זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
חושן המשפט · סימן ב
שאלה
מעשה בא לידי בשנים שבאו לדין ר"ג ור"י. וטען ר"י שזה שנים הרבה היה לו שותפות בפאבריק עם חותנו ר"מ. ומסרו את כל הסחורה שלהם לר"ג בקאמיסיע למכור אותם. ונשאר חייב להם מהעסק של השותפות הנ"ל סך אלף רו"כ. ואחרי שנתבטל השותפות ביניהם אמר ר"י הנ"ל לר"ג בפירוש שלא ימסור את חלקו המגיע לו מהעסק של השותפות ליד חותנו הנ"ל, ור"ג לא שמע אליו ומסר הכל ליד חותנו הנ"ל. ולכן תובע עתה מאת ר"ג הנ"ל שיחזיר לו כל הסכום שהיה מגיע לו על חלקו אשר לא היה רשאי למסור זאת ליד חותנו הנ"ל. ר"ג משיב. שמעולם לא אמר לו לא הוא ולא חותנו אשר יש לו שותפות בהעסק. גם כל הפנקסאות (הביכער) וכל החשבונות שנתן להם בכל משך הזמן נכתבו רק על שם חותנו וא"כ אינו יודע כלל שהיה שותף בהעסק. גם לוא יהא שהיה שותף בהעסק בכ"ז מאחר שהביכער כתובים על שם חותנו ולא על שמו א"כ חותנו הוא הבע"ד שלו והוא מחויב לשלם לו ולא לזולתו. גם אם לא היה משלם הכל ליד חותנו הנ"ל היה גובה ממנו ע"י ערכאות. כי לפי חוקי הזאקאן מחויב הוא לשלם רק לזה האיש אשר על שמו נכתבה הסחורה בהביכער. עוד זאת כי ע"פ חוק הזאקאן זו הסחורה שמסר לידו בהאפרטור נחשב אצלו כפיקדון. ומחויב הוא להחזיר לידו את זו הסחורה ממש שקיבל מאתו. ואם לא היה מחזיר לו הכסף אזי היה תובע מאתו את הסחורה ע"י ערכאות. וכאשר כבר מכרם ואין באפשרו להחזירם היה לו אוגאלאוונע כדין שולח יד בפיקדון אשר לבד מה שהיו מחייבים אותו לשלם עבורם. היה מגיע לו גם עונש גדול עבור זה שמכרם כנודע. ולכן היה מוכרח לשלם הכל לחותנו הנ"ל:
תשובה
שאלה זו נחלקת לשתי פרטים א) אם בזה שהביכער והחשבונות היו כתובים על שם חותנו של ר"י נעשה הוא הבע"ד שלו ומחויב הוא לשלם רק לו לבד ולא לשותפו או לא. ב) כיון שאם היה תובע מאתו ע"י ערכאות את הסחורה שמסר לו בהאפיטור הי' עליו אוגאלאוונא דעלע. א"כ הרשות בידו למסור לו הכסף עבורם בכדי להנצל מהעונש של האוגאלאוונא. ונברר הדין היכא שר"י היה ודאי שותף עם חותנו הנ"ל. וגם ר"ג היה מודה לזה. אם בכה"ג היה רשאי למסור לחותנו של ר"י הנ"ל. גם חלקו של ר"י המגיע לו מהשותפות. וגם אחרי שכבר עשה מעשה והחזיר הכל לחותנו הנ"ל. אם מחויב לחזור ולשלם לר"י את חלקו או לא. ואבאר הכל באר היטב ע"פ דברי הש"ס ורבותינו הראשונים ז"ל כיד ד' הטובה עלי וזה החלי בעזהי"ת:
א) גרסינן בבא קמא (דף קי"ז ע"א) רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא. א"ל כלום מעשה בא לידך. א"ל ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו בא לידי וחייבתיו. א"ל קום אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור מלשלם ואם נטל ונתן ביד חייב. אמר רבא ואם הראה מעצמו כמו שנטל ונתן ביד דמי. וכתב הרב אלפס ז"ל איכא מאן דאמר כי היכא דישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור. ה"נ ישראל שאנסוהו כותים להביא ממון חברו והלן והביא פטור. ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינת בה בשמעתת לא סלקא אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. במאי עסקינן אי באונס הא אמרינן פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראם נמי חייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור. ודוקא הראה אבל נשא ונתן ביד חייב ואע"פ דאניס. ל"ש אנסוהו כותים והלך הוא והביא ל"ש אנסוה להביא והביא כו' עי"ש. וכן מוכח גם דעת התוס' שם (דף קי"ז ע"ב) ד"ה ואי עי"ש. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח הל"ד) מהלכות חובל ומזיק והסמ"ג (בעשין ע') והרז"ה והרמב"ן והרשב"א בחידושיו יעוי"ש. והרא"ה והמרדכי והרא"ש. והטור והמחבר (בסי' שפ"ח) והלבוש שם. והיש"ש בפרק הגוזל בב"ב (סי' מ"ז). והכי פסק הב"ח שם (בסי' שפ"ח). וגם הרמ"א שם מדלא הגיה על המחבר כלל בזה משמע שכן דעתו והכי ס"ל. אמנם רבינו האי גאון ז"ל ורבינו חננאל ורבינו אפרים והראב"ד והעיטור. והראבי"ה והרשב"ט הביאם הרקנטי (בסי' תע"ג) ומהר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג שם הובא בש"ך ח"מ (סי' שפ"ח ס"ק כ"ד). כולם חולקים על הרי"ף ז"ל בזה וס"ל דאם אנסוהו להביא משל חברו אף אם נטל ונתן ביד פטור. ולפלא בעיני על הרקנט"י שם שכתב דהר"ח ס"ל כהרי"ף דהיכא שנטל ונתן ביד אפילו אם אנסוהו להביא נמי חייב עי"ש. ותימא דהא הוא ניהו מדגל החולקים על הרי"ף בזה ואי"ל דהיכא שאנסוהו להביא בכל ענין פטור והביא הראיה מהירושלמי כמבואר במלחמות עי"ש:
ב) והנה הבעל המאור הביא משם רבינו אפרים שכתב לחלק דהיכא שאנסוהו מחמת עצמו והראה ממון חברו פטור. מ"ט דגרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכוין לאזוקי. אבל אם נשא ונתן ביד חייב דהא הציל עצמו בממון חברו. אבל היכא שאנסוהו כותים בפירוש על ממון חברו ל"ש אנסוהו להראות והראה ל"ש אנסוהו להביא והביא בכולהו פטור עי"ש. [כ"כ העיטור בסוף אות פקדון דהאי דקתני ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. דוקא שאנסוהו מחמת עצמו על ממון סתם. דבזה היכא שנשא ונתן ביד מציל עצמו בממון חברו הוא וחייב וכי הראה גרמא בעלמא הוא ופטור. ורבינו אלפס פליג בהא ומסתבר כרבוותא קמאי עכ"ל. והכי גם דעת רבינו חננאל ז"ל כמבואר במלחמות. וכן הוא גם דעת רש"י ז"ל כמ"ש הנמוק"י עי"ש. והרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק שם. הביא את דברי רבינו אפרים ז"ל והשיג עליו בזה וז"ל דברי תימא הם דאטו המראה דינר לשולחני מי מכווין להזיק. וזה שאנסוהו להראות בשלו והוא הראה בשל חברו הא מכוון להזיק בשל חברו להציל את שלו ע"כ. ונ"ל לישב לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שתמה שם על הא דאמרינן בב"ק (דף ק') דהיכא שמראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב לשלם. הא ודאי לא היה מכוון להזיק וא"כ אמאי חייב לשלם הא קי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. וכתב דאיכא מאן דדחי לן דהואיל שצריך למגמר וקא חזי פושע ומזיק הוא. וקלסה הרמב"ן לסברא זו שדבר הגון הוא עי"ש. ובספר מחנ"א הלכות נזק"מ כתב סברא זו מדעת עצמו וז"ל דכיון שאינו בקי חשוב כאלו כיון להזיק שלא היה לו לראותם ע"כ. ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה שכבר הקדימו הרמב"ן ז"ל בזה. וא"כ לק"מ קושית הרשב"א ז"ל על רבינו אפרים מהא דמראה דינר לשולחני משום דשאני התם דכיון שאינו בקי חשוב כאלו כיון להזיק. אבל הכא אין כוונתו להזיק כלל דזה דמראה על של חברו הוא משום דרוצה להציל את שלו וזה ברור. ולפ"ז מיושב קושית הרי"ף ז"ל מהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. דבמאי עסקינן אם באונס הא אמרינן דפטור. ואי מעצמו אפילו לא נשא ונתן ביד אלא הראם נמי חייב. ולפמ"ש הנה נכון דאיירי שאנסוהו מחמת עצמו והוא הראה על ממון חברו דבכה"ג אם הראה לבד פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. ולפי דעתם שלשה חילוקים בדבר. דהיכא שלא אנסוהו כלל רק הוא מעצמו הראה על ממון חברו חייב גם אם לא נשא ונתן ביד. ואם אנסוהו מחמת עצמו והראה על ממון חברו ולא נשא ונתן ביד פטור. משום דכיון דלא הוה רק גרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכוון לאזוקי והכא אין כוונתו להזיק אלא להציל את שלו. אבל אם נשא ונתן ביד חייב. ואם אנסוהו על ממון חברו אפילו נשא ונתן ביד נמי פטור:
ובזה מיושב מה שהקשה המלחמות על דעת הגאונים החולקים על הרי"ף מהא דאמר רבה ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי. והשתא בשלמא לדעת הרי"ף דס"ל דהיכא שנשא ונתן ביד בכל ענין חייב. איצטריך שפיר לרבה למימר דאע"פ שהקילו במראה מחמת אונס שהוא פטור מ"מ בלא אונס הרי הוא כמי שנשא ונתן ביד וחייב. אבל לדעת הגאונים החולקים על הרי"ף ואי"ל דבאנסוהו על ממון חברו גם נשא ונתן ביד פטור. למה לו לרבה למימרא והחק בין מעצמו בין ע"י אונס כנו"נ ביד דמי עי"ש. ובמ"ש יציבא מילתא משום דגם לדעת הגאונים החולקים על הרי"ף נמי מחלקינן בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שאנסוהו מחמת עצמו דבכה"ג במראה פטור ובנשא ונתן ביד חייב. ולהכי איצטריך לרבה למימר דאע"פ שהקילו במראה היכא שהיה האונס מחמת עצמו. מ"מ היכא שהראה בלי שום אונס כלל הרי הוא כמי שנשא ונתן ביד וגם מראה חייב. וזה ברור:
ג) ותימה לי על הרמב"ן ז"ל שדברי רבינו אפרים היו נגד עיניו וכתב שכן הוא גם דעת רבינו חננאל. ואיך הביא מזה ראיה לדעת הרי"ף ולא הרגיש כלל שלפי מ"ש הם בדבריהם ז"ל אין מזה שום סרך קושיא כלל כמ"ש:
ונ"ל דהרמב"ן ז"ל לא ס"ל להך סברא דר"א לחלק לענין מראה בין היכא שהראה מעצמו להיכא שהראה מחמת אונס הבא עליו מצד עצמו. משום דאזיל לטעמיה שפסק דדינא דגרמי הוא דינא דאורייתא ולא קנסא דרבנן. וכיון דהוה דאורייתא בודאי אין שום סברא לחלק בזה ולפוטרו מטעם שלא כיון להזיק דאדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ועי' בב"ק (דף כ"ז:) בתוס' ד"ה ושמואל. ובב"מ (דף פ"ב:) ד"ה וסבר. ובב"ב (דף צ"ג:) ד"ה וחייב. ובסנהדרין (דף ע"ו:) ד"ה רוצח. ובמלחמות ס"פ המניח. ועי' בש"ך ח"מ (סי' שע"ח ס"ב). ומשו"ה הקשה שפיר דאם נימא כדעת הגאונים החולקים על הרי"ף דס"ל דהיכא שאנסוהו מפורש על של חברו גם אם נשא ונתן ביד פטור. א"כ הרי אין חילוק כלל בין הראה לבד לנשא ונתן ביד. דהיכא שלא אנסוהו על של חברו בודאי גם הראה חייב. דאין סברא כלל לפוטרו בזה משום הך טעמא שלא כיון להזיק כמ"ש. ואם אנסוהו מפורש על של חברו גם נשא ונתן ביד פטור וא"ש:
ועי' בש"ך ח"מ (ריש סי' שפ"ו) שהשיג על הרש"ל פרק הגוזל בתרא שהכריע כהרמב"ן ז"ל דדינא דגרמי הוא דאורייתא. והביא חבל פוסקים דאי"ל שאינו אלא מדרבנן יעוי"ש. ולפמ"ש מוכח שגם רבינו חננאל ורבינו אפרים והעיטור נמי על כרחך ס"ל דדינא דגרמי הוא רק מדרבנן. מדכתבו לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד. היכא שאנסוהו מחמת עצמו. דבמראה לחוד פטור משום דלא מכוון לאזוקי. ואם נימא דהוה מדאורייתא לא מהני כלל הך טעמא לפוטרו בכה"ג שהיה האונס רק על שלו כמ"ש. ולפמ"ש הנימק"י כן הוא גם דעת רש"י ז"ל כמו שמובא לעיל. ודו"ק:
ד) והנה הרמב"ן במלחמות כתב וז"ל הוי יודע כי רבינו הגאון (פי' החולק על הרי"ף) הוא רבינו האי ז"ל היה אומר שהנושא ונותן ביד והמראה שניהם שוין וכל מקום שאנסוהו להראות והראה פטור אנסוהו להביא והביא נמי פטור. והיה מפרש ברייתא זו כך ישראל שאנסוהו להראות והראה פטור כיון שלא עשה אלא מחמת אונס. ואם הוסיף מעצמו ונטל ונתן להם חייב שהרי לא היו אונסין אותו להביא. וזהו דעת הגאון בשרשי שבועות שלו ואף בחרוזותיו בהן מפורש. וזו היא מחלוקתו של רבינו בכאן. ואלו הן טענותיו ותשובותיו שאם הנושא ונותן ביד באונס פטור ליתני אנסוהו ונטל ונתן פטור וכ"ש מראה. וזהו שכתב וכי תימא מ"ש מראה מנשא ונתן ביד כו' היה נראה שבעל הדין היה משוה אותן עכ"ל. ולכאורה דבריו בלתי מובנים דלמה לו להרמב"ן ז"ל לדייק מסוף דברי הרי"ף שכתב וכ"ת מ"ש מראה מנו"נ ביד. ולהוכיח מזה שהבעל דין שכנגדו החולק עליו משוה אותן וס"ל דנשא ונתן ביד שוה למראה ודין אחד לשניהם. והרי בפירוש הביא הרי"ף בתחילת דבריו דעת החולק שמשוה אותן לגמרי וס"ל דכי היכא שמראה פטור היכא שאנסוהו מפורש על של חברו כן נשא ונתן ביד נמי פטור. וע"ז סובב והולך כל דברי הרי"ף שם. ולמה לו להביא מדיוקא מסוף דבריו מה שמפורש בהדיא בריש דבריו:
ונראה דכוונת הרמב"ן ז"ל בזה הוא לאפוקי מסברת רבינו אפרים ורבינו חננאל ולומר שגם דעת הבעל דין שכנגדו שהביא הרי"ף ז"ל אין דעתו על דעת רבינו חננאל דאי"ל כרבינו אפרים לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שבא האונס מחמת עצמו. ומדייק הרמב"ן זאת מלשון הרי"ף שכתב וכ"ת מ"ש מראה מנשא ונתן ביד. משמע שהבעל דין שכנגדו משוה אותן לגמרי. ואם נימא שדעתו על רבינו חננאל דס"ל כדעת רבינו אפרים א"כ הרי גם לדעת החולק נמי על כרחך צריכים לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שבא האונס מחמת עצמו שבכה"ג מראה פטור ונשא ונתן ביד חייב. ומלשון הרי"ף שתמה רק לפי דעתו מ"ש מראה מנשא ונתן ביד. משמע שלפי דעת החולק מראה ונשא ונתן ביד שניהם שוין ואין חילוק ביניהם אלא ודאי שזה המד"א שהביא הרי"ף דס"ל שהיכא שאנסוהו על של חברו גם נשא ונתן ביד פטור הוא רבינו האי גאון דלדידיה אין שום חילוק כלל בין מראה לנשא ונתן ביד. דהיכא שאנסוהו על של עצמו גם מראה חייב. ואם אנסוהו להביא משל חברו גם נשא ונתן ביד נמי פטור. וזהו החילוק בין דעת רבינו אפרים וסייעתו לדעת הגאון. דלדעת רבינו אפרים היכא שאנסוהו רק על שלו והראה על של חברו פטור. ואינו חייב גם בכה"ג אלא א"כ נשא ונתן ביד. ולדעת הגאון היכא שהיה האונס רק על שלו חייב גם במראה לחוד. ונמצא שהגאון פליג על הרי"ף רק בחדא. דהיינו היכא שאנסוהו להביא משל חברו. דלפי דעת הגאון ז"ל בכה"ג שהיה האונס מפורש להביא משל חברו פטור גם אם נשא ונתן ביד. ולדעת הרי"ף ז"ל היכא שנשא ונתן ביד בכל ענין חייב. ורבינו אפרים וסייעתו פליגי על הרי"ף בתרתי. חדא הא דאמרן. ועוד אם אנסוהו רק על של עצמו והראה על של חברו. דלדעת הרי"ף ז"ל בכה"ג חייב גם מראה לחוד. ולפי דעת רבינו אפרים וסייעתו גם בזה מראה פטור. ואינו חייב אלא א"כ נשא ונתן ביד כמו שמבואר לעיל:
ובנימוק"י כתב שדעת רבינו האי גאון כדעת רש"י ובעל העטור ז"ל עי"ש. ובס' מחנ"א בהגהותיו על ב"ק תמה על הנימוק"י בזה שהשיב דעת רבינו האי גאון לדעת רש"י ובעל העיטור. והרי פליגי אהדדי דלדעת רש"י ובעל העיטור אם אנסוהו על שלו והראה על של חברו פטור ואינו חייב אלא א"כ נשא ונתן ביד. ולדעת הגאון ז"ל בכה"ג שאנסוהו רק על שלו חייב גם אם הראה לחוד. ונ"ל דכוונת הנימוק"י בזה הוא רק על נשא ונתן ביד דבזה כולהו בחדא שיטה קיימא דהיכא שאנסוהו להביא ממון חברו בפירוש גם נשא ונתן ביד נמי פטור. ופליגי בזה על הרי"ף ז"ל שמחייב בנשא ונתן ביד בכל גווני. אבל בודאי פליגי לענין מראה דלדעת רש"י ובעל העיטור דקיימי בשיטת ר"ח ור"א אפילו היכא שהיה האונס רק על של עצמו נמי פטור מראה ולדעת הגאון בכה"ג שלא אנסוהו אלא בשלו גם מראה חייב כמ"ש. והנימוק"י קאי רק על היכא שאנסוהו להביא דבזה גם דעת רבינו האי גאון כדעתם דכיון שהיה מחמת אונס גם נשא ונתן ביד פטור:
אלא דגם לפי דעת הגאון ז"ל נמי אכתי לא יתישבו דברי הרי"ף ז"ל במה שתמה על שיטה זו מהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. במאי עסקינן אם באונס הא אמרינן שפטור ואם מעצמו הא אפילו הראה נמי חייב. דהא לפי דעת הגאון מה דאמרינן שאם נשא ונתן ביד חייב איירי בגווני שלא אנסוהו אלא להראות ולא להביא שבכה"ג אם היה מראה היה פטור ואינו חייב אלא אם נטל ונתן ביד כבר שיכל הרמב"ן ז"ל את ידיו לבאר דברי הרי"ף ז"ל בזה דקושיתו הכי היא דאם נימא דהיכא שהיה אנוס גם על ההבאה הוא פטור אף אם נשא ונתן ביד. א"כ למה קתני בברייתא שאם הראה פטור. היינו היכא שאנסוהו רק להראות. ליתני רבותא טפי שאפילו אם נשא ונתן ביד נמי פטור היכא שאנסוהו להביא וכ"ש היכא שאנסוהו כותים להראות שהוא פטור ע"ז שהראה:
ה) אמנם נ"ל לישב קושית הרי"ף גם לפי דעת הגאון ז"ל. דהא דלא קתני שאם אנסוהו להביא פטור גם אם נשא ונתן ביד דכ"ש אם אנסוהו להראות והראה. הוא משום דבזה דקתני שחייב על ההבאה אם אנסוהו רק להראות הוה רבותא טפי. משום דה"א כיון שגם אם היה מראה לבד נמי בודאי היו נוטלים זאת. נמצא שאין בזה שנטל ונתן ביד שום מקום ריעותא לחייבו וא"כ אית לן למימר דכמו שפטור היכא שהיה אנוס גם על ההבאה כן יפטור גם היכא שלא אנסוהו אלא להראות לבד. וכמו שפטור על ההבאה היכא שהיה מראה להם מקודם משום דבהראותו מקלי קלי ואין בזה שנשא ונתן ביד אח"כ שום ריעותא לחייבו. כן היכא שאנסוהו להראות יהיה ג"כ פטור אפילו אם נשא ונתן ביד. משום דמאחר דבהראותו לחוד נמי מקלי קלי שוב אין בזה שנשא ונתן ביד שום הוספת ריעותא כלל. ואית לן למימר דכמו שהוא פטור אם היה מראה לחוד כן יהיה פטור גם אם נשא ונתן ביד. וא"כ אם היה שונה שאם אנסוהו להביא והביא שהוא פטור. אע"פ שבודאי היו יודעין מזה היכא שאנסוהו להראות והראה במכ"ש כמ"ש הרמב"ן. מ"מ אכתי לא הוה ידעינן היכא שאנסוהו רק להראות שיהיה חייב אם נשא ונתן ביד. משו"ה קתני בברייתא שאם אנסוהו להראות והראה פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. וקמ"ל דאע"פ שאנסוהו להראות ואם היה מראה לחוד היה פטור. מ"מ אם נשא ונתן ביד חייב כיון שעל זה לא היה אנוס. ודבר זה הוא רבותא וחידוש גדול שצריך התנא להשמיענו ואם לא הוה אשמעינן זאת בהדיא לא הוה ידעינן וא"ש:
ובזה מיושב גם קושית הרמב"ן דל"ל לרבה למימר שאם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי כיון שאי חילוק כלל בין הראה לנשא ונתן ביד לדעת הני רבוותא דס"ל דהיכא שאנסוהו להביא גם נשא ונתן ביד פטור. ובמ"ש הנה נכון משום דאע"ג דלענין דינא אין שום נ"מ ביניהם דמעצמו בכל ענין חייב וע"י אונס בכל ענין פטור. מ"מ תלי שפיר הך חיובא דהראה מעצמו בהך חיובא דנטל ונתן ביד. דהנה הרשב"א הקשה דמאי קמ"ל רבה מתני' היא ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנא בדאחוי אחוי. ותירץ דאשמועינן שאפילו אם אנסוהו אונס בעלמא והראה להם ממון חברו בכדי להנצל מאונסו חייב עי"ש. ועי' בטור ח"מ (סי' שפ"ח) ובש"ך שם (ס"ק כ"א) יעוי"ש. וא"כ כמו דקתני בברייתא שאם נשא ונתן ביד חייב. אע"פ שהיה אנוס להראות אפ"ה מאחר שלא היה אנוס מפורש על ההבאה חייב ע"ז שהביא. ה"ה היכא שהראה מעצמו אע"פ שהיה אנוס באונס בעלמא כיון שלא אנסוהו בפירוש להראות בשל חברו חייב על מה שהראה. למאי דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי. ומהא דקתני בברייתא שאם נשא ונתן ביד חייב שמעינן הך מילתא דהראה מעצמו חייב. ומשו"ה תלי להו חדא באידך הך דהראה מעצמו בהא דנטל ונתן ביד אע"פ שלפי האמת אין שום נ"מ ביניהם לענין דינא. ודו"ק:
ו) והנה רבינו חננאל והראשונים החולקים על הרי"ף ז"ל הביאו ראיה לדבריהם מהא דאמרינן התם בסוגיא ההוא גברא דהוה מופקד גבי' כסא דכספא סליקו גנביה עלויה שקליה יהבה נהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא. אלא אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד הוא אדעתיה דידיה אתו ואי לאו אדעתא דכספא אתו ופטור. הרי דמשום דלא אמיד ואיכא אומדנא דאתו אדעתא דכספא פטור אע"פ שנשא ונתן ביד. וכ"ש היכא שאנסוהו בפירוש אממונא דחבריה שהוא פטור אפילו נטל ונתן ביד. ועוד הביאו ראיה לזה מהא דאתיא בירושלמי סוף פרק החובל. תני כותים שאנסוהו ונטלו ממנו ממונו של חברו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב:
אמר ר"י הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון. אבל אמרו תן לנו ממונו של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור ע"כ. הרי מפורש בהדיא דהיכא שאנסוהו בפירוש על של חברו אפילו אם נשא ונתן ביד פטור עכ"ד:
ז) והרמב"ן במלחמות כתב לחלק בין נפקד לאדם אחר. שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני משמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליה ואסור להציל עצמו באותו ממון של חברו. הילכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו גזלן להתחייב באונסין. אבל נפקד שהוא שומר לבעלים ידו כידם ורשותו כרשותם ופשיעתו כפשיעתם. ורואים אותו כאלו הבעלים היו שם ובאו עליהם הגנבים שבודאי היו נותנים להם. שע"מ כן הפקיד וע"מ כן קיבל שיהיה שומר כבעלים ולא שיהיה עושר שמור לבעליו לרעתו שיהיה הוא נהרג עליו וממונו פלט. והיינו כסא דכספא דבגמרא. והיינו נמי מימרא דירושלמי דאיתמר הדא דתימא כו'. שבני ארץ ישראל שונין בברייתא זו בנפקד כו' עי"ש. והמ"מ בהל' פקדון (פ"ה הל"ד) תמה על הרמב"ם (שבפ"ח הל"ד) מהל' חובל ומזיק פסק כהרי"ף דאם נשא ונתן ביד חייב אפילו אם אנסוהו מפורש על של חברו. והכא גבי כסא דכספא פסק דאם לא אמיד ואתא אדעתא דכספא פטור. וכתב לישב וז"ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו אצלו הגנבים ושודדי לילה אינו בדין שיתחייב זה לשלם משלו כיון שלא נאבד הפקדון מחמת פשיעתו וזה הוא שומר חנם עליו שאינו חייב אלא בפשיעה והלכך פטור אבל מי שאנסוהו להביא ממון חברו שהוא ברשות חברו ואין יד האנס שולטת בו אלא בהראותו של זה בדין הוא שיתחייב שהרי ממון זה ברשות בעליו הוא והרי זה מציל עצמו בממון חברו. ואין אנו יכולים לומר בכאן שמחמת מעשיו של בעל הממון בא האונס לזה כך נ"ל לדעת רבינו עכ"ל. ואכתי אין בזה כדי שביעה משום דאפילו אם נימא שאינו עליו אלא שומר חנם מ"מ הא כיון שאינו רשאי ליתן הפקדון ליד האנס אפילו היכא שאנסוהו על אותו ממון דאסור להציל עצמו בממון חברו כמ"ש הרמב"ן. א"כ הרי מששלח בה יד נעשה עליו גזלן ואמאי מפטר היכא שנטל ונתן ביד. ועי' ברא"ש פ"ק דגיטין (סי' י"ז) שכתב הך סברא דלא מחייב באונסין רק על היכא שהכותי האנס לקח מעצמו ולא על נשא ונתן ביד ע"ש. אבל הרב המגיד שכתב סברא זו גם על היכא שנטל ונתן ביד הוא תימא דמאי מהני מה שאינו חייב באונסין הא בכה"ג נעשה עליו גזלן אמנם לפמ"ש המלחמות אין אנו צריכים לזה דאפילו אם התחייב את עצמו באונסין ג"כ פטור. משום דעל אונס כי האי לא קבל על עצמו וע"מ כן הפקיד וע"מ כן קיבל שיהיה כבעלים ולא שיהיה נהרג עליו:
ח) והבעל המאור תירץ על קושיא זו שהקשו על הרי"ף מהך עובדא דכסא דכספא דאמרינן דאי אדעתא דכספא אתו פטור אפילו אם נשא ונתן ביד. דשאני התם דכיון דעליה אתו ובביתו הוה מחית והיה יכולת בידם לחפש אחריו ולמצא דמיא להא דאמרינן כיון דאוקימנא עלויה מקלי קליוה. אבל אם לא היה יכולת בידם למצאו לעולם אימא לך אם נשא ונתן ביד חייב עכ"ל. וכ"כ הרשב"א הובא במ"מ שם דאיירי שהוא במקום שיד הגנבים שולטת בהן שאם יחפשו ימצאו. הא לאו הכי בודאי חייב דלא גרע מאנס שאנסוהו להביא ממון חברו והביא שהוא חייב כ"ז שאין יד האנס שולטת באותו ממון ע"כ. ובחידושיו לב"ק הוסיף לישב כן גם את דברי הירושלמי הנ"ל יעוי"ש. ולפי דבריהם אין חילוק כלל בין ממון חברו שהוא ברשות חברו לפקדון שהוא בידו ותלוי רק בזה דאם יד הגנבים שולטת בהן שאם יחפשו ימצאו הוה כמקלי קלי ופטור גם בנשא ונתן ביד. ואם אין יד הגנבים שולטת בהן חייב בכל ענין היכא שנשא ונתן ביד ל"ש היה הממון פקדון אצלו ל"ש היה הממון ברשות חברו. והנ"מ בין דעת הני רבוותא היכא שהיו המעות פקדון אצלו ולא היה יכולת ביד האנס לנוטלו. דלדעת המלחמות וסייעתו פטור משום דכיון שהיו המעות פקדון גביה ידו כיד הבעלים ואדעתא דהכי הפקידו אצלו וע"מ כן קבלו ממונו מיניה ולא שיהיה נהרג עליו. ולדעת בעל המאור וסייעתו כיון שאין יד האנס שולטת בו חייב. וכן נ"מ אם היה הממון ברשות חברו ויד האנס שולטת שם. דלדעת המאור וסייעתו פטור. ולדעת המלחמות דלא ס"ל להאי סברא. כמבואר במלחמות שם חייב:
ט) והנה הרא"ש שם (בסי' כ"ז) כתב כללא דמילתא הראה מעצמו חייב. אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור דכיון דפטור ע"מ שהראה משום דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי. ואם אנסוהו לילך לבית חברו ולהביא מה שבבית חברו חייב עכ"ל. מבואר דס"ל כדעת הרי"ף דהיכא שנשא ונתן ביד חייב אפילו אם אנסוהו בפירוש על של חברו. והפ"ח (באות נ' ונ"א) השיא דברי הרא"ש לכוונה אחרת וכתב דהרא"ש פליג על הרי"ף ולדידיה היכא שאנסוהו על ממון זה אפילו עשה מעשה והביא נמי פטור. ואפילו אם היה מונח במקום אשר האנס לא היה יכול לטלו בעצמו. וס"ל כדעת הגאונים החולקים על הרי"ף. ודחק שם טובא בלשון הרא"ש יעוי"ש. ובמחכ"ת שגה בזה כי הדבר ברור שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף ז"ל בלי ספק כמ"ש. וכ"כ הטור (בסי' שפ"ח) שהרא"ש מסכים לשיטת הרב אלפס בזה עי"ש. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק כ"ד) יעוי"ש:
י) עוד כתב הרא"ש שם על הא דגרסינן בירושלמי סוף פרק החובל. כותי שאנסו ונטל ממון חברו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסי הדא דתימר באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם אבל באותו שאמר תן לנו ממון פלוני אע"פ שהוציא ונתן ביד פטור. ולכאורה משמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא ממונו דפטור ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביאו עכ"ל. פי' והיה יד האנס שולטת שם. וכ"כ הב"י בשם החכם המרשים שכתב על דברי הרא"ש שנראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוה כקאי בתרי עברי נהרא ע"כ. וכתב הב"ח שהחכם המרשים בא להוציא מדקדוק לשון הרא"ש דאין פירושו דכשידע האנס שיש ממון בבית פלוני דאז פטור המוסר אע"פ שלא ידע מקום הממון דליתא דאינו פטור אלא כשידע מקום הממון. הא לאו הכי אינו פטור דהוה כדקאי בתרי עברי דנהרא. מאחר דאין האנס יכול ליטלנו כיון דלא ידע מקום הממון. וזה שכתב הרא"ש כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני. דהיינו שהיה לו ידיעה בהממון שבבית פלוני היכן הוא מקומו א"ד. וכ"כ הפרישה דכוונת הרא"ש שידע האנס מקום הממון ואם לא היה שם ישראל זה היה מחפש בביתו עד שמצאו עי"ש. והיכא שהאנס יכול ליטלו הוה כמו מקלי קליה כמ"ש. ואיירי הירושלמי בכה"ג שיד האנס היה שולטת שם. משו"ה פטור. וכ"כ גם הרשב"א בחי' לב"ק שם בישוב דברי הירושלמי לדעת הרי"ף ז"ל כמו שהובא לעיל. אבל אם לא היה יד האנס שולטת שם חייב היכא שנשא ונתן ביד כמ"ש:
ובזה יתישב מה שהקשה בתשו' מהרשד"ם חלק ח"מ (סי' נ"ה) על מה שכתב הרא"ש בגיטין (פ"א סי' י"ז) דאם הנותן הוא כותי והנפקד והמקבל ישראלים קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הישראל הנפקד כו'. ועוד אני אומר אם המלוה הוא כותי ואנס והוציא בכח מן הלוה קודם שפרע להישראל חייב הלוה לפרוע גם להישראל. שהרי כבר נתחייב להישראל ואם הכותי גזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך ע"כ. והוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל כדעת הרי"ף בפרק הגוזל בתרא דהיכא שנשא ונתן ביד חייב. אבל תימא ממ"ש שם הר"ש לישב לדעת הרי"ף הא דאמרינן בירושלמי דבאומר תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור דמשמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו פטור. וכתב לפרש הירושלמי דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביאו עכ"ל. הרי משמע דמודה הרא"ש שהיכא דידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביא שהוא פטור אפילו נטל ונתן ביד. וא"כ אמאי כתב שאם המלוה כותי אנס שחייב הלוה לפרוע גם להישראל והלא אין לך ממון ידיע להאנס גדול מזה עי"ש. ולפמ"ש הנה נכון דהא דכתב הרא"ש שאם ידע האנס הממון שבבית אותו פלוני פטור. היינו שהיה יכול ליטול הממון גם בעצמו בלעדי הישראל דבזה הוה כמו מקלי קליה ופטור. והתם בגיטין איירי שיד הכותי לא היה שולטת בהממון והוא בעצמו לא היה יכול ליטול מיד הישראל הלוה רק שכפאו עד שנתנו לו ובכה"ג אם נטל ונתן ביד חייב. וע' לקמן ודו"ק:
יא) עוד כתב הרא"ש שם (בסי' כ"ח) על הך עובדא דכסא דכספא וז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל שאם נשא ונתן ביד אפילו באונס חייב. שומר שאני דאדעתא דהכי קבל שמירה. ולפי הירושלמי ניחא דכיון דידעו הגנבים שהכום בביתו אפילו אנסוהו להביא פטור ע"כ. ובפלפלא חריפתא (אות נ"ב) תמה ע"ז דאמאי לא תירץ הרא"ש גם את הירושלמי דאיירי בפקדון כמו שתירץ להך עובדא דכסא דכספא עי"ש. ותימא על תמיהתו דהא הרא"ש כתב בהדיא שם (בסי' כ"ז) דמשמעות הירושלמי הוא שאנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו. וכיון דלשון הירושלמי לא משמע לו בפקדון להכי אוקמיה דאיירי בגוונא שהיה יד האנס שולטת שם. מבואר דס"ל להראש ששתי הסברות הן אמת דכל היכא שיד האנס שולטת בו הוה כמו מקלי קלייה ופטור אפילו אם הוא בבית חברו. והיכא דהיה פקדון גביה בכל ענין פטור משום דאדעתא דהכי קבל שמירתו שיהיה ידו כיד הבעלים ולא שיהיה נהרג עליו. וא"כ לדידיה אפילו אם נשא ונתן ביד אינו חייב אלא היכא שהוא בבית חברו ואין יד האנס שולטת שם. אבל אם היה יד האנס שולטת שם או שהיה פקדון אצלו בכל ענין פטור:
יב) והנה הרמב"ן בספר המלחמות כתב להוכיח כדעת הרב אלפס ז"ל וז"ל ואפילו באונס הגוף נמי אשכחן בכה"ג בעובדא דגדישין דהוי מטמרי בהו פלשתים וקטלי בהו ואסרי למקלינהו להציל עצמו בממון חברו. והתם אם היו יכולים להתרחק בלא נפשות האיך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק אצל הגבורים. ואדונינו דוד לא ידע. אלא ודאי הצלתם היה מיוחדת בשריפת הגדישים ואע"פ כן אסרו לשרוף אלא ע"מ ליתן דמים. וכן הא דאמרינן בנרדף ששבר את הכלים של כל אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חברו. ודאי מדקרו לו הכי בשהיו הכלים מפסיקין לו את הדרך עסקינן ואפ"ה חייב. וכי מה בין מי שאונס הגוף בא לו מחמת ממונו של פלוני למי שאונסו בא עליו בממונו של פלוני שניהם אחרים אונסין והממון מצילו. וההצלה מיוחדת בו. אלא כולן חייבין עכ"ל. ולפענ"ד נראה לחלק דשאני נרדף שהאונס בא עליו מצד אחר אלא שהיה יכול להציל את עצמו ע"י כליו של פלוני. וכן גבי גדישין דהוו מטמרי בהו פלשתים היי נרדפים מהפלשתים אלא שהיו יכולים להציל את עצמן ע"י הגדישים שאם היו שורפין אותם היו ניצולים מהם. ובכה"ג אמרינן שפיר שאם הציל את עצמו בממון חברו חייב לשלם. כיין שאין ההיזק בא לו מחמת ממונו של חברו. והרי זה דומה להא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ג) מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם ריעך. וקפריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבות לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר לא קמ"ל. וכתב הרא"ש שם (בסי' ב') דהניצל חייב לפרוע להמציל מה שהוציא דאין אדם מחויב להציל נפש חברו בממונו ע"כ. ובקדושין (דף ח' ע"ב) אמרינן בעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההיא הנאה דקמצלה נפשה מיניה גמרה ומקניא לו נפשה. או דילמא מצי אמרה לו מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולי. וכתב הריטב"א וז"ל מדאורייתא מחייבת לאצולי פי' על דעת להשתלם לא לאבד ממונו בחנם ע"כ. ובב"ק (דף פ"א) בעשרה תנאים שהתנה יהושע אמרינן שתיקן שאם היה תועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד. משמע שהוא פטור רק מצד התקנה של יהושע אבל מצד הדין מחויב הוא לשלם אע"פ שהוא תועה ואינו יכול לצאת משם. שוב מצאתי בשמ"ק בסוף ב"ק בסוגיא דמציל עצמו בממון חברו שהביא משם הראב"ד על הך תקנתא של יהושע במי שהיה תועה בין הכרמים שמפסיג ועולה מפסיג ויורד. וז"ל ובאמת ברור שמשלם שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים של כל אדם חייב מ"ט שאין להציל עצמו בממון חברו ואע"פ שהוא מסוכן לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים הוא הטעם עצמו שלא בא האונס מבעל הכרם ע"כ. הרי שכתב דגם הכא גבי תועה בין הכרמים מחויב לשלם לו ההיזק כיון שאין האונס בא לו מחמת אותו ממון. ותקנת יהושע היה רק שיהיה רשאי לפסוג את הכרם. והיינו משום דכמו שאין אדם מחויב להציל נפש חברו בממונו מאחר שהוא לא גרם לי האונס. כן גם הוא בעצמו אינו רשאי להציל את נפשו בממונו של חברו כיון שאין האונס בא לו מצד חברו לא מחמתו ולא מחמת ממונו. אבל היכא שאנסוהו ליתן ממון חברו הרי האונס בא לו מחמת ממונו של חברו ובכה"ג הרי ממונו של חברו הוא הרודפו ובין הוא בין חברו מחויב להצילו בזה הממון הרודף אותו, ודמיא להא דאמרינן בב"ק שם (דף קי"ז ע"ב) בההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא כו' בעי לאטבועי למברא אתא ההוא גברא מלח לו לחמרא ושדייה לנהרא אתא לקמיה דרבה פטריה. א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא. א"ל האי מעיקרא רודף הוא. וה"נ כיון שאנסוהו להביא ממון חברו ואי לאו ממון חברו לא היו אונסין אותו כלל נמצא דזה הממון רודף הוה ופטור. ובזה מיושב היטב מה שתמה הבעל המאור על הני רבוותא דפליגי על הרי"ף וס"ל דהיכא שאנסוהו על ממון חברו אפילו נשא ונתן ביד נמי פטור. מההוא מעשה דחמרא דאמרינן שפטור משום דרודף הוא. דלמה לו למימר להך טעמא דרודף הוא דמשמע הא אי לאו רודף מחייב. ואמאי הא מחמת ממונו דחבריה מטי לו הזיקא עכ"ל. ובמ"ש הנה נכון משום דבאמת הא דקמפטר מלשלם לפי דעת הני רבוותא אם אנסוהו על ממון חברו אפילו היכא שנטל ונתן ביד אע"ג דהמציל עצמו בממון חברו חייב. הוא מטעם רודף משום דכיון שהאונס בא עליו רק מחמת אותו ממון נמצא שהממון הלזה הוא רודפו ויש לו להממון דין רודף כמ"ש ולהכי נקט גבי חמרא הך טעמא דרודף כי רק משום טעם זה הוא דמפטר. והוא אבוה דכוליה פטורי דמי שאנסוהו להביא ממון חברו:
יג) ובזה יתבאר דברי הרמב"ם בהל' חומ"ז (פ"ח הט"ו) שכתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם ע"כ. והראב"ד בהשגות כתב א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמרא עכ"ל. וכתב המ"מ נראה שהרמב"ם מחלק בין זו לזו דדוקא בההיא דעמד עליה נחשול ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיע שאון גלי הים הם משליכין המשא שבתוכה על צד זה אמרו שמחשבין לפי המשא. ומ"ש כאן הוא כשהים מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שהאחד או שניהם מהם טענוה ואז המשא כרודף והיינו עובדא דחמרא עכת"ד. והנימוק"י בב"ק פרק הגוזל בתרא השיג עליו בזה ואמר שאין כן דעת הרמב"ם משום דא"כ ה"ל לפרש שהשליך המשא האחרון לים. ומדכתב סתמא והקל ממשאה ולא חילק בין משא של טוען ראשון שאינו מכביד למשא של טוען אחרון שמכביד יותר מדאי משמע דבכל ענין מיירי. שאפילו אם טענוה כולם ביחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה במים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד מהן שהוא הגורם אפ"ה פטור. וא"כ מאחר שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חברו ע"כ. והכ"מ ירד להציל לדברי המ"מ וכתב שחילוקו מוכרח דעל כרחך צ"ל דהכא איירי שאחד או שנים טענוה יותר מדאי דאל"כ יהיו דברי הרמב"ם דהכא סותרים למ"ש בהל' גזילה (פרק י"ב הי"ד) עי"ש. אבל במחכ"ת לא הציל כלל משום דאכתי היה לו להרמב"ם לפרש כן בהדיא ולא לסמוך על כח הסתירה שיש בדבריו מכאן להל' גזילה. ומדסתם דבריו משמע דאיירי בכל ענין כמ"ש הנימוק"י:
יד) ולפמ"ש א"ש דהתם בהך עובדא דספינה שעמד עליה נחשול לטובעה והקילו עליה ממשאה שהובא בב"ק (דף קט"ז:) וברמב"ם בהלכות גזילה (פרק י"ב הלכה י"ד) המשא שבספינה אינה רודפת כלל דהגל הוא הרודף ולא המשא. אלא דע"י זה שישליכו המשא ינצלו מהגל ובכה"ג שהאונס בא מבחוץ ולא מחמת המשא לא נחשב המשא לרודף ולהכי אם קדם אחד והשליך המשא לים בכדי להציל את עצמו הוה מציל עצמו בממון חברו וחייב לשלם. ומש"ה מחשבין ההיזק לפי המשא דאין בזה דין רודף כלל. אבל הכא בהל' חומ"ז דאיירי שהספינה חשבה להשבר מכובד המשא. בכה"ג כיון דהמשא הוא הגורם נחשב המשא לרודף כמו בהך עובדא דחמרא. ולהכי אם קדם אחד והשליך המשא לים פטור. ואין כוונת הרמב"ם כמ"ש המ"מ דאיירי שרק אחד או שנים טענוה באחרונה והכבידו עליה. דז"א דבודאי מיירי בכל ענין כמ"ש הנמוק"י. אלא דהרמב"ם איירי הכא רק מדין החיוב והפטור שעל המשליך ואשמועינן שהוא פטור משום דהמשא הוה רודף. דאם לא היה המשא רודף היה המשליך חייב לשלם כדין מזיק. דזה שהוא מסוכן לא מהני לפוטרו משום דהוה מציל עצמו בממון חברו. אבל מאחר דהמשא הוה רודף פטור המשליך דמצוה עשה שהשליך המשא והושיעם. ואה"נ שבעלי המשא מחלקין ההיזק ביניהם וזה תלוי באופני ההטענה שאם אחד מהן טען באחרונה והכביד עליה. הוא לבדו יסבול כל ההיזק. ואם טענוה בב"א או שטענוה ביבשה שאינו ידוע מי הוא הגורם בודאי משלשין ביניהם. ודבר זה מבואר ברמב"ם (פרק י"ב הלכה י"ד) מהלכות גזילה שמחשבין לפי המשא וכ"ש הכא שהמשא הוא הגורם. והרמב"ם הכא לא בא לאשמועינן אלא דין המשליך שמצד זה שהשליך הוא פטור. ונ"מ היכא שאין לו משא כלל או שהכניס המשא שלו מקודם בספינה שאין לחייבו בזה בשביל המשא דפטור עבור מה שהשליך משום דכיון שהספינה עומדת להשבר מכובד המשא שבתוכה נחשב המשא לרודף והמשליך מצוה קעביד ופטור. ואחרי שכתבתי כ"ז חפשתי ומצאתי בסמ"ע (סי' ש"פ סוף ס"ק ט') ובתשו' מהרשד"ם חלק ח"מ (סי' שמ"ד) שכתבו ג"כ לישב דברי הרמב"ם על דרך זה שכתבתי שהכא בהל' חומ"ז לא נחית לבאר אלא דין חיוב הנזק שעל המזיק ובא לאשמועינן רק דהמשליך אינו חייב לשלם לבדו הנזק כדין מזיק אבל לא איירי כאן למי יהיה ההיזק של המשא הנשלכת בים עכ"ד. והנאני שכוונתי לדעתם הרמה בזה. אלא שראיתי שם במהרשד"ם שכתב שגם התם בהלכות גזילה גבי גל נמי הוה המשא רודף והמשליך פטור. רק דהתם לא מיירי בדין חובל ומזיק ואשמועינן רק שחולקים ההיזק לפי המשא. וכן נראה גם מדברי הסמ"ע עי"ש. ולפענ"ד ז"א דהתם כיון שאין המשא גורמת הטביעה אלא הגל אין על המשא דין רודף כלל כי אין שום חילוק בין נרדף ששיבר את הכלים בכדי להציל את עצמו מן הרודף לבין משליך המשא לים בכדי להציל את עצמו מן הגל. אידי ואידי הסכנה בא עליו מצד אחר אלא שהוא יכול להציל את עצמו ע"י ממונו של חברו. וכיון דקי"ל דאין להציל את עצמו בממון חברו א"כ אם בא אחד והשליך המשא לים בכדי להציל את עצמו מן הגל הרי הוא מציל את עצמו בממון חברו וחייב לשלם:
טו) אמנם יש לדון בזה לפטור את המשליך מצד אחר דכיון שבודאי ישליכו הבעלים את המשא לים בכדי להציל את נפשם מן המיתה שלא יטבעו בים. דעור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו ובודאי מחויבים הם לעשות כן. א"כ הרי נחשב המשא לדבר האבד שבודאי אין לחייבו ע"ז. והא אפילו במציל לעצמו מזוטו של ים ושלוליתו של נהר הוה שלו משום דהיא אבודה ממנו ומכל אדם. וה"נ הא הוה אבודה מכל אדם כיון שבודאי ישליכוה הבעלים לים. אלא דמ"מ יש נ"מ היכא שבעלי המשא אינם נמצאים שם בהספינה אז בשעה שעמד עליה הגל לטובעה. דבכה"ג אין בעלי המשא מחויבים להשליך המשא שלהם בכדי להציל להאנשים שבספינה. דאע"ג דדרשינן והשבותו לו זו השבת גופו. אבל מ"מ מחויבים לשלם דאין אדם מחויב להציל את חברו בממונו כמבואר לעיל (אות י"ב). ונהי דאותן שהם בספינה רשאים להשליך המשא בכדי להציל את עצמן דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. אבל מ"מ בודאי מחויבים לשלם כדין מציל עצמו בממון חברו. ואע"ג דאם לא ישליכו המשא תטבע כל הספינה ואז גם המשא תלך לאיבוד. מ"מ כיון דהשתא עדיין לא שלט בהן הגל ע"י זה שסופן להטבע ולילך לאיבוד לא חשבינן להו לאבודין מעיקרא. ודמי להא דאמרינן בב"ק ק י"ז ע"ב) בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל מקום אחר ונשבר שם מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. וקאמר ותפשוט לו מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דא"ל מנא תבירא תבר ומשני לרבה פשיטא לו לרבא מבעיא לו. וכתבו התוס' דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברה פשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק. וסברה פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל. וכוונתם מבוארת דבזורק כלי כיון שעשה מעשה בגופו של כלי אזלינן בתר מעיקרא. אבל בזורק חץ דלא עשה בגוף הכלי כלום אזלינן בתר תבר מנא ואם בא אחר ושברה חייב. ולא דמי למציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר בב"מ (דף כ"ד) דהרי אלו שלו. דהתם כבר שלט בהן שטף המים ושיבולת הנהר גוררתן כמו שפירש"י ב"מ שם (דף כ"א ע"ב) וז"ל זוטו של ים מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשרה פרסאות או ט"ו פרסאות פעמים ביום ושוטף מה שמוציא שם והולך כו'. ושלוליתו של נהר כשהוא גדול ויוצא חוץ לגדותיו ושולל ושוטף הנמצא ע"כ. וכן במציל מן הארי והדוב והברדלס נמי כבר הן מוחזקין תחת ידן רק הוא שם נפשו בכפו ומציל מהן ולהכי הרי אלו שלו. אבל בחץ כיון שעדיין לא שלט בה החץ לא נחשב לאבוד ולהכי אם בא אחר ושברה חייב. כל כמה דלא נעשה מעשה בגוף הכלי בתר תבר מנא אזלינן וטרם שנשברה ע"י החץ לא יצאתה מרשותו. וה"נ גבי גל הוה דומיא דחץ דאע"פ שעומדת להטבע על ידו מ"מ כיון דהשתא עדיין במקומה עומדת ולא שלט בה הגל אם בא אחד והשליך המשא לים חייב. ובשלמא היכא שהבעלים של המשא היו שם בעצמם בהספינה בשעה שעמד עליהם הגל אית לן למימר שהמשליך פטור משום דאע"ג שאין אדם מציל את עצמו בממונו של חברו. אבל להציל את הבעלים בממונם בודאי רשאי ואם בא אחד והציל את הנרדף בכליו של נרדף ודאי פטור. ואם כי הכא היה לו תועלת ממה שהשליך את המשא לים דע"י זה ניצל גם הוא. בכ"ז כיון שהטלת המשא לים היה נצרך בכדי להציל את בעלי המשא אלא שממילא ניצל גם הוא אין סברא לחייבו עבור זה. אבל אם בעלי המשא לא היו שם בספינה בשעה שעמד עליה הנחשול לטובעה שבזה הוה השלכת המשא לים רק בכדי להציל את עצמו. אית לן למימר שהמשליך חייב משום דאין אדם מציל את עצמו בממון חברו:
טז) הן אמת שבעיקר סברת התוס' שכתבו דבזורק חץ אזלינן בתר בסוף. ראיתי בס' קה"ח (סי' ש"צ) שכתב הראשונים חולקים ע"ז וס"ל דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא. והביא את דברי הנמוק"י פרק כיצד הרגל בסוגיא דאשו משום חציו. שכתב וז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן להדליק את הנרות עם חשיכה והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת כו'. לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לו מעשה דמכאן ולהבא. דא"כ ה"ל למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה. וה"נ אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה. דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם. ואמאי חייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא. אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן לו אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן לו. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההיא עידנא דלית ביה איסור חשיב ע"כ. הרי שכתב דגם בחץ אזלינן בתר מעיקרא. עוד הביא ראיה מדברי הרא"ש גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב. שכתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל. ואי נימא לחלק בין זורק כלי לזורק חץ א"כ מאי קשיא לו מדרבה הא התם התיזה ברה"ר אינו אלא צרורות וה"ל כזורק חץ א"ו דס"ל דאין חילוק בין זורק חץ לזורק כלי. עוד הביא ראיה מהא דאמרינן בב"ק (דף י') גבי מרבה בחבילות. דקפריך הש"ס ה"ד אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. ופירש"י ותוס' דמרבה בחבילות היינו באשו. וכ"כ הטור (בסי' תי"ח) דאם עשה האחד אש ובא אחר והוסיף. אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב עי"ש. ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני. ואם נימא דבזורק חץ אם בא אחר ושברה חייב. א"כ באש דהוה משום חציו אמאי אינו חייב השני. או דעכ"פ יתחייבו שניהם כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא. ואין לומר דהא דאמרינן בזורק חץ ובא אחר ושברו השני חייב. היינו דוקא בא ושברו בידים. אבל אם השני ג"כ זרק חץ הראשון חייב ולא השני. דמ"ש כיון דלא אזלת בתר מעיקרא בחץ עכת"ד:
יז) והנה מ"ש הקה"ח שהנמוק"י והרא"ש חולקים על התוס' בזה ולדידהו גם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא. במחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה דברי הנמוק"י שם בריש פרק כיצד הרגל שכתב בשם הרא"ש דדוקא גבי זורק כלי אזלינן בתר מעיקרא. אבל בזורק חץ אזלינן בתר בסוף ואם בא אחר ושברה במקל חייב עי"ש. הרי דס"ל בהדיא כדברי התוספות. ואיכא למימר שגם התוס' מודים לסברת הנמוק"י דגבי זורק חץ חשבינן משעה שיצא החץ מת"י ולא ממעשה דמכאן ולהבא דמסתבר טעמיה דאח"כ אנוס הוא. ועי' לקמן (ס"ס כ') ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בשבת (דף ק"ב ע"א) הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור. וקפריך בגמרא הא נחה חייב והלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. אמר רב כהנא סיפא אתאן ללכתא ומתנא. ופירש"י כלומר לא מתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח. הילכך הוה תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור. אבל זורק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כולה שוגג הוא עכ"ל. וזהו משום דכיון דאח"כ אין בידו לעכב מתחשב כולה מעשה אתחילת הזריקה ולא אשעה שנגמר המעשה כמ"ש הנמוק"י. ולהכי לא נחשב לתחילתו שוגג וסופו במזיד בשביל זה שנזכר לאחר שיצא מת"י. משום דמאחר דאי אפשר לאהדוריה זכירתו של אח"כ לא מעלה ולא מוריד כלל. ואפילו לפי מאי דמסיק רבא התם דתרתי קתני הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו כו' פטור. וכן לרב אשי דקאמר חסורי מחסרא הזורק ונזכר לאחר שיצא מידו כו' בד"א שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור. דמשמע דהחיוב הוא גם על גמר המעשה ולהכי אם נזכר בסוף טרם שנגמר פטור. זהו משום דגזה"כ הוא בחייבי חטאות שאינן חייבים עד שיהיה תחילתן וסופן שגגה. וכיון דהחיוב בזה הוה בודאי גם על הגמר דהא אינו חייב עד שתנוח חוץ לד' אמות. ועי' לקמן (אות י"ט). להכי כל שנזכר טרם שנגמר כל המעשה פטור מחטאת. אבל בזורק חץ איכא למימר שפיר שהוא חייב רק על תחילת המעשה משום דאח"כ אנוס הוא כמ"ש הנמוק"י. וכן יש להביא ראיה מהא דאמרינן בירושלמי שבת (פ"א הלכה ו') על הא דתנן ב"ש אומרים אין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום כו' וב"ה מתירין. וקאמר בירושלמי רבי שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור. אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור. ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר ע"כ. פי' דבכל מלאכת שבת מחייבינן לו על זה שעשה המלאכה בשבת אע"פ שיש כמה מלאכות שעיקר החיוב הוא רק על סוף המלאכה. כמו זורע שהחיוב הוא רק על ההשרשה. ועי' תוס' שבת (דף נ' ע"ב) ד"ה מקצת. וכן במבשל בעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכן הוא באופה הוא חייב רק ע"ז שנאפה הפת וקודם שיאפה הפת לא קעביד מידי. כמבואר בסוגיא דהדביק פת בתנור. וכן בנותן אונין של פשתן לתוך התנור. וצמר לצבוע. וטעינת קורות בית הבד בכולן החיוב הוא רק על סופן ואפ"ה אם עשאן בשבת חייב אע"פ שסוף המלאכה יוגמר לאחר השבת. ה"ה היכא שתחילת המלאכה עשה בערב שבת דשרי. ולא איכפת לן מה שהסוף יוגמר בשבת. הרי דכל שהסוף נגמר מאליו אזלינן בתר תחילת המעשה ונחשב כאלו באותה שעה נעשה הכל בין לחיוב בין לפטור. עוד יש להביא ראיה לזה מירושלמי שבת (פ"ב הלכה ד') אהא דתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת כו' ור"י מתיר. וקאמר בירושלמי דטעמייהו דרבנן משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה. או שמא ישכח ויערה. (פי' שלא הותחל הנר להדליק בכל טיפה וטיפה שמן שבנר. משא"כ כשהשמן בנר דאז כשמושך הפתילה טיפה אחת אצלה כל השמן שבנר נמשך אחריו והרי הוא כאלו כבר התחיל להדליק כולה. או שמא ישכח ויערה ויסתפק ממנה. וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה מפרש) דר"י כדעתיה דרבי יהודה אומר משקה טופח חיבור. פי' וה"ה ניצוק. וה"נ כיון שהשמן זב מן הביצה על הנר ה"ל חיבור. והנה נהי דהך גזירה דשמא יסתפק ממנה ל"ל לר"י. אבל אכתי כיון דהשפופרת עומד בפני עצמו הרי לא הותחל בכל טיפה וטיפה. אלא ודאי דכיון דהוה חיבור שרי משום דדמי כאלו כבר נעשית כל המלאכה באותה שעה. וגם רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא משום דס"ל דמשקה טופח אינו חיבור. אבל אם היה חיבור הוה שרי גם לדידהו אפילו לא הותחל בכל טיפה וטיפה. משום דמאחר שבודאי סופה להגמר דמי כאלו כבר נגמרה משעה שהתחיל כמ"ש. והכי מוכח בירושלמי שבת (פי"א הל"ו) דקאמר התם אלו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו שמא כלום הוא ע"כ. וזהו משום דחשבינן המעשה על שם תחילתה משעה שזרק החץ כאלו נעשה הכל באותה שעה. ובזה יתבאר דברי הירושלמי בב"ק (פ"ב הלכה ה') דאיתא התם אמר רבי יצחק בר טבלא מתני' מסייע לרבי יוחנן (כצ"ל כמ"ש שם על הגליון) היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום על שיבולת הראשון נתחייב מיתה מכאן ואילך תשלומין. אמר רבי יוסי ואת ש"מ שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום יעשה כמי שחלו עליו התשלומין מכאן ואילך יהיה חייב בתשלומין ע"כ. פי' דלר"י דס"ל אשו משום חציו ניחא שפיר הא דקתני במתני' שפטור על הגדיש אם היה עבד כפות לו. דלדידיה נחשב כאלו נעשה הכל בשעה שזרק את החץ ועל אותה שעה מתחייב ולא על המעשה דמכאן ולהבא. וא"כ החיוב מיתה עבור העבד והתשלומין בשביל הגדיש והגדי שניהם באים כאחד בשעה שהדליק את הגדיש. אבל לר"ל דס"ל אשו משום ממונו דלדידיה ע"כ איירי שהצית בגופו של עבד. א"כ על הראשון חייב מיתה. פי' על אותו שיבולת שנשרף בשעת שריפת העבד. ומה שנשרף מכאן ואילך יתחייב בתשלומין. דלמ"ד אשו משום ממונו החיוב בא בשעה שנעשה ההיזק ואז כבר נשרף העבד וליכא חיוב מיתה. ורבי יוסי מביא ראיה מהא דהדליק את הגדיש בשבת. דאו אמרת דאשו אינו אלא משום ממונו א"כ יהיה פטור רק על אותו מקום שהדליק דאז נתחייב במיתה בשביל זה שהדליק. אבל מה שנשרף מכאן ואילך יהיה חייב בתשלומין. שוב מצאתי בספר תרומת הכרי (סי' שצ"ב) שכ"כ בפי' דברי הירושלמי האלו:
יח) אלא שראיתי שם בדבריו שהרבה לתמוה על עיקר דברי הנמוק"י שכתב דחיובא דחציו הוא על שעת זריקת החץ דעל המעשה של אח"כ ה"ל למפטריה דאנוס הוא דמה יענה לר"ל דס"ל אשו משום ממונו דלדידיה הא ודאי חיובא הוא רק אשעת הנזק. ואמאי הא אנוס הוא שאין בידו להחזירו עכ"ל. ולק"מ דהנה לכאורה דברי הנמוק"י צ"ע דמאי הוכיח שע"כ מוכרח לומר דחיובא דחציו הוא על השעה שיצא החץ מת"י דאח"כ אנוס הוא. הא אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ואפילו לפמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ז) ובשאר מקומות. דדוקא באונס כעין אבידה הוא דחייב אדם המזיק אבל על אונס כעין גניבה פטור. מ"מ הא זה הוה אונס כעין אבידה דהרי הוה דומיא דהשכיב עצמו אצל הכלים ושברם כשהוא ישן דחשוב לאונס כעין אבידה משום דה"ל לאסוקי אדעתיה מעיקרא שדרכו של אדם ישן לכוף ולפשוט ויכול להיות שישבור את הכלים. וכ"ש הכא שבשעה שזרק את החץ הוה ידע בודאי שסופו לשבור ולהזיק. וצ"ל דראיתו של הנמוק"י הוא מזה שחייב מיתה וד' דברים. דהא לא מרבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון אלא לענין נזק בלבד. אבל מיתה וד' דברים אפילו באונס כעין אבידה פטור. כמבואר בסנהדרין (דף ע"ו ע"ב) דרוצח לא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון. והכי נמי אמרינן בבבא קמא (דף כ"ו) לענין ד' דברים דאינו חייב אלא על שוגג קרוב למזיד והשתא אי אמרת שהחיוב הוא על שעת הנזק אמאי חייב מיתה וד' דברים על חציו הא בשעת הנזק אנוס הוא דא"א לאהדוריה וזה ברור. וא"כ לק"מ לר"ל אמאי חייב הא אנוס הוא. משום דלדידיה דס"ל אשו משום ממונו הא ליכא מיתה וד' דברים באש ועל חיובא דנזק שהוא חייב לשלם מצד ממונו לא מפטר כלל משום זה שהיה אנוס בשעת הנזק דשורו הוא ולא טפח באפיה. ועוד דעל חיוב נזק דממונו הוא חייב מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס. שהוא מחויב לשלם כל היכא שהאונס בא מתוך הפשיעה. והכא הא אין לך אונס בא מתוך הפשיעה גדול מזה שע"י זה שזרק החץ נעשה הנזק וזה ברור:
עוד תמה עליו על מ"ש שאלו מת קודם שהספיק לשרוף הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסיו. וכתב ע"ז דערבך ערבא צריך ע"כ. ויש להביא ראיה לדברי הנמוק"י מדעת הרמב"ן בפ' אלו נערות. גבי הניח להם אביהם אחריות נכסין חייבין לשלם. וכ' השמ"ק בשם הרמב"ן דאינהו ודאי לאו פושעין נינהו אלא אביהן חשבינן לו פושע דה"ל למימר בשעת מיתה. ושמעינן מינה דכי קאמר ר"פ דאין חייבין עד שעת האונס לאו שעת האונס ממש קאמר דא"כ היכא מחייב הכא אלא משעת פשיעת האונס עכ"ל. הובא בקה"ח (סי' ש"מ ס"ק ג') עי"ש. וא"כ כמו שבשומרין הוא מתחייב על שעת הפשיעה של האונס. כן י"ל גם גבי נזקין שהוא מתחייב על שעת פשיעת האונס. - עוד תמה שם עליו במ"ש הרי קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם דמדוע לא שפיל לסיפא דקרא דכתיב ונאכל גדיש או קמה דמשמע שכבר נאכל עכ"ל. ואני תמה עליו מדוע לא שפיל גם הוא לסיפא דקרא דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה דמשמע שהחיוב הוא ע"ז שהבעיר:
יט) עוד הקשה עליו על מ"ש דבזורק חץ על כרחך חיובא הוא על שעת הזריקה ולא על המעשה דמכאן ולהבא משום דאז אנוס הוא. דא"כ הזורק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע על כרחך ה"נ באותה שעה חייב מיתה דאח"כ אנוס הוא. ולענין קטלא פשיטא יותר דאונס פטור כדאמרינן בפ' המניח (דף כ"ח ע"ב) וכ"ת ה"מ לענין קטלא כו'. וא"כ למה אמר רבי אבין בפרק אלו נערות הזורק חץ מתחילת ארבעה לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור מ"ט עקירה צורך הנחה היא תיפק לו דבתחילת הזריקה באו המיתה וגם התשלומין כאחד. - ותו דאיך יפרנס הא דאמרינן בפרק מרובה (דף ע') גבי זרוק גנובתיך לתוך חצרי ותקנה לי גנובתיך. ופריך כמאן כרע"ק דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי. דאי כרבנן כיון דמטי לאויר חצרו קנה מתחייב בנפשיה לא הוה עד דמנח אארעא. ולדעת הנמוק"י הא מצי אתא אפילו כרבנן דחיובא דשבת עכ"פ מעיקרא אתא דאח"כ אנוס הוא. ונמצא שהחיוב מיתה והתשלומין באים כאחד ע"כ. וגם זה לק"מ משום דמה ענין חיובא דשבת דבעי עקירה ממקומו והנחה חוץ לד' אמות או ברה"י להך דזורק חץ. התם בודאי בעי גם ההנחה דבסוף דהא גלי קרא דבעינן עקירה והנחה דוקא ובענין אחר אינו חייב מן התורה כלל ואע"ג דעל ההנחה אנוס הוא מ"מ בהכי חייבו רחמנא. אבל הכא גבי זורק חץ הא ליכא שום גילוי קרא ע"ז. דהא מעולם לא גלי קרא שיהיה חייב מיתה וד' דברים היכא שהרג והזיק ע"י חציו. והשתא אי אמרת דהחיוב דזורק חץ הוא על המעשה דאח"כ. א"כ אמאי חייב מיתה וד' דברים על חציו הא אנוס הוא. אלא ודאי דחיובא דזורק חץ הוא על השעה שיצא החץ מת"י. דנחשב כאלו באותה שעה נעשה הכל וזה ברור:
כ) אמנם בעיקר דברי הנמוק"י שכתב דעל המעשה דלאחר מכאן ליכא למחייבו גבי זורק חץ משום דאז אנוס הוא שאין בידו להחזירו. נלפענ"ד דבכה"ג יש לחייבו שפיר אע"פ שהיה אנוס. משום דכיון דתחילת המעשה היה ברצון הוא חייב גם על האונס שבסוף. דהא מה דאמרינן שאונס רחמנא פטריה ילפינן מלנערה לא תעשה דבר. וח"כ איכא למימר דזהו רק היכא שהיה האונס מתחילה ועד סוף ולא היה באפשרו להפקיע את עצמו מן האונס בשום אופן. אבל כל שתחילתו היה ברצון. ובדיעה שלימה ונפש חפיצה ובלי שום כפיה ואונס מן הצד הכניס את עצמו בזה בכה"ג לא מקרי אונס כלל. מאחר שהוא בעצמו הגרה האונס על נפשיה. וחייב בזה על האונס כרצון. ויש לי להביא סעד לסברא זו מהא דקי"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כל היכא שהאונס בא מתוך הפשיעה. והא גבי ממונו החיוב הוא על השעה שנעשה ההיזק כמבואר בירושלמי הובא לעיל (אות י"ז). והרי בשעת הנזק אנוס הוא. א"ו דכיון דע"י הפשיעה דמעיקרא בא האונס גם האונס נחשב לפשיעה. וה"נ דכוותיה ואע"ג דלענין מיתה וד' דברים בנזקי ממונו לא מתחייב על האונס של אח"כ אפילו היכא שהיה תחילתו בפשיעה. זהו משום דאין דין מיתה וד' דברים על הפשיעה כלל וגם אם היה פושע מתחילה ועד סוף נמי פטיר. אבל היכא שיש דין חיוב מיתה וד' דברים על עצם המעשה ואלו היה עושה זאת ברצון מתחילה ועד סוף כגון שהיה משיחה בידו בשעת זריקת החץ היה חייב. השתא נמי חייב. דכוון שמתחילה עשה זאת ברצון נחשב גם האונס כרצון. ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דאיתא באה"ע (סי' קע"ח ס"ג) אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתיחדתי ונאנסתי. י"א דנאמנת במגו דאמרה לא נבעלתי. וי"א דאבדה מגו שלה הואיל ונתיחדה שלא כדין. וכתב בביאור הגר"א (אות ח') וז"ל דכיון שנתיחדה מרצונה אין לה טענת אונס כו' עכ"ל. ומלשון אין טענת אונס שכתב משמע דאפילו אם היו עדים שנאנסה נמי לא מהני. משום דכיון שהיא המשיכה האונס על עצמה בזה שנתיחדה לא נחשב לאונס כלל. וגם לדעת החולקים דאמרו שמותרת. הוא משום דס"ל דאין בזה שנתיחדה שום פשיעה כלל דלאו כולהו נשי דינא גמירי. אבל במקום שפשעה אין בזה דין אונס. אלא שראיתי במרדכי ס"פ שני דכתובות שכ' בזה"ל ורבינו שמחה אסרה דכיון שעברה ע"ד ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה. וכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה לומר באונס היה דכיון דנתיחדה מרצונה שוב אין לה טענת אינם כו' ע"כ. ומבואר מזה דדוקא היכא שאנו באין לסמוך על דיבורה לחוד אמרינן דכיון שנתיחדה הפסידה המגו ולאו כל כמינה לומר שנאנסה. אבל אם יש לה עדים שנאנסה בודאי מותרת. אבל יש לי להביא ראיה לזה מהא דכתב הרמ"א ביו"ד (סי' רל"ב סעי' י"ב) מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה כו'. ואם לא עשאהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשאהו י"א דמקרי אונס. וי"א דלא מקרי אונם אגודה עכ"ל. ועי' במג"א (סי' ק"ח ס"ק י"א). ובקה"ח (סי' נ"ה) ונעלם ממנו דברי המ"א האלו. ועי' באו"ח (ר"ס צ"ט) ובט"ז ומ"א שם. ובד"ח בברכות (פ"ה אות ל') ובח"מ (סי' כ"א) ובתשו' מהרי"ט בב"ק (סי' קל"א) יעוי"ש. הרי מבואר בהדיא דעת האגודה דבכה"ג שפשע מתחילה משום דהיה לו לאסוקי אדעתיה אולי יארע לו אונס לאח"ז ולא יהיה באפשרו לקיים. לא מקרי אונס כלל. ואפילו לפי דעת הי"א דאי"ל דזה מקרי אונס הוא משום דס"ל דלא הוה לו לאסוקי אדעתיה מעיקרא אולי יהיה לו אונס אח"כ. ואין כאן פשיעה כלל. אבל הכא גבי חץ כיון דידע בודאי מתחילה בשעה שזרק את החץ שסופו להזיק בכה"ג גם הרמ"ה מודה דלא מקרי אנוס. משום דכיון שהוא המשיך האונס על עצמו ע"י פשיעתו דמעיקרא יש לו להאונס דין פשיעה והוא חייב גם על האונס. דלעולם סוף המעשה מתיחסת אחר תחילתה וכל שתחילתה היה ברצון נחשב כאלו נעשה כולה ברצון וחייב גם על הסוף כאלו עשה זאת בלא אונס כלל. וקצת דוגמא לזה מהא דאמרינן במכות (דף י"ז) היה לובש כלאים וא"ל אל תלבוש אל תלבוש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת. ואמר ר"א אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש. וכתבו התוס' בשבועות (דף י"ז) דר"א ס"ל דהשהייה חשוב כמעשה כיון שתחילת הלבישה היה ע"י מעשה. וה"נ אמרינן בנזיר (דף י"ז ע"ב) נזיר שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא אחד ופרע עליו את המעזיבה דאם שהה חייב. אע"פ דבזה ששהה אין בה מעשה. כיון דתחילת הכניסה היה ע"י מעשה נחשב גם השהייה דאח"כ למעשה. והא דס"ל להמרדכי דאם יש עדים שנאנסה מותרת כמ"ש. אע"ג דהיא פשעה מתחילה בזה שנתיחדה. הוא משום דאע"ג שאסורה להתיחד מ"מ לא נחשב היחוד לפשיעה כ"כ לגבי גוף הבעילה ולהכי אם ידוע שנאנסה מותרת. שוב מצאתי יסוד סברא זו בתשו' מהרי"ט ב"ק (סי' כ"א) אלא דמה שהביא שם ראיה לזה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"א) והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפסה מותרת. ואיזו זו שתחילתה באונס וסופה ברצון כו' מ"ט יצר אלבשה. ואפ"ה לא מהני הך טעמא לדידיה לומר דבשעת הרגל דבר יצר אלבשיה. משום דכיון דתחילתו ברצון איהו מגרי יצר אנפשיה עי"ש. תמוה טובא דהאיך אפשר לפטור אותו משום הך טעמא דיצר אלבשיה הא הוא חייב על תחילת המעשה שהיה ברצון דעל תחילת מעשה הביאה לא אמרינן יצרה אלבשה גם בדידה כמבואר בתוס' ב"ק (דף מ"א עי"ש. ואולי כוונתו בזה להקשות אליבא דר"א בכריתות (דף ט"ו) דמחייב על כל כח וכח. עי' רש"י יבמות (דף ל"ד). דאיך יתחייב אכוחות שבסוף ביאה הא בסוף ביאה אנוס הוא משום דיצריה אלבשיה. ועי' בפנ"י שם. ועוד י"ל דכוונתו של המהרי"ט הוא לדברי הש"ס ביבמות (דף נ"ה ע"א) דקשקיל וטרי שם למילף העראה בחייבי לאוין עי"ש. והשתא בשלמא בחייבי כריתות דיליף התם (בדף נ"ד ע"ב) דחייב גם על העראה. איכא למימר דאי לאו דגלי קרא דהוא חייב על העראה לא ידעינן כלל דהעראה נחשב לביאה. וה"א דלא מקרי ביאה אלא גמר ביאה דוקא ולא העראה. וכן בהא דגלי קרא גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה. נמי איכא למימר דבהכי חייבו רחמנא. וגזה"כ הוא דאינו חייב בה אלא דוקא היכא דגמר ביאתו. אבל לבתר דגלי קרא בחייבי כריתות דחייב גם על העראה הרי חזינן דהעראה מקרי ביאה שחייב עליה. א"כ ל"ל למילף בחייבי לאוין שחייב על העראה הא כיון דל"ל קרא דבעי הכא גמר ביאה דוקא. אית לן למימר דבודאי חייב גם על ההעראה דעל גמר ביאה הא אנוס הוא. אלא ודאי דכל שתחילתו היה ברצון הוא חייב גם על האונס של אח"כ. ') וא"כ איכא למימר שפיר דבזורק חץ הוא מתחייב על שעת הנזק ולא על השעה שיצא החץ מת"י. ומ"ש הנמוק"י שעל אותה שעה אין לחייבו משום דאז אנוס הוא:
י"ל דכיון דתחילת זריקת החץ היה ברצון הוא מתחייב גם על האונס הבא בשבילו. דאונס הבא מרצון נחשב כרצון ועל אונס כי האי לא פטריה רחמנא כמ"ש:
ונ"ל שזו דעת הרשב"א שהקשה לר"י אמאי פטור על הגדיש היכא שהיה עבד כפות לו. והא כבר נתחייב בגדיש קודם שנתחייב בנפשו בשביל העבד כו' עי"ש. מבואר דס"ל דגבי זורק חץ הוא מתחייב על השעה דלאחר מכאן שאז נעשה ההיזק. דאי ס"ל שהחיוב בזה הוא על שעת זריקת החץ אין כאן מקום קושיא כלל דהא אז באים כאחד החיוב מיתה שעל העבד והתשלומין בשביל הגדיש כמו שמבואר לעיל. וקשה דהאיך אפשר לחייבו על השעה שנעשה ההיזק הא אז אנוס הוא כמ"ש הנמוק"י. ולפמ"ש א"ש דכיון דתחילתו היה ברצון הוא מתחייב גם על האונס של אח"כ דאונס שהוא נמשך מרצון דינו כרצון כמ"ש. והשתא לפ"ז דברי הנמוק"י במחלוקת שנויה דהרשב"א חולק עליו וס"ל דחיובא הוא על שעת הנזק ולא אשעה שיצא החץ מת"י. ועי' לקמן (סוף אות כ"ג) ודו"ק:
אמנם נראה דהתוס' ס"ל כדעת הנמוק"י דגבי חץ החיוב הוא על תחילתו. שכתבו שם (בדף כ"ב ע"ב) ד"ה והיה. וז"ל ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת הגדי מחמת ממונו שייך בו שפיר ק"ל בדר"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל. ותדע דלמ"ד אשו משום ממונו כו' עי"ש. וקשה הא גם למ"ד משום חציו נמי ה"ל לאקשויה דאמאי פטור על הגדי והגדיש הא אינם באים כאחד כמו שהקשה הרשב"א. א"ו דס"ל דגבי חציו החיוב הוא על שעת זריקת החץ ונחשב כאלו באותה שעה נגמר הכל וא"כ באים כאחד:
כא) ומעתה מ"ש הקה"ח, שהנמוק"י שכתב, דגבי זורק חץ מתחייב אשעה ראשונה שיצא החץ מת"י פליג על התוס'. ולדידיה גם גבי זורק חץ אם בא אחר ושברה במקל קודם שהגיע בה החץ פטור. לפמ"ש ז"א דמלבד מה שהנמוק"י בעצמו כתב כן בשם הרא"ש. ומחלק בין זורק כלי לזורק חץ. כמו שמבואר לעיל (אות י"ז) וגם התוס' ס"ל כהנמוק"י כמ"ש. עוד סברת התוס' בזה מוכרחת דאל"כ צרורות היכא משכחת לה. ומ"ש הקה"ח לישב זאת ____ )הגהה והנה המהרי"ט דחה ראיה זו דלא אמרינן הך סברא דיצרה אלבשה אלא גבי אשה ולא גבי איש. וכ"כ בתשו' נוב"י מהד"ת חלק אה"ע (סי' ק"נ) עי"ש. ונ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בכריתות (דף י"ב ע"ב) אמר ר"ל מודה ר"מ לחכמים באמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן. דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי. והנה הא דלא קאמר שמודה בכל עריות הוא משום דבכל עריות חייב גם על העראה ולא בעינן בהו גמר ביאה כלל. רק בשפ"ח הוה גזה"כ דבעי גמר ביאה דוקא ובלא"ה לא מחייב. אבל קשה לפי מאי דקי"ל דבמנאפים סגי משיראו כדרך מנאפים ולא בעינן כמכחול בשפופרת. א"כ יהיה מהימן גם בכל עריות היכא שאמר לא העראתי כלל. וצ"ל לפמ"ש הרמב"ם (בפ"א הלכה י"ט) מהלכות איסורי ביאה. דהא דהורגין על ידי ראיה זו הוא מפני שחזקה צורה זו שבודאי הערה בה ע"כ. וכ"כ בשמ"ק בבבא מציעא (דף ע"א) בשם רבינו יהונתן עי"ש. וא"כ אינו יכול לומר לא העראתי מפני שחזקה צורה זו שבודאי גמר תאותו והערה בה והוה כאלו העידו עדים ע"ז דאנן סהדי שכן הוא. דחזקה זו חשובה כעדים. והנה אמרינן בכתובות (דף נ"א ע"א) דאשת ישראל שנאנסה אפילו אם סופה ברצון מותרת לבעלה מ"מ יצרה אלבשה. והתוס' בבבא קמא (דף מ"א ע"א) ד"ה כמאן. כתבו דהא דאמרינן שהרצון נחשב לאונס משום דיצרה אלבשה זהו רק בסוף ביאה. משום דע"י תחילת הביאה נתלבש בה היצר ואין באפשרה לעמוד על נפשה בסוף הביאה. אבל בתחילת ביאה לא אמרינן יצר אלבשה משום דטרם שהתחיל בה מעשה הביאה אין הלבשת היצר חזק כל כך ואלו היתה רוצה היה באפשרה לעמוד על נפשה ולמחות עי"ש. והשתא כיון דחשבינן השכיבה של דרך מנאפים לראיה ברורה לסקול ע"י על התחלת הביאה. מכ"ש שנחשב תחילת הביאה לראיה גמורה על סוף הביאה דהא על סוף הביאה יש הלבשת היצר יותר מעל תחילתה כמ"ש. א"ו דגבי איש לא אמרינן הך סברא דיצרה אלבשה משום דאיש כיון דעביד מעשה וגם יכול לעשות כמעשה ער ואונן ולהכי אע"ג דאמרינן אצלו הך חזקה על תחילת הביאה. מ"מ לא אמרינן גביה יצרא אלבשיה על סוף הביאה ומהימן לומר לא גמרתי ביאתי וא"ש:
דאע"ג דאזלינן בתר מעיקרא מ"מ אכתי אינו אלא כחו והלכה דחצי נזק משלם. וכמו בתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם דאינו משלם אלא חצי נזק כיון דאינו אלא כחו עכ"ל. הוא תמוה דהא אמרינן שם בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם מהו. בתר מעיקרא אזלינן ומשלם נזק שלם. או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. הרי דאי אזלינן בתר מעיקרא הוה כגופה. משום דנחשב כאלו נשברה בזו השעה שדרסו עליה. וא"כ ה"נ גבי חץ אם נימא דאזלינן בתר מעיקרא ואם בא אחר ושברה פטור משום דכבר היא חשובה כשבורה משעה שזרק בה החץ א"כ הרי נחשב כאלו שברה מעיקרא בזו הרגע שיצא החץ מת"י. ודמו כאלו שברה במקל וכעגלה המושכת בקרון דהוה כנשברה מגופה ולא מכחה. שוב ראיתי בתרה"כ שגם הוא השיגו בזה. ומה שהביא הקצה"ח ראיה לדבריו מהא דתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם. אינו כלום. דהא ע"ז גופה אנו דנין ואם נימא דאזלינן בתר מעיקרא גם התם לא הוה צרורות משום דחשוב כאלו אזקה בההיא שעתא בחיבורין בעוד שהרוח דבוק בהם בכנפיהם. אלא על כרחך בתר בסוף אזלינן וצרורות נינהו. ודברי התוס' מוכרחים:
ולכן נ"ל דבודאי מודה גם הנמוק"י דבזורק חץ אזלינן בתר בסוף כמ"ש הוא בעצמו. אלא דזהו רק היכא שבא אחר ושברה טרם שהגיע בה החץ. דאז נסתלק מעשה הראשון לגמרי קודם שפגע ונגע בהכלי. ובזה מפלגינן שפיר בין זורק כלי לזורק חץ דדוקא בזורק כלי אזלינן בתר מעיקרא ולא מהני סילוקו של השני שקדם ושברה. משום דכיון שכבר עשה בה הראשון מעשה בגופה הרי היא חשובה כאלו כבר נשברה ע"י וזה השני מנא תבירא תבר. אבל בזורק חץ דלא עשה מעשה בגופה של כלי כשבא אחר ושברה טרם שפגע בה החץ סילק מעשה הראשון לגמרי. אמנם אם כבר שלט בה החץ ונשברה ע"י ולא קדם אחר ושברה. בכה"ג בודאי אזלינן בתר מעיקרא ומתחייב על זו השעה שיצא החץ מת"י. דכיון דודאי סופה להשבר ע"י החץ מתחייב הוא על מעשה זו של זריקת החץ כאלו באותה שעה נעשה הכל. ומ"מ מאחר שהוא כחו ולא נעשה ההיזק בגופו ממש דמה"ט אם בא אחר ושברו מקודם חייב. לא הוה אלא צרורות והילכתא גמירי לן דאינו משלם אלא חצי נזק:
כב) ובזה יתישב מה שהקשה הקה"ח מהא דמרבה בחבילות דקאמר הש"ס דאי בלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. ופרש"י ותוס' דמרבה בחבילות היינו באשו. וכ"כ הטור דאם עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה ראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע"כ. ואם נימא דבזורק חץ אם בא אחר ושברו חייב. א"כ באש דהוה משום חציו אמאי אינו חייב השני או דעכ"פ יתחייבו שניהם. כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא. ולפמ"ש א"ש דכיון דהשני לא סילק מעשה הראשון לגמרי אלא שהוסיף עצים על המדורה וגם בלא חבילותיו נמי היה נשרף בכה"ג בודאי אזלינן בזה בתר מעיקרא והראשון חייב. וזה ודאי שאם היה נשרף ע"י השני טרם שהגיע בה אשו של הקודם שהיה השני חייב מאחר שסילק מעשה הראשון לגמרי. דאין חילוק כלל בין היכא שסילק בידים להיכא שסילק ע"י כחו כמ"ש הקה"ח. אבל היכא ששלט בה אשו של הראשון והשני לא הקדימו רק שהוסיף על המדורה בכה"ג כיון שנשרפה ע"י אשו של הראשון אזלינן בתר מעיקרא זה השני הוה מסייע שאין בו ממש ופטור:
ובזה יתישב מה דקשה לי עוד בזה דלמה פטור על כל הגדיש לר"י בשביל זה שחייב מיתה על העבד כשהיה כפות לו הא אמרינן שם בסוגיא דלר"י דאי"ל אשו משום חציו ס"ל נמי משום ממונו והיכא דליכא לחייבו משום חציו חייב משום ממונו. א"כ נהי דליכא לחייבו על כל הגדיש מטעם חציו משום דחשיב באים כאחד. דמטעם חציו החיוב הוא על תחילת מעשה ואז נתחייב מיתה בשביל העבד. אבל מ"מ אכתי לחייב על הגדיש משום ממונו. דהא כמו היכא שבא אחר ושברה במקל טרם שהגיע בה חציו חייב. כן אם הוא בעצמו קדם ושברה מקודם נמי חייב. וכיון דמשום ממונו החיוב הוא רק על השעה שנעשה ההיזק דהיינו על שעת שריפת הגדיש. ואז הא ליכא חיוב מיתה דבשעת שריפת הגדיש כבר נשרף העבד. וא"כ לחייב על כל הגדיש משום ממונו דדמי כאלו קדם הוא עצמו ושברה טרם שהגיע בה החץ. ולפמ"ש התוס' שם בד"ה גדי. דכיון שבא ע"י מעשה אחד נפטר על הגדיש גם למ"ד משום ממונו א"ש. אבל מדברי הירושלמי מוכח דלמ"ד משום ממונו לא מפטר מטעם קלבדר"מ אפילו היכא שבאים במעשה אחד דהא הירושלמי הביא ראיה מהך מתני' לר"י דאשו הוא משום חציו. דאילו לר"ל דס"ל אשו משום ממונו אמאי פטור על הגדיש הא בשעת שריפת הגדיש כבר נשרף העבד מקודם וליכא אז חיוב מיתה. כמו שמבואר לעיל. והשתא אי אמרת דהיכא שבאים ע"י מעשה אחד חשיב באים כאחת גם למ"ד אשו משום ממונו. א"כ גם לר"ל נמי ניחא דהא הכא שריפת העבד והגדיש שניהם באים ע"י מעשה אחד. וכן מה שהביא הירושלמי ממתני' דהמדליק את הגדיש בשבת דאמאי פטור לר"ל על כל הגדיש הא החיוב מיתה הוא רק על מקום שהדליק. אע"פ שהוא בא ע"י מעשה אחד. ובעל כרחך מוכרח לומר דס"ל להירושלמי דלר"ל דאי"ל אשו משום ממונו דלדידיה החיוב של התשלומים הוא בא רק בשעת הנזק. לא מהני כלל מה שהם באים במעשה אחד. ולהכי לא מפטר לדידיה משום קלבדר"מ דהחיוב מיתה גבי היה עבד כפות לו בא בשעה שהצית בגופו של עבד. וגבי מדליק את הגדיש בשבת ברגע הראשונה כשהדליק את הגדיש והחיוב תשלומין משום ממונו בא אח"כ בשעה שנשרף הגדיש. וא"כ גם לרבי יוחנן אע"פ שמטעם חציו ליכא לחייבו משום דחשיב באים כאחד. דהוה כאלו בשעה ראשונה נעשה הכל כמ"ש אבל מ"מ אכתי יהיה חייב על הגדיש והגדי משום ממונו דנחשב כאלו הוא עצמו קדם ושברה להכלי טרם שהגיע בה החץ וה"ה נמי אם קדמה בהמתו והזיקתו:
ולפמ"ש הנה נכון דהא דכתבו התוס' דבזורק חץ ובא אחר ושברה במקל חייב. הוא רק היכא שקדם ושברה קודם שהגיע בה החץ דאז נסתלק מעשה הראשון לגמרי. אבל היכא ששלט בה החץ אע"ג דשבירתו של השני ושבירת החץ באים כאחד מ"מ השני פטור דכיון שהגיע בה החץ אזלינן בתר מעיקרא. ומשו"ה בהך דמדליק את הגדיש דזה האש גופה שהוא חייב עליו משום ממונו הוא בעצמו גם חציו אע"ג דהגיע בה גם ממונו בב"א עם חציו. מ"מ כיון דהחיוב של ממונו לא הקדים לחציו אינו חייב עליו משום ממונו דכיון שהגיע בה חציו אזלינן בתר מעיקרא ומנא תבירא תבר ופטור כמ"ש. ואח"ז הגיע לידי ס' ברכת רצה להגאון רצ"ה אורינשטיין ז"ל ומצאתי (בסי' ס"ט) שהקשה קושיא זו ומפרק לה כמ"ש עי"ש והנאני:
אמנם אחרי שובי נחמתי דקושיא זו מעיקרא ליתא. משום דהא דאמרינן דמאן דאי"ל משום חציו אי"ל נמי משום ממונו. הוא רק היכא שכלו לו חציו. אבל כ"ז דלא כלו חציו ליכא לחייבו כלל משום ממונו. משום דהיכא שיש בו משום חציו הוה אדם המזיק ובאדם לא שייך לחייבו משום ממונו כלל. ותדע דאמרינן בב"ק (דף מ"ג ע"ב) אמר רבא א"ה אשו שלא בכוונה ע"פ עדים נשלם דמים. ופירשו רש"י ותוס' דדוקא אליבא דמד"א אשו משום ממונו קפריך דהויא דומיא דשור. אבל למ"ד אשו משום חציו היינו אדם המזיק עי"ש. והשתא גם למ"ד אשו משום חציו נמי מצי אתא דהא כיון דמאן דאי"ל משום חציו ס"ל נמי משום ממונו. א"כ נהי דמשום חציו ליכא לחייבו. אבל מ"מ אכתי לחייב משום ממונו. אלא ודאי דליכא לחייבו משום ממונו אלא במקום שכלו לו חציו דאין שם דין אדם המזיק כלל. אבל היכא שלא כלו לו חציו כיון דחציו יש להם דין אדם המזיק אין בהם חיוב דממונו כלל כמ"ש וזה ברור:
כג) ובזה יתבאר גם דברי הרא"ש גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י שכ' דאע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשברה שם אסיקנא כרבה דבתר מעיקרא אזלינן כו'. ומאי קא קשיא לו מהך דרבה הא התם גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י אינו אלא צרורות דה"ל כזורק חץ. ובמ"ש יציבא מילתא דהתם כיון שכבר שלט בה החץ דהא לא בא אחר ושברה מקודם טרם שהגיעו בה הצרורות. רק שהצרורות שברוה. נחשב ההיזק על השעה דמעיקרא שאז יצאו הצרורות מת"י. וכיון דהיכא דאזלינן בתר מעיקרא חשוב כאלו אז נעשה ההיזק לגמרי. דמה"ט גבי זרק כלי מראש הגג אם בא אחר ושברה פטור. משום דהוה כאלו מנא תבירא תבר. א"כ נהי דהיכא דבא מכחו הוה צרורות והילכתא גמירא לה דאינו משלם אלא חצי נזק מ"מ כיון דנחשב כאלו נעשה ההיזק מעיקרא אית לן למימר שהוא פטור דהא נעשה ההיזק ברה"ר:
וא"ת א"כ ל"ל להרא"ש להביא מהא דרבה הא הכא שכבר שלט בה החץ אזלינן בתר מעיקרא אליבא דכ"ע. משום דכיון שנשברה ע"י החץ שזרק בה אמרינן שחיובא הוא אשעת זריקה. דמאחר דאהני מעשיו דמי כאלו נשברה באותה שעה. וא"כ אפילו אם נימא דגבי זרק כלי אזלינן בתר בסוף נמי תקשה אמאי חייב הכא כיון דחיובא הוא אשעה שהתיזה. וההתזה הא היה ברה"ר. וי"ל דאם נימא דלא כרבה וגם גבי זרק כלי אע"פ שעשה מעשה בגופה נמי אזלינן בתר בסוף הרי על כרחך לומר שבכל מקום החיוב הוא רק אשעה שנעשה הנזק ולא מקודם. א"כ אית לן למימר גם גבי זרק חץ שהוא מתחייב רק אשעה זו שהגיע בה החץ ולא על הזמן שיצא החץ מת"י. דהא גבי זרק כלי מהני מה שקדם אחר ושברה טרם שנשברה מזריקתו ואף שעשה מעשה בגופה. ובכה"ג כיון דודאי סופה להשבר דמי כאלו נשברה כבר ע"י. ואפ"ה אזלינן בתר בסוף שאז נעשה ההיזק. א"כ ה"ה גבי זרק חץ נמי אין לנו לחייבו אלא על זו השעה שנעשה ההיזק. רק כיון דגבי זרק כלי מאחר שעשה מעשה בגופו אזלינן בתר מעיקרא וחשוב כאלו כבר נשברה ע"י מקודם. אית לן למימר גם גבי זרק חץ דהיכא שכבר נשברה ע"י אז מתחייב הוא אשעה שזרק החץ כמ"ש. דדוקא היכא שבא אחר ושברה מקודם טרם שהגיע בה החץ הוא דלא אזלינן בתר מעיקרא כיון שסילק מעשה הראשון טרם שנגע בהכלי. אבל אם לא קדם אחר וסילק מעשיו רק נשברה ע"י החץ שזרק בה אז חיובא הוא אשעה ראשונה שיצא החץ מת"י: