זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
זכרון יהונתן אורח חיים · סימן ג
שאלה
ע"ד הקריאה בר"ח. הנה בשו"ע או"ה (סימן תכ"ג) כתב המחבר שהכהן קורא שלשה פסוקים שהם וידבר. צו. ואמרת. והלוי חוזר וקורא ואמרת. ואת הכבש האחד. ועשירית האיפה. והשלישי קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. והרביעי קורא ובראשי חדשיכם עד סוף ע"כ. והגר"א ז"ל פסק ע"פ המסכת סופרים שיש לנהוג. אשר הכהן יקרא וידבר. צו. ואמרת. והלוי יקרא את הכבש האחד. ועשירית האיפה. עולת תמיד. ונסכו ואת הכבש. והשלישי חוזר למעלה וקורא עולת תמיד. ונסכו. ואת הכבש. וביום השבת. עולת שבת. והרביעי קורא ובראשי חדשיכם עד לבסוף עי"ש בביאור הגר"א. ונצרך לברר אם ראוי לשנות הקריאה ע"פ סדר הגר"א ז"ל או לא:
תשובה
גרסינן במגילה (דף כ"א ע"ב) בעי מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי דהויין תמניא פסוקי. היכא נעביד. נקרי תרי ג' ג' פסוקין. פשו להו תרי. ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין. נקרי ארבעה ארבעה פשו להו שבעה. וביום השבת הויין תרי פסוקים. ובראשי חדשיכם הויין חמשה. היכא נעביד. נקרי תרי מהא וחד מהנך. אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. לקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו להו חרי. אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. ותני עלה בראשית בשנים. יהי רקיע באחד. והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו. אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. ואיתמר עלה רב אמר דולג. ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג מ"ט לא אמר פוסק. קסבר כל פסוק' דלא פסקא משה אנן לא פסקינן ליה כו'. ושמואל דאמר פוסק מ"ט לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין כו'. שלח לי' רבה בריה דרבא לרב יוסף הילכתא מאי. שלח לו הילכתא דולג. ואמצעי דולגן. ופירש"י הילכתא מאי בשל מעמדות עכ"ל. אבל הרי"ף והגאונים מפרשים דקאי אר"ח והלוי דולגן. משום דעל מעמדות לא הוי פסיק הש"ס הילכתא. דהוי הילכתא למשיחא. והרמב"ן ז"ל תמה על הגאונים שפירשו דאפרשה ר"ח קאי והלוי דולגן. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת. שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה אומר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים. ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר ל"ל למימר דולג. יקראו השנים הראשונים בפרשה צו. והשלישי יקרא פ' וביום השבת שהיא שני פסוקים ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דמאי איכא משום דמתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. והא ההיא אינו אלא משום הנכנסין דיאמרו שהראשון לא קרא אלא פסוק אחד. וכיון דאפילו בדילוג אכתי איכא לההוא חששה גופה למה ידלוג יקרא כדרכו ולא ניחוש לנכנסין כיון דלא אפשר. לפיכך פירש הוא ז"ל דפלוגתא דרב ושמואל קאי אמעמדות. דהתם ליכא אלא תמניא פסוקי ולא אפשר אלא בדילוג. אבל בר"ח קורא כדרכו. ונראה שזה הוא גם דעת רש"י ז"ל. ומשו"ה פירש דהא דאמרינן הילכתא מאי קאי על מעמדות. דהתם לא אפשר אלא בדלוג. אבל בר"ח קורא כדרכו. ומה שהקשו הראשונים דאמאי פסק הילכתא אמעמדות הא הוי הילכתא למשיחא. כבר תירצו זאת הרמב"ן והגר"א ז"ל ע"ש:
והנה בהא דאמרינן התם ואמצעי דולגן. כתב רש"י ז"ל. וז"ל שאם לא ידלוג הוא יהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה עכ"ל. והגאון רעק"א ז"ל בס' דו"ח תמה על דברי רש"י ז"ל. דהא אם לא ידלוג הוא. והשלישי ידלוג. יתחיל מתחילת פסוק ויהי רקיע. ואיך כתב רש"י ז"ל דיהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואני תמה על תמיהתו דהדבר ברור שזה שכתב רש"י ז"ל שאם לא ידלוג הוא יהיה צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. כוונתו על השני ולא על השלישי והיינו שאם נימא אשר לא ידלוג השני הלא יהיה קורא שני פסוקים הנותרים מפרשה בראשית ופסוק אחד מפרשה ויהי רקיע. ונמצא שיתחיל זה השני בפרשה יהי רקיע פחות משלשה פסוקים וזה ברור. והב"ח הגיה בדברי רש"י יהיה צריך לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכוונתו ג"כ כמ"ש שיהיה השני משייר בפרשה יהי רקיע פחות משלשה פסוקים. והכל אחד:
עוד הקשה שם על דברי רש"י ז"ל. דהלא גם עתה דאמצעי דולג מתחיל הוא בפרשה פחות משלשה פסוקים. ובתשו' ח"ס חלק או"ח (סימן ק"א) תירץ ע"פ מ"ש הר"ן דאע"ג דחדא חששא היא בין בדילוג בין במתחילין או משיירין. מ"מ ניחא להו לחכמים בדילוג יותר. משום דאם לא ידלוג האמצעי אלא יקרא שני פסוקים מפרשה בראשית ופסוק אחד מפ' יהי רקיע. יש לחוש גם לאותן שיהיו שם בביה"כ מתחילה ועד סוף שיהיו סבורים שמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ויבואו לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם. ואיכא משום הנכנסין. אבל כשידלוג האמצעי ליכא למיחש שהעומדים שם יהיו סבורים שמותר לדלוג בעלמא ויבואו לעשות כן בפסוק שלישי שבפרשה ואיכא משום הנכנסין. זה לא חיישינן משום שאין הדילוג מצוי ולמה יבואו לדלוג. אדרבה מי שהוא בביהכ"נ מתחילה ועד סוף שואל למה הוא דולג כיון דאיכא פסוקי טובא. ומפרשי ליה לפי שאין מתחילין ואין משיירין בפרשה עושין כן ומתוך כך לא יבאו לדלוג בעלמא. עי"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד אין זה נכון. משום דרש"י ז"ל לא שמיע ליה סברא זו של הר"ן ז"ל. מדלא פירש דהא דפסק הש"ס דאמצעי דולגן קאי על ר"ח. דהא עדיף טפי למימר דקאי על ר"ח דהוי נ"מ בזה"ז מלומר דקאי על מעמדות דהא רק הילכתא למשיחא. כיון דגם גבי ר"ח עדיף טפי שידלוג האמצעי משיקראו כדרכן. והשלישי יקרא פרשה וביום השבת ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. כמ"ש הר"ן שאלו היו קורין כדרכן לא לנכנסין ויוצאין בלבד איכא למיחש. אלא אפילו לאותן שיהיו שם מתחלה ועד סוף יש לחוש שיהו סבורין שמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ויבא לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם ויהיה משום הנכנסין. כמבואר לעיל. ואין לומר משום דלשון אמצעי משמע ליה לרש"י ז"ל דקאי על מעמדות. דאי על ר"ח היה צריך לומר שני. אבל לענין דינא מודה רש"י ז"ל דגם בר"ח צריך לדלוג משום דדילוג עדיף משיקראו כדרכן. כסברת הר"ן. דא"כ היה לו לרש"י ז"ל לציין זה שכתב דקאי על מעמדות. על תיבת אמצעי אשר מזה הוא כל ההכרח שלו דקאי על מעמדות ולא על ר"ח. ומדציין כן על תיבת והלכתא. משמע דס"ל דבשל ר"ח אינו מדלג כלל אלא קוראין כדרכן כיון דלא חיישינן לנכנסין משום דלא אפשר כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ומוכרח דלרש"י ז"ל סברא זו של הר"ן לא שמיע ליה:
ובעיקר קושיתו נראה לי דעדיף טפי שיהיה האמצעי דולג. משום דאם לא ידלוג האמצעי. יהיה מחויב לקרות שני פסוקים האחרונים מפרשה בראשית ופסוק אחד מתחילת פרשה יהי רקיע. ויהיה כאן חששות טובא היינו חששא דנכנסין לאחר שיתחיל בפרשה יהי רקיע שיסברו אשר משם התחיל לקרות. וכאשר יראו שיפסיק קריאתו אחר אותו פסוק יסברו שלא קראו אלא פסוק אחד. וחששא דיוצאין אחר שהתחיל השני לקרות השני פסוקים האחרונים שבפרשה בראשית. שיסברו שלא יקרא אלא עד סוף הפרשה שהם שני פסוקים. דמה"ט כתב האגודה (הובא במ"א סימן קל"ח ס"ק א') דאם טעה וסיים שני פסוקים לפני הפרשה יתחיל אח"כ פסוק למפרע. משום דחיישינן לאותן שיצאו לאחר שיתחיל השני פסוקים האחרונים ויחשבו שלא קרא אלא עד סוף הפרשה. ואפילו לפמ"ש המ"א שם דלא חיישינן ליוצאין באמצע הקריאה שיאמרו שלא קרא אלא שני פסוקים. משום דאסור לצאת באמצע הקריאה אלא בין גברא לגברא. מ"מ אכתי איכא חששא דיוצאין בין גברא לגברא שיסברו אשר השלישי שיקרא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים. וא"כ איכא למיחש בזה בין משום הנכנסין בשעה שיתחיל בפרשה יהי רקיע בין משום היוצאין בין גברא לגברא אחר שיגמור קריאתו, אבל אם נימא שהאמצעי יהיה דולג ליכא כאן רק חדא חששא של הנכנסין בתחילת קריאת השני שיסברו אשר הכהן, שקרא לפניו לא קרא אלא שני פסוקים. ואע"ג דאכתי איכא חששא דיוצאין אחר שגמר הראשון שיסברו שהשני לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים עד הפרשה. דבר זה בלתי אפשר לתקן למאי דקי"ל כמ"ד דולג. דבין אם ידלוג, האמצעי בין אם ידלג השלישי ישאר הך חששא דיוצאין לגבי הראשון. ואנן שקלינן וטרינן רק בהיתרון שיש בהדילוג של האמצעי על הדילוג של השלישי. ובזה יפה כחו של האמצעי שפיר שבדילוגו אין כאן רק חששא דהנכנסין לבד. וע"י הדילוג של השלישי יש לחוש בין להנכסין בין להיוצאין כמ"ש. וא"ת א"כ אמאי לא פירש"י בהא דאמרינן הילכתא אמצעי דולג דקאי אפרשה ר"ח כמ"ש הגאונים. והא דלא אמרינן שיקראו כסדר. והשלישי יקראו פרשה וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. משום דאם ידלוג השני ליכא למיחש אלא לאותן נכנסים שבתחילת קריאת השני שיסברו אשר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים. ואלו היו קורין כדרכן ויקרא השלישי פרשה וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. איכא למיחש לתרי גווני נכנסין. דהיינו חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות אותו פסוק של ובראשי חדשיכם שיסברו אשר משם התחיל לקרות. וכאשר יראו שיפסיק קריאתו אחר אותו פסוק יחשבו שלא קרא אלא פסוק אחד. ועוד איכא למיחש לנכנסין בתחילת קריאת הרביעי. דכד חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד. הילכך דולג עדיף. וכמ"ש הרשב"א לישב בזה דברי הגאונים. דהא השתא דאמרת דקאי על מעמדות נמי צ"ל כן דהא דעדיף דילוג האמצעי משל האחרון. הוא משום דאם נימא שידלוג האחרון. איכא למיחש משום הנכנסין בשעה שיתחיל השני בפרשה יהי רקיע שיסברו אשר משם התחיל הקריאה ולא קרא אלא פסוק אחד. ומשום היוצאין. ואם ידלוג האמצעי ליכא רק חדא חששא. מאותן שיכנסו בתחילת קריאת השני כמ"ש. ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דבשלמא אי נימא דקאי אמעמדות אית לן למימר שפיר שידלג האמצעי. משום דכיון דע"כ צריכין לדילוג או האמצעי או האחרון. עדיף טפי שידלוג האמצעי דליכא גביה רק חדא חששא דנכנסין. משידלוג האחרון דאיכא גביה משום הנכנסין ומשום היוצאין כמ"ש. אבל אם נימא דקאי על ר"ח טוב יותר שיקראו כסדר בלא דילוג משידלוג האמצעי. משום דאע"ג דע"י דילוג לא יהיה רק חדא חששא דנכנסין. ובלא דילוג יהיה תרתי כמ"ש. מ"מ זה שיקראו כסדר בלא דילוג כלל עדיף טפי משיקראו ע"י דילוג. כמ"ש המ"א (בסימן קל"ח ס"ק א'). משא"כ במעמדות כיון דבע"כ צריכים לדלוג. כל כמה דיכולים למעט בחששות דנכנסין ויוצאין טפי עדיף. ומשו"ה אית לן למימר שידלוג האמצעי דלא יהיה בדילוגו רק חדא חששא. משידלוג האחרון שיש בדילוגו תרתי חששות. בין מהנכנסין ובין משום היוצאין כמ"ש:
עוד הקשה דה"ל לרש"י ז"ל למימר דאם יהיה השלישי דולג נמצא שהראשון שייר שני פסוקים. וגם השני שקורא שני פסוקים מבראשית. ואחד מיהי רקיע. שייר ג"כ שני פסוקים. ע"כ טוב יותר שיהיה האמצעי דולג ויש בראשון לבד משום אין משיירין. ועל השני אין מתחילין. דעדיף טפי מלעבור שני פעמים על אין משיירין. והח"ס שם דחק הרבה בזה עי"ש. ולפענ"ד לק"מ. דהא מה שישייר הראשון שני פסוקים סמוך לפרשה הוא דבר אשר בלתי אפשר לתקן דזה מוכרח בין אם נימא שידלוג האמצעי או האחרון. ואין אנו דנין על זה כלל. אלא על הדילוג של האמצעי והאחרון מי מהם ידלוג. ואם נימא שידלג השלישי. והשני יקרא שני פסוקים מבראשית ופסוק אחד מפרשה יהי רקיע. יהיה אצל השני אין משיירין. ואיכא משום היוצאין. ואם נימא שהשני ידלוג יהיה אצלו משום אין מתחילין. ואיכא משום הנכנסין. ומה לי חששא דיוצאין מה לי חששא דנכנסין. הא כמו דאיכא צד סברא דלא איכפת לן באין מתחילין משום דשיולי שיילי. כן איכא סברא למימר דלא איכפת לן באין משיירין. משום דלא מנחי ס"ת ונפקי. אלא דאנן לא ס"ל הני סברות ופסקינן דכשם שאין מתחילין כך אין משיירין. וא"כ מה לי אם ידלוג האחרון ויהיה אצל השני משום אין משיירין. מה לי אם ידלוג האמצעי ויהיה אצלו משום היוצאין ואע"פ שכ' הרשב"א דהך חששא דאין משיירין היא חששא אלימתא יותר מהך דאין מתחילין. משום דמקצת הנכנסין שיולי שיילי. כמו שיובא לקמן. מ"מ איכא למימר שפיר דרש"י ז"ל לא ס"ל לדברי הרשב"א בזה. וס"ל לרש"י ז"ל דהני חששות דנכנסים ויוצאין שוין הם. משום דכמו דאיכא למימר בנכנסין דשיולי שיילי. כן איכא למימר דיוצאין לא שכיחי. דמנחי ס"ת ונפקי. ודא ודא אחת היא. ועוד דאית לן למימר שעדיף טפי שידלג האחרון לפי שאין ראוי לדלוג אלא בשעת הצורך. כמ"ש הר"ן. משו"ה פירש רש"י דעדיף שידלג האמצעי. משום שאם לא ידלג הוא אלא האחרון יהיה האמצעי צריך להתחיל בפרשה יהי רקיע ולשייר שם פחות משלשה פסוקים. ואיכא חששות טובא משום הנכנסין בשעה שיתחיל בפרשה יהי רקיע שיסברו שמשם התחיל הקריאה ולא קרא אלא פסוק אחד. ומשום היוצאין אחר שגמר האמצעי קריאתו שיחשבו אשר השלישי יתחיל הקריאה משם ולא יקרא אלא שני פסוקים עד סוף הפרשה כמ"ש. משא"כ אם ידלוג האמצעי דליכא רק חששא דנכנסין לבד. וזה ברור בהא נחתינן ובהא סלקינן שדעת רש"י ז"ל כהרמב"ן ז"ל. דהא דפסקינן דאמצעי דולג קאי על מעמדות. וצ"ל דהא דשביק הש"ס לר"ח דהוה נ"מ בזה"ז. ופסק הילכתא על מעמדות דהוי הילכתא למשיחא. משום דקאי על עיקר פלוגתא דרב ושמואל דפליגי במעמדות. ופסק דהילכתא בזה כמ"ד דולג. ומיושב מה שנתקשה בזה הח"ס שם:
והנה בתשו' ח"ס ח' או"ח (סימן ק"א) תמה על הרמב"ן ז"ל שכתב דהילכתא אמצעי דולג קאי על מעמדות. אבל בר"ח קורין כסדר. שנים הראשונים מפרשה צו. והשלישי קורא וביום השבת ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דא"כ מאי קאמר זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי. והלא איננו כיוצא בה דבמעמדות דולג. ובר"ח קורא כסדר ומתחיל פחות משלשה פסוקים. ולק"מ דשפיר קאמר כיוצא בה שמעתי. משום דלמ"ד פוסק אבל לא דולג. דחייש לנכנסין ויוצאין. גם הכא גבי ר"ח פוסק לדידיה דחיישינן לנכנסין. ולאידך מ"ד דסובר דולג עדיף מפוסק. ולא חייש לנכנסין ויוצאין. כיון דלא אפשר. ה"נ גבי ר"ח קורא כדרכו ומתחיל בפרשה ובראשי חדשיכם פסוק אחד. ולא חיישינן לנכנסין כיון דלא אפשר. ושפיר תלוי הקריאה של ר"ח בהך פלוגתא דסדר הקריאה של מעמדות. ואע"ג דלמ"ד דולג לא דמי לגמרי למעמדות. דהתם דולג והכא קורא כדרכו. זה אינו כלום. משום דמ"מ הא נלמד שפיר מהתם להכא לענין זה דכמו דהתם דולג ולא פוסק ולא חיישינן לנכנסין מאחר דאי אפשר בלא"ה. כן ה"נ גבי ר"ח לא חיישינן לנכנסין כיון דלא אפשר. וקוראין כדרכן השנים הראשונים מפרשה צו. והשלישי פרשה וביום השבת. ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. ולא איכפת לן על מה שמתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואיכא משום הנכנסין. אלא שבמעמדות מוכרחים לדלוג. משום דבלא דילוג אין כאן רק שמונה פסוקים. אבל מ"מ דא ודא אחת היא. וקורא כדרכו דר"ח ודולג דמעמדות. חדא חששא היא משום הנכנסין. וכמו דלא חייש התם. כן לא חיישינן הכא גבי ר"ח לדידיה. ושפיר קאמר כיוצא בה שמענו. כי מהתם נלמד הכא. והך פלוגתא דהתם שייכא הכא. והא בהא תליא. וזה ברור:
עוד הקשה שם על הרמב"ן ז"ל. דאמאי צריך למימר ואמצעי דולג. הלא בהדיא שנינו בראשית בשנים. ויהי רקיע באחד. ואי ס"ד האחרון דולג והשני קורא שני פסוקים מבראשית ואחד מויהי רקיע. א"כ גם יהי רקיע בשנים. אלא ע"כ דאמצעי דולג. ולמה צ"ל אמצעי דולג. אלא ודאי אר"ח קאי. וזו קושיא עצומה על הרמב"ן עכ"ד. ולפי ענ"ד נראה לישב משום דאיכא למימר דאין קפידא שהאמצעי דוקא יהיה דולג. אלא איזה מהן שירצה יכול לדלוג. או האמצעי או האחרון. א"כ קתני שפיר בראשית בשנים יהי רקיע באחד. היינו דבראשית הוה לעולם בשנים. דשנים דוקא מחויבים לקרות אותה פרשה ולא אחד. אבל פרשה יהי רקיע אינם מחויבים לקרותה בשנים דוקא. אלא גם אחד יכול לקרותה. וזהו היכא שמדלג האמצעי. אבל מ"מ גם האחרון יכול לדלוג אם ירצה. ועוד דגם היכא שמדלג האחרון נמי שפיר קתני יהי רקיע באחד. היינו שאחד מן הקרואים מחויב לקרות כל הפרשה. בין אם ידלוג האמצעי. בין היכא שמדלג האחרון. מ"מ האחרון מחויב לקרות כל הפרשה של יהי רקיע מתחילתה ועד סופה. אבל בראשית בשנים. שמחלקים הפרשה בין שני הקרואים. וקוראין זה חצי פרשה וזה חצי פרשה. ואין אחד מהן קורא כל הפרשה כולה. אבל לענין דילוג לא קמיירי. וכל איזה מהן שירצה יכול לדלג. דזה דקתני בראשית בשנים. יהי רקיע באחד. לא מיירי אלא בעיקר דין הקריאה ולא במה שמדלגין האחד על מה שקרא חברו. וה"א דלענין דילוג כל מי שירצה יכול לדלג. האמצעי או האחרון. ואין קפידא בזה כלל. משו"ה פסק הילכתא דאמצעי דוקא דולג ולא האחרון. ודו"ק:
ועתה נבא לבאר את סדר הקריאה שכתב הגר"א ז"ל ע"פ המסכת סופרים. דע שהמסכת סופרים אשר לפנינו היא משובשת הרבה. ומ"ש הגר"א ז"ל הוא ע"פ גרסתו בהמסכת סופרים. והח"ס הטיח דברים כלפי גרסתו של הגר"א ז"ל בזה. ובמחכ"ת ה"ר הנה מלבד מה שנודע אשר גרסותיו של הגר"א ז"ל בכל מקום. המה מכוונים לאמתה של תורה. אשר עליהן אין להוסיף. ומהן אין לגרוע. נראה אשר גרסתו של הגר"א ז"ל במקום הזה היא הגרסא המובחרת. ובכדי לברר גרסתו של הגר"א ז"ל בזה. הנני להביא את כל הגרסאות והפירושים שיש כאן בהמסכת סופרים לרבותינו הראשונים ז"ל. אשר מזה יתבאר שגרסתו של רבינו הגדול הגר"א היא עולה על כולם. והאמת שבגרסתו הוא עד לעצמו. בהמס' סופרים אשר לפנינו בסוף הלכה ט'. הגרסא כך. הראשון קורא וידבר. צו. ואמרת. והשני קורא את הכבש האחד. ועשירית האיפה. עולת. והשלישי חוזר למעלה וקורא עולת ונסכו. ואת הכבש. מפני שאמרו אין קורין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכן הוא גרסת האגודה בזה. לפי מה שהובא בתשו' ח"ס שם. ולפי גרסא זו צ"ל שלדעת הי"א אין תקנה זו שכתוב במס' סופרים תקנה כלל. דהא אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ולא הזכיר המסכת סופרים תקנה לדעתם. וכ"כ הח"ס שם. והוסיף עוד דס"ל להמס' סופרים דאין הלכה כי"א דס"ל אין משיירין. אלא משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. והדברים תמוהים דאיך נימא אשר ס"ל להמס' סופרים דמשיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים היפך ממה שמבואר בירושלמי מגילה (פרק ד' הל"ה). וכן פסק הילכתא בתלמודא דידן. דאין משיירין ועוד דמ"מ היה לו להמסכת סופרים לפרש תקנה גם אליבא די"א איך לעשות לפי דעתם. והרמב"ן גריס בהמס' סופרים אחר מ"ש שם וי"א אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. ההוא בפרשה גדולה. ופירוש שלדעת הי"א שאין משיירין. זהו רק בפרשה גדולה שיש ריוח להזהר בדבר ולהשמר מטעותן של הנכנסין והיוצאין. אבל הכא כיון דלא אפשר משייר שני פסוקים מפרשה ראשונה. וגם זה דחוק דמלשון המס' סופרים משמע דהא דקאמר וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים הוא טעם על סדר הקריאה דקתני מעיקרא. דמשו"ה מוכרחים לעשות כפי זה הסדר ולא באופן אחר. משום די"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. כמו הא דקאמר התם מעיקרא מפני שאמרו אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. שהוא טעם על זה דקאמר מעיקרא שהשלישי מדלג פסוק אחד ולא סגי ליה בהשני פסוקים האחרונים ששייר הראשון. ולפי דברי הרמב"ן הך וי"א אין משיירין. דקתני התם. אינו טעם על הא דמעיקרא. כמו הך דמפני שאמרו אין קורין. אלא קושיא על מה שאמר מקודם. דלפי דעת הי"א לא ניחא זה הסדר דקתני שהשלישי ישייר שני פסוקים. משום דאין משיירין. ובהלכה יו"ד שם. הדברים משובשים הרבה מאד. אשר בלתי אפשר כלל לעמוד עליהן. ובסוף הלכה שם כתוב בזה הלשון. ומכיון שהוא קורא ונסכו. ואת הכבש וביום השבת ועולת שבת. נמצא שלישי שהוא קורא ד' פסוקים. ואחד קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשיכם כל הפסוקים ע"כ. וזה תמוה וסותר למה שנאמר למעלה. והרמב"ן ז"ל גריס בהלכה יו"ד כן. בד"א בשיטה של פסיקה. אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנו ג' פסוקים. וכאן שלישי שהוא קורא ד' פסוקים. והרביעי קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשים כל הפסוקים. ע"כ. וגם גרסא זו בלתי מובנת כלל, והרמב"ן ז"ל דחק בזה טובא דפליגי הת"ק והי"א בסדר הקריאה שלדעת הת"ק השלישי דולג פסוק אחד וקורא עולת ונסכו והת הכבש. והרביעי קורא וביום השבת ובראשי חדשיכם עד סוף. והטעם למנהג זה כדי שיהיה הרביעי שהוא בא בשביל ר"ח קורא כל המוספים. והראשונים קורין התמיד. ולא רצי לערוב ולקרות קרבן תמיד עם המוספין. ולדעת הי"א השלישי אינו מדלג. אלא קורא שנים מפרשה ראשונה ועוד פרשה שניה. וכל מה שנאמר כאן בהלכה יו"ד הוא לפי דעת הי"א עי"ש. והדברים הם בתכלית הדוחק. גם הלשון בהמסכת סופרים אינו מכוון כלל. והרמב"ן בעצמו הרגיש בזה וכתב אשר המ"ס היא משובשת מטעותן של הסופרים. מפני שלא הורגלו בה החכמים ותלמידיהם עי"ש:
אמנם לפי דעת הגר"א ז"ל וגרסתו. דברי המס' סופרים מאירים. ונדרשים כמין חומר. דמקודם בהלכה ט'. קאמר המסכת סופרים שהראשון קורא שלשה פסוקים. והשני קורא חמשה פסוקים עד סוף הפרשה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים מפרשה ראשונה. ועוד וביום השבת עד ובראשי חדשיכם. משום דאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. וי"א אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש דמשו"ה מוכרח השלישי לדלג ולא ה ליה בהשני פסוקים האחרונים שנשתייר בהפרשה ראשונה אחרי שיקראו הראשון והשני לשלשה פסוקים. לכל אחד. משום דאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. וגם משו"ה מוכרח השני לקרות כל הפרשה והשלישי יחזור ויקרא השלשה פסוקים האחרונים. ולא אמרינן שלא יקרא השני אלא שלשה פסוקים. והשלישי יקרא השני פסוקים האחרונים ופרשה וביום השבת. משום די"א שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ועבור כן מחויב השני לקרות עד סוף הפרשה והשלישי יחזור ויקרא שלשה פסוקים מפרשה זו. ועוד פרשה וביום השבת כדקאמר מעיקרא. ובזה אין שום חשש כלל ומהני אליבא דכ"ע. ואח"כ בהלכה יו"ד קאמר (לפי גרסת הגר"א ז"ל) קרא שני פסוקים והתחיל באחרת אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה שלשה פסוקים. ומכיון שהוא קורא עולת תמיד. ונסכו. ואת הכבש וביום השבת. ועולת שבת. נמצא שהשלישי הוא קורא חמשה פסוקים. ואחד קורא בשל ראש חודש ובראשי חדשיכם כל הפסוקים. ע"כ. ופירוש דאיידי דקאמר בהלכה ט' בסופו שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. קאמר בתחילת הלכה יו"ד שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ומשו"ה אם קרא שני פסוקים והתחיל באחרת אינו יכול לפסוק טרם שקרא שם שלשה פסוקים. ואח"כ חוזר המס' סופרים לסדר הקריאה של ראש חודש וקאמר שכיון שהשלישי דולג שלשה פסוקים מפרשה ראשונה. וקורא עוד וביום השבת. עולת שבת. נמצא שגם הוא קורא חמשה פסוקים. והרביעי קורא בשל ראש חודש. דהיינו ובראשי חדשיכם עד סוף הפרשה. הארכתי קצת בזה והבאתי את כל הגרסות והפירושים של הראשונים ז"ל. אשר מזה נתבאר שפירושו של הגר"א ז"ל וגרסתו היא מובחרת. וכשמש בצהרים מוארת:
אלא דמסוגיא דתלמודא דידן הוה תיובתא לדעת הגר"א ז"ל. דקאמרינן בעי מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ר"ח כיצד קורין אותה כו'. וא"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי. דתנן ביום הראשון קורין בראשית יהי רקיע כו'. ואיתמר עלה רב אמר דולג. ושמואל אמר פוסק כו'. פירוש וה"נ גבי ר"ח למר פוסק. דעדיף מדולג דאיכא משום הנכנסין והיוצאין. ולמר דולג עדיף משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. והשתא לדעת הגר"א ז"ל ע"פ המס' סופרים. שהשני קורא עד סוף הפרשה הראשונה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים מפרשה הראשונה. ועוד פרשה וביום השבת. דבכה"ג ליכא כלל משום הנכנסין והיוצאין. קשה דמה ענין ר"ח למעמדות. הא התם איכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. ומשו"ה פליגי בה רב ושמואל. למר פוסק עדיף דבדילוג איכא משום הנכנסין והיוצאין. ולמר דולג עדיף דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. אבל הכא גבי ר"ח כיון דליכא כלל משום הנכנסין והיוצאין אית לן למימר דדולג אליבא דכ"ע. ומה ענין הך פלוגתא דמעמדות לגבי ראש חודש. ומאי כיוצא בזה שמעתי דקאמר הא אין ענינם דומין זה לזה. דהכא איכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. וגבי ר"ח אין כאן שום חשש ושום גזירה כלל:
ולישב דברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל שיהיה סוגיא דתלמודא דידן מתאמת לדעת המס' סופרים. נראה לפענ"ד דהא דקאמר כיוצא בה שמעתי. אין ר"ל דכמו דפליגי התם כן פליגי הכא. ולמאן דס"ל התם פוסק ה"נ פוסק. אלא ממאי דאשכחן דפליגי התם גבי מעמדות יש לפשוט איך לעשות גבי ר"ח. וכיוצא בו שמעתי דקאמר. אין הכוונה על הדין דכמו דפליגי התם. דלמר פוסק ולמר דולג. כן היה הדין הכא. אלא על הספק. דהך ספיקא דכיצד קורין אותה דאיכא גבי פרשת ר"ח. מצינו ג"כ גבי מעמדות. דהתם נמי קשיא לן היכא נעביד. כמו גבי ר"ח. וממאי דפליגי התם יש לפשוט ספיקא דידן גבי פרשת ר"ח. דעד כאן לא פליגי התם גבי מעמדות אלא משום דאיכא למגזר משום הנכנסין והיוצאין. אבל הכא בקריאת ר"ח כיון דאיכא למיעבד באופן שלא יהיה שום חשש כלל מהנכנסין והיוצאין כמ"ש. דולג אליבא דכ"ע. והא דאיצטריך להביא מעמדות. ולא קאמר בפשיטות שיהיה השני גומר כל הפרשה הראשונה. והשלישי חוזר וקורא שלשה פסוקים למפרע. ועוד פרשה וביום השבת. משום דהוה ס"ד למימר דאין תקנה כלל בדילוג יען דאותו פסוק שדולג אינו מצטרף למנין השלשה פסוקים שמחויבים לקרות לכל אחד מהקרואים. וכ"ז שלא קרא שלשה פסוקים חדשים ממה שלא קראו הראשונים אינו עולה למנין הקרואים כמו דלא מהני אם כל השלשה פסוקים המה מדולגין מאותן שקראו הקודמים. כמבואר באו"ח (סימן קל"ז ס"ק ו') כן ה"נ לא מהני אם אחד מהן מדולג. משום דבעינן שיהיו כל השלשה פסוקים ממה שלא קראו אותן הקודמין. ובלא"ה אינו עולה למנין הקרואים. משו"ה מייתי ממעמדות דפליגי התם אי דולג או פוסק. ומאן דס"ל פוסק לא פליג על דולג אלא משום דגזרינן עבור הנכנסין ועבור היוצאין. אבל היכא דליכא למיחש לזה לכ"ע דולג מהני ועדיף טפי מפוסק. וא"כ גבי קריאת ראש חודש כיון דאפשר למיעבד באופן דלית ביה משום הנכנסין והיוצאין. דהיינו שיהיה השני גומר כל הפרשה והשלישי ידלג שלשה פסוקים למפרע. ועוד יקרא פרשה וביום השבת. דבכה"ג אין כאן שום חשש כלל. כמ"ש הגר"א ז"ל. דולג אליבא דכ"ע. ודו"ק:
אבל קשה לי על מה שכ' הגר"א ז"ל. דלפ"ז ליכא שום חשש כלל דנכנסין ויוצאין. הא אכתי איכא בזה משום הנכנסין בשעה שיתחיל השלישי בפרשה וביום השבת. שיסברו אשר משם התחיל הקריאה ולא קרא אלא שני פסוקים עד סוף הפרשה. דמה"ט כתב הרשב"א לישב דעת הגאונים דס"ל שהלוי דולג. דמשו"ה עדיף טפי שידלג הלוי משיקראו כסדר. והשלישי יקראו שני פסוקים של הפרשה וביום השבת. ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. כמ"ש הרמב"ן. משום שאם יקראו כסדר איכא למיחש לתרי גווני נכנסין. היינו אותן שיכנסו בשעה שיתחיל הרביעי. ויסברו אשר השלישי לא קרא אלא פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. ועוד איכא חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שהתחיל השלישי בפרשה ובראשי חדשיכם. שיסברו שמשם התחיל הקריאה. ולא קראו אלא פסוק אחד כמו שמבואר לעיל. וא"כ ה"נ איכא חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שיתחיל בפרשה וביום השבת. שיסברו אשר משם התחיל הקריאה. וגם איכא בזה עוד חשש נכנסין לאותן שיכנסו בשעה שיתחיל הרביעי בפרשה ובראשי חדשיכם שיחשבו אשר השלישי התחיל מתחילת הפרשה של וביום השבת. ולא קרא אלא עד סוף הפרשה שני פסוקים:
ונראה לישב ע"פ מ"ש התוס' במגילה (דף כ"ב ע"א) ד"ה אין. וז"ל וכן בפרשה של ראש חודש שהשלישי קורא וביום השבת. אין לחוש שיאמרו הנכנסין שהשלישי לא קרא בלא שני פסוקים של וביום השבת. שהרי הדבר ידוע לעולם. וגם יש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה. שהרי גם זו מעין הפרשה שהניח בה. עכ"ל. וכבר תמה המ"א (בסימן קל"ח) דא"כ מאי שקיל וטרי בגמ' בפרשת ר"ח היכא עביד. ה"ל לתקן שישיירו בר"ח שני פסוקים סמוך לפרשה ויהיה הדבר ידוע לעולם. כמ"ש התוס' גבי פרשה וביום השבת. ועוד תמה המ"א על התרוה"ד שהובא ברמ"א שם. שכתב דפרשה שאינה רק שני פסוקים. מותר לסיים בתחילה ולהפסיק שם. ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרשת ר"ח היכא נעביד נקרי בפרשה צו ארבעה ארבעה פסוקין לכל חד. א"כ פרשה ביום השבת דהויין תרין פסוקין ובראשי חדשיכם חמשה היכא נעביד כו'. משמע הא בלא"ה היו קורין בפרשה צו ארבעה ארבעה פסוקין. אע"פ שהלוי היה מסיים אצל וביום השבת. ותמה המ"א הא מדברי התוס' משמע שדוקא וביום השבת שרי מפני שהדבר ידוע לעולם. וכתב המ"א דכוונת התוס' שהדבר ידוע כיון שיש פרשה בתורה כאן ראוי לסיים פה. דבשלמא כשמסיים במקום שאינו פרשה. אתו למימר מפני מה לא סיים בפרשה אלא ע"כ שהתחיל בפרשה וקרא שני פסוקים. או שזה שיקרא אחריו יסיים בפרשה ולא יקרא אלא שני פסוקים. משא"כ כאן שמסיים בפרשה שבתורה הכל יודעין שדרך לסיים שם וליכא כאן חשש דנכנסין כלל. משום דהנכנסין לא יחשבו שהתחיל מתחילת הפרשה של וביום השבת ולא קרא אלא שני פסוקים. דידעו שפיר שבודאי התחיל מקודם. ומה שמסיים כאן הוא משום דכיון שיש כאן פרשה בתורה ראוי לסיים פה. וכתבו ועוד שיש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה. שהרי גם זו מעין הפרשה שהניח בה. כלומר אם איתא שמותר לקרות שני פסוקים. לא היה לו להניח. פירוש לא היה לו לסיים עם השני כשהגיע לפרשה וביום השבת. אלא היה לו לקרות עד ובראשי חדשיכם. ואח"כ לקרות עם הג' והד' בפרשה ובראשי חדשיכם אלא ע"כ דאסור לקרות שני פסוקים. (פירוש שיש עדיפות בסדר זה אשר בין השלישי ובין הרביעי יקראו בסדר היום דהיינו בפרשה ובראשי חדשיכם. אחד שני פסוקים ואחד שלשה. אלא ודאי דאסור לקרות שני פסוקים. וזה דוחק) ועוד נראה לי דכוונת התוס'. דמהיכי תיתי לומר שלא קרא אלא שני פסוקים. כיון שיש לו לקרות יותר. שהרי עדיין כל פרשה של ובראשי חדשיכם לפניו. שהיא מענינא של יום,, ואין שם לקרות אלא הרביעי. ומהיכי תיתי הפסיק שם. אלא ע"כ שקרא כבר שלשה פסוקים כנ"ל עכ"ד. וא"כ א"ש דעת הגר"א ז"ל דבזה שיקרא השלישי פרשה של וביום השבת ליכא שום חשש מהנכנסין כלל כמ"ש. אבל כשיקרא פסוק אחד או שנים מפרשה של ובראשי חדשיכם כתב הרשב"א שפיר שיש כאן חשש הנכנסין שיסברו שהתחיל בפרשה ובראשי חדשיכם. ולא קרא אלא פסוק אחד. כמו שמבואר לעיל, וא"ש:
ונראה לי להביא ראיה לדעת הגר"א ז"ל. מהא דאמרינן בירושלמי מגילה (פ"ד הלכה ב'). ובתענית (פ"ד הל"ג) רב חונה אמר ג' קריות שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים. חזקיה אמר כנגד עשרת הדברות. והא תנינן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. והא לית בהון אלא תמניא. רב אידי אמר איתפלגין כהנא ואסי חד אמר חוזר. וחורנא אמר חותך. מ"ד חוזר חוזר ב' פסוקים. ומ"ד חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו (פירוש ויהי ערב ויהי בקר שבפרשה בראשית. ושבפרשה יהי רקיע חותך לפסוק בפני עצמו כיון שגם ביום שלישי כתיב ויהי ערב ויהי בקר בפסוק בפני עצמו. הילכך חותך גם את זה. אבל שאר פסוקים אסור לפוסקן, מפרש) והא תנינן בשני יהי רקיע ויקוו המים. מ"ד חוזר חוזר ב' פסוקים . ומ"ד חותך אפילו חותך אין בו עשרה. (תיבת עשרה הוסיף הגר"א ז"ל בגרסתו בפרק בתרא דמס' סופרים) פירוש דפרשה יקוו המים הוה חמשה פסוקים. ושם כתיב ויהי ערב ויהי בקר בפסוק בפני עצמו. וא"כ אפילו כשתחלק הך ויהי ערב ויהי בקר שנאמר בפרשה יהי רקיע לפסוק בפני עצמו. ויהי' בפרשה יהי רקיע ארבעה פסוקים. אכתי אינו אלא תשעה פסוקים. מבואר מהירושלמי דגם מ"ד חותך ס"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו אנן לא פסקינן. אלא ויהי ערב ויהי בקר כיון דאשכחן דכתיב לפסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים חשבינן אותו לפסוק בפני עצמו בכל מקום. וזה מוכרח מדמקשה הירושלמי מהא דקורין ביום שני יהי רקיע ויקוו המים. ושם אפילו חותך אין בו עשרה. משום דבפרשה יקוו המים כתיב ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו. ואי אמרת דלמ"ד חותך פסקינן פסוק אחד לשנים גם בשאר פסוקים. א"כ הרי יכולים לפסוק בפרשה יקוו המים פסוק אחד לשנים באמצע. ויהיה בפרשה זו ששה פסוקים. ופרשה יהי רקיע הוה ארבעה פסוקים. דויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו. והוה שפיר עשרה פסוקים. אלא ודאי דלדעת הירושלמי גם למ"ד חותך נמי לא פסקינן פסוק אחד לשנים. משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. רק ויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו. משום דאשכחן שהוא כתוב פסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים. נמצא מבואר שהירושלמי פליג על תלמודא דידן בזה. ולדעת הירושלמי גם למ"ד חותך נמי אסור לפסוק באמצע פסוק. וקשה לי לדעת הירושלמי למ"ד חותך. פרשת ר"ח כיצד קורין אותה. דפרשה צו הויין תמניא פסוקי. היכי נעבד. ניקרי תרי תלתא תלתא פסוקי. פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. נקרי ארבעה ארבעה. פשו להו שבעה. דפרשה וביום השבת הויין תרין. ובראשי חדשיכם חמשה. היכא נעביד. נקרי תרי מהא וחד מהנך. אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים לקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. כדפריך בש"ס דידן. דלדעת הירושלמי ליכא לשנויה כדמשני בתלמודא דילן. דפוסק או דולג. כיון דלדעת הירושלמי גם מ"ד חותך ס"ל דלא פסקינן בפסוק דלא פסקיה משה. ותקנתא דדולג לית ליה להך מ"ד. ואין לומר דס"ל דמשיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא חייש ליוצאין. והא דל"ל דולג הוא משום דחייש לנכנסין וא"כ יכולים לקרות בפרשה צו שנים הראשונים לתלתא תלתא פסוקין. והשלישי יקרא השני פסוקים הנותרים מפרשה צו. ופרשה וביום השבת. ז"א דהא ליוצאין לכ"ע חיישינן כמבואר בש"ס. וכן מבואר בהדיא בירושלמי שם (פ"ד הל"ה) דפרשה של חמשה פסוקים קורא את כולה. ולא ישייר שני פסוקים משום דחיישינן ליוצאין. ועוד ע"כ צ"ל דהא דל"ל דולג הוא משום דחייש עבור הנכנסין כמ"ש. וכיון דחייש מהנכנסין כ"ש דחייש משום היוצאין. דמה לנכנסין דלא חייש ת"ק חיישינן. יוצאין דחייש ת"ק לא כ"ש. כדקאמר בש"ס. ואין לומר דכיון דלא אפשר מודה גם איהו דמדלגין. דא"כ מאי פריך מהא דקורין בשני יהי רקיע ויקוו המום. דלא הוו עשרה פסוקים. הא התם לא אפשר ומודה דמדלגין. אלא ודאי דס"ל להירושלמי דלמ"ד חותך אין מדלגין בשום ענין וא"כ תקשה לדידיה פרשת ר"ח כיצד קורין אותה:
אבל לדעת הגר"א ז"ל ע"פ המסכת סופרים ה משום דזה דס"ל להך מ"ד חותך שאין מדלגין. הוא משום הנכנסין והיוצאין. כמבואר בש"ס. אבל הכא בפרשה ראש חודש לפי הסדר שכתב הגר"א ז"ל. שהראשון יקרא שלשה פסוקים מפרשה צו. והשני חמשה פסוקים עד סוף הפרשה. והשלישי מדלג שלשה פסוקים מפרשה צו. ועוד קורא פרשה וביום השבת. והחמישי קורא פרשה ובראשי חדשיכם. ואין בזה שום חשש כלל מהנכנסין והיוצאין כמ"ש. בכה"ג מידה גם איהו דמדלגין. דלא איכפת לן בדילוגו. כיון שאין בזה שום חשש מהנכנסין והיוצאין. ודילוגו בזה אהבה לכ"ע וא"ש. וזו ראי' אלימתא לדעת הגר"א ז"ל:
אמנם נראה לישב דברי הירושלמי גם לדעת הגאונים ז"ל. דאית להו שגם בפרשה ר"ח מדלגין. דהנה קשה לי בדעת הירושלמי דס"ל דמ"ד חותך נמי מודה דאין לפסוק באמצע פסוק. משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. אלא דהך ויהי ערב ויהי בקר נחשב לדידיה לפסוק בפני עצמו. יען דאשכחן שכתוב בפסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים. א"כ הא דתנן בתענית (דף כ"ו) בראשון היו קורין בראשית ויהי רקיע. ובשני היו קורין יהי רקיע ויקוו המים כו'. פרשה גדולה קורין אותה בשנים. והקטנה ביחיד. והשתא למ"ד חותך ולא דולג. האיך קורין אותה פרשה יקוו המים בשנים. הא אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים ובפרשה זו דיקוו המים שאין בה אלא חמשה פסוקים. אין כאן שלשה פסוקים לכל חד. ובירושלמי קפריך למ"ד חותך מהא דקורין ביום שני יהי רקיע ויקוו המים. ושם אין בהם עשרה פסוקים אפילו אם חותך. ומוכח כמ"ד דולג, ואין מזה קושיא כל כך על הך מ"ד חותך. משום דאיכא למימר דעשרה פסוקים אינו מעכב בדעבד. ובמקום דלא אפשר סגי בתשעה. כמו שפסק המחבר באו"ח (סימן קל"ז). והא עדיפא מיניה איכא לאקשויא דאיך קורין פרשה יקוו המים בשנים הא אין בה שלשה פסוקים לכל חד. ובשלמא בפרשה בראשית ניחא. משום דשם כאשר תחלק ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו הוה ששה פסוקים. אבל בפרשה יקוו המים. דהתם כתיב ויהי ערב ויהי בקר בפסוק בפני עצמו. ואין בה אלא חמשה פסוקים. האיך קורין אותה בשנים לדידיה. הא אין כאן שלשה פסוקים לכל חד. ואין לומר דהראשון קורא בפרשה יהי רקיע עד ויהי ערב ויהי בקר. והשני מתחיל מויהי ערב ויהי בקר דנחשב לפסוק בפני עצמו. וקורא עוד שנים מפרשה יקוו המים. דהוו ביחד שלשה פסוקים. והשלישי קורא השלשה פסוקים הנותרים מפרשה יקוו המים ז"א דהא כבר כתבנו לעיל דלמ"ד חותך ולית ליה דולג משום דחייש מהנכנסין ויוצאין. לדידיה אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ועוד הא בהדיא תנן במתני' שם פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד. הרי מבואר בהדיא דפרשה בראשית. ופרשה יקוו המים קורין אותן בשנים. ופרשה יהי רקיע שהיא פרשה קטנה קורין אותה ביחיד כדאמרינן במגילה. וכמו שפירש"י ז"ל שם. ולפ"ז הא הוה גם פרשה יהי רקיע בשנים. וזו תמיה עצומה. ועוד קשה לי למ"ד חותך ולא דולג. משום גזירה דהנכנסין והיוצאין. מאי מהני לן זה דחותך ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו הא אכתי יש לגזור בזה משום היוצאין דהם לא ידעו דבר זה אשר ויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו ויסברו אשר השני שבפרשה בראשית. לא קרא אלא שני פסוקים. ועוד דלמ"ד חותך איכא למיחש גם לאותן שיהיו בביה"כ מתחילה ועד סוף. שיסברו אשר השני לא קרא אלא שני פסוקים. דמנין ידעו זאת אשר ויהי ערב ויהי בקר הוה פסוק בפני עצמו. ואין לומר דיהיה הדבר ידוע. דא"כ היה יכול לדלג ויהיה ג"כ הדבר ידוע. וגם מאי שקיל וטרי בש"ס בפרשה ר"ח היכא עבדינן. ה"ל לתקן שישיירו שני פסוקים סמוך לפרשה ויהיה הדבר ידוע לעולם כמו שתמה המ"א הובא לעיל. אלא ודאי דלא סמכינן ע"ז שיהיה הדבר ידוע. כמ"ש המ"א. וחיישינן לאותן שלא ידעו. וא"כ מאי מהני לן בהא דחותך ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו:
ולכן נראה לי דהא דאיפלגו בירושלמי אי דולג או חותך אינו כמו הך פלוגתא דאיפלגו בש"ס דילן אי דולג או פוסק. ומ"ד פוסק לית ליה דולג משום גזירה דהנכנסין והיוצאין. דא"כ הו"ל להירושלמי לדקדק כן על עיקר הקריאה דמעמדות דכיצד קורין בראשית בשנים. הא אין בה שלשה פסוקים לכל חד. כמו שמדקדק בש"ס דילן. ולמנקט ע"ז הך פלוגתא דדולג או חותך כדנקט בתלמודא דידן. אלא דס"ל להירושלמי דכ"ע אית להו דדולג ולא חיישינן לנכנסין ויוצאין היכא דלא אפשר. וגם מ"ד חותך נמי מודה בזה דדולג ולא סגי בלא"ה. אלא דבהא פליגי דמ"ד דולג ס"ל דכמו שאותן פסוקים שמדלגין עולין למנין השלשה פסוקים אשר מחויב הקורא בתורה לקרות. ואסור לפחות עליהן. כן עולין ומצטרפים אותן הפסוקים שדולג למנין העשרה פסוקים אשר השלשה קרואים שבתורה מחויבים לקרות. ומ"ד חותך ס"ל דהא דדולג לא מהני אלא לענין הך מילתא שאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. דע"ז לא איכפת לן מה שכבר קרא מי שקדם לו פסוק אחד או שנים מאותן הפסוקים. אבל לענין מנין העשרה פסוקים אשר השלשה קרואין בתורה מחויבים לקרות. אינם מצטרפים אותן הפסוקים שכבר קרא אותן מי שקדם לו. דהעשרה פסוקים הם כנגד העשרת הדברות. וכל פסוק הוא מכוון כנגד דיבור אחד שבעשרת הדברות. וצריכים שיהיו כל אותן העשרה פסוקים חדשים בלא דילוג. ואותו פסוק שמדלג אינו עולה למנין העשרה פסוקים ואל תתמה ע"ז שנאמר אשר דילוגו מהני לענין הא דאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. ולענין המנין של העשרה פסוקים אינו עולה ואינו מצטרף. שהרי כן הוא גם לפי האמת לדידן. לפמ"ש הגר"א ז"ל בכוונת המחבר. דבשו"ע או"ח (סימן קל"ז סעי' ד'). כתב המחבר דאם קרא אחד ב' פסוקים צריך לחזור ולקרות. ואם לא קראו בין שלשתן אלא ט' פסוקים שלשה לכל אחד אינם צריכים לחזור ולקרות כו'. אבל אם קראו פחות מט' פסוקים צריכים לחזור ולקרות ותמה הגר"א ז"ל אמש"כ המחבר אבל אם קראו פחות מט' פסוקים כו'. דהא ע"כ הוה אחד ביניהם שלא קרא אלא ב' פסוקים. וא"כ ה"ל למימר דאותו שלא קרא אלא שני פסוקים צריך לחזור. ועוד דהא כבר כתב המחבר מקודם דאם קרא אחד שני פסוקים צריכים לחזור ולקרות. ותירץ הגר"א ז"ל דכאן מיירי המחבר שקראו כל אחד שלשה פסוקים. כגון שקראו שנים הראשונים לשלשה פסוקים לכל אחד. והשלישי חזר וקרא פסוק אחד למפרע מאותן שכבר קרא השני. ועוד הוסיף עליהן שני פסוקים. שנמצא שכל אחד קרא שלשה פסוקים. אפ"ה צריך לחזור ולקרות. משום דאותו פסוק שחזר וקרא ממה שקרא כבר הקודם לו אינו עולה למנין התשעה פסוקים שמחויבים לקרות. ואע"ג דבמעמדות אותו פסוק שדולג עולה גם למנין התשעה פסוקים. למאי דקי"ל דולג. שאני התם דא"א בענין אחר. אבל בעלמא אותו פסוק שמדלג אינו מצטרף למנין הט' פסוקים. ואם לא היו כל הט' פסוקים חדשים ממה שלא קראו הראשונים צריכים לחזור ולקרות ושם בסעיף ו'. כתב המחבר הקורא בתורה ראשון. וקרא השני מה שקראו הראשון. אם הוסיף על מה שקרא הראשון שלשה פסוקים. או אפילו שנים פסוקים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין. ואם לאו אינו עולה מן המנין. וכתב המ"א דגם לכתחילה מותר לעשות כן אלא דאינו עולה מן המנין עי"ש. הרי דלענין זה שאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים לא איכפת לן על מה שחוזר השני וקורא ממה שקרא הראשון. ולענין מנין הט' פסוקים אשר השלשה קרואים מחויבים לקרות אינו מצטרף אותו פסוק שכבר קרא הראשון. וה"נ ס"ל להך מ"ד חותך דאותן פסוקים שחוזר השני וקורא ממה שקרא הראשון אינם מצטרפים למנין העשרה פסוקים שמחויבים לקרות. דהירושלמי ס"ל דבעינן שהשלשה קרואים שבתורה יקראו עשרה פסוקים דוקא. ולא סגי בתשעה. כמ"ש הגר"א ז"ל מהמס' סופרים. וכמו שמבואר מהירושלמי כאן. ומ"ד דולג ס"ל שכמו דמהני אותן הפסוקים שדולג לענין הא שאין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים. כן עולין ומצטרפין לחשבון העשרה פסוקים. ועיין במ"א (סי' קל"ז ס"ק ט'):
ומעתה מבואר דברי הירושלמי כמין חומר. דעל עיקר קריאה דמעמדות. וכן על מה שקורין פרשה יקוו המים בשנים לא קשה הא אין כאן שלשה פסוקים לכל חד. משום דגם מ"ד חותך נמי מודה דדולג ולא חיישינן להנכנסין ויוצאין היכא דלא אפשר. וא"כ הוה שפיר שלשה פסוקים לכל חד יען דהשלישי חוזר וקורא פסוק אחד למפרע. דלענין השלשה פסוקים שהקורא בתורה מחויב לקרות עולה אותו פסוק מן המנין אליבא דכ"ע כמ"ש. וכן לא קשה מאי מהני הא דחותך בפרשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו והוה ששה פסוקים הא אכתי איכא למיחש משום היוצאין שלא ידעו אשר ויהי ערב ויהי בקר נחשב לפסוק בפני עצמו. ויסברו שהשני לא קרא אלא שני פסוקים. ובמ"ש הנה נכון משום דכיון דלא אפשר מודה גם איהו דלא חיישינן לטעותן של השומעין כמו למ"ד דולג. (ואולי חוזר השני וקורא פסוק אחד למפרע גם בפרשה בראשית. כמו שחוזר ומדלג פסוק אחד בפרשה יקוו המים כמ"ש. משום דבלא זה יש לחוש גם משום אותן שיעמדו שם מתחילה ועד סוף. שלא ידעו אשר ויהי ערב וגו'. הוא פסוק בפני עצמו. ויטעו שהשני לא קרא אלא שני פסוקים). ורק על הא דהשלשה קרואים שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים כנגד עשרת הדברות. קא שקיל וטרי אם אותו פסוק שדולג עולה למנין העשרה פסוקים או לא. ומ"ד חותך ס"ל דזה הפסוק שדולג אינו עולה ואינו מצטרף להחשבון של עשרה פסוקים אשר השלשה קרואין שבתורה מחויבים לקרות. וע"ז קפריך שפיר מהא דקורין בשני יהי רקיע ויקוו המים. והתם אפילו אם חותך לא משכחת בו עשרה פסוקים.
והשתא מיושב היטב דברי הגאונים. ממה דקשה עליהם מהירושלמי דפליג על תלמודא דידן. וס"ל דלמ"ד חותך אינו פוסק אלא ויהי ערב ויהי בקר משום, דאשכחן שהוא פסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים. אבל זולת זה אסור לפסוק שום פסוק. דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. דא"כ פרשה ר"ח לדידיה כיצד קורין אותה. כמו שמבואר לעיל. ובמה שכתבנו יציבא מילתא משום דגם הך מ"ד חותך נמי מודה דדולג ולא חייש לנכנסין ויוצאין היכא דלא אפשר. והא דס"ל גבי מעמדות דחותך ולא דולג. היינו משום דס"ל שאותו פסוק שמדלג אינו מצטרף ואינו עולה למנין העשרה פסוקים שמחויבים השלשה קרואים לקרות בתורה. אבל לענין פרשה ר"ח שפיר דולג גם אליביה. ודו"ק:
וע"פ דברי הירושלמי האלו יש מקום לישב מה שנוהגים להתחיל בקידוש של ליל ש"ק. ויהי ערב ויהי בקר יום הששי והוא באמצע פסוק. וכבר תמהו המחברים ע"ז. ובתשו' ח"ס חלק או"ח (סימן יו"ד) דחק טובא בזה לישב המנהג עי"ש:
אכן לפי הירושלמי הנ"ל יציבא מילתא. משום דשאני ויהי ערב ויהי בקר שהוא נחשב לפסוק בפני עצמו. יען דאשכחן דפסקיה משה לפסוק בפני עצמו בפרשה יקוו המים ואיכא למימר דאפילו מ"ד דולג נמי לא פליג על סברה זו והא דאית ליה דולג ולא חותך. הוא משום דס"ל דבעינן שהשלשה קרואין שבתורה יקראו עשרה פסוקים דוקא. ובחותך לית כאן עשרה פסוקים ביום שני. משו"ה ס"ל דולג. ודולג שני פסוקים. כמו שמבואר בירושלמי. ואע"ג דסוגיא דתלמודא דידן פליג על סברה זו. כמבואר להמעיין. מ"מ יש לומר שפיר דסמכינן בזה על הירושלמי. דמצינו הרבה מנהגים שהם ע"פ המס' סופרים והירושלמי. דלא כתלמודא דידן. כמ"ש התוס' בברכות (דף י"ח ע"א) ד"ה למחר. ובמגילה (דף ל"א ע"ב) ד"ה ר"ח עי"ש. וכמ"ש הגר"א ז"ל שם בביאור הגר"א (סימן תכ"ג):
ובעיקר קושית הרמב"ן שתמה על הגאונים שכתבו דהא דאמרינן והילכתא דולג ואמצעי דולג קאי על ר"ח. ואמצעי היינו השני. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת. שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא ני פסוקים. ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר. ל"ל למימר דולג יקראו כסדר השנים הראשונים בפרשה צו והשלישי יקרא פרשה וביום השבת ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דמאי איכא משום דמתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. והא ההיא אינו אלא משום הנכנסין. וכיון דאפילו בדילוג אכתי איכא לההוא חששא גופא. למה ידלג. יקרא כדרכו ולא ניחוש לנכנסין כיון דלא אפשר. תירץ הרשב"א דמשו"ה פסקינן דדולג ולא אמרינן שיקראו כדרכן כמ"ש הרמב"ן. משום דאם נימא שהאמצע. דהיינו השני יהיה דולג. ליכא למיחש אלא לחד נכנסין. דהיינו אותן שיכנסו בתחילת קריאת השני. ואלו היו קורין כדרכן ויקרא השלישי פרשה וביום השבת דהויא תרי פסוקי. ופסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. איכא למיחש לתרי גווני נכנסין. חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות אותו פסוק של ובראשי חדשיכם. שהוא סבור שמשם התחיל הקריאה. שאם לא כן למה לא סיים בסוף פרשה וביום השבת. ועוד איכא למיחש לנכנסין בתחילת קריאת הרביעי. דכד חזו ליה שהוא מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד. הילכך דולג עדיף עכ"ד:
וקשה לי ע"ז הא אכתי יכולים לקרות כסדר. ולא שיקראו השנים הראשונים פרשה צו. והשלישי פרשה וביום השבת ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. דבזה שפיר כתב הרשב"א דאיכא למיחש לתרי גווני נכנסין. אבל יקראו כסדר בזה האופן שהראשון והשני יקראו לתלתא ג' פסוקי מפרשה צו והשלישי יקרא שני פסוקים הנותרים מפרשה צו. ועוד פרשה וביום השבת. דליכא למיחש בזה אלא משום היוצאין לחוד. וי"ל דאיכא למיחש גם בזה לתרי גווני. היינו ליוצאין לאחר שיגמור השני וישייר בפרשה פחות משלשה פסוקים ועוד איכא למיחש לנכנסין לאחר שיתחיל השלישי בפרשה וביום השבת. שיסברו אשר משם התחיל הקריאה ולא קרא אלא שני פסוקים. אלא שהתוס' שם תמהו על המנהג שלנו שהשלישי קורא ג' פסוקים מפרשה צו. ועוד פרשה וביום השבת. הא איכא למיחש בזה לנכנסין לאחר שיתחיל בפרשה וביום השבת. שיאמרו אשר השלישי לא קרא אלא שני פסוקים של וביום השבת. ותירצו שהדבר ידוע לעולם. ועוד שיש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פרשה שהניח בה עכ"ל. ועיין לעיל מ"ש מהמ"א בביאור דבריהם. הרי מבואר מדברי התוס' דליכא חשש נכנסין לאחר שיתחיל וביום השבת. משום דבודאי לא יטעו הנכנסין בזה. לומר שלא קרא אלא פרשה וביום השבת לחוד. כמ"ש התוס'. וא"כ קשה ל"ל לדלג יקראו כסדר. והיינו שהראשון יקרא שלשה פסוקים. והשני שלשה או ארבעה פסוקים מפרשה צו. והשלישי יקרא השני פסוקים או הפסוק אחד הנותר מפרשה צו. ועוד פ' וביום השבת כמ"ש. דליכא בזה אלא משום היוצאין לחוד. והרי גם עתה שהשני דולג נמי איכא משום הנכנסין. ונראה דמ"מ עדיף טפי שיהיה השני דולג דאיכא משום הנכנסין. משיקראו כסדר בזה האופן שכתבנו דאיכא בזה משום היוצאין. משום דהך חששא דיוצאין אלימא טפי מחששא דהנכנסין. דמקצת הנכנסין שיילי שיילי. כמ"ש הרשב"א שם בהדיא. דמשו"ה דולג השני טפי מהשלישי ומהאחרון משום דחיישינן טפי ליוצאין מנכנסין. משום דנכנסין מישל שיילי. ואע"ג דלא קי"ל כת"ק דס"ל דמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ולא חיישינן לנכנסין היינו לומר דחי דחיישינן אפילו לנכנסין. אבל מ"מ לכ"ע טפי עדיף חששא דנכנסין מחששא דיוצאין. משום דמקצת הנכנסין דרכן לישאל. והילכך היכא דלא אפשר אלא שניחש לאלו או לאלו. נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין. שהוא קל טפי מחשש היוצאין עכ"ל. והילכך עדיף טפי בדולג דליכא אלא משים הנכנסין משיקראו כסדר דאיכא בזה משום היוצאין:
והר"ן כתב לישב קושית הרמב"ן דמשו"ה עדיף טפי בדילוג. משום שאלו היו קורין כדרכן לא לנכנסין ויוצאין בלבד איכא למיחש. אלא אפילו לאותן שעומדין שם מתחלה ועד סוף איכא למיחש לחורבה. שיהיו סבורין לומר שמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים. וירגילו לעשות כן כשיזדמן להם. ואיכא משום הנכנסין. או אם ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים ירגילו לעשות כן בעלמא ויהיה משים היוצאין. ולפיכך לא רצו חכמים לעקור אחת משתי תקנות אלי לעולם. אפילו אם לא אפשר. שמא תאמר והא כי אמרינן נמי דולג אכתי איכא למיחש שהעומדים שם יהיו סבורין שמותר לדלג בעלמא. ויבאו לעשות כן בפסוק שלישי שבפרשה. ואיכא משום הנכנסין. הא ל"ק שאין הדילוג מצוי. ולמה יבואו לדלג. אדרבה מי שהוא בביהכ"נ מתחילה ועד סוף שואל למה הוא דילג כיון דאיכא פסוקי טובא. ומפרשי ליה לפי שאין מתחילין ואין משיירין בפרשה עושין כן. ומתוך כך לא יבאו לדלג בעלמא בכיוצא בזה. כדי שלא יחשבו הנכנסין שהתחילו בפרשה בפחות מג' פסוקים. ועוד שאין הדילוג מצוי ואינו נעשה אלא מדוחק וליכא למיחש ביה. אבל אם היו קורין כדרכן העומדים בביהכ"נ אינן רואין שינוי כלל. ואינן סוברין דהכא שאני משום דלא אפשר. אלא סוברין שקורין כדרכן ומותר להתחיל ולסיים בפרשה פחות מג' פסוקים עכ"ל:
ולפענ"ד יש לפקפק בזה. דהנה כבר הבאתי לעיל מה שתמהו התוס' על המנהג שלנו. שהשלישי קורא ג' פסוקים מפרשה צו. ועוד פרשה וביום השבת. הא איכא למיחש בזה של נכנסין לאחר שיתחיל בפרשה וביום השבת שיאמרו שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים של וביום השבת ותירצו כו'. וגם שיש להם לחשוב דא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה. שהרי גם זו מעין הפרשה שהניח בה עכ"ל. וכתב המ"א (בסימן קל"ח ס"ק ב') שכוונת התוס' בזה הוא דמשו"ה לא חיישינן לנכנסין שיסברו אשר השלישי לא קרא אלא שני פסוקים של וביום השבת. משום דמהיכא תיתי לומר שלא קרא אלא ב' פסוקים כיון שיש לו לקרות יותר. שהרי עדיין כל פרשה של ובראשי חדשיכם לפניו שהוא מענינא של יום. ואין שם לקרות אלא הרביעי. וא"כ אם איתא שהתחיל מביום השבת ולא קרא אלא שני פסוקים מדוע הפסיק שם. היה לו לקרות עוד מפרשה ובראשי חדשיכם. אלא ע"כ שקרא כבר ג' פסוקים עכ"ד. הובא לעיל. ומעתה קשה לי על הא דאמרינן שאין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. משום היוצאין שיסברו אשר הקורא השני לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים עד סוף הפרשה. דמהיכי תיתי לומר כן שלא יקרא אלא שני פסוקים. כיון שעדיין יש עוד פרשה לפניו שיכול לקרות משם. דהא בשאר ימות השנה יכול לקרות גם מפרשה שניה. א"כ אית לן למימר שבודאי יקרא עוד עד שלשה פסוקים מפרשה שניה. ומצאתי בספר ישוע"י (ר"ס קל"ח) שתמה כן אלא שלא הביא את דברי התוספות. וכתב שדבר זה תלוי בהך פלוגתא דפליגי ת"ק וי"א אי מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים או לא. דאם נימא שמותר להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים. אין כאן חשש מהיוצאין כלל. משום דאין להם לחשוב שלא יקרא אלא שני פסוקים עד סוף הפרשה. כיון שיכול לקרות עוד פסוק אחד מפרשה שניה. ואית לן למימר שבודאי יתחיל בפרשה שניה וישלים השלשה פסוקים משם כמ"ש. אבל לדעת הי"א דס"ל שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. יש כאן לחוש להיוצאין שפיר. משום דאם איתא שבדעתו להתחיל עוד בפרשה שניה. א"כ הרי יצטרך לקרות שם ג' פסוקים שלמים. ולמה שייר בפרשה זו שני פסוקים הא לא יהיה שום תועלת מזה להקורא השני דבלא"ה יצטרך לקרות ג' פסוקים מהפרשה של אחריה. אלא ודאי שהשני יסיים בפרשה ולא יקרא יותר. ויש כאן שפיר חששא דיוצאין עי"ש. ומלבד מה שעדיין קשה מת"ק דס"ל שמתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. ואפ"ה סובר שאין משיירין. כמו שהרגיש בעצמו שם בזה. עוד נראה דאפילו לפי דעת הי"א נמי קשה. משום דהא זה דס"ל שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. הוא משום הנכנסין. שיטעו לומר שלא קראו אלא שני פסוקים. ויסברו שמותר לקרות שני פסוקים. וא"כ זהו רק לפי האמת שאסור לקרות בתורה פחות משלשה פסוקים. אבל למאי דחיישינן להיוצאין שיחשבו אשר מותר לקרות פחות משלשה פסוקים. לפי דעתם בודאי מותר גם להתחיל פחות מג' פסוקים. דהא זה שאין מתחילין תלוי בעיקר הקריאה. ואם נימא שמותר לקרות בודאי מותר גם להתחיל. דאין שום טעם וסברא כלל לומר שיהיה אסור להתחיל פחות מג' פסוקים אם נימא שמותר גם לקרות. וא"כ אין כאן מקום לחוש להיוצאין גם לדעת הי"א. משום דעל היוצאין לחשוב אשר בודאי יקרא עוד פסוק אחד מפרשה שניה. דמהיכי תיתי יטעו היוצאין לומר שלא יקרא אלא שני פסוקים. כיון שיש עוד פרשה לפניו אשר יכול לקרות משם ולהשלים עד השלשה פסוקים:
ונראה דמשו"ה יש לחוש להיוצאין שיסברו אשר השני הבא אחריו לא יקרא אלא עד סוף הפרשה. ולא יתחיל בפרשה שניה כלל. משום דאם איתא שיתחיל לקרות בפרשה שניה. מי מעכב על ידו לקרות שם כל השלשה פסוקים. הרי יכול לקרות שם כל כמה דבעי. וא"כ ל"ל לקרות כלל בסוף הפרשה יקרא הראשון שקדם לו עד סוף הפרשה. שכן דרך הקוראים לסיים בפרשה. והוא יקרא כל סדר הקריאה בפרשה שניה. כיון דסוף סוף מחויב הוא להתחיל שם בפרשה שניה. אלא ודאי שלא יתחיל כלל בפרשה שניה. ויגמור הקריאה בסוף פרשה הראשונה. ונמצא שלא יקרא אלא שני פסוקים. וזה ברור:
אמנם זה אינו אלא היכא שהפרשה שאחריה היא פרשה גדולה. דבזה איכא למימר שפיר אם איתא שיהיה מחויב להתחיל בפרשה שניה ולקרות משם עוד פסוק אחד. א"כ ל"ל לחלק הפרשה הראשונה לשנים ולא יהיה אחד מהן מסיים בפרשה. הלא טוב יותר שיקרא הראשון עד סוף הפרשה. והוא יקרא כל השלשה פסוקים בפרשה שניה. כיון דבע"כ מחויב הוא להתחיל באידך פרשה. אבל היכא שאין בהפרשה של אחריה כי אם שני פסוקים. בכה"ג אית לן למימר שפיר שמותר לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקים דבזה ליכא למיחש ליוצאין שיטעו לומר אשר לא יקרא אלא עד סוף הפרשה שני פסוקים. דמהיכי תיתי יסברו כן. כיון שיכול לקרות עוד הפרשה השניה ולגמור שם עד סוף הפרשה. ובזה אין לומר דא"כ למה היה צריך לשייר בסוף הפרשה. היה לו להראשון שקדם לו לגמור עד סוף פרשה הראשונה והוא יתחיל מפרשה שניה. ז"א דהא כאן פרשה שניה לבדה לא יספיק ליה דאין לה אלא שני פסוקים והקורא בתורה צריך לקרות שלשה. וא"כ בפרשת ר"ח שפרשה וביום השבת אין בה אלא שני פסוקים אין כאן שום חשש מהיוצאין בזה שישייר בפרשה צו שני פסוקים. דבודאי לא יטעו היוצאין לומר שלא קראו אלא שני פסוקים. דמהיכי תיתי יסברו כן. כיון שיכול לקרות עוד פרשה וביום השבת. ובגמרא אמרינן פרשה צו דהויין תמניא פסוקי היכי נעביד נקרי תרי תלתא תלתא פסוקין פשו להו תרי. ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין. וקשה הא זה שאין משיירין פחות מג' פסוקים הוא משום היוצאין שיסברו שמותר לקרות שני פסוקין כדאמרינן התם בסוגיא. והכא הא ליכא למיחש ליוצאין כלל דמהיכי תיתי יסברו היוצאין שלא קרא אלא שני פסוקים. כיון שעדיין פרשה וביום השבת לפניו אשר יכול לקרותה כולה. וגם שפיר דמי למיעבד הכי. ואית לן למימר שבודאי יקראו גם פרשה וביום השבת. שגם אותה קורין בר"ח. וא"כ יקראו השלישי את השני פסוקים הנותרים מפרשה צו. וגם פרשה וביום השבת והרביעי יקרא פרשה ובראשי חדשיכם שהיא ענינו של יום. ולפענ"ד לישב ע"פ מ"ש הר"ן דאם ישיירו שני פסוקים איכא למיחש לחורבה גם לאותן שיעמדו שם מתחילה ועד סוף. שיסברו שמותר לשייר שני פסוקים ויבאו לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם ויהיה אז משום היוצאין. משו"ה אין משיירין לעולם. וסברת הר"ן מוכרחת בסוגיא:
והשתא לפ"ז יש לפקפק בתירוץ הר"ן שכתב דמשו"ה עדיף טפי בדילוג. משום דאם יקראו כסדר בלא דילוג איכא למיחש בזה משום הנכנסין. ועוד איכא למיחש לחורבה גם משום אותן שיעמדו שם מתחילה ועד סוף שיהיו סבורין לומר שמותר להתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים ויבואו לעשות כן בעלמא. ויהיה משום הנכנסין. כמו שמבואר לעיל. דזה ניחא אם יקראו שנים הראשונים פרשה צו. והשלישי פרשה וביום השבת ועוד פסוק אחד מפרשה ובראשי חדשיכם. כמ"ש הרמב"ן דבזה איכא למיחש שפיר משום הנכנסין בשעה שיתחיל הרביעי שיסברו אשר השלישי לא קרא אלא פסוק אחד. ועוד איכא למיחש גם משום אותן שיהיו שם מתחילה ועד סוף שיבואו לעשות כן בעלמא כאשר יזדמן להם כמ"ש. אבל אכתי קשה יקראו כסדר באופן זה ששנים הראשונים יקראו לתלתא תלתא פסוקי. והשלישי יקרא שני פסוקים הנותרים מפרשה צו. ועוד פרשה וביום השבת. דבזה ליכא שום חשש כלל משום היוצאין כמ"ש. מאי איכא משום אותן שיעמדו שם מתחילה ועד סוף שיסברו שמותר לסיים בפרשה פחות מג' פסוקים. ויבואו לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם. והא הרי אפילו אם יעשו כן בעלמא נמי אין שום חשש בזה אלא משום היוצאין. וא"כ הרי עדיף טפי שיקראו כסדר משידלג האמצעי. משום דאם יקראו כסדר הוה החשש של היוצאין חששא רחוקה טובא. דאית לן למימר שהעומדים שם יטעו לומר שמותר לשייר פחות משלשה פסוקים. והם יבואו לעשות כן במקום אחר כשיזדמן להם ושם יהיה חשש משום היוצאין. אבל אם יקראו ע"י דילוג של הלוי יהיה החשש של הנכנסין בזה תיכף ומיד:
וגם תירוץ הרשב"א נסתר בזה לגמרי. דהא כבר כתבתי לעיל בדעת הרשב"א דמשו"ה טוב יותר לדלג משיקראו כסדר בזה האופן ששנים הראשונים יקראו לתלתא תלתא פסוקי. והשלישי יקרא שני פסוקים הנותרים מפרשה צו ועוד פרשה וביום השבת. משום דס"ל להרשב"א דחששא דיוצאין אלימא טפי מהך חששא דהנכנסין. ועבור זה עדיף טפי שיהיה האמצעי דולג דליכא אלא משום הנכנסין. משיקראו כסדר ויהיה משום היוצאין כמו שמבואר לעיל. והרי לפמ"ש אם יקראו כסדר בזה האופן ליכא שום חשש כלל משום היוצאין ונראה דמשו"ה כתב הגר"ח ז"ל שם על קושית הרמב"ן ז"ל. בזה"ל וקושיתו ודאי קושיא גדולה היא מאד. ולא נח דעתו בדברי הרשב"א והר"ן משום האי טעמא שכתבנו:
ולישב דעת הר"ן ז"ל צ"ל דמ"מ עדיף טפי שיהיה האמצעי דולג דליכא למיחש בזה אלא לחד נכנסין. דהיינו אותן שיכנסו בשעה שיתחיל הלוי שיסברו אשר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים. מלמימר שיקראו כסדר וישיירו פחות משלשה פסוקים. דאיכא למיחש ליוצאין טובא. דכל העומדים שם יטעו לומר שמותר לשייר שני פסוקים ויבואו לעשות כן בעלמא כשיזדמן להם. ויהיה חשש היוצאין אצל כל אחד ואחד מהן. וזה דחוק דמ"מ אכתי הוה חששא רחוקה. ואם יקראו ע"י דילוג של השני הוה החשש של הנכנסין נגד פנינו תיכף ומיד. ויותר נראה דמשו"ה יש לחוש בזה ליוצאין שיטעו לומר אשר השלישי לא יקרא אלא עד סוף הפרשה. משום דיחשבו אשר השלשה הראשונים יהיו קורין התמיד. והרביעי שהוא בא בשביל ר"ח יהיה קורא כל המוספים. ולא רצו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין. וסברא זו כתב הרמב"ן הובא לעיל בדברינו. ובזה מיושב גם דעת הרשב"א ודו"ק. ועדיין אין בזה כדי שביעה:
הנה בארנו שדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל. כנים וברורים. ומאירים כספירים. אמנם בעיקר הדבר אם ראוי לשנות הקריאה ממ"ש המחבר ע"פ דעת הגאונים ז"ל. או לא. הנני להעתיק כאן מ"ש בזה על הגליון. וז"ל שם. כל רז לא נעלם מעיני רבותינו הראשונים ז"ל. והרמב"ן ז"ל בחידושיו למגילה. אחרי שהשיג שם על הגאונים שכתבו דהא דאמרינן בגמרא והילכתא אמצעי דולג קאי על ר"ח. כמ"ש הרי"ף. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כו'. כמו שהובא בר"ן. הביא בעצמו עצה זו של הגר"א ז"ל. שיקראו כסדר שנים הראשונים פרשה צו. והשלישי ידלג שלשה פסוקים מפרשה צו. ועוד יקרא פרשה וביום השבת. והרביעי יקרא פרשה ובראשי חדשיכם. אלא שכתב שיש גם בזה קצת חשש רחוק מהנכנסין שיכנסו מתחילת קריאתו של השלישי וימצא שאין הפסוקים שבתחילת הפרשה מספיקין לשני קורין הראשונים. וגם הביא להמ"ס ופירשה ע"פ גרסתו. כמו שמבואר לעיל. ומסיים שם וז"ל אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז"ל ע"פ פירוש שלהם דאמצעי שהוא השני דולג. אין כאן מי שהסכים עמהם. אלא שאין ליגע במה שהונהג ע"פ הגאונים ז"ל. וכ"ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור. וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת עכ"ל. הנך רואה שאע"פ שהרמב"ן ז"ל הוא ראש המדברים בזה. והוא ניהו שהשיג על הגאונים. מ"מ כתב שאין ליגע ואין לשנות במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל. ע"כ מ"ש על הגליון. וע"כ אין לשנות ממ"ש המחבר ע"פ דעת הגאונים ז"ל:
ודרך אגב ראיתי לתמוה בזה על המ"א שם (בסימן קל"ז ס"ק ג') שכתב המחבר. אם דולג פסוק אחד ולא קראו אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר כו' וכתב המ"א וז"ל במס' סופרים (פי"א הלכה ו') בחול ובמנחה של שבת ובמנחה של יום טוב. אבל בשבת כו'. ואפשר דטעות סופר הוא וצריך להיות ביו"ט. כמ"ש הת"ה (סימן כ"ד) דבמנחה דיו"ט ליכא קריאה. וכן משמע בשבת ר"פ שני (דף כ"ד) עכ"ל. ולפלא בעיני שלא עיין בזה שם במס' סופרים (פי"א הלכה ה') דאיתא התם בזה הלשון. ואם קרא בשני ובחמישי ובמנחה של שבת ובמנחה של יו"ט פחות מעשרה פסוקים יחזור ויקרא עד שישלים עשרה פסוקים. ובמה קורין במנחה של יו"ט בסדר שפסק מפני הרגל ע"כ. הרי מבואר בהדיא שהיו קורין במנחה ביו"ט. וכאן בלתי אפשר לומר שהוא טעות סופר. דהא מסיים ובמה קורין במנחה ביו"ט. שוב ראיתי בביאור הגר"א שם ס"ק ה' שהשיג כן על המ"א ממש במס' סופרים שם בהלכה ה' כמ"ש. ומה שהוכיח כן המ"א דהא דאמרינן בשבת (דף כ"ד) אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יו"ט. שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט. אין ראיה כלל משום דאיכא למימר שקורין במנחה ביו"ט. אבל אין מפטירין. כמו שהוא המנהג אצלינו עתה בשבת שאין מפטירין. ומדויק לשון הש"ס דקאמר שאילמלא שבת אין מפטיר במנחה ביו"ט. ולא קאמר שאין קריאה כלל במנחה ביו"ט. אלא משמע שגם ביו"ט היו קורין במנחה. אלא שמפטיר לא היו קורין במנחה ביו"ט. ודו"ק:
יהונתן אבעלמאן.