זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
זכרון יהונתן אורח חיים · סימן ד
בתשובות שאג"א (סימן צ') פסק בישראל ובן עם אחר שיש להם חמץ בשותפות ועבר עליו הפסח. שאפילו החלק המגיע לישראל מותר. משום דכיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ובדרבנן יש ברירה. ע"כ שהוא ספיקא דדינא וקל הוא שהקילו חכמים בשל דבריהם לסמוך על ברירה. א"כ לקולא הוא דאמרינן יש ברירה. אבל לחומרא כמו הכא דאי אמרת יש ברירה זהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה ואסור לא אמרי'. אלא אדרבא אמרי' אין ברירה לקולא. ומה שביד ישראל הוא חלקו של בן עם אחר ומותר בהנאה ע"ש שהאריך בזה הרבה:
ובספר מק"ח (סימן תמ"ח ס"ק א') הרבה לתמוה עליו בזה. וז"ל ותמוהים דבריו מאוד דהא אמרינן בעירובין (דף ל"ו) דאי אין ברירה אפילו בדרבנן אסור. ולא אמרינן דהוי ספק דרבנן. גבי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק דחייב לעשר אף דבדמאי הקילו עכ"ד. איני יודע מה לו על השאג"א בזה. הלא דברי השאג"א בנוים על דעת התוס' ס"פ השולח. שחלקו על דעת רש"י ז"ל וכתבו דאי אין ברירה הוי ספיקא אם הגיע לו חלקו או שנתחלפו החלקים והוא לקח החלק שהיה מגיע להשני. והשני לקח החלק שהיה מגיע לו. הרי דהך מילתא דהוי ספיקא. מפורש יצא מפי רבותינו בעלי התוס' ז"ל. וא"כ דל השאג"א מהכא נמי תקשי לדעת התוס' אמאי חייב לעשר הא לא הוי רק ספיקא דאולי יגיע להע"ה החלק המגיע לו. ובדרבנן א"ל למיזל לקולא. אבל במח"כ נעלם ממנו דברי התוס' שם במקומו ד"ה מאן. שכתבו דכיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא וכ"כ בבכורות (דף י"א ע"ב) ע"ש. וכ"פ היש"ש בדיני ברירה ע"ש ובלא"ה נמי יש ליישב ואין להאריך:
עוד הקשה עליו וז"ל ועוד דהכא כחד בחד דמי דאפילו בדרבנן אסור כיון שיש כאן שני חלקים חלק הישראל אסור. וחלק בן עם אחר שרי ואינו יודע איזה חלק המותר דמי ממש לחד בחד דאסור אפילו בדרבנן. ע"כ:
ודבריו תמוהים הרבה דאיזה שייכות והצטרפות יש לחלק בן עם אחר עם חלק הישראל. אטו בן עם אחר ציית דינא. או בא לשאול הדין על החמץ שלו בכדי שיצטרף הדין של חלק הישראל עם חלק בן עם אחר. הלא על חלק בן עם אחר אין שום נ"מ כלל אם הוא אסור או מותר. ואין אנו דנין אלא על חלק הישראל לבד. וחלק בן עם אחר כמאן דליתא דמי. וזהו ודאי שאם קנה ישראל את חלקו של בן עם אחר. ואח"כ היו אלה שניהם ביחד באים לשאול על חלקם בב"א. דהוי בזה תערובות חד בחד. כיון שאנו דנין עתה על שני חלקים ביחד. והרי בין שניהם יש חלק אחד שהוא ודאי אסור. ובזה כבר חקר הגאון בסי' צ"א. כמו שמבואר לקמן. אבל כאן מיירי שבן עם אחר השותף החזיק את חלקו לעצמו. או אפילו מכר חלקו לישראל. אבל הישראל הקונה לא בא לשאול על חלקו כלל. אלא הישראל הראשון השותף של בן עם אחר בא לשאול על חלקו לבד. בכה"ג אין חלקו של בן עם אחר מגרע הכח של חלק הישראל. כיון שאין אנו דנין אלא על חלקו של הישראל לבד. ולא על החלק של בן עם אחר. וחלקו של הישראל לבד אינו אלא חד ספיקא מדרבנן בלי שום תערובות כלל. וזה ברור:
גם מ"ש וז"ל ועוד דהאחד שבא לשאול איזה חמץ מותר לו בהנאה אם של נכרי או של ישראל. הוי כבא לשאול על שניהם בב"א וא"א לנו להתיר שניהם. דאפילו אי אין ברירה ממ"נ אחד מהן אסור. והאיך נתיר לו שניהם דאפילו בדרבנן בכה"ג אין מתירין לו שניהם כמו גבי שני שבילין. דמטמאין שניהם כשבאו לשאול על שניהם בב"א עכ"ד. והוא תימא אטו הישראל בא לשאול על חלק בן עם אחר. הלא הוא אינו שואל רק על חלקו לבד לאחר חלוקה אם הוא שרי או לא. ומה זה ענין לבא לשאול עליו ועל חברו. דהתם אנו דנין גם על חברו כמו שאנו דנין עליו. אבל הכא אין אנו דנין על חלק בן עם אחר כלל. רק על חלקו של הישראל לבד כמ"ש. וזה פשוט וברור:
עוד השיג עליו וז"ל ועוד נראה לפענ"ד שטעה בפשיטות. דממ"נ עושה איסור דאם הוא חלקו משעה ראשונה הרי הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור. ואם הוא חלקו של הנכרי. וחלק שלו נוטל הנכרי. הרי מחליף עם הנכרי. והנכרי נותן לו תמורת חמצו האסור בהנאה חמץ שלו וחליפי חמץ האסור בהנאה קא שקיל כמבואר ביו"ד (סימן קמ"ו) בגר ובן עם אחר שנשתתפו דאסור לו לומר להנכרי טול אתה יין נסך ואני מעות ובודאי אפילו אם הנכרי חילק בעצמו ולוקח בעצמו הי"נ ונותן לו לישראל מעות אסור. דה"ל כמקבל חליפי איסורי הנאה. ואינו ענין לדין שלו רק באם שכבר נטל אם יש להתיר בהנאה חמצו לאחרים דחלפי חמץ מותר לאחרים כמ"ש בס' תמ"ג במ"א עי"ש עכ"ד. וגם זה לא קשה מידי דהא חליפי חמץ שאסור אינו אלא להמחליף משום קנסא עבור שעבר ומכר ת החמץ שאסור בהנאה ומתהני מחמץ שעבר עליו הפסח. דמה"ט מותר לאחר כמבואר בחולין (דף ד') דחמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין. ועי"ש ברש"י ותוס' והכא הא לא עבר הישראל כלל בזה שחלק עם הנכרי. דהא מחויב לחלוק עמו ולתת לו מחצית החמץ המגיע לחלקו דאטו מחויב הוא לשלם להנכרי מעות עבור חלקו בהחמץ. והרי כיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה א"כ הרי מותר לו לחלוק עמו ולתת לו את חלקו בהחמץ על סמך ברירה ולומר שזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה. ואחר שחלק עם הנכרי ובא לשאול על חלקו א"ל למימר שחלקו מותר מטעם ספיקא דרבנן. דאולי אין ברירה והחלק שהיה מגיע להנכרי אותו החלק נטל הישראל. אינו דומה לי"נ שאסור אפילו אם הנכרי חולק בעצמו ולוקח בעצמו הי"נ ונותן לישראל מעות. די"נ תופס את דמיו. אבל חמץ אינו תופס את דמיו רק שאסור להמחליף מטעם קנס שעבר ומכר או החליף חמצו שאסור בהנאה. והכא לא עבר הישראל כלל בזה שחלק עם הבן עם אחר. דהא היה מותר לו לחלוק עמו ולתת לו את חלקו בהחמץ לכתחילה. ואין כאן שום טעם ומקום לקנסו כלל. כיון דלא עבד שום איסור בזה לכתחילה בחילופיו. והיה מותר לו לחלוק עם בן עם אחר ע"פ הדין. ודו"ק:
עוד תמה השאג"א שם על דברי התוס' ס"פ השולח. במ"ש על רש"י ז"ל בהא דקאמר הש"ס דלא מצינו דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"ן. ולדעת רש"י שיש לו בודאי חלק בו א"כ אפילו למ"ד אין ברירה נמי יוכל להביא והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה, עכ"ל. והקשה הש"א דלמה צריך להקדיש המותר הא אפילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מ"מ מודה דמביא אלא דאינו קורא. והשיג עליו המק"ח מדברי הרשב"א שכתב דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו יכול להביא מדאורייתא עד שיקדיש ואמת שכן הוא גם דעת התוס' כמש"כ בהדיא בבתרא (דף קל"ו ע"ב) עי"ש. מ"מ הרשב"ם חולק בזה וכתב מפורש בבתרא שם דאפילו אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמי יוכל להביא מדאורייתא. אלא דאינו יוכל לקרות. וכן הוא גם דעת רש"י בגיטין (דף מ"ח) על הא דקאמר שם דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחין שחלקו לקוחות הן לא מצינו דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"ן. דפירש"י לא מצינו דמביא וקורא אלא בירושה שנפלה לו מימי יהושע ב"ן כו' עכ"ל. הרי דלא קשה ליה אלא על הקריאה ולא על ההבאה. ומבואר דס"ל כדעת הרשב"ם דאפילו אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמי מביא. וא"כ לדעת רש"י לטעמיה לא היו צריך להקדיש המותר. אלא דקשה לי אמ"ש התוס' דהמותר יקדיש. מהא דאמרינן בתמורה (דף י"א ע"ב) בעי מיניה אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו. למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושין מי הוי חולין בעזרה או לא. א"ל מי קרינן כי ירחק ממך המקום וזבחת. ופירש"י וז"ל מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת דמהתם נפקא לן דאסור לשחוט חולין בעזרה. דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום. והכא מי קרינא ביה הכי. הא אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה עכ"ל. הרי דאי לא יכול לשחוט חלק זה אלא בעזרה. לא הוי חולין בעזרה גם בחלק חולין המעורב בה. כיון שאינו יכול לחלקו. וא"כ ה"נ כיון דבכל חטה הוי מחצה שלו ומחצה של חברו. ומחצה לאו דוקא דאף אם יחלוק כל חטה לשנים נמי לא מהני. דבכל משהו נמי הוה מחצה שלו ומחצה של חברו. וזה ברור וכיון דהמחצה שהוא שלו מחויב להביא בעזרה. א"כ יכול להביא גם החלק חולין המחובר לזה. מאחר שיש כאן חלק אחד שמחויב להביאו לעזרה. והחלק חולין בלתי אפשר להפריש ממנה. וצ"ע:
עוד השיג עליו המק"ח במ"ש לישב קושיתו דאמאי אינו מביא וקורא לדעת רש"י כיון דהמחצה הוא שלו לגמרי ותירץ השאג"א ע"פ מה דאמרינן בבתרא (ד' כ"ו) דאילן הסמוך למיצר גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. דמוכח מהתם דבעי שיהיה כל שיעור יניקת הקרקע משלו. ואי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ליכא יניקת כל הקרקע משלו. עי"ש. והשיג עליו דאישתמיטתיה סוגיא ערוכה בחולין (דף קל"ו) דקרקע השותפים חייבת בביכורים. וא"כ אפילו אי אין ברירה הוי כאילו הקרקע עדיין של שניהם ושותפים חייבי בביכורים. ולא אמרינן דחלק האחד יונק משל חברו. דרחמנא רביה כיון דשניהם בני חיובא והם שותפים כחד חשיבי ע"כ. ולק"מ דלא דמי כלל לשותפים משום דשותפים כל אחד מחויב להביא. ושניהם בני חיובא נינהו. משא"כ בנידון דידן דאפילו אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ המוכר פטור מביכורים. כמבואר ברמב"ם (פ"ב הל' י"ד) מהלכות ביכורים. מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות כו' עכ"ל. וכיון שהמוכר פטור. א"כ באחין שחלקו אי אין ברירה הוי מחצה שלו לגמרי שיש לו בה קנין הגוף. ובמחצה השני יש לו בה רק קנין פירות לבד "לדעת רש"י" והמחצה של קנין הגוף יונק מהמחצה השני אשר יש לו בה קנין פירות. וא"כ כשהאילן יונק מחלק חברו אשר יש לו בה קנין פירות. לא מיקרי ארצך ופטור כמו דאמרינן גבי אילן הסמוך למיצר. ולא דמי לקרקע השותפים דהתם לשניהם יש להם קנין פירות ולשניהם יש להם קנין הגוף וכחד חשיבי כל זמן שלא חלקו. משו"ה חייבין. אבל הכא יונק מחלק חברו שיש לו בהקרקע רק קנין הגוף ולא קנין פירות. שהוא פטור. ודמי לשותפות העכו"ם דאמרינן התם שפטור מפני שהוא יונק מחלק שאינו בר חיוב כלל. וה"נ דכוותיה הא חברו שהוא יונק מחלקו אינו בר חיוב ביכורים כלל. שוב ראיתי סברא זו בספר "עמק יהושע" . ונכון הוא:
עוד השיג עליו אמ"ש הש"א דלדעת התוס' ניחא הא דפריך הש"ס דלא מצינו דמייתי ביכורים אלא חד בר חד. אף דע"כ צריך להביא. משום דכיון דמספק חייב לקרות וא"א לקרות מספיקא. קריאה מעכבא ההבאה כדאמר בב"ב עי"ש שהאריך. והשיג עליו וז"ל תמוה הא מ"מ חייב להביא ולמעבד כדר"י בר חנינא כדאמר התם ע"כ. ולפלא על הגאון בעל מק"ח שלא שם עינו בהתשובה בשעה שהשיג עליו שהשאג"א בעצמו הקשה כן בסוף התשובה שם דאפשר למיעבד כדר"י ב"ר חנינא. וכתב לישב זאת עי"ש:
עוד כתב המק"ח וז"ל גם מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם שפסק דבמוכר שדה לפירות אינו קורא. ופסק דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. ולדבריו לא משכחת דמייתי ביכורים. תירץ דמספיקא קרי ואף דאמרינן בב"ב דלא קרי מספיקא משום דמיחזי כשיקרא. אנן קי"ל בגיטין ובכתובות דלמיחזי ושיקרא לא חיישינן. תמה אני דהאיך מדמה מיחזי כשיקרא במה שמדבר לפני הקב"ה לשאר מיחזי כשיקרא ע"כ. אני אומר אם באנו לחלק בזה בין הנושאים. איפכא מסתברא. דבמה שמדבר לפני הקב"ה לא הוי לן למיחש כל כך למיחזי כשיקרא. משום דהאיך ישקר לפני הקב"ה אשר לפניו נגלו כל תעלומות. ומכ"ש בשעה שעושה מצוה. ובשעת הוידוי של הבאת ביכורים. בודאי שכל דבריו באותה שעה נאמרים באמת וצדק. וכיון דקי"ל דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אפילו בדברים שבין אדם לחברו. א"כ מכ"ש דל"ל למיחש למיחזי כשיקרא במה שמדבר לפני הקב"ה הבוחן כליות ולב. וצדקו דברי הש"א בזה. אלא שאני תמה עליו במה שעלה על דעתו לומר שהרמב"ם סובר כדעת התוס' דהוי ספיקא. ולא זכר השר לפי שעה את דברי הרמב"ם (פ"א הל' כ') מהלכות תרומות. שכ' וז"ל ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה. ואין צ"ל אם חלקו גדיש. הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח. מחלקו של עכו"ם. כו' עכ"ל. הרי מבואר דס"ל כדעת רש"י. וכ"כ הכ"מ שם להדיא דהרמב"ם אזיל בשיטת רש"י ז"ל עי"ש:
עוד תמה עליו דהאיך שייך למימר שיקרא על הספק. הא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא לדעת הרמב"ם ולק"מ דמכדי פסוקי נינהו ליקרי. כדאמר התם בסוגיא א"ל ר"א בריה דרבא לר"א מכדי פסוקי נינהו ליקרי. א"ל משום דמיחזי כשיקרא כו'. ועוד דכבר כתבו המחברים דבספק מצוה גם הרמב"ם מודה דהוי מן התורה לחומרא. ואין להאריך בזה:
גם מה שהקשה ועוד כיון דחייבין לקרות על הספק מאי האי דקאמר בב"ב שם דפטור מקריאה מספק משום הנך טעמי דקאמר התם משום מיחזי כשיקרא. או משום דמפקע להו מתרומה ומעשר שהם חששות דרבנן לבטל מה דקאמר רחמנא דחייבים לקרות מספק. ולק"מ דהא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת. ופשוט. וגם אישתמיטתיה לפי שעה דברי השמ"ק ב"ב שם. שכ' דהך טעמא דמיחזי כשיקרא הוי דאורייתא. עי"ש. - ומעתה מה שמסיים הגאון בעל מק"ח וז"ל סוף דבר הכל נשמע שכל דבריו בכל אלה הג' תשובות תמוהים מאוד. הנה לפמ"ש כל דבריו המה נכונים וברורים. ישרים למוצאי דעת. וראוין למי שאמרן:
הצעיר יהונתן אבעלמאן.