זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
חושן המשפט · סימן ג
שאלה
איש אחד לקח עשרים פוד קמח מהקמח הנקרא קולקאווע. אשר דרך אותו קמח שכל פוד הוא בשק קטן בפני עצמו וצבור וחתום בזה השק קטן ממקום בואו בנודע. ואח"כ בנסעו להביא את הקמח אצלו בקשו ממנו שני אנשים שיקבל שם גם התשעה שקים קמח שלהם אשר לקחו אצל זה החנוני מאלו הקמח הקולקאווע הנ"ל האחד ארבעה פוד והשני חמשה פוד. ויביאם בעגלתו ביחד עם הקמח שלו בחנם. והוא הבטיח להם ע"ז. ובא שם אצל החנוני וקיבל העשרים שקים קמח שלו. ואח"כ בקש מאתו גם התשעה שקים קמח אשר הניחו אלו שני האנשים. והחנוני מסר לו את התשעה שקים קמח של אלו שני האנשים. ובנסעו עם התשעה ועשרים שקים קמח הללו נשבר אופן מהעגלה. והוכרח להוריק כל הקמח מהעגלה ולילך לתקן האופן. ואח"כ שב עם העגלה וקיבל התשעה ועשרים שקים קמח כמנינם. ובבאו הביתה ראה שחסר חמשה שקים מהתשעה ועשרים שקים הנ"ל שנגנבו או נאבדו בדרך ואי אפשר לידע ולהכיר מאיזה קמח יחסרו אלו החמשה שקים יען כי כל השקים הם שוין ממקום בואם ונתערבו כולם יחד. ועתה שלשה אלו הם באים לדין. וכל אחד אומר אשר הקמח של חברי נאבד ושלי קיים. הדין עם מי?
תשובה
דבר זה לא שמענו אבל כיוצא בזה שמענו להרב בעל ת"ה בסימן שי"ד והובא בקצרה ברמ"א סימן רצ"ב. ובכדי לבאר ולברר דבר זה היטב נביא את דברי התה"ד בארוכה. וז"ל שם ראובן מסר ללוי עשרה זהובים ושמעון מסר לו ששה ובקשהו שיוליכם ממקום למקום והיו גם ללוי עצמו עשרים זהובים בכיסו ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ועל אחריות שלכם אוליכם ויצא לדרכו ובלכתו לדרך ע"י טלטול נתקרע הכיס ונאבדו לו שני זהובים ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו לאיזה מהן יגיע ההפסד אם לאחד או לכולם לפי חשבון. היכי לדיינא דיינא להאי דינא. תשובה יראה דיש לבאר דבר זה יפה מן התלמוד ומפסקי הגאונים ז"ל. ונראה דלוי לא יפסיד כלום באבידה זאת דכיון שהוא מוחזק בכל הזהובים מצי למימר שלכם נפסדו והמ"מ ע"ה והכי אמרינן פ"ב דבכורות והאשר"י פרק התקבל בגיטין מייתי לה הכל מודים באחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב ומת טלה אחד ברשות חברו דמצי למימר שלך מת והממע"ה. וכן פירש"י בפרק התקבל מההוא עובדא דגניבה דנפיק בקולר ואמר ד' מאות זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פקיד ומסיק דקאמר מחמרא כדי ליפות כחו ופירש"י שהיו כל היין באחריותו ואי לא אמר אם החמיצו מקצת החביות היורשים אומרים שלך החמיצו וכתבו שם התוס' דאין ר"ל שיהי' כל ההפסד עליו דמן הדין לא יפסיד אלא לפי חשבון אלא להכי מהני ליפות כחו שלא יפסיד כלל. ואשר"י כתב בשם הריצב"א דנראה לו עיקר שיהי' כל הפסד עליו והביא ראי' מפ"ב דבכורות דלעיל וחלק האשר"י בראית הריצב"א מבכורות דשאני התם שהי' מכבר חלקו של כל אחד מבורר ולכך אמרינן המוציא מחברו ע"ה ושלך מת אבל גבי חמרא דגניבה לא הי' מבורר לעולם חלקו של ר' אבינא לא שייך למימר דשלו הכל נפסד אלא לפי חשבון ונראה דדעת התוס' נמי הכן לחלק דבסתמא לא פליגי אההיא דבכורות. וא"כ בנידון דידן דהי' חלק של כל אחד מבורר כו"ע מודים דאומר להם שלכם נפסד והממע"ה. ואין לומר אדרבה הואיל ורוב זהובים היו של לוי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכה"ג משמע בהדיא בתשובות המיימוני מתשובות הריצב"א וז"ל ששאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך מאחד מהם ואינו ידוע מאיזה לקחה כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בת"ר כו'. וכיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב דאמרינן המוציא מחברו ע"ה ע"כ. משמע בהדיא דאי לא הוי פלגא ופלגא הוי אזלינן בת"ר ואמרינן דמאי דפריש מן הרוב נפרש. ואפילו דהוציא ממון עלה מדקאמר וכיון דהוי פלגא ופלגא אמרינן המוציא מחברו ע"ה הא אי הוי רובא לא אמרינן המוציא מחברו ע"ה. וא"ת הא קי"ל כשמואל דאמר פרק המוכר פירות דלא אזלינן בממון אחר הרוב צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן כגון גבי מוכר שור לחברו ונמצא נגחן אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתריה אפילו נגד חזקת ממון ונידון דידן נמי רובא דאיתא קמן הוא. אמנם מוכח מן המרדכי בשם ר"י בשילהי פ"ק דכתובות וה"נ איתא התם בתוס' דאפילו רובא דאיתא קמן סבר שמואל דאין הולכין אחריו בממון דמקשה עליה דההיא תינוק שנמצא בעיר שרובה ישראל דאמרינן שרובא ישראל להחזיר לו אבידתו. ופירש"י דרבותא היא שמוציאין האבידה מיד המוצא ונותנין אותה לזה. והקשו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אמאי מוציאין ומתרצים דגבי אבידה שאני דלא חשיבא התם חזקת ממון הואיל ולא מדעת בעל האבידה באתה לידו ולא דמי להך דמוכר שיר לחברו ונמצא נגחן. משמע בהדיא דאי הוי חזקה גמורה לא אזלינן בתר רוב אפילו רובא דאיתא קמן כנגדה. דההיא דרוב העיר ישראל רובא דאיתא קמן הוא. ולפ"ז ההפסד אין מגרע כלום ללוי ואע"ג דרוב הזהובים שלו היו. אבל לראובן דלדידיה ה"ל רוב נגד שמעון לכך ההפסד מן הד' זהובים מגיע לו הכל דכיון דראובן אינו מוחזק כמו שמעון ודאי אזלינן בת"ר ואמרינן כל דפריש מרובא קא פריש והיינו הזהובים של ראובן. והכי איתא בהדיא בתוס' פרק ב' דב"ב בשמעתין דנפול דאזלינן בת"ר אפילו גבי ממונא היכא דליכא חזקת ממון נגד הרוב כו'. אכן כי דייקינן שפיר בנידון דידן לפי טעם וסברת הלב להעמיד דבר על בוריו ימצא לנו דלא שייך הכא למימר המוציא מחברו ע"ה ושלכם יפסדו או כל דפריש מרובא קא פריש לפי דברי אשר"י דלעיל שחילק בראיית ריצב"א משום דגבי חמרא לא הוברר חלקו לא שייך למימר שלך החמיץ משום דשם כולו על כל חבית וחבית ה"נ בנידון דידן אע"ג דהיו לכל אחד כבר מבוררים הזהובים שלו מכל מקום לאחר שעירבו מדעתם שם טבעא חד הוא ואם לא היו נפסד כלום מהם היו נוטלים בודאי לפי חשבון שמסרו לידו בלא קפידא כלל והי' מחזיר לכל אחד לפי המנין שנתן לו ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידה בין טלה לחברו וכל אחד רוצה ומקפיד שיבא לידו את שלו דוקא משא"כ בזהובים שהן כולם טבי ותקילי לא קפדי אינשי כלל שיבא לידם את שלהם וא"כ שם כולם על כל זהב וזהב ולא שייך לומר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרובא קא פריש. ולד' וה' כיסין שבתשובת ריצב"א דלעיל פשיטא דלא דמי דהתם היו כיסים חלוקים וידועים לכל אחד את שלו. ומכל מקום כל משא ומתן דלעיל יש בו צורך אם היו כה"ג טבעות של זהב או מרגליות שדומים זו לזו שאין ניכר איזה מהן של מי הן דהוי כמו טלה וכיוצא בו. עד כאן דברי הת"ה:
והנה ראיתי להרב מהרי"ך בקונטרס הספיקות כלל ו' ס"ק ח' שכתב וז"ל והוי יודע שמדברי התוס' שהבאתי לעיל אות ר' שכתבו שילהי פ"ק דכתובות דברוב ישראל מחזירין אבידתו אפילו לשמואל דסובר אין הולכין בממון א"ה משום דבמוכר שור לחברו ונמצא נגחן באו המעות לידו בהיתר משא"כ באבידה דשלא מדעת הבעלים באה האבידה הזאת ליד המוצאה. וכ"כ התוס' שילהי יומא דף פ"ה והכי מתבאר מדברי הרא"ה והרשב"א בחידושם דלשם שכתבו דלא איתמר אין הולכין בממון אחר הרוב אלא להוציא דבר מחזקת מריה אבל מוצא זה לאו מריה דאבידה הוא ע"כ. ויש להוכיח לכאורה מדבריהם דלא אמרינן אין הולכין בממון א"ה אלא היכא דהחזקת מרא קמא נמי מסייע להמוחזק כמו במוכר שור לחברו ונ"נ דכיון דבאו לידו המעות בהיתר איהו מקרי חזקת מ"ק וכמו שיתבאר בכלל הסמוך דכל תפיסה ברשות איהו מקרי חזקת מ"ק. אלא שיש להתבונן בדברי הת"ה בסימן שי"ד שפסק במי שהפקיד אצל חברו טבעות או מרגליות והיו להנפקד ג"כ טבעות או מרגליות כמו אלו ונאבד מהן סך מה ואינו יודע מאיזה מהן שיכול הנפקד לומר להמפקיד שלך נאבדו דאע"פ דרוב טבעות או מרגליות היו של הנפקד ואי"ל כל דפריש מרובא פריש אין הולכין בממון א"ה ואפילו ברובא דאיתא קמן דמוכח הכי מדברי התוס' והמרדכי שילהי פ"ק דכתובות גבי דאם רוב ישראל מחזירין אבידתו הוצרכו לומר משום דלא באה האבידה לידו מדעת הבעלים אזלינן ביה בת"ר זהו דברי הת"ה. ולפי דברינו הוא מביא ראי' לסתור דלפי מה שנראה מדבריהם דלא אמרינן אין הולכין בממון א"ה להוציא מהמוחזק אלא היכא דחזקת מ"ק נמי מסייע להמוחזק. ובנידון דת"ה אין חזקת מ"ק מסייע להמוחזק מידי שהרי אנו מסופקין בטבעות ומרגליות הנשארים דילמא לעולם המה של המפקיד ואין אנו מוציאין מחזקת מ"ק כלום. והנה בזה יש לומר דס"ל לת"ה דבכה"ג נמי איכא חזקת מ"ק לגבי נפקד שהי' מוחזק מעיקרא בכך וכך טבעות או מרגליות דומיא דמ"ש התוס' בהמחליף דבמפקיד טלה אצל בעה"ב ונתנו עם שלו ומת אחד מהן דבעה"ב מקרי חזקת מ"ק לפי שהי' מוחזק בטלה חי מעיקרא. אבל עדיין יקשה מה שהביא שם הת"ה בשם הריצב"א ששאלתם על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך דינר מהם ואינו יודע מאיזה לקחה כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחנה דמי ולא אזלינן בת"ר כו'. כיון דהוי פלגא ופלגא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב דאמרינן המוציא מע"ה ע"כ. והקשה עליו הת"ה דתיפק ליה דאין הולכין בממון א"ה ותירץ דהריצב"א ס"ל דרובא דאיתא קמן מהניא בממונא אבל אנן ס"ל דאף רובא דאיתא קמן לא מהניא. ולפי דברינו לא הוצרך לזה שהרי התם ודאי אין החזקת מ"ק מסייע לבעה"ב שהרי לא נאבד מידי אלא שבתו לקחה ואינו ידוע מאיזה ובכה"ג ראוי לילך א"ה אפילו לדעת התוס' דהוי דומיא דרוב ישראל דליכא להמוציא חזקת מ"ק. ונראה דהת"ה ז"ל ס"ל דלעולם לא מהניא רובא להוציא מהמוחזק אלא היכא דחזקת מ"ק נמי מנגדתו ומסייע להרוב כמו גבי אבידה דלהמוצא ליכא אלא חזקת ממון לחוד ולבעלים איכא רובא וחזקת מ"ק ובנידון הריצב"א נהי דחזקת מ"ק אינו מסייע להמוחזק והוא הבעה"ב מ"מ אינה עומדת כנגדו ג"כ. עכ"ד. וכן כתב בכלל ד' סוף ס"ק ז'. והשיג שם מזה על הת"כ עיי"ש:
והנה מ"ש הרב מהר"י כהן ויצא לידון בדבר החדש דלא אמרינן אין הולכין בממון א"ה אלא היכא דחזקת מ"ק נמי מסייע להמוחזק ובההיא דמוכר שור לחברו ונ"נ כיון דבאו לידו המעות בהיתר איהו מקרי נמי מ"ק. לא נראה לפענ"ד דכיון דמעיקרא היו המעות של הלוקח בודאי ומידו באו המעות ליד המוכר א"כ כי מספקא לן אי הוי מקח טעות והמעות שייכים להלוקח כמקודם או לא. הלא הוי הך חזקת מ"ק להלוקח אשר מתחילה היו שלו בודאי. ואע"ג שבאו לידו המעות ברשות לא מהניא לן מידי לגבי החזקת מ"ק אשר בזה אנו דנין על החזקה הראשונה של קודם שנולד הספק והרי קודם שנולד הספק דהיינו קודם שלקח מהמוכר השור היו המעות של הלוקח בודאי. וכשאמרינן שלמי שהיו שייכים המעות מקודם שנולד הספק קיימו בחזקתו גם עתה הרי הוי הכסף להלוקח אשר היו מקודם שלו וא"כ הלא הוי החזקת מ"ק להלוקח. ולמוכר ל"ל בזה חזקת תפוס לחוד. וראי' לזה מדברי התוס' בב"ב דף ס"ב ע"ב ד"ה ארעתא וז"ל כדאשכחן לקמן גבי מוכר שור לחברו ונ"נ דאזלינן בתר מוחזק במעות עתה ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימא כיון שמתחילה היו של הלוקח ע"כ. הרי שכתבו דגבי מוכר שור לחברו ונ"נ הוי הך חזקת מ"ק להלוקח. וכן מבואר להדיא בדברי התו' כתובות דף ע"ו ע"א ד"ה על שכתבו וז"ל אע"פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף נמי מסייע ליה והוי לן לאוקמי החמור בחזקת שהי' קיים אלא טעמא דשמואל דמוקמינן לפרה בחזקת מ"ק כו'. מיהו תימא למאי דס"ד השתא אמאי על בעל החמור להביא ראי' כיון שהוא מוחזק וגם איכא לאוקמי החמור בחזקת שהי' קיים והא שמואל גופיה אי"ל בריש המוכר פירות המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דאין המעות חוזרין ולא מוקמינן להו בחזקת מ"ק אלא אזלינן בתר חזקה דהשתא ואע"ג דרובא מזבני לרדיא מסייע למ"ק כ"ש הכא דאי"ל למיזל בתר חזקה דהשתא דמסייע ליה חזקת הגוף עכ"ד וכן מבואר שם בריטב"א אשר בכה"ג הוי הך חזקת מ"ק להלוקח עיי"ש:
ובירושלמי גיטין פרק הניזקין הלכה ז' גרסינן הן אומרים בידינו ליקח והלוקח אומר לאו אר"י לעולם השדה בחזקת הבעלים שהמע"ה וכתב המפרש דאמתני' קאי דתנן אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמים לכל אדם וקאמר שאם הם מחולקים בזה שהבעלים אומרים שהי' בידם ליקח והלוקחים אומרים שלא הי' בידם ליקח בזה אמרינן שהשדה בחזקת הבעלים והיינו בחזקת מ"ק. כן הוא גרסת הספרים דידן וגירסא זו הביאו הרשב"א והריטב"א והר"ן בחידושם על הש"ס. ואמנם הר"ן ז"ל בנמוקיו על הרי"ף הביא מתשובת הרשב"א הגירסא אר"י לעולם השדה בחזקת לקוחות והמוציא מחברו ע"ה. וכן כתב הרמ"א בח"מ סימן רל"ו סע' א'. וראיתי להרב בעל ק"ע בשיורי קרבן שהשיג בזה על הרמ"א וכתב שנוסחא מוטעת הוא בהר"ן וצ"ל בחזקת בעלים עומדת כפי הגרסא שלפנינו בירושלמי. ולפענ"ד דברי הרמ"א והר"ן נכונים בזה. דהנה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שכנים הלכה י"א כתב שאם מכר שדהו כדי ליתן מנת המלך ליכא דינא דבר מצרא. ושם הלכה י"א כתב הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לו המוכר. ובעל המצר אמר שקר אתה טוען לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראיה ואח"כ יוציא מיד הלוקוחות כו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ וכתב הרב המגיד הלכה י"א וז"ל זה נראה לפי ששדה לבן המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך הוא נקרא מוציא וע"ה. וכן נראה בעיטור עכ"ל. ובטור ח"מ סימן קע"ה כתב בשם הרמ"ה דעל הלוקח להביא ראי' דארעא בחזקת מצרן קיימא ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כהרמב"ם עכ"ל. וכתב הב"ח וז"ל כתב הה"מ כו' ואני ראיתי בעיטור שכתב ירושלמי גיטין אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמים לכל אדם, הן אומרים יש בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא הי' בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחברו ע"ה עכ"ל. פירוש דבריו דבפרק הניזקין תנן גבי סיקריקין ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסיקריקין נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם דהיינו כדין מצרן שהוא קודם משום ועשית הישר והטוב וה"נ הבעלים הראשונים הם קודמים לכל אדם והיכא דאיכא ספק אמרינן דהלוקח הוא מוחזק והבעלים ה"ל המוציא מחברו וע"ה א"כ במצרן נמי הלוקח נקרא מוחזק ועל המצרן להביא ראיה. אבל דעת הרמ"ה נראה שהי' גורס כגירסת הספרים דידן בירושלמי אר"י לעולם השדה בחזקת הבעלים שהמוציא מחברו ע"ה משמע שהלוקח הוא הנקרא מוציא והבעלים הראשונים הם נקראים מוחזקים בשדה. וה"נ המצרן הוא נקרא מוחזק והלוקח הוא המוציא עכ"ד. הרי שדבר זה אי הוי בחזקת הלוקח והבעלים הוי המוציא וע"ה. או הוי בחזקת הבעלים והלוקח חשיב המוציא אשר ע"ה תליא באשלי רברבי שלדעת העיטור והרשב"ם והרא"ש והטור קיימא ארעא בחזקת הלוקח והבעלים להביא ראי' להוציא מידו. ולדידהו הגרסא בירושלמי אר"י בחזקת הלקוחות. ולדעת הרמ"ה ארעא בחזקת הבעלים קיימא ועל הלקוחות להביא ראיה. והוא גריס בירושלמי כפי גרסת הספרים דילן. וא"כ המחבר שפסק בסימן קע"ה כהרמב"ם ובעה"ע אשר מספיקא מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח ועל המצרן להביא ראיה. וכן פסק שם הרמ"א ובע"כ דקיימינן לגרסת העיטור והרמב"ם והר"ן הנ"ל שקרקע הוא בחזקת לקוחות. ומשו"ה פסק שפיר בסימן רל"ו שהיכא שיש ספק בין הבעלים להלוקח דמוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח ועל הבעלים להביא ראיה כפי גירסת הר"ן וזה ברור. אמנם על עיקר דבר זה אכתי קשה לי אמאי מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח ועל הבעלים להביא ראיה הא קי"ל דקרקע בחזקת בעלים הראשונים קיימא. וכבר נתקשה בזה הרב בעל שיו"ק. ורצה לדחות עבור קושיא זו הך גרסא מהלכה. והי' נראה להוכיח מזה כסברת הקוה"ס הנ"ל דהיכא דבאו לידו בהיתר איהו הוי נמי המ"ק. ומשו"ה כיון שהקרקע באה ליד הלקוחות בהיתר אי"ל לדידהו נמי הך חזקת מ"ק ועבור זה על הבעלים להביא ראיה להוציא מידם. ומזה ראיה לכאורה לסברת הקוה"ס הנ"ל:
ואחרי העיון מצאתי להרב מהר"י מטראני בתשובותיו ח"א סימן נ"ט שהרגיש בזה. וכתב דמשו"ה מעמידין הקרקע בחזקת הלקוחות ועל הבעלים להביא ראי' משום דכיון דמן התורה קנו הסיקריקין קנין גמור וארעא בחזקתם הם ולקוחות הבאים מכוחם הם כיוצא בהם. רק שחכמים תקנו זכות לבעלים שיהיו קודמים לכל אדם היכא שיש ספק מוקמינן בתר מאן דאי"ל זכות מדאורייתא ועל הבעלים להביא ראיה הואיל ואין זכותם אלא מתקנתא דרבנן. עכ"ד. ואני תמה על המהרי"ט ז"ל במ"ש דמשו"ה מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח משום דהסקריקין קנו קנין גמור מדאורייתא. והלקוחות הבאים מכחם הם כיוצא בהם. והא ההיא דסיקריקין בין משנה ראשונה דלוקח מהם לא קנה. ובין למשנה אחרונה דלוקח מסיקריקין קונה ונותן לבעלים רביע. ואם יש בידם ליקח הם קודמים לכל אדם. לאו מדינא הוא שקנה לוקח כלום. דמדינא בודאי לא קנה הלוקח משום דסיקריקין אנס גמור הוא. בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה. דתליוה ויהיב הוא. וקי"ל תליוהו ויהיב לא קנה. ודוקא גבי מכר דאיכא זוזי הוא דהוי זביני זבינה בתליוה וזבין אבל בלא זוזי לאו כלום הוא וא"כ גבי סיקריקין דליכא זוזי גזלן גמור הוא והלוקח ממנו מן הדין חייב להחזיר בחנם כיון שלא קנה הסיקריקין. ומה שתקנו משנה אחרונה שקנה הלוקח ונותן לבעלים רביע הוי תקנת חכמים כדי שלא ישתקע הקרקע ביד הסיקריקין. וכל זה כבר ביאר לנו באר היטב הריב"ש בתשובותיו סימן ר"ץ. ואיך כתב אשר משו"ה הוי בחזקת הלקוחות טפי משום שקנינם הוא מן התורה. וקנין הבעלים הוא רק מתקנת חכמים. והדבר בהיפך דמדאורייתא בודאי הוי לבעלים רק מדרבנן קנו הלקוחות מטעמא שלא ישתקע ביד הסיקריקין כמ"ש. ועיין במל"מ פרק ט"ו מהלכות טו"נ הלכה י"א:
ולישב קושיא זו נקדים דברי המחבר בח"מ סימן ק"ג סע' ט' וז"ל ב"ד ששמו קרקע לבע"ח כו' ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף והביאו לבע"ח מעותיו מסלקין אותו מאותה קרקע אפילו שהתה ביד הבע"ח כמה שנים. ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך אינו נוטל הוצאתו כו' ע"כ. וכתב הסמ"ע בטור כתב דיש פלוגתא בזה בין הגאונים וכתב ב"י דמספיקא דיינינן קולא לנתבע וכאן פסק דאינו נוטל הוצאתו משמע דס"ל דהלוה שבידו לסלק להמלוה מקרי מוחזק בקרקע ולי נראה אפכא דהמלוה כשקבלוהו בשומת ב"ד והחליטו לו מקרי מוחזק כו' עכ"ל. ועין בט"ז שחולק עליו ודעתו כהמחבר שהלוה מקרי מוחזק עי"ש. ובאו"ת ס"ק יו"ד תמה על המחבר מהא דכתב הרא"ש פרק המקבל סימן כ"ד גבי זבין במאה ושוי במאתן כתב וז"ל על המצרן להביא ראיה דלכ"ע קא מוזיל ומזבין דארעא דלוקח הוא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן הישר והטוב ולא אמרינן סוף סוף ארעא למיקם בידא דמצרן קיימא ועל הלוקח להביא ראיה כדאמרינן לקמן גבי יתומים אומרים אנו השבחנו כו' דאמרינן הואיל וארעא לגוביינא קאי על היתומים להביא ראיה דלקמן מיירי באפותקי וה"ל כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות אבל הכא קרקע ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינו אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאתה לרשותו מספיקא לא מפקינן מיניה עכ"ל. והנה המחבר דס"ל לקמן כהרמב"ם דאפילו בלא אפותקי נמי על היתומים להביא ראיה. ואפ"ה פסק במצרן כהרא"ש דעל המצרן להביא ראיה ולכאורה סתירה בדבריו. וצ"ל דס"ל לרבינו המחבר דהא דדחיא הרא"ש הך דיתומים אומרים אנו השבחנו דמיירי באפותקי משום דבלא"ה ס"ל להרא"ש כן ולכך קושטא דמילתא נקט אבל באמת אף דמיירי בלא אפותקי כדעת הרמב"ם מ"מ הא החילוק מבואר דשם הבע"ח קונה מדינא וא"כ שפיר אמרינן ארעא לגוביינא קאי משא"כ בבעל מצרא דאין לו מדין רק מכח תקנת חז"ל ספק ביה אמרינן אוקי על דין תורה והלוקח מוחזק. ולא מרו הרא"ש דמיירי באפותיקי רק לרווחא דמילתא. ולפ"ז הסתירה מנו"ב ברבינו המחבר דבמצרן פסק דהלוקח מוחזק וכאן דג"כ הוא רק מתקנת חכמים דעיקר דין זה דשומא הדרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב ופסק דהלוה מוחזק וביותר קשה לדעת הרמ"א דס"ל לקמן בסימן קט"ו דאם אינו אפותיקי אף דקרקע לגוביינא קאי מ"מ על הבע"ח להביא ראיה הואיל ויתומים מוחזקים בהקרקע. וכאן סתם כרבינו המחבר דעל המלוה שהקרקע בידו ואינה עומדת לחזרה רק מכח תקנת חכמים עליו הראיה. והדברים סותרים וצ"ע עכ"ל האו"ת. וכן תמה בזה הגאון ר' עוזר ז"ל שם בהגהותיו ועיין בקצוה"ח ובנתה"מ שם מה שדחקו בישובם:
ולפענ"ד הדבר נכון מאוד דהא קי"ל שדין המצרן הוא עם הלוקח וכשאנו באין להחזיק להמצרן בהקרקע צריכים להחליט מקודם אשר קניתו של הלוקח נעשה כדין דאם המכירה בטילה והקרקע חוזרת להמוכר אזי אין להמצרן בזה הקרקע שום זכות נגד המוכר כמבואר בהלכות מצרנות. ומשו"ה כשיש ספק בין המצרן לבין הלוקח מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח אשר הוא מוחזק בהקרקע והמצרן בא מכוחו. ואע"ג דקי"ל אשר שליח שויא ואם הדין עם המצרן אזי הוי הלוקח שליח של המצרן ומה שקנה הלוקח הוי כאילו קנה המצרן דהלוקח הוי כשלוחו. מ"מ לא חשיב על ידי זה המצרן מוחזק דהא ע"ז בעצמו אנו דנין ולפי דברי הלוקח אשר לכו"ע כל לא מוזיל אם אין המצרן רוצה ליתן לו זה הסך מאתים דמי שויא ל"ל דינא דבר מצרא ואינו שלוחו כלל. ומה"ט לא מהני נמי הכא לאוקמי בחזקת המצרן משום שהקרקע סופה לחזור אליו. כיון שעל זה בעצמו אנו דנין ולדברי הלוקח כיון שאין המצרן רוצה ליתן לו דמי שויא אין השדה סופה לחזור אליו כלל. ועבור כן כיון שהוא מוחזק בהקרקע על המצרן שבא להוציא ממנו ע"ה. משא"כ גבי יתומים שהמלוה לאו מכח היתומים קא בעי לזכות בהקרקע רק מכח הלוה ואפילו אי לא זכו היתומים בהך קרקע כלל אפ"ה מוחלטת היא להבע"ח מכח שיעבוד הלוה ומשו"ה כיון שהקרקע סופה לחזור אליו מקרי הבע"ח מוחזק ועל היתומים שבאים להוציא ממנו עליהם הראיה. כיון שגם לפי דברי היתומים הקרקע שייכה להמלוה וסופה לחזור אליו בודאי. רק שהם אומרים אנו השבחנו והשבח מגיע אלינו. והבע"ח אומר אשר אביהם השביח וכיון שהחוב הוא כשיעור ארעא ושבחא אין ליתומים כלום בהך שבח. ומשו"ה כיון שהקרקע בודאי סופה לחזור להבע"ח ושייכה אליו. והשבח המחובר להקרקע הרי הוא כקרקע חשיב איהו מוחזק בהשבח ועל היתומים להביא ראי' כיון שהם באם להוציא ממנו. וזהו באמת גם כוונת הרא"ש במ"ש אבל הכא ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב כלומר ומשום האי טעמא של ועשית הישר והטוב לא הוי דין המצרן רק עם הלוקח אשר עליו מוטל לעשות ישר וטוב עם המצרן ולא על המוכר כמבואר בסמ"ע ס"ק ז' שם והתקנה אינו אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאת לרשותו מספיקא לא מפקינן מיניה עכ"ל פירוש דכיון דהלוקח הוא מוחזק והמצרן בא מכחו. ולדברי הלוקח אין להמצרן בזה הקרקע שום זכות ואין סופה לחזור אליו כלל משו"ה על המצרן שבא להוציא ממנו להביא ראיה משא"כ גבי יתומים כמ"ש. והשתא א"ש דברי המחבר שפסק הכא אשר הלוה הוי מוחזק דאין הטעם כלל משום דמי שיש לו קנין דאורייתא חשיב מוחזק לגבי מי שאין לו רק קנין דרבנן כמ"ש האו"ת והאחרונים ז"ל. אשר מה"ט מוקמינן בחזקת הלוקח טפי מחזקת המצרן. דלא מבעיא לשיטת הסוברים אשר קנין דרבנן מועיל דאורייתא ואם קידש אשה במע"ש מקודשת. ומטעם הפקר ב"ד נגעו בה. דבודאי חשיב מוחזק ע"י קנין דרבנן כמו שעל ידי קנין דאורייתא. (ועיין באה"ע בב"י סימן כ"ח ובש"ע שם סעי' י"ג. ובא"מ שם ובדבר"א קונ' תשיעי סימן ו'). אלא אפילו להסוברים דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא מה"ט אם קדשה במע"ש אינה מקודשת מ"מ אין שם כלל שיהי' חשיב מוחזק יותר מי שיש לו הקנין דאורייתא לגבי הקנין דרבנן. ונהי דמדאורייתא בודאי מי שיש לו הקנין דאורייתא איהו הוי מוחזק. מ"מ מדרבנן חשיבי שניהם מוחזקים בשוה. וגם ע"י הקנין דרבנן חשוב מוחזק מדרבנן כמו ע"י הקנין דאורייתא (ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ) רק הא דמוקמינן בחזקת הלוקח הוי משום דאיהו הוי מוחזק בהקרקע בודאי ולפי דבריו אין סופה של הקרקע לחזור להמצרן כלל אם לא יתן לו דמי שויא כמ"ש. ועבור זה על המצרן להביא ראי'. וא"כ הכא כיון שהקרקע בודאי חוזרת להלוה חשיב איהו מוחזק והמלוה אינו יכול להוציא ממנו מספיקא. והוי כהך דיתומים הנ"ל אשר עליהם להביא ראי'. וגם דברי הרמ"א נכונים דמה שפסק התם שאם לא עשאו אפותקי על היתומים להביא ראי'. היינו משום דכיון דביד היתומים לסלקו במעות לא חשיב הלוקח מוחזק בהקרקע. כמ"ש הרמ"א. משא"כ הכא כיון שבודאי סופה של הקרקע לחזור אליו חשיב מוחזק כמו שנתבאר ולק"מ. וזה ברור ואמת עד שאני תמה על האו"ת והאחרונים ז"ל שלא נחתו לזה:
ומעתה מיושב היטב קושית השיו"ק הנ"ל אמאי על הבעלים להביא ראי' הא קרקע בחזקת בעלים עומדת ועל הלוקח להביא ראי'. ולפמ"ש הנה נכון דכיון דהלוקח מוחזק בהקרקע. והבעלים מיניה דידי' קא אתו לזכות מטעמא דעשית הישר והטוב ולפי דברי הלקוחות אשר לא הי' בידם ליקח אין להם שום טענה על הקרקע כלל משו"ה על הבעלים שבאו להוציא ממנו עליהם להביא ראיה וזה ברור והשתא לא מסתעיא דלא מסייע מכאן להרב בעל קונה"ס אלא מקשה נמי קשה. מדעת הרמ"ה והעומדים בדעתו אשר גורסים קרקע בחזקת בעלים עומדת ועל הלוקח להביא ראי' דהנה לכאורה צריכים להבין כטעמא דידהו אמאי מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים והא הלוקח הוא המוחזק והבעלים באים להוציא ממנו. וה"ל למימר אשר עליהם להביא ראיה כמ"ש. ומה שיש ליישב בזה הוא דכבר כתבנו אשר מדאורייתא לא קנו הסיקריקין כלל דאנס גמור הוא וזה הוא תלויהו ויהיב. והקונה מהם צריך לחזור להבעלים. אלא שמדרבנן תקנו הסיקריקין והקונה מהם. ואימת תקנו שהסיקריקין והקונה מהם יקנו רק בזמן שאין ביד הבעלים ליקח משום שלא ישתקע הקרקע ביד הסיקריקין. אבל בזמן שיש ביד הבעלים ליקח אז לא תקנו כלל לא שיקנו הסיקריקין והקונה מהם והניחו על דין תורה אשר גם הסיקריקין לא קנה. והקונה מהם צריך לחזור להבעלים. והשתא משו"ה על הלוקח להביא ראיה דהא הקרקע מעיקרא היתה של הבעלים. ואי נימא אשר היו ביד הבעלים ליקח אזי לא קנו הסיקריקין ולא הקונה מהם ועדיין היא של הבעלים הראשונים ואע"ג דתפוס בה הלוקח. משום דקרקע אינה נגזלת. ותפיסה לא מהני בה. ועדיין היא ברשות הבעלים עומדת. אלא שאם לא הי' בידם ליקח אזי קנה הלוקח ויצאת מרשות הבעלים ע"י הסיקריקין. וכיון שיש ספק אם הי' ביד הבעלים ליקח ולא יצאת מרשותם כלל. או לא הי' בידם ליקח וקנאה הלוקח מוקמינן ביד הבעלים הראשונים אשר מעיקרא בודאי הי' שלהם. ועל הלוקח שאומר אשר לא הי' בידם ליקח וכבר יצאת מרשותם עליו הראיה. כיון שהבעלים לאו מיניה דלוקח ומכחו קא בעו למזכי בהך ארעא. דאם הי' בידם ליקח הרי לא יצאתה מרשותם כלל. רק הלוקח קא בעי עתה להוציא מיד הבעלים באומרו אשר לא הי' בידם ליקח ויצאת הקרקע מרשותם והוא קנה אותה. משו"ה עליו הראיה. זהו מה שנראה לי בטעמא דהנך רבוותא שגורסים על הלוקח להביא ראיה. והשתא לדעת הקוה"ס הנ"ל דהיכא דבאו לידו בהיתר בתורת מכר איהו מקרי גם המ"ק. א"כ אמאי הוי הכא על הלוקח להביא ראיה משום דמוקמינן הקרקע בחזקת הבעלים הראשונים. הא באתה ליד הלוקח בהיתר בתורת מכר וא"כ הרי איהו הוי נמי החזקת מ"ק. מיהו גם זה לק"מ דעד כאן לא כתב הקוה"ס דהיכא דבא לידו בהיתר בתורת מכר איהו הוי נמי הבעלים הראשונים רק היכא שבא לידו מיד הבעלים. אבל היכא שלא בא לידו מיד הבעלים אלא מיד הסיקריקין. בכי האי גוני לא נפקע החזקת מ"ק של הבעלים הראשונים במה שבא לידו בתורת מכר. וזה פשוט וק"ל:
ועוד קשה לי ע"ז מהא דגרסינן בב"מ (דף ק"ב) המשכיר בית לחברו כו' מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהוב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר"י כו'. ובגמרא אמרינן ר"נ אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת. ופירש רש"י ואפילו בא בסוף החודש נמי כולה למשכיר דהעמד קרקע בחזקמ"ק ונמצא שדר בשל חברו וצריך להעלות לו שכר ע"כ. והשתא לפי דעת הקוה"ס אשר היכא דהוי תפיסה ברשות איהו מקרי ג"כ חזקתמ"ק. א"כ אמאי מוקמינן הקרקע הכא בחזקת הבעלים הראשונים. והא תפיסת השוכר על חודש י"ג הוי תפיסה ברשות. ואלו השאיל או השכיר לו מטלטלין ונולד ספק בכה"ג על משך הזמן כגון שאמר לו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש הי' הדין עם השוכר. משום דתפיסת השוכר הוי תפיסה ברשות. ועיין ברא"ש פרק השואל (סימן ל"ד) ובנתה"מ דיני תפיסה (אות י"ז). וא"כ בקרקע נמי הוי לן לאוקמי בחזקת השוכר אשר איהו תפיס בה ברשות. ואמאי מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים משום דבקרקע אזלינן בתר חזקת מ"ק. הא החזקת מ"ק הוי להשוכר אשר איהו תפיס בה ברשות. א"ו שאפילו היכא דהוי תפיסה ברשות נמי לא נפקע על ידי זה החזקת מ"ק של הבעלים הראשונים אלא שבמטלטלין שמהני תפיסה ועדיף מחזקת מ"ק כמו שיבואר לקמן מוקמינן בחזקת התפוס. ובקרקע אשר. תפיסה לא מהני גבה מוקמינן בחזקת הבעלים הראשונים. אשר אינהו הוי החזקת מ"ק:
מיהו גם זה נראה ליישב דעד כאן לא קאמר אשר ע"י תפיסה ברשות מקרי נמי מ"ק רק היכא שבא לידו בתורת מכר דכיון שמסר לו באופן שיופקע מרשותו לגמרי ובא לידו שיהיה שלו לחלוטין. בכה"ג אמרינן אשר תפיסה ברשות כי האי מקרי נמי חזקת מ"ק. אבל היכא שמסרו לו רק בתורת שאלה או שכירות אע"ג דהוי תפיסה ברשות. אפ"ה כיון שסופה לחזור להבעלים בודאי. הוי לדידהו החזקת מ"ק. ולא נפקע החזקת מ"ק מהם ע"י תפיסתו של אידך. אם כי תפיס ברשות. ומשו"ה בקרקע אשר תפיסה לא מהני בה מוקמינן הבעלים הראשונים אשר אינהו הוי החזקת מ"ק ועיין במל"מ פט"ו מהלכות טו"נ הלכה י"א ודו"ק:
אמנם נראה לי להביא עוד ראיה לזה אשר אפילו היכא שבא לידו בהיתר בתורת מכר נמי הוי החזקת מ"ק להבעלים הראשונים. אשר מעיקרא הי' בודאי שלהם מדברי תשובות הרשב"א (סימן תתקע"ב) הובא בב"י (סימן כ"ט וסוף סימן מ"ו). וז"ל על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם. והלה טוען כי לא מכרו לו אלא על תנאי שאם יפרע לו ש' דינרים שהלוה לו לזמן פלוני יחזור לו השטר ויתבטל המכר והביא עדים שהעידו כדבריו. תשובה. רואה אני שהב"ד דימו דין זה לאותו שאמר פ"ב דכתובות שנים החתומים על השטר כו'. ואוקי ממונא בחזקת מאריה וע"כ אמרו שהקרקע בחזקת המוכר. ואין דמיונם עולה יפה ושאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרמו והחזיק בו כמו שכתוב בשטר המכירה אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך הזמן שנתבטל המכירה. וכיון שהחזיק בו זה כדין לדברי כולם. אלא שזה טוען שיש להסתלק מחמת תנאו ומביא עדים. וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהי' מוחזק עכשיו וכדין. ואין אומרים בכיוצא בזה אוקי בחזקת מ"ק כו' עכ"ד. ועד כאן לא פליג הרשב"א ופסק דמוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח אלא דוקא גבי תנאי הא היכא דנולד הספק בעיקר המכר אי הוי מקח טעות או לא בזה אף הרשב"א מודה דאמרינן אוקי אחזקת מ"ק אע"ג שבא לידו בהיתר בתורת מכר. ולא מבעיא לדעת הש"ך בת"כ (סימן נ"ח) שפירש דבנידון הרשב"א איירי שלדברי כולם התנה עמו שעד זמן שלש שנים יהי' הכרם של הלוקח אלא שלאחר הזמן ההוא יחזור לו. וא"כ כיון שעד שלש שנים הוא ודאי מכור לו ואין ביטול המכירה למפרע אלא מכאן ולהבא היינו אחר השלש שנים א"ש בפשיטות מה דמוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח אשר איהו מקרי מ"ק עתה דמשל המוכר כבר יצאת בודאי באותן הג' שנים אשר היתה בודאי של הלוקח. ואינו דומה לספק בגוף ועיקר המקח. אלא אפילו לפי מה דמשמע מדברי הרשב"א אשר ע"י מה שיסתלק לו בתוך השלש שנים יהיה ביטול מקח למפרע וכן מבואר להדיא בתשו' ת"א (סימן רכ"ט). אשר שם הובא המעשה בארוכה עי"ש. אפ"ה זהו דוקא גבי תנאי משום דתנאי מלתא אחריתא היא כדאמרינן בפ"ב דכתובות דתנאי הי' בינינו נאמנים משום דלא מיעקרא לשטרא דתנאי מילתא אחריתא היא. ופירש"י דמודים הם שהשטר אמת אלא שתנאי הי' ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן שלא קיים התנאי ע"כ. אלמא שאע"ג דהתנאי עוקר המעשה למפרע אפ"ה אינו עושהו כאילו לא הי' כלל. דדוקא משום דתנאי מילתא אחריתא היא הא לולי כן לא היו נאמנים אף באין כת"י יוצא ממקום אחר משום דהוי חוזרים ומגידים כמ"ש שם הר"ן. וכיון דתנאי אינו עוקר המעשה לגמרי להחשיבו כלא הי' משו"ה איתרע ליה חזקת מ"ק דהמוכר ולא מפקינן מהלוקח (ועיין בנתה"מ בד"ת אות כ"ב) וכן מבואר בריטב"א שהביא הב"י שם (סימן מ"ו). וז"ל אלא דשמא כיון שיש כאן שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו נימא אוקי סהדי לגבי סהדי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. הנה המכר בחלון שני שטרות מודים. אלא שזה טוען שיש עליו זכות לסותמו מכח הך תנאי. וא"כ המכירה ודאית והתנאי ספק והבא לסותמו ע"ה. דליכא למימר אוקי סהדותא לגבי סהדותא ואוקי ממונא בחזקת מ"ק וכשני כתי עדים המכחישים זו את זו דהתם הוא שמכחישים בדבר המכר. אבל הכא שהכל מודים שמכר סתימת החלון מילתא אחריתא היא. ודמיא להא דאמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי עכ"ל. והיינו כסברת הרשב"א הנ"ל. הרי דבספיקא שבעיקר המכר לכ"ע מוקמינן אחזקת מ"ק והשתא לפי דברי הקוה"ס הנ"ל אמאי מוקמינן בחזקת המוכר ומוציאין מיד הלוקח היכא שנולד ספק בעיקר המכר. הא כיון שבא לידו בתורת מכר איהו הוי המ"ק. וחזקת מ"ק ללוקח הוי בכה"ג. ואע"ג דבקרקע ליכא חזק"ת ואפילו היכא דתפוס ברשות נמי לא מהני גבי קרקע. מ"מ הא כבר כתבנו אשר זהו דוקא חזק"ת לחוד לא מהניא בה. אבל אי נימא אשר על ידי זה שבאו לידו ברשות ע"י מכר גם החזקת מ"ק נתקה מרשות מוכר לרשות לוקח כמו החזק"ת. ובמטלטלין הוי ע"י זה שבא לידו ברשות בתורת מכר גם החזקת מ"ק הוי לן למימר הכי גבי קרקע נמי. דבזה שתעבור החזקת מ"ק מרשות לרשות ע"י מכר אין לחלק בין קרקע למטלטלין. ומוכח מינה כמ"ש דכיון שעל עיקר המקח אנו מסופקין אי הוי בטעות או לא. הוי לעולם הך חזקת מ"ק להמוכר אשר מעיקרא קודם שמכר לו וקודם שנולד הספק הי' בודאי שלו וזה ברור ):
___ )הגה"ה וראיתי בתשובת המהרשד"ם (סימן רצ"ג) דברים תמוהים בזה. וז"ל שאלה האחים ראובן ש"ל ויהודא הי' להם חזקה בכ"ב בתים בחצר אחד והשכירו שלשה בתים מהם ליששכר ועשו שטר ביניהם וזה נוסחו בפנינו עדים ח"מ האחים הנזכרים מדעתם ורצונם השכירו ליששכר הנזכר שלשה בתים לזמן קמ"ח חדשים כו'. והודו המשכירים כולם יחד הודאה גמורה איך כו' ועם המאה שולטאנים הנזכר יהיו פרוע ומפוייס משכירות כל הזמן הנזכר פרעון שלם בלי שום שיור כו'. והתנו ביניהם המשכירים והשוכר תנאים גמורים אשר באם ירצו המשכירים לתת ליששכר הנזכר ששה שולטאנים לסוף השנים עשר חודש הראשונים יפחתו י"ב חדשים מהזמן השכירות. וכן אם יתנו עוד ששה שולטאנים אחרים יפחתו עוד י"ב חדשים מזמן השכירות. וכן עד סוף המ"ח חדשים רצופים אם יחזרו ששה שולטאניס בסוף כל י"ב חודש יפחתו המ"ח חדשים רצופים מהזמן הנזכר וידור השוכר בהבית רק מאה חדשים רצופים כו'. ואם לא ירצו כו'. ועתה זה כמו ש"ש שיששכר נפטר לב"ע והניח בנים ובנות. ועתה באו המשכירים וטענו כבר החזרנו ליששכר הכ"ד זהובים ואין לו לדור בהבית רק ק' חדשים. וכבר נשלמו המאה חדשים. והיתומים אומרים אין אנו יודעים אם החזרתם. ואתם האמנתם לו על כל טענה ודבר שתטענו נגדו אם לא ימצא כתוב מעבר הדף. ולא נמצא כתוב לא מעבר הדף ולא בין שטרותיו. ולכן עתה כיון שברשותכם נכנס ישכר בהבית נמצא שהבתים הם בחזקתינו. תשובה הנה הרשב"א בתשו' (סימן תתקע"ב) כתב שכיון שלוקח זה כדין ירד והמוכר החזיקו לא אמרינן ביה אוקי ממונא בחזקת מ"ק אלא מוקמינן בחזקת הלוקח. אלא שאני תמה עליו מהא דאיתא בפרק השואל אמר רבא אר"נ האי מאן דאוגיר ליה ביתה לחבריה לעשר שנים וכתב ליה שטרא וא"ל נקיטית ה' שנים מהימן. ופירש"י שהשוכר אומר לא דרתי אלא חמש שנים. שהמשכיר נאמן משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים קיימא. וכן פסק הרמב"ם והנמוק"י. והנה הריב"ש (בסימן תק"י) כתב דשכירות ליומא ממכר הוא. והשתא לפי דברי הרשב"א ה"ל לאוקמי בחזקת השוכר. כמו דמוקמינן בחזקת הלוקח. כיון דשכירות ליומא ממכר הוא. אלא שאני אומר לישב דברי הרשב"א דבההיא כיון דאיכא תרי בהדי חרי וכולם מודים במכר משו"ה אמרינן אוקי ארעא בחזקת הלוקח. אבל בנ"ד אתרע כח השוכר דהא עינינו הרואות התנאי וא"א להכחישו והמשכיר טוען שקיים התנאי ואי אפשר להכחישו כי הא ודאי אי"ל למימר קרקע בחזקת בעלים עומדת עכ"ד. ולא אדע ועתה מבואר להיפך דחף היכא דחזקת מ"ק ג"כ מסייע להרוב נמי אין הולכין בממון אחריהם להוציא מן המוחזק. וא"ת כיון דאי"ל ללוקח חזקת מ"ק אמאי אין הולכין בממון א"ה נוקי חזקת מ"ק נגד חזק"ת וניזיל בת"ר. ועיין במאור ובמלחמות ריש פרק האשה שנתארמלה שכתבו דהיכא דאיכא חזקה אחרת נגד חזקת תפוס מוקמינן חזקה נגד חזקה ואזלינן בת"ר. וי"ל דחזק"ת אלים טפי מחזקת מ"ק. והכי מוכח בב"מ (דף ק') גבי מחליף פרה בחמור דפריך מעיקרא ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המוציא מע"ה. ולבתר הכי כשמוקי דאיירי בעומדת באגם דליכא. חזק"ת פריך ולוקמי בחזקת מ"ק. הרי דחזק"ת אלים טפי מחזקת מ"ק. ולא מצינו למיקם חזקת מ"ק נגד חזקת תפוס דאלים טובא מינה. ומשו"ה גם היכא דאיכא רובא בהדי חזקת מ"ק נמי לא מהני להוציא מחזק"ת דאלים טובא. ובזה נכונים דברי הת"ה שפסק במי שהפקיד אצל חברו טבעות או מרגליות ונאבד אחד מהם דאמרינן משל הנפקד נאבד משום דאין הולכין בממון א"ה. ותמה עליו הרב בעל קונה"ס ז"ל הא התם ליכא חזקת מ"ק להתו"פ והולכין בו א"ה. ולפמ"ש א"ש דאף דליכא חזקת מ"ק נמי אין הולכין בו א"ה. גם מה שתמה הת"ה אדברי הריצב"א דל"ל טעמא דקבוע תיפוק ליה דאין הולכין בממון א"ה. ותמה עליו זה הרב ז"ל היא הכא ליכא חזקת מ"ק. ובמ"ש נכונים דברי הת"ה דכיון דאיכא חזקת אף דליכא חזקת מ"ק נמי אין הולכין בממון א"ה. וכן מ"ש בסוף דבריו דדוקא היכא דחזקת מ"ק מסייע להרוב אזי הולכין א"ה. ובזה מיישב שם דברי הת"ה. ג"כ ליתא דבמוכר שור לחברו ונ"נ חזקת מ"ק והרוב מסייע ואפ"ה אין הולכין בו א"ה כמ"ש:
ובזה א"ש מ"ש שם בס"ק ט' וז"ל אבל שמעינן מדברי התוס' וחדוש הרשב"א והרא"ה שילהי פ"ק דכתובות דהיכא דחזקת מ"ק מסייע להרוב ולאידך ל"ל כ"א חזק"ת לחוד אזלינן ביה בת"ר. ובזה תמה על הרב ת"כ ז"ל שכתב (בסימן קכ"ג) וז"ל ואין לומר דהא דאמרינן דמצי אמר קים לי אפילו במיעוט נגד הרוב היינו דוקא במוחזק מעיקרא אבל לא כשתפס דאין טעם לחלק דכיון דאמרינן דמהני תפיסה א"כ הוי כמו מוחזק מעיקרא. ועוד דכיון דאמרינן דטעמא משום דאין הולכין בממון א"ה. א"כ משמע דאין לחלק עכ"ל הת"כ. והנך רואה דהיא הנותנת דלפי דטעמא הוא משום דאין הולכין בממון א"ה. והאי כללא לא אמרינן אלא במוחזק מעיקרא ולא בתפוס דחזקת מ"ק דאידך ורובא מצטרפי להוציא מהמוחזק עכ"ד. ולפמ"ש דאף ברובא וחזקת מ"ק ביחד נמי אין הולכין בממון א"ה להוציא מהמוחזק יציבא מילתא וכנים דברי הת"כ. דשפיר יליף מהא דאין הולכין בממון א"ה דאף תופס לחוד מצי אמר ק"ל נגד הרוב וזה ברור. ובזה יפלו רוב דבריו אשר בזה הכלל שרובם ככולם בנוים ע"ז היסוד שחידש אשר ע"י תפיסה ברשות הוי נמי מ"ק. ורובא וחזקה מהני להוציא מהמוחזק לבד. דלא הוי דומיא דמוכר שור לחברו ונ"נ אשר התם הוי נמי החזקת מ"ק להלוקח ע"י תפיסה ברשות. שוב מצאתי באו"ת בת"כ (אות נ"ז נ"ח) שר"ל גם הוא אשר ע"י תפיסה ברשות מקרי נמי חזקת מ"ק. והביא ראי' לזה מדברי הרמב"ן שכתב דבנתן לכהן ויש כאן ספק ה"ל הוא הבעלים והמ"מ ע"ה ע"כ. וראיתו אינו כלום דהרמב"ן מתורת תפיסה קאתי עלה. משום דהוי תפיסה ברשות. ולא משום דהוי עי"ז נמי החזקת מ"ק. וכבר בארתי והוכחתי בראיות ברורות דלא כוותייהו. ולעולם הוי החזקת מ"ק להבעלים הראשונים. ולא למי שהוא תפוס ברשות. ועיין בתשו' מהר"י בן לב (סימן ק"ח). ובתשו' פנ"י חלק שני (סימן צ"ט):
ובמ"ש יש לפשוט מה שנסתפק שם בקוה"ס כלל א' (אות ז'). וז"ל ואיכא למידק בחזקה לחוד בלא מ"ק והמוחזק טוען שמא ואידך טוען ברי אם בכה"ג אמרינן חזקת ממון עדיף. ודבר זה לא מצאתי בו ראיה עכ"ל. ולפמ"ש יש ללמוד דבר זה מק"ו מרובא דהא רובא עדיף מברי כמו שהוכיח הרב בעל נו"ב חא"ע (סימן ז'). והפנ"י בכתובות (דף ט"ז ע"א) ד"ה כיון. וכיון שאין הולכין א"ה להוציא מחזק"ת לחוד כ"ש שברי לא מהני נגד חזק"ת לחוד. ולא מיבעיא לדעת הרשב"ם ור"ת בתוס' ד"ה ולחזי. ובבא קמא (דף כ"ז ע"א) תוס' ד"ה ואיכא. ובבכורות (דף כ' ע"א) תוס' ד"ה ר"י. שפירשו דאיירי שמכר לו סתמא ולא פירש כלום בשעת מכירה. וא"כ הרי המוכר טוען שמא דהא לא מצי למימר ק"ל בנפשך שאתה מן המיעוט שקונים לנכסתא. והלוקח טוען ברי ק"ל בנפשאי שאני מן הרוב כמבואר שם בתוס' ב"ק ובכורות הנ"ל. וכ"כ בהג"מ פרק ט"ז מהלכות מכירה (אות ב') וכן משמע ברמב"ם פט"ז שם הלכה ה'. ובטור וש"ע ח"מ ס' רל"ב (אות ק') וכן הוא בש"מ בב"ק (דף מ"ו) ד"ה ולענין פסק משם הרב המאירי. ובש"מ ב"ב ד"ה ושמואל. וכ"כ הפנ"י (בכתובות י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה רב הונא. ובקונטרס אחרון (אות ל"ט). וא"כ הא איכא הכא להלוקח רובא עם טענת ברי. ואפ"ה לא מהני נגד חזק"ת של המוכר. ולא מבעיא לדעת התומים (בסי' ע"ה ס"ק כ"ב) דבמקום דמהני ברי כגון בא"י אם פרעתיך מהני אפילו בברי גרוע ושמא טוב. וא"כ ה"ה למ"ד ברי עדיף נמי מהני ____ לישב לפי חילוקו מהא דאמרינן התם במשכיר בית לחברו בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחודש ונתעברה השנה. וקאמר ר"ג קרקע בחזקת בעלים עומדת ואפילו בא בסוף חודש י"ג. ולפי דברי הרשב"א אמאי לא מוקמינן לה בחזקת השוכר כיון דשכירות ליומיה ממכר הוא. ושוכר זה כדין ירד. וה"ל לאוקמיה בחזקתו. והכא הא לא קטעין המשכיר ברי דהא הוי ספיקא דדינא בזה אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון. אבל בעיקר דבריהם אני תמה מאוד על המהרשד"ם והרב מהר"י אדרבי שהובא שם בס' רצ"ד. דעד כאן לא קאמר הרשב"א דהואיל וירד בה כדין נקרא מוחזק אלא דוקא גבי לוקח שירד בה בתורת מכר. אבל גבי שכירות אע"ג דליומא ממכר הוא. אפ"ה כיון דסופו להחזיר קיימא בחזקת בעלים הראשונים. וכן מבואר שם בתוס' ד"ה פרדיסי וז"ל וא"ת דאמר בפ' המוכר את הבית כו'. ועוד י"ל כו'. והכא יד משאיל על התחתונה שהשואל מוחזק. וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר ואינו נשאר בידו כדקאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בסוף החודש. דדוקא קרקע שאין יכול להצניע לשומטו מיד בעליה אזלינן בתר חזקה קמא כו' עכ"ד. וכ"כ התוס' ב"ב (דף ס"א) ד"ה ארעתא. וברא"ש (סימן ל"ד). ובפרק המקבל (סימן כ"ד) ועיין חולין נ"א ע"א תוס' ד"ה המוציא. ונדה נ"א תוס' ד"ה לענין. הרי שכתבו דטעמא דשוכר משום דכיון שסופו להחזיר מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים. והריב"ש שם לענין קנין איירי דכיון דשכירות ליומא ממכר הוא בעי קנ"ג ולא סגי במה שמחל לו השוכר את השכירות בלא קנין. אבל הכא בודאי הוי המשכיר מוחזק. כיון דסופה להחזיר. וזה ברור:
עוד כתב שם וז"נ עוד דקדקתי בלשון השטר שכתוב ואם לא ירצו כו' אלא שנראה שצריך שיאמרו אין אנו רוצים וכמו שמצינו לענין קדושין בע"ע שירצה אבא שדעת הרמב"ם והרשב"א שצריך שיאמר הן. וכתבו הר"ן והמ"מ שיש לנו ללמוד מדינים אלו לד"מ. וא"כ הם צריכים לעשות מעשה כדי שיזכה השוכר. והוא שיאמרו אין אנו רוצים בחזרת המעות ולא די במה שלא יתנו. וא"כ עליו מוטל להביא ראי' שאמרו המשכירים אין אנו רוצים. ואפילו הי' השוכר חי היינו יכולים לומר שאינו נאמן לומר שאמרו אין אנו רוצים דע"ז לא הי' נאמנות השטר כו' עכ"ד. ועיי"ש בס' רצ"ד במה שחיזק דעתו ממה שהשיג עליו מהר"י אדריבי בזה. ואני תמה עליו דאפילו אי נימא דע"מ שלא ירצה לא הוי שלילת החיוב לבד אלא שצריך שיאמר בפירוש אינו רוצה כמו שצריך שיאמר הן בע"מ שירצה. מ"מ זה אינו רק בדבר התלוי באמירתו לבד כמו במקדש ע"מ שירצה אבא. או ה"ה במוכר שדה לחברו ואמר ע"מ שירצה פלוני שכבר נגמר המקח ולא חסר בזה שום דבר זולת אמירת פלוני לבד. אשר תלה באמירתו. אבל הכא שתלוי בנתינת הכסף ואמירתם בלא נתינת המעות לא מעלה ולא מוריד בזה. איך נימא בזה שצריך שיאמרו בפירוש אין אנו רוצים הא אם לא אמרו איו אנו רוצים בפירוש יזכו המשכירים בהבית אע"פ שלא החזירו להשוכר הכסף שנתן להם עבור השכירות. אתמהה ועמ"נ אם ירצו יתנו המעות ויזכו שהבית. ואם לא ירצו הלא לא יחזרו לשוכר המעות וממילא לא יזכו בהקרקע בלא נתינת הדמים. ומה צריך לזה אמירתם אינו רוצה. והך אינו רוצה דהכא בודאי אינו אלא שלילת החיוב. כלומר שלא ירצו ליתן הכסף שהתנו וז"ב:
אפילו בברי גרוע, וא"כ הרי אפילו ברי עם רובא ואידך טוען שמא נמי לא מהני נגד חזק"ת. אלא אפילו לפמ"ש המל"מ (פ"ז מהלכות שאו"פ הלכה כ"א) שאפילו היכא שמהני ברי נגד שמא היינו דוקא היכא שהשמא הוא גרוע והברי הוא טוב שידע שחברו מכיר בשקרו. וא"כ לדידיה אפילו למ"ד שברי ושמא ברי עדיף. מ"מ זהו רק בברי טוב. והכא הוי ברי גרוע. וכן לפמ"ש התוס' בכתובות (דף י"ב ע"ב) ד"ה רב הונא דסוגיא דהתם סברא דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם א"נ לכי הא יעוי"ש. וע"כ צ"ל לדבריהם אשר הך דמוכר שור לחברו ונ"נ איירי בברי וברי. שיאמר הלוקח לחרישה לקחתיו ושיאמר המוכר לשחיטה התנתיו ולשחיטה מכרתיו. והובא סברא זו בש"מ קמא משם הרב המאירי ז"ל. ועיין בתוס' (כתובות ע"ו ע"א) ד"ה על. ומיושב בזה קושית הפנ"י מה שהקשה שם בתוס' (דף י"ב) הנ"ל. וא"כ לדידהו לא איירי הך דהכא בברי ושמא כלל. מ"מ אכתי איכא למילף דגם נגד חזק"ת לבד נמי לא מהני ברי ושמא. מכח הך ק"ו הנ"ל מרוב כפמ"ש:
וכן יש לפשוט הך ספיקא של הקוה"ס הנ"ל אי מהני ברי נגד חזק"ת לחוד. מדברי הטור (בסימן רכ"ג) במחליף פב"ח שכתב בפשיטות דאפילו בעומדת באגם והמוכר טוען שמא והלוקח ברי לא מהני ומוקמינן בחזקת מ"ק. וכ"כ (בסימן שצ"ט). וכן כתב הרמב"ן בבבא בתרא (דף ל"ד). הרי דאפילו חזקת מ"ק לחוד נמי עדיף מברי. וכ"ש דלא מהני ברי להוציא מחזק"ת. דלפמ"ש הרי חזק"ת עדיף טובא מינה. שאפילו מחזקה ורובא ביחד נמי עדיף כמש"ל:
והנה נראה לי לחלק בזה ולומר דהיכא דכשנמצא טעות בהמקח חוזר להמוכר אותו דבר בעצמו שמכר לו בזה בודאי הוי החזקת מ"ק והבעלים הראשונים אפילו היכא שבאו לידו בהיתר בתורת מכר כמו שהוכחנו בראיות ברורות. דהא כשאנו מסופקין אי הוי מקח טעות וצריך לחזור להמוכר אותה הקרקע או אותו החפץ בעצמו שמסר לו. הוי החזקת מ"ק בזה להמוכר יען כי הרי מעיקרא קודם שמכר לו וקודם שנולד הספק היה אותה הקרקע או החפץ שייך להמוכר בודאי ועתה הלא ספק אם יצא בהמכירה מרשותו או לא. אבל בדבר שאין צריך לחזור לו אותו הדבר בעצמו שמסר לידו כגון בהמעות שצריך המוכר לחזור להלוקח היכא שנמצא המקח טעות. כיון דקי"ל לוקח שנמצא מקחו מק"ט המעות הלואה. כמבואר בתוס' בבא קמא (דף ט' ע"א) ד"ה ר"ה. וברא"ש פ"ק (סימן ה'. ופרק ה' סימן א'). ובש"מ שם רפ"ה. ובנמוק"י ורמב"ן ריש פרק המוכר פירות וכן פסק הרמ"א (ס"ס רל"ב). ומלוה להוצאה נתנה ונמצא שמעות שלו כבר יצאו מרשותו לגמרי. וא"כ לא שייך בזה חזקת מ"ק להלוקח. כיון שאין לו אלא חוב עליו. והוי בזה החזקת מ"ק להמוכר דהא אפילו אם אתה אומר שהמקח בטל נמי לא יחזור לו אותם המעות בעצמם שקיבל ממנו אלא שהוא מחזיר לו ממעות שלו. והרי במעות שלו הוא מוחזק בהם מקודם. ומעולם הם שלו. משו"ה הוי החזקת מ"ק בזה להמוכר. ועיין בש"ך ח"מ (ס"ס צ"א) ובקצוה"ח שם. והתוס' שכתבו דבמוכר שור לחברו ונ"נ הוי החזקת מ"ק להלוקח לטעמייהו אזלי בזה. דבבבא בתרא שם הביאו זאת בשם ר"י. והר"י לשיטתו דאיהו סובר שלוקח שנמצא מקחו מקח טעות המעות פקדון כמ"ש התוס' בב"ב דף צ"ב ע"ב ד"ה אי משם הר"י וא"כ אי הוי מק"ט לא יצאו אותם המעות מרשות לוקח כלל משו"ה כתבו דהוי החזקת מ"ק בזה להלוקח. כיון דעל אותן המעות שהיו של הלוקח מקודם אנו מסופקים אם יצאו מרשותו או לא. שוב מצאתי סברה זו בש"ש שמע"ד פט"ו. אלא שלא נחית לזה שהר"י לשיטתו אזיל כמ"ש. ומעתה אי מהניא רובא להוציא מחזק"ת לחוד בלי מ"ק תליא בזה. דלדעת הסוברים אשר לוקח שנמצא מקחו מק"ט המעות פקדון והוי החזקמ"ק להלוקח א"כ אפילו רובא וחזקת מ"ק ביחד נמי לא מהני להוציא מחזק"ת של המוכר. אבל לדעת הסוברים אשר המעות הלואה. איכא למימר דהיכא דליכא רק חזקת תפוס לחוד מהני רובא להוציא ממנו. דדוקא גבי מוכר שיר לחברו ונ"נ דאיכא גם חזקת מ"ק בהדי חזקת תפוס הוא דלא מהני. הא היכא דליכא רק חזק"ת לחוד מהני רובא:
ובזה יתישב לנו דברי הריצב"א שפסק גבי לקחה בתו דינר מהם ואינו ידוע מאיזה לקחה דכיון שלקחה מן הקבוע כו'. והקשה הת"ה דל"ל טעמא דקבוע תיפק ליה דאין הולכין בממון א"ה. ולפי זה א"ש דאיכא למימר דהריצב"א יסבור כדעת הפוסקים שלוקח שנמנא מקחו מק"ט המעות הלואה וא"כ הוי גם החזקמ"ק להמוכר כמ"ש. ומשו"ה אין הולכין בו א"ה אבל בנידון דידיה כיון דליכא חזקמ"ק להנפקד דהא לא נאבד מידי רק חזק"ת לחוד בכה"ג הולכין בו א"ה. ומשו"ה איצטריך לטעמא דקבוע. ועיין בתשובות מהר"י מטראני חלק שני ח"מ סימן קכ"ד:
ונראה דהת"ה שהקשה על הריצב"א לטעמו אזיל בזה. שכתב בסימן שמ"ט וז"ל ונראה דהא דקי"ל אין ____ ודע שזה שכתבתי בפנים בטעמא דהרשב"א גבי כרם שכתב שכיון שלדברי שניהם לוקח זה כדין ירד לכרמו אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך הזמן שיתבטל המכירה. וכיון שהחזיק בו זה כדין לכ"ע. העמד בחזקת זה שהוא מוחזק בו עכשיו וכתבתי בטעמו דמשו"ה מוקמינן בחזקת הלוקח משום דתנאי מילתא אחריתא היא ואינו מבטל המעשה לגמרי להחשיבו כלא הי'. הנה המשכתי א"ע בזה אחרי הנהמ"ש בד"ת (אות כ"ב). והקונה"ס בכלל ז' (אות ט'). אמנם נעלם מהם דברי הרשב"א בתשובות ת"א (סימן רמ"ו). שכתב שם וז"ל שאלת ראובן קנה חצר משמעון בשטר ועדים וקנין והוא ביד הלוקח. וכתב בו ששמעון מכר מעכשיו ובקנין בכך וכך דמים שקיבל מידו הבית והחצר הנזכרים והתנה שמעון המוכר שיסלק מימות גגותיו היורדין לתוך חצר זו שקנה ראובן ממנו כל זמן שירצה ראובן הלוקח להגביה אותו כותל שחוצץ בין חצר זה בין קרקעות הנשארים לשמעון. וראובן התנה שיתן לשמעון במס בשביל הבית והחצר קיתון שמן בכל שנה כו'. והנה עברו עשרים שנה מזמן שנעשה המכר. ועכשיו תובע שמעון לראובן ממס השמן עשרים קיתונים שאומר שלא נתן מהם כלום. וראובן אומר שפרע לו ממס הי' שנים ראשונות כו'. תשובה מסתברא שורש הדין הלוקח נאמן לומר פרעתי לפי שהקרקע כבר נקנה ללוקח בקנין ושטר וכסף מעכשיו הלכך בין יתן בין לא יתן המקח קיים. לפי שאין המס תנאי כשאר תנאים שיתבטל המקח מעיקרו בביטול התנאי. אלא דמים בעלמא הוא שחייב לו. ואילו הי' תנאי גמור כלומר ע"מ שתתן לי כך וכך בזמן פלוני. הי' מתבטל המקח בביטול התנאי. והי' הקרקע חוזרת לבעליו. ואילו הי' הדבר כן בודאי הי' הלוקח צריך להביא ראי' שנתקיים התנאי בשעתו ממש. שהרי אין הקרקע קנויה לו אלא בקיום התנאי ועליו הראיה. אלא שאין הדבר כן כו' עכ"ד. הרי שאפילו גבי תנאי נמי אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשונים קיימא. ולא אמרינן כיון שבודאי מכר לו ותנאי מילתא אחריתא היא מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח ועל המוכר להביא ראי'. אלא שכיון שאם לא נתקיים התנאי בטל המקח למפרע משו"ה כמספקא לן אולי לא נתקיים התנאי מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים. וה"נ הוא כיון שאם התנאי אמת המקח בטל למפרע השתא כשמספקא לן אי"ל לאוקמי הקרקע בחזקת בעלים הראשונים:
ונראה לחלק בזה דדוקא היכא שיש לנו ספק בעיקר התנאי אם הי' בזה תנאי או לא. בזה אמרינן שמוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח. כיון שהמכירה הוא ודאי אלא שיש כאן ספק אולי הי' שם תנאי. משו"ה על המוכר שאומר שהי' בזה תנאי והמכירה בטילה ע"ה. אבל היכא שהי' כאן תנאי בודאי. אלא שאנו מסופקין על קיומו בזה על הלוקח להביא ראי' שקיים התנאי כמו בשאר תנאים דעלמא שצריך להביא ראי' שנתקיים התנאי. וכ"ז שלא הביא ראי' שקיים התנאי קרקע בחזקת המוכר קיימת. שוב ראיתי שהרב בעל מו"מ נסתפק בזה. ובקוה"ס שם כתב בפשיטות שגם בזה מוקמינן בחזקת הלוקח כיון שהמכירה הי' בודאי. ולפענ"ד חילוק זה מוכרח מדברי תשו' הרשב"א בת"א הנ"ל. וזה ברור ודו"ק:
הולכין בממון א"ה היכא דאיכא חזק"מ נגד הרוב. אף ע"ג דבשאר דוכתן אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף משום דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמא דהמוציא מחברו ע"ה ורובא לא מקרי ראיה. עכ"ד. וא"כ אפילו כי ל"ל רק חזק"ת לחוד נמי לא מהני רובא להוציא. דהא כיון דאידך מוחזק בממון בעינן ראיה להוציא ממנו ובלא ראי' לא מצי למיפק מיניה אף דל"ל חזקת מ"ק. ורובא הא לא מקרי ראיה:
אמנם אפילו אי נימא דלא כהת"ה. ונאמר אשר דוקא היכא דאי"ל גם חזקמ"ק בהדי חזק"ת אז לא אזלינן בת"ר אבל היכא דליכא רק חזק"ת לחוד בכה"ג אזלינן בת"ר להוציא מחזק"מ בלא חזקמ"ק כמ"ש. אכתי לא א"ש דברי התוס' דכתובות דף ט"ו הנ"ל. במה שכתבו לחלק בין הך דהכא דמוכר שור לחברו ונ"נ שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו ובין הך דמציאה שאזלינן בה בת"ר. דהא המרדכי הביא זאת בשם ר"י ואיהו הא סובר אשר לוקח שנמצא מקחו מק"ט המעות פקדון. ולדידיה גבי מוכר שור לחברו ונמצא נגחן נמי ליכא רק חזקת תפוס לחוד והחזקמ"ק מסייע להרוב. ואפ"ה אין הולכין בו א"ה כמו שנתבאר. ומ"ש גבי מציאה דאזלינן ביה בת"ר. ולבא אל סוד עומק כוונתם נ"ל לומר בזה מילתא חדתא. ואקדים שתי הצעות מדברי רבותינו הראשונים ז"ל:
א) אמרינן שם בסוגיא מחצה על מחצה ישראל למאי הילכתא דאי נגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול וכתבו הה"מ והרא"ה והרשב"א בחידושם וז"ל דוקא מחצה על מחצה אבל ברוב עכו"ם משלם נזק שלם בנגח תורא דידיה לתורא דידן. ותימא אמאי הא אין הולכין בממון א"ה וא"כ לימא ליה אייתי ראיה דלאו ישראל ושקול. איכא למימר. כיון דאם איתא דהוי עכו"ם ל"ל חזקה דממונא. והשתא מספקא לן בגופיה אי הוי עכו"ם או לא בכי הא אמרינן הולכין בממון א"ה. דלא איתמר אלא להוציא דבר מחזקתו עכ"ד. נוציא מדבריהם דלא איתמר אין הולכין בממון א"ה. אלא היכא דאף אי אזלינן בת"ר נמי בעינן למיפק מחזקה דאידך אבל היכא דאי אזלינן בת"ר לא בעינן למיפק מחזקה דאידך כלל. דלפי הרוב ליכא חזקה. ורק לפי המיעוט אי"ל חזקה דממונא. בכה"ג אזלינן בת"ר אף בממונא. כיון דבגוף החזקה אנו מסופקים. ולפי הרוב ליכא הכא חזקה דממונא כלל. וטעמא דליכא הכא חזקה לפי הרוב כתבו המפרשים משום דעכו"ם ל"ל חזקת ממון דמפרן הופיע וגו'. ועין בתש' בר"א חלק ח"מ. סימן י"ב:
ב) תו גרסינן בפרק אלו מציאות א"ר ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרינהו ניהלה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. והקשו הבעה"מ ושאר הראשונים ז"ל דלמה עובר משום בל תגזול הא אהדריה ומתקן לאוי שהרי קיים העשה שבה והשיב את הגזילה וגזלן מצותו בהשבה כו'. וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל במלחמות וז"ל והכי הוא סבריה דגאון ז"ל. דגזילה ואבידה היא זו. ואבידה הוא שנקנית ביאוש היכא שלא נטלה. וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא. ואת"ל נקנית דמים מיהו משלם. וזו כיון ע"מ לגוזלה ולא ע"מ להשיבה הרי היא כמי שמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש ומטעם אבידה. ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש אי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שלהם הוא. הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנן ברשות הבעלים. אבל זו אם שע"מ לגוזלה בא הרי היא כמי שמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש לגמרי ומטעם אבידה. כדין מוצא מציאה לאחר יאוש. ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית היא לו לגמרי ביאוש ומטעם אבידה. הילכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן עכ"ל. מבואר מדבריו דבמוצא אבידה ונטלה ע"מ להחזירה הוי שומר שלהם וידו כיד הבעלים דמי. והוי כאלו קיימו ברשותו ומנחי בחצרו. ומה"ט כתב הרב בעל ת"ה בסימן שכ"א שהיכא שבאו לידו בתורת שאלה ופקדון לא מהניא תפיסה משום דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק. דתפיסה קמייתא לא מהניא משום דכיון דבתורת שאלה ופקדון באתה לידו הוי כאילו קיימו ברשות המפקיד דידו כיד הבעלים דמי. וכ"מ שקיימו בחזקת המפקיד קיימו. וכמנחי ברשותו וחצרו דמי. ועין בת"כ סימן ס"א. ובאו"ת שם ס"ק ס"א ס"ב. ובפרק השואל דף צ"ח. בהא דפריך לימא תיהוי תובתא דר"נ. כתב הריטב"א וז"ל וה"נ שאינו יודע אם שאולה אם שכורה הרי זה כאומר אינו יודע אם הלויתני. ולא מביא להך לישנא דאמרינן בפרק הגוזל דחיוב שואל משעת אונסין אלא אפילו למ"ד התם משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהוא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השומר שום חיוב. אלא לומר דכי נגנבה או נאנסה נשתעבדו נכסי למפרע משעת משיכה כו'. וזה ברור עכ"ל. ובריש הבוה"ע קאמרינן ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המוציא מע"ה ומשני שותפין לא קפדי אהדדי. ופירש"י שותפין לא קפדי אהדדי למיקני רשותא דידיה דאפקורי מפקר ליה רשותא כל חד לגבי חבריה להניח שם חפציו. הילכך כי נמי יתבי ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותיה נמי יתבן. דהא לא קפיד עליה מלאושלי חד רשותא לחברי' עכ"ל, וכ"כ בנמוק"י שם בשם הרשב"א דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי ה"ל חצרו של זה וחצרו של זה כחצר של שניהם או כסימטא. ומאי אולמי' דהאי מהאי עכ"ל וא"כ מכ"ש חצר דנפקד דלא קפיד נגד המפקיד כיון דאושלי להאי חצר להכי. וכן כתב הרא"ש בפסחים סימן ד'. אחר שהביא דעת הגאונים והרב רבינו יונה. כתב וז"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא. וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בב"ב דף פ"ה וז"ל אבל ברשות המופקדים אצלו תפוס להו מכח מוכר וכאילו הם מונחים בביתו של מוכר דמי דיד נפקד שלו כידו עכ"ל. וכ"ה בש"מ שם, ובב"ק דף מ"ו אמרינן מאי ברשות ומאי שלא ברשות איכא. אמרי ברשות ה"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק משלם ופירש"י ה"ל שן בחצר הניזק דכיון דיהיב ליה בעל החצר רשותא לעיולי. דוכתא אקני ליה בגוה והויא לי' חצר הניזק וכו' עכ"ל. וכן הוא בירושלמי פ"ג דב"ק הלכה ח'. ואית דבעי מימר כיון שאמר לו הכנס נעשית כחצר השותפין ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובות ת"א סימן רכ"ד וז"ל ופקדון כל היכא דלא כפריה כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא וביתו ברשותא קרינן ביה עכ"ל. הרי דהנפקד ל"ל חזק"ת בפקדון של המפקיד. ואדרבה הך חזק"ת הוי להמפקיד אשר הפקדון הוא שלו. דיד הנפקד כיד שלו. ודמי כאלו הם מונחים בביתו של המפקיד וקיימו ברשותיה. וכמו כן במציאה הוי הך חזק"ת לבעל האבידה והמוצא הוי רק כשומר שלו. וידו כיד הבעלים דמי והוי כאילו מנחי ברשותיה וקיימי' בחצרו. כמ"ש: ) ____ ) והנה בעיוני בזה מצאתי להרב בעל קוה"ח בסימן קפ"ט שכתב ג"כ אשר רשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד. וכ"כ בספר מנ"א בס"א מהלכ"ש, עי"ש. אלא שהרב בעל קה"ח הקשה ע"ז מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ז האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם עשתיר ממנו ש"פ מקודשת עי"ש. וקשה כי נשתייר מאי הוי במאי מקדשה כיון דמיחסרא משיכא וחצירו אינו קונה דחצר דמפקיד הוה וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד נראה דלק"ט משום דאע"ג דאמרינן אשר הרשות שהפקדון מונח בתוכו קטי הוא לבעל הפקדון והוי כאילו הוא והשתא מבואר היטב דברי התוס' במה שכתבו ואפילו לשמואל דאי"ל אין הולכין בממון א"ה היינו דוקא גבי מוכר שור לחברו ונמצ"נ שבהיתר באו המעות לידו משא"כ גבי מציאה. כלומר דבמוכר שור לחברו ונ"נ כיון שהלוקח נתן לו המעות מדעתו תשלומי המקח שלקח מאתו ואי"ל להמוכר חזקת תפוס בהני זוזי אלא שהלוקח בא להוציא ממנו משו"ה כיון דאי"ל להמוכר חזק"ת בהני זוזי אף לפי הרוב. לא אזלינן בת"ר להוציא מחזק"ת. אבל במציאה כיון דאם הוא מהרוב והוא ישראל אזי אין להמוצא בהן חזק"ת כלל דמה שמחזיק בהן המוצא הוי כאילו מחזיק בהן הוא בעצמו דיד המוצא כיד הבעלים דמו והוי כאילו קיימא ברשותו ומנחי בחצרו. ואדרבה לפי הרוב הך חזק"ת לבעל האבידה אי"ל דהוי כאילו הוא תפוס בהן בכה"ג אזלינן בת"ר. דלא דמי להך דמוכר שור לחברו ונמצא נגחן. אשר התם אי"ל חזקה להמוכר אף לפי הרוב. כיון דבתורת מכר באו המעות לידו מדעת הבעלים. משא"כ גבי מציאה דליכה חזקה לפי הרוב. כמ"ש. וז"ל המאירי (הובא בש"מ בב"ק רפ"ה ד"ה ולענין פסק). ואע"פ שבמסכת כתובות בשמועת תינוק הנמצא אמרו שאם רוב עכו"ם עכו"ם ורוב ישראל ישראל לענין החזרת אבידה. טעם הדברים לפי שאין בהם שום חזקה להמוצא. אבל כל שיש שום חזקה לאחד אין מוציאין מטעם רוב עכ"ל. הרי שכתב דגבי מציאה ליכא שום חזקה להמוצא והיינו כמ"ש משום דידו כיד הבעלים והך חזקה הוי לבעל האבידה. וזהו נמי כוונת הרשב"א והרא"ה שכתבו וז"ל דלא איתמר אין הולכין בממון א"ה אלא להוציא דבר מחזקתו אבל הכא מוציא זה לאו מאריה דאבידה הוא עכ"ד. כלומר דאם נלך כאן אחר הרוב לא צריך אידך להוציא מחזקתו כלל. בכה"ג אזלינן שפיר בתר רובא:
ובזה מיושב מה שהקשה הקוה"ס וז"ל איברא מכל התופסים בענינא דגל קים לי יראה להדיא שאין מחלקין בכך ואפילו התופס מצי אמר ק"ל כמיעוט נגד הרוב. ומהרשד"ם בסימן כ' סובר דהאי כללא לא אתמר אלא נגד התופס אבל במוחזק מעיקרא מצי אמר ק"ל אפילו נגד כל חכמי ישראל. ואף שהמר"ש יחיד הוא בהאי מילתא וגם הרב ז"ל בת"כ חלק עליו וסובר דאפילו במוחזק מעיקרא לא מצי אמר ק"ל כיחיד נגד רבים מ"מ בזה שסובר מהרשד"ם דתופס מצי אמר ק"ל כמיעוט נגד רבים לא מצינו מי שיחלוק עליו בזה. וראוי לשים לב מה יענו בהך דלהחזיר לו אבידתו עכ"ד. וכן הקשה הש"ש שמע"ד פרק ט"ו. ולפמ"ש לק"מ ודברי המהרשד"ם נכונים דכיון דכבר הוכחנו אשר אפילו נגד חזקת מ"ק לחוד נמי אין הולכין בממון א"ה. א"כ התופס נמי מצי אמר ק"ל דחד טעמא הוא, ומציאה שאני דאי אזלינן בה בת"ר ליכא חזקת מ"ק כלל כמ"ש. ומשו"ה הולכין בה א"ה וזה ברור:
אמנם אכתי לכאורה דברינו בדעת התוס' לא א"ש יען כי הלא מרא דהך סברא לחלק בין מציאה לבין מוכר שור לחברו ונמצ"נ הוא הר"י כמ"ש. והלא איהו סובר שלוקח שנמצא מקחו מק"ט המעות פקדון. וא"כ גבי מוכר שור לחברו ונמצ"נ נמי אי אזלינן בה בת"ר ליכא חזקה להמוכר כי המעות של הלוקח הוא פקדון אצלו וכאילו מנחי ברשותו דמי דידו כיד הבעלים. ולפי הרוב הך חזק"ת הוי להלוקח ___ חצרו של המפקיד מ"מ אם המפקיד מסלק א"ע מרשותו של הנפקד אין צריך הנפקד בזה המקום קנין וזכי' מחדש. אלא בדיבור בעלמא שמסלק המפקיד א"ע מהרשות אשר הפקדון מונח בו חוזר המקום להנפקד ממילא. דהא המפקיד לא קנה המקום בקנין גמור באופן שיהי' המקום שייך לו לגמרי לחלוטין. רק שקונה את המקום לאותו התשמיש שהשאילו לזה בלבד. במה שמשתמש בתוכו בזה שהניח שם הפיקדון שלו כמבואר שם בדברי האחרונים הנ"ל. וא"כ כיון שכל קנינו בהחצר לא הוי רק לתשמיש בלבד. במחילה לחוד שמוחל לו את שיעבודו לתשמיש אשר יש לו עליו חוזר המקום להנפקד. והרי זה דומה לשואל כלי מחברו שאין צריך המשאיל לעשות בה קנין וזכי' מחדש אלא שבכל עת שהשואל מחזירו חוזרת היא לרשותו ונקנית לו ממילא בלא שום קנין. דהא אפילו במתנה ע"מ להחזיר כתבו גדולי המחברים שאין צריך קנין מחדש בשעה שמחזירו. עיין בתשובו' הרא"ש כלל ל"ה ס"ב. ובקה"ח סימן רמ"א ס"ק ד'. והרא"ש שכתב שצריך לחזור ולקנותו מחדש בשעה שמחזירו במתנה ע"מ להחזיר. היינו משום שסובר שצריך לתנו לו במתנה גמורה לחלוטין עיין בפרק לה"ג ברא"ש אבל היכא שלא נתנו לו רק לזמן לכ"ע לא צריך קנין מחדש וכ"כ בהדיא הה"מ בפ"ח מהלכות שכנים שכל שהוא מחילת השיעבודים די במחילה ושתיקה לבד ואינו צריך קנין לזה. והשתא כיון שבדיבור לבד יכול למחול להנפקד וחוזרת עליו הרשות ממילא בע"כ ואין צריך לזה שום קנין וזכי' כלל. אמרינן בזה חצרו ומתנתו באים כאחד. ונקנים לו החפץ והמקום שלו בב"א. דומיא דגט שאמרינן גיטו וידו באים כאחד. (ועיין בקוה"ס סימן ר' ס"ק ה'). ומשו"ה מקודשת דכיון שנתן לה המפקיד את הפקדון ומחל שיעבודו שיש לו בהמקום שלה. אמרינן חצירה ומתנתה באים כאחד. ונקנית לה הפקדון ע"י חצרה בב"א עם המקום ומקודשת שפיר. וזה ברור:
ובזה מיושב מה שהקשה המהרי"ט בסימן ס"ה מהא דאמרינן בעכו"ם פרק השוכר בהא דתני התם בא עליה ואח"כ נתן לה דמוקי לה בש"ס דקאי בחצירה דלא מחסרא משיכה. וכיון דהמקום שהפקדון מונח בו חצרה של המפקיד היכא קני לה חצרה. והקה"ח דחק שם בזה. ולפמ"ש א"ש דאע"ג דהוי חצירו של המפקיד. מ"מ כיון דלא קני המקום רק לתשמיש לבד אמרינן בזה חצרה ומתנתה באים כאחד:
ובמה שכתבנו יתישב לנו דברי הרשב"ם פרק המוכר את הספינה דף פ"ה. דתניא התם ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו וכתבו הרשב"ם ברשות הלה המופקדים אצלו שהמפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים. עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם או שישכור את מקומו ע"כ. והקשה המהרי"ט דכיון דהוי רשותו של מפקיד א"כ היכא קתני דמשקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח קנה לוקח בלא שום משיכה הא כיון דחצרו לא מצי לזכות לו להנפקד בזה משום דהוי רשותו של המפקיד א"כ איך מצי לזכות עבור הלוקח בלי משיכה. מי איכא מידי דלנפשי' לא זכי ולאחריני זכי. ומה שדחק שם המהרי"ט לישב דברי הרשב"ם לפי דרכו עי"ש. עדיין לא יתישבו בזה דברי הרמב"ן שהבאתי בפנים דאיהו סובר אשר ארבע רשויות קתני עי"ש. וגם בלא"ה הרי כבר הוכחנו בפנים בראיות ברורות אשר חצרו של הנפקד שהפקדון בתוכו הוי רשות המפקיד. אמנם לפמ"ש הנה נכון דבאמת אף הנפקד בעצמו נמי מצי לזכות בהפקדון מטעם חצרו ומתנתו ב"כ. ומשו"ה יכול לזכות גם עבור הלוקח. בלא שהיכא שהלוקח רוצה לקנות בעצמו בלא זכית הנפקד בזה כיון שצריך קנין גם על החצר. לא אמרינן בזה חצרו ומתנתו ב"כ. כיון שצריך קנין על כל או"א. ובלא קנין גם החצר אינו קנוי לו. משום הכי צריך שימשוך להפקדון. ויקנה אותו על ידי משיכתו שעשה בו. ולא מטעם חצר כיון שאין לו קנין בהחצר ולא זכה בו כלל. וז"ב:
והנה ראיתי להרב בעל קה"ח סימן ר' ס"ק ה' שנסתפק בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו וא"ל הנני נותן אך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כה"ג חצרו ומתנתו באים כאחד דומיא דגט שאמרינן אשר חצירה וגיטה באים כאחד כו' עי"ש ובא"מ סימן ל"ה ס"ק י"ג. ולפענ"ד נראה להביא ראי' לזה מהא דתנן בפ"ה דמע"ש מ"ט מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקב"י כו' ומקומו מושכר לו כו'. ונתקבלו זה מזה שכר ע"כ. וכתב הרע"ב שר"ג קיבל שכר מקומו של מע"ש מר' יהושע ושכר מקומו של מעש"ע מר' עקיבא כו' ונקנה לכל אחד מקום המעשר הראוי לו בכסף שנתן למשכיר ששכירות קרקע נקנית בכסף ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ. וקשה לפי דעת הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מכירה ובעה"ע ז"ל דקרקע ניקנית באכילת פירות וכמ"ש הה"מ שם. א"כ כיון שפירותיהם והמה המעשר שנתן להם מונחים שם בהחצר לקני הקרקע מטעם אכילת פירות ונימא בזה חצירה ומתנתו באים כאחד כמו גבי גט. ויקנו החצר של ר"ג ע"י הפירות מעשר שנתן להם המונחים בחצר ולפי מאי דאמרינן בקדושין דף כ"ז ובמציעא דף י"א ע"ב דר"ג מטלטלין ע"ג הקנה להם א"ש. אלא לר"א ולר"פ דאי"ל (בב"מ ד' י"א) אשר מטעם חצר הקנה להם א"כ לקט המקום והפירות ביחד מטעם חצירו ומתנתו באים כאחד. א"ו דבכה"ג שצריך זכי' לא אמרינן חצירה ומתנתו באים כאחד כיון שלא בא לידו לא הפקדון ולא החצר. ואינו דומה לגט שאמרינן גיטה וידה בכ"א משום דבגט לא בעי זכי' כיון דהוי בע"כ ואין זכי' בע"כ. אלא דסגי בנתינה. משו"ה הוצרכו לקבל שכר זה מזה. וכן מסיק שם הקה"ח אשר בכה"ג לא אמרי' חצו"מ ב"כ. ומכאן יש ראיה ברורה לזה ודו"ק. ע"כ הגה"ה:
כי מה שמחזיק בהן המוכר הוי כאילו מחזיק בהן הוא בעצמו כמ"ש:
ונ"ל דהא דכתב הר"י שלוקח שנמצא מקחו מק"ט המעות פקדון לאו למימר דהוי כפקדון ממש לכל משפטיו. כיון שקיבל אותם בתורת מקח להוצאה ולא בא לידו בתורת פקדון. ומעולם לא נעשה שומר שלו ולא שיעבוד לו רשותו לשמירת ממונו בזה כלל. אלא כלפי מה שאמרו הראשונים ז"ל דכיון שבא לידו מתחילה בתורת מקח להוצאה דינן כמו הלואה. כתב הוא ז"ל דאפ"ה כיון שנמצא טעות במקחו וצריך להחזירם לו אין דינם כמו הלואה עי"ז שבא לידו בתורת מקח להוצאה דהרי איגלאי מילתא למפרע שזה שנתנו מתחילה להוצאה היו בטעות. דהמקח בטל ואינו רשאי להוציאם כלל. ומשו"ה אילו איתנייהו להני זוזי אינו רשאי להשתמש בהם וליתן לו מעות אחרים כנגדם כמו הלואה. רק הוי כמו פקדון לענין זה שצריך להחזירם לו אותם מעות בעצמם אבל בכ"ז אין דינם כמו פקדון ממש שהיו ידו כיד הבעלים וחצרו כרשות הלוקח. רק הוי כמו מי שהניח מעותיו בחצר חברו בלא רשות דבודאי לא אמרינן בזה דהוי כאילו מנחי ברשותו וקיימו בחצרו. כדאמרינן (בב"ק ד' מ"ח ע"א). הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור משום דהוי ליה שן בר"ה. ופירש"י בר"ה לאו דוקא אלא כלומר לאו בשדה אחר דניזק קרינן ביה. ע"כ. ואפ"ה הדבר ברור שצריך להחזירם לו אותם מעות בעצמם ואינו רשאי להשתמש בהם וליתן לו מעות אחרים כנגדם. וה"נ בלוקח שנמצא מקחו מק"ט אע"ג דלא הוי כשומר שלו לענין זה שיהי' ידו כיד הבעלים. וכאילו מונחים בביתו של הלוקח. כיון שלא קיבל אותם בתורת פקדון. ומעולם לא אקני ליה דוכתא בחצירו. מ"מ לענין זה הוי כמו פקדון שצריך להחזירם לו אותם מעות בעצמם אי איתנייהו בעינייהו. כיון שנתגלה למפרע שלא בא לידו להוצאה. וא"כ לעניין חזק"ת כיון שלא קיבלם בתורת פקדון ולא מסר לו רשותו לשמירת ממונו. הוי לעולם המוכר מוחזק בהם אף לפי הרוב. ומשו"ה לא אזלינן בה בת"ר. וז"ב. ובמה שכתבנו יתישב לנו דברי הריצב"א שכתב כיון שלקחה בתו מהקבוע הוי כמחצה על מחצה ולא אזלינן בת"ר והקשו עליו הת"ה והמהרי"ט בח"ש סימן קכ"ד דתיפק ליה דאין הולכין בממון א"ה. ובזה שכתבנו הנה נכון דהכא כיון דבמפקיד איירי הרי ל"ל להנפקד חזקה דממונא בהני זוזי דמעות המפקיד הוי כאילו מונח ברשותו. שידו כיד הבעלים דמי. וא"כ בשעה שמצא המעות ביד בתו ואינו יודע מאין הכסף הזה אם שלו או משל המפקיד ואי נימא דהוי משל המפקיד אזי המעות ברשות המפקיד ולא קא מחסר לו להוציא מרשות הנפקד כלל. וכיון דל"ל להנפקד חזקה כלל בהני זוזי לא חזקת מ"ק ולא חזק"ת. אזי אם הי' כאן רובא הוי אזלינן בתריה כיון דל"ל חזקה דממונא לפי הרוב כמו שכתבתי. משו"ה איצטריך לטעמא דקבוע כמחצה על מחצה דמי:
ובזה יופתח לנו שערי אורה בדברי התוס' התמוהים בהך סוגיא דמחליף פב"ח שכתבו וז"ל ולחזי ברשותא דמאן קיימא. וא"ת כי הוי נמי ולד ברשות לוקח אין זה הוכחה דקנאה כו' וי"ל כיון דאיכא דררא דממונא ויש ספק בדבר בלא טענותיהם והלוקח טוען ברי אם הוא ברשותו אין להוציא מידו אבל אם הי' טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק ולא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב ויש לבעה"ב כמו כן טלה חי ומת אחד מהן דאמר בפרק ב' דבכורות דמפקיד הוי מוציא מע"ה ומועלת חזקת בעה"ב מספק. דהתם הי' מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא אבל כאן לא הוחזק מעולם לוקח בולד זה בודאי אבל מוכר אם הי' מוחזק מועיל אפילו טוען שמא שהי' מוחזק בודאי מתחילה קודם מכירה כשהי' פרה מעוברת עכ"ד. ודבריהם תמוהים כאשר כבר עמד עליהם בקוה"ס כלל א' ס"ק ד'. דמי הכניסם לדוחק זה הא כמו דאזלינן בתר חזקת מ"ק לבד ה"נ אזלינן בתר חזקת ממון לבד כלומר שאין עמה חזקת מ"ק וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בדיני תפיסה. וא"כ בפשיטות מיושב דבשלמא חזקת ממון של הלוקח דין הוא שלא יועיל נגד חזקת מ"ק של המוכר גבי האי דמחליף כמו תקפו כהן דמוציאין מידו. אבל גבי מפקיד טלה אצל בעה"ב דליכא חזקת מ"ק כלל לא לזה ולא לזה שהרי אנו מסופקין בטלה הנשאר דילמא לעולם היא של הנפקד. משו"ה כיון דחזקת ממון מיהו איכא לבעה"ב הדבר פשוט דחזקת ממון לחוד נמי מהני בכי האי גוונא:
אכן במ"ש יתבאר היטב. דהנה זה שכתבו התוס' דהיכא שהלוקח טוען ברי אין להוציא נראה דאזלי לטעמייהו בזה שכתבו בכתובות דף ק' ד"ה ואוקי. דבמסקנא הוא תקפו כהן מוציאין מידו והא דאמרינן בכתובות דף כ' שם דשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים. וקאמר ר"נ דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה ונפ"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה משום דהתם טוען ברי משו"ה מועלת תפיסתו מספק אבל בת"כ שהכהן תופס מספק דהא אינו יודע אם בכור הוא. משו"ה לא מהניא תפיסתו בטענת שמא. וכ"כ בסוגיא דת"כ במציעא. ומשו"ה ס"ל נמי הכא דבדררא דממונא דמהני תפיסה אינו מועיל תפיסת הלוקח אלא בטוען ברי. ועיין בקה"ח סימן רס"ג ובש"ש שמע"ד פרק י'. וע"ז הקשו מהך דמפקיד טלה אצל בעה"ב ומת אחד מהן שהמוציא מע"ה דהנה לכאורה קשה אמאי אמרינן גבי טלה הנשאר המוציא מע"ה הא כיון דהתם במפקיד איירי א"כ ל"ל לנפקד חזקה כלל בהך טלה של המפקיד לא חזקת מ"ק ולא חזק"ת דידו כיד הבעלים והוי כאילו מונח בביתו וברשותו של המפקיד וחזקת מ"ק וחזקת אחרי בעלי הטלה נגרר בזה דמי שהוא בעליו לדידיה הוי החזקת מ"ק והחזק"ת. וא"כ איך אמרינן המוציא מע"ה לגבי הטלה החי הא אין כאן מוציא כלל. דאם הטלה החי הוא של המפקיד הרי היא כאילו קיימא ברשותו וחצרו של המפקיד. ולא דמי לשאר מוציא מחברו דהתם אי"ל לחד מינייהו חזקת מ"ק או חזק"ת משו"ה אמרינן דעל אידך שבא להוציא ממנו ע"ה. אבל הכא מאי שייך למימר המ"מ דהוא המפקיד ע"ה. הא אם הטלה החי היא שלו הרי היא קיימא ברשותו ואינו בא להוציא ממנו כלל. דהא הך חזקת מ"ק וחזקת אחרי בעלי הטלה נסרכת דמי שהוא בעליו לדידיה אי"ל הני חזקות ולאידך ל"ל כלל בזה. וצ"ל דאע"ג דמעיקרא בשעה שהיו הטלאים קיימין הי' כל טלה קיימא בחזקת מאריה. מ"מ השתא שמת אחד מהן הרי בעה"ב מחזיק ותפיס בה מספיקא. והוי כאילו קיימו השני טלאים בחצר של שניהם ומת אחד מהן. וקדם חד מינייהו ותפס הטלה החי. דהתם נמי בשעה שהיו קיימין בחצר של שניהם לא הי' לאחד מהן חזקה יותר מלחברו דחזקת מ"ק וחזק"ת אחר בעלי הטלה נגרר וכל טלה ברשות בעליה עומדת וה"נ דכוותה דמשעה שהפקידו אצלו עד שעת מיתה קיימו השני טלאים ברשות שניהם דכל טלה וטלה ברשות בעליו עומדת משום דיד הנפקד כיד הבעלים דמו. ותיכף כשמת אחד מהן ונולד הספק בטלה הנשאר הרי בעה"ב תופסה ואינו נותנה להמפקיד. ודמיא הא מילתא להא דאמרינן בכתובות פרק הכותב דף פ"ה ע"א ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגה דשטרא אתו יורשים קא תבעי ליה מינה אמרה להו מחיים תפיסניה להו אתאי לקמי' דר"נ א"ל. אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבית נהליה. א"ל לא א"כ ה"ל תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום הוא. ופירש"י משום דכל זמן שהי' חי הי' פקדון בידך והרי הם כאילו מונחים ברשותו. וכיון דלא גלייה דעתיה מחיים דתפסינהו נהלייהו הוי תפיסה דלאחר מיתה משום דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא. עכ"ד. וה"נ כן הוא שאע"ג דבשעה שנולד הספק לא חשיב הבעה"ב מוחזק משום דידו כיד הבעלים. אבל אח"כ כשבאו הבעלים לתבוע ממנו הטלה החי הנשאר הרי הוא קדם ותפס ומחזיק בה מספיקא והוי ממש דומיא דהתם משו"ה אמרינן דעל המפקיד שהוא המוציא ע"ה: