זרוע ימין על הגדה של פסח· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
מגיד
הא לחמא עניא
פסקה ג
אח"י הנה נא הואלתי יצא עתק קצת פירוש ההגדה זעיר שם זעיר שם אשר כתבתי בעניותי בקונטרס זרוע ימין אחר שנדפס שמחת הרגל בחסד עליון מלכ' לעלמין. איכו השתא איידי דזוטר ארדוף אצי״ג מאחז פנ״י על ימין פרחת יקומו שהכפרים מקדימין. ציצים ופרחים קטני ארש ברמ״ז מטמין. היכן התנוקות קוראים יחזו פנימו אם יש להמין:
הא לחמא עניא אפשר לרמוז כי תיבת הא רמז הרומז לאות ה' שבשם הרומזת לשכינה כמ"ש גורי האר"י זצ"ל ולכן גרסי הא לחמא עניא דסיהרא לית לה מגרמא. ואמרו המפרשים משם רז"ל דהשכינה השלימה המנין של ת"ל שנה עוד כתבו ז"ל דת"ל גימט' חמשה פעמים אלהים ולא ישבנו בקושי השעבוד כי אם כמספר פעם אחד אלהים דהיינו פ"ו שנה. ולכן נקט תחילת דיבר הא. לרמוז ה"א לכם ז"רח כי השכינה היא היתה אם השלימה החשבון:
ובזה יובן מאמרם ז"ל בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה כי מאחר דיצאו בעבור השכינה והעני רמז לסיהרא דלית ליה מגרמיה וכמ"ש בתקונין תקון ג' את המאור הגדול רזא דעתירי ואת המאור הקטון רזא דמסכני וכו' ע"ש לכן כרתו לעשות חסד זה עם זה:
והיינו מאי דאמר המגיד כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח לעשות צדקה וחסד לכבוד השכינה. ואמר ייתי ויכול כי זהו הצדקה מעולה כמ"ש פ"ג דתעניות מ"ט קדים סליק עננא מזויתא דקיימא דביתהו משום דיהבת רפתא ומקרבת הנייתא ולכן אנו אומרים ייתי וייכול דיהנה תכף:
א"נ אפשר לרמוז הא ר"ת ה' אלהים כמספר ת"ל שנה שהיינו צריכים לישב ובעבור הא כקריאתה שהיא השכינה ניצולו. ויומתק דהשכינה בחינת נפש ולכן הצילה בניה מת"ל גימ' נפ"ש:
א"נ לחמ"א עני"א גימט' רד"ו שלא ישבנו אלא רד"ו שנה וכי תימא במספר שנים הללו של רד"ו ימי יעקב אע"ה ויוסף הצדיק ועד אחרון שבשבטים וכל ימיהם לא היה שעבוד כלל ואדרבה יוסף הצדיק מלד אדיר ומשל ממשל רב והיו ישראל כבני מלכים ואמאי עיילי בחושבן שני גלותם ומצרפים הכל במספר שני גלות. לז"א די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים רצו לומר דהאבות הקדושים כל מעיינם בדבקות ה' וכל עניני העה"ז כאפס ותהו נחשבו ולכן היה בעיניהם גלות להיותם בארעא דמצרים ורחקו ממקום הקדש ארעא דישראל. והשתא מזה נלמד תוקף גדולת החסד והצדקה כי עם היות שישבנו במצרים בגלות וימררו את חיינו נצטוינו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. לכן כל דכפין וכו'. וכלפי אשר אמרנו שלאבותינו עם היותם בשלוה ובמשמני מדינה נחשב גלות היותם בח"ל כי רחקו ממקום הקדש. אי לזאת תכון תפלתנו השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל לעבוד עבודת הקדש כדחזי המצות שאנו מקיימין בח"ל. אמנם גמר העבודה הוא השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ונעבוד את ה' עבודה שלימה:
ואפשר לומר עוד כי הטעם שיצאנו ברד"ו שנה ולא נשתהינו לענות נפ"ש ת"ל שנה היה מסיבת תוקף השעבוד ואשר יש לנו דין בנים דתוקף השעבוד הנה צו"רף לעיקר כמשפט בני המלך כאשר כתבנו במקומות אחרים ומטעם היותנו בנים נצטוינו בצדקה כמ"ש ר"ע פ"ק דבתרא לכן באומרו לחמ"א עני"א דהוי כמספ"ר רד"ו ושם רמז כי הגדיל ה' לעשות עמנו להיותנו בנים ותוקף השעבוד עלה בחשבון. א"כ חל עלינו חובת הצדקה ולכן כל דכפין ייתי ויכול והכל מתוקן. כל דצריך שהוא מפונק ולא סגי ליה באכילה פשוטה ייתי ויפסח בכל אוות נפשו כמ"ש פ' מציאת האשה מפנקי כולי האי עייפינהו ושדרינהו. וזכ"ה די מחסורו אשר יחסר ל"ו לו דייקא דלגבי דידיה הוא חסרון אך לגבי אחריני אין זה חסרון עם כל זה צריך למלאות חסרונו וכמ"ש אפי' עבד לרוץ לפניו וכמו שפירשו המפרשים ולא ירע לבבך בתתך לו הכונה בתתך את עצמך לו לרוץ לפניו כמו שאמרו בש"ס שעשה הלל שרץ לפני בן טובים שלשה מילין. ומאחר שזכינו לקיים מעשה הצדקה שמורה דיש לנו דין בנים א"כ השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דמארץ ישראל מורה דיש לנו דין בנים כמ"ש הרב מהר"ש אלגאזי. וגם נזכה לגאולה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין דצדקה מקרבת הגאולה:
ועוד אפשר לומר דרך רמז כי ידוע דבחטא אדה"ר נטמעו הנשמות וניצוצי הקדושה ונתפשט ארס הנחש בכל המאכלות וז"ש הא לחמא עניא כי הלחם צריך כל כך מלאכות ובירורין בשדה ובגוף החיטים הרבה מאד עד שיאפה ויבא לכלל אכילה וכל זה בחטא אדה"ר וז"ש הא לחמא עניא כי עני הוא בהיות ששלט הנחש ופרח בכלו ארסו. וזה היה טעם גלות מצרים וכל הגלות לברר ני' הק' וז"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים דע"י אוכלם מלחם ארץ מצרים החלו מעלין ני' הק' אשר היו ספונים בערות הארץ. ולזה כל דכפין שהיצה"ר מתגבר עליו כמ"ש אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלי' אתה חותה על ראשו. ופי' רז"ל רעב וצמא על היצה"ר שרעב לעבירה וצמא מתאוה לעבירה האכילהו לחם והשקהו מים היא התורה. ואנן בעניותין פי' בזה במ"ש בס' יערות דבש כי הנחש בורח מהאש שהנחש מיסוד העפר והאש הוא רחוק מאד והארכנו בזה בעניותנו בקונט' דברים אחדים דרוש י"ד ושם כתבנו דה"ט שאמר הקב"ה בראתי יצה"ר שהוא מעפר בראתי לו תורה שהיא אש להבריחו וז"ש אם רעב שנאך השונא האמיתי מאין כמוהו הנחש עקלתון האכילהו לחם לחמה של תורה כי התורה מבטלו ונ"ט כי גחלים אתה חותה על ראשו כלומר אף דבנחש יסוד העפר יש בו מיסוד האש כי כל יסוד כלול מד' מ"מ התורה היא אש של גבוה כאלו היא חלק האש שבאש וזהו כי גחלים גוף האש אתה חותה על ראשו וברוח יברח:
ואפשר דנקט האכילהו לחם והשקהו מים במ"ש בעניותנו במ"א דאשר רגיל בעיון התורה וזהו סדר התמיד אם מתגבר היצר הרע וזה מסיבת שהיה בלימודו איזה חטא יקרא אגדה להעביר היצה"ר דבר שלא הורגל. ואם הוא בעל אגדה יבקש לטרוח בעיון וז"ש אם רעב שנאך היצה"ר שאתה בעל אגדה ובזה מצוי יותר תגבורת היצר כי אינו נטרד בעיון ועי"ז רעב שנאך היצה"ר האכילהו לחם שתטרח בעיון וזהו לחם מלחמתה של תורה כמ"ש רש"י בסוכה דף נ"ב ועל ידי התחלפות הלימוד תנצל. ואם צמא שאתה בעל פלפול ומ"מ צמא היצה"ר ואינו בתגבורת כ"כ תשנה לימודך והשקהו מים אגדה המושכת לב אדם כמים ובהיות לימוד חדש אשר לא הורגלת בו תנצל כי גחלים אתה חותה על ראשו כי כל דבר תורה גחלי אש קדוש והנחש בורח מהם. וז"ש כל דכפין שהוא בעל הגדה ורעב שנאו ייתי ויכול לחם אבירים בפלפול וסברא. ואמר ייתי ויכול כמ"ש במנחות דף ו' אבימי איתעקרא ליה מסכתא ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה ולישלח ליה וליתי לגביה סבר הכי מסתייעא מילתא טפי ופירש"י משום יגעתי ומצאתי. והיינו דתנן הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך דמסתייעא מילתיה ללכת משום יגעתי ומצאתי וז"ש ייתי ויכול. כל דצריך שהוא בעל פלפול והיה לו הרהורים כמ"ש ואם צמא ייתי ויפסח ידלג מלימודו ללימוד הגדה וטוב לו:
ואפשר לומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים במה שאמרו בזהר פ' שמות דף ג' ע"א דאי כד נחתי ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי דכתיב אל תלחם את לחם רע עין ע"ש ואפשר לרמוז כי מפני שאכלו נהמא דמצראי לחם רע עין לכן היו בגלות ת' שנה גימט' ר"ע עי"ן. וז"ש הא לחמא עניא זכר לגלות. היה סיבה די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים דאי לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקן בגלותא וע"י שאכלו היינו בגלות וזה רמז לעבדות. ואחר שהקדים דסיבת הגלות היה לאוכלם לחם רע עין פתח ואמר כל דכפין וכו' דודאי הוא בלב שלם ועין טובה:
מה נשתנה
פסקה ב
מה נשתנה בבריתא פ' ע"פ דף קי"ו תני שבכל הלילות אנו מטבלין פ"א מתקיף לה רבא אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלה חדא זמנא אלא אמר רבא הכי קתני שבכל הלילות אין אנו חייבין וכו' מתקיף לה רב ספרא חיובא לדרדקי אלא אמר רב ספרא הכי קתני אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים וראיתי בס' מלכי בקדש בפירושו להגדה שכתב על זה ויש לתמוה דא"כ היכי קתני שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות אטו כל יומא לא סגי דלא אכיל וכי תימא דה"ק כשאנו רוצים לאכול אין מחזרין אמרור א"כ נימא כשאנו רוצים לטבל אין מחזרין לטבל ב"פ וי"ל דבירקות ה"ק אנו בוחרים בירקות ולא מרור אבל בטבולים ליכא למי' אנו בוחרין בטבול א' טפי מתרי דמ"ט בוחרים בא' טפי משנים ואפשר דמתרמי דטבלי תרתי זהו תורף דבריו:
ויש להעיר עליו דלא זכר דברי רשב"ם שכתב אבל אשבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות ליכא למפרך הכי דהתם ה"ק בכל הלילות אין אנו מחזרין אחר מרור עכ"ל ואיך העלים עין הרב מלכי בקדש דרשב"ם עמד בזה ומה שדחה הוא הם דברי רשב"ם. ותו ק"ק דלדידיה דאפשר לפרש כשאנו רוצים לטבל אין מחזרין לטבל ב"פ וא"ש. אמאי לא פירש כן בש"ס והלא גם אי אמרת דהוה מפרש דבירקות הכונה אנו בוחרים מרור. בטבולים לימא כשאנו רוצים לטבל אין מחזרין לטבל ב"פ ול"ק. ותו דאי אמרת מ"ט בוחרים בא' טפי מבשנים הכי תימא מ"ט אין מחזרין לטבל ב"פ דמשכחת לה דבעי לטבל תרתי ומ"ה בעי אטבולים ולא אירקות וזה דעת רשב"ם:
ולולי דברי רשב"ם אפשר לפרש בש"ס דפריך אטבולים ולא אירקות משום דירקות שכיח דרוב בני אדם אוכלים ירקות. ולא שכיח דטבלי אפי' פעם אחת ומ"ה פריך ופשוט:
וראיתי במשניות תי"ט שנדפסו מחדש עם תוספות חדשים שכתוב שם על דברי הרב תי"ט שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת מסיק בגמ' דהכי קתני שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת עכ"ל התי"ט. וכתב בתוס' חדשים עלה בגמ' מסיק כן על הבריתא אבל במשנה גריס בש"ס בהדיא אין אנו חייבין לטבל אפי' פ"א וטעות נפל בכל ספרי המשניות עכ"ל וליתא דט"ס הוא במשנה שבש"ס דמוכח ודאי דאמוראי לא גרסי במשנה אין אנו חייבין דא"ה מאי חדית רבא והול"ל דליתני בבריתא כמתני' ותו רב ספרא אמאי פריך על רבא ולא אמתני' אלא מוכח דהוו גרסי במשנתנו כבריתא. ואעיקרא מאן לימא לן דהוא שקלא וטריא על הבריתא ולא על המשנה והאי דאיתא בש"ס שבכל הלילות אנו מטבילין וכו' הוא פסקא שתופס דברי המשנה למשקל ולמטרי. וכן משמע קצת דאם הם דברי הבריתא אמאי לא קתני אלא שאלה זו לבד. ואפי' תימא שהם דברי הבריתא השקלא וטריא קאי אמתני' ובריתא. וכ"כ רשב"ם במשנה מטבלין פ"א וכו' ובגמ' פריך ליה. ועוד כתב רשב"ם דלומר אין אנו חייבין לטבל אלא פעם א' הוא שיבוש והמגיה הנז' לא חש לקמחיה:
ואפשר לפרש בהני בעיי דהכונה שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת. כלומר זה שאנו מתענגים לטבל ב' פעמים כבני אדם המפונקין אין אנו עושים בכל הלילות ואפי' בשבת דאנו מצווים וקראת לשבת ענג. ומה שאנו אוכלים כלו מצה שהוא רמז לדבקות ביצה"ט אין אנו אוכלין בכל הלילות אפי' בשבועות שעמדנו בה"ס ופסקה זוהמתנו וקבלנו התורה והי"ל לעשות זכר לאכול כלו מצה לפסוק ארס הנחש ולידבק בתורה ואפ"ה אנו אוכלין חמץ ומה שאנו אוכלין מרור שהוא רמז להכנעה לא אכלינן אפי' בראש השנה יומא דדינא שצריך להכנע ולירא מאימת הדין. ומה שאנו אוכלין מסובין לא כן אנחנו עושים אפי' בסוכות דהוא זמן שמחתנו והוא זכר לענני כבוד. באופן כי כל א' מהנה היה ראוי לעשות באיזה יום מקודש ולא עבדינן. ומאד יפלא לעשות הכל בלילה הזו:
עבדים היינו
פסקה ב
עבדים היינו לפרעה וכו' פתח בתשובה שלימה כי לא כל העתים וכל המועדים שוות להדמות כליל התקדש חג כי יצ"מ היא אבן בוחן פנת יקרת יסוד מוסד לכל התורה דהוציאנו קודם הזמן ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו בו בפרק היו נכנסים בש"ט ן' וגבר אויב שטן ולא היה תקומה ועדין אנו ובנינו וכו'. ומאחר שכן להורות זה נעשה כל כך זכרונות ושינויים משום דהוה ס"ד דמאי דהוה הוה וזה זכר לנס שנעשה לאבותינו מעין דוגמא דסוכות שהוא זכר לענני כבוד ולא צריך לחשוב דאנו במדבר ומקיפים לנו ענני כבוד. לכן להורות בעצמנו כאלו אנחנו יוצאי מצרים ממש אנו צריכים לעשות שינוים ושאלות ותשובות. וכל המרבה לספר ה"ז משובח להתעורר ולהכיר שהוא עצמו יצא ממצרים דעל ידי רוב הספורים והחקירות עביד עובדא בנפשיה ויתלהב לשמוח בפעולת אמת וצדק כאלו הוא יצא ממצרים:
ובמדרש הביאו הרשב"ץ בפירושו אתם מכרתם יוסף לעבד חייכם בכל שנה תקראו עבדים היינו לפרעה. והפשוט בזה דאתי כמ"ד שגלות מצרים היה בשביל מכירת יוסף כמו שאמרו רז"ל. אך יש לדקדק דהול"ל אתם מכרתם ליוסף חייכם שתהיו עבדים לפרעה שזהו העונש לא אשר יקראו עבדים היינו. ואפשר דברוגז רחם יזכור רמז להם דמזאת המכירה בצד מה היה תועלת לגאולה כמ"ש בזהר דכיון שהם שלטו ביוסף ויוסף שלט במצרים נמצא דהמצריים הם עבדים לשבטים דיוסף ע"ה אדוניהם הם שלטו בו בתחילה ועי"ז היה תקומה לישראל דאם ח"ו היו נטמעים בסט"א של מצרים וז"ש אתם מכרתם ליוסף ועשיתם כ"כ רעה ועכ"ז טובה היא לכם שתגאלו ותקראו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו כי זה תשועתכם כאמור:
ועוד אפשר בהקדמה שכתבתי לקמן בפסקת והיא שעמדה משם הרב גבעות עולם דגזרת ה' היתה שעבוד ועבדות וגלוי וידוע לפניו שיוסף ימכר לעבד ובזה תתבטל גזרת העבדות רק זה נשאר השעבוד ולפי שהמצרים העבידו ישראל בעבדות לזה לקו והיינו דאמר רחמנא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי יעבודו דייקא שלא היו חייבים ונפטרו על יד יוסף ע"ש באורד הענין וסרעפותיו ופארתיו. ובזה אפשר לפרש עבדים היינו לפרעה מה שלא היינו חייבים כי כבר נתבטל ע"י יוסף וכי תימא ופרעה מהיכן ידע לז"א במצרים הוא השר שלו כמשז"ל ע"פ והנה מצרים נוסע אחריהם והשר ידע בשמים כי אינם חייבים אלא שעבוד. ומאחר שעשו שלא כדין ויוציאנו ה' ביד חזקה ע"י עשר מכות. ואלו לא הוציא וכו' עדיין משועבדים היינו כי עדיין היינו חייבים שעבוד ואם היו נשלמים ת' בשעבוד עדיין אנו משועבדים כי היו נכנסים ח"ו בן' ש"ט. ולכן הקב"ה הוציאנו בחצי הזמן וריחם עלינו לחשוב דכיון דע"י יוסף נתבטל העבדות א"כ גם שני הגלות פטמם לחצאין:
וזה רמז המדרש הנז' שהביא הרשב"ץ אתם מכרתם יוסף לעבד חייכם בכל שנה תקראו עבדים היינו כי ברוב רחמיו חשבה לטובה למכירת יוסף לבטל העבדות וחצי שנות מספר ת"ל שנה ובזה הוכו פרעה ומצרים שנשתעבדו והעבידו ישראל ועל העבדות לקו ולז"א חייכם כלומר כי הוא חיי"כם ממש להוציא לאור נשמתכם מן הקליפות על דרך שפי' מהרמ"א זלה"ה וימררו את חייהם ותקראו עבדים ויוציאנו כמו שפירשנו. ואפשר לפרש בזה מ"ש יוסף הצדיק לאחיו סוף פ' ויחי אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. דעתה אחר שנסתלק יעקב אע"ה גילה להם שמה שמכרוהו לעבד אלהים חשבה לטובה כי בזה נתבטל גזרת העבדות ויכולים לצאת ממצרים ולברר ר"ב חלקים מרפ"ח כמ"ש גורי האר"י זצ"ל וזה רמז להחיות עם ר"ב דייקא כלומר להחיות רב ני' אשר היו בעלמא דפרודא ונק' עם ר"ב וע"י שנתבטל העבדות אפשר להוציא ישראל בחצי הזמן ויחיו הר"ב חלקים מני' הק' כי היו בקלי' מקום המות ועלה מן הארץ:
מעשה שהיה בבני ברק
פסקה א
מעשה בר"א וכו' בתוספתא שילהי פסחים תנינן חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפי' בינו לבין בנו אפי' בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס ן' זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו לבית המדרש עכ"ל וכתב רב רחומי הרב מהרד"ף נר"ו בס' חסדי דוד וז"ל הא גופא ק' אמרת רישא חייב אדם לעסוק כל הלילה אלמא זוהי מדת כל אדם ולא סגי בלא"ה ולבתר מייתי מעשה בר"ג וכו' ומאי רבותיהו וכו' ובמכילתא ראיתי עד חצות לילה וכו' אמנם הטור סימן תפ"א העתיק לשון התוספתא שלפנינו אכן מרן ז"ל בש"ע נתחכם וכתב עד שתחטפנו שינה הורנו לדעת דכל הלילה דקתני לאו דוקא אלא כלומר עד שתבא לו שינה וכו' ומיהו מייתי עובדא דר"ג דאע"ג דהיו מסובין ואכלו ושתו לא חטפם שינה עד קרות הגבר שמשם הלכו לבה"מ עכ"ל ועמו הסליחה דמייתי מדברי מרן בש"ע וכתב דנתחכם וכו' והרואה יראה דמרן בש"ע לא כתב דחייב כל הלילה. ולא השגיח דהטור גופיה דמייתי התוספתא כמו שכתב לעיל בסמוך ממש כתב וז"ל שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביצ"מ ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותנו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישכר והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בה' פסח וביצ"מ כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר"א וכו' עכ"ל עיניך הרואות דהא דעד שתחטפנו שינה הם דברי הטור. ועוד דבדברי הטור מבואר דכל הלילה לאו דוקא שכתב כל הלילה עד שתחטפנו שינה והכי איתא בתוס'. ומדברי מרן עצמם ליכא הוכחה דסבר דכל הלילה לאו דוקא דלא הזכיר בדבריו כל הלילה ולא התוספתא אך מהטור מוכח בהדיא והא הו"ל להביא:
והנה הרב הנז' ברישא כשהביא המכילתא כתב דהיה מקום לומר דתנאי נינהו והמכילתא דתני עד חצות אתיא כראב"ע דסבר דאין הפסח נאכל אלא עד חצות מדאוריתא ובספור י"מ נאמר בעבור זה בשעה שמצה וכו', והתוספתא דתני כל הלילה כר"ע דפליג על ראב"ע דמדאור' נאכל כל הלילה עכ"ד ולקושטא דמילתא חזינן דהרמב"ם פ"ו דמצה ופ"ח דק"ף פסק כר' עקיבא ופ"ז דמצה כ' דמצוה לספר בי"מ בליל ט"ו בניסן ואפי' חכמים חייבים לספר בי"מ וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו ה"ז משובח ולא נתן שיעור לחיוב ומשמע דבספור הן רב הן מעט יצא י"ח אלא דכל המאריך ה"ז משובח אלמא לא תלי זה בזה. ובזה אפשר לפרש דברי המגיד וכל המרבה ה"ז משובח לאפוקי דלא תימא דכיון דקי"ל כר"ע דאכילת פסח כל הלילה מדאורייתא גם ספור יצ"מ יהיה כל הלילה כדתני בתוספתא לז"א ה"ז משובח לחוד אבל מדינא אין חיוב רק לספר בי"מ ואם סיפר מעט יצא י"ח ומייתי ראי' דראב"ע ור"ע וכו' היו מספרים וכו' ומסתמא לא היו רגילי לעשות כן אפי' הם ומכ"ש שאר המון ישראל והרי ר"ע הוה בהדיהו ולילה אחת היתה ופרסמה. ש"מ דגם ר"ע דסבר דאכילת פסח כל הלילה בספור י"מ מודה דאינו חיוב. שוב ראיתי למפרשים שפירשו בהקדמה זו אך הוא בסגנון אחר:
פסקה ב
אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה וכו' אפשר דראב"ע סבר דהשכינה שהיתה עמהם בגלות השלימה חשבון הגלות כמשז"ל והמפרשים. וידוע דהשכינה היא מדת לילה ואפשר שזה טעם דמכת בכורות שהיתה סוף המכות והשלמת גאולת ישראל היתה בחצות לילה כלומר חצות מה שיצאו בחצי זמנם הסיבה לילה היא השכינה שהיא כביכול השלימה החשבון. וזכ"ה פ' ראה הוציאך ה' ממצרים לילה כלומר בעבור השכינה מדת לילה ומשו"ה סבר ראב"ע דמזכירין י"מ בלילות במדת לילה. ויש לרמוז כי תיבת הר"י גימט' רט"ו השנים שנשארים מת"ל כי הם היו רט"ו מלידת מנשה. ותיבת אני רומזת לשכינה כנודע וזהו הרמז הרי אני דרט"ו שנים הן נגרע בעבור אני היא השכינה. עד שדרשה ן' זומא כל לרבות הלילות והיינו לכבוד השכינה הנק' לילה צריך להזכיר יצ"מ בלילה. ומה טוב כי תיבת כל הרומז ליסוד מרבה לילה והיו לאחדים יסוד צדיק ומלכותא קדישא:
ויש לצרף לזה מ"ש המפרשים דת"ל שנה היו צריכים להשתעבד כנגד ה' פעמים אלהים שמספרם ת"ל ולא ישבו כי אם פ"ו שנה כמספר שם אחד אלהי"ם. וד' ידות מהשעבוד שהם כמספר ד' אלהים נתמתקו ונעשו הויות. ולפי הקדמה הנז' אפשר לומר דבעבור השכינה נתמתקו ד' אלהים ונעשו הויות שהם רחמים פשוטים ועפ"ז אפשר לרמוז כי על כן ציונו ית' לאכול מצה כי מצה גימט' ה' הויות כלומר שה' אלהים נהפכו לרחמים בעבור השכינה הרומזת לה' של תיבת מצ"ה:
והנה הן כל יקר ראתה עיני בס' קב הישר פרק ע"ג שכתב כי חצות לילה סוד הנוקב' היוצאה מהחזה דהיינו מחצית וזה פירוש מ"ש בזהר הקדוש דהקב"ה אקרי חצות לילה עכ"ד. וזאת לפנים אני בעניי רמזתי בפ' כן בקדש חזיתי"ך שאומר קב"ה לשכינה ממשך חכמה קדש השפעתי בחזה להאיר בך וז"ש חזיתיך דיש במשמעו חזה לראות עזך הגבורו' למתקן וכבודך והשכינה משיבה כי טוב חסדך מחיי"ם פי' מה טוב החסד שתשפיע כאשר עמך מקור חיי"ם אהי"ה הוי"ה אהי"ה מוחין דאו"א ועל זה שפתי ישבחונך כמש"ה אדני שפתי תפתח וכו':
ומכלל הדברים אמורים מה נעים מה שכתבנו בסמוך דטעם מכת בכורות בחצות לילה להורות שנגאלו בעבור השכינה הנקראת חצות לילה ורמוז גם כן חצות חצי הזמן לילה כמ"ש ודוק והארך וא"ש ההי"ב:
כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ברוך המקום וכו' אפ' לפרש במה שידוע שהמלאכים היו רוצים לזכות בתורה מדינא דבר מצרא כמ"ש הראשונים. והרב ש"ך נסתפק אי לגבי בן איכא דינא דב"מ והרב בתי כהונה הביא ממ"ש באסיפת זקנים דמבואר שם דגבי בן ליכא דינא דב"מ. וכפ"ז אזדא לה טענת המלאכים לזכות בתורה מדינא דב"מ דכיון דישראל הם בנים לגביהו ליכא דינא דב"מ. וידוע פלוגתא דר"מ ורבי יהודה פ"ק דקידושין דר' יהודה סבר דכשישראל עושים רצונו של מקום הם בנים אך כשאינם עושים רש"מ לאו בנים מיקרו ור"מ סבר דבכל גונא איקרו בנים וכתב הרשב"א בתשובה דאע"ג דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה בהא קי"ל כר"מ דקראי דייקי כותיה. והכא ישראל במצרים שיצאו לפני זמנם מטעם קושי השעבוד היינו משום דבנים מיקרו אע"ג שהיו עע"ז כסברת ר"מ ולכן קושי שעבוד מתחשב הוא ונכה לו ינכה מסכום ת' שנה של עבדות כמבואר אצלנו בכמה דוכתי:
והנה כי כן המגיד רמז פה דיציאת ישראל לפני זמנם היינו מטעם קושי השעבוד דישראל בנים הם אף שהם רשעים. על כן פתח בברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה וכו' כי ממה שקבלו את התורה מוכח שפיר דדין בנים יש לנו דאי לאו לא היו זוכים ישראל בתורה דהמה"ש אית להם דינא דב"מ. וכי תימא קי"ל כר"י דדוקא כשעושים רש"מ נקראו בנים לז"א כנגד ד' בנים דברה תורה א' חכם וא' רשע וכו' דגם הרשע בן מיקרי ומאחר דכל הבנים למיניהם לרבות שינוייהם יחד כלם קראו בשמותם בחסרי"הם ובטירותם בנים השתא תנוח דעתנו ולא פסיק טעמ"א דיציאת מצרים דקושי השעבוד לבן מלך מתחשב הוא למהר הגאולה האי קושי"א והאי פירוק"א:
פסקה ב
חכם מה"א וכו' אפשר לפרש דהוא שואל מה העדות וכו' על מילי דרבנן כי התורה אמרה על פי התורה אשר יורוך וכל יום ישמע חכם דבר זה מד"ס זו גזרה דרבנן וכיוצא על כן הוא אומר מה העדות וכו' אשר ציוה ה"א אתכם כי אתם בעלי הקבלה וקבלתם איש מפי איש ספרו נא לי העדות והחקים והמשפטים אשר ציוה אתכם בע"פ אשר לא כתוב בספר התורה. וכה ענהו אין חכמים גוזרים דבר חדש או חק חדש על הכתוב בתורה אך ורק הכל לשמור את המצות עשה ול"ת וזהירות וזריזות לשמור מצותיו ית' אשר ידעת וז"ש כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' כלומר כל דברי חכמים הם ענפי שמירת המצות כהלכות הפסח שהם עושים גדר שלא יבא לידי שבירת עצם ובדיני צלי וכיוצא. וגם אין מפטירין וכו' לכבד המצוה שישאר הטעם וכן הם כל דברי סופרים לגזור לשמור המצות או לכבד והדור מצוה וכיוצא. ולא שעושי' מצות הדשות לגמרי. ואפי' מגילה וכיוצא בה יש להם סמך בכתוב:
והרב מהר"י מולכו זלה"ה מרבנן קדישי כת הקודמין בתוככי ירושלים ת"ו פירש דשאלת החכם דאמאי אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ותירץ לו כהלכות הפסה רמז אנו רומזי' לק"פ ופקח עיניך דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לרבותא לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמיה אלא אפי' אחר הפסח דנפיש טעמי' הו"א דמפטירין קמ"ל אין מפטירין אחר הפסח כמו שתירצו בש"ס פרק ערבי פסחים עכ"ד:
פסקה ג
רשע מה"א מה העבודה וכו' שמעתי שפירשו דשאלתו דהק"פ יהיה לבכורות דוקא שהם ניצולו ושאר ישראל מאי איכפת להו בהריגת בכורי מצרים וז"ש מה העבודה הזאת לכם שאינכם מן הבכורים. ותחת שאלתו זו טמון ארס האפיקורסות דסובר דמש"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו' הוא משום שח"ו אינו מבהין מי הבכור. דאי היה מאמין שה' יודע הכל ודאי ובוחן לב וכל רז ממנו לא נעלם רק מה שציונו ואתם לא תצאו ה"ט דמלבד מכת בכורות שהיתה על ידו יתברך עוד היה משחית לשאר ומפני המשחית שאינו מבחין ציוה לא תצאו לא היה שואל מה העבודה הזאת לכם דכל ישראל היו בסכנה מהמשחית אלא כפר בעיקר וכו' ואלו היה שם לא היה נגאל דהיה יוצא מביתו ושם נפל שדוד ביד המשחית ע"כ שמעתי:
ואפשר לומר במ"ש בס' יערות דבש דף ע"ד כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית הריחוק מן העפר ולכן אש מגרש ארסו של נחש ובחטא אדה"ר נמשך על רוב המאכל ארס של נחש באופן שאין ראוי לאכילה עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לא כל המקומות שוין בהתפשטות ארס הנחש יש מהם שנתפשט בהם מאד והם הם סם המות ויש שאינם מוכשרים באכילה אלא באפיה ובישול באש לגרש הארס ומקצתן שלא יש כי אם מעט וראוי לאכילה חי והאריך מאד בזה ע"ש ואפ' שזה טעם אשר ציונו יוצרנו ית"ש שק"פ יהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו דוקא כי בעת ההיא שהיו צריכין ליפרד מהסט"א ציונו שנאכל מצה רמז ליצה"ט והפסח ישלוט האש בעצמו צלי כאחת לבטל ארס הנחש. ורשע יראה וכעס יצא לטעון מה העבודה הזאת לכם שהפסח יהיה צלי אש דוקא. ושבע תועבות בלבו כי לא לבו הלך להפרד כ"כ מהיצה"ר שיהיה האש שולט עליו ממש. לכם ולא לו כי הוא רוצה לידבק בנחש אף אתה הקהה את שיניו כי כפר בעיקר לעזוב מקור חיים ולידבק בנחש. ובעבור זה הקהה את שיניו שיאכל כל המאכלים בלי בישול ואפיה ובלי תיקון כי אינו רוצה לגרש הסט"א. ואמור לו בעבור זה שנפרדתי מהסט"א עשה ה' לי בצאתי וכו':
ועוד אפשר לומר בחקירה שחקרו המפרשים דהטלה היה ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואיך פוסחי"ם על שתי הסעיפים ח"ו שהטלה ע"ז ומקריבין אותו לשם ה'. והרב ש"ך כתב דלכך שוחטים אותו קודם שימולו זכיון שלא נמולים יכולים לבטל הע"ז ואח"ך נמולו והוו ישראל זהת"ד כפי הרשום בזכרוני. ודבריו קשים דרוב ישראל מלו קודם שחיטה דאין שוחטים לערלים ואיברא דהיה מיעוט שלא רצו לימול ונכנס ריח ג"ע בק"פ וכו' כמשז"ל. והרב שפ"ר תירץ דמיד כשבאו משה ואהרן אל העם כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' והתחילו המכות מיד הניחו לעע"ז וקבלו אלהותו ותנן משפט המצרים י"ב חדש ולכך הק"פ היה בן שנה דכל שנה זו לא עבדו ע"ז. ודפח"ח. וז"ש הרשע מה העבודה הזאת לכם של ק"פ דהטלה ע"ז של ישראל ואיך שוחטים לה'. לכם ולא לו בעבור ז"ה גימט' י"ב פי' י"ב חדש שפירשתי מהע"ז עשה לי וכו' שהק"פ היה בן שנה. ואלו היה שם וכו':
פסקה ד
תם מה"א מה זאת וכו' אפשר לפרש דשאלתו היא דכל ענין יצ"מ היה לדור דעה ומתו במדבר אך באי הארץ המה ראו מעשי ה' במלחמות ל"א מלכים אשר הגדיל לעשות ולא מצינו שקבעו על זה לא י"ט ולא קבעו לספר בנסים ההם על כן בתומו הולך שאל מה זאת דאדרבה טפי הוה לן לספר בכניסת הארץ וכבושה. ויאמר אביו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים דע והבן כי נס יצ"מ הוא העיקר והמופלא כי לא היינו ראויים והיינו גוי מקרב גוי עע"ז והדין נותן שלא תהיה גאולה ובחוזק יד הוציאנו לקיים שבועתו כמ"ש רז"ל ולכן הוא העיקר ויסוד שהכל תלוי בו כי בצאת ישראל ממצרים קבלנו התורה ובאמצעות התורה והמצוה זכינו לא"י ולכן היתה לראש פינה יצ"מ:
ועוד אפשר לומר ונקדים מ"ש בס' אור חדש שיטת פסחים לדף קי"ו על מאי דתנן וכאן הבן שואל דב' טעמים יש לאכילת מצה האחד שהוא זכר לחירות שלא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ ועל זה קשה דלא הי"ל לאכול מצה כי אם אחר חצי לילה שהיה החירות וכן הקשה מהרש"א. ויש טעם אחר זכר לעבדות וע"ז קשה דה"ל להקדים מצה זכר לעבדות קודם ד' כוסות שהוא זכר לחירות ובשלמא על כוס קידוש לק"מ דקידוש קודם לאכילה אך בכוס שני קשה דהי"ל לאכול מצה קודם וז"ש וכאן הבן שואל דוקא בכוס שני זהו תורף דבריו. וזה אפשר ששואל מה זאת דמקדימין כוס שני לאכילת מצה משום דשמיע לי' שהוא זכר לעבדות ואחר קידוש הי"ל לאכול מצה שהוא זכר לעבדות ואח"ך נשתה כוס ב' שהוא זכר לחירות. ואביו השיבו דלעולם המצה זכר לחירות ע"ש שלא הספיק וז"ש בחזק יד הוציאנו ה' בחפזון ולא תיקשי דהי"ל להמתין עד אחר חצות דהוא זכר בעלמא ואין לדקדק שיהיה אחר חצי לילה. ואחרי כותבי ראיתי בירושלמי דאמרו ב"ש שלא לומר בצאת ישראל ממצרים וכי יצאו ישראל ממצרים וכו' א"ל ב"ה אלו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה וכו' והלא לא יצאו אלא בחצי היום וכו' אלא מכיח שהתחיל במצוה אומר לו מרק וכמדומה שנעלם הירושלמי הזה וקצתו בתוספתא ממהרש"א והרב אור חדש וגם מהרב תי"ט אשתמיטיתיה כמ"ש בס' חסדי דוד ע"ש:
ובזה אפשר לפרש מ"ש מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק וכו' מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כלומר דיש ב' טעמים ולכל טעם קשה דאי משום חירות לא הי"ל לאוכלה כי אם אחר חצות ואי משום עבדו' הי"ל לאוכלה אחר קידוש ומעתה שבכל טעם קשה על שום מה הוא הטעם העיקרי והשיב ע"ש שלא הספיק וכו' דזה מפורש בכתוב ול"ק דהיה לנו לאוכלה אחר חצות דזה זכר בעלמא וכיון דק"פ נאכל קודם הצות אנו אוכלים המצה עמו כדכתיב על מצות וכו' ועוד דהמתחיל במצוה וכו':
ועוד אפשר לומר דרך דרש בשאלת התם ותשובתו דב' טעמים למצה שניהם אמת דהמצה זכר לעבדות וחירות כמ"ש המפרשים דהן הן מפלאות תמים דעים כמו שהאריך הרב של"ה בפירוש ההגדה בפסק' הא לחמא דקשה דבר"ח ניסן נצטוו בערב תאכלו מצות ופסוק וישא העם את בצקו היה בט"ו אלא שהקב"ה מוציא מאפלה לאורה ומלאך רע עונה אמן והמצרים בענין ששעבדו את ישראל באותו ענין גופו הוציאם לחירות כיצד המצרים לא הניהו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כ"כ מהרו אותם למלאכתם ולא יוכלו לאכול חמץ וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם ולא הניחו אותם עד להחמיץ עיסתם והוא ענין פלא מהגאולה בדבר אשר זדו בדבר זה תקנו על כרחם וזהו ממש מאפילה לאורה וכבר עלה ברצונו יתברך לגאלם באופן זה כשציוה בערב תאכלו מצות עכ"ל והאריך בזה עש"ב:
הראת לדעת דתרוייהו איתנהו דמצה זכר לעבדות וזכר לחירות ולהגיד גדולתו יתברך שהפך הרע לטוב ואפלה לאורה וזהו ששאל התם מה זאת דהמצה זכר לעבדות וחירות עבדות שככה יאכלו את לחמם ישראל בעובדם למצרים במהירות אשר לא יתנום השב רוחם לאכול לחם חמץ כדי שימהרו לעבוד עבודה ולא ירפום עד שיחמיץ. וזכר לחירות שהוא ע"ש שלא הספיק והוו תרתי דסתרן. והשיב בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. כלומר תן דעתך כי שניהם אמת בחזק יד שימהרו לשלחנו כשם שהיו משועבדים וז"ש ממצרים מבית עבדים ותרוייהו איתנהו:
ובסגנון אחר אפשר לומר כי מצה רומז לעבדו' וחירות כי על ידי שיצאנו לפני הזמן דין גרמא לישב בד' גליות להשלים שני גלות ת"ל כמ"ש המפרשים ולכן רמז החירות במצה לומר כי זה החירות גורם עבדות שהוא רמז למצה ג"כ והיינו דשאל לפי תומו מה זאת שנרמז החירות בדבר שהוא זכר לעבדות גם כן ויהי כמשיב בחזק יד לפני הזמן וזה חייב לגלות ולכן חירות ועבדות רמוזים במצה:
והנה בקונט' שמחת הרגל עמדתי בחקירה א' דאמאי בכורות אינם בפדיון מאחר שמתו במצרים מהאומות והם נצולו וחתרתי להשיב ובזה פירשתי שאלת התם. ועתה ראיתי להגאון החסיד מהר"ר אלעזר זלה"ה במעשה רקח מס' בכורות שעמד בזה ויישב דהיה קטרוג למעלה לומר מה אלו אף אלו ומ"ה הזכרים שהיה הקטרוג עליהם צריכים פדיון אבל הנקבות לא היה קטרוג עליהן דבשכר נשים צדקניות נגאלנו וא"כ לא היו בסכנה למות כזכרים שהיה הקטרוג עליהם והצילם ה' ובזה פירש הרב ז"ל שאלת התם דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה וע"ז שואל מה זאת שהנקבות אינם נפדות והשיב בחזק יד הוציאנו לנו הזכרים שלא היה הדין נותן לצאת דרבה הקטיגוריא ומש"ה אנו נפדין אבל הנקבות היו צדקניות ולא היה הקטרוג עליהם עכ"ד:
ועוד אפשר לומר בשאלת התם מסיח לפי תומו אכן עמד טעמו. והוא במה שכתב רבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י והבאתיו בספרי הקטן פתח עינים. כי הוא אמר דקי"ז שנים היה שעבוד מצרים ואני בעניותי כתבתי שם לדקדק החשבון להגיד כי ישר הוא. ושוב ראיתי במפרשים שהביאו מסדר עולם שכתב בפירוש מפטירת לוי עד שיצאו ממצרים קי"ז שנים. איכו השתא כאן הבן שואל הולך בתומו מה זאת כלומר מה כל החרדה הזו אשר אתם עושים כמה ענינים זכר ליציאת מצרים והלא כך הבטיח הקב"ה אל אמת לאברהם אע"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והקב"ה קיים מאמרו. ויאמר אביו טועה אתה כי אתה סובר כי ישבנו ת' שנה והגיע עת לצאת ויוציאנו ה'. לא כן הדבר בחזק יד הוציאנו ה' בחזק גימטריא קי"ז כלומר כל העבדות של ת' שנה לכי תידוק אינן אלא קי"ז שנים והקב"ה חשב מחשבות להוציאנו לפני הזמן בהזק ידו הגדולה והחזקה וגילוי רחמים גדולים והוא פלא פלאי פלאות נעשו לנו. ועל כן טעון הלל ואין אנו מספיקין להודות ולהלל על כל הטובה מאלפי רבבה הו"ד הוא בצבא:
פסקה ה
ושאינו יודע לשאל וכו' יכול מר"ח וכו' פי' דמצינו דהקב"ה ציוה למשה רבינו ע"ה במצרים ביום ר"ח על הפסח וזה שאביו מכיר בו כי הוא פתי ואין בו דעת לישאל ס"ד כי מר"ח חיובא רמיא עליה להעירו מתרדמת פתיותו ולנוד לו מעניני הפסח ת"ל ביום ההוא. והשתא עדיין אפשר שיהיה מבע"י דעסוקין בק"פ ת"ל בעבור זה דאע"ג דברישא כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה מ"מ בתר הכי כתיב שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו' ולא יראה לך המץ וכו' והגדת לבנך וכו' בעבור זה וכו' ומסתברא דבעבור זה קאי אמאי דמפרש קרא בהדיא דהיינו מצה חדא דסמיך ליה. ותו דק"פ הוזכר ברמז באומרו את העבודה הזאת. ומצה כתיב בהדיא וא"כ בעבור זה היינו בשעה שמצה ומרור וכו':
וראיתי בס' מלכי בקדש שהביא משם הר"ד אבודרהם שפירש יכול מבע"י בשעה ששוחטין פסחיהם וכו' ודחה דבריו דנימא דבעבור זה קאי על פסח והאריך בזה ע"ש באורך ולק"מ כדאמרן דכיון דבכתוב לא הוזבר כאן בפי' אלא מצה מוכח דבעבור זה קאי אמאי דכתיב בפירוש ולא על פסח. ומהכרח זה אנו מפרשין ביום ההוא על ליל התקדש חג שהיתה מאירה לישראל במצרים כצאת השמש כמשז"ל ועל שם זה קרי ליל פסח יום:
והרב מלכי בקדש פירש יכול מבע"י כלומר דבשבת וי"ט אם קבל עליו שבת וי"ט עוד היום גדול נעשה קדש ויכול לקדש מבע"י וה"נ נימא הכי דאם קבל עליו הרגל מבע"י יכול להגיד לו כי כבר עשה חול קדש לז"א בעבור זה בשעה שמצה ומרור וכו' דפסח כתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו' ע"ש. ויש להרחיב זה במ"ש הפוסקים דאע"ג דיכול לקדש מבע"י צריך לאכול כזית פת בלילה לסעודת שבת והס"ד היה יכול מבע"י שאם קבל עליו מבע"י הרגל כבר נעשה קדש ויכול להגיד ת"ל בעבור זה דאפי' בשבת צריך לאכול בלילה וכ"ש הכא דכ' ואכלו את הבשר בלילה הזה. והנה בס' עולת תמיד א"ח סי' רס"ז הקשה דאמאי צריך לאכול כזית פת בלילה הא תוספת שבת דאורייתא ותירץ הרב אליהו רבה שם דג' סעודות ילפינן מתלתא היום וזהו בעיצומו של יום שבת. ובהכי ניחא טפי דהוה ס"ד דכיון דכתיב ביום ההוא רמז דאם קבל עליו הרגל מבע"י כבר קדש היום ויכול להגיד ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך והיינו בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה. והשתא הוברר דמאי דכתיב ביום ההוא היינו בעצם היום ממש ולא בתוספת. ומהא שמעינן דגם בשבת צריך לאכול כזית פת בלילה דסעודת שבת ילפינן מתלתא היום דכתיב בקרא והיינו בעצם היום ולא תקשי דאם כן איך התירו הפוסקים לקדש מבע"י בתוספת וקדוש נפקא לן מדכתיכ זכור את יום השבת לקדשו די"ל דשאני התם דכתיב את יום ואת ריבה התוספת ודוק:
אחרי כותבי ראיתי בס' הר"ד אבודרהם ואני תמיה על מה שהקשה עליו הרב מלכי בקדש שהוא פירש דבריו כמו שאמרנו וז"ל ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומר עליהם בעבור זה שהם מונחים לפניך ולמדנו זה מפני שהקדים לומר מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים עכ"ל ודבריו מבוארים באומרו מפני שהקדים וכו' ר"ל דסמיך ליה כתיב והגדת לבנך ועל המצות אמר בעבור זה וכמש"ל. ובזה ראיתי בכלבו ובספר ארחות חיים שכתבו משם בעל המלמד שזה יצא לנו מפני שהקדים הפסוק מצות יאכל וכו' ע"ש:
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
פסקה א
מתחילה עע"ז היו אבותנו ועכשיו קרבנו וכו' יש להעי' דמאי קאמר ועכשיו הרי כמה אלפים שנה שקבלנו התורה והול"ל עע"ז היו אבותינו וקרבנו וכו' ונראה פשוט במ"ש בפסיקתא פ' ואתחנן על פ' אשר אנכי מצוך היום שיהיו בכל יום ויום חדשים בעיניך כאלו קבלתם היום מהר סיני וכן אמרו בספרי שיהיו כדיוגטמא חדשה ע"ש ומשו"ה קאמר ועכשיו קרבנו דניחזי אנן כאלו עתה עומדות היו רגלנו על הר סיני משום קרבת אלהים לעבוד לפניו לשרתו ולברך בשמו:
והנה פ' ע"פ תנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח ואמרו בש"ס מאי בגנות רב אמר מתחיל' עע"ז ושמואל אמר עבדים היינו וכתבו הרי"ף והרא"ש והאידנא עבדינן כתרוייהו וכן פירשו הרמב"ם ורבינו עובדיה בפירוש המשנה וכ"כ בס' שבלי הלקט. וק"ק על ארחות חיים והכלבו שכתבו מתחילה עע"ז כאן הוא תחילת ההגדה ומתחיל בגנות ומסיים בשבח דהרי מאחר דעבדינן כתרוייהו אמאי גזרו אומר שזהו תחילת ההגדה והיינו מתחיל בגנות. ותו דהא פלוגתא דרב ושמואל היא והלכתא כשמואל בדיני דהך מילתא לאו מאיסורי הויא. וגם לאידך גירסא דגריס הר"ד אבודרהם אביי ורבא הלכתא כרבא. ושמואל או רבא סברי עבדים היינו והלכתא כותייהו. ותו דהא התם אמרינן דרב נחמן אמר לדרו עבדיה וכו' פתח ואמר עבדים היינו אלמא ר"נ סבר כמ"ד עבדים היינו. ועלה בדעתי לומר דאפשר דטעם א"ח והכלבו משום דבירושלמי לא מייתי אלא דברי רב שצריך להתחיל בעבר הנהר וכן בקרבן העדה פי' הירושלמי במשנה מתחיל בגנות פי' מתחילה עע"ז והיינו משום דבירושלמי לא מייתי אלא דברי רב וסברי א"ח והכלבו דכיון דבבבלי איכא פלוגתא ובירושלמי מוכח דנקטי כרב לא שבקינן פשוטיה דירושלמי משום פלוגתא דבבלי ואין זה מספיק:
אמנם נראה פשוט דלק"מ על א"ח והכלבו דהם לא כתבו דפירוש מאי דתנן במתני' מתחיל בגנות היינו מתחילה עע"ז כדי שנקשה עליהם. רק כונתם לפרש סדר ההגדה דאמרינן וכתבו בפסקת עבדים דהוא תשובה לשאלת מה נשתנה. ועתה כתבו דכאן הוא תחלת ההגדה כלומר דעבדים לפי הסדר הזה הוא תשובה לעוללים שאלו מה נשתנה. ועתה אחד הרואה דברי המגיד מתחילה עע"ז כמו זר נהשב מה טעם היה להזכיר זה ועוד שהמגיד נסוג אחור אחר שהזכיר עבדים וכו' ויוציאנו וכו' מה לו למגיד יסוב לאחור הזכרת אבות שהיו עע"ז ופי' זה עשאוהו לכל המון ישראל שרובם אין להם יד במשנה ובגמרא. ולכן כתבו אל תתמה על החפץ דכאן הוא התחלת ההגדה דברישא השיב לשאלת מה נשתנה ומייתי שאלות ותשובות ד' בנים. וכאן מתחיל ההגדה לאדם עצמו אחר אשר נטפל בבנים ויש"ב עליהם לכל אחד עפ"י מדותיו וכן חתמו וננעלו שערי תשובה ומעתה הן האדם דידיה קמשתעי מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ולעולם דלפי האמת מאי דאמרן עבדים היינו משום סברת מ"ד דמתחיל בגנות דתנן עבדים היינו וזה נראה ברור בעיני:
וראיתי בס' עבודת הגפן פי' הגדה דף ט"ז ע"ב כתב דלפי גירסת הגמרא רב אמר מתחילה ורבא עבדים והרי"ף גריס רב ושמואל ורב ושמואל הלכה כרב חוץ מדיני דהל' כשמואל וכ"ש נגד רבא פשיטא דהלכה כרב ולא פליגי אלא בפירוש גנות אבל בפי' ומסיים בשבח שוים דהיינו גאל ישראל וצ"ע על פירוש הסדור וז"ל אביי ורבא הלכה כרבא לכן בעל הגדה חיבר תחילה כרבא שהתחיל בגנות עבדים היינו ומסיים בשבח ברוך המקום וזכר בו ג"כ מצה ומרור ואח"כ מתחיל מסדרו של אביי מתחילה עע"ז ומסיים בשבח שהוציא הקב"ה ברכוש גדול דמשמע מפירושו שמחולקים גם בסיום השבח וגם משמע שהיה גירסא אחרת בגמ' אביי ורבא וצ"ע עכ"ל ומ"ש דהלכה כרב בזה דדוקא בדיני הלכה כשמואל אינו מחוור דאימא איפכא דוקא באיסורי הלכה כרב. ומ"ש דכ"ש נגד רבא דהלכה כרב ליתא דקי"ל כבתראי והלכא כרבא. ומ"ש על פירוש הסדור נעלם ממנו דהר"ד אבודרהם מייתי גירסא זו וכתב כפירוש הזה דהלכה כרבא ומ"ה המגיד הקדים עבדים כרבא ואח"ך כאביי ומזכירין תחילה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואח"ך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי ופירוש ומסיים בשבח שהוציאנו הקב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים עכ"ל עיניך הרואות דהך פירושא דמייתי מאיש לוקחה זאת הוא הר"ד אבודרהם רק שהפירוש הוסיף נפך ומסיים בשבח ברוך המקום ואין כוונתו דאיכא פלוגתא בפי' ומסיים בשבח דודאי לכ"ע השבח הוא הגאולה בחירות. רק דכונתו דהמגיד בחר דליהוי שכיח בהגדתיה כדין וכדין ונתחכם לסדר הסדר באופן נאות ולו סדרים הלא מראש סידר עבדים כרבא ונלוה ברוך המקום ותשובת ד' בנים שבכללן אתה מוצא מסיים בשבח בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגם הזכיר מצה ומרור באומרו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ושוב סידר מתחילה וכו' וסיים בשבח. ובשבח לא פליגי דלכולי עלמא שהוא ענין גאולה באיזה לשון ואופן שיהיה. אך קצת קשה על הפירוש הזה אמאי לא זכר פסח נמי שרמוז בתשובת בן חכם. וזו היתה כונת הר"ד אבודרהם שכתב מזכירין פסח מצה ומרור לסדרו של רבא. ומ"ש בס' עבודת הגפן הנז' דלכ"ע הוא גאל ישראל כדמסיים במשנה והוא מ"ש מסיים בשבח. ליתא דאינו הברכה דהרי תנן ומסיים בשבח ודורש מארמי וכו' ר"ג היה אומר וכו'. רק מסיים בשבח היינו ענין גאולת מצרים כדאמרן. ועוד יש לדקדק בדברי הס' הנז' במש"ל בזה ואין להאריך ועיין בפירוש הרשב"ץ:
ויעבדו אלהים אחרים הנכון לפרש דקאי אתרח ונחור ולא כמו שכתב הרשב"ץ בפירושו דגם אאע"ה עבד ע"ז ואח"ך הכיר את בוראו וכו' ע"ש דהרי אמרו דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עק"ב אשר שמע וכו' והוא חי קע"ה. ואע"ג דאיכא למ"ד בן מ"ח מ"מ לכ"ע טפי ניחא לומר דהכ' אינו מספר בגנותו ח"ו. ותו דהכתוכ הכא מזכירו לשבח וקראו אברהם וכשהיה שמו אברהם לא עבד ח"ו לכ"ע לכך נכון לומר דקאי אתרח ונחור. ויש לדקדק דהול"ל עובדי אלהים אחרים ומהו ז"ש ויעבדו. ואפשר דהוי"ו מולדת תיבה כיוצא בה כמו שדרשו רז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן וכן הכא דרשינן יעבדו ויעבדו כלומר דהיו חוטאים ומחטיאים לעשות צלמים ומוסרים לצבור וזהו יעבדו אחרים ויעבדו הם:
א"נ דאף שראו שהושלך אברהם לאור כשדים וניצול עכ"ז לא זרו מתאותם ובגלוליהם נפשם חפצה והיינו יעבדו ויעבדו אלהים אחרים אמור בכפילא כאן קודם שהושלך אברהם לאור כשדים כאן לאחר שניצול:
וראיתי להרב יעב"ץ בפירושו שכתב תר"ח עם ג' אותיות גימט' ס"מ וזוגו לכן עבד אלהים אחרים ונצרף בשעבוד מצרים בב' קיצים ת' שנים ור"י עם האותיות ויתר אחד נגד כללות הקצים עכ"ל ומדבריו יש להחזיק למאי דכתיבנא בעניותין בקונט' שמחת הרגל בפסקא זו דהגלות היה לכפר על תרח ע"ש באורך:
ואוסיף נפך דכיון דהוא היה משכן לסט"א ורמוז בשמו שהוא גימט' ס"מ וזוגו לכן שמח השטן כמ"ש לו השמת לבך על עבדי איוב לקטרג עליו בהיותו גלגול תרח כמו שהבאתי בקונט' שמחת הרגל כי צר לו מאד שעשה תשובה ועתה הוא ירא וסר מרע דייקא שסר מהרע מקור הסט"א והי"ל ירא"ת אלהים לבטלם:
פסקה ב
וארבה את זרעו וארב כתיב ואמרו בירושלמי פ' ע"פ כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק והכונה שעשה לו כמה נסיונות כמו שפירשו המפרשים. וראוי להבין כי וארב כתיב גבי זרעו. ונראה דדא ודא חדא היא דהקב"ה רצה להפריד הסיגים שבו ולברר החלק הטוב לעצמו לכן היה מנסהו כמה נסיונות למען יתקדש ויתברר הפסולת ויצא בישמעאל וזהו וארב את זרעו עשיתי עמו כמה ריבים ואז יצאו כל הסיגים וארבה את זרעו ישמעאל ובני קטורה ונשאר המורם תרומה לה' זרע קדש וז"ש ואתן לו את יצחק:
פסקה ג
ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה מחשב את הק"ץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו'. הנה מצאנו עניני' חלוקים במדרשי רז"ל ובמפרשים וספרין פתיחו כמה טעמים נאמרו ביצ"מ שלא ישבנו אלא רד"ו שנה וחסרי ק"ץ שנה. ואיכא מ"ד שהלילות נחשבו ובזה פי' הרב מהר"ר העשל זלה"ה מאמר הכתוב ק"ץ שם לחשך. וכן אמרו רז"ל דמה שנצטערו אברהם אע"ה ושרה אמנו ע"ה עד שנולד יצחק והי"ל לאאע"ה ק' שנה וצ' לשרה ק"ץ שנים הללו השלימו החשבון. וכן כמה וכמה טעמים כתבתי מיסוד רז"ל והמפ' בקונט' שמחת הרגל בסדר קדש ורחץ ויותר מהמה נפוצו על ההרים הררי אל המפרשים. וכל קבל דנא כתבו ז"ל דשארית ת' שנה הן הן ד' גליות. וכיצד יתקיימו הדברים. וכבר פירשו המפרשים דאם לא נעשה העגל היתה גאולת מצרים גאולה אריכתא וכו'. אמנם אפשר דכל כי הני מילי המשלימים ת' שנה היה לפי שעה להוציאם מארץ מצרים ונתקיימו ת' שנה בצד מה. אך לפי האמת ת' שנה אכתפייהו וצריכים להשלים. והועילו החשבונות הללו להוציאם שאם לאו היו נטמעים בסט"א שערי טומאה ן' שהוא ר"ת שט"ן. וגם שיצאו ברכוש גדול שאם לא היו חשבונות אלו להשלים ת' שנה לא היו זוכים ברכוש גדול שההבטחה היתה אחר ת' שנה וז"ש ברוך שומר וכו' ברוך הוא הני תרי ברוך חד על ההוצאה לפני הזמן וחד על רכוש גדול והוא אומרו שהקב"ה מחשב את הק"ץ כלומר הק"ץ שנים הנותרות לעשות מ"ש לאאע"ה ואחרי כן יצאו ואם לא חישב הק"ץ לא היו יוצאים עוד ולא אפי' אחר ת' שנה. וגם להוציאם ברכוש גדול שנאמר וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אחר ת' שנה ולכן חישב את הק"ץ. אבל לפי האמת צריכים גליות להשלים ת' שנה כמדובר:
ואפשר לכוין בזה שארית הפ' באיוב סי' כ"ח קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות פרץ נחל מעם גר וכו' בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור והחכמה מאין תמצא וכו' אשר הרב מהר"ר העשל ז"ל פתח בו ופירש ק"ץ שנה הנשארים מגזרת ת' שנה שם לחשך דהלילות חשב כימים עכ"ד כמש"ל והשתא מפרש דה' עשה זה ברחמיו והטעם ולכל תכלית הוא חקר לברר ניצוצות הקדושה מהסט"א אבן אופל וצלמות ואלו נשארו עוד נאבדו כי הם הניצוצות שהיו בסדום והרשיעו מאד ואבדם וז"ש פרץ נחל מעם גר וכו' עד בחלמיש שלח ידו וכו' שכל פסוקים אלו הם המדברים בעניני סדום והם נשמות ישראל שבמצרים כמ"ש האר"י זצ"ל והיו מתבררים וכן בצורות יאורים בקע שהם ב' בנות לוט שיצאו ב' פרידות טובות כמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל וכל יקר ראתה עינו נשמת המשיח וכל זה גרם חטא אדה"ר וז"ש מבכי ממבוכת אדה"ר נהרות חבש נהרות המושכות הנשמות חבש בתוך החיצונים כמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל ועל יד על יד תעלומה יוציא אור וזה טעם קץ שם לחשך כדי שלא יאבדו ומי יקבל התורה וז"ש והחכמה מאין תמצא וכו' וכל הכתובים הנמשכים בשבח התורה ובזה יבואו על נכון הכתובים בס"ד:
פסקה ה
היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' פיר' הר"ד אבודרהם ז"ל דקאי על הבטחה של בין הבתרים כלו' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לנו גם כן במה שיצאו הם ממצרים כאלו יצאנו אנחנו וכתב עליו הרב מלכי בקדש וז"ל ואחרי המחילה רבה אינו נכון דא"כ הול"ל ולא אחד ומדקאמר שלא משמע שהוא נ"ט למה דלעיל עכ"ל ויתקיים במקצת פי' הר"ד אבודרהם במשז"ל שד' גליות אלו נמשכות מגלות מצרים דלהיות שיצאנו לפני הזמן לזה הוצרכנו ללכת בגליות והשתא א"ש היא שעמדה דהבטחה בין הבתרים היא שעמדה לאבותינו ולנו בגליות שלא אחד וכו' דכל זה בא משארית ת' שנה:
וראיתי שם להרב מלכי בקדש הביא שמצא בס' ברית משה דמהו היא ועוד מאי קאמר לאבותינו אלא יובן עם הא דפירש"י וירעו לנו ולאבותנו שהיו האבות מצטערים בקבר ופירש"י בפ' בהוציאך את העם בזכות התורה שעתידים לקבל ומשמע דאי לאו תורה לא היה מוציאם והיו מצטערים האבות וז"ש היא כלומר התורה עמדה לאבותנו בקבר להניחם מצערם ולנו דורות ראשונים ואחרונים ונ"ט איך התורה עומדת לנו ואמר שלא אחד וכו' והקב"ה מצילנו מידם בזכות התורה עכ"ד ואפשר למתק הענין ולהרחיב הדברים כי מ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ת' שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא המקרא דמייתי דעליה קאמר היא שעמדה הכונה דבזכות התורה נגאלנו ממצרים כמ"ש בהוציאך את העם וכו' דבזכות התורה נגאלים כאמור וגם גאולה אחרונה במהרה בימינו בזכות התורה במ"ש רז"ל ע"פ גם כי יתנו בגוים וכו' ולפי דעת המפרשים כי שמ"ד שנים נשארו מת"ל כי לא היו אלא פ"ו בקושי השעבוד וכתבנו כי פרד"ס גי' שמ"ד דהעוסק בפרד"ס בן חורין מגלות הנקרא שמ"ד שהוא לתשלום שמ"ד שנה הנז' כמ"ש הרב תורת חיים בחולין דף צ"א. והוא מ"ש הקב"ה וגם את הגוי אשר יעבודו על מצרים ולרבות שעבוד ד' מלכיות ר"ת שמ"ד דן אנכי ואחרי כן בין מארץ מצרים בין מד' גליות יצאו ברכוש גדול היא התורה שנקראת הון ועושר והוא הרכוש האמיתי וכמ"ש עתיר סלעין וכו' והכונה יצאו בעבור רכוש גדול היא התורה. וע"ז אמר היא שעמדה היא שרומז לתורה וכמ"ש בפתח עינים דכתיב עץ חיים היא שעמדה לאבותנו ולנו וכו' והקב"ה מצילנו מידם שהעוסק בתורה הוא בן חורין חירות משעבוד מלכיות וכמ"ש פ"ק דבתרא אין פורענות בא אלא בשביל ע"ה. וגם בזכות הת"ח ניצולים הכל ואחז"ר ראיתי להרב ש"ך עה"ת שכתב יצא"ו ברכ"ש גי' זו התורה ע"ש ואפשר לרמוז בארץ לא להם ס"ת גי' ס"מ שבארץ מצרים הסט"א ערות הארץ וגם רמז שה' אלהים גי' ת"ל יתמתקו ויהיו ה' הויות גי' ק"ל כס"ת בארץ לא להם דהיינו שיעבדו פ"ו שנים והד' חלקים יעלו פרד"ס ויגאלו. ולפי הפשט ברכש גדול הוא ביזת מצרים ופרק חלק אמרו דהוי שכר עבודתם וכן ברכ"ש אותיות בשכ"ר ואחז"ר ראיתי להש"ך שכתב ג"כ לדרכו שהוא אותיות בשכ"ר ע"ש:
והן עתה בא לידי ספר שנדפס מחדש זה שמו גבעות עולם והוא להרב הגדול חסידא קדישא מר קשישא כמהר"ר יוסף קוב"ו זלה"ה אשר היה אב"ד ור"מ בעיר גדולה לאלהים שלוניקי יע"א בדור שלפני פנינו ושם ראיתי שפירש פסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שהבי' המגיד בפסק' הקודמת. ועכשיו שבא לידי הס' הנחמד הנז' אמרתי ויהי מה אציגה נא עמך אמרי קדוש בדף קי"ג ע"ב שדקדק דהכ' פתח בתרתי ועבדום ועינו אותם ואח"כ אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והול"ל אשר יעבודו ויענו ופי' בהקדמה שהביא משם ילקוט חדש דהקב"ה גזר על ישראל עבדות ושעבוד וגזרת העבדות נתבטל עם יוסף שנמכר לעבד כמש"ה לעבד נמכר יוסף ולא נשאר להם אלא שעבו' ע"כ והנה המצריי' לא עשו כן אלא עשו בישראל שניהם שעבוד ועבדות כמ"ש ויעבידו את בני ישראל בפרך וארז"ל בפה רך כלומר שעבוד לבד אבל אח"ך בעבודה קשה בחמר ובלבנים כלומר שלקחו אותם לעבדים שיעשו בחמר ובלבנים מה שלא היו חייבי' דכבר נתבטל גזרת עבדות עם יוסף א"כ א"ש דמשו' הכי לא אמר הקב"ה שידונם אלא על העבדות לבד משום שאמר הקב"ה על ששעבדו בהם אין ראוי לדונ' משום שגזרה היא מלפני שהם חייבים שעבוד וציוויי הם עושים אבל מה שעבדו בהם דן אנכי משום שלא היו חייבים עבדות שנתבטל ע"י יוסף והיה שלא כדין ז"ש ועבדום ועינו אותם שיעבדו וישעבדו בהם ואעפ"כ אשר יעבודו דן אנכי שצפה הקב"ה דגזרת העבדות יקויים ביוסף ולא ישאר לישראל אלא גזרת השעבוד:
ובזה פירש הרב הנז' מאמרם ברבה אל מדבר שור אין אנו מוצאי' שיש מדבר ששמו שור ומהו מדבר שור אמר ר' יצחק בזבות אברהם שדברתי עמו וגם את הגוי אשר יעבודו שכתוב בו בין קדש ובין שור והוא תמוה אמנם הכונה בזכות אברהם שדברתי עמו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שיעשה בהם דין בשביל העבדות שעשו בישראל בחמר ובלבנים וממה שעושה דין על העבדות לבד ולא על השעבוד הוא ראיה שאינם חייבים העבדות שעבדו בהם בחומר ולבני' דאם היו חייבים לא היה עושה דין על העבדות וא"כ אם הקב"ה היה טובע ישראל בים בשביל שהמרו על הים בים סוף וארז"ל שהיה טיט ואמר ראובן לשמעון טיט במצרים טיט בים חומר ולבנים במצרים חמר מים רבים בים וע"ז נתחייבו אך אז יאמרו בגוים שדין מצרים על העבדות בחמר ולבנים אינו דין אמת מאחר שהיו חייבים ישראל והראיה שנטבעו בטיט ובחמר לפי שיצאו קודם זמנם ולא היו תשלו' הזמן שהיו חייבים וא"כ היה חילול ה' ולזה ניצולו ונמצא שהסיבה היה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וזה היה שנסעו מן הים אל המדבר זהו תורף דברי הרב ז"ל:
ואפשר להרחיב קצת דברי הרב הנז' כי הנה אמרו בזהר הקדוש ע"פ ויאמר אל עמו דהשר של מצרים היה מכניס בלב המצריים ומלכם להרע לישראל ע"ש והשר מצבא המרום ידע דהעבדות נתבטל בעבור יוסף הצדיק ע"ה ומשו"ה אשתפוך חמימי עליו ועל עמו והיינו דכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו את ריבה אל השר הצורר ישראל. והקב"ה שגלוי וידוע לפניו כי ישראל ימרו על ים בים סוף אלמלא זכות אברהם אע"ה אשר מילא העולם חסד וגם כשהלך בין קדש ובין שור כתיב ארצה הנגב ופירש הרב ש"ך על התורה דהיה מבקש ארץ הנגובה מצדקה כדי להגדיל לעשות צדקה וחסד וללמדם לעשות כמעשהו. לא היה אומר לו השי"ת וגם את הגוי אשר יעבודו כי ידע הקב"ה דמזה ימשך שלא לעשות דין בישראל על הים. אמנם זכות אאע"ה היא שעמדה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו. והיינו דאמרו רז"ל בזכות אברהם שדברתי עמו וגם את הגוי אשר יעבודו שכתוב בו בין קדש ובין שור כלומר דשם כתיב ארצה הנגב בין קדש ובין שור שלמד וקיים מעשה הצדקה כאמור ובזכותו הגם שידע הקב"ה שימרו על הים דאמרו במצרים טיט וכו' עכ"ז בעבור אברהם אע"ה אמר וגם את הגוי ונמשך הצלת ישראל כמ"ש הרב הנז' דגדולה צדקת אברהם וצדקה תציל ממות שנתחייבו ישראל:
ובזה יובן פ' ויקם מלך חדש על מצרי' אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו וכו' ובזהר הקדוש פירשו דקאי על שר מצרים דהוה מאיך וקם ויאמר אל עמו דהיה מכניס בלב אומתו ומלכם לרעו"ת ביעקב כמ"ש בסמוך וזה התמיה אשר לא ידע את יוסף שנמכר לעבד ועי"ז נתבטל העבדות ועם זה נמצא שאינם חייבים כי אם שעבוד והוא הכניס בלב פרעה ומצרי' לענות' בכל מיני עבדות וישימו עליו שרי מסים למען ענותו דייקא וימררו וכו' אשר לא כדת וז"ש רז"ל עשה עצמו כאלו לא ידעו דבשמים ממעל נודע לשרים של מעלה דנתבטל גזרת העבדות:
והשתא אשכחן טעמא חדתא בצאת ישראל ממצרים בחצי זמנם לרד"ו שנה כי בעבדות ושעבוד נגזר עליה' ת' שנה וכאשר לעבד נמכר יוסף נתבטל העבדו' והוא חצי הגזרה רק זה נשאר השעבוד וחצי הזמן ובכן בני ישראל יוצאים ביד רמה כדין וכהלכה. ואפשר כי זה רמז יוסף הצדיק ולאביו שלח כזאת כה אמר בנך יוסף רדה אלי אל תעמוד דבר גדול דיבר דע אבי כי רד"ה אלי רד"ו כבר נתקיים בי כי לעבד נמכרתי וא"כ לא נשאר אלא חצי הזמן ואין פחד שיטמעו בן' ש"ט וז"ש אל תעמוד כלומר בגלות וזרע יעקב צדיק ונושע. ואפשר לתת טעם שנתקיים ביוסף כי למדנו מדברי רבינו האר"י זצ"ל כי גלות מצרי' היה להוציא לאור ניצוצי קריו של אדה"ר בק"ל שנה. ויוסף הצדיק כתב הרב המפורסם מהר"ר בצלאל בס' קרבן שבת דיוסף הצדיק הי"ל נפש מאדם הראשון ע"ש והשתא אתי שפיר שנתגלגל הגלות באמצעותו גם מה שנמכר לעבד ועינו בכבל רגלו וברזל באה נפשו י"ג שנים בהיות הוא עצמו נפש אדם הראשון היה בירור גמור על ידו אגב דוחקיה ואשר עמד בנסיון ועל כן היה י"ג שנים גימ' אח"ד כי היה מיחד ומברר ניצוצי אדה"ר בקרי ומעלה אותם מרשות הרבים הקלי' ומכניסם ברשות היחיד ביחוד גמור ועל כן נתנסה בדבר ערוה נסיון מופלא ועצום יתר מאד בכמה שנים כמשז"ל אשר הסיתה אותו אשת פוטיפר בכמה מיני פתויים מאד מאד והוא כבש יצרו וניצול ובזה היה מעלה רב תבואות בכח שור זה יוסף ונתבטל חלק העבדות:
ויתבארו בהקדמה הנז' פ' ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה. והדקדוקים מורגשים. ואפשר דהכוונה ותרא את עני אבותינו במצרים שעינום בעבדות מה שלא היו חייבים והבטחת וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ומטעם זה ואת זעקתם שמעת על ים סוף מפני שהם המרו על ים סוף והיו אומרים חמר ולבנים במצרים חמר ולבנים בים ועל זה מדת הדין היתה רוצה ששונאי ישראל לטיבועי"ן יותנו ודינא קטב"ע ואולם בעבור כי מראש מקדם ראה עני אבותינו ואמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ועל זה באו המכות ותתן אותות ומופתים כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי ידעת כי הזידו עליהם שהעבדו' נתבטל וכבר ידע שר של מצרים זה ועכ"ז הכניס בלבם לענותן בעבדות מופלא על כן אף שהמרו בים סוף כדי שלא יאמרו דהמכות היו על מגן שהיו ישראל חייבים וסופם הוכיח לזה ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותעש לך שם כהיום הזה דכדין הבאת עליהם המכות ולכן והים בקעת וכו':
ועם האמור אפשר שיובן מאמרם ז"ל הים ראה וינוס מה ראה ראה ארונו של יוסף וכו' הכונה דמן הדין מדת הדין הרומזת לים היתה רוצה להטביעם שהמרו על ים סוף. אבל ראה ארונו של יוסף שהוא ביטל העבדות ועל כן לקו במכות ועתה אם יוטבעו ישראל יש חילול ה' ח"ו ולכן ראה וינוס ויצא החוצה דכתיב ביוסף שעמד בנסיון ועבדות לכפר ולברר ניצוצי קריו דאדה"ר ומזה נמשך דמוכרח להציל ישראל כמדובר:
ואל זה אביט מאמרם ז"ל המפורסם דבר נא באזני העם בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' הכונה דלקושטא דמילתא לא היה לישראל טענת רכוש גדול דרחמנא אמר ועבדו' וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וישראל לא היו חייבים עבדות רק פרעה ועמו הזידו עליהם כאמור ומאמר ה' הוא למי שקיים עינוי ועבדות כאחד וישראל לא היו חייבים בעבדות כי אם שעבוד ואם פרעה הרשיע כבר לקה. אך כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם דבין כך ובין כך נתקיים שעבדו ונשתעבדו הגם שלא היו חייבין. ואחרי כן יצאו וכו' לא קיים לזה בבקשה וכו':
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו אפשר במה שידוע שכל כח הסט"א הוא בעונותינו שטורף ניצוצי תורה ומצות וזהו חיותם ומן הראוי היה שהסט"א תחזיק לנו טובה שבעבורינו יש לה קיום ואדרבה עולה ומשטין יורד ומקטרג וכמ"ש בזהר הקדוש וז"ש עומדים עלינו עומדים ומתקיימים בשבילנו והיינו מכח עונותינו דוקא יש להם קיום ועכ"ז לכלותינו שמדתם להרע כאמור:
ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד מה בקש לבן וכו' אפשר דבלילה הקדושה הזו החיוב הוא לעסוק ביצ"מ דוקא אכן אם לצורך הבנת ענין יצ"מ נדבר בענין אחר ונחזור בענין יצ"מ שרי וז"ש צא ולמד מה בקש וכו' צא מענין יצ"מ ולמד כדי להבין על מתכונתו הדבר ביצ"מ כי בקש לבן לעקור הכל והיינו שהוא ידע מגזרת בין הבתרים שאמר ה' לאאע"ה כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום ועינו אותם ולזה חשב לעקור את הכל כמ"ש בתניא דמכח הגזרה בא ע"ש והוא רמאי מראה טלפים שהוא מקיים גזרתו ית' והוא מבקש לעקור את הכל והקב"ה אמר ועבדום וכו' ואחרי כן יצאו וכו' וז"ש לבן הארמי שהיה רמאי שרצה לתלות בגזרתו ית' וז"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע כי כך גזר האל על זרע אברהם למען ענותו וזהו יש לאל בעבור האל לקיים גזרתו. אלא שאמש אמר אלי וכו' כנראה דעדיין לא הגיע עת הגזרה. ויליף דבקש לעקור את הכל מדכתיב ארמי אובד לשון הווה ומזה אנו למדים דבקש לעקור את הכל ומחשבה רעה מצרפה כאלו עשאה ולכן כתיב אובד לשון הווה דמבקשים ממנו דמיהם ודמי זרעיותיהם עד הסוף. ואפשר לרמוז דס"ת ארמי אובד אבי וירד ידיד כלומר דבהיותו יעקב שלם והוא ידיד עכ"ז ארמי אובד ולכך השכינה עמו להגין עליו וזהו מצר"ימה גי' שכינה ועוד אפשר דקאמר בקש לעקור את הכל כמ"ש דבת פוטרת מן היבום דכתיב ולא ימחה ומי שיש לו בת אין שמו מחוי ועמ"ש בראש דוד דף קכ"ז סוף ע"א אם כן מדקאמר אובד אבי היינו ע"ד שמו מחוי דל"מ דליכא בן אלא אפי' בת ובת הבן וכיוצא וא"ב מינה יליף דבקש לעקור את הבל ודוק:
ואומרו ויגר שם אפשר דהכונה דהתחלת הגרות היה במצרים לאפוקי במקום אחר משנולד יצחק וכו' לז"א ויגר שם כלומר שם אני קורא כי גר יהיה זרעך ולא בשאר מקומות קודם ירידתם למצרים. וכי תימא אא"ב דמשנולד יצחק מתחיל הגירות ניחא דמשכחת לה ת' שנה אלא אי אמרת דבמצרים התחיל הגירות צא ופרנס לי במספר ת' שנה. לז"א ויהי שם לגוי גדול עצום ורב כלומר התירוץ הוא שהיו כמה פעמים ששים רבוא ועי"ז אימעוט שני הגלות כמ"ש המפרשים:
והרב מהר"ם אלשיך הביאו בס' מלכי בקדש פירש במ"ש פ"ק דשבת בשביל שני סלעים מלת נתגלגל הדבר וירדו למצרים ומי גרם זה לבן שנתן לו לאה ועי"כ לא היה יוסף בכור ראשון ועי"ז נתקנאו אחיו וז"ש בשביל ארמי שבקש לאבד אבי נתגלגל שירד למצרים ע"י שנתן לאה ברמאות עכ"ל ואפשר לפי זה לפרש דברי המגיד כי הוא מפרש ארמי אובד אבי על מחשבתו אשר חשב להרע ולעקור הכל כמו שמפורש בדבריו בסמוך דמהאי קרא מייתי ראיה שבקש לעקור הכל. והדר מפרש המגיד:
פסקה ג
וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. והנה בפסיקתא זוטרתי כתוב וז"ל ארמי אובד אבי העלה הכתוב על לבן הארמי כאלו הוא אבדו ליעקב אבינו מלמד שבקש לעשו' ולא עשה וכן הוא אומר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וגו'. וירד מצרימה אנוס על כרחו עפ"י הדיבור שנאמר לאברהם אבינו כי גר יהיה זרעך עכ"ל. ומדברי מהר"ם אלשיך למדתי לפרש בסגנון זה כי הנה בהאי קרא ארמי אובד אבי וירד מצרימה יש לפרש דהכי קאמר ארמי על ידי רמאותו אובד אבי ממש עבר והוה. כי מכח שרימה ליעקב אע"ה בלאה נולד יוסף באחרונה ונתקנאו בו אחיו ונתגלגל וירדו למצרים והעבידום ע"ז ודין גרמ"א שמתו ד' פעמים ששים רבוא בחשך שהיו רשעים כי נטמעו בגלולי מצרים. ועי"ז הוצרכנו לצאת בחצי הזמן של ת' שנה שכבר היו נטמעים בש"ט ומזה נמשכו הגליות להשלים ת' שנה והחרבנות שנהרגו כמה רבבות בחרבנות ובגליות ועשרה הרוגי מלוכה וגם יש סברא שעיקר הגליות בשביל מכירת יוסף ונמצא שהוא אובד ממש את ישראל בפועל כמה רבבות כמעט אין מספר שהכל נמשך מהרמאות שעשה בנתינת לאה:
אכן המגיד והפסיקתא לא בחרו בפירוש זה דהגלות של מצרים נגזרה גזרה במעמד בין הבתרים ואלמלא לא היה ענין יוסף היה מתגלגל על ידי דבר אחר כמ"ש מהרש"א בחידו' אגדות פ"ק דשבת על קו' התוס' שם ע"ש ולכן פירש ארמי אובד אבי שבקש לעשות ולא עשה וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור שאמר לאאע"ה כי גר יהיה זרעך כלומר שאין שייכות ללבן על זה של גלות מצרים:
ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע וכו'. אפשר דקשיא ליה דמאחר דידענו נאמנה דירד לקיים גזרת בין הבתרים וכמ"ש בסמוך אנוס על פי הדיבור א"כ ודאי מעת ירידת יעקב אע"ה למצרים נחשב מהגלות כי כן הרד"ו שנה שישבנו במצרים נמנים מירידת יעקב אע"ה וא"כ למה הוצרד לומר ויגר שם הא ודאי פשיטא דנחשב גרות ועבדות. ותירץ מלמד וכו' והענין דאשכחן דעניני האבות כלם הנה הנם סימן לבנים כמשז"ל והרחבנו הדיבור בזה במקומו. וה"נ מחשבת יעקב אע"ה ובניו היתה לגור גרות בעלמא ולא להשתקע חס ושלום. ואהניא מחשבה ודיבור שלהם להושיע ישראל שלא יטמעו בשערי טו' כי כפסע ביניהם ובין המות הנצחי ולא יזכר שם ישראל עוד כי היו נשקעים ירדו לשערים עם ה' ש"ט ויאבדו מן הקדושה לגמרי. ובזכות מחשבה ודיבור של יעקב אע"ה ובניו לא נשתקעו ישראל וה' הצילם. וקרא להכי הוא דאתא ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור לאשמועינן דהיא שעמדה לישראל ומייתי קרא כי כה אמרו השבטים לפרעה לגור בארץ באנו:
פסקה ד
במתי מעט כמ"ש בשבעים נפש ירדו אבותך מצרימה וכו'. הנה כתבו המפרשי' משמא דגמ' רבינו האר"י זצ"ל שמה שגלו ישראל בד' רוחות העולם ואמרו רז"ל שגלו בכל ע' אומות היינו כי בחטא אדה"ר כל ניצוצי נשמות הכלולות בגופו נפלו בעמקם של קליפות וגלו נשמות הקדושות ונתערבו תוך הרע וע' שרי אומות העולם כל אחד נטל חלקו והם חיותם. וקדושתו יתברך משפיע מזון לאותם נשמות הקדושות האסורות תוך הקלי' ועי"ז הם נזונים בדרך האילן הממשיך מזון לפרי ומשם יומשך לעלין ולקליפות וכאשר תסתלק הקדושה מהם הם מתים כדרך האילן שכאשר נגמר הפרי מתיבשים העלים והקליפות וכל זה הברור בכח תורה ומצות ובכח השכינה כ"י המתלבשת והיא אש אכלה והיא מלקטת ניצוצי הקדושה ועל ידי פריה ורביה ושאר מצות ות"ת ותפלה מכניעים כח הקליפות וניצוצות נתזין מהם מנשמות קדושות ועולים לקדושה. ולכן הוצרכו ישראל לגלות עם השכינה כ"י בכל ע' אומות אשר שם ניצוצות הקדושה ללקטם. וד' רוחות העולם סוד ד' נהרות והראשון הוא פישון וכן מצרים ירד בראשונה וע"י מצות פו"ר והעינוי בכח השכינה ביררו מרפ"ח ניצוצות שנפלו בקליפות סך ר"ב ניצוצות וכן תקנו ניצוצות קרי של אדה"ר בק"ל שנה ועשו למצרים כמצולה שאין בה דגים זהו תורף הקדמות גורי האר"י זצ"ל ונהירנא שהביאם הרב מהר"י שאול בס' קול יעקב ע"ש באורך:
ובזה אפשר לפרש פ' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל ואמרו רז"ל קצו בחייהם. והכונה כי ע"י החמר והלבנים ושאר עינויים היו מתבררים ניצוצי הקדושה ופרים ורבים ושומרים אות ברית קדש ועל ידי זה הורסים מעמד ומצב הקליפה וכאשר כתבנו בעניותנו בס' הקטן ראש דוד דלהוציא נשמה הקדושה מהקלי' דינא הוא לקעקע כל הבירה דלא שייך בהם תקנת השבים בישראל עיין שם באורך פ' בלק דף קכ"ו וז"ש וכאשר יענו אותו לפי הענוי שהם מענים כן ממש לפיהן ישיב גאולת ניצוצי הקדושה ומתבררים ופורצים בקליפה דליקח נשמה אחת מקעקעים מערכה גדולה ומצב מעמד הקליפה והיינו דקאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה שניצוצות נתזין ופרים ורבים. וכן יפרוץ בקליפה הריסה ונתיצה. ועי"ז ויקוצו מפני בני ישראל קצו בחייהם ממש שרואים שחיותם מתמעט יום יום כי חיותם הם ניצוצות הקדושה ויום יום מפרקי מינייהו צוורני צוורני והם נשמות ישראל. וזה אפשר שהוא כונת הכתוב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כלנו מתים דלהיות כי ישראל עשו בירור גמור מניצוצות הקדושה היו מרגישים בעצמם שחיותם מתמעט וז"ש למהר לשלחם כי אמרו כלנו מתים ועד שלא יגמרו הברור כלו נמהר ונשלחם אולי ישאר איזה ני' הקדושה ולא ימותו לגמרי:
ועל פי זה אפשר לרמוז בהקדמות הנז' מסרה ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים ויוציא עמו בששון ויוציא נוזלים מסלע ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות. ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים כמו שהאריך רבינו האר"י זצ"ל בס' הכונות בדרושי פסח שהכור מזכך ומנקה הכסף והזהב מן הסיגים וישאר אך את הזהב והכסף ברים ונקיים וכזו וכזה היתה ארץ מצרים לישראל לברר ולזכך נשמות ישראל ולהוציא ני' הקדושה מן הסיגי' אשר נתערבו בם עש"ב וכשם דבצאת הזהב והכסף מהכור ניכר תפארתם והדרם כן ישראל. הוא אשר דיבר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז הוא הסט"א והמצריים ויצאו מהכור אחר שנתלבנו ונתבררו היתה יהודה לקדשו ונגלה כבוד ישראל והדרם. וזהו ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים אשר שם נתלבנו ונתבררו הניצוצות ועלו אל הקדש פנימה וזהו היתה יהודה לקדשו כי תחת היותם בעמקי הקליפות פורץ הן להם לקליפות ויעלו אל הקדש. ובא הרמז ר"ת מכור הברזל ר"ת גימט' אדם רומז על האר"ש שנתבררו ניצוצי קרי של אדה"ר בק"ל שנה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. ואפשר כי אדה"ר פירש מאשתו בק"ל שנה יען קבל נדוי על עונו ומנודה אסור בתשמיש המטה כי החמיר על עצמו הגם דקי"ל לקול' דמנודה מותר (ועמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח ריש סי' ר"ם) ובריש ס' מדרש בחידוש כתב דהיה נעצב מאד ובתענית והיה אסור בת"ה כתענית צבור ע"ש:
ועוד בה ויוציא נוזלים מס"לע גימט' רב עם ב' כוללי' רמז לר"ב חלקי ניצוצות שבררו מהרפ"ח ניצוצין כמדובר. ובמה זכו לזה על כן אמר ויוציא עמו בששון זו מילה כמ"ש פ"ק דמגילה וששון זו מילה כי שמרו ברית קדש הן בפו"ר הן שנשמרו מזנות בנשג"ז ושם י"ה מעיד עליהם ולזה זכו לברר הכל. ואף גם זאת על ידי התורה שנתרצו לקבל ואמרו בזהר הקדוש כל מאן דעסיק באורייתא איקרי בן להקב"ה וז"ש ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר שקשר לו כתר בהר סיני ואת העדות זאת התורה:
וכבר כתבו ז"ל דאלמלא זכינו ולא נעשה העגל היה חרות ממלאך המות וחירות משעבוד מלכיות ונפטרנו מד' גליות בגלות מצרים כי ע"י הרעב באו משבעים אומות במצרים ונמצא שהיו משועבדים לע' אומות ויצאנו לחירות מכלם, וידוע דשרש ישראל ע' נפש כנגד ע' אומות. ומעתה נבא לעניננו ואפשר דזה רמז ויגר שם במתי מעט פי' בעד מתי מעט הם ניצוצות הקדושה אשר כמעט היו מתים בקליפות דרגא דמותא ולהכי אפיקיה בהאי לישנא מת"י מעט וימעטו וישוחו ולזה ויגר שם. ומלבד הפשט יטמין ברמ"ז סו"ד זסב"ר לברר ניצוצות הקדושה במתי מעט ולכן היה שעבוד חמר לבנים תבן חמר כי הקרי יוצא על ידי רמ"ח אברים ופוגם בכלם כמשז"ל ולכן עבדו בחמ"ר גי' רמ"ח להוציא הנשמות לבני"ם נטעי נעמנים ולכן היה שעבוד לבנים. תבן גימט' במת"י. וע"י השעבוד ויהי שם לגוי גדול כלפי מה שהיו מתי מעט עתה הם גוי גדו"ל עצום נגד ני' קרי שעלו ע"י זיווג ונולדו בנים כשרים זרע קדש וזה רמז עצו"ם גי' דב"ר שהוא לשון זיווג. ור"ב כנגד ר"ב חלקים שביררו מרפ"ח כדבר האמור:
והוא אשר דיבר המגיד במתי מעט כמו שנאמר בע' נפש ירדו אבותיך מצרימה כלומר בע' נפש נגד ע' אומות אשר היו במצרימה ובכח השכינה אשר עמם כי תיבת מצרי"מה גימט' שכינה ירדו למצולות הקליפות לברר הנשמות וניצוצות הקדושה. ועתה שמך ה' אלהיך כככבי השמים לר"ב כתיב רמז ר"ב חלקי רפ"ח שביררו:
פסקה ה
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. אפשר במ"ש המפרשי' משם ס' סוד ה' דע' אומות הם ועשרה נתנם לאברהם אע"ה נשארו ששים וח"ו יש מקום לומר דישראל בטלים בששים אבל קי"ל דאם הדבר ניכר אין לו ביטול וישראל הם ניכרים ומובדלים ואין להם ביטול עכ"ל ובפסיקתא פ' תבא אמרו וז"ל מלמד שהיו ישראל מצויינין שם שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונין מן המצריים מסומנין היו וידועים שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים עכ"ל וז"ש ויגר שם במתי מעט וכי תימא שם במצרים היו ע' אומות כמו שכתבנו בסמוך וא"כ יש ס"ד ח"ו דנתבטלו ישראל לז"א ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם כלומר אין מקום לומר שישראל הם בטלים בס' דהיו ישראל מצויינין במלבושם ומאכלם ולשונם מסויימין כמשז"ל בפסיקתא ודבר הניכר אינו בטל וז"ש מלמד כי לימד לנו דין דדבר הניכר אין לו ביטול. ועפ"י הקדמה הלזו שמעתי מפה קדוש מורינו הרב המופלא סבא קדישא מהר"י הכהן זלה"ה בעל בתי כהונה שהיה מפרש כתוב הדר הוא בישעיה סי' ס"א ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' הכונה בגוים זרעם הגם שיהיו בגלות בין הגוים וצאצאיהם בתוך העמים עם היותם ביניהם ובתוכם. וכי תימא דינא הוא דלבטלו כדבר הבטל בס' אשר הן חליפות למו ואיך אמרת ונודע בגוים וכו' לז"א כל רואיהם יכירום וכיון שהדבר ניכר אינו בטל בס' גם זרע יעקב ידועים וניכרים ושפיר קאמינא ונודע בגוים וכו' ודברי פי חכם חן הוצק יושב בשמים יצחק זלה"ה:
לגוי גדול ועצום כמו שנא' ובני ישראל וכו' אפשר לומר דרך רמז נמשך למאי דכתבינן בעניותין בסמוך כי גלות מצרים לברר ני' קרי מאדה"ר בק"ל שנים. ועל פי זה אפשר לתת טעם למה שיעקב אע"ה סבל צרות רבות בק"ל שנים כמו שאמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים. ואחרי כן חי שבע עשרה שנה בשלוה והשקט במצרים. והענין כי יעקב אע"ה תקן עון גלוי עריות דאדה"ר כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל והוא רמוז בזהר הקדוש ויעקב שופריה דאדה"ר ולכן ק"ל שנה היה בצער נגד ק"ל שנה דאדה"ר וז"ש מעט ורעים דהני' נתמעטו והיו רעי"ם בסוד רע שהוא קרי. ואח"ך שתקן ג"ע דאדה"ר חי שבע עשרה שנה שהוא טו"ב יסוד צדיק כי טוב. ואפשר זהו סמיכות פרשת ויגש ופ' ויחי ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב מא"ד אותיות אד"ם רמז דני' אדה"ר נתקנו ובאו דרך ישר בזיווג ועל כן ויחי יעקב טו"ב שנה בארץ מצרים ערות הארץ להורות כי השג השיג והצל הציל ותקן לכן חי טוב שנות מספר טוב לצדיק:
ואפשר כי זה רמז המגיד ושם בסתר כי עצו"ם גי' דבר שהוא זיווג כמש"ל שבאו הנשמות על ידי זיווג דור דעה ונתקנו ומייתי ראיה טובה תוכ"חת מגולה כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו וכו' במאד מאד ותיבת מאד אותיות אדם שכל אלו ני' אדה"ר ובאו הנשמות כתקנן דרך זיווג. ותמלא הארץ אותם רמז שכל הני' עולים לארץ העליונה מלכותא קדישא ושם נתקנים ומשם באים כסדרן דרך זיווג וזה רמז ובני ישראל פרו וכו' מא"ד ני' אדם שעלו ותמלא האר"ץ אותם שכינת עוזנו ומשם באו דרך גבר דרך ישראל איש לאה"לו:
פסקה ו
ורב כמו שנאמר ואעבור עליך וכו' ראיתי בסידור הרב יעבץ שכתב אחר ערום ועריה בפירושו וז"ל ולא היה זכות בידם להגאל לפיכך נתנו להם ב' מצות דם מילה ודם פסח שבזכותן נגאלו כמ"ש עה"פ בדמיך חיי לכך היה מנהגו של אמ"ה ז"ל לו' כאן ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וא"ל בדמיך חיי וא"ל בדמיך חיי וכן אנו נוהגים אחריו מ"מ לא העמדנוהו בפנים באשר לא ראיתיו עד הנה כתוב על ספר ושלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק בהיותו שלא כסדר הכתובים עכ"ל ונעלם ממנו שהוא נסחת האר"י זצ"ל ועוד שהוא מעיד שכך הוא הנסח הקדום. והנה בספר הכונות שסידר מהר"ש וויטאל כתוב בדרוש ראשון סוד הפ' הזה ואעבור עליך וכו' ואח"ך כתב ולסיבה זו תקנו מסדרי ההגדה פ' זה באמצע סדר הגדת ליל פסח עכ"ל ובס' הכונו' שסידר מהר"ם פאפיראש כ"ץ כתוב וז"ל ולכן תקנו פ' זה בתוך ההגדה אחר פ' ויהי שם לגוי גדול וכו' ותמלא הארץ אותם אח"ך אומר פסוק ואעבור עליך וכו' עכ"ל הא למדת שהיא נסחת האר"י זצ"ל ומטי בה מהמסדרים סדר ההגדה וגם הוא כסדר הכתובים ואעבור וכו' רבבה וכו':
ואפשר לפרש ונקדים מ"ש הרב קול יעקב דרוש ראשון דף ב' ע"א משם רבו מו"ה מהר"י הכהן ז"ל בכונת הפ' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וכו' עם מה שפירשו הראשונים פ' בכל צרתם לו צר וכו' דכל מקום שגלו שכינה עמהם ואם ישראל בצרתם אינם צועקים על צער השכינה כ"י אלא על צערם וז"ש בכל צרתם לא צר לו צר שהוא קרי וכתיב והכונה דאין צר להם על כי לו צר כ"י אז ומלאך פניו הושיעם ע"י מלאך. אך אם הצעקה היא על גלות השכינה ב"י וזהו באהבתו ובחמלתו שאינם חסים על צערם. אז הוא גאלם על ידו. וההפרש הוא דאם ע"י שליח יש אח"ך שעבוד אך אם הו"א עצמו גואלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם דאין אח"ך שעבוד עכ"ד הראשו' וישראל במצרים מתחילה לא היו מצטערים אלא על צערם דוקא ואינם כדאים לגאלם גאולה גמורה כי עדין לא נשלם הזמן משא"כ אם יצעקו בעד צערו כ"י אז הרבה פתחים לקצר הגלות. וז"ש ראה ראיתי שתי ראיות את עני עמי ראשון הוא ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו דייקא צעקתם מצער גופם וזה אינו מרוצה לגמרי אלא וארד להצילו לעתיד בזמנו. אמנם ועתה ראיה אחרת הנה צעקת בני ישראל באה אלי צועקים בעד צער השכינה כ"י ולכן גם אני ראיתי אשר מצרים וכו' ועתה לכה ואשלחך קודם הזמן וא"כ ישראל צעקו על השכינה כמ"ש בזהר הקדוש ותכף נושעו ומן הראוי שיגאלם הוא יתברך וכן היה לבסוף עכ"ד בקצור ע"ש באורך:
ונראה מדבריו דגאולת מצרים מתיחסת שגאלנו ה' יתברך וק' דהיה אחריה כמה גליות וכשהקב"ה גואל בכבודו ובעצמו היא גאולת עולם. ואפשר שסבר הרב ז"ל דכן היה כי בהר סיני היה חירות משעבוד מ' חירות ממ"ה אלא שעשיית העגל דין גרמא כי נזורו אחור. אמנם רז"ל אמרו בפירוש איפכא הובא בילקוט זכריה סי' תקע"ו וז"ל אמר הקב"ה בעה"ז הייתם נושעים ע"י בני אדם במצרים ע"י משה ואהרן בימי סיסרא על ידי דבורה וברק ובמדין על ידי שופטים וע"י שהיו בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים אבל לעתיד אני בעצמי גואל אתכם ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים עכ"ל הרי מפורש דיצ"מ הגאולה ע"י משה ואהרן ולכך היה אחריה שעבוד:
וגם אני שמעתי משם הרב מהר"ר יהודה הכהן זלה"ה מרבני עה"ק ירושלים ת"ו שהיה מפרש פ' בכל צרתם הנז' באופן זה בכל צרתם לא צר כלומר בכל הצרות שמצאו ישראל לא צר שיהיה להם גאולה ולא תמשך הצרה ועם כל זה לו צר פעם אחרת יבואו להם הצרות והטעם ומלאך פניו הושיעם שהגאולה היתה ע"י שליח בשר ודם ומשו"ה יש אחריה שעבוד. אך אם הקב"ה באהבתו ובחמלתו הוא גאלם בכבודו ובעצמו אז אין אחריה שעבוד וינטלם וינשאם כל ימי עולם ע"כ שמעה אזני כד הוינא טליא מתלמידו של הרב הנז' הוא הרב כמהר"ם מזרחי הרב המחבר פרי הארץ זלה"ה. ובפסוקי ראה ראיתי את עני עמי עמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' שמות משם הרב מהר"ש פרימו ז"ל ע"ש. אכן כפי דרך הרב הנז' בפ' ראה ראיתי וכו' שהביא הרב קול יעקב. אפשר לפרש קראין ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כלומר שלא היית חושבת אלא בצער עינוייך כמ"ש ראה ראיתי את עני עמי ראיה ראשונה שכל צערם וצעקתם על צרתם. ועל זה וארד להצילו לעת קץ. וכנגד זה אמר ואומר לך בדמיך חיי כי עכ"פ ריחם ה' לבשרם שיגאלו בעתם. אך אח"ך צעקו על גלות השכינה ב"י ועל זה חזר ואמר ואומר לך בדמיך חיי כי עתה ממהר הקץ ע"פ חשבונות כמ"ש הרב הנז' והיינו רבבה כצמח וכו' שמטעם הרבוי אחשוב הקץ למהר גאולתכם. שדים נכונו משה ואהרן כמשז"ל ושערך צמח זמן גאולה. ואת ערום ועריה בלי מצות ועע"ז ומשום הכי לא זכיתם שתהיה הגאולה על ידו יתברך ולא יהיה שעבוד אחריה. ואפשר לקיים דרך הרב הנז' ולומר דכיון דענין גאולת מצרים היה תלוי ועומד אם היא גאולה עולמית או יש אחריה שעבוד דאם ישראל אחר קבלת התורה לא יחטאו בעגל היא גאולה החלטית והיה חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות ואם יחטאו בעגל חזרה גזרת הגלות וגם שהכל גלוי לו ית' מ"מ לתת הבחירה בידם דצדיק ורשע לא קאמר ולכן בחכמה עשה ה' ית' דמכת בכורות על ידו והיציאה ע"י משה ואהרן שאם לא יחטאו בעגל אז יאמרו דהגאולה על ידו ממש והיא גאולת עולם ואם יחטאו יוכרע דלא חשיב גאולה על ידו ית' כי המכה היתה על ידו דוקא אך היציאה ע"י משה ואהרן ויש אחריה שעבוד וז"ש רז"ל במאמר הילקוט הנז' דהוברר אחר העגל דלא היתה גאולה על ידו ית':