולהגיד גדולתו יתברך שהפך הרע לטוב ואפלה לאורה וזהו ששאל התם מה זאת דהמצה זכר לעבדות וחירות עבדות שככה יאכלו את לחמם ישראל בעובדם למצרים במהירות אשר לא יתנום השב רוחם לאכול לחם חמץ כדי שימהרו לעבוד עבודה ולא ירפום עד שיחמיץ. וזכר לחירות שהוא ע"ש שלא הספיק והוו תרתי דסתרן. והשיב בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. כלומר תן דעתך כי שניהם אמת בחזק יד שימהרו לשלחנו כשם שהיו משועבדים וז"ש ממצרים מבית עבדים ותרוייהו איתנהו:
ובסגנון אחר אפשר לומר כי מצה רומז לעבדו' וחירות כי על ידי שיצאנו לפני הזמן דין גרמא לישב בד' גליות להשלים שני גלות ת"ל כמ"ש המפרשים ולכן רמז החירות במצה לומר כי זה החירות גורם עבדות שהוא רמז למצה ג"כ והיינו דשאל לפי תומו מה זאת שנרמז החירות בדבר שהוא זכר לעבדות גם כן ויהי כמשיב בחזק יד לפני הזמן וזה חייב לגלות ולכן חירות ועבדות רמוזים במצה:
והנה בקונט' שמחת הרגל עמדתי בחקירה א' דאמאי בכורות אינם בפדיון מאחר שמתו במצרים מהאומות והם נצולו וחתרתי להשיב ובזה פירשתי שאלת התם. ועתה ראיתי להגאון החסיד מהר"ר אלעזר זלה"ה במעשה רקח מס' בכורות שעמד בזה ויישב דהיה קטרוג למעלה לומר מה אלו אף אלו ומ"ה הזכרים שהיה הקטרוג עליהם צריכים פדיון אבל הנקבות לא היה קטרוג עליהן דבשכר נשים צדקניות נגאלנו וא"כ לא היו בסכנה למות כזכרים שהיה הקטרוג עליהם והצילם ה' ובזה פירש הרב ז"ל שאלת התם דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה וע"ז שואל מה זאת שהנקבות אינם נפדות והשיב בחזק יד הוציאנו לנו הזכרים שלא היה הדין נותן לצאת דרבה הקטיגוריא ומש"ה אנו נפדין אבל הנקבות היו צדקניות ולא היה הקטרוג עליהם עכ"ד:
ועוד אפשר לומר בשאלת התם מסיח לפי תומו אכן עמד טעמו. והוא במה שכתב רבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י והבאתיו בספרי הקטן פתח עינים. כי הוא אמר דקי"ז שנים היה שעבוד מצרים ואני בעניותי כתבתי שם לדקדק החשבון להגיד כי ישר הוא. ושוב ראיתי במפרשים שהביאו מסדר עולם שכתב בפירוש מפטירת לוי עד שיצאו ממצרים קי"ז שנים. איכו השתא כאן הבן שואל הולך בתומו מה זאת כלומר מה כל החרדה הזו אשר אתם עושים כמה ענינים זכר ליציאת מצרים והלא כך הבטיח הקב"ה אל אמת לאברהם אע"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והקב"ה קיים מאמרו. ויאמר אביו טועה אתה כי אתה סובר כי ישבנו ת' שנה והגיע עת לצאת ויוציאנו ה'. לא כן הדבר בחזק יד הוציאנו ה' בחזק גימטריא קי"ז כלומר כל העבדות של ת' שנה לכי תידוק אינן אלא קי"ז שנים והקב"ה חשב מחשבות להוציאנו לפני הזמן בהזק ידו הגדולה והחזקה וגילוי רחמים גדולים והוא פלא פלאי פלאות נעשו לנו. ועל כן טעון הלל ואין אנו מספיקין להודות ולהלל על כל הטובה מאלפי רבבה הו"ד הוא בצבא:
פסקה ה
ושאינו יודע לשאל וכו' יכול מר"ח וכו' פי' דמצינו דהקב"ה ציוה למשה רבינו ע"ה במצרים ביום ר"ח על הפסח וזה שאביו מכיר בו כי הוא פתי ואין בו דעת לישאל ס"ד כי מר"ח חיובא רמיא עליה להעירו מתרדמת פתיותו ולנוד לו מעניני הפסח ת"ל ביום ההוא. והשתא עדיין אפשר שיהיה מבע"י דעסוקין בק"פ ת"ל בעבור זה דאע"ג דברישא כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה מ"מ בתר הכי כתיב שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו' ולא יראה לך המץ וכו' והגדת לבנך וכו' בעבור זה וכו' ומסתברא דבעבור זה קאי אמאי דמפרש קרא בהדיא דהיינו מצה חדא דסמיך ליה. ותו דק"פ הוזכר ברמז באומרו את העבודה הזאת. ומצה כתיב בהדיא וא"כ בעבור זה היינו בשעה שמצה ומרור וכו':
וראיתי בס' מלכי בקדש שהביא משם הר"ד אבודרהם שפירש יכול מבע"י בשעה ששוחטין פסחיהם וכו' ודחה דבריו דנימא דבעבור זה קאי על פסח והאריך בזה ע"ש באורך ולק"מ כדאמרן דכיון דבכתוב לא הוזבר כאן בפי' אלא מצה מוכח דבעבור זה קאי אמאי דכתיב בפירוש ולא על פסח. ומהכרח זה אנו מפרשין ביום ההוא על ליל התקדש חג שהיתה מאירה לישראל במצרים כצאת השמש כמשז"ל ועל שם זה קרי ליל פסח יום:
והרב מלכי בקדש פירש יכול מבע"י כלומר דבשבת וי"ט אם קבל עליו שבת וי"ט עוד היום גדול נעשה קדש ויכול לקדש מבע"י וה"נ נימא הכי דאם קבל עליו הרגל מבע"י יכול להגיד לו כי כבר עשה חול קדש לז"א בעבור זה בשעה שמצה ומרור וכו' דפסח כתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו' ע"ש. ויש להרחיב זה במ"ש הפוסקים דאע"ג דיכול לקדש מבע"י צריך לאכול כזית פת בלילה לסעודת שבת והס"ד היה יכול מבע"י שאם קבל עליו מבע"י הרגל כבר נעשה קדש ויכול להגיד ת"ל בעבור זה דאפי' בשבת צריך לאכול בלילה וכ"ש הכא דכ' ואכלו את הבשר בלילה הזה. והנה בס' עולת תמיד א"ח סי' רס"ז הקשה דאמאי צריך לאכול כזית פת בלילה הא תוספת שבת דאורייתא ותירץ הרב אליהו רבה שם דג' סעודות ילפינן מתלתא היום וזהו בעיצומו של יום שבת. ובהכי ניחא טפי דהוה ס"ד דכיון דכתיב ביום ההוא רמז דאם קבל עליו הרגל מבע"י כבר קדש היום ויכול להגיד ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך והיינו בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה. והשתא הוברר דמאי דכתיב ביום ההוא היינו בעצם היום ממש ולא בתוספת. ומהא שמעינן דגם בשבת צריך לאכול כזית פת בלילה דסעודת שבת ילפינן מתלתא היום דכתיב בקרא והיינו בעצם היום ולא תקשי דאם כן איך התירו הפוסקים לקדש מבע"י בתוספת וקדוש נפקא לן מדכתיכ זכור את יום השבת לקדשו די"ל דשאני התם דכתיב את יום ואת ריבה התוספת ודוק:
אחרי כותבי ראיתי בס' הר"ד אבודרהם ואני תמיה על מה שהקשה עליו הרב מלכי בקדש שהוא פירש דבריו כמו שאמרנו וז"ל ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומר עליהם בעבור זה שהם מונחים לפניך ולמדנו זה מפני שהקדים לומר מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים עכ"ל ודבריו מבוארים באומרו מפני שהקדים וכו' ר"ל דסמיך ליה כתיב והגדת לבנך ועל המצות אמר בעבור זה וכמש"ל. ובזה ראיתי בכלבו ובספר ארחות חיים שכתבו משם בעל המלמד שזה יצא לנו מפני שהקדים הפסוק מצות יאכל וכו' ע"ש: