אור ברסלב

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

חושן המשפט

אבן העזר

סימן א

כבוד הרב הג' החריף ובקי. אור הברקי. המפורסם לשם ולתהלה ב"ש מוה"ר דוב בער נ"י. מו"ץ בעיר אסטראה:

א) מכתבו הגיעני בתחילת שבוע זה ומטרדותי הרבות באלו העתים לא הרשני הזמן לעיין בו עד היום. ועתה הנני להשיבו. ע"ד שאלתו שבהשריפה הגדולה שהיתה בעירו בשנת תרמ"ט. נשרפו הרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות ובתוכם נשרף גם הקלויז הגדול. ובמשך הזמן מאז עד היום נבנו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ורק הקלויז הנ"ל נשאר בחורבנו. עד אשר אחד מהבע"ב שהתפלל בהקלויז קודם השריפה התחיל לעורר את הבע"ב שהתפללו שם קודם השריפה שישתדלו לחזור ולבנות את הקלויז מחדש. ועשו אסיפה מהבע"ב הראשים שהתפללו שם בהקלויז ועלה במוסכם מהאסיפה שיעשו הערכה על המקומות של הקלויז כל מקום ומקום בסכום ידוע לפי ערכו. ולהודיע לכל איש ואיש שהיה לו מקודם מקום בהקלויז שהעריכו את מקומו בסך כך וכך ואם יסכים לזה ליתן את הסכום הנערך עבור זה המקום אזי יבא על מקומו בשלום. ואם לאו ימכרו את המקום לאיש אחר זולתו. גם בררו לאנשים נכבדים שהמה יתעסקו בבנין ויעשו הערכה על המקומות. וימכרו אותם. ויקבלו הכסף עבור המקומות ויקנו כל צורכי הבנין וישלמו להפועלים הכל יהיה מוטל עליהם. והם יהיו המוציאים והמביאים בכל הבנין מתחילתו ועד סופו. וכל מה שיעשו בזה הן בענין מכירת המקומות. והן בכל מה שנוגע לגוף הבנין יהיה שריר וקיים. והנה במשך הזמן כבר נפטרו כמה בעלי המקומות דשם והודיעו את בניהם ויורשיהם וקרוביהם שאם יסכימו לתת כפי ההערכה אזי יש להם דין קדימה על המקומות הנ"ל. וכל הבע"ב שהסכימו לזה נרשמו בפנקס ונתנו מעות קדימה חלק מההתחייבות כפי ההערכה. ומזה התחילו לעסוק בבנין הקלויז. והנה בהמקום הראשון שבכותל מזרח מימין אצל הארון הקודש עמד שם מקודם איש אחד זקן ונשוא פנים ואצלו על המקום השני עמד בנו הגדול. ואחר פטירתו של הזקן הנ"ל מלא מקומו בנו הקטן וכן עמדו שני האחים שם עד השריפה. וכעת בנו הגדול כבר עקר דירתו מהעיר ובנו הקטן שבק חיים לכל חי ולא נמצא בין יורשיו מי שיהיה לאל ידו ליתן כפי ההערכה. אך מבני הבת של הזקן שהיתה אחות האחים הנ"ל שהמה נגידים נכבדים הסכימו לתת עבור אלו המקומות כפי ההערכה ולהחזיק את המקומות לעצמן. והמתעסקים הסכימו לזה וקבלו מהם מעות בכל משך זמן הבנין עד פרוטה אחרונה כפי שעלה על חלקם. ואח"כ לאחר שנגמר הבנין כשהתחילו לחתום קנינים זה לזה על המקומות אמרו קצת מהמתעסקים שאין ברצונם ליתן המקום הראשון לנכדי הזקן הנ"ל יען שברצונם לקבוע זה המקום עבור אחד הרבנים דשם. וכן עשו שקצתם חתמו קנין שנותנים הם את זה המקום הראשון לאחד הרבנים דשם. אבל זה הרב אשר חתמו מקצת הבע"ב השטר קנין עבורו לא רצה להכניס את עצמו במחלוקת ולכן לא עמד ע"ז המקום והתפלל על מקום אחר בהקלויז. וכשנודע הדבר לרב אחר דשם שלח להגיד להבע"ב של הקלויז שהוא מוכן לעמוד ע"ז המקום גם נגד רצון נכדי הזקן הנ"ל. ועוד יתן להם סך חמישים רו"כ. וכשמעם את זאת בטלו את הכתב הראשון שנתנו להרב הקודם וחתמו כתב אחר שהם נותנים זה המקום לו וגם קבלו מאתו הסך החמישים רו"כ. וכשהתחיל הרב הלזה הקונה החדש להתפלל בהקלויז רצה לעמוד ע"ז המקום אבל לא עלתה בידו. והקונים הראשונים נכדי הזקן עומדים על המקומות הנ"ל והרב הקונה עומד על מקום אחר מאז עד היום זה שנה וחצי. אך עדיין לא שקטה המחלוקת כי שנים או שלשה בע"ב לא יאבו ולא יניחו להשקיט המרידה ורצונם שיעמדו לדין ע"ז אצל כתר"ה. ולכן מבקש כתר"ה ממני להגיד לו את דעתי בזה איך לדייני דיינא להאי דינא:

ב) והנה כתר"ה כתב לדמות דין זה למה שמבואר בח"מ (סי' קע"ה סעיף נ"ג) שבני המשפחה יכולין לסלק ללוקח במקומות ביהכ"נ משום פגם משפחה. וה"נ אין לך פגם משפחה גדול מזה שחרפה רבה היא להם לפני אנשי העיר שנראה כמי שאינם ראוין למלא מקום אבותיהם. ובאמת הם נגידים נכבדים ויראים אשר עטרה זו של זה המקום הולמתם:

ואין זה דמיון כלל דהתם איירי שיש לבני המשפחה מקומות בביהכ"נ במקום מיוחד ואחד מבני משפחה מכר מקומו שיש לו ביניהם לאיש זר שאינו מאותה המשפחה. בזה איכא דינא דבר מצרא לגבי בני המשפחה שיש להם מקומות סביב לאותו מקום ויכולים לסלק להקונה משום פגם משפחה דכסיפא להו מילתא שאיש זר יהיה יושב ביניהם. ותדע דהא המרדכי שמשם נובע מקור הך דינא יליף הא מילתא מהא דאמרינן בב"ב (דף ק' ע"ב) דהמוכר קברו באין בני משפחתו וקוברין אותו בעל כרחו. וכתב דה"ה במקומות ביהכ"נ שאינו יכול למכור וליתן מקום אבותיו בביהכ"נ משום פגם משפחה עי"ש. והרי במוכר קברו איירי שהיה להם מקום מיוחד לקבור מתיהם וכל המתים של אותה המשפחה הם קוברים במקום הזה כמ"ש הרשב"ם שם שהיו עושין להם בחייהן מערות לקבור שם מתי המשפחה כו' עכ"ל. וא"כ גם במקומות ביהכ"נ שכתב המרדכי ללמוד מזה איירי נמי בכה"ג שיש מקום מיוחד לכל בני המשפחה ואחד מהם מכר מקומו שיש לו בין בני משפחתו לאחר דיש בזה פגם משפחה ומשו"ה בני המשפחה היושבים שם מעכבים עליו. והרמ"א הכריע אשר דוקא היכא שהיה המנהג שיושבים משפחות משפחות לבד אז יש בזה משום פגם משפחה. אבל אם אין יושבין משפחות משפחות אע"פ שמשפחה זו יושבת לבדה אין בזה משום פגם משפחה עי"ש. וא"כ בנידון דידן שהוא עתה תחילת הקנין ואין להם שום שייכות לזה המקום אע"פ שהיה שייך לזקנם מקודם כיון שאינם באים בתורת ירושה לא מקרי פגם משפחה כלל בזה שהגבאים אינם רוצים למכור להם את זה המקום ולא שייך בזה דינא דבר מצרא כלל. ועוד דהא מה שהבע"ב אינם רוצים למכור להם זה המקום הוא משום שכיון שהוא המקום המובחר מכל המקומות צריך להיות בעד הרב וברצונם לתנו לו שהוא יעמוד שם. וא"כ איזה פגם יש להם בזה הכי רוצים הם למכור זה המקום לאדם שהוא כיוצא בהן. הרי חפצם ורצונם ליתן אותו להרב שהוא למעלה מהן. וגם הם בעצמם מחויבים בכבודו ולהושיבו בראש:

ג) ונ"ל לבאר הלכה זו על בוריה בעזהי"ת. דהנה גרסינן בירושלמי מגילה (פ"ג הלכה ב') ג' מביהכ"נ כבה"ב ז' מבני העיר כעיר. מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן אפילו אחד. ואם בשלא קבלו עליהן אפילו כמה. אלא כן אנן קיימין בסתם ע"כ. וכתב הר"ן במגילה ריש פרק שלישי דהכי פירושו מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן בני העיר כל מה שיעשו אלו השבעה במכר זה אפילו אחד נמי סגי. ואם בשלא קבלו עליהן ממכרן זה אפילו אם היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר. והעמידוה בסתם. פי' דאיירי שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר לפקח על עסקי ציבור. הילכך אע"פ שלא קבלו עליהן בפירוש מכר דברים אלו אפ"ה ממכרן ממכר. שלא תאמר דברים אלו של תשמישי קדושה וביהכ"נ לא עלתה על דעת לב בני העיר שימכרו. ולא תועיל מכירתן אלא א"כ נטלו רשות מבני העיר בפירוש קמ"ל דאפ"ה ממכרן ממכר. הרי מבואר דהיכא שקבלו עליהן אנשים על דבר זה מפורש לא בעי ז' טובי העיר אלא סגי אפילו בחד ומהני מכירתו אף להוציא הביהכ"נ מקדושתה. וא"כ כ"ש הכא בנידון דידן שראשי הבע"ב בחרו את המתעסקים וקבלו אותם מפורש שהמה יתעסקו בבנין הקלויז וימכרו המקומות כפי ההערכה שבודאי מהני בזה מכירתן של המתעסקים והוה מכירה מעליא. ואע"פ שהאנשים שהסכימו על המתעסקים היו רק הבעלי בתים בעלי המקומות של הביהכ"נ הלזו ולא כל אנשי העיר. נראה דהכא כיון שהם בונין אותה משלהן לא בעי אנשי העיר כלל אלא סגי בהסכמת בעלי המקומות של הביהכ"נ. דמה להם לאנשי העיר אשר אין להם שום שייכות בזה. ודמי לביהכ"נ של טרסיים שהיתה בירושלים דאמרינן במגילה (דף כ"ו) דכיון דאינהו עבדוה יש לה דין של יחיד והדבר תלוי רק בדעתם לחוד. וה"נ דכוותיה וסגי לן בזה שהסכימו עליהם ראשי בעלי המקומות של הביהכ"נ הלזו. וכל מעשי המתעסקים בזה שרירין וקיימין:

ד) הן אמת שלכאורה נראה דהא דקאמר בירושלמי דאם קבלוהו עליהן אפילו חד נמי סגי. היינו לומר שזה האיש שקבלוהו עליהן נחשב כשבעה טובי העיר. אבל אכתי בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר. משום דבזה שקבלוהו עליהן עדיף כחו רק לענין זה דסגי אפילו בחד ודינו כדין ז' טובי העיר. אבל מ"מ לא עדיף מינייהו וכמו דבעינן בז' טובי העיר. שיהי' במעמד אנשי העיר כן בעינן גם להיכא שקבלוהו עליהן שיהיה כל מעשיו במעמד אנשי העיר והא דאמרינן במגילה (דף כ"ו) אמר רב אשי האי בי כנשתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מצינא לזבונה. וכתב הר"ן כלומר בהדי ציבורא כו' עכ"ל. הרי דאפילו היכא שבנאוהו מתחילה ע"ד היחיד שעדיף כחו דמצי למזבן אף בביהכ"נ של כרכים אפ"ה בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר. א"כ ה"ה היכא שקבלוהו עליהן דמהני אפילו בחד איכא למימר נמי דהיינו רק לענין זה דלא בעי שבעה טובי העיר אבל מ"מ בעינן שיהיה מעשיו במעמד אנשי העיר ואע"ג דביהכ"נ של נידן דידן שהיחידים בונים אותה משלהם יש לה דין ביהכ"נ של יחיד ולא בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר כמ"ש. מ"מ אכתי בעי שיהיה במעמד כל אנשי ביה"מ. ולפי הנראה ממכתבו של כתר"ה כל מה שעשו המתעסקים היה שלא במעמד של אנשי ביהמ"ד:

ה) ועוד איכא למימר דאע"פ שהיחידים בונים אותה משלהם מ"מ בעינן שיהיה גם במעמד אנשי העיר. דהא אמרינן במגילה שם (דף כ"ו) דביהכ"נ של כרכים אפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מצי מזבני לה משום דכיון דמעלמא קאתו לה רבים ה"ל דרבים. וא"כ גם בהך ביה"מ של נידון דידן כיון דבודאי באים שם להתפלל גם מבני העיר בעת שהם קרובים שם בזו השכונה. נחשב לביהמ"ד של העיר וכמו שביהכ"נ של כרכים חשובה לביהכ"נ של כל העולם ע"י זה שבאים להתפלל בה מעלמא. כן הביהכ"נ הלזו חשיבה לביהכ"נ של כל העיר בזה שאנשי העיר באים בתוכה להתפלל. וא"כ לא סגי במעמד בעלי המקומות לבד אלא בעינן שיהיה במעמד כל אנשי העיר:

ו) אמנם נראה שזה תליא באשלי רברבא דהנה יש מרבוותא שכתבו דהיינו טעמא שביהכ"נ של רבים אינה נמכרת משום דכיון דמעלמא קאתו א"כ הוציאו רבים בבנינה. ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לשבעה טובי העיר שבה. ומביאין ראיה לדבריהם מן הירושלמי דגרסינן התם רב שמואל בר נחמני בשם ר"נ הדא דתימא ביהכ"נ של יחיד אבל של רבים אסור שמא אחד בסוף העולם קנוי בה. ואחרים פירשו דהא דשל כרכים לא מצי מזבני הוה טעמא מפני שהם בונים אותה ע"ד כל העולם. והרי הם כמקדישין אותה לכל העולם כולה. עי' בתוס' שם (דף כ"ו) ד"ה כיון וברא"ש ור"ן שם. ובאו"ז ח"ש (סי' שפ"ה) ובשו"ע או"ח (סי' קנ"ג סעי' ז') יעוי"ש. והנה בתשו' מ"ב (סי' ל"ג) כתב דלא מקרי ביהכ"נ של כרכים בשביל זה שרבים באים להתפלל שם. אלא מקום שהסוחרים מתקבצים שם תדיר לסחורה. מקום שיש חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו. אבל אי לא שכיחי רבים דאתו מעלמא תדיר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא דרך ארעי מקרי כפר ע"כ. והובא במג"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ז). ונ"ל דזהו רק לדעת הני רבוותא דס"ל שאין הטעם משום שהוציאו בבנינה ויש להם חלק בה. דהם לא נתנו כלל ע"ד שיהיה להם חלק בה רק לשם צדקה בעלמא לסייע ידי עושי מצוה. אלא הטעם הוא מפני דכיון דשכיחי רבים שבאים להתפלל שם הם בונים אותה על דעתם. דלפי זה יש מקום לחלוק שפיר בין היכא שבאים שם תדיר בקביעות לבין היכא שהם עוברים ושבים שם רק לפרקים. דבכה"ג דלא קביעי בעיר אלא באים שם דרך ארעאי אין בונים על דעתם ואינם מקדישים להם כלל. אבל לדעת הנך רבוותא דאי"ל שהטעם הוא משום דהרבים הבאים שם הוציאו בבנינה ויש להם חלק בה וחלקם מעכב. א"כ גם אם הרבים הבאים שם אינם בקביעות אלא עוברים ושבים לפרקים נמי לא מצי למזבן כיון שהוציאו בבנינה. דהא לדיעה זו אין הטעם משום שמתפללין בה. אלא משום דע"י שהם באים שם בכרך הם נותנים ומתנדבים לצורך בנינה. וא"כ אין הדבר תלוי בדעת העיר אלא בדעת המתנדבים שאם התנדבו לצורכה וסייעו בבנינה יש להם חלק בה. והרי גם אם הם עוברים ושבים רק לפרקים נמי הם מתנדבים לצורך הבנין. וכיון שהם מתנדבים יש להם חלק בה וחלקם מעכב. והשתא בנידון דידן נמי תלוי בזה דאם נימא דהא דביהכ"נ של כרכים לא מזדבין הוא משום דכיון שהם באים להתפלל בה הם בונים אותה על דעתם. וזהו דוקא היכא שבאים שם בקביעות כמ"ש. א"כ הכא כיון דמה שבני העיר באים להתפלל שם הוא רק במקרה ולא בקביעות דעתם אינו מעכב. דבכה"ג שהם באים שם לפרקים אינם בונים על דעתם כלל כמ"ש. וסגי במעמד של אנשי ביהכ"נ לחוד. אבל לדעת הני רבוותא דס"ל בטעמא דהך מילתא משום דהרבים דאתו מעלמא מוציאים בבנינה. ה"נ אע"ג שאנשי ביהכ"נ בונים אותה משלהם. מ"מ בודאי התנדבו לזה גם אנשי העיר. וא"כ יש להם חלק בה וחלקם מעכב. ובעינן שיהיה זה במעמד כל אנשי העיר:

ודע דמ"ש שלדעת הסוברים דטעמא דביהכ"נ של כרכים אינו מזדבן הוא משום דכיון דשכיחא דאתו שם רבים מעלמא הם בונים על דעתם ומקדישין לכל העולם. ל"ל כלל להך סברא דהואיל שהם נותנים בבנינה יש להם חלק בה. ולדידהו היכא שלא הקדישוה על דעת כל העולם לא מהני מה שהתנדבו לשמה. ואין להם חלק בה בשביל זה שסייעו בבנינה למדתי זאת מדברי הב"י (בסי' קנ"ג) שהביא שם לדברי המרדכי בשם ראבי"ה דהיכא שבררו בפירוש לז' טובי העיר ואפילו ליחיד יכולים למכור גם בשל כרכים אם בני העיר בנאוהו משלהם. וכתב הב"י דמ"ש אם בנאוה בני כרך משלהם לטעמיה אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכים הוה משום דשמא אחד מסוף העולם נתן בבנינה ע"כ. ויובא לקמן ומוכח דס"ל דלדעת האומרים שטעמא הוא משום שהם בונים ומקדישים על דעת כל העולם לדידהו לא מעלה ולא מוריד כלל מה שסייעו בבנינה. ועי' לקמן (אות י"ט):

ז) אלא דאכתי נ"ל לומר דהא דאמרינן דביה"כ של כרכים ן דמעלמא קאתו לה רבים לא מצו מזבני לה. אינו אלא היכא שאין מוכרין המקומות של הביהכ"נ וכל אדם יכול לעמוד במקום שהוא רוצה כמו שנהוג גם עתה באיזה מקומות בבתי כנסיות של החסידים. אבל כפי הנהוג אצלינו למכור המקומות וכל מקום ומקום של הביהכ"נ הוא קנין כספו של הבעלים שקנה אותו ואין רשות לשום אדם זולתו לעמוד עליו אין בזה דין ביהכ"נ של כרכים ואע"פ שנשארים איזה מקומות סמוך לפתח ואחורי הבימה שאינם נמכרים. זהו משום שע"פ הרוב לא נמצא קונים עליהם. אבל גם מקומות אלו עומדים להמכר. ואם ימצא מי שיהיה ברצונו לקנותם בודאי ימכרו גם אותם. וכיון שכל המקומות יש להם בעלים. וכל אחד מכיר את מקומו קנין כספו ואין לזולתו חלק בו לא נחשב לביהכ"נ של כרכים ואין הרבים דאתו מעלמא יכולין לעכב מכירתה. ולא מבעיא לדעת האומרים שהטעם דלא מצי למזבני הוא משום דכיון דקאתו מעלמא להתפלל שם בונים הם על דעתם ומקדישים לכל העולם. דבודאי לא שייך למימר כן במקום שנהגו למכור המקומות. דהאיך אפשר למימר שבשביל שבאים שם להתפלל ממקומות אחרים הם בונים על דעתם ומקדישים לכל העולם שיהיה לכולם חלק בו. כיון שכל המקומות מכורים. ואם ובא אחד לעמוד על איזה מקום צריך ליקח רשות מזה האיש אשר המקום שייך לו ואם לא ירצה יכול למחות בו. אלא אפילו לפי דעת הנך רבוותא דקאמרי שהטעם הוא מפני שכל הבאים שמה מתנדבים לבנינו ויש להם חלק בו נמי לא שייך למימר כן באתרא שמוכרים את המקומות. דאיך נימא שהם נותנים על דעת שיהיה להם חלק בה כיון שיודעים שכל המקומות שבה נמכרים וכל מקום ומקום יש לו בעלים מיוחדים וביד בעל המקום למחות לכל מי שיעמוד על מקומו בלא רשותו. וזה שהתנדב בבנינה עשה כן רק בכדי לסייע ידי עושה מצוה ולא שיהיה לו חלק בה. שהוא דבר בלתי אפשר כמ"ש. ודמי בכה"ג לביהכ"נ של כפרים שאפילו היכא שבנו אותה משל אחרים שנדבו ונתנו להם לצורכה. מ"מ כיון שלא נעשית אלא לבני הכפר לבד יכולין למוכרה. כמבואר בהגהות מרדכי פרק בני העיר. ובלבוש שם (סי' קנ"ג ס"ק ז'). וה"נ כיון שהם מוכרים המקומות הרי הם בונים אותה רק על דעת האנשים בעלי המקומות ולא זולתם וזה ברור. ואחרי החיפוש באמתחת הספרים שת"י מצאתי סברא זו בתשו' פנ"י קמא חלק או"ח (סוף סי' ז') ות"ל שכוונתי לדעתו הרמה. ומעתה גם בנידון דידן כיון שכל המקומות שבביהכ"נ מכורים לאנשים מיוחדים אין להם לבני העיר שום חלק בה. ומה שבני העיר באים שם להתפלל לפרקים וגם זה שהם מתנדבים על בנינה אינו מועיל כלל לענין הך מילתא שיהיה להם חלק בה. או שיהיה דעתם מעכבת. וא"כ לא בעי הכא כלל שיהיה במעמד אנשי העיר. אבל מ"מ אכתי בעינן שיהיה במעמד אנשי ביהכ"נ:

ח) אמנם נראה דהכא בנדון דידן סגי במעשה המתעסקים לבד ולא בעי גם מעמד אנשי ביהכ"נ. משום דמה דבעינן שיהיה במעמד אנשי העיר דוקא ובלא"ה לא מהני. הוא רק היכא שהם באים להוציא הביהכ"נ מקדושתה לגמרי שיהיה שרי לעשותו בה אפילו אלו הד' דברים המבוארים במשנה במגילה שם (דף כ"ז). דהיינו מרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא. דלענין זה לא מהני מכירתן של ז' טוב העיר בלא מעמד אנשי העיר. כמבואר בשו"ע שם (סי' קנ"ג סע' ט'). אבל היכא שאינם באים להוציאה מקדושתה סגי בשבעה טובי העיר לבד כמבואר שם. והכא הא אינם באים להוציא הביהכ"נ מקדושתה. דאדרבה הא הרי הם מעלין אותה לקדושה יותר דמעיקרא היתה חריבה והעלתה עשבים ועכשיו כשתבנה תהיה קדושה בקדושת ביהכ"נ. ובכה"ג בודאי סגי במעשיהם של ז' טובי העיר לבד. וכיון שהמתעסקים יש להם דין ז' טובי העיר כמ"ש. א"כ כמו שז' טובי העיר יכולין למכור היכא שמעלין אותה לקדושה חמורה גם בלא מעמד אנשי העיר. כן המתעסקים בזה יכולין למכור בכה"ג גם בלא מעמד אנשי ביהכ"נ. מאחר דמכירתן הוא לצורך הבנין ועילויה קא מעלי לה בזה כמ"ש:

ט) ועוד נראה דאע"ג דהיכא שתלו בדעת היחיד בעינן שיעשה במעמד אנשי העיר דוקא. מ"מ היכא שקבלו עליהן בפירוש על כל מה שיעשה אפילו היחיד לא בעינן שיעשה במעמד אנשי העיר. ויש להוכיח כן מדברי המחבר (סי' קנ"ג סע' ז') שכתב וז"ל אם קבלו עליהן בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה אפילו יחיד מה שעשה עשוי. אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהן אינו נמכר אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הציבור ע"כ. הרי דהיכא שתלו בדעת היחיד כתב שיעשה היחיד בהסכמת הציבור. וגבי היכא שקבלו עליהם בפירוש על מה שיעשה במכר זה היחיד. כתב סתם מה שעשה עשוי ולא קמסיים שיעשה בהסכמת הציבור. וכן כתוב בביאור הגר"א שם (ס"ק י"ט) דהיכא שקבלו עליהם בפירוש אפילו היחיד הוא עדיף יותר והוה כמו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כיון שהסכימו בפירוש עי"ש. והכי מסתבר דכיון שקבלו עליהן בפירוש את היחיד בזה המכר לא חיישינן אולי הדרו בהו אח"כ בשעת המכירה. ולהכי לא בעינן בזה שיהיה מכירתו במעמד אנשי העיר. ובזה יש לפקפק על מ"ש הפמ"ג במשבצות (סי' קנ"ג ס"ק ז') דאף אם אמרו בשעת הבנין בפירוש שתולין בדעתו של היחיד למכור אפ"ה בעינן הסכמת הקהל עכ"ל. ולפמ"ש איכא למימר דהיכא שאמרו בפירוש שהם תולין בדעתו למכור. אף שאמרו כן בשעת הבנין מ"מ יכול למכור גם בלא מעמד אנשי העיר. משום דבכה"ג שאמרו בפירוש למכור הוה כקבלו עליהן דלא חיישינן דילמא הדרו בהו. וכן נראה מתשו' מהר"א ששון (סי' קפ"ג) עי"ש:

אמנם נראה שזה אינו אלא לדעת הר"ן שפירש הא דקבלוהו עליהן. הכוונה הוא שקבלו עליהן את היחיד על מכר זה בפירוש. ולפי דעתו בודאי לא בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר דכיון שקבלוהו ע"ז ואמרו בפירוש שהם נותנים לו רשות גם למכור תו לא בעינן שיהיו בשעת מכירה דלא חיישינן דילמא הדרי בהו. אבל הב"י (בסי' קנ"ג) הביא מהמרדכי ישן בשם הראבי"ה שכתב דכל מה שאנו סומכין בכפרים על ז' טובי העיר ולא בכרכים ה"מ בסתמא. אבל אם בני הכרך נמי בררו ז' טוביהן או פחות או יותר ועושין דבריהם על פיהם כענין שבוררין בני כרכים ראשי הקהל בזה"ז סמכינן עלייהו כו'. ודבר זה יש ללמוד מן הירושלמי פרק בני העיר. דגרסינן התם ג' מביהכ"נ כביהכ"נ כו' אי בשקבלו עליהם אפילו אחד כו'. אלמא דגבי בני העיר אם קבלו אפילו אחד וה"ה בכרכין עכ"ל. מבואר מדברי המרדכי שהוא מפרש דהיכא שקבלו עליהן שבעה טובי העיר בסתם לפקח על עסקי הציבור הוה כאלו קבלו אותם בפירוש על מכר זה וסגי אפילו בחד. ולדידיה הא דבעינן ז' טובי העיר דוקא הוא רק היכא שהם עושין מדעת עצמן בלי שום קבלה כלל. ונמצא שהמרדכי פליג על הר"ן בזה בתלתא. א') דלדעת הר"ן היכא שעשו השבעה טובי העיר מדעת עצמן ולא נתקבלו מבני העיר כלל לא מהני ולדעת המרדכי כיון שהם ז' טובי העיר מעשיהן קיימין. אע"פ שלא נתמנו מבני העיר. ב') היכא שקבלו אותם על כל עניני העיר אלא שלא קבלו אותם בפירוש על מכר זה. לדעת הר"ן בעינן שיהיו ז' טובי העיר דוקא ובפחות מזה אינו מועיל. ולדעת המרדכי בכה"ג שקבלו אותם לפקח על עסקי הציבור סגי אפילו בחד. ג') עוד יש נ"מ ביניהם דלדעת הר"ן בעינן שיקבלוהו להיחיד בפירוש על מכר זה. ולדעת המרדכי כל שקבלוהו לפקח על עניני הציבור אפילו בסתם סגי. וא"כ איכא למימר דהא דלא בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר היכא שקבלוהו עליהם. זהו רק לדעת הר"ן דס"ל דבעי שיהיה הקבלה בפירוש על מכר זה דבכה"ג לא חיישינן אולי הדרי בהו כמ"ש. אבל לדעת המרדכי דאי"ל דלא בעינן שיהיה הקבלה מפורש על מכר זה אלא שיקבלו אותם בסתם לפקח על עסקי הציבור. לדידיה איכא למימר דכל היכא דבעינן גבי ז' טובי העיר שיהיו מעשיהם במעמד אנשי העיר גם היכא שקבלוהו עליהן נהי דבזה שקבלוהו עדיף כחו דסגי אפילו בחד. מ"מ כיון שהיה הקבלה בסתם ולא מפורש על מכר זה בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר דוקא. וכן מפורש במרדכי עי"ש. - ובזה אני תמה על תשו' מהר"מ די בוטון שהובא בס' פרח מטה אהרן (סוף סי' קי"ח) שכתב על דברי הב"י שפקפק על מה שכתב המרדכי דפירוש מעמד אנשי העיר הוא שעושין הדבר בפרהסיא ואין מוחה. ולא בעינן שיהיו עומדים שס. הא כיון דלא נפקא לו להמרדכי דבר זה אלא מהך הוכחה שאם לא תפרש כן אפילו בכרכים שרי. א"כ לדעת הרמב"ם והרא"ש דאי"ל אשר בכרכים לעולם אסור לדידהו אין הכרח לפרש הא דמעמד אנשי העיר כפירוש המרדכי וכתב המהר"מ די בוטון דאפילו לפי דעת הרמב"ם והרא"ש כיון שבתחילה בררו בני כרך טוביהן כמו שבוררין ראשי הקהל בזה"ז. ה"ל כתלו בדעת היחיד שכתב הטור שם (בסי' קנ"ג) דאפילו בשל כרכים יעשה היחיד מה שירצה וסגי בהכי. ולא בעי מעמד אנשי העיר כלל עי"ש. ותימא דהא אפילו אם נימא דזה הוה כתולה בדעתם. מ"מ הא גם בתולה בדעת היחיד בעי שיהיה במעמד אנשי העיר כמ"ש. ואם נימא דזה חשוב כאלו קבלוהו עליהם. ועוד עדיף מיניה דבכה"ג שבררו אותם מתחילה הוה גם כתולה בדעתם דמהני אף בשל כרכים. הא מ"מ כיון שלא בררו אותם על מכר זה מפורש לא הוה אלא כסתם. לדעת הר"ן [אשר המחבר סתם כדעתו. ועי' בביאור הגר"א שם (ס"ק י"ט)] ולא מהני בלא מעמד אנשי העיר ואף לפי דעת המרדכי דאי"ל שבזה שבררו אותם לפקח על עסקי הציבור הוה כמפרש הוא רק לענין זה דסגי אפילו בחד ולא בעי שבעה אבל מ"מ בעי שיהיה במעמד אנשי העיר כמבואר במרדכי בהדיא כמ"ש:

אמנם אכתי איכא למימר דהיכא שבררו אותם מפורש על מכר זה בכה"ג מודה גם המרדכי דלא בעי שיהיה במעמד אנשי העיר:

י) וא"כ בנידון דידן כיון שנעשה ע"ז הסכמה בפירוש מראשי הבע"ב שהמתעסקים האלו יתעסקו בבנין ביהכ"נ וימכרו את המקומות ע"פ ההערכה. כל מה שעשו המתעסקים עשוי ולא בעינן שיהיה המכירה במעמד כולם. ואע"פ שכפי הנראה ממכתבו של כתר"ה לא נעשה האסיפה אלא מהראשים בלבד ואלו המתעסקים נתמנו רק מהראשים הללו ולא מכל אנשי ביהכ"נ. הא כתב המרדכי שם דלא בעינן שיהיו כולם עומדים שם אלא כיון שנעשה הדבר בפרהסיא ואין מוחה נקרא במעמד אנשי העיר. ואע"פ שהב"י פקפק בזה וכתב שלפי דעת הרמב"ם והרא"ש אין הכרח לזה כמו שמבואר לעיל. מ"מ הא הרמ"א הביא לדברי המרדכי להלכה גם לדידן. וכ"כ בתשו' פמא"ה שם דגם הב"י לא קאמר שהרמב"ם והרא"ש פליגי עליה דהמרדכי בפירושו על הך דמעמד אנשי העיר. אלא דלפי דעתם אין הכרח לפרש כן. אבל כיון דהמרדכי כתב כן ולא ראינו מי שפליג עליה בזה ודאי עבדינן כוותיה עכ"ל. וא"כ חשוב כאלו הובררו המתעסקים מכל אנשי ביהכ"נ דכל שנעשה הדבר בפרסום דמי כאלו היה במעמד כל אנשי העיר. וכל מעשה המתעסקים בזה שרירין וקיימין:

יא) וא"ת ואכתי האיך יכולים למכור המקומות וגם לאנשים זרים שלא היו להם מקומות שם מקודם. הא יש להם לבעלי המקומות דמעיקרא זכות בהקרקע דהקרקע של כל המקומות שייך לבעלי המקומות שעמדו שם. ואיך יכולים להפקיע זכותם ממקום הקרקע שהוא שייך להם. ואחרי החיפוש מצאתי בתשו' שמן רוקח ח"ש (סי' ב') שהתקשה בזה. וכתב לישב ע"פ מה שמבואר בח"מ (סימן רי"ב ס"ד) שההפרש בין המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב. לבין הקונה לפירותיהן דהקונה לפירות אינו יכול לשנות לא לבנות ולא להרוס. והקונה לזמן קצוב בונה והורס ע"כ. והכא בודאי אין ביד הקונים את המקומות בביהכ"נ לבנות ולהרוס בלא הסכמת ז' טובי העיר. וא"כ הוה כמוכר לפירות. וגוף הקרקע נשאר לטובי העיר. וכיון שכן דמי להא דאמרינן (בסי' שי"ב) דאם אמר לו בית זה אם נפל אין צריך לחזור ולבנות. ואף אם בנאו המשכיר אין להשוכר בו זכות. וגם אם אמר השוכר אבננו משלי אין שומעין לו. ומבואר בהגה"ה שם דנשרף דינו כנפל. ונידון דהכא הוה כבית זה. וכיון שנשרף אבד זכותם. ואין להם שום זכות בהקרקע. והפריז עוד שאפילו דין קדימה אין להם לבעלי המקומות הקודמים עי"ש:

יב) ודבריו תמוהים דודאי מי שקונה מקום בביהכ"נ הוא קונה גם גוף הקרקע לעמוד בעצמו ולהניח שם חפציו. וכ"כ בתשו' ח"ס אור"ח (סי' ל"ה) דאפילו אם היה המכירה של המקומות טרם שנבנה הביהכ"נ לא הוה דבר שלא בא לעולם משום דכי מכרו המקומות היינו עם הקרקע שיעמיד שם שטענדר עבורו וכל חפציו ואותו המקום קנה מיד ואין כאן דבר שלא בא לעולם עי"ש. ומה שהביא השמן רקח להוכיח דבריו ממה שמבואר (בסי' רי"ב) ההפרש בין קונה גוף הקרקע לזמן בין הקונה לפירותיה. דהקונה לפירות אינו יכול לבנות ולהרוס. ולמד מזה למעשה דהכא דכיון שאין ביד הקונה את המקום לבנות או להרוס הוה כקונה לפירות. לא דמי כלל דהתם לא קאמר אלא שהקונה לפירות אינו רשאי לבנות ולהרוס. ואתא לאשמועינן דאע"ג שיש לו שיעבוד על הקרקע כ"ז שהפירות קיימינן. זהו רק במה שנוגע להפירות אבל לא בגוף הקרקע. וכ"ז הוא רק היכא שקנה הפירות לחוד ולא הקרקע. אבל היכא שקנה גוף הקרקע בודאי הרי היא שלו אף אם אינו יכול לבנות ולהרוס מצד איזה טעם מן החוץ המונעו מזה. וה"נ מי שקונה מקום בביהכ"נ הרי הוא קונה גוף הקרקע לעמוד ולהניח שם חפציו אע"פ שאינו יכול להרוס משום לא תעשון כן לד' אלקיכם. ולא לבנות משום שהוא מפסיד לשאר המקומות [ועי' בתשו' הרא"ש (סי' ג' וסי' ז'). ובתשו' ח"ס אור"ח (סי' כ"ו)] מ"מ בשביל זה לא נפקע זכותו מגוף הקרקע שקנה ובודאי הרי היא שלו. ואף אם נשרף הביהכ"נ לא אמרינן בזה נפל אזדא לה כמו גבי שוכר. דהתם אין לו שום קנין על גוף הקרקע אבל הכא הא קנה גוף הקרקע לעולמי עד. ובזה שנשרפה הביהכ"נ לא נפקע זכותו מגוף הקרקע שהיא שלו וזה ברור. ועי' בתשו' מהר"מ גלאנטי (סי' ס"ז) ובתשו' שבו"י ח"ג (סי' קס"ג). גם שאר דבריו שם המה תמוהים טובא כמבואר למעיין ואין להאריך בזה יותר:

יג) ונ"ל דכיון שהם אינם יכולין לתת ההערכה ואם לא יהיו רשאים למכור המקומות לזולתם אזי לא יהיה באפשר לבנות כלל ותשאר הביהכ"נ בחורבנה לעולם. דעשירות לא שכיחא כדאמרינן בגיטין (דף ל' ע"ב). וע' בב"ב (דף ל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה מאי נ"מ. ואף אם יזדמן במשך הזמן שאחד מהן יתעשר אזי השני יעני. כי גלגל הוא החוזר בעולם. וא"כ בודאי ניחא להו לבעלי המקומות אשר אין ידם משגת לתת ההערכה. שימכרו את המקומות לאנשים אחרים זולתם אשר יתנו כפי ההערכה. ומסתמא כשקנו המקומות בביה"מ מעיקרא ע"ד כן הם קונים שכשיחרב. חלילה ע"י שריפה ולא יהיה לאל ידם לתת כפי ההערכה לבנותו. אזי ימכרו לזה המקום לזולתו בכדי שיהיה באפשר לבנותו ולהעמידו על תלו ולא ישאר חלילה חרב לעולם. וזהו טעם מסתבר:

יד) שוב ראיתי במרדכי בב"ב (פ"א ס' תפ"ב) שכתב וז"ל מה שטען האפוטרופוס שראשי הקהל הסכימו שלא לקבל שבועה משום אדם במס. וביררו להטיל על כל בעה"ב ע"פ חרם. על זאת אשיב שאם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהילתם בכל דבר אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ואע"ג דבפרק בני העיר אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כו'. ואמתני' קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר. ה"מ בסתם אבל אם בררו אפילו בכרכים מהני ואפילו יחיד. דגרסינן בירושלמי דמגילה פרק בתרא שלשה מבית הכנסת כבני הכנסת. שבעה מבני העיר כבני העיר. מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן אפילו יחיד. ואם בשלא קבלו עליהן אפילו כמה. אלא משם אנו למידין דהיכא שבררו אפילו יחיד נמי. וכי היכי דמהני ברירה בכפרים ה"נ מהניא בכרכין. וכיון שכח בידם להפקיע ביהכ"נ מקדושתה אע"פ שיש לכולם חלק בה כדאמרינן בנדרים פרק השותפים. ושרי למשתי בה שיכרא כדאמרינן במגילה. ה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהן קיימין כו' עכ"ל. למידין מדברי המרדכי דכל היכא שבררו ז' טובי העיר ואפילו יחיד יש כח בידם לעשות תקנה אפילו היכא שיש בזה הפקעת ממון. וא"כ ה"נ כיון שנעשה תקנה זו מראשי הבע"ב שכל מי שלא יתן כפי ההערכה יאבד זכותו וביררו מתעסקים ע"ז למכור המקומות ולקבל ההערכה. ונעשה כ"ז בפרהסיא ולא במסתרים כל מה שעשו עשוי:

טו) אלא שבעיקר דברי המרדכי שכתב דהיכא שביררו אפילו יחיד יכול למכור גם בשל כרכים. תמה אני מהא דאמרינן במגילה שם (דף כ"ו) אמר רב שמואל בר נחמני אר"י ל"ש אלא ביהכ"נ של כפרים אבל ביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתו לא מצו מזבני דה"ל דרבים. הרי מבואר דבכל ענין לא מצו למזבני לביהכ"נ של כרכים משום דה"ל דרבים:

ונ"ל דהמרדכי מפרש דהא דאמרינן דביהכ"נ של כרכים לא מצו מזבני הוא רק ע"י ז' טובי העיר לבד בלא מעמד אנשי העיר. אבל במעמד אנשי העיר גם ביהכ"נ של כרכים נמי מצו למזבן. דהא ר"ש בר נחמני אר"י אמתני' קאי דקתני שביהכ"נ נמכרת. וקאמר דזהו רק בשל כפרים אבל של כרכים לא. והרי במתני' קתני שאין מורידין הדמים מקדושתן. ולפ"ז על כרחך מיירי שמכרו ז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר. דאי במעמד אנשי העיר אפילו למישתא בה שכרא שפיר דמי. וא"כ איכא למימר דהיכא שהיה המכירה ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר גם ביהכ"נ של כרכים נמי נמכרת. ונראה שזו היא דעת המז"ה שהובא בשילה"ג פרק בני העיר (אות ג') שכתב וז"ל ומז"ה אמר בפסקיו שאפילו ביהכ"נ של כרכים יכולים למוכרה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ע"כ. והוא משום דס"ל דהא דאמרינן דביהכ"נ של כרכים אינה נמכרת הוא רק ע"י ז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר דומיא דשל כפרים דקאמר שנמכרת דאיירי בכה"ג כמ"ש. אבל במעמד אנשי העיר גם של כרכים נמכרת:

טז) אבל קשה הא הש"ס קאמר טעמא דכרכים אינה נמכרת משום דכיון דמעלמא קאתו רבים לא מצו מזבני לה. והיינו משום דנבנה על דעתם והרי הם כמקדישים אותם לכל. או משום שהוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב. כמו שמבואר לעיל. ולפ"ז אפילו כל העיר כולה נמי לא מצו למזבן לה כיון שיש לאחרים שאינם מבני העיר חלק בה או שהיא קדושה לדעתם והם אינם כפופין לבני העיר זו ולא לז' טובי העיר שלה. ונראה שלזה נתכוון השילה"ג שם במ"ש על המז"ה שאין שיטת התלמוד כדבריו:

יז) ונ"ל לישב זה ע"פ מ"ש הב"י (בסי' קנ"ג) שהביא ממרדכי ישן משם ראבי"ה דהא דאמרינן שיהיה במעמד אנשי העיר היינו בסתם שלא מיחו בדבר. גם הז' טובי העיר לא עשו הדבר בצנעה שלא יתגלה. אבל אם אמרו כולם בפירוש אנו מתרצים אפילו בשל כרכים מהני' כו'. וכל מה שאנו סומכין בכפרים על שבעה טובי העיר ולא בכרכים ה"מ בסתמא. אבל אם בני כרך נמי בררו ז' טובי העיר או פחות או יותר ועושין דבריהם על פיהם כענין שבוררין בני כרכין ראשי הקהל בזה"ז סומכין עלייהו אם בני כרך בנאוה משלהם וכגון שמכרו במעמד אנשי העיר. דכיון דבנאוה משלהן ה"ל כהתנו ועל תנאי הקדישוה. כדאמרינן בבתי כנסיות של בבל שעל תנאי הן עשויות. אבל אם מעלמא אתו לא כו'. עכ"ל. וכתב הב"י ומ"ש אם בנאוה בני כרך משלהם כו' לטעמיה אזיל שהוא מפרש דטעמא דכרכין הוא משום דשמא אחד מסוף העולם נתן בבנינה עכ"ד. ועי' בהגמ"ר פרק בני העיר. ולפ"ז הא דאמרינן בגמרא דבשל כרכים לא מזדבן היינו היכא שנתנו לצורך בנינה מעלמא אבל אם בנאוה משלהן מזדבן שפיר. וא"כ אי"ל דמ"ש המרדכי בב"ב הנ"ל משם הראבי"ה דהיכא שקבלו עליהן אפילו יחיד יכול למכור גם בשל כרכים היינו היכא שבנאוה משלהם כמ"ש במרדכי ישן שהביא הב"י:

יח) אבל אכתי קשה הא כיון דס"ל להראבי"ה דהא דביהכ"נ של כרכים דמעלמא קאתו שם אינה נמכרת הוא משום דהם התנדבו לבנינה וחלקם מעכב כמ"ש. ולפ"ז היכא שבנאוה משלהם ולא נתנו אחרים לצורך בנינה הרי יש להם דין ביהכ"נ של כפרים וא"כ יהיה סגי בז' טובי העיר בסתם אפילו אם לא הובררו מתחילה לזה כמו בשל כפרים. ואמאי כתב המרדכי דבעינן שיובררו מתחלה לזה דוקא וז' טובי העיר בסתם לא מהני:

יט) ונ"ל דס"ל להראבי"ה דהא דאמרינן דביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה רבים לא מצי מזבני לה לא הוה מטעמא דקאמר בירושלמי דהואיל ורבים מסייעים בבנינה יש להם חלק בה כמ"ש הב"י. אלא משים דכיון דמעלמא קאתו רבים להתפלל בה חמירא קדושתה. כמ"ש התוס' שם בד"ה דכיון. וז"ל דכיון דלדעת רבים נעשה חמורה קדושתה ואינן יכולים למוכרה ע"כ. ועי' בפמ"ג במשבצות (סי' קנ"ג ס"ק ז'). אבל מ"מ היכא שרבים מעלמא סייעו בבנינה בודאי אינה נמכרת מהך טעמא דמפורש בירושלמי דשמא אחד מסוף העולם קנוי בה. דאלו שנתנו לצורכה יש להם חלק בה. אלא דהיכא שבנאוה משלהם נמי אינם רשאים למוכרה משום דכיון שנעשה לדעת רבים חמירא קדושתה משל כפרים ולא מזדבנה ע"י ז' טובי העיר בסתמא והכי מתבאר מדברי המ"ב שהובא במג"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ז דאם נתנו אחרים בבנינה בכל ענין לא מזדבן אליבא דכ"ע משים דיש להם חלק בה. כדקאמר בירושלמי עי"ש. ולהכי קאמר המרדכי אם בנאוה בני כרך משלהם. משום דאם התנדבו אחרים לבנינה בכל ענין לא מזדבן. אלא דגם אם בנאוה משלהם אכתי איכא בזה טעמא משום דכיון דנעשה לדעת רבים חמירא קדושתה כמ"ש. אמנם בכה"ג דאין בזה אלא משום חומר הקדושה היכא שהיו כולם בשעת מכירה. או שבררו בני הכרך בפירוש לז' טובי העיר או אפילו יחיד מזדבן שפיר. משום דכיון דבנאוה משלהן ואין בזה אלא משום דמאחר דרבים באים שם להתפלל ונעשה לדעתם חמירא קדושתה. ה"ל כהתנו שיהיה יכולת בידם להפקיע קדושתה ע"י כולם או ע"י אנשים שיובררו מדעת כולם. דכל שהעיכוב הוא מצד חומר הקדושה מהני תנאי כדאמרינן דבתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויות. כמ"ש המרדכי:

כ) אבל קשה דאכתי מאי קפריך הגמרא מהא דביהכ"נ של טרסיים שהיתה בירושלים שמכרוה לר"א ועשה בה כל צרכיו והא התם דכרכים הוה. מאי קושיא דילמא מכרוה לו ע"י שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר. או ע"י אנשים שנבררו למכירה זו דבכה"ג שרי לפי דעתו אפילו בביהכ"נ של כרכים וי"ל דכיון דבשל כרכים בעינן שיהיו כל אנשי העיר שם באותו מעמד. או שהנבררים יהיו מקובלים מכל אנשי העיר. א"כ בירושלים שהיתה רבתי עם בודאי הוא דבר בלתי אפשר שיתקבצו כולם בשעת המכירה. או בשעת הברירה להאנשים שיובררו על מכירה זו:

ומזה יש להוכיח קצת דגם לדעת הרמב"ם והרא"ש לא בעינן שיהיו כולם שם בשעת מעשה. דאם נימא דבעי שיהיו כולם שם בשעת מכירה. א"כ מאי קפריך מביהכ"נ של טרסיים שהיתה בירושלים. הא גם לדידיה נמי קשה דאפילו אם נימא דדין הכרכים שוה לשל כפרים. אבל הא גם בביהכ"נ של כפרים בעינן שיהיה במעמד אנשי העיר. וזהו דבר בלתי אפשר בכרך גדול כירושלים. אלא ודאי דאם נעשה הדבר בפרהסיא נקרא מעמד אנשי העיר כמ"ש המרדכי וא"ש:

עכ"פ הרי מבואר מדברי המרדכי דכל היכא שהובררו שבעה טובי העיר ואפילו היחיד מה שעשה עשוי אפילו לענין הפקעת ממון. וא"כ בנידון דידן כיון שהבע"ב בררו את אלו האנשים המתעסקים ועשו תקנה שכל מי שלא יתן כפי ההערכה בעד המקומות יאבד זכותו בודאי מעשיהן קיימין:

כא) אמנם אכתי יש לעיין בזה דהא נהי שיש כח ביד הנבררים למכור את המקומות כפי ההערכה. מ"מ במאי קנו הקונים את המקומות דאע"ג דקרקע נקנית בכסף. אבל כיון שהמנהג אצלינו לכתוב קנין בשטר לכל אחד על מקומו והראשים חותמים עליו. א"כ הוה אתרא דכתבי שטרא דלא קני בכסף. כמבואר בקדושין (דף כ"ו). ובח"מ (סי' ק"צ סעיף ו'):

ונראה לפמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' אלף רכ"ו) דמחליף קרקע בקרקע כיון שהחזיק בשדה זו קנה חברו השנייה בתורת דמים וכסף במקום שאין כותבין את השטר. וא"נ כאן ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה. לפי שכל אחד מהן רוצה בתוס' החילוף ע"כ. והובא בתשו' ר' בצלאל אשכנזי (סי' ח"י). ובתשו' באר יצחק (סי' ז') השיג מזה על התשו' מהרי"ט ח"מ (סי' ס"ה) הובא בנתה"מ (סי' קצ"א) שכתב דגם במוכר שדהו מפני רעתה לא קני בכסף במקום שכותבים את השטר. דמדברי הרשב"א האלו מבואר בהדיא דבמוכר שדהו מפני רעתה קני בכסף לבד אף במקום שנהגו לכתוב את השטר עי"ש. הרי מבואר מדברי הרשב"א דבחליפין קנה אף במקום שכותבין את השטר משום דבשביל תוספות החילוף ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה. לפי שרוצה בתוספות החילוף. וה"נ כיון שעבור הדמים שהמתעסקים מקבלים מהקונים הם בונים את הביהמ"ד ומצוה קעבדי שבונים בית אלקים לתורה ולתפלה. ובודאי ניחא להו טובא בזה. א"כ ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה וקנה מי שנתן ההערכה את גוף הקרקע של זה המקום שקנה בביהמ"ד ע"י הכסף שנתן להמתעסקים אף במקום שכותבים את השטר דהא זה שלא נתן כפי ההערכה איבד את זכותו ונשאר המקום לטובי העיר למכור אותו לכל מי שיתן כפי המחיר של ההערכה. ובודאי הם רוצים בבנינו דאין לך תוספות עילוי גדול מזה שעל זה המקום החרב והשמם ומעלה עשבים יבנה מקדש מעט. דכיון שהם רוצים בזה הו"ל כמוכר שדהו מפני רעתה דקני בכספא לחוד אפילו היכא שנהגו לכתוב את השטר:

כב) אמנם גברא רבא כהמהרי"ט אמר מילתא אין מזניחין אותו. ובפרט דמסתבר טעמיה בזה דבשלמא בשטר בלא כסף דהטעם דאינו מועיל הוא משום דלא סמכה דעתיה דהמוכר בלא קבלת דמים איכא למימר דבמוכר שדהו מפני רעתה גמר ומקני אבל בכסף בלא שטר דהלוקח הוא דלא סמכה דעתיה מאי מהני מה שהמוכר גמר ומקני הא מ"מ הלוקח לא סמכה דעתיה. ומצאתי לו תנא דמסייע לו הוא הרמב"ן בנמוקיו לקדושין (דף כ"ז ע"ב) בשער החזקה שכתב וז"ל דבמקום שכותבים את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר דלוקח לא סמכה דעתיה. ואפילו במוכר מפני רעתה נמי לא קנה עד שיכתוב לו את השטר דאיהו לא מפני רעתה לקחה ע"כ. הרי שכתב בהדיא דגם במוכר מפני רעתה נמי לא קני בכסף במקום שנוהגין לכתוב את השטר. וכן יש לי לדקדק גם מדברי הריטב"א שם בד"ה וכי תימא. שכתב דבמקום שאין כותבין את השטר שקונה בכסף הוא על ארבעה דרכים. האחד. היכא דאמר לו כו'. והד' מוכר שדהו מפני רעתה דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי כשנתן קצת דמים סתם קנה הכל עכ"ל. ומדלא כתב הך בבא דמוכר שדהו מפני רעתה שקונה במקצת דמים אלא על מקום שאין כותבין את השטר. משמע דס"ל דמקום שכותבים את השטר גם במוכר שדהו מפני רעתה נמי לא קני בכסף לחוד בלא שטר. ונ"ל דגם הרשב"א מודה לזה ואיהו נמי ס"ל דבמקום שכותבין את השטר לא קני בכסף לחוד אפילו במוכר שדהו מפני רעתה. ומ"ש דמחליף קרקע בקרקע כיון שהחזיק בשדה זו קנה חברו השניה בתורת דמים דלפי שרוצה בתוספות החילוף ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה. התם היינו טעמא משום דכמו שנחשב כמוכר מפני רעתה לגבי זה שהחזיק בהשדה מפני שרוצה בתוס' החילוף. כן הוה כמוכר מפני רעתה גם לגבי אידך. דהא הוא מקבל שדה חברו עבור שלו וגם הוא רוצה בתוספות החילוף. וא"כ גם הוא גמר ומקני בכדי שיזכה בשדה חברו. ולא דמי לקונה דהתם אע"ג דהמוכר שמכרה מפני רעתה רוצה בזבינה וגמר ומקנה. מ"מ הלוקח לא גמר לקנות ולא סמכה דעתיה שיקנה בכסף לחוד. דלגבי דידיה ליכא להך טעמא דמפני רעתה. אבל הכא הא הך טעמא דמפני שרוצה בתוספות החילוף איכא גבי שניהם וא"כ כי היכא דהוה כמוכר מפני רעתה לגבי המוכר וגמר ומקנה כן הוה כמוכר מפני רעתה גם לגבי אידך וגמר לקנות בכסף לחוד. ובזה מדוקדק לשון הרשב"א שכתב דכאן הוה כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שכל אחד רוצה בתוספות החילוף והיינו שגם אידך רוצה בזה. וא"כ ה"ל כמוכר מפני רעתה גם לדידיה ומשו"ה קני הכא בכספא לחוד אף במקום שנהגו לכתוב את השטר. וזהו רק בחליפין אבל בעלמא לא קני בכסף לחוד במקום שנהגו לכתוב את השטר. וזה ברור. ולפ"ז בנידון דידן אע"ג דבודאי ניחא להו לטובי העיר לבנות הביהמ"ד וזכות רב הוא להם בזה מ"מ לא קני בכסף לחוד כיון דנהיגי לכתוב את השטר:

כג) אלא דאכתי לפמ"ש הב"י (בסי' ר"ד ס"ק ה') דדעת הרי"ף והרא"ש דאיכא מי שפרע גם בקרקע באתרא דכתבי שטרא עי"ש. וכ"כ התוספות בב"מ (דף י"ד) ובכתובות (דף צ"ג) בד"ה עד. ובתשו' משכנ"י חלק ח"מ (סי' מ"ו) כתב שכן הוא דעת כל גדולי הראשונים ז"ל. וכן פסק לדינא עי"ש. וא"כ אע"פ דבאתרא דכתבי שטרא לא קני בכספא גם במוכר שדהו מפני רעתה. מ"מ בעי לקבולי מי שפרע. ומעתה לא מבעיא אם אלו האנשים שחזרו בהן הם אותם המתעסקים בעצמן שמכרו להם מתחילה כמ"ש כתר"ה דבודאי קא בעי לקבולי מי שפרע. אלא אפילו אם אלו האנשים שחזרו עתה אינם אלו המתעסקים שמכרו להם מעיקרא והם לא היו בשעת המכירה כלל. מכל מקום הרי המתעסקים הם שלוחים בזה מכל הבע"ב בעלי המקומות שביררו אותם למכור המקומות כפי ההערכה. וכיון שההערכה והמכירה של המתעסקים נעשה בפרהסיא ולא עירערו ע"ז מעיקרא הוה כאלו הסכימו לזה כמו שמבואר לעיל. ועתה כשהם חוזרים קיימי במי שפרע. ואם כן אף על פי שע"פ הדין לא קנו המקומות משום דבאתרא דכתבי שטרא לא קני בכספא אן במוכר שדהו מפני רעתה. מ"מ אכתי איכא עלייהו מי שפרע:

ובזה אני תמה על המהריב"ל שהובא במל"מ (פ"א הלכה ד') מהלכות מכירה. שכתב דהיכא שנשבע לקיים המקח הוה כפירש וקני בכספא לחוד אף באתרא דכתבי שטרא. משום דאם נימא דלא קני הרי קעבר על איסור שבועה ובודאי אין ברצונו למיעביד איסורא עי"ש. ותימא דהא לדעת הני רבוותא דאי"ל דאיכא עליו מי שפרע. א"כ הרי אסור לו למיהדר בו וקאי עלה במי שפרע ואפ"ה לא מהני באתרא דכתבי שטרא. ודוחק לחלק בין איסורא זוטרא דמי שפרע לאיסור שבועה שהוא איסורא רבה. דהא מ"מ כיון דמשום איסור אמרינן דדמי כאלו התנה בפירוש שיקנה בזה לחוד א"כ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. ויש ליישב עיי' במל"מ שם:

כד) אמנם נראה דבכה"ג שבנו הביהמ"ד מהמעות שקבלו עבור המקומות שמכרו. יש להם בזה הביהכ"נ דין שותפים כמ"ש הר"ן במגילה ר"פ בני העיר סוף ד"ה רבינא עי"ש. ובשותפין הא כתב הרמ"א (בסי' קע"ו סעיף ג') די"א שאפילו קנין אינם צריכים ואינם יכולין לחזור בהם ואפילו לפי דעת המחבר שם שכתב דבעי קנין. מ"מ הא גם הוא הביא שם דעת הי"א שכתבו דהיכא שנשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השותפות לקנות או למכור מהני. וכתבו הסמ"ע והש"ך דר"ל שנשתתפו בהנחת ממונם שעירבו יחד והתחילו לישא וליתן דבכה"ג מהני עי"ש. ובנידון דידן נמי כיון שכל בעלי המקומות שנתנו את ההערכה שהטילו הראשים והמתעסקים בעד כל מקום ומקום כפי ערכו. ועבור דמים אלו בנו את הביהמ"ד. הרי קנו את המקומות ע"י זה כדין שותפים שהטילו לכיס וקנו סחורה דזוכים השותפים בהסחורה כל אחד כפי חלקו בשעת ההשוואה. וה"נ דכוותיה כיון שבנו את הביה"מ בעד המעות שנתנו כל אחד ואחד עבור מקומו כפי ההערכה שנערך את זה המקום מהראשים והמתעסקים. זכו כל אחד במקומו שיחדו לו מתחילה נגד מעותיו שנתן זה המקום העולה על חלקו:

כח) ועוד נראה דהכא בנידון דידן קנו את המקומות אליבא דכ"ע. דכפי הנראה ממכתבו של כתר"ה עמדו שם על המקומות גם אחר שנגמר הבנין. אלא שאח"כ בשעת כתיבת הקנינים לא רצו לחתום עבורם. והנה הט"ז בח"מ (סי' קצ"ב ס"ק ז') הביא מתשו' מ"ב דמי שקנה מקום בביהכ"נ וישב עליו הוה חזקה כיון דכל תשמיש המקום הוא בכך. ודמי לשביל של כרמים דקנה בהילוך הואיל ותשמישו בכך עי"ש. וא"כ הרי קנו המקומות ע"י חזקה. וחזקה מועיל אפילו באתרא דכתבי שטרא. כמבואר בח"מ שם סוף (סי' קצ"ב) עי"ש:

כו) אמנם גם בלעדי זה. הנה כפי מ"ש כתר"ה שרק שנים או שלשה בע"ב לא יאבו לחתום להם הקנין על זה המקום. ונראה מבואר מתוך מכתבו של כתר"ה שרוב הבע"ב מחזיקים בתומתם ועומדים בדיבורם ליתן להם זה המקום ולחתום הקנין עבורם רק שהמיעוט מוחים. ובכה"ג הדבר מבואר בהדיא במרדכי ב"ב (סי' תפ"ב) שאם רוב הקהל מסכימים והמיעוט מוחים אזלינן בתר רובא עי"ש. וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל ו' ס"ז וח'. וכ"כ בהגהות מיימיני (פי"א) מהלכות תפילה. וכ"כ המג"א (בסי' קנ"ג ס"ק כ"ט) משם הכנה"ג עי"ש. והכי פסיק בתשו' פנ"י ח"א או"ח (סי' ד') יעוי"ש. ובבתי כנסיות ובתי מדרשות המנהג אצלינו שהבע"ב מהמזרח ראשון ומזרח שני מתאספין יחד וכפי שיוצא מפיהם כן יעשו. ואם יש מחלוקת ביניהם אזלינן בתר רובא כמ"ש המרדכי והג"מ. וא"כ אם רוב הבע"ב שבמזרח ראשון ושני מסכימים לחתום להם הקנינים אזלינן בתר רובא ולא משגחינן על המיעוט המוחים:

וכ"ז הוא לדינא אבל מאד אני תמה על הרב נ"י אשר קנה זה המקום אחרי אשר כבר נמכר להאנשים הנכבדים הנ"ל. וכבר שלמו את דמי ההערכה עבורו וגרם ע"י זה מחלוקת בין הבע"ב אשר דבר זה כדאי בזיון וקצף גם בעד איש המוני ובפרט לרב גדול בתורה מנהיג הקהילה העומד בראש עמו. אשר רבים ילכו לאורו. וכבר אמרו כי לא המקום מכבד את האדם. אלא האדם מכבד את המקום, והילך לשון הרא"ש בתשו' (כלל ה' סי' ג') ומה שטוען שהוא ראשון לא בקיאינא בהאי דינא. כי פעמים אמצעי משובח ופעמים אחרון משובח. לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם הוא מכבד את מקומו והא דאמרינן בברכות גדול מיסב בראש ובב"ב בישיבה הלך אחר זקנה. ה"מ במקומות שאינם קבועין אבל בביהכ"נ שאדם מוריש לבניו אטו אדם גדול שישב בראש והוליד בן פריץ יפנה את מקומו ויושיב גדול במקומו. לא יעשה כן אלא בנחלתו ידבק ומקומו אל ינח. וישכון ויושב בראש אע"פ שאינו ממלא מקומו עכ"ל. וגם בפה הרבני יושבים באמצע. וחלילה לעשות ולגרום מחלוקת מכבוד מדומה כזה. וכבר אמרו שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ולעולם יהיה אדם מתלמידיו של אברהם אבינו אוהב שלום ורודף שלום. ובפרט לאדם גדול רב העדה אשר הכל מסתכלין במעשיו וממנו יראו וכן יעשו. וכבר כתב הרמב"ם (בריש פ"ה) מהל' דעות. שכשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם. כן צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו כו'. ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר כו' עי"ש שהאריך בזה כדרכו בקודש:

אמנם כבר אמרו רז"ל שת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שבודאי עשה תשובה. כי בראות הרב נ"י אשר נעשה מחלוקה מזה והדבר ללהב יצא התחרט על מעשיו ולא עמד על זה המקום כי אם על מקום אחר ומן השמים סייעוהו בזה שלא יצא תקלה גדולה כזו ע"י. וכן ישר ונאה לרב העידה להיות זריז ונשכר לבל יתחלל שם שמים חלילה. וקורא אני על כתר"ה אשרי אחריתו שכפרה על ראשיתו. והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עליכם. ואז תתברכו במעשי ידיכם. והנני מברכו בכט"ס כנפשו ונפש ידידו עוז מכבדו ומוקירו:

יהונתן אבעלמאן בעזהי"ת. מוצש"ק י"א שבט. תרנ"ט לפ"ק.

סימן ב

שאלה

מעשה בא לידי בשנים שבאו לדין ר"ג ור"י. וטען ר"י שזה שנים הרבה היה לו שותפות בפאבריק עם חותנו ר"מ. ומסרו את כל הסחורה שלהם לר"ג בקאמיסיע למכור אותם. ונשאר חייב להם מהעסק של השותפות הנ"ל סך אלף רו"כ. ואחרי שנתבטל השותפות ביניהם אמר ר"י הנ"ל לר"ג בפירוש שלא ימסור את חלקו המגיע לו מהעסק של השותפות ליד חותנו הנ"ל, ור"ג לא שמע אליו ומסר הכל ליד חותנו הנ"ל. ולכן תובע עתה מאת ר"ג הנ"ל שיחזיר לו כל הסכום שהיה מגיע לו על חלקו אשר לא היה רשאי למסור זאת ליד חותנו הנ"ל. ר"ג משיב. שמעולם לא אמר לו לא הוא ולא חותנו אשר יש לו שותפות בהעסק. גם כל הפנקסאות (הביכער) וכל החשבונות שנתן להם בכל משך הזמן נכתבו רק על שם חותנו וא"כ אינו יודע כלל שהיה שותף בהעסק. גם לוא יהא שהיה שותף בהעסק בכ"ז מאחר שהביכער כתובים על שם חותנו ולא על שמו א"כ חותנו הוא הבע"ד שלו והוא מחויב לשלם לו ולא לזולתו. גם אם לא היה משלם הכל ליד חותנו הנ"ל היה גובה ממנו ע"י ערכאות. כי לפי חוקי הזאקאן מחויב הוא לשלם רק לזה האיש אשר על שמו נכתבה הסחורה בהביכער. עוד זאת כי ע"פ חוק הזאקאן זו הסחורה שמסר לידו בהאפרטור נחשב אצלו כפיקדון. ומחויב הוא להחזיר לידו את זו הסחורה ממש שקיבל מאתו. ואם לא היה מחזיר לו הכסף אזי היה תובע מאתו את הסחורה ע"י ערכאות. וכאשר כבר מכרם ואין באפשרו להחזירם היה לו אוגאלאוונע כדין שולח יד בפיקדון אשר לבד מה שהיו מחייבים אותו לשלם עבורם. היה מגיע לו גם עונש גדול עבור זה שמכרם כנודע. ולכן היה מוכרח לשלם הכל לחותנו הנ"ל:

תשובה

שאלה זו נחלקת לשתי פרטים א) אם בזה שהביכער והחשבונות היו כתובים על שם חותנו של ר"י נעשה הוא הבע"ד שלו ומחויב הוא לשלם רק לו לבד ולא לשותפו או לא. ב) כיון שאם היה תובע מאתו ע"י ערכאות את הסחורה שמסר לו בהאפיטור הי' עליו אוגאלאוונא דעלע. א"כ הרשות בידו למסור לו הכסף עבורם בכדי להנצל מהעונש של האוגאלאוונא. ונברר הדין היכא שר"י היה ודאי שותף עם חותנו הנ"ל. וגם ר"ג היה מודה לזה. אם בכה"ג היה רשאי למסור לחותנו של ר"י הנ"ל. גם חלקו של ר"י המגיע לו מהשותפות. וגם אחרי שכבר עשה מעשה והחזיר הכל לחותנו הנ"ל. אם מחויב לחזור ולשלם לר"י את חלקו או לא. ואבאר הכל באר היטב ע"פ דברי הש"ס ורבותינו הראשונים ז"ל כיד ד' הטובה עלי וזה החלי בעזהי"ת:

א) גרסינן בבא קמא (דף קי"ז ע"א) רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא. א"ל כלום מעשה בא לידך. א"ל ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו בא לידי וחייבתיו. א"ל קום אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור מלשלם ואם נטל ונתן ביד חייב. אמר רבא ואם הראה מעצמו כמו שנטל ונתן ביד דמי. וכתב הרב אלפס ז"ל איכא מאן דאמר כי היכא דישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור. ה"נ ישראל שאנסוהו כותים להביא ממון חברו והלן והביא פטור. ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינת בה בשמעתת לא סלקא אליבא דהאי סברא כל עיקר דהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. במאי עסקינן אי באונס הא אמרינן פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראם נמי חייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור. ודוקא הראה אבל נשא ונתן ביד חייב ואע"פ דאניס. ל"ש אנסוהו כותים והלך הוא והביא ל"ש אנסוה להביא והביא כו' עי"ש. וכן מוכח גם דעת התוס' שם (דף קי"ז ע"ב) ד"ה ואי עי"ש. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ח הל"ד) מהלכות חובל ומזיק והסמ"ג (בעשין ע') והרז"ה והרמב"ן והרשב"א בחידושיו יעוי"ש. והרא"ה והמרדכי והרא"ש. והטור והמחבר (בסי' שפ"ח) והלבוש שם. והיש"ש בפרק הגוזל בב"ב (סי' מ"ז). והכי פסק הב"ח שם (בסי' שפ"ח). וגם הרמ"א שם מדלא הגיה על המחבר כלל בזה משמע שכן דעתו והכי ס"ל. אמנם רבינו האי גאון ז"ל ורבינו חננאל ורבינו אפרים והראב"ד והעיטור. והראבי"ה והרשב"ט הביאם הרקנטי (בסי' תע"ג) ומהר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג שם הובא בש"ך ח"מ (סי' שפ"ח ס"ק כ"ד). כולם חולקים על הרי"ף ז"ל בזה וס"ל דאם אנסוהו להביא משל חברו אף אם נטל ונתן ביד פטור. ולפלא בעיני על הרקנט"י שם שכתב דהר"ח ס"ל כהרי"ף דהיכא שנטל ונתן ביד אפילו אם אנסוהו להביא נמי חייב עי"ש. ותימא דהא הוא ניהו מדגל החולקים על הרי"ף בזה ואי"ל דהיכא שאנסוהו להביא בכל ענין פטור והביא הראיה מהירושלמי כמבואר במלחמות עי"ש:

ב) והנה הבעל המאור הביא משם רבינו אפרים שכתב לחלק דהיכא שאנסוהו מחמת עצמו והראה ממון חברו פטור. מ"ט דגרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכוין לאזוקי. אבל אם נשא ונתן ביד חייב דהא הציל עצמו בממון חברו. אבל היכא שאנסוהו כותים בפירוש על ממון חברו ל"ש אנסוהו להראות והראה ל"ש אנסוהו להביא והביא בכולהו פטור עי"ש. [כ"כ העיטור בסוף אות פקדון דהאי דקתני ישראל שאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. דוקא שאנסוהו מחמת עצמו על ממון סתם. דבזה היכא שנשא ונתן ביד מציל עצמו בממון חברו הוא וחייב וכי הראה גרמא בעלמא הוא ופטור. ורבינו אלפס פליג בהא ומסתבר כרבוותא קמאי עכ"ל. והכי גם דעת רבינו חננאל ז"ל כמבואר במלחמות. וכן הוא גם דעת רש"י ז"ל כמ"ש הנמוק"י עי"ש. והרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק שם. הביא את דברי רבינו אפרים ז"ל והשיג עליו בזה וז"ל דברי תימא הם דאטו המראה דינר לשולחני מי מכווין להזיק. וזה שאנסוהו להראות בשלו והוא הראה בשל חברו הא מכוון להזיק בשל חברו להציל את שלו ע"כ. ונ"ל לישב לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שתמה שם על הא דאמרינן בב"ק (דף ק') דהיכא שמראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב לשלם. הא ודאי לא היה מכוון להזיק וא"כ אמאי חייב לשלם הא קי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. וכתב דאיכא מאן דדחי לן דהואיל שצריך למגמר וקא חזי פושע ומזיק הוא. וקלסה הרמב"ן לסברא זו שדבר הגון הוא עי"ש. ובספר מחנ"א הלכות נזק"מ כתב סברא זו מדעת עצמו וז"ל דכיון שאינו בקי חשוב כאלו כיון להזיק שלא היה לו לראותם ע"כ. ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה שכבר הקדימו הרמב"ן ז"ל בזה. וא"כ לק"מ קושית הרשב"א ז"ל על רבינו אפרים מהא דמראה דינר לשולחני משום דשאני התם דכיון שאינו בקי חשוב כאלו כיון להזיק. אבל הכא אין כוונתו להזיק כלל דזה דמראה על של חברו הוא משום דרוצה להציל את שלו וזה ברור. ולפ"ז מיושב קושית הרי"ף ז"ל מהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. דבמאי עסקינן אם באונס הא אמרינן דפטור. ואי מעצמו אפילו לא נשא ונתן ביד אלא הראם נמי חייב. ולפמ"ש הנה נכון דאיירי שאנסוהו מחמת עצמו והוא הראה על ממון חברו דבכה"ג אם הראה לבד פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. ולפי דעתם שלשה חילוקים בדבר. דהיכא שלא אנסוהו כלל רק הוא מעצמו הראה על ממון חברו חייב גם אם לא נשא ונתן ביד. ואם אנסוהו מחמת עצמו והראה על ממון חברו ולא נשא ונתן ביד פטור. משום דכיון דלא הוה רק גרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכוון לאזוקי והכא אין כוונתו להזיק אלא להציל את שלו. אבל אם נשא ונתן ביד חייב. ואם אנסוהו על ממון חברו אפילו נשא ונתן ביד נמי פטור:

ובזה מיושב מה שהקשה המלחמות על דעת הגאונים החולקים על הרי"ף מהא דאמר רבה ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי. והשתא בשלמא לדעת הרי"ף דס"ל דהיכא שנשא ונתן ביד בכל ענין חייב. איצטריך שפיר לרבה למימר דאע"פ שהקילו במראה מחמת אונס שהוא פטור מ"מ בלא אונס הרי הוא כמי שנשא ונתן ביד וחייב. אבל לדעת הגאונים החולקים על הרי"ף ואי"ל דבאנסוהו על ממון חברו גם נשא ונתן ביד פטור. למה לו לרבה למימרא והחק בין מעצמו בין ע"י אונס כנו"נ ביד דמי עי"ש. ובמ"ש יציבא מילתא משום דגם לדעת הגאונים החולקים על הרי"ף נמי מחלקינן בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שאנסוהו מחמת עצמו דבכה"ג במראה פטור ובנשא ונתן ביד חייב. ולהכי איצטריך לרבה למימר דאע"פ שהקילו במראה היכא שהיה האונס מחמת עצמו. מ"מ היכא שהראה בלי שום אונס כלל הרי הוא כמי שנשא ונתן ביד וגם מראה חייב. וזה ברור:

ג) ותימה לי על הרמב"ן ז"ל שדברי רבינו אפרים היו נגד עיניו וכתב שכן הוא גם דעת רבינו חננאל. ואיך הביא מזה ראיה לדעת הרי"ף ולא הרגיש כלל שלפי מ"ש הם בדבריהם ז"ל אין מזה שום סרך קושיא כלל כמ"ש:

ונ"ל דהרמב"ן ז"ל לא ס"ל להך סברא דר"א לחלק לענין מראה בין היכא שהראה מעצמו להיכא שהראה מחמת אונס הבא עליו מצד עצמו. משום דאזיל לטעמיה שפסק דדינא דגרמי הוא דינא דאורייתא ולא קנסא דרבנן. וכיון דהוה דאורייתא בודאי אין שום סברא לחלק בזה ולפוטרו מטעם שלא כיון להזיק דאדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ועי' בב"ק (דף כ"ז:) בתוס' ד"ה ושמואל. ובב"מ (דף פ"ב:) ד"ה וסבר. ובב"ב (דף צ"ג:) ד"ה וחייב. ובסנהדרין (דף ע"ו:) ד"ה רוצח. ובמלחמות ס"פ המניח. ועי' בש"ך ח"מ (סי' שע"ח ס"ב). ומשו"ה הקשה שפיר דאם נימא כדעת הגאונים החולקים על הרי"ף דס"ל דהיכא שאנסוהו מפורש על של חברו גם אם נשא ונתן ביד פטור. א"כ הרי אין חילוק כלל בין הראה לבד לנשא ונתן ביד. דהיכא שלא אנסוהו על של חברו בודאי גם הראה חייב. דאין סברא כלל לפוטרו בזה משום הך טעמא שלא כיון להזיק כמ"ש. ואם אנסוהו מפורש על של חברו גם נשא ונתן ביד פטור וא"ש:

ועי' בש"ך ח"מ (ריש סי' שפ"ו) שהשיג על הרש"ל פרק הגוזל בתרא שהכריע כהרמב"ן ז"ל דדינא דגרמי הוא דאורייתא. והביא חבל פוסקים דאי"ל שאינו אלא מדרבנן יעוי"ש. ולפמ"ש מוכח שגם רבינו חננאל ורבינו אפרים והעיטור נמי על כרחך ס"ל דדינא דגרמי הוא רק מדרבנן. מדכתבו לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד. היכא שאנסוהו מחמת עצמו. דבמראה לחוד פטור משום דלא מכוון לאזוקי. ואם נימא דהוה מדאורייתא לא מהני כלל הך טעמא לפוטרו בכה"ג שהיה האונס רק על שלו כמ"ש. ולפמ"ש הנימק"י כן הוא גם דעת רש"י ז"ל כמו שמובא לעיל. ודו"ק:

ד) והנה הרמב"ן במלחמות כתב וז"ל הוי יודע כי רבינו הגאון (פי' החולק על הרי"ף) הוא רבינו האי ז"ל היה אומר שהנושא ונותן ביד והמראה שניהם שוין וכל מקום שאנסוהו להראות והראה פטור אנסוהו להביא והביא נמי פטור. והיה מפרש ברייתא זו כך ישראל שאנסוהו להראות והראה פטור כיון שלא עשה אלא מחמת אונס. ואם הוסיף מעצמו ונטל ונתן להם חייב שהרי לא היו אונסין אותו להביא. וזהו דעת הגאון בשרשי שבועות שלו ואף בחרוזותיו בהן מפורש. וזו היא מחלוקתו של רבינו בכאן. ואלו הן טענותיו ותשובותיו שאם הנושא ונותן ביד באונס פטור ליתני אנסוהו ונטל ונתן פטור וכ"ש מראה. וזהו שכתב וכי תימא מ"ש מראה מנשא ונתן ביד כו' היה נראה שבעל הדין היה משוה אותן עכ"ל. ולכאורה דבריו בלתי מובנים דלמה לו להרמב"ן ז"ל לדייק מסוף דברי הרי"ף שכתב וכ"ת מ"ש מראה מנו"נ ביד. ולהוכיח מזה שהבעל דין שכנגדו החולק עליו משוה אותן וס"ל דנשא ונתן ביד שוה למראה ודין אחד לשניהם. והרי בפירוש הביא הרי"ף בתחילת דבריו דעת החולק שמשוה אותן לגמרי וס"ל דכי היכא שמראה פטור היכא שאנסוהו מפורש על של חברו כן נשא ונתן ביד נמי פטור. וע"ז סובב והולך כל דברי הרי"ף שם. ולמה לו להביא מדיוקא מסוף דבריו מה שמפורש בהדיא בריש דבריו:

ונראה דכוונת הרמב"ן ז"ל בזה הוא לאפוקי מסברת רבינו אפרים ורבינו חננאל ולומר שגם דעת הבעל דין שכנגדו שהביא הרי"ף ז"ל אין דעתו על דעת רבינו חננאל דאי"ל כרבינו אפרים לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שבא האונס מחמת עצמו. ומדייק הרמב"ן זאת מלשון הרי"ף שכתב וכ"ת מ"ש מראה מנשא ונתן ביד. משמע שהבעל דין שכנגדו משוה אותן לגמרי. ואם נימא שדעתו על רבינו חננאל דס"ל כדעת רבינו אפרים א"כ הרי גם לדעת החולק נמי על כרחך צריכים לחלק בין מראה לנשא ונתן ביד היכא שבא האונס מחמת עצמו שבכה"ג מראה פטור ונשא ונתן ביד חייב. ומלשון הרי"ף שתמה רק לפי דעתו מ"ש מראה מנשא ונתן ביד. משמע שלפי דעת החולק מראה ונשא ונתן ביד שניהם שוין ואין חילוק ביניהם אלא ודאי שזה המד"א שהביא הרי"ף דס"ל שהיכא שאנסוהו על של חברו גם נשא ונתן ביד פטור הוא רבינו האי גאון דלדידיה אין שום חילוק כלל בין מראה לנשא ונתן ביד. דהיכא שאנסוהו על של עצמו גם מראה חייב. ואם אנסוהו להביא משל חברו גם נשא ונתן ביד נמי פטור. וזהו החילוק בין דעת רבינו אפרים וסייעתו לדעת הגאון. דלדעת רבינו אפרים היכא שאנסוהו רק על שלו והראה על של חברו פטור. ואינו חייב גם בכה"ג אלא א"כ נשא ונתן ביד. ולדעת הגאון היכא שהיה האונס רק על שלו חייב גם במראה לחוד. ונמצא שהגאון פליג על הרי"ף רק בחדא. דהיינו היכא שאנסוהו להביא משל חברו. דלפי דעת הגאון ז"ל בכה"ג שהיה האונס מפורש להביא משל חברו פטור גם אם נשא ונתן ביד. ולדעת הרי"ף ז"ל היכא שנשא ונתן ביד בכל ענין חייב. ורבינו אפרים וסייעתו פליגי על הרי"ף בתרתי. חדא הא דאמרן. ועוד אם אנסוהו רק על של עצמו והראה על של חברו. דלדעת הרי"ף ז"ל בכה"ג חייב גם מראה לחוד. ולפי דעת רבינו אפרים וסייעתו גם בזה מראה פטור. ואינו חייב אלא א"כ נשא ונתן ביד כמו שמבואר לעיל:

ובנימוק"י כתב שדעת רבינו האי גאון כדעת רש"י ובעל העטור ז"ל עי"ש. ובס' מחנ"א בהגהותיו על ב"ק תמה על הנימוק"י בזה שהשיב דעת רבינו האי גאון לדעת רש"י ובעל העיטור. והרי פליגי אהדדי דלדעת רש"י ובעל העיטור אם אנסוהו על שלו והראה על של חברו פטור ואינו חייב אלא א"כ נשא ונתן ביד. ולדעת הגאון ז"ל בכה"ג שאנסוהו רק על שלו חייב גם אם הראה לחוד. ונ"ל דכוונת הנימוק"י בזה הוא רק על נשא ונתן ביד דבזה כולהו בחדא שיטה קיימא דהיכא שאנסוהו להביא ממון חברו בפירוש גם נשא ונתן ביד נמי פטור. ופליגי בזה על הרי"ף ז"ל שמחייב בנשא ונתן ביד בכל גווני. אבל בודאי פליגי לענין מראה דלדעת רש"י ובעל העיטור דקיימי בשיטת ר"ח ור"א אפילו היכא שהיה האונס רק על של עצמו נמי פטור מראה ולדעת הגאון בכה"ג שלא אנסוהו אלא בשלו גם מראה חייב כמ"ש. והנימוק"י קאי רק על היכא שאנסוהו להביא דבזה גם דעת רבינו האי גאון כדעתם דכיון שהיה מחמת אונס גם נשא ונתן ביד פטור:

אלא דגם לפי דעת הגאון ז"ל נמי אכתי לא יתישבו דברי הרי"ף ז"ל במה שתמה על שיטה זו מהא דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב. במאי עסקינן אם באונס הא אמרינן שפטור ואם מעצמו הא אפילו הראה נמי חייב. דהא לפי דעת הגאון מה דאמרינן שאם נשא ונתן ביד חייב איירי בגווני שלא אנסוהו אלא להראות ולא להביא שבכה"ג אם היה מראה היה פטור ואינו חייב אלא אם נטל ונתן ביד כבר שיכל הרמב"ן ז"ל את ידיו לבאר דברי הרי"ף ז"ל בזה דקושיתו הכי היא דאם נימא דהיכא שהיה אנוס גם על ההבאה הוא פטור אף אם נשא ונתן ביד. א"כ למה קתני בברייתא שאם הראה פטור. היינו היכא שאנסוהו רק להראות. ליתני רבותא טפי שאפילו אם נשא ונתן ביד נמי פטור היכא שאנסוהו להביא וכ"ש היכא שאנסוהו כותים להראות שהוא פטור ע"ז שהראה:

ה) אמנם נ"ל לישב קושית הרי"ף גם לפי דעת הגאון ז"ל. דהא דלא קתני שאם אנסוהו להביא פטור גם אם נשא ונתן ביד דכ"ש אם אנסוהו להראות והראה. הוא משום דבזה דקתני שחייב על ההבאה אם אנסוהו רק להראות הוה רבותא טפי. משום דה"א כיון שגם אם היה מראה לבד נמי בודאי היו נוטלים זאת. נמצא שאין בזה שנטל ונתן ביד שום מקום ריעותא לחייבו וא"כ אית לן למימר דכמו שפטור היכא שהיה אנוס גם על ההבאה כן יפטור גם היכא שלא אנסוהו אלא להראות לבד. וכמו שפטור על ההבאה היכא שהיה מראה להם מקודם משום דבהראותו מקלי קלי ואין בזה שנשא ונתן ביד אח"כ שום ריעותא לחייבו. כן היכא שאנסוהו להראות יהיה ג"כ פטור אפילו אם נשא ונתן ביד. משום דמאחר דבהראותו לחוד נמי מקלי קלי שוב אין בזה שנשא ונתן ביד שום הוספת ריעותא כלל. ואית לן למימר דכמו שהוא פטור אם היה מראה לחוד כן יהיה פטור גם אם נשא ונתן ביד. וא"כ אם היה שונה שאם אנסוהו להביא והביא שהוא פטור. אע"פ שבודאי היו יודעין מזה היכא שאנסוהו להראות והראה במכ"ש כמ"ש הרמב"ן. מ"מ אכתי לא הוה ידעינן היכא שאנסוהו רק להראות שיהיה חייב אם נשא ונתן ביד. משו"ה קתני בברייתא שאם אנסוהו להראות והראה פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. וקמ"ל דאע"פ שאנסוהו להראות ואם היה מראה לחוד היה פטור. מ"מ אם נשא ונתן ביד חייב כיון שעל זה לא היה אנוס. ודבר זה הוא רבותא וחידוש גדול שצריך התנא להשמיענו ואם לא הוה אשמעינן זאת בהדיא לא הוה ידעינן וא"ש:

ובזה מיושב גם קושית הרמב"ן דל"ל לרבה למימר שאם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי כיון שאי חילוק כלל בין הראה לנשא ונתן ביד לדעת הני רבוותא דס"ל דהיכא שאנסוהו להביא גם נשא ונתן ביד פטור. ובמ"ש הנה נכון משום דאע"ג דלענין דינא אין שום נ"מ ביניהם דמעצמו בכל ענין חייב וע"י אונס בכל ענין פטור. מ"מ תלי שפיר הך חיובא דהראה מעצמו בהך חיובא דנטל ונתן ביד. דהנה הרשב"א הקשה דמאי קמ"ל רבה מתני' היא ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנא בדאחוי אחוי. ותירץ דאשמועינן שאפילו אם אנסוהו אונס בעלמא והראה להם ממון חברו בכדי להנצל מאונסו חייב עי"ש. ועי' בטור ח"מ (סי' שפ"ח) ובש"ך שם (ס"ק כ"א) יעוי"ש. וא"כ כמו דקתני בברייתא שאם נשא ונתן ביד חייב. אע"פ שהיה אנוס להראות אפ"ה מאחר שלא היה אנוס מפורש על ההבאה חייב ע"ז שהביא. ה"ה היכא שהראה מעצמו אע"פ שהיה אנוס באונס בעלמא כיון שלא אנסוהו בפירוש להראות בשל חברו חייב על מה שהראה. למאי דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי. ומהא דקתני בברייתא שאם נשא ונתן ביד חייב שמעינן הך מילתא דהראה מעצמו חייב. ומשו"ה תלי להו חדא באידך הך דהראה מעצמו בהא דנטל ונתן ביד אע"פ שלפי האמת אין שום נ"מ ביניהם לענין דינא. ודו"ק:

ו) והנה רבינו חננאל והראשונים החולקים על הרי"ף ז"ל הביאו ראיה לדבריהם מהא דאמרינן התם בסוגיא ההוא גברא דהוה מופקד גבי' כסא דכספא סליקו גנביה עלויה שקליה יהבה נהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא. אלא אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד הוא אדעתיה דידיה אתו ואי לאו אדעתא דכספא אתו ופטור. הרי דמשום דלא אמיד ואיכא אומדנא דאתו אדעתא דכספא פטור אע"פ שנשא ונתן ביד. וכ"ש היכא שאנסוהו בפירוש אממונא דחבריה שהוא פטור אפילו נטל ונתן ביד. ועוד הביאו ראיה לזה מהא דאתיא בירושלמי סוף פרק החובל. תני כותים שאנסוהו ונטלו ממנו ממונו של חברו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב:

אמר ר"י הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון. אבל אמרו תן לנו ממונו של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור ע"כ. הרי מפורש בהדיא דהיכא שאנסוהו בפירוש על של חברו אפילו אם נשא ונתן ביד פטור עכ"ד:

ז) והרמב"ן במלחמות כתב לחלק בין נפקד לאדם אחר. שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני משמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליה ואסור להציל עצמו באותו ממון של חברו. הילכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו גזלן להתחייב באונסין. אבל נפקד שהוא שומר לבעלים ידו כידם ורשותו כרשותם ופשיעתו כפשיעתם. ורואים אותו כאלו הבעלים היו שם ובאו עליהם הגנבים שבודאי היו נותנים להם. שע"מ כן הפקיד וע"מ כן קיבל שיהיה שומר כבעלים ולא שיהיה עושר שמור לבעליו לרעתו שיהיה הוא נהרג עליו וממונו פלט. והיינו כסא דכספא דבגמרא. והיינו נמי מימרא דירושלמי דאיתמר הדא דתימא כו'. שבני ארץ ישראל שונין בברייתא זו בנפקד כו' עי"ש. והמ"מ בהל' פקדון (פ"ה הל"ד) תמה על הרמב"ם (שבפ"ח הל"ד) מהל' חובל ומזיק פסק כהרי"ף דאם נשא ונתן ביד חייב אפילו אם אנסוהו מפורש על של חברו. והכא גבי כסא דכספא פסק דאם לא אמיד ואתא אדעתא דכספא פטור. וכתב לישב וז"ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו אצלו הגנבים ושודדי לילה אינו בדין שיתחייב זה לשלם משלו כיון שלא נאבד הפקדון מחמת פשיעתו וזה הוא שומר חנם עליו שאינו חייב אלא בפשיעה והלכך פטור אבל מי שאנסוהו להביא ממון חברו שהוא ברשות חברו ואין יד האנס שולטת בו אלא בהראותו של זה בדין הוא שיתחייב שהרי ממון זה ברשות בעליו הוא והרי זה מציל עצמו בממון חברו. ואין אנו יכולים לומר בכאן שמחמת מעשיו של בעל הממון בא האונס לזה כך נ"ל לדעת רבינו עכ"ל. ואכתי אין בזה כדי שביעה משום דאפילו אם נימא שאינו עליו אלא שומר חנם מ"מ הא כיון שאינו רשאי ליתן הפקדון ליד האנס אפילו היכא שאנסוהו על אותו ממון דאסור להציל עצמו בממון חברו כמ"ש הרמב"ן. א"כ הרי מששלח בה יד נעשה עליו גזלן ואמאי מפטר היכא שנטל ונתן ביד. ועי' ברא"ש פ"ק דגיטין (סי' י"ז) שכתב הך סברא דלא מחייב באונסין רק על היכא שהכותי האנס לקח מעצמו ולא על נשא ונתן ביד ע"ש. אבל הרב המגיד שכתב סברא זו גם על היכא שנטל ונתן ביד הוא תימא דמאי מהני מה שאינו חייב באונסין הא בכה"ג נעשה עליו גזלן אמנם לפמ"ש המלחמות אין אנו צריכים לזה דאפילו אם התחייב את עצמו באונסין ג"כ פטור. משום דעל אונס כי האי לא קבל על עצמו וע"מ כן הפקיד וע"מ כן קיבל שיהיה כבעלים ולא שיהיה נהרג עליו:

ח) והבעל המאור תירץ על קושיא זו שהקשו על הרי"ף מהך עובדא דכסא דכספא דאמרינן דאי אדעתא דכספא אתו פטור אפילו אם נשא ונתן ביד. דשאני התם דכיון דעליה אתו ובביתו הוה מחית והיה יכולת בידם לחפש אחריו ולמצא דמיא להא דאמרינן כיון דאוקימנא עלויה מקלי קליוה. אבל אם לא היה יכולת בידם למצאו לעולם אימא לך אם נשא ונתן ביד חייב עכ"ל. וכ"כ הרשב"א הובא במ"מ שם דאיירי שהוא במקום שיד הגנבים שולטת בהן שאם יחפשו ימצאו. הא לאו הכי בודאי חייב דלא גרע מאנס שאנסוהו להביא ממון חברו והביא שהוא חייב כ"ז שאין יד האנס שולטת באותו ממון ע"כ. ובחידושיו לב"ק הוסיף לישב כן גם את דברי הירושלמי הנ"ל יעוי"ש. ולפי דבריהם אין חילוק כלל בין ממון חברו שהוא ברשות חברו לפקדון שהוא בידו ותלוי רק בזה דאם יד הגנבים שולטת בהן שאם יחפשו ימצאו הוה כמקלי קלי ופטור גם בנשא ונתן ביד. ואם אין יד הגנבים שולטת בהן חייב בכל ענין היכא שנשא ונתן ביד ל"ש היה הממון פקדון אצלו ל"ש היה הממון ברשות חברו. והנ"מ בין דעת הני רבוותא היכא שהיו המעות פקדון אצלו ולא היה יכולת ביד האנס לנוטלו. דלדעת המלחמות וסייעתו פטור משום דכיון שהיו המעות פקדון גביה ידו כיד הבעלים ואדעתא דהכי הפקידו אצלו וע"מ כן קבלו ממונו מיניה ולא שיהיה נהרג עליו. ולדעת בעל המאור וסייעתו כיון שאין יד האנס שולטת בו חייב. וכן נ"מ אם היה הממון ברשות חברו ויד האנס שולטת שם. דלדעת המאור וסייעתו פטור. ולדעת המלחמות דלא ס"ל להאי סברא. כמבואר במלחמות שם חייב:

ט) והנה הרא"ש שם (בסי' כ"ז) כתב כללא דמילתא הראה מעצמו חייב. אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור דכיון דפטור ע"מ שהראה משום דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי. ואם אנסוהו לילך לבית חברו ולהביא מה שבבית חברו חייב עכ"ל. מבואר דס"ל כדעת הרי"ף דהיכא שנשא ונתן ביד חייב אפילו אם אנסוהו בפירוש על של חברו. והפ"ח (באות נ' ונ"א) השיא דברי הרא"ש לכוונה אחרת וכתב דהרא"ש פליג על הרי"ף ולדידיה היכא שאנסוהו על ממון זה אפילו עשה מעשה והביא נמי פטור. ואפילו אם היה מונח במקום אשר האנס לא היה יכול לטלו בעצמו. וס"ל כדעת הגאונים החולקים על הרי"ף. ודחק שם טובא בלשון הרא"ש יעוי"ש. ובמחכ"ת שגה בזה כי הדבר ברור שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף ז"ל בלי ספק כמ"ש. וכ"כ הטור (בסי' שפ"ח) שהרא"ש מסכים לשיטת הרב אלפס בזה עי"ש. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק כ"ד) יעוי"ש:

י) עוד כתב הרא"ש שם על הא דגרסינן בירושלמי סוף פרק החובל. כותי שאנסו ונטל ממון חברו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסי הדא דתימר באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם אבל באותו שאמר תן לנו ממון פלוני אע"פ שהוציא ונתן ביד פטור. ולכאורה משמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא ממונו דפטור ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביאו עכ"ל. פי' והיה יד האנס שולטת שם. וכ"כ הב"י בשם החכם המרשים שכתב על דברי הרא"ש שנראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוה כקאי בתרי עברי נהרא ע"כ. וכתב הב"ח שהחכם המרשים בא להוציא מדקדוק לשון הרא"ש דאין פירושו דכשידע האנס שיש ממון בבית פלוני דאז פטור המוסר אע"פ שלא ידע מקום הממון דליתא דאינו פטור אלא כשידע מקום הממון. הא לאו הכי אינו פטור דהוה כדקאי בתרי עברי דנהרא. מאחר דאין האנס יכול ליטלנו כיון דלא ידע מקום הממון. וזה שכתב הרא"ש כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני. דהיינו שהיה לו ידיעה בהממון שבבית פלוני היכן הוא מקומו א"ד. וכ"כ הפרישה דכוונת הרא"ש שידע האנס מקום הממון ואם לא היה שם ישראל זה היה מחפש בביתו עד שמצאו עי"ש. והיכא שהאנס יכול ליטלו הוה כמו מקלי קליה כמ"ש. ואיירי הירושלמי בכה"ג שיד האנס היה שולטת שם. משו"ה פטור. וכ"כ גם הרשב"א בחי' לב"ק שם בישוב דברי הירושלמי לדעת הרי"ף ז"ל כמו שהובא לעיל. אבל אם לא היה יד האנס שולטת שם חייב היכא שנשא ונתן ביד כמ"ש:

ובזה יתישב מה שהקשה בתשו' מהרשד"ם חלק ח"מ (סי' נ"ה) על מה שכתב הרא"ש בגיטין (פ"א סי' י"ז) דאם הנותן הוא כותי והנפקד והמקבל ישראלים קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הישראל הנפקד כו'. ועוד אני אומר אם המלוה הוא כותי ואנס והוציא בכח מן הלוה קודם שפרע להישראל חייב הלוה לפרוע גם להישראל. שהרי כבר נתחייב להישראל ואם הכותי גזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך ע"כ. והוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל כדעת הרי"ף בפרק הגוזל בתרא דהיכא שנשא ונתן ביד חייב. אבל תימא ממ"ש שם הר"ש לישב לדעת הרי"ף הא דאמרינן בירושלמי דבאומר תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור דמשמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו פטור. וכתב לפרש הירושלמי דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביאו עכ"ל. הרי משמע דמודה הרא"ש שהיכא דידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסו להביא שהוא פטור אפילו נטל ונתן ביד. וא"כ אמאי כתב שאם המלוה כותי אנס שחייב הלוה לפרוע גם להישראל והלא אין לך ממון ידיע להאנס גדול מזה עי"ש. ולפמ"ש הנה נכון דהא דכתב הרא"ש שאם ידע האנס הממון שבבית אותו פלוני פטור. היינו שהיה יכול ליטול הממון גם בעצמו בלעדי הישראל דבזה הוה כמו מקלי קליה ופטור. והתם בגיטין איירי שיד הכותי לא היה שולטת בהממון והוא בעצמו לא היה יכול ליטול מיד הישראל הלוה רק שכפאו עד שנתנו לו ובכה"ג אם נטל ונתן ביד חייב. וע' לקמן ודו"ק:

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה