אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א זכרון יהונתן אורח חיים

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

זכרון יהונתן אורח חיים

מעוות לתקן

סימן א

שאלה

מעשה היה בכהן אחד שבא לביהכ"נ בשחרית ביום שמיני עצרת. ומצא להציבור של המנין הראשון שהיו מתפללין תפילת מוסף. ועלה לדוכן עם שאר הכהנים שהתפללו אז. ואח"כ התפלל במנין השני. ועלה לדוכן פעם שני. ונסתפק אם צריך לברך בנשיאת כפים של הפעם שני או לא:

תשובה

באו"ח הלכות נ"כ (סימן קכ"ח ס"ק ג') כתב המ"א בשם המהר"מ מינץ דהיכא שנשא כפיו פעם אחת. ואח"כ נושא את כפיו עוד פעם שני שצריך לברך שנית. אמנם בלבוש שם (ס"ק כ"ח) מפקפק בזה והניח הדבר בצ"ע עי"ש. ובספר אליהו רבה שם השיג עליו וכתב שלא ראה את דברי המהר"מ מינץ הנ"ל דפשיטא ליה שצריך לברך. ועוד הביא הא"ר ראיה לזה מדברי התוס' בסוטה (דף ל"ט ע"א) ד"ה כל כהן. אהא דאמרינן התם אמר ר"י בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו. וכתבו התוס' דאיירי שנטל ידיו שחרית. דצריך נט"י לנ"כ מלבד נט"י דשחרית. דאי לא תימא הכי אמאי נקט כהן לנשיאת כפים תיפק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו. כדאמרינן בפ"ק דברכות (דף י"א) ובפ"ב (דף י"ט). אמר רבי חייא בר רב אשי זימנין סגיאין הוה קאימנן קמיה דרב לשנויה לן פרקא בספרא דבי רב ומקדים וקאי ומשי ידיה ומברך ומנח תפילין והדר אמר לן. ואמר נמי התם דבעי לאהדורי בתר מיא לנט"י לק"ש מיל, ומה לי ק"ש מה לי ברכת כהנים. אי משום דצריך ברכה לפניה. הכא נמי צריך ברכה לפניה כדאמרינן לקמן כו' עכ"ל. והשתא אם נימא דהיכא שנשא כפיו פעם אחת שוב אינו צריך לברך בשעה שהוא נושא את כפיו בפעם שניה. א"כ איכא למימר דאיצטריך קרא לנשיאת כפים דפעם שני דאז אינו צריך לברך ולא אתא מק"ש. אלא ע"כ אפילו אם הוא נושא את כפיו כמה פעמים ביום נמי צריך לברך עכ"ד:

ודבריו תמוהים טובא כמו שתמה בזה בתשו' ח"ס (סימן כ"ב) בחלק או"ח. דכיון דעכ"פ בפעם הראשון שנשא כפיו היה מברך ואז ע"כ נטל ידיו דהא לא גרע מק"ש. א"כ אמאי צריך לנט"י שנית לנ"כ משום ברכה דפעם השניה. אלא ע"כ דצריך נט"י לנ"כ מלבד נט"י דשחרית. ושפיר הוכיחו התוס':

ובתשו' ח"ס שם כתב וז"ל ואולי כוונתו אם ישן ביום בין נשיאת כפים לנ"כ. ותליא בפלוגתא (דסימן ד'). אלא דלפ"ז היה ס"ל להתוס' דבתר שינה אזלינן דמשו"ה הישן ביום צריך נט"י. א"כ ממילא הניעור בלילה אין צריך נט"י וא"כ בקיצור לא הוכיחו התוס' מידי. דמצי איירי במי שניעור כל הלילה שאינו נוטל ידיו לק"ש. ומ"מ לברכת כהנים צריך ליטול ידיו מקרא דשאו ידיכם קודש. כללא דמילתא דברי הא"ר צ"ע עכ"ד:

ולפענ"ד משום הא לא תברא. דשפיר הוכיח הא"ר מדברי התוס' שע"כ צריך לברך לנ"כ גם בפעם שניה. דאי אמרת שהיכא שכבר נשא כפיו פעם אחת שוב אינו צריך לברך. א"כ מאי הוכיחו התוס' שצריך נט"י גם אם נטל ידיו שחרית. משום דאל"כ הא לא גרע מדברי תורה. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם. הא איצטריך קרא לנ"כ דפעם שניה היכא שהיה ישן בנתיים כמ"ש. דאז אין צריך לברך להנשיאת כפים דפעם שני' אחר השינה. משום דהשינה לא הוה הפסק לענין הברכה. אבל נט"י צריך דלענין נט"י הוה השינה הפסק. דבכה"ג אין ללמוד מדברי תורה. מאחר דהכא אין צריך ברכה לפניו ובדברי תורה צריך לברך. ומה שתמה הח"ס דא"כ לא הוכיחו התוס' מידי משום דאיכא למימר דהכא איירי שלא נטל ידיו שחרית. ואי דא"כ לא גרע מק"ש איכא למימר דאיירי בניעור כל הלילה שאז אין צריך ליטול ידיו לק"ש. ומ"מ לנ"כ צריך נט"י מקרא דשאו ידיכם קודש. נראה דלק"מ משום דאם נימא שהיכא שנטל ידיו שחרית אינו צריך נט"י לנ"כ. א"כ בניעור כל הלילה שאינו צריך נטילת ידים לק"ש בודאי אינו צריך נט"י גם לברכת כהנים. דמה שלא נטל ידיו שחרית אין בזה שום ריעותא הכא כלל מאחר דהיה ניעור כל הלילה והניעור כל הלילה אינו צריך נט"י. משום דסגי ליה בהנט"י של יום אתמול. דמה"ט לא צריך נט"י גם לק"ש. משום דחשיב כאלו נט"י שחרית. דהנט"י של אתמול מהני גם על היום. מאחר שהיה ניעור ולא ישן בנתיים. ואם נימא דגלי קרא הכא שגם בכה"ג צריך נט"י לנ"כ. א"כ ע"כ צ"ל שאין הדבר תלוי בהנט"י של שחרית. ואפילו היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י לברכת כהנים. דהא הכא הוה כאלו נטל ידיו שחרית. מכח הך נט"י של יום העבר. היכא שלא היה ישן בנתיים. ואפ"ה צריך נטילת ידים. ומוכח שפיר שאין המניעה של נט"י דשחרית גורם החיוב. אלא לעולם בכל גווני צריך נט"י לנ"כ. אפילו היכא שנטל ידיו שחרית. אבל אי אמרת דלנ"כ דפעם שניה אין צריך לברך אין כאן הוכחה כלל דאיכא למימר דאיירי בנ"כ דפעם שניה שאז אינו צריך לברך. והיכא שהיה ישן בנתיים. שמחויב ליטול ידיו. דבכה"ג אין ללמוד מק"ש מאחר דהכא אינו צריך לברך כמ"ש. אלא ודאי דגם היכא דכבר נ"כ נמי צריך לברך משום הנ"כ דפעם שני. וא"כ הוכיחו התוס' שפיר דע"כ צריך נט"י גם היכא שנטל ידיו שחרית. דאם לא נטל ידיו שחרית תיפק ליה משום דברי תורה. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם בכל פעם כמו בק"ש:

אמנם עדיין יש מקום לקושית הח"ס ולא מטעמיה. דהנה כתב הרמב"ם (פט"ו הל"ה) מהל' תפילה וז"ל טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה כו' ע"כ וכ"כ בשו"ע שם (סימן קכ"ח ס"ק ו'). וכתב בביאור הגר"א משום דאיתקש לשירות. ועיין במג"א ס"ק ט' וכיון דנט"י דברכת כהנים איתקש לעבודה א"כ צריך ליטול ידיו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. אע"פ שאינו צריך נט"י לד"ת. משום דנט"י לנ"כ הוה דומיא דקידוש ידים לעבודה שצריך לקדש ידיו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. כמבואר בזבחים (דף י"ט). וברמב"ם (פ"ה הל' ח') מהל' ביאת מקדש:

ובזה יש לישב דעת הרמב"ם שסובר דהיכא שנטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו לברכת כהנים. ופליג על התוס' בזה. וס"ל להרמב"ם דהא דמצריך נט"י לנ"כ היינו דוקא היכא שלא נט"י שחרית. ותמה הב"י דא"כ ישאר קושית התוס' דתיפק ליה משום ד"ת. ובמ"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרמב"ם סובר דהיכא שהיה ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו לק"ש. משום דתלוי בשינה. אבל מ"מ לנ"כ צריך נט"י אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. דומיא דקידוש שצריך לקדש ידיו ורגליו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. משום דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים כמ"ש:

אלא שאכתי דבר זה דמקשינן נט"י לנ"כ לקידוש דעבודה לא ניתן לאמר כלל בדברי התוס'. משום דא"כ אין מקום לקושיתם בממ"נ. דאי ס"ל דבתר שינה אזלינן ולפ"ז הניעור בלילה אינו צריך נט"י. א"כ הרי יש נ"מ לענין היכא שהיה ניעור כל הלילה. דאי משום ד"ת אינו צריך נט"י מאחר שהיה ניעור כל הלילה. ומשום נ"כ צריך נט"י. דומיא דקידוש דלינה מועלת בקידוש כמ"ש. ואם נימא דס"ל להתוס' דגם הניעור בלילה צריך נט"י משום דבתר לילה אזלינן. ולפ"ז הישן ביום אינו צריך נט"י. א"כ הרי יש נ"מ לענין היכא שהיה ישן ביום. דאי משום ד"ת אינו צריך נט"י כיון שנט"י שחרית. אבל משום נ"כ צריך ליטול ידיו דומיא דקידוש ידים שצריך לקדש ידיו שנית היכא שהיה ישן בנתיים כמבואר בזבחים שם. וברמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש עי"ש:

אלא ודאי דס"ל להתוס' דלענין זה אין לדמות כלל נ"כ לעבודה. דאי אמרת דגם לגבי הך מילתא נמי איתקש לעבודה א"כ ל"ל למילף זאת מקרא דשאו ידיכם קודש וגו' תיפק ליה משום דאיתקש לעבודה. וגם יהיה צריך נטילת ידים ורגלים דומיא דקידוש. אלא ע"כ דלענין זה לא איתקש לעבודה כלל דהתם הוה גזה"כ שצריך לקדש ידיו ורגליו ומכלי שרת דוקא. והמים נפסלים בלינה. ועוד שאר דברים. אשר כ"ז לא שייך כלל גבי נ"כ. ואפילו לפמ"ש התוס' שם (בדף ל"ח) ד"ה הרי הוא. דכהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום. הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ש דזבחים דיושב מחלל עבודה. הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ע"כ. היינו משום דלענין זה יש לדמותם שפיר להדדי כיון דהוה בגוף העבודה. ובעי בעמידה כמו עבודה. אבל לענין נט"י דאינו אלא הכשר לעבודה אין לדמותם כלל להדדי. דמה דהוה הכשר עבודה לא שייך כלל לגבי נשיאת כפים. כמו בגדי כהונה דאם שימש מחוסר בגדים מחלל עבודה. ואינו ענין להא דנ"כ. וה"נ לענין נט"י דאין למילף מקידוש ידים ורגלים דעבודה כיון דהתם הקידוש הוה הכשר עבודה ובעי כלי שרת ובמקדש דוקא ועוד שאר פרטים אשר כ"ז לא שייך גבי נשיאת כפים כלל ואין לדמותם להדדי לענין זה. ומשו"ה איצטריך למילף זאת מקרא דשאו ידיכם קודש וגו' וא"כ הוכיחו התוס' שפיר שצריך נט"י לנ"כ גם היכא שנטל ידיו שחרית דאל"כ תיפק ליה משום ד"ת. ול"ל דנ"מ לענין היכא שהיה ניעור כל הלילה דמשום ד"ת אינו צריך נט"י מאחר שהיה ניעור כל הלילה. ומשום נ"כ צריך נט"י דומיא דקידוש. משום דנט"י לנ"כ. אינו ענין לקידוש ידים ורגלים דעבודה. ואין למילף להו מהדדי לענין הך מילתא כלל כמ"ש. וא"כ היכא שהיה ניעור כל הלילה שאינו צריך נט"י לד"ת משום דסגי ליה בהנטילה של יום העבר מאחר שלא היה ישן בנתיים. גם לנ"כ נמי אינו צריך נט"י כמ"ש. ואם נימא דהכא הוה גזה"כ שצריך נט"י. א"כ יש למילף מזה שגם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. דהא הכא דמי כאלו נט"י שחרית מאחר דהי' ניעור כל הלילה ואפ"ה צריך נט"י. א"כ גם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. ומעתה הוכיח שפיר הא"ר מדבריהם שע"כ ס"ל דגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך דאי אמרת שאינו צריך לברך א"כ אין כאן הוכחה כלל משום דנ"מ לענין היכא שהיה ישן בנתיים דלענין הברכה לא הוה שינה הפסק. אבל לענין נט"י הוה הפסק וצריך ליטול ידיו. דבכה"ג אין למילף מד"ת מאחר דהכא אין צריך לברך. אלא ודאי דס"ל להתוס' שגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך ומוכח שפיר:

אבל אכתי יש לדחות ראיה זו. דאיכא למימר דס"ל להתוס' שאפילו היכא שהיה ישן בנתיים נמי אין צריך נט"י. וכדעת האומרים שאין הדבר תלוי בשינה כלל. ואין השינה גורם החיוב של נט"י. וא"כ י"ל שלעולם היכא שנשא כפיו פעם אחד שוב אינו צריך לברך. ומ"מ הוכיחו התוס' שפיר דע"כ צ"ל שצריך נט"י לנ"כ אפילו היכא שנטל ידיו שחרית דאי אמרת שזה שצריך נט"י לנ"כ הוא דוקא היכא שלא נטל ידיו שחרית. א"כ מאי רבותא דנ"כ תיפק ליה משום ד"ת. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם. ואין לומר דאיצטריך לנ"כ דפעם שניה דאז אינו צריך לברך. ולא דמי לד"ת, דז"א משום דא"כ הא נטל ידיו כבר לנ"כ דפעם הראשון שאז היה צריך לברך ושוב אינו צריך ליטול ידיו כלל לנ"כ דפעם שניה. אי אמרת שהיכא שנטל ידיו שחרית שוב אינו צריך נט"י לנ"כ. ואפילו היכא שהיה ישן בנתיים נמי סגי ליה בנטילה הקודמת שנט"י לנ"כ דפעם הראשון. דרק הלילה גורם החיוב של נט"י ולא השינה של יום כמ"ש. ודו"ק:

אמנם עדיין יש להוכיח מדברי התוס' שגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך. דהנה בתשו' מהר"מ מינץ שם (סי' י"ב) כתב די"א שכהן יחיד שעולה לדוכן אינו רשאי לברך בא"י אמ"ה אקב"ו כו'. ויעלה בלא ברכה. ונותנים טעם לדבריהם דכיון דכתוב בסמ"ק דכהן יחיד אינו עובר אפילו אם אומרים לו לעלות דכתיב אמור להם לשון רבים. א"כ אינו חייב לעלות והוה ברכה לבטלה. ונ"ל דאינו כן דנהי דאינו עובר מ"מ מקיים מצות עשה אם עולה כדמשמע לישנא דסמ"ק גופה דקאמר אינו עובר משמע מיעבר הוא דלא עבר הא מ"מ מצוה הוא דרמיא עליה. מדלא קאמר אינו חייב לעלות. ועוד דהא אפילו נשים דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא מ"מ מברכות כיון שמכניסין עצמן לחיוב מכ"ש כהן יחיד. ועוד יש להוכיח דליתא דהא כהן שעולה לדוכן שלשה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ונעילה מברך בכל פעם אשר קדשנו במצותיו וצונו כו'. ולא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף נגד מנהג זה. אע"ג דאיתא בהדיא בתוס' סוף פ"ג דר"ה (דף כ"ח ע"ב) ובהגמ' פי"ד מהלכות תפילה. ובכמה דוכתי. דאם עלה פעם אחד ביום דשוב אינו עובר אפילו אם אומרים לו עלה. ומ"מ מברך תלתא זימנא בחד יומא. וא"כ ה"ה בכהן יחיד נמי אע"פ שאם אינו עולה אינו עובר. מ"מ אם עלה מברך. והאריך שם בזה עי"ש. והשתא לפ"ז מוכח שפיר דגם בפעם שניה נמי צריך לברך. דאי אמרת אשר בפעם שני כיון שאינו מחויב לעלות אינו צריך לברך א"כ יחיד שעולה נמי אינו רשאי לברך דיחיד שבא לברך וכהנים רבים היכא שכבר נשאו כפיהם חד דינא אית להו. ואם נימא דהיכא שנשא כפיו כבר פעם אחד שוב אינו מברך כשבא לישא כפיו בפעם שניה. א"כ גם כהן יחיד נמי אינו מברך. וא"כ אין מקום להוכחת התוס' כלל. דאיכא למימר שפיר דהא דצריך נט"י לנ"כ איירי היכא שלא נט"י שחרית. ואי משום דתיפוק ליה משום דברי תורה. ז"א דבד"ת צריך ברכה לפניו. אבל בברכת כהנים צריך ליטול ידיו אפילו היכא שאין צריך ברכה לפניו כגון בכהן יחיד שבא לישא כפיו שאינו צריך לברך. ובזה יהיה מדוקדק היטב לשון הש"ס דנקט כל כהן שלא נט"י לא ישא את כפיו. בלשון יחיד. ולא קאמר דהכהנים שלא נטלו ידיהם אין נושאין כפיהם בלשון רבים. כלישנא דקרא דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' שנאמר בלשון רבים. והיינו משום דבא לאשמעינן דאפי' כהן יחיד נמי מחויב ליטול ידיו אע"פ שאינו צריך לברך. ואע"ג דבקרא כתיב שאו ידיכם קודש לשון רבים. איכא למימר דלשון רבים קאי על אהרן ובניו ופירוש כל אחד מהם כמ"ש הטור. ויובא לקמן. אלא ודאי דס"ל להתוס' דגם כהן יחיד שנושא את כפיו נמי צריך לברך. וא"כ הוכיחו שפיר דעכ"ל שגם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. דאי אמרת שאינו צריך נט"י אלא דוקא היכא שלא נט"י שחרית. א"כ תיפוק ליה משום ד"ת כמו ק"ש. כיון דגם הכא צריך ברכה לפניו כמו בק"ש. וכיון שמוכח מדברי התוס' דגם כהן יחיד צריך לברך. א"כ שמעינן מינה שגם היכא שכבר נשא כפיו פעם אחת נמי צריך לברך. דכהן יחיד. והיכא שכבר נשא כפיו חד דינא אית להו כמ"ש הר"מ מינץ. ומוכח שפיר מדברי התוספות שגם בפעם שניה נמי צריך לברך וא"ש:

אלא דאכתי יש לפקפק גם בזה. לפמ"ש הטור או"ח (ר"ס קכ"ח) וז"ל כתב הר"פ שאם אין שם אלא כהן אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים. ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם ע"כ. ויש להביא ראיה לדעת הטור מדברי הירושלמי (פ"ה הל"ד) ממס' ברכות. הובא בתוס' סוטה (דף ל"ח) ד"ה לשנים. דאיתא התם רב נחמן בר יצחק אומר אם היה כהן אחד אומר כהן. שנים אומר כהנים. אמר ר"ח אפילו כהן קורא כהנים. שאין קורא כהנים אלא לאותו שבט ע"כ. משמע שגם כהן יחיד נמי מחויב מן התורה והא דכתיב אמור להם היינו לאותו השבט. שוב מצאתי ראיה זו בב"ח. ולדעת הסמ"ק צ"ל דס"ל דתלמודא דידן דפסק שדוקא לשנים קורא כהנים אבל לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם לשנים. פליג על הירושלמי בזה וס"ל דכהן אחד אינו עובר. ואינו מחויב לעלות כלל. משו"ה אינו קורא כהן לכהן אחד. דאיך יקרא כהן ויפסיק באמצע התפילה והדבר תלוי בספק דאולי לא ירצה הכהן לעלות. וע"כ טוב יותר שלא יקרא כהן כלל. ולא יפסיק בתפילתו. ועיין בתוס' ברכות (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא. ופסק שפיר כתלמודא דידן דכהן אחד אינו מחויב לעלות לדוכן. ועיין בב"י שם ודו"ק:

ובזה יתבאר היטב דברי התוס' בשבת (דף קי"ח:) דאמרינן התם אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן. אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה. וכתבו התוס' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל ע"כ. וכבר צוחו ע"ז קמאי דקמאי דאיך נעלם מדברי התוס' ש"ס ערוך בכתובות דף כ"ד ע"ב) דמבואר שם בהדיא דזר שנושא את כפיו עובר בעשה. עיין ברמ"א (ר"ס קכ"ח) ובדברי האחרונים שם. ובמפרשי הש"ס בכתובות שם. ועיין בשעהמ"ל (פי"ט הלכ"ג) מהלכות שבת. אכן לפמ"ש הדבר נכון דהנה רש"י ז"ל בכתובות שם כתב דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. וא"כ נראה דלפי דעת הסמ"ק דאי"ל שכהן יחיד אינו עובר כשאינו עולה לדוכן משום דכתיב אמור להם דמשמע דוקא לרבים. לדידיה גם בזר יחיד נמי ליכא עשה. דהא העשה דאיכא בזר הוא מכה תברכו. והרי העשה לא נאמר אלא לרבים דוקא. וא"כ גם הלאו הבא מכלל עשה דילפינן מינה כה תברכו אתם ולא זרים הוה נמי לרבים דוקא. אבל בזר יחיד ליכא עשה כלל. ובזה מיושב מאי דקשה בהא דקאמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי כו'. וקשה הא זר שעולה לדוכן עובר בעשה. וא"כ איך יעבור רבי יוסי על איסור עשה דאורייתא משום זו המדה שלא לעבור על דברי חבריו. ובמ"ש יציבא מילתא משום דכיון שהיה ביחיד ליכא עשה כלל כמ"ש. והשתא מיושב היטב דברי התוס'. משום דהר"י ס"ל כדעת הסמ"ק דבכהן יחיד ליכא עשה כלל דאמור להם. וכה תברכו. הוא אזהרה לרבים דוקא. אשר כן הוא גם דעת ר"ת ז"ל. כמו שיבואר לקמן. וא"כ גם בזר יחיד נמי ליכא עשה כמ"ש. ובכתובות דקאמר שאפילו למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין. ה"מ תרומה דעון מיתה. אבל נ"כ שהוא איסור עשה לא. היינו דלעולם ליכא) בנ"כ יותר מאיסור עשה אפילו בזרים רבים העולים לדוכן. או דילמא אפילו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דמתאכלא בצנעה אבל נ"כ דבפרהסיא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה. ומעלין ממנה ליוחסין. דמדנ"כ ומחציף נפשיה בפרהסיא ש"מ דכהן הוא. וא"כ כתבו התוס' שפיר דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר. משום דבזר יחיד ליכא באמת שום איסור כלל לעלות לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה וא"ש. וזה נכון בעהי"ת:

עכ"פ הרי דעת הטור שגם כהן יחיד מחויב לעלות לדוכן. וא"כ איכא למימר דהתוס' ס"ל כדעת הטור בזה דגם כהן יחיד עובר אם לא נשא כפיו. ומשו"ה חייב לברך. אבל היכא שנשא כפיו כבר פעם אחת שאז אינו מחויב לישא כפיו עוד פעם שני. כמ"ש הראשונים ז"ל. י"ל שפיר שאם נושא כפיו פעם שני שוב אינו צריך לברך:

ובזה יש לדחות גם מ"ש שם בתשו' מהר"מ מינץ להוכיח מדברי הרמב"ם שגם כהן אחד מחויב לברך. מהא דכתב בפי"ד מהלכות תפילה. וז"ל אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו. וש"ץ מקרא מלה במלה כו' עכ"ל. ומדקאמר מתחיל לברך משמע דקאי אברכה שמברך אשר קדשנו במו"צ כו'. ולא על ברכת כהנים לומר שיתחיל מעצמו יברכך. דהא קאמר אח"כ וש"ץ מקרא כו' א"כ מבואר שגם כהן יחיד מחויב לברך. והוא הדין היכא שכבר נשא כפיו פעם אחד שמחויב לברך כשבא לישא את כפיו בפעם שני עי"ש. ולפמ"ש אין ראיה מזה משום דאיכא למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת הטור שגם כהן יחיד מחויב לעלות ומשו"ה כתב שצריך לברך. אבל לדעת הסמ"ק דס"ל שכהן יחיד אינו מחויב לעלות כלל משום דאמור להם. וכה תברכו לרבים נאמר ולא ליחיד. איכא למימר שפיר שגם אם עלה נמי אינו מברך. וה"ה היכא שכבר נ"כ פ"א כיון שאינו מחויב לעלות יותר. אינו צריך לברך:

ואפילו אם נימא דס"ל להרמב"ם ולהתוס' דסוטה הנ"ל כדעת הסמ"ק. שכהן יחיד אינו עובר אם אינו נושא את כפיו. נמי אינו ראיה. משום דאיכא למימר דס"ל כמ"ש התוס' במנחות (דף מ"ד ע"א) ד"ה כל בשם ר"ת. דאפילו כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן. ודייק כן מלישנא דגמרא מדלא קאמר שני כהנים עולין ולא אחד משמע דאפילו אחד מחויב לעלות מדרבנן מיהו עכ"ל. מבואר דס"ל לר"ת ז"ל כדעת הסמ"ק בזה דמדאורייתא כהן אחד אינו עובר. אלא דאי"ל שמ"מ מחויב לעלות מדרבנן. וכיון דמחויב לישא את כפיו מדרבנן א"כ בודאי צריך לברך. דגם על מצוה דרבנן נמי מחויבים לברך. דהא מברכים על נר חנוכה ומקרא מגילה. משום דעל חיוב דרבנן נמי יכול לומר וציונו. כמבואר בשבת (דף כ"ג). ובסוכה (דף מ"ו) עי"ש. אבל המהר"מ מינץ ז"ל לא נחית לזה שיהי' מחויב לעלות מדרבנן. משום דא"כ לא היה מסתפק כלל בזה אי צריך לברך. ולא היה צריך להוכיח זאת מדברי הרמב"ם ושאר מקומות. דעל חיוב דרבנן בודאי מברכינן. והדבר מפורש בש"ס בהדיא כמ"ש. אלא דס"ל להמהר"מ מינץ דלדעת הסמ"ק דאי"ל שכהן יחיד אינו עובר אם אינו נושא את כפיו. לדידיה גם מדרבנן נמי אינו נ"כ. דכל היכא שאינו מחויב לעלות מדאורייתא אינו צריך לעלות גם מדרבנן. ומשו"ה הוכיח מדברי הרמב"ם שמ"מ צריך לברך. ולפמ"ש אין מזה ראיה כלל דאיכא למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת ר"ת ז"ל בזה. דמ"מ מדרבנן מחויב לעלות. וע"כ צריך לברך. אבל אם נימא שגם מדרבנן אינו מחויב לעלות כמו שהיה סובר המהר"מ מינץ. י"ל שאינו צריך לברך כלל. וא"כ היכא שכבר נשא כפיו שאינו מחויב לישא כפיו פעם שני גם מדרבנן. כמ"ש הראשונים ז"ל. והוכיחו כן מהא דקאמר בר"ה (דף כ"ח ע"ב) דאי מתרמי ציבורא אחרינא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. וכמבואר בתשו' מהר"מ שם. איכא למימר שפיר שאם נ"כ פעם שני אינו צריך לברך כלל:

אמנם מהא דכהנים נושאין כפיהם בשחרית ובמוסף ונעילה ומברכים בכל פעם כמ"ש המהר"מ מינץ. מוכח שפיר דאפילו היכא שכבר נשא כפיו פעם אחת. מ"מ כשנושא כפיו שוב פעם שני מחויב לברך. וראיה זו הביאה המהר"מ מינץ שם בתשו' ע"ש:

אלא שראיתי להגאון בעל ח"ס שם ששדא בה נרגא. וכתב וז"ל והנה נחזי אנן דברי הלבוש במח"כ בדוים. במ"ש טעם שמברכים פעם אחד ביום דוקא משום דומיא דלולב. ומשנה שלמה שנינו בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים. ומסתמא ברכו בכל פעם שנשאו כפיהם. וגם מסתמא אותן שברכו שחרית הן הן אותן שברכו בשארי תפילות. והנה במס' סוטה ילפינן פרשה כה תברכו מפרשה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ומהתם ילפינן נ"כ. דבפרשה כה תברכו לא כתיב נשיאת כפים. והתם כתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ומזה ילפינן זמן נ"כ שהוא בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור תמידית. כגון תמיד ומוסף. ומזה ילפינן בפ"ב דמגילה (דף י"ח) ברכת כהנים בשעת תפילה אחר ברכת העבודה. מדכתיב וירד מעשות החטאת כו'. נמצא בכל תפילות ציבור שהם במקום קרבן ציבור הוא מ"ע דאורייתא לישא כפיו ולברך. ומברכים עליו ככל ברכת המצות. וע"כ גם דברי המהר"ם מינץ תמוהים שכתב שהכהנים מברכים בשחרית ומוסף ונעילה. ודבריו תמוהים דבשחרית ומוסף ונעילה פשיטא שמברכים שהוא דאורייתא. אך לברך באותה תפילה פעמים בציבורא אחרינא שהכהן בא להוציאם ידי חובתן שמוטל על הישראלים להתברך כמ"ש הרא"מ בס' יראים. או שעכ"פ מצוה להם להשתדל שתהא בר"כ בתפילתם. ע"ז קאמר הש"ס אי בעי מברך אי בעי לא מברך בר"כ ואהא קאי תוס' והגמ' ואמרו דכיון שברך פעם אחת ביום היינו בכל ימי השבוע דליכא אלא תפילה אחת היינו תפילת שחרית. דנ"כ במנחה בטלוהו משום שכרות. וא"כ אינו מחויב כי אם פעם אחד אפילו לציבורא אחרינא. באותה תפילה שכבר נשא בה כפיו. והדברים ברורים עכ"ד:

ובמחכ"ת הרמה נעלם ממנו דברי הרמב"ם (בפי"ד הל"ד) מהל' תפילה. שכ' וז"ל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום. אחר תמיד של שחר באין ועומדין על מעלות האולם ומברכין כדרך שאמרנו. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה כמו שאמרנו עכ"ל. הרי שכתב מפורש דאין חיוב לנ"כ אלא פעם אחת ביום ולא בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור. ואם נימא דאיכא מ"ע לברך בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור היה להם לברך ברכת כהנים גם בקרבן מוסף ותמיד של בין הערבים. ומ"ש הח"ס דכיון דילפינן נשיאת כפים מפרשה וישא אהרן אתת ידיו וגו'. ילפינן מינה לזמן של נ"כ שיהיה בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור כמו תמיד ומוסף. אין זה מוכרח משום דמפרשה וישא אהרן וגו'. לא ילפינן אלא על הזמן של נ"כ שיהיה בעבודה כמבואר בסוטה (דף ל"ח). ובמגילה (דף י"ח). אבל לא שיהיה החיוב של נ"כ בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור דזה אינו מפורש בקרא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בכל עת וזמן של הקרבת קרבנות ציבור. וא"כ צדקו היטב דברי המהר"מ מינץ. דשפיר יליף מהא שהיו נושאין כפיהם בשחרית ומוסף ומנחה וברכו בכל פעם שאפילו היכא שאינן מחויבים לעלות מ"מ אם עלה צריך לברך. דהא הכא כיון שעלו שחרית שוב אינם צריכים לעלות עוד במוסף ומנחה. שהרי אפילו בזמן הבית לא היו נושאין כפיהם אלא פעם אחת ביום בזמן התמיד של שחר ולא יותר. ואפ"ה היו מברכים גם כשנשאו כפיהם במוסף ובמנחה ונעילת שערים. ומוכח שפיר שאפילו היכא שאינו עובר אם לא עלה. מ"מ אם עלה צריך לברך. ועיין במל"מ שם (פי"ד הל"ט):

אלא שהתוס' בסוטה שם (דף ל"ח) ד"ה וכתיב. כתבו דבמקדש היו הכהנים נושאין כפיהם בעבודת תמיד. כדתנן בפ"ה דמס' תמיד כו'. וה"ה במוספין ובתמיד של בין הערבים עכ"ל. ועיין בירושלמי תענית (פ"ד הל"א) ופליגי בזה על הרמב"ם שסובר דהכהנים לא היו מחויבים לישא כפיהם אלא פעם אחת ביום. היינו בזמן הקרבת הקרבן תמיד של שחר ולא יותר. ולפי דעתם היו נושאין כפיהם בכל הזמנים של הקרבת הקרבנות ציבור. ולפ"ז יש לדחות שפיר כמ"ש הח"ס שאין ראיה מזה שהיו נושאין כפיהם ומברכים בשחרית ומוסף ומנחה שיהיו צריכים לברך אפילו היכא שאין מחויבים לעלות. כיון דכאן היו מחויבים לעלות מדאורייתא. אלא דמ"מ כיון דלפי דעת הרמב"ם בודאי מחויבים לברך אפילו היכא שאין צריכים לעלות כמ"ש. אית לן למימר בודאי שגם התוס' לא פליגי ע"ז דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דאפילו לפי דעת התוס' נמי מוכח כן. דהא אפילו אם נימא שמחויבים מדאורייתא לישא כפיהם בכל פעם בתפילה. היינו משום דכיון דילפינן נשיאת כפים מפרשה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והתם כתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. א"כ אית לן למילף גם לענין זה שיהיו מחויבים לישא כפיהם בכל עת וזמן שמקריבין קרבן ציבור קבוע דהיינו תמידין ומוספין. וה"ה בכל התפילות שנתקנו כנגד אותן הקרבנות כמ"ש הח"ס. אבל בתפילת נעילה בתענית ומעמדות שלא נתקנה כנגד שום קרבן כלל אלא כדי להוסיף תחינה ובקשה ביום התענית. כמ"ש הרמב"ם (פ"א הל"ז) מהל' תפלה. בודאי אינם מחויבים לישא כפיהם בתפילה זו. דמפרשה וישא אהרן וגו'. דילפינן מינה גם להזמן של נ"כ ליכא למילף אלא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בזמן הקרבן. וה"ה באותו תפלה שהיא כנגד אותו הקרבן. אבל לא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בתפילה זו שאינה כנגד שום קרבן כלל. והנ"כ בתפילה זו של נעילה בודאי אינו חובה. ואפ"ה היו נושאין כפיהם ומברכים בה. וא"כ הרי מוכח דאפילו היכא שאינם מחויבים לעלות לנ"כ. מ"מ צריכים לברך אם עלו וא"ש:

אמנם אכתי יש לדחות ראיה זו של המהר"מ מינץ אפילו לפי דעת הרמב"ם דס"ל שאין חיוב לנ"כ אלא פעם אחת ביום ולא יותר. משום דנהי שאינן מחויבים לישא כפיהם מדאורייתא אלא בזמן התמיד של שחר. וה"ה בתפילה של שחרית שהיא כנגד הקרבן תמיד של אותו זמן. ולא במוסף ומנחה שגם בביהמ"ק לא היו נושאין כפיהם בזמן הקרבן שלהם. וכ"ש בתפילת נעילה שאינה כנגד שום קרבן אלא לאפושי רחמי כמ"ש. אבל מ"מ מדרבנן בודאי מחויבים לישא כפיהם גם במוסף ומנחה ונעילה. דבהדיא תנן ברפ"ד דתענית בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים. הרי דכן תקנו רבנן וחייבו אותן שיהיו נושאין כפיהם באותן תפילות של מוסף ומנחה ונעילה. וחייבין בנ"כ באותן תפילות מדרבנן. דומיא דכהן אחד לפי דעת התוס' במנחות (דף מ"ד) שכתבו דחייב בנ"כ מדרבנן. כמו שמבואר לעיל. ומשו"ה צריכים לברך דעל חיוב מצוה מדרבנן נמי מברכינן כמ"ש לעיל. אבל היכא שאינו מחויב לעלות גם מדרבנן. כגון כהן יחיד לדעת המהר"מ מינץ. או בציבורא אחרינא באותה תפלה עצמה שכבר נשא כפיו בה. שאם רצה אינו עולה. כדאמרינן בש"ס אי בעי לא בריך ואין עליו חיוב לישא כפיו גם מדרבנן איכא למימר שאם עלה אינו צריך לברך:

ובזה מיושב דברי הלבוש ממה שהשיג עליו בתשו' ח"ס שם. וכתב עליו וז"ל ודברי הלבוש במח"כ בדוים. במה שכתב טעם שאין צריכים לברך אלא פעם אחד ביום דוקא דומיא דלולב. ומשנה שלימה שנינו בג' פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום. בשחרית במוסף ובנעילת שערים. ומסתמא ברכו בכל נשיאת כפים. וגם מסתמא אותן שברכו שחרית הן אותן שברכו בשאר התפילות כו' עכ"ד. והובא לעיל. ולפמ"ש דברי הלבוש נכונים. משום דהתם במוסף ומנחה ונעילה מחויבים בנ"כ מדרבנן כמ"ש. וכן מבואר בהדיא בלבוש שם (סימן קכ"ט) וז"ל מן הדין היה ראוי לישא כפיהם בכל פעם שמתפללין שמונה עשרה בציבור כו'. אבל אמרו חז"ל שאין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ונעילה ביום שיש בו נעילה. אבל לא במנחה משום דשכיחא שכרות כו'. (ומשמע דס"ל להלבוש כדעת התוס' דסוטה הנ"ל שבביהמ"ק היו נושאין כפיהם בכל הזמנים של הקרבת הקרבנות ציבור הקבועים להם זמן) הרי דמחויבים בנ"כ באותן התפילות של מוסף ונעילה לכל הפחות מדרבנן. ומשו"ה מברכים בהם כמ"ש. אבל היכא שבא לישא את כפיו בציבורא אחרינא. כיון שאין בזה עליו שום חיוב אף מדרבנן. איכא למימר שדמי ללולב שכיון שבירך עליו פעם אחד ויצא ידי חובתו שוב אינו צריך לברך עליו כשנטלו עוד פעם שני באותו יום. וה"נ כיון שכבר נשא כפיו ויצא ידי חובתו. ואם היה רוצה עתה שלא לישא את כפיו הרשות בידו כמ"ש. אין צריך לברך וא"ש:

אמנם בעיקר דברי הלבוש שכ' לדמות זאת ללולב כמו שמבואר לעיל. נראה לפענ"ד דיש לחלק ביניהם. דהכא אע"ג שאם נשא כפיו פעם אחת שוב אינו מחויב לישא את כפיו עוד בציבורא אחרינא באותה תפילה גם מדרבנן כמ"ש. מ"מ אם נשא את כפיו קעביד מצוה כמ"ש המהר"מ מינץ בתשו' שם. כיון דהציבור עוד לא יצאו ידי חובתם בנ"כ. ומשו"ה צריך לברך. דומיא דנשים שפטורות ממצות עשה שהזמ"ג ואפ"ה מברכות כמבואר באו"ח (סימן י"ז. וס' תקפ"ט) וכמ"ש המהר"מ מינץ שם. אבל גבי לולב אם נטל הלולב פעם אחת ויצא בו שוב אין במה שנטלו שנית אלא חיבוב מצוה. ולא מצוה. כדאמרינן בסוכה (דף מ"ב) מכי אגביה נפיק ביה. ושם (בדף מ"א ע"ב) תניא ר"א בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו. הולך לביהכ"נ לולבו בידו. קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו כו'. קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו כו'. להודיעך כמה היו זריזין במצות ע"כ. מבואר שאין בזה אלא משום זריזות מצוה לבד. ולא מצוה. ובירושלמי סוכה (פ"ג הל' י"א) הפליג בזה שאם הניחו על גבי קרקע שוב אסור לטלטלו. ועיין במג"א (ס"ס תרנ"א). וביו"ד (סימן רס"ו) בביאור הגר"א ס"ק ג' עי"ש. ועיין בתוס' סוכה (דף ל"ט). ד"ה עובר בסוף דבריהם. (ובדף מ"ה:) בתוס' ד"ה אחד עי"ש. וא"כ לא דמי כלל ללולב דהתם גבי לולב אין במה שנטלו שנית אלא משום חיבוב מצוה לבד. ומשו"ה אין מברכין עליו אלא על נטילתו הראשונה שאז יצא ידי מצותו. ולא על נטילתו של אח"כ שאין בזה אלא משום זריזות מצוה וחביבות מצוה בלבד. אבל הכא נהי שאינו מחויב לישא כפיו עוד היכא שנשא כפיו כבר פעם אחת. אבל אם נש"כ לפני ציבורא אחרינא אפילו בפעם שני כיון שהם לא יצאו עדיין ידי חובת נ"כ מקיים מצוה בזה שנושא כפיו אצלם. כמ"ש המהר"מ מינץ. ע"כ צריך לברך כמו אשה שמברכת על מצות עשה שהזמן גרמא כמ"ש. שוב מצאתי במאירי מגילה (דף כ"ז:) על הא דקאמר ר"א שמימיו לא נשא כפיו בלא ברכה. וז"ל ויש מפרשים אף שנשא כפיו פעם אחת כל שהיה מזדמן לו לישא כפיו פעם אחרת אף באותו יום חוזר ומברך. ואין זה נראה דמאי רבותא ודאי כך הוא הדין לברך כ"ז שנושא את כפיו עכ"ל. הרי שכתב בהדיא שצריך לברך. שוב ראיתי שכתב כן גם בס' הרי"ף על ע"י עי"ש - סיומא דהך פיסקא שאפילו היכא שנשא כפיו פעם אחד. מ"מ כשנושא כפי פעם שני לפני ציבורא אחרינא צריך לברך. כנ"ל:

יום ה' כ"ו תשרי תרנ"ד לפ"ק פה ביאלאסטאק.

השמטה

ובדברי התוס' דשבת שהובא לעיל בקונטרסי שכ' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל ע"כ. ותמהו המחברים מסוגיא דכתובות (דף כ"ד ע"ב). דמפורש בהדיא דאיכא עשה בזר העולה לדוכן כמו שמבואר לעיל. הנה מצאתי בספר האשכול. סוף הלכות ברכות כהנים. ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה. ישראל שנושא כפיו עובר בעשה. איכא מרבוותא אמרו עשה ממש דכתיב דבר אל אהרן וגו' כה תברכו. ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואיכא מאן דאמר מדרבנן. ומשום ברוכי דלא מצי מברך וה"ל ברכה לבטלה. והא דאמרינן באגדה אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה לא שהיה עולה ומברך ונושא כפיו. אלא היה עולה על הדוכן ועומד שם עכ"ל. פירוש דלדעת הני רבוותא דאמרי דאיכא בזר שנושא כפיו עשה דאורייתא. צ"ל דרבי יוסי לא היה נושא כפיו. אלא היה עולה על הדוכן ועומד שם. אבל לדעת האומרים שאינו אלא מדרבנן ומשום ברכה לבטלה. איכא למימר שרבי יוסי היה נושא כפיו ג"כ. אלא שלא היה מברך. בכדי שלא יהיה ברכה לבטלה. וא"כ י"ל שזו היא גם דעת הר"י בתוס' שבת הנ"ל. כדעת האיכא מ"ד שבס' האשכול. ומשו"ה כתב שאין בזר העולה לדוכן איסור אלא משום ברכה לבטלה. ולק"מ. ודו"ק:

סימן ב

שאלה

מעשה היה שבטלו את הקריאה בשתי שבתות זו אחר זו. וכאשר באו אח"כ בשבת השלישי לקרות בציבור. נשאלתי אם יקראו גם השתי סדרות הקודמות. או יקראו רק הסדר השלישי השייכה לאותו שבת והשתי סדרות הראשונות ידלגו. והוריתי שיקראו גם השתי סדרות הראשונות ולא ידלגו שום סדר וצוחו עלי בבי מדרשא. מדברי המג"א ובס' קל"ה). ולכן הנני לפרש בזה את טעמא דידי:

תשובה

באו"ח (סימן קל"ה סע' ב'). כתב הרמ"א שאם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בציבור. לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם הפרשה השייכה לאותו שבת א"ז ע"כ. וכתב המג"א וז"ל אבל אם היו ב' פרשיות מחוברין באותו שבת שבטלו אין קורין בשבת הבאה ג'. דלא מצינו לעולם שקורין ג'. ואין לומר יקראו ב' פרשיות לכל הפחות. דאין תקנה לחצאין כו'. תשו' מהר"מ מינץ (סימן פ"ה) עכ"ד. וכן פסק בס' שער אפרים להגאון רא"ז מרגליות על הלכות קריאת התורה (שער ז' סימן ט') עי"ש:

והנה מ"ש המג"א שהיכא שהפסיקו שני סדרות אין משלימין משום דלעולם לא אשכחן שיקראו ג'. הוא טעם קלוש מאד. דזה דלא אשכחן שיקראו שלשה הוא משום דלא איצטריך דבכדי לסיים התורה פעם אחת בשנה סגי בשנים מחוברים. אבל היכא שהפסיקו שני סדרות מדוע ידלגו ולא ישלימו השני סדרות שבטלו. ואי משום דא"כ יצטרכו לקרות עתה שלשה סדרות בפעם אחת מה איכפת לן בזה. כיון דאי אפשר בלא"ה. ומשום טרחא דציבורא לא חיישינן בזה כמ"ש הראשונים ז"ל וראיתי בביאור הגר"א שם ס"ק ג'. אמ"ש הרמ"א שאם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בציבור כו'. שכ' וז"ל כמ"ש בתפילה טעה ולא התפלל כו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לחלק בין היכא שלא הפסיקו אלא שבת אחד רק שהיו שני סדרות מחוברין באותו שבת. לבין היכא שהפסיקו שני שבתות. דהיכא שלא בטלו אלא שבת אחד. רק שהיו בו ב' פרשיות מחוברין אז משלימין שפיר השני סדרות של השבת העבר. וקורין בשבת הבא ג' סדרות ביחד. משום דהשני סדרות של השבת העבר כחד חשיבי כיון דתרווייהו היו חובת השבת העבר. ומשלימין אותן שפיר בשבת הבא. אבל היכא שהפסיק שני שבתות אז אין משלימין אלא הסדר של השבת העבר. אבל הסדר של השבת הראשון מדלגין. כמו בתפילה דאם טעה ולא התפלל ערבית דמתפלל שחרית שתים. אבל אם לא התפלל גם שחרית אז מתפלל במנחה רק תפילת תשלומין לשחרית בלבד. אבל לא לתפילת ערבית. משום דלעולם לא מהני תשלומין רק בהתפילה הסמוכה לה. כמבואר באו"ח (סימן ק"ח סע' ד'). וה"נ אין משלימין אלא בהשבת הסמוך בלבד. ומשו"ה אין קורין רק הסדר של השבת העבר. אבל הסדר של השבת הראשון. כיון שכבר הפסיק בה עוד שבת אחד. שוב לא מהני בה תשלומין כלל:

אמנם בכדי לעמוד על עקרן של דברים אלו ראיתי לעיין בזה בתשו' מהר"מ מינץ אשר ממנו יתד ממנו פינה ליסוד הלכה זו. וז"ל שם. והנה אמינא שמ"מ אין שייך לקרות בשבת הבא ג' סדרות כו'. כי דין זה לא מצינו כי אם בא"ז ומייתי לה באגודה פרק הקורא. וז"ל באו"ז אם בטלו בשבת התמיד ולא קראו הפרשה אז יקראו בשבת הבא שני פרשיות עכ"ל. הנה לא כתב אלא אם ביטל בשבת אחד התמיד אז יקראו בשבת הבא שני סדרות. אבל לא כתב אם ביטל ג' או ד' שבתות יקראו כל אותן סדרות בשבת אחד כו'. לכן נ"ל שדוקא שני סדרות יקראו יחד אם נתבטל קריאת שבת אחד כיון דבלא"ה מצינו לפעמים שקורין ב' סדרות בשבת אחד. אבל אם נתבטל ב' שבתות אין קורין בשבת הבא ג' סדרות. דלא מצינו בשום דוכתא שקורין ג' סדרות בחד שבת. א"כ הכא בעובדא דידן אם באת לקרות מה שלא נקרא בשבת העבר היה צריך לקרות ג' סדרות ויקהל פקודי שהיו מחוברים בשבת העבר. עם סדר ויקרא השייכה לשבת זה. וזה לא מצינו ואין בזה שום דיעה ולא תקנה לקרות בשבת הבא ג' סדרות. וכן משמע לשונו. שכ' בזה"ל יקראו בשבת הבא ב' פרשיות עכ"ל. וקשה הא לפעמים נמצאו ג' פרשיות כשהיו שתי סדרות דבוקות בשבת שעבר. והכי ה"ל למימר יקראו בשבת הבא כל הסדרות שראוי לקרות בשבת שעבר עם הסדר של שבת. ובכה"ג היה משמע בין שהיה בשבת שעבר חד סדרה בין שהיה ב' סדרות. אע"כ לכך קאמר דוקא ב' פרשיות. ולא כשיהיו ג' סדרות. שאז אין לו תשלום כו' עכ"ד:

מבואר שהמהר"מ מינץ למד חידוש דין זה מדקדוק דברי הא"ז שהובא בקצרה בספר האגודה. ועל יסוד זה בנה דיק ושפך סוללה שדוקא היכא שבטלו רק פרשה אחת אז משלימין וקורין בשבת הבא שני סדרות. אבל היכא שהפסיקו שני סדרות אז אין משלימין בשבת הבא. אלא מפסיקין וקורין רק הסדר של יום השייכה לאותו שבת ולא יותר:

אמנם כאשר זכינו עתה לאורו של הא"ז הגדול נראה הדבר להיפך להמעיין בדבריו. שכתב (בח"ב אות מ"ה) מעשה היה בקלוניא באחד שקיבל בשבת הראוי לקרות פ' אמור ועיכב התפילה וקריאת התורה כל היום. וכשהגיע שבת הבא ציוה ר"א בר' שמשון ז"ל. להתחיל בפ' אמור אל הכהנים ולקרותה וגם פרשה בהר סיני הראוי להקראות באותה שבת. ושלא לדלג פרשה אחת מן התורה. לפי כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה. כדי להשמיע לעם מצות וחוקים. ואין לך לומר כיון שעבר זמן קריאתה הלכה לה אותה פרשה. לפי כי אין קבע לפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו וזו בשבת זו. אלא כי כן נסדרו הפרשיות. וראיה לדבר שאם אירע יום טוב בשבת ודוחין הפרשיות של שבת מפני פרשה של יו"ט הלא מיד בשבת הסמוכה ליו"ט חוזר למקום שפסק. ולא אמרינן הואיל ונדחית תדחה. ותו דאפילו תימא יש קבע בשבתות בקריאת הפרשיות. אפ"ה אין לנו לבטל ולדחות לאותה הפרשה שלא נקראת בשבתה אלא לשבת הבא חוזרין וקוראין אותה. דתניא בפרק החליל בראשון מהו אומר הבו לה' בני אלים כו'. בשני מהו אומר ולרשע אמר כו'. בשלישי מהו אומר כו'. אם חלה שבת להיות באחד מהם שיר של ימוטו ידחו. פירוש אם חלה שבת להיות באחד מהם ידחו שיר המועד מפני שיר של שבת והשיר של ימוטו ידחו שהוא השיר האחרון. מפני כי באחד בשבת יאמר השיר שהיה ראוי לומר אתמול בשבת. ולא יאמרו השיר של אחד בשבת עד יום ב'. נמצא האחרון דחוי. אלמא דאין מדלגין סדר השיר וכ"ש סדר הפרשיות שהיא תורת יוצרנו חוקים ומשפטים שאין לדלג. וכ"ת אי מהתם דון מינה ומינה. דמה התם שיר האחרון נדחה אף כאן הפרשה האחרונה תדחה. לא היא דגבי שיר כיון דאין מדלגין אי אפשר בענין אחר. אבל הכא בסדר פרשיות התורה. אשר להשלים התורה אנו באין בכל שנה. אם יותר לנו פרשה בין מחמת שנה פשוטה כו'. יקראנה בשבת אחר ולא ידלגנה אלא יקראו שתי פרשיות כאחת ויתקנו בזה אשר חסרו. שאם ידלגו הרי חסרו קריאתה על מגן. ואין לומר שאין לקרות משום טורח הציבור. זה ליתא דלא חיישינן בזה לטורח ציבור דהא אמרינן במס' סופרים שאפילו בעבור פסוק אחד חוזר וקורא כל הפרשה כו' עכ"ל הרי שכתב בהדיא והוכיח בראיות ברורות שאין לדלג שום פרשה. דאין קבע לפרשיות. רק שנסדרו כן בכדי להשלים התורה בכל שנה. כדי להשמיע לעם מצות וחוקים. ולכן אפילו היכא שהיו שני סדרות מחוברים באותו שבת שבטלו. או אפילו בטלו כמה שבתות נמי צריך לקרותם בשבת זה עם הסדר השייך לאותו שבת. והמהר"מ מינץ לא ראה גוף דברי האו"ז. כי הספר הזה לא נתפשט בימיו. רק מה שהובא ממנו בקצרה בספר האגודה לכן כתב מה שכתב ודקדק מה שדקדק. אבל אלו היה רואה עיקר דברי האו"ז כמו שהוא לפנינו בודאי היה חוזר בו. שוב ראיתי בס' א"ר שחלק על המהר"מ מדברי הגליון מרדכי בריש ברכות שכ' אשר מימות משה רבינו נתקנה לקרות בפרשיות להשמיע לרבים ע"כ. משמע דאין חילוק כלל ואין לדלג שום פרשה אפילו היכא שהיו דבוקות או אפילו היכא שבטלו כמה שבתות עכ"ל. ובאמת מבואר כן גם באו"ז גופה כמ"ש. ומזה תראה שאין להורות מתוך הקיצורים. כי גם רבותינו גדולי האחרונים ז"ל שגו בזה. - סיומא דהך פסקא דלעולם משלימין וקורין בשבת הבא מה שבטלו בשבתות העברו כל כמה דאפשר:

סימן ג

שאלה

ע"ד הקריאה בר"ח. הנה בשו"ע או"ה (סימן תכ"ג) כתב המחבר שהכהן קורא שלשה פסוקים שהם וידבר. צו. ואמרת. והלוי חוזר וקורא ואמרת. ואת הכבש האחד. ועשירית האיפה. והשלישי קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. והרביעי קורא ובראשי חדשיכם עד סוף ע"כ. והגר"א ז"ל פסק ע"פ המסכת סופרים שיש לנהוג. אשר הכהן יקרא וידבר. צו. ואמרת. והלוי יקרא את הכבש האחד. ועשירית האיפה. עולת תמיד. ונסכו ואת הכבש. והשלישי חוזר למעלה וקורא עולת תמיד. ונסכו. ואת הכבש. וביום השבת. עולת שבת. והרביעי קורא ובראשי חדשיכם עד לבסוף עי"ש בביאור הגר"א. ונצרך לברר אם ראוי לשנות הקריאה ע"פ סדר הגר"א ז"ל או לא:

תשובה

גרסינן במגילה (דף כ"א ע"ב) בעי מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי דהויין תמניא פסוקי. היכא נעביד. נקרי תרי ג' ג' פסוקין. פשו להו תרי. ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין. נקרי ארבעה ארבעה פשו להו שבעה. וביום השבת הויין תרי פסוקים. ובראשי חדשיכם הויין חמשה. היכא נעביד. נקרי תרי מהא וחד מהנך. אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. לקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו להו חרי. אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. ותני עלה בראשית בשנים. יהי רקיע באחד. והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו. אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. ואיתמר עלה רב אמר דולג. ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג מ"ט לא אמר פוסק. קסבר כל פסוק' דלא פסקא משה אנן לא פסקינן ליה כו'. ושמואל דאמר פוסק מ"ט לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין כו'. שלח לי' רבה בריה דרבא לרב יוסף הילכתא מאי. שלח לו הילכתא דולג. ואמצעי דולגן. ופירש"י הילכתא מאי בשל מעמדות עכ"ל. אבל הרי"ף והגאונים מפרשים דקאי אר"ח והלוי דולגן. משום דעל מעמדות לא הוי פסיק הש"ס הילכתא. דהוי הילכתא למשיחא. והרמב"ן ז"ל תמה על הגאונים שפירשו דאפרשה ר"ח קאי והלוי דולגן. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת. שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה אומר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים. ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר ל"ל למימר דולג. יקראו השנים הראשונים בפרשה צו. והשלישי יקרא פ' וביום השבת שהיא שני פסוקים ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דמאי איכא משום דמתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. והא ההיא אינו אלא משום הנכנסין דיאמרו שהראשון לא קרא אלא פסוק אחד. וכיון דאפילו בדילוג אכתי איכא לההוא חששה גופה למה ידלוג יקרא כדרכו ולא ניחוש לנכנסין כיון דלא אפשר. לפיכך פירש הוא ז"ל דפלוגתא דרב ושמואל קאי אמעמדות. דהתם ליכא אלא תמניא פסוקי ולא אפשר אלא בדילוג. אבל בר"ח קורא כדרכו. ונראה שזה הוא גם דעת רש"י ז"ל. ומשו"ה פירש דהא דאמרינן הילכתא מאי קאי על מעמדות. דהתם לא אפשר אלא בדלוג. אבל בר"ח קורא כדרכו. ומה שהקשו הראשונים דאמאי פסק הילכתא אמעמדות הא הוי הילכתא למשיחא. כבר תירצו זאת הרמב"ן והגר"א ז"ל ע"ש:

והנה בהא דאמרינן התם ואמצעי דולגן. כתב רש"י ז"ל. וז"ל שאם לא ידלוג הוא יהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה עכ"ל. והגאון רעק"א ז"ל בס' דו"ח תמה על דברי רש"י ז"ל. דהא אם לא ידלוג הוא. והשלישי ידלוג. יתחיל מתחילת פסוק ויהי רקיע. ואיך כתב רש"י ז"ל דיהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואני תמה על תמיהתו דהדבר ברור שזה שכתב רש"י ז"ל שאם לא ידלוג הוא יהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. כוונתו על השני ולא על השלישי והיינו שאם נימא אשר לא ידלוג השני הלא יהיה קורא שני פסוקים הנותרים מפרשה בראשית ופסוק אחד מפרשה ויהי רקיע. ונמצא שיתחיל זה השני בפרשה יהי רקיע פחות משלשה פסוקים וזה ברור. והב"ח הגיה בדברי רש"י יהיה צריך לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכוונתו ג"כ כמ"ש שיהיה השני משייר בפרשה יהי רקיע פחות משלשה פסוקים. והכל אחד:

עוד הקשה שם על דברי רש"י ז"ל. דהלא גם עתה דאמצעי דולג מתחיל הוא בפרשה פחות משלשה פסוקים. ובתשו' ח"ס חלק או"ח (סימן ק"א) תירץ ע"פ מ"ש הר"ן דאע"ג דחדא חששא היא בין בדילוג בין במתחילין או משיירין. מ"מ ניחא להו לחכמים בדילוג יותר. משום דאם לא ידלוג האמצעי אלא יקרא שני פסוקים מפרשה בראשית ופסוק אחד מפ' יהי רקיע. יש לחוש גם לאותן שיהיו שם בביה"כ מתחילה ועד סוף שיהיו סבורים שמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ויבואו לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם. ואיכא משום הנכנסין. אבל כשידלוג האמצעי ליכא למיחש שהעומדים שם יהיו סבורים שמותר לדלוג בעלמא ויבואו לעשות כן בפסוק שלישי שבפרשה ואיכא משום הנכנסין. זה לא חיישינן משום שאין הדילוג מצוי ולמה יבואו לדלוג. אדרבה מי שהוא בביהכ"נ מתחילה ועד סוף שואל למה הוא דולג כיון דאיכא פסוקי טובא. ומפרשי ליה לפי שאין מתחילין ואין משיירין בפרשה עושין כן ומתוך כך לא יבאו לדלוג בעלמא. עי"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד אין זה נכון. משום דרש"י ז"ל לא שמיע ליה סברא זו של הר"ן ז"ל. מדלא פירש דהא דפסק הש"ס דאמצעי דולגן קאי על ר"ח. דהא עדיף טפי למימר דקאי על ר"ח דהוי נ"מ בזה"ז מלומר דקאי על מעמדות דהא רק הילכתא למשיחא. כיון דגם גבי ר"ח עדיף טפי שידלוג האמצעי משיקראו כדרכן. והשלישי יקרא פרשה וביום השבת ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. כמ"ש הר"ן שאלו היו קורין כדרכן לא לנכנסין ויוצאין בלבד איכא למיחש. אלא אפילו לאותן שיהיו שם מתחלה ועד סוף יש לחוש שיהו סבורין שמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ויבא לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם ויהיה משום הנכנסין. כמבואר לעיל. ואין לומר משום דלשון אמצעי משמע ליה לרש"י ז"ל דקאי על מעמדות. דאי על ר"ח היה צריך לומר שני. אבל לענין דינא מודה רש"י ז"ל דגם בר"ח צריך לדלוג משום דדילוג עדיף משיקראו כדרכן. כסברת הר"ן. דא"כ היה לו לרש"י ז"ל לציין זה שכתב דקאי על מעמדות. על תיבת אמצעי אשר מזה הוא כל ההכרח שלו דקאי על מעמדות ולא על ר"ח. ומדציין כן על תיבת והלכתא. משמע דס"ל דבשל ר"ח אינו מדלג כלל אלא קוראין כדרכן כיון דלא חיישינן לנכנסין משום דלא אפשר כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ומוכרח דלרש"י ז"ל סברא זו של הר"ן לא שמיע ליה:

ובעיקר קושיתו נראה לי דעדיף טפי שיהיה האמצעי דולג. משום דאם לא ידלוג האמצעי. יהיה מחויב לקרות שני פסוקים האחרונים מפרשה בראשית ופסוק אחד מתחילת פרשה יהי רקיע. ויהיה כאן חששות טובא היינו חששא דנכנסין לאחר שיתחיל בפרשה יהי רקיע שיסברו אשר משם התחיל לקרות. וכאשר יראו שיפסיק קריאתו אחר אותו פסוק יסברו שלא קראו אלא פסוק אחד. וחששא דיוצאין אחר שהתחיל השני לקרות השני פסוקים האחרונים שבפרשה בראשית. שיסברו שלא יקרא אלא עד סוף הפרשה שהם שני פסוקים. דמה"ט כתב האגודה (הובא במ"א סימן קל"ח ס"ק א') דאם טעה וסיים שני פסוקים לפני הפרשה יתחיל אח"כ פסוק למפרע. משום דחיישינן לאותן שיצאו לאחר שיתחיל השני פסוקים האחרונים ויחשבו שלא קרא אלא עד סוף הפרשה. ואפילו לפמ"ש המ"א שם דלא חיישינן ליוצאין באמצע הקריאה שיאמרו שלא קרא אלא שני פסוקים. משום דאסור לצאת באמצע הקריאה אלא בין גברא לגברא. מ"מ אכתי איכא חששא דיוצאין בין גברא לגברא שיסברו אשר השלישי שיקרא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים. וא"כ איכא למיחש בזה בין משום הנכנסין בשעה שיתחיל בפרשה יהי רקיע בין משום היוצאין בין גברא לגברא אחר שיגמור קריאתו, אבל אם נימא שהאמצעי יהיה דולג ליכא כאן רק חדא חששא של הנכנסין בתחילת קריאת השני שיסברו אשר הכהן, שקרא לפניו לא קרא אלא שני פסוקים. ואע"ג דאכתי איכא חששא דיוצאין אחר שגמר הראשון שיסברו שהשני לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים עד הפרשה. דבר זה בלתי אפשר לתקן למאי דקי"ל כמ"ד דולג. דבין אם ידלוג, האמצעי בין אם ידלג השלישי ישאר הך חששא דיוצאין לגבי הראשון. ואנן שקלינן וטרינן רק בהיתרון שיש בהדילוג של האמצעי על הדילוג של השלישי. ובזה יפה כחו של האמצעי שפיר שבדילוגו אין כאן רק חששא דהנכנסין לבד. וע"י הדילוג של השלישי יש לחוש בין להנכסין בין להיוצאין כמ"ש. וא"ת א"כ אמאי לא פירש"י בהא דאמרינן הילכתא אמצעי דולג דקאי אפרשה ר"ח כמ"ש הגאונים. והא דלא אמרינן שיקראו כסדר. והשלישי יקראו פרשה וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. משום דאם ידלוג השני ליכא למיחש אלא לאותן נכנסים שבתחילת קריאת השני שיסברו אשר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים. ואלו היו קורין כדרכן ויקרא השלישי פרשה וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. איכא למיחש לתרי גווני נכנסין. דהיינו חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות אותו פסוק של ובראשי חדשיכם שיסברו אשר משם התחיל לקרות. וכאשר יראו שיפסיק קריאתו אחר אותו פסוק יחשבו שלא קרא אלא פסוק אחד. ועוד איכא למיחש לנכנסין בתחילת קריאת הרביעי. דכד חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד. הילכך דולג עדיף. וכמ"ש הרשב"א לישב בזה דברי הגאונים. דהא השתא דאמרת דקאי על מעמדות נמי צ"ל כן דהא דעדיף דילוג האמצעי משל האחרון. הוא משום דאם נימא שידלוג האחרון. איכא למיחש משום הנכנסין בשעה שיתחיל השני בפרשה יהי רקיע שיסברו אשר משם התחיל הקריאה ולא קרא אלא פסוק אחד. ומשום היוצאין. ואם ידלוג האמצעי ליכא רק חדא חששא. מאותן שיכנסו בתחילת קריאת השני כמ"ש. ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דבשלמא אי נימא דקאי אמעמדות אית לן למימר שפיר שידלג האמצעי. משום דכיון דע"כ צריכין לדילוג או האמצעי או האחרון. עדיף טפי שידלוג האמצעי דליכא גביה רק חדא חששא דנכנסין. משידלוג האחרון דאיכא גביה משום הנכנסין ומשום היוצאין כמ"ש. אבל אם נימא דקאי על ר"ח טוב יותר שיקראו כסדר בלא דילוג משידלוג האמצעי. משום דאע"ג דע"י דילוג לא יהיה רק חדא חששא דנכנסין. ובלא דילוג יהיה תרתי כמ"ש. מ"מ זה שיקראו כסדר בלא דילוג כלל עדיף טפי משיקראו ע"י דילוג. כמ"ש המ"א (בסימן קל"ח ס"ק א'). משא"כ במעמדות כיון דבע"כ צריכים לדלוג. כל כמה דיכולים למעט בחששות דנכנסין ויוצאין טפי עדיף. ומשו"ה אית לן למימר שידלוג האמצעי דלא יהיה בדילוגו רק חדא חששא. משידלוג האחרון שיש בדילוגו תרתי חששות. בין מהנכנסין ובין משום היוצאין כמ"ש:

עוד הקשה דה"ל לרש"י ז"ל למימר דאם יהיה השלישי דולג נמצא שהראשון שייר שני פסוקים. וגם השני שקורא שני פסוקים מבראשית. ואחד מיהי רקיע. שייר ג"כ שני פסוקים. ע"כ טוב יותר שיהיה האמצעי דולג ויש בראשון לבד משום אין משיירין. ועל השני אין מתחילין. דעדיף טפי מלעבור שני פעמים על אין משיירין. והח"ס שם דחק הרבה בזה עי"ש. ולפענ"ד לק"מ. דהא מה שישייר הראשון שני פסוקים סמוך לפרשה הוא דבר אשר בלתי אפשר לתקן דזה מוכרח בין אם נימא שידלוג האמצעי או האחרון. ואין אנו דנין על זה כלל. אלא על הדילוג של האמצעי והאחרון מי מהם ידלוג. ואם נימא שידלג השלישי. והשני יקרא שני פסוקים מבראשית ופסוק אחד מפרשה יהי רקיע. יהיה אצל השני אין משיירין. ואיכא משום היוצאין. ואם נימא שהשני ידלוג יהיה אצלו משום אין מתחילין. ואיכא משום הנכנסין. ומה לי חששא דיוצאין מה לי חששא דנכנסין. הא כמו דאיכא צד סברא דלא איכפת לן באין מתחילין משום דשיולי שיילי. כן איכא סברא למימר דלא איכפת לן באין משיירין. משום דלא מנחי ס"ת ונפקי. אלא דאנן לא ס"ל הני סברות ופסקינן דכשם שאין מתחילין כך אין משיירין. וא"כ מה לי אם ידלוג האחרון ויהיה אצל השני משום אין משיירין. מה לי אם ידלוג האמצעי ויהיה אצלו משום היוצאין ואע"פ שכ' הרשב"א דהך חששא דאין משיירין היא חששא אלימתא יותר מהך דאין מתחילין. משום דמקצת הנכנסין שיולי שיילי. כמו שיובא לקמן. מ"מ איכא למימר שפיר דרש"י ז"ל לא ס"ל לדברי הרשב"א בזה. וס"ל לרש"י ז"ל דהני חששות דנכנסים ויוצאין שוין הם. משום דכמו דאיכא למימר בנכנסין דשיולי שיילי. כן איכא למימר דיוצאין לא שכיחי. דמנחי ס"ת ונפקי. ודא ודא אחת היא. ועוד דאית לן למימר שעדיף טפי שידלג האחרון לפי שאין ראוי לדלוג אלא בשעת הצורך. כמ"ש הר"ן. משו"ה פירש רש"י דעדיף שידלג האמצעי. משום שאם לא ידלג הוא אלא האחרון יהיה האמצעי צריך להתחיל בפרשה יהי רקיע ולשייר שם פחות משלשה פסוקים. ואיכא חששות טובא משום הנכנסין בשעה שיתחיל בפרשה יהי רקיע שיסברו שמשם התחיל הקריאה ולא קרא אלא פסוק אחד. ומשום היוצאין אחר שגמר האמצעי קריאתו שיחשבו אשר השלישי יתחיל הקריאה משם ולא יקרא אלא שני פסוקים עד סוף הפרשה כמ"ש. משא"כ אם ידלוג האמצעי דליכא רק חששא דנכנסין לבד. וזה ברור בהא נחתינן ובהא סלקינן שדעת רש"י ז"ל כהרמב"ן ז"ל. דהא דפסקינן דאמצעי דולג קאי על מעמדות. וצ"ל דהא דשביק הש"ס לר"ח דהוה נ"מ בזה"ז. ופסק הילכתא על מעמדות דהוי הילכתא למשיחא. משום דקאי על עיקר פלוגתא דרב ושמואל דפליגי במעמדות. ופסק דהילכתא בזה כמ"ד דולג. ומיושב מה שנתקשה בזה הח"ס שם:

והנה בתשו' ח"ס ח' או"ח (סימן ק"א) תמה על הרמב"ן ז"ל שכתב דהילכתא אמצעי דולג קאי על מעמדות. אבל בר"ח קורין כסדר. שנים הראשונים מפרשה צו. והשלישי קורא וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דא"כ מאי קאמר זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי. והלא איננו כיוצא בה דבמעמדות דולג. ובר"ח קורא כסדר ומתחיל פחות משלשה פסוקים. ולק"מ דשפיר קאמר כיוצא בה שמעתי. משום דלמ"ד פוסק אבל לא דולג. דחייש לנכנסין ויוצאין. גם הכא גבי ר"ח פוסק לדידיה דחיישינן לנכנסין. ולאידך מ"ד דסובר דולג עדיף מפוסק. ולא חייש לנכנסין ויוצאין. כיון דלא אפשר. ה"נ גבי ר"ח קורא כדרכו ומתחיל בפרשה ובראשי חדשיכם פסוק אחד. ולא חיישינן לנכנסין כיון דלא אפשר. ושפיר תלוי הקריאה של ר"ח בהך פלוגתא דסדר הקריאה של מעמדות. ואע"ג דלמ"ד דולג לא דמי לגמרי למעמדות. דהתם דולג והכא קורא כדרכו. זה אינו כלום. משום דמ"מ הא נלמד שפיר מהתם להכא לענין זה דכמו דהתם דולג ולא פוסק ולא חיישינן לנכנסין מאחר דאי אפשר בלא"ה. כן ה"נ גבי ר"ח לא חיישינן לנכנסין כיון דלא אפשר. וקוראין כדרכן השנים הראשונים מפרשה צו. והשלישי פרשה וביום השבת. ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. ולא איכפת לן על מה שמתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואיכא משום הנכנסין. אלא שבמעמדות מוכרחים לדלוג. משום דבלא דילוג אין כאן רק שמונה פסוקים. אבל מ"מ דא ודא אחת היא. וקורא כדרכו דר"ח ודולג דמעמדות. חדא חששא היא משום הנכנסין. וכמו דלא חייש התם. כן לא חיישינן הכא גבי ר"ח לדידיה. ושפיר קאמר כיוצא בה שמענו. כי מהתם נלמד הכא. והך פלוגתא דהתם שייכא הכא. והא בהא תליא. וזה ברור:

עוד הקשה שם על הרמב"ן ז"ל. דאמאי צריך למימר ואמצעי דולג. הלא בהדיא שנינו בראשית בשנים. ויהי רקיע באחד. ואי ס"ד האחרון דולג והשני קורא שני פסוקים מבראשית ואחד מויהי רקיע. א"כ גם יהי רקיע בשנים. אלא ע"כ דאמצעי דולג. ולמה צ"ל אמצעי דולג. אלא ודאי אר"ח קאי. וזו קושיא עצומה על הרמב"ן עכ"ד. ולפי ענ"ד נראה לישב משום דאיכא למימר דאין קפידא שהאמצעי דוקא יהיה דולג. אלא איזה מהן שירצה יכול לדלוג. או האמצעי או האחרון. א"כ קתני שפיר בראשית בשנים יהי רקיע באחד. היינו דבראשית הוה לעולם בשנים. דשנים דוקא מחויבים לקרות אותה פרשה ולא אחד. אבל פרשה יהי רקיע אינם מחויבים לקרותה בשנים דוקא. אלא גם אחד יכול לקרותה. וזהו היכא שמדלג האמצעי. אבל מ"מ גם האחרון יכול לדלוג אם ירצה. ועוד דגם היכא שמדלג האחרון נמי שפיר קתני יהי רקיע באחד. היינו שאחד מן הקרואים מחויב לקרות כל הפרשה. בין אם ידלוג האמצעי. בין היכא שמדלג האחרון. מ"מ האחרון מחויב לקרות כל הפרשה של יהי רקיע מתחילתה ועד סופה. אבל בראשית בשנים. שמחלקים הפרשה בין שני הקרואים. וקוראין זה חצי פרשה וזה חצי פרשה. ואין אחד מהן קורא כל הפרשה כולה. אבל לענין דילוג לא קמיירי. וכל איזה מהן שירצה יכול לדלג. דזה דקתני בראשית בשנים. יהי רקיע באחד. לא מיירי אלא בעיקר דין הקריאה ולא במה שמדלגין האחד על מה שקרא חברו. וה"א דלענין דילוג כל מי שירצה יכול לדלג. האמצעי או האחרון. ואין קפידא בזה כלל. משו"ה פסק הילכתא דאמצעי דוקא דולג ולא האחרון. ודו"ק:

ועתה נבא לבאר את סדר הקריאה שכתב הגר"א ז"ל ע"פ המסכת סופרים. דע שהמסכת סופרים אשר לפנינו היא משובשת הרבה. ומ"ש הגר"א ז"ל הוא ע"פ גרסתו בהמסכת סופרים. והח"ס הטיח דברים כלפי גרסתו של הגר"א ז"ל בזה. ובמחכ"ת ה"ר הנה מלבד מה שנודע אשר גרסותיו של הגר"א ז"ל בכל מקום. המה מכוונים לאמתה של תורה. אשר עליהן אין להוסיף. ומהן אין לגרוע. נראה אשר גרסתו של הגר"א ז"ל במקום הזה היא הגרסא המובחרת. ובכדי לברר גרסתו של הגר"א ז"ל בזה. הנני להביא את כל הגרסאות והפירושים שיש כאן בהמסכת סופרים לרבותינו הראשונים ז"ל. אשר מזה יתבאר שגרסתו של רבינו הגדול הגר"א היא עולה על כולם. והאמת שבגרסתו הוא עד לעצמו. בהמס' סופרים אשר לפנינו בסוף הלכה ט'. הגרסא כך. הראשון קורא וידבר. צו. ואמרת. והשני קורא את הכבש האחד. ועשירית האיפה. עולת. והשלישי חוזר למעלה וקורא עולת ונסכו. ואת הכבש. מפני שאמרו אין קורין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכן הוא גרסת האגודה בזה. לפי מה שהובא בתשו' ח"ס שם. ולפי גרסא זו צ"ל שלדעת הי"א אין תקנה זו שכתוב במס' סופרים תקנה כלל. דהא אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ולא הזכיר המסכת סופרים תקנה לדעתם. וכ"כ הח"ס שם. והוסיף עוד דס"ל להמס' סופרים דאין הלכה כי"א דס"ל אין משיירין. אלא משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. והדברים תמוהים דאיך נימא אשר ס"ל להמס' סופרים דמשיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים היפך ממה שמבואר בירושלמי מגילה (פרק ד' הל"ה). וכן פסק הילכתא בתלמודא דידן. דאין משיירין ועוד דמ"מ היה לו להמסכת סופרים לפרש תקנה גם אליבא די"א איך לעשות לפי דעתם. והרמב"ן גריס בהמס' סופרים אחר מ"ש שם וי"א אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. ההוא בפרשה גדולה. ופירוש שלדעת הי"א שאין משיירין. זהו רק בפרשה גדולה שיש ריוח להזהר בדבר ולהשמר מטעותן של הנכנסין והיוצאין. אבל הכא כיון דלא אפשר משייר שני פסוקים מפרשה ראשונה. וגם זה דחוק דמלשון המס' סופרים משמע דהא דקאמר וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים הוא טעם על סדר הקריאה דקתני מעיקרא. דמשו"ה מוכרחים לעשות כפי זה הסדר ולא באופן אחר. משום די"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. כמו הא דקאמר התם מעיקרא מפני שאמרו אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. שהוא טעם על זה דקאמר מעיקרא שהשלישי מדלג פסוק אחד ולא סגי ליה בהשני פסוקים האחרונים ששייר הראשון. ולפי דברי הרמב"ן הך וי"א אין משיירין. דקתני התם. אינו טעם על הא דמעיקרא. כמו הך דמפני שאמרו אין קורין. אלא קושיא על מה שאמר מקודם. דלפי דעת הי"א לא ניחא זה הסדר דקתני שהשלישי ישייר שני פסוקים. משום דאין משיירין. ובהלכה יו"ד שם. הדברים משובשים הרבה מאד. אשר בלתי אפשר כלל לעמוד עליהן. ובסוף הלכה שם כתוב בזה הלשון. ומכיון שהוא קורא ונסכו. ואת הכבש וביום השבת ועולת שבת. נמצא שלישי שהוא קורא ד' פסוקים. ואחד קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשיכם כל הפסוקים ע"כ. וזה תמוה וסותר למה שנאמר למעלה. והרמב"ן ז"ל גריס בהלכה יו"ד כן. בד"א בשיטה של פסיקה. אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנו ג' פסוקים. וכאן שלישי שהוא קורא ד' פסוקים. והרביעי קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשים כל הפסוקים. ע"כ. וגם גרסא זו בלתי מובנת כלל, והרמב"ן ז"ל דחק בזה טובא דפליגי הת"ק והי"א בסדר הקריאה שלדעת הת"ק השלישי דולג פסוק אחד וקורא עולת ונסכו והת הכבש. והרביעי קורא וביום השבת ובראשי חדשיכם עד סוף. והטעם למנהג זה כדי שיהיה הרביעי שהוא בא בשביל ר"ח קורא כל המוספים. והראשונים קורין התמיד. ולא רצי לערוב ולקרות קרבן תמיד עם המוספין. ולדעת הי"א השלישי אינו מדלג. אלא קורא שנים מפרשה ראשונה ועוד פרשה שניה. וכל מה שנאמר כאן בהלכה יו"ד הוא לפי דעת הי"א עי"ש. והדברים הם בתכלית הדוחק. גם הלשון בהמסכת סופרים אינו מכוון כלל. והרמב"ן בעצמו הרגיש בזה וכתב אשר המ"ס היא משובשת מטעותן של הסופרים. מפני שלא הורגלו בה החכמים ותלמידיהם עי"ש:

אמנם לפי דעת הגר"א ז"ל וגרסתו. דברי המס' סופרים מאירים. ונדרשים כמין חומר. דמקודם בהלכה ט'. קאמר המסכת סופרים שהראשון קורא שלשה פסוקים. והשני קורא חמשה פסוקים עד סוף הפרשה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים מפרשה ראשונה. ועוד וביום השבת עד ובראשי חדשיכם. משום דאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש דמשו"ה מוכרח השלישי לדלג ולא ה ליה בהשני פסוקים האחרונים שנשתייר בהפרשה ראשונה אחרי שיקראו הראשון והשני לשלשה פסוקים. לכל אחד. משום דאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. וגם משו"ה מוכרח השני לקרות כל הפרשה והשלישי יחזור ויקרא השלשה פסוקים האחרונים. ולא אמרינן שלא יקרא השני אלא שלשה פסוקים. והשלישי יקרא השני פסוקים האחרונים ופרשה וביום השבת. משום די"א שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ועבור כן מחויב השני לקרות עד סוף הפרשה והשלישי יחזור ויקרא שלשה פסוקים מפרשה זו. ועוד פרשה וביום השבת כדקאמר מעיקרא. ובזה אין שום חשש כלל ומהני אליבא דכ"ע. ואח"כ בהלכה יו"ד קאמר (לפי גרסת הגר"א ז"ל) קרא שני פסוקים והתחיל באחרת אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה שלשה פסוקים. ומכיון שהוא קורא עולת תמיד. ונסכו. ואת הכבש וביום השבת. ועולת שבת. נמצא שהשלישי הוא קורא חמשה פסוקים. ואחד קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשיכם כל הפסוקים. ע"כ. ופירוש דאיידי דקאמר בהלכה ט' בסופו שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. קאמר בתחילת הלכה יו"ד שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ומשו"ה אם קרא שני פסוקים והתחיל באחרת אינו יכול לפסוק טרם שקרא שם שלשה פסוקים. ואח"כ חוזר המס' סופרים לסדר הקריאה של ראש חודש וקאמר שכיון שהשלישי דולג שלשה פסוקים מפרשה ראשונה. וקורא עוד וביום השבת. עולת שבת. נמצא שגם הוא קורא חמשה פסוקים. והרביעי קורא בשל ראש חודש. דהיינו ובראשי חדשיכם עד סוף הפרשה. הארכתי קצת בזה והבאתי את כל הגרסות והפירושים של הראשונים ז"ל. אשר מזה נתבאר שפירושו של הגר"א ז"ל וגרסתו היא מובחרת. וכשמש בצהרים מוארת:

אלא דמסוגיא דתלמודא דידן הוה תיובתא לדעת הגר"א ז"ל. דקאמרינן בעי מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ר"ח כיצד קורין אותה כו'. וא"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי. דתנן ביום הראשון קורין בראשית יהי רקיע כו'. ואיתמר עלה רב אמר דולג. ושמואל אמר פוסק כו'. פירוש וה"נ גבי ר"ח למר פוסק. דעדיף מדולג דאיכא משום הנכנסין והיוצאין. ולמר דולג עדיף משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. והשתא לדעת הגר"א ז"ל ע"פ המס' סופרים. שהשני קורא עד סוף הפרשה הראשונה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים מפרשה הראשונה. ועוד פרשה וביום השבת. דבכה"ג ליכא כלל משום הנכנסין והיוצאין. קשה דמה ענין ר"ח למעמדות. הא התם איכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. ומשו"ה פליגי בה רב ושמואל. למר פוסק עדיף דבדילוג איכא משום הנכנסין והיוצאין. ולמר דולג עדיף דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. אבל הכא גבי ר"ח כיון דליכא כלל משום הנכנסין והיוצאין אית לן למימר דדולג אליבא דכ"ע. ומה ענין הך פלוגתא דמעמדות לגבי ראש חודש. ומאי כיוצא בזה שמעתי דקאמר הא אין ענינם דומין זה לזה. דהכא איכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. וגבי ר"ח אין כאן שום חשש ושום גזירה כלל:

ולישב דברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שיהיה סוגיא דתלמודא דידן מתאמת לדעת המס' סופרים. נראה לפענ"ד דהא דקאמר כיוצא בה שמעתי. אין ר"ל דכמו דפליגי התם כן פליגי הכא. ולמאן דס"ל התם פוסק ה"נ פוסק. אלא ממאי דאשכחן דפליגי התם גבי מעמדות יש לפשוט איך לעשות גבי ר"ח. וכיוצא בו שמעתי דקאמר. אין הכוונה על הדין דכמו דפליגי התם. דלמר פוסק ולמר דולג. כן היה הדין הכא. אלא על הספק. דהך ספיקא דכיצד קורין אותה דאיכא גבי פרשת ר"ח. מצינו ג"כ גבי מעמדות. דהתם נמי קשיא לן היכא נעביד. כמו גבי ר"ח. וממאי דפליגי התם יש לפשוט ספיקא דידן גבי פרשת ר"ח. דעד כאן לא פליגי התם גבי מעמדות אלא משום דאיכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. אבל הכא בקריאת ר"ח כיון דאיכא למיעבד באופן שלא יהיה שום חשש כלל מהנכנסין והיוצאין כמ"ש. דולג אליבא דכ"ע. והא דאיצטריך להביא מעמדות. ולא קאמר בפשיטות שיהיה השני גומר כל הפרשה הראשונה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים למפרע. ועוד פרשה וביום השבת. משום דהוה ס"ד למימר דאין תקנה כלל בדילוג יען דאותו פסוק שדולג אינו מצטרף למנין השלשה פסוקים שמחויבים לקרות לכל אחד מהקרואים. וכ"ז שלא קרא שלשה פסוקים חדשים ממה שלא קראו הראשונים אינו עולה למנין הקרואים כמו דלא מהני אם כל השלשה פסוקים המה מדולגין מאותן שקראו הקודמים. כמבואר באו"ח (סימן קל"ז ס"ק ו') כן ה"נ לא מהני אם אחד מהן מדולג. משום דבעינן שיהיו כל השלשה פסוקים ממה שלא קראו אותן הקודמין. ובלא"ה אינו עולה למנין הקרואים. משו"ה מייתי ממעמדות דפליגי התם אי דולג או פוסק. ומאן דס"ל פוסק לא פליג על דולג אלא משום דגזרינן עבור הנכנסין ועבור היוצאין. אבל היכא דליכא למיחש לזה לכ"ע דולג מהני ועדיף טפי מפוסק. וא"כ גבי קריאת ראש חודש כיון דאפשר למיעבד באופן דלית ביה משום הנכנסין והיוצאין. דהיינו שיהיה השני גומר כל הפרשה והשלישי ידלג שלשה פסוקים למפרע. ועוד יקרא פרשה וביום השבת. דבכה"ג אין כאן שום חשש כלל. כמ"ש הגר"א ז"ל. דולג אליבא דכ"ע. ודו"ק:

אבל קשה לי על מה שכ' הגר"א ז"ל. דלפ"ז ליכא שום חשש כלל דנכנסין ויוצאין. הא אכתי איכא בזה משום הנכנסין בשעה שיתחיל השלישי בפרשה וביום השבת. שיסברו אשר משם התחיל הקריאה ולא קרא אלא שני פסוקים עד סוף הפרשה. דמה"ט כתב הרשב"א לישב דעת הגאונים דס"ל שהלוי דולג. דמשו"ה עדיף טפי שידלג הלוי משיקראו כסדר. והשלישי יקראו שני פסוקים של הפרשה וביום השבת. ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. כמ"ש הרמב"ן. משום שאם יקראו כסדר איכא למיחש לתרי גווני נכנסין. היינו אותן שיכנסו בשעה שיתחיל הרביעי. ויסברו אשר השלישי לא קרא אלא פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. ועוד איכא חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שהתחיל השלישי בפרשה ובראשי חדשיכם. שיסברו שמשם התחיל הקריאה. ולא קראו אלא פסוק אחד כמו שמבואר לעיל. וא"כ ה"נ איכא חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שיתחיל בפרשה וביום השבת. שיסברו אשר משם התחיל הקריאה. וגם איכא בזה עוד חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שיתחיל הרביעי בפרשה ובראשי חדשיכם שיחשבו אשר השלישי התחיל מתחילת הפרשה של וביום השבת. ולא קרא אלא עד סוף הפרשה שני פסוקים:

ונראה לישב ע"פ מ"ש התוס' במגילה (דף כ"ב ע"א) ד"ה אין. וז"ל וכן בפרשה של ראש חודש שהשלישי קורא וביום השבת. אין לחוש שיאמרו הנכנסין שהשלישי לא קרא בלא שני פסוקים של וביום השבת. שהרי הדבר ידוע לעולם. וגם יש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה. שהרי גם זו מעין הפרשה שהניח בה. עכ"ל. וכבר תמה המ"א (בסימן קל"ח) דא"כ מאי שקיל וטרי בגמ' בפרשת ר"ח היכא עביד. ה"ל לתקן שישיירו בר"ח שני פסוקים סמוך לפרשה ויהיה הדבר ידוע לעולם. כמ"ש התוס' גבי פרשה וביום השבת. ועוד תמה המ"א על התרוה"ד שהובא ברמ"א שם. שכתב דפרשה שאינה רק שני פסוקים. מותר לסיים בתחילה ולהפסיק שם. ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרשת ר"ח היכא נעביד נקרי בפרשה צו ארבעה ארבעה פסוקין לכל חד. א"כ פרשה ביום השבת דהויין תרין פסוקין ובראשי חדשיכם חמשה היכא נעביד כו'. משמע הא בלא"ה היו קורין בפרשה צו ארבעה ארבעה פסוקין. אע"פ שהלוי היה מסיים אצל וביום השבת. ותמה המ"א הא מדברי התוס' משמע שדוקא וביום השבת שרי מפני שהדבר ידוע לעולם. וכתב המ"א דכוונת התוס' שהדבר ידוע כיון שיש פרשה בתורה כאן ראוי לסיים פה. דבשלמא כשמסיים במקום שאינו פרשה. אתו למימר מפני מה לא סיים בפרשה אלא ע"כ שהתחיל בפרשה וקרא שני פסוקים. או שזה שיקרא אחריו יסיים בפרשה ולא יקרא אלא שני פסוקים. משא"כ כאן שמסיים בפרשה שבתורה הכל יודעין שדרך לסיים שם וליכא כאן חשש דנכנסין כלל. משום דהנכנסין לא יחשבו שהתחיל מתחילת הפרשה של וביום השבת ולא קרא אלא שני פסוקים. דידעו שפיר שבודאי התחיל מקודם. ומה שמסיים כאן הוא משום דכיון שיש כאן פרשה בתורה ראוי לסיים פה. וכתבו ועוד שיש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה. שהרי גם זו מעין הפרשה שהניח בה. כלומר אם איתא שמותר לקרות שני פסוקים. לא היה לו להניח. פירוש לא היה לו לסיים עם השני כשהגיע לפרשה וביום השבת. אלא היה לו לקרות עד ובראשי חדשיכם. ואח"כ לקרות עם הג' והד' בפרשה ובראשי חדשיכם אלא ע"כ דאסור לקרות שני פסוקים. (פירוש שיש עדיפות בסדר זה אשר בין השלישי ובין הרביעי יקראו בסדר היום דהיינו בפרשה ובראשי חדשיכם. אחד שני פסוקים ואחד שלשה. אלא ודאי דאסור לקרות שני פסוקים. וזה דוחק) ועוד נראה לי דכוונת התוס'. דמהיכי תיתי לומר שלא קרא אלא שני פסוקים. כיון שיש לו לקרות יותר. שהרי עדיין כל פרשה של ובראשי חדשיכם לפניו. שהיא מענינא של יום,, ואין שם לקרות אלא הרביעי. ומהיכי תיתי הפסיק שם. אלא ע"כ שקרא כבר שלשה פסוקים כנ"ל עכ"ד. וא"כ א"ש דעת הגר"א ז"ל דבזה שיקרא השלישי פרשה של וביום השבת ליכא שום חשש מהנכנסין כלל כמ"ש. אבל כשיקרא פסוק אחד או שנים מפרשה של ובראשי חדשיכם כתב הרשב"א שפיר שיש כאן חשש הנכנסין שיסברו שהתחיל בפרשה ובראשי חדשיכם. ולא קרא אלא פסוק אחד. כמו שמבואר לעיל, וא"ש:

ונראה לי להביא ראיה לדעת הגר"א ז"ל. מהא דאמרינן בירושלמי מגילה (פ"ד הלכה ב'). ובתענית (פ"ד הל"ג) רב חונה אמר ג' קריות שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים. חזקיה אמר כנגד עשרת הדברות. והא תנינן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. והא לית בהון אלא תמניא. רב אידי אמר איתפלגין כהנא ואסי חד אמר חוזר. וחורנא אמר חותך. מ"ד חוזר חוזר ב' פסוקים. ומ"ד חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו (פירוש ויהי ערב ויהי בקר שבפרשה בראשית. ושבפרשה יהי רקיע חותך לפסוק בפני עצמו כיון שגם ביום שלישי כתיב ויהי ערב ויהי בקר בפסוק בפני עצמו. הילכך חותך גם את זה. אבל שאר פסוקים אסור לפוסקן, מפרש) והא תנינן בשני יהי רקיע ויקוו המים. מ"ד חוזר חוזר ב' פסוקים . ומ"ד חותך אפילו חותך אין בו עשרה. (תיבת עשרה הוסיף הגר"א ז"ל בגרסתו בפרק בתרא דמס' סופרים) פירוש דפרשה יקוו המים הוה חמשה פסוקים. ושם כתיב ויהי ערב ויהי בקר בפסוק בפני עצמו. וא"כ אפילו כשתחלק הך ויהי ערב ויהי בקר שנאמר בפרשה יהי רקיע לפסוק בפני עצמו. ויהי' בפרשה יהי רקיע ארבעה פסוקים. אכתי אינו אלא תשעה פסוקים. מבואר מהירושלמי דגם מ"ד חותך ס"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו אנן לא פסקינן. אלא ויהי ערב ויהי בקר כיון דאשכחן דכתיב לפסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים חשבינן אותו לפסוק בפני עצמו בכל מקום. וזה מוכרח מדמקשה הירושלמי מהא דקורין ביום שני יהי רקיע ויקוו המים. ושם אפילו חותך אין בו עשרה. משום דבפרשה יקוו המים כתיב ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו. ואי אמרת דלמ"ד חותך פסקינן פסוק אחד לשנים גם בשאר פסוקים. א"כ הרי יכולים לפסוק בפרשה יקוו המים פסוק אחד לשנים באמצע. ויהיה בפרשה זו ששה פסוקים. ופרשה יהי רקיע הוה ארבעה פסוקים. דויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו. והוה שפיר עשרה פסוקים. אלא ודאי דלדעת הירושלמי גם למ"ד חותך נמי לא פסקינן פסוק אחד לשנים. משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. רק ויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו. משום דאשכחן שהוא כתוב פסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים. נמצא מבואר שהירושלמי פליג על תלמודא דידן בזה. ולדעת הירושלמי גם למ"ד חותך נמי אסור לפסוק באמצע פסוק. וקשה לי לדעת הירושלמי למ"ד חותך. פרשת ר"ח כיצד קורין אותה. דפרשה צו הויין תמניא פסוקי. היכי נעבד. ניקרי תרי תלתא תלתא פסוקי. פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. נקרי ארבעה ארבעה. פשו להו שבעה. דפרשה וביום השבת הויין תרין. ובראשי חדשיכם חמשה. היכא נעביד. נקרי תרי מהא וחד מהנך. אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים לקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. כדפריך בש"ס דידן. דלדעת הירושלמי ליכא לשנויה כדמשני בתלמודא דילן. דפוסק או דולג. כיון דלדעת הירושלמי גם מ"ד חותך ס"ל דלא פסקינן בפסוק דלא פסקיה משה. ותקנתא דדולג לית ליה להך מ"ד. ואין לומר דס"ל דמשיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא חייש ליוצאין. והא דל"ל דולג הוא משום דחייש לנכנסין וא"כ יכולים לקרות בפרשה צו שנים הראשונים לתלתא תלתא פסוקין. והשלישי יקרא השני פסוקים הנותרים מפרשה צו. ופרשה וביום השבת. ז"א דהא ליוצאין לכ"ע חיישינן כמבואר בש"ס. וכן מבואר בהדיא בירושלמי שם (פ"ד הל"ה) דפרשה של חמשה פסוקים קורא את כולה. ולא ישייר שני פסוקים משום דחיישינן ליוצאין. ועוד ע"כ צ"ל דהא דל"ל דולג הוא משום דחייש עבור הנכנסין כמ"ש. וכיון דחייש מהנכנסין כ"ש דחייש משום היוצאין. דמה לנכנסין דלא חייש ת"ק חיישינן. יוצאין דחייש ת"ק לא כ"ש. כדקאמר בש"ס. ואין לומר דכיון דלא אפשר מודה גם איהו דמדלגין. דא"כ מאי פריך מהא דקורין בשני יהי רקיע ויקוו המום. דלא הוו עשרה פסוקים. הא התם לא אפשר ומודה דמדלגין. אלא ודאי דס"ל להירושלמי דלמ"ד חותך אין מדלגין בשום ענין וא"כ תקשה לדידיה פרשת ר"ח כיצד קורין אותה:

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה