זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן
א · שבת
ב
א
רש״י ד״ה יציאות ויום השבת הי' והתוס׳ ל״ג התם ואי דלא תימא אמלאכת מעשה מדפי' ויכלאו מהביא וע׳ ש״ות פ״א: תוס׳ ד״ה פשט ונ׳ לר״י ובשבועות גרסי לר״ת וכתו״לע סה"ד יציאות ועי׳ בנ״ע חא״וח ס״יט אות ד׳ בהגה ובז״יצ למשניות הקדימו ודחה דבשבועות כולהי לחיובא ועתויו״ט ובתור״ע ועת״מש חאו״ח ס"כא ויו״ד א׳ דלא דמי ללולב ומילה דלא בעי רק ברשות אחרת ועיו"ד רס"ד ומ״ש מדצריך תרי קראי. דאי מדלא יליף ממשכן כא״ז רש״א דא״כ היכי ידעינן חד מחברי' מקראי. וע״תו לקמן קנ״ד סע״א. וה״ד בהוריות דף ד׳ ע״א הוצאה הא כתיבא והא אין חייבין אלא על שזדונו בכרת שם ח׳ א׳. דמ״מ הוא מזיד על הלאו והקרבן בא על ששגגתו חטאת וגם דלמ״למ בפ״יג משגגות דהא בעי (הודאה) [לוח התיקון: הוראה] מכרת ובחלב קיבה שעל הדקין אינו בכרת דמ״מ כיון דמשכחת בחלב שע״ג הכרס הוי הודאה וא״כ בשבת כיון דבתורה כתיב להדיא כרת על מלאכת שבת ולכן חייב על הוצאה אף אי לא הוי בכרת. וערש״י לקמן ח׳ א׳ ד״ה רחבה ו׳ ובתו״י ודוק. ומ"ש התו׳ לקמן ע״ב ד״ה ומי ומ״ש דתני תולדה דהוצאה. ואף דהוי במשכן מ״ט תני הכנסה דבע״הב וגם דליתני נמי מושיט:
ב
והא דומיא דמ״נ עת"ו שבועות ה׳ א׳ ומ״ש לא״ז רש"א דלהר״מ מאי פריך לעיל והא דומיא דמ״נ קתני דהא הכ״נ שבועות עיקר ותי׳ דקושית הגמ' איפכא דל״ל מ״נ דלא הוי דומיא ולא עיקר. ובזה מיושב קושית המים עמוקים בשבועות ג׳ ב׳ דהו״לל מ״נ לר״י הא דומיא דידיעות קתני ולר״ע דומיא דשבועות דסליק מיני׳ ונדחק דפריך בקצור דתיקשי לתרויהו ולפ״ז לק״מ דלא מצי למימר דומיא דידיעות דמ״מ אין לו להניח מלפרש דיני שבועות כדאמרן ובעיקר דא"ז רש״א שסיים ומיהו מראות נגעים הו"מלמ דהוי דומיא דשבועות. והוכרח כן לפ״מ שסיימו התו׳ אבל לבתר דמסיק הכא דלאו עיקר שבת והא אף אי הוי עיקר פריך שפיר כדלעיל דלא ליתני מ״נ כלל. אבל מאי פריך לעיל והא דומיא דמ״נ דהרי לר״י דומה לידיעות דהוא ג״כ עיקר ולר״ע דומיא דשבועות וצ״ל דלסברא דהתם דמהן לחיוב ומהן לפטור לא דמיא רק לחדא מיני׳ ולא הוי דומיא דהתם אבל השתא דכולהי לחיובא ואף דאי הוי תני בשבת חיובי ופטורי לא הוי נמי מראית נגעים דומיא דכל מילי מ״מ כיון דשבת (עיקר לאו) [לוח התיקון: לאו עיקר] המסכת תני לי׳ נגעים אגב שבועות וידיעות רק דהגמ׳ פריך שפיר דומיא דמ״ג ולא ליתני לשבת כלל כיון דלא הוי דומיא דמתני׳. אך לפ״ז בסוגיא דהכא הד"קל דאכתי הו״מל דומיא דשבועות וידיעות כיון דהשתא הוי כולהי לחיובא. אבל באמת לא ידענא קושיתו דהא להס״ד הוי מ״נ עיקר כמו שבת ואף שהוא במסכת אחרת מ״מ אין נ״מ בכך ולא הוצרך להך סברא דומיא דשבועות אבל להמסקנא דהתם עיקר ופריך שפיר:
ג
א
תו' ד״ה בבא. וע״תו ברכות ב׳ ע״ב ד״ה משעה ובחהרשב״א דדחיק לי׳ לאוקמי בא״י אף דלא מיירי רק בקביעות זמן. ול״ל כש״כ יו״ד ר״ס קנ״א ועמ״א שמ״ז סק״ד משום דאינו מביא חטאת כחולין ה״א. וגם דגרע דחייב לפרנסו וכיו״ד רנ״א ב׳. ואף דטפי הומ״למ בקטן לסימנא דאתיא לכלל חיוב דמ״מ לא ספינן לי׳ בידים וגם בדרבנן רק לצורכו וכר״נ פ׳ כל כתבי. וער״נ ורא״ש ותו״י דפטור מאיסור שבת: ומ״מ פריך משמואל דהוי מותר לגמרי דהיכי שפשט בעה״ב ידו מלאה לחוץ ליכא לאפרושי מאיסורא. ועש״ך יו״ד פ״ז סק״ז ושם סק״ב ודוחק דהאי לבשל כו׳ ואף די״ל דלבשל ממש ואסור משום מ״ע גם בעוף וכמשל״ע וע״בס נר תמיד כריתות כ״א ע״ב ד״ה אמר רב: רש״י פשיטת יד לגבי שניהם כצ״ל ותיבת לפנים נמחק ולפי׳ הוי חדא בבא מחיובא דעני וחדא דבעה״ב וכתו׳ לריב״א. ואף דלא שייך עקירה בפשיטת יד רקנית מ״מ כיון שפשט ידו חיישינן שמא יקבל בעצמו דאלו לפי׳ קמא כיון שעקר הבעה״ב לידי העני מאי חשש שמא יגמרנה איכא ומכ״שכ ביד העני מבפנים:
ב
כרמלית פרש״י מיערו וכרמילו וע׳ לקמן קו״א ועבפ״המ לר״מ ותו׳ לקמן ו׳ א׳ מהירו׳: תו׳ ד״ה ואב״א: ולהרשב״א כיון דל״מל להיפך משום חוכא וממילא מוכח הא דרב ביבי ולשנויא קמא הפשוט דאביי וע׳ יבמות קי״ד ובחי׳ וצ״ל דנ״מ הכא במאי דאפשיט חדא מיני׳ היכי דפשט ידו למטה מעשרה משחשיכה דממ״נ חייב: רש״י סה״ד בשוגג. והא דפשיט לעיל בדרב ביבי דלא התירו הא התם ודאי יבא לחיוב חטאת י״ל כמש״ש בתו״י דא״א לתפוס ידו כל היום או דליכא איסור בהחזרה והכ״נ יש למיפשט לאסור מדקנסו במזיד:
ד
א
וכי אומרים. וה"ומל אם צריך להודיעו ועפ״א ס״נד שהרגיש ג״כ לר״יח לקמן סט״א דש״בכ והזיד בלאו הוי בר חטאת ותי׳ דטפי מצינן להודיעו שיב״כ שלא יבא לידי חטאת ול״י דהא אכתי יתחייב כרת אם לא ירדנה .וע׳ תפארת צבי חיו״ד ס״סי נ״ב מש״ש בישוב קושיא א׳ וע״תו לקמן סט״א ד״ה כאן ודוק. וע׳ תו׳ ד״ה וכי כו׳ מעירובין גיטין ופסחים. ושמעתי מחותני הגאון נ״י שהפי׳ שיזכה הוא שירויח ומלשון זכי׳ וריוח כמו במנחות מח' א' ע״ש כולה סוגיא שהוא מלשון ריוח ממון לבד דגם כאן אין להשוגג שום זכות או חטא יותר אם ירדה חבירו הפת או לא דהא איסורא דעביד עביד כבר ואח״כ נגמר ממילא וכמ״ש בתו׳ ורק ריוח ממון יהי׳ לו שיפטר להביא החטאת וכה״ג מתפרש בקדושין מה׳ [לוח התיקון: נ"ה] ב׳ שירויח ממון להציל הקרבן ולפ״ז לק״מ כאן ושם מעירובין וע״ש עה״ג מבעל עין משפט ובזה הי׳ נ״ל פי׳ התו׳ ד״ה חטא בשבת כו' במנחות שם ואין לדמות למה שהתירו לרדותה כו׳. [וד׳ הצ״ק שם תמוהים לע״ד א׳ במה שחלק דשם בשבת רדיית הפת ואינו אלא שבות לא ידעתי ומאי איסור דאו׳ יש בזורק הדם בשבת וע׳ שבת קיג' א׳ ולא של יוה״כ בשבת כו׳ היינו בהקטרה דאי׳ דאו׳ וזריקה רק משום שבות דמוקצה כדאסיק בפסחים מז׳ א׳ דמוקצה דרבנן וכ״כ הצל״ח ביצה כ׳ ב׳ דרק משום מוקצה אתאן עלה וכן בפסחים ר״פ א״ד הזאה שבות כו׳. ב׳ מה שתמה דלא מצינו בשבת שהתירו ורק בעי׳ דלא איפשטא היא הוא פלא דכ׳ התו׳ למסקנא דמתני לה בהדי׳ בלא בעי' וע"כ ציינו לדף ד׳ ולא ג׳ ע"ב ואולי הי׳ לפני׳ הגי׳ בשבת בעי ר״ב כגי׳ ס"א שהביאו בתו׳ ד"ה מתני כו'] והיינו דשם למסקנא יציל חבירו מאיסור סקילה ושם ריוח בעלמא וז״כ בתי׳ וי"ל דא״ז זכות ר״ל לאכול חי אינו ריוח כלל והנאה שאינו דרך אכילתו אבל אא"ל שאין זה מצוה כלל כמ״ש תו׳ ד"ה ששונאין כו' במנחות ק׳ א׳ ולפ״ד הצל״ח נטה בזה בכונתם במ"ש בביצה שם מיהו מתו׳ ד"ה חטא בחטאת כו' משמע שפיר שיזכה לשון זכות ומצוה עיי"ש ולשיטתם הקשו בסוגיין:
ה
א
רש"י ד״ה חייב ע׳ תוס' לקמן סח"ב ד״ה אבל
ב
שמן ע״ג יין. וכבוד חמי זקיני הגאון מוהרר"דב זצ״ל עמד בחי׳ ע״ד רבינו ירוחם בנתיב יב׳ ח"ה שפסק כרי״בנ ותי׳ דסבר דפלוגתתן אי הוי שמן משקה או לא וכמ״ש התו׳ ד״ה ר׳ יוחנן כו׳ ובודאי אי הוי שמן משקה הוי כל מיני משקה א׳ ורק רבנן ס״ל דשמן לא הוי משקה ובזה ודאי קי״ל כרי״ן עכ״דק ולכאו' מנ״ל לרי"ו לפרש כן. ואמר בנו מר חותני הגאון נ״י שנ"ל כד"ק שנסתייע לזה מסוגי׳ דנזיר סד' א׳ דמבע״ל בגווני טובא ורק באוכל ע״ג משקה שנימוח ע״ש אבל אי הוי חשיב נימוח כמשקה אע״פ שהוא מין אחר כחד חשיב ובאמת מה שהכריחו התו׳ במנחות לא׳ א׳ ד"ה אימא שהשמן משקה מסתמא דגמ' שבת יז׳ א׳ מפ״מ אין מוסקין בטהרה כו' אין ראי׳ כלל דשם הלל קאמר לשמאי לטעמי׳ ואיהו ס״ל בתוספתא דט"י דשמן חיבור ליין וע"כ ס״ל דהוי משקה לפ״ד הנ"ל וער״ש פ״ב במ״ה דמס׳ טב״י רמז לתוספתא זו [ובזה יובן לשון אם תקניטני גוזרני אף על המסיקה. וראיתי למתחכם א' שהתריס נגד מאמר זה. ולפ״ד יובן כיון דקושייתך לשיטתי דלדידך לק״מ דשמן לא הוי משקה כלל ועכ״פ אינם שוים כ״כ לגזור עליהם ואם תקניטני ולומר דלדידי ע״כ שוין הם ואי לא הא ל״ק הא כמ״ש בתו״י מוכרחני לגזור על המסיקה לקיים גזירת בצירה] וסייג לדבר לומר דשמן לא הוי משקה דז׳ משקין דחשיב במכשירין פ״י מ"ד יליף בתו״כ לרבות מכל משקה אשר ישתה ושמן הא לא חזי לשתי' דאוזוקי מזיק וכברכות לה׳ ב' אם בעיני׳ אזוקי מזיק [ועפ״ז נ״ל לפ' פסוק ישעי׳ כ"ה כפשטי' משתה שמנים כו׳ שמרים מזוקקים דשמן ע״י אנגרון ועירוב טוב כמש"ש בברכות ועז״א שיתן להם שמנים זקוקים וממוחים וע״פז אין ראיית התוספתא פ״ט דשבת מכרעת נגד הסוברים דשמן לא הוי משקה] ועכ"פ א״ש מאוד דברי אביו מרן ז"ל דפלוגתתן בזה וכראייתו מנזיר דא״אל בענין אחר ע״כד. ועי בנ"א כלל נ"ב שהבין דה״ד בנזיר סד״א בתר כלי דזה כקרקע וה״ר לפסק הרמב"ם בפ"ג מה״ש ה״ד דאילו מונח בכלי והכלי צף ע״ג מים פטור והרמב״ם פוסק כאת"ל דאזלינן בתר כלי וא״כ לא נייח. ותמוה דכאן האיבעא אי אזלינן בתר מייא או בתר כלי והר״מ סובר דאזיל בתר כלי והוי כמונח ע״ג קרקע וכמפורש ברש״י ותו׳ וע״כ דש״ה לגבי שבת דהאיבעא אי אורחי׳ בכך להצניע חפצים משא״כ בטומאה דלא תליא בהנחה רק דאי אזיל בתר כלי לא הוי כצף ע״פ מים וכיון דמת בטל גבי כלי וכמ"ש התו' בכמה אבעיות דנפשטו במ״א וד״ת עשבמ"א וע' בגיטין ח״א בספינה דלא מיפסק אוירא ובערובין מג' א׳ וע״מא סת״ד סק״ג ובמ״א רכו' סק"ז. וע' תוס׳ זבחים כ״ד א׳ ד״ה הואיל ודוק:
ו
א
ראב״י ובכתובות לא״ב אי כר״א האמר כו': רש״י חפיפי וע״ש דכד״ב:
ב
ואמאי קרי ר״ה ע' ב״ב פה"א: תו׳ ד״ה בשוגג ולא מסתבר כפי׳ רש״י וכדלקמן ל׳ ע״א דא״כ חייב חטאת מב״על. [וע״ש ב״ספבל דלא שייך במזיד דהכל כבקיאין לחולה וע״כ בשגגת מלאכה או ששכח שהיום שבת ותמהני דהא בעי שיתיר א״ע וכסנהדרין מ״א א׳ וע״ש בתוס׳ וא״כ לא משכחת שיטעון שהי' שוגג אם לא דניחא לאוקמי בסתם בלא התראה וגם יש לדון היכי דלהמותרה אין ספק וכמ״ש התוס׳ וגם דלר״יח בשבועות דה״ס שמי׳ התראה וע' תוס׳ יבמות פ׳ ע״א ד"ה נעשה ומשכחת כשהודה אח״כ משום תשובה דליכא משום אאמע"ר]:
ז
א
לא אמר כעולא כדעולא כצ״ל וכ"ה בהגהות הב״ח והיינו דפשטי׳ מיירי בר״הי: ור״א רה״י קתני ע׳ בגליון הש"ס לרע״א מטהרות פ"ד מ"ו ועתו׳ ב״מ י״ב ב׳ ד"ה ד״ה במגבי׳.
ח
א
זרק כורת עבר״יף: תוס׳ ד"ה רחבה ו׳ ע' בחי׳ רע״א ובתו׳ לעיל ה"א ד״ה כאן ובר״שי לקמן ד"ה פחות ועתו״לק י״א ב׳ ד"ה אלא: לימא דלא כר״ח עלא״ז רש״א וכה״ג בע״ג רד״נא וכ׳ בס״הכ דצריך ליתן טעם כ״א ע״פ ענינו.
ב
לא שמי׳ תשמיש ול"ד לאכילה ע״י הדחק כדלקמן עז"א דבכה״ג לא הוי תשמיש כלל:
ט
ב
תו' ד"ה ואם דשרי הימני׳ עלא״ז רש״א ומוהר״ם ועתו״לק ד״ה ולמ״ד: תוס׳ סד"ה בתספורת דבהא דמפסיקין ק״ייל כוותי׳ ולשי׳ בד"ה לימא דאפי' בהתחיל באיסור אינו פוסק וע' ברכות כ"ט ד״ה כיון שסתרו לדבריהם דהכא דלרי״בל גם בהתחיל בהיתר מפסיק ול״ד להבדלה וכרשב"ם בע״פ שזה כבודו שלא יפסיק בסעודת שבת ועי במעי"וט בסתירת דהר״אש: תוס׳ ד״ה למ"ד שאינה עוברת ובברכות כ׳ העוברת וע' בתוס' יו״כ ליומא שהניח בצ"ע. וי״ל דהכא מיירי בתחלת הלילה דקאמר כיון דכי שרי כו' ופריך ממנחה ומשני ערבית דכולי ליליא ואי במצוה עוברת אפילו בחובה לא מסתבר לאחרה מפני קדימת ת״ע לדחותה בסוף הלילה דלמ״ד רשות אין לדחותה רק בשביל מצוה העוברת ולהכי פריך מת״המנ דהתם בדאיכא שהות כתול״ע וגבי ת״ע למ״ד רשות אין לבטלה אפי׳ בסוף הלילה די״ל דס״ל דגם ת״ע אי הוי בסוף אין לדחותה בשביל מצוה שאינה עוברת כיון שיתבטל ת״ע וא״כ י״ל דבסוף הלילה כיון שאינו יכול להתפלל אין לבטלה בחנם:
י
א
תו' ד״ה רמי עכ״מ פ"ה מתפלה ה״ה ובמגילה דכ״ד ב׳: נגה לצלויי ע״תו ברכות ה״ב ד"ה סמוך וע״תולק י״א א׳ ד״ה כגון. ביני עמודי וכברכות ח״א: תו׳ ד״ה אי דהא וי״ל חסידות גדולה מכולן כספ"ק דע״ג ועבחי׳ לברכות ו׳ א'. וע' בלח״מ הת״ת פ״א ה׳ ח׳ שתמה עהרמב״ם דפוסק כרבנן גבי לח״הפ ומ״מ ס״ל דסגי בקביעות זמן והמפרשים האריכו דר״א לטעמי׳ בשבת דדין עדיף מתורה ולדידן דדין נמי היינו תורה וכברכות ו״א ושפיר מוכח מהך קרא דויעמוד העם דכל דיין כו' וברש״י בחומש הגי׳ כאלו לומד כהי״כ. וכ״ז לפלפולא דמלבד דכבר כתבו התו׳ ב״ב יא״ב דרב אמי לחוד ור' אמי לחוד ובל"ה אטו לדידן שיוצא בק"ש ש"וע מ״מ כל שעה הוא חיוב בפ"ע ואף לרבא דפוסק כמ"ד דיוצא בק״ש ש״וע כמנחות צ״טב מ״מ דריש ביומא י״טב ודברת בם ולא בד״בט דעובר בעשה וברכות ה״א יתלה בביטול תורה וע״ש בחדושי ובשבת י׳ ע״א על המאריך בצלותי' מניחין חיי עולם וע׳ בהוריות י׳ ע״ב אתו לקמי' דרבא א״ל אוקמיתון מסכת פלן איעתריתו פורתא וע' בפרש"י ועש״ך יו״ד ס"רמו וער״ן נדרים ח"א וברש״י ור"י גופי ביומא פו״ב איזהו חה״ש כגון אנא דאזלינא ד״א בלא תורה ומ"מ ס״ל כרש״בי וברש"י פיאה מייתי לי' נמי מדברים שאין להם שיעור וכתו׳ ברכות יא״ב ד״ה שכבר נפטר וע' בחי׳ לברכות כ״א א' וע״כ דלכ"ע נהי דיוצא בדיעבד לא פקע המצוה ממנו בתדירות ובזה א"ש דהט״ז באו״ח סתרפ״ז דממ״ג עדיף ות״ת נדחית לגמרי והא רבא דאמר פשיטא לי וס״ל דיוצא בק״ש: ובז״מ ג״כ דהר״נ בריש מגילה דהא דמ״מג דוחה עבודה לענין קדימה. ומאי פריך במגילה ג״א מיהושע ז״א דבת״ת ל״ש כלל שלא ידחה ובל״ה דאי דבק״ש מקיים ושננתם א״כ ל"ה חיוב הלימוד ג״כ דאורייתא וממילא עדיף ממ״ג דהוי פרסומי ניסא וע׳ ש״ות שמ"ר ח״ב סי׳ ז׳ דכ״מ מדאסור לאמרו בפני ע״ה שלא יאמר בק"ש סגי לכתחלה וכמ״ש רש״י יעש״ב ומשמע דמשום ושננתם ליכא כיון שלמד כל התורה ונ״ל כדר״זל שיהיו ד״ת מחודדים בפיך וכר"מ בהת״ת שאם שאינו לומד הוא שוכח ורק דנקיט מדברי קבלה דמפורש טפי בשעה שאינו כו׳ ועבח״א א״ז רש״א שהיו מבטלין מלמודם ולא מק"ש וגם י״ל הא דס"ל לרבא דמצוה לאמרו כמ״ד ברכות מז׳ ב׳ איזהו ע"א כל שלא קרא ק"ש ש"וע [ובברכות ה' ב׳ ר׳ ישמעאל אומר יכול דברים ככתבן ורשב״י פליג והמפרשים הקשו דבמנחות צט׳ ב׳ סברתם להיפך ול״י קושיתם דבתו׳ מנחות ד"ה לא משמע דהיינו בשאר לימודים דכשהוא פנוי ממלאכה מוטל עליו לעסוק בתורה ולהכי לא פריך התם מר"יש אתדב״ריש ע׳ תו׳ פסחים ה׳ א' דמ"מ אינו נדחה מפני חיי נפש ולר״יש אפי׳ בג׳ עבירות החמורות כסנהדרין עד׳ א' ועי ביומא פה״ב ושבת ל' ע״ב. וע' פסחים קיג׳ א' טרחי בך בשמעתתא ולא מסתייעא כו' ובברכות ח׳ א׳ גדול הנהנה כו׳ וע׳ פ״י סוף קדושין בהא דא"ר נהוראי מניח אני כו' לפי שהי׳ בנו זריז וממולא (וע' קדושין כט' ב') ור״מ דקאמר לעולם ילמד את בנו אומנות קאי על הכלל וע״ש במקנה ובפתיחה לספרי מש"ש וע׳ רש״י ב״מ ד"ל בית חייהם כו׳ וע' כנ״יח סס״י ז׳ בישוב סתירת דרש"י מב״ק צט׳ ורשב״י ס״ל כמ"ד התם בקדושין מימי לא ראיתי כו' אלא שהריעותי את מעשי ולהכי ס״ל דכשישראל עושין רש״מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים ואף דלדידי׳ יוצא בק״ש ש"וע וע״כ דמ״מ לכתחלה מוטל עליו מצות והגית בתדירות וע' בירושלמי סוף ברכות ר׳ סימון אומר העושה תורתו עתים ה״ז מיפר ברית מ״ט עת לעשות כו׳ וי״ל דר״ס סובר כרשב״י דאמר אפשר אדם חורש כו' וכדאי׳ בדא"ר רפ"ד לעולם הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה וכיומא לה׳ ב׳ א"ל מ״מ לא עסקת בתורה אם אומר טרוד במזונותי כו' ובאבות אם אין תורה אין קמח כו' וע"ד האמור בירמי׳ שהוציא להם צנצנת המן כו׳ או דקאי לענין שאר לימודים וכמו שהשיב ר׳ ישמעאל א״נ דר״ס מיירי לענין הצלחת תלמודו אבל מ״מ כשא״א לו ללמוד בתדירות מוטל עליו לקבוע עתים בכ"י וכפרש״י בשבת ל״א סע״א, ורבא דאמר התם קבעת עתים לטעמי׳ בברכות לה׳ ב׳ דא"ל לרבנן במטותא דלא תתחזו קמאי בימי ניסן ותשרי כו' וע׳ רש"י ערובין נד׳ ב׳ ד״ה עשו מועדים (ונ״ל שזה שהיסב מנהג בין הזמנים אף בדליכא דלא ליטרדי) ובת״דאר פ״א לא כתבתי לכם לא ימוש כו׳ אע״פ שאתם עושים מלאכה ו' ימים שבת יעשה כולו תורה ועי בנ״הח שער א׳ פ"ה דה״ד רבא דלא תתחזו קמאי מ"מ ודאי שלא היו בטלין מד"ת גם בביתם באלו הימים יעש"ב ומיהו בירו׳ רפ״ק דפיאה איתא שאלו את ר׳ יהושע מהו שילמד אדם את בנו ח״י א״ל ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה והתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות בגין דכתב והגית בו יומם ולילה אר״יח מפני המסורות וע׳ בירו׳ קדושין פ"ק ה״ז ובמ"הפ. וא״כ בש״ס דילן במנחות דגריס שאלו את ר' ישמעאל י"ל ג"כ כשיטת הירו׳ דדחוי בעלמא הוא ולהכי קאמר ר' יוחנן בשם רשב״י דיוצא בק״ש ש"וע דר׳ ישמעאל נמי ס״ל כוותי׳ בהא] שוב בא לידי הקו״א מש״א שהאריך מה"ד בקדושין לד' א׳ ולילף דמ"ע שהז״ג נ"ח מת״ת מדלא אמר הניחא וע׳ תשואת חן סמ״ח וע' במ"א ס״נח סק״ז וע' תוס' סנהדרין פ' ע״ב ד"ה עובר ותו׳ קדושין יד׳ ב׳ ד״ה ד״ה הואיל ובז״מ קו׳ תוס׳ בד"ה משום לאביי דליכא ג' כתובים דנשים חייבות במ״ע שהז״ג והא לטעמי׳ בברכות כא׳ א' דבשכבך בד"ת מסתבר להקיש לת"ת וכתו׳ לעיל לד' סע״ב וע״כ דלכ״ע לא פקע חיובו וע' ירו׳ ברכות פ״ג (ובל״ה נ״ל הא דטפי מסתבר להקיש לת״ת למ"ד צא ובדוק כו׳ למ"ד בזבחים צ״א סע״ב דתדיר עדיף נמי ממקודש וע' ט״ז או״ח סי׳ תרפא׳ מה״ד לעיל ונקיש תפילין למזוזה דל״ל דתליא אי לימוד גדול ממעשה כהתו׳ ד"ה גברא דקאי אמצוות וגם דבירו׳ פסחים פ"ג וחגיגה פ״ק סוף ה״ז דאם אין שם מי שיעשה לכ״ע המעשה גדול וע' ירו' סוכה פ״ב ה״א וע' יו״ד סי׳ רמ"ו ס"יד ושס״א ובמ"ק ט' ב' וירו׳ פ״ק דפיאה ובזה נסתר מ״ש בתשו׳ רשב"ש סי׳ שכד' שאם אין ס״ת לקרות בציבור עדיף ליתן ס״ת לצבור מלהשיא יתומה שהתלמוד קודם ואף דהכא הוי ת"ת דרבים מ״מ פ״ור הוי מצוה רבה וכמגילה כו' א') ואולם בפרש״י ד"ה אקיש דבתרי' כתיב וכתבתם על מזוזות וכתו׳ פסחים מג' ב׳ דסיפא מפרש:
תוס׳ ד״ה טריחותא וע' בגליון מרע״א וע׳ ברא״ש כתובות רפ״י וע״ש בר״נ וע' שם בתו׳ צה׳ סע"א וע' תו׳ זבחים ז׳ א׳ ד״ה דלמא וע' תו׳ גיטין ג' א׳ ד״ה כיון וכה"ג בירושלמי ברכות ג' סע״א וע״ש במפרש ד״ה א״ר בון וכן לקמן ד"א ד"ה לשינן וע׳ ירו' נדרים פ"ק סוף ה״ב ויואל שאול וע״ש בפ״מ ד״ה ולמה:
תו' ד"ה דין עח״מ ח׳ ס"ב ועב"י בטח״מ סי' א׳ ועבט"ז ולא"ז רש״א ב"ב ח"א ועתו׳ מגילה טו׳ ב׳ ועב״ח וד״ופ ועתויו״ט סוף פיאה ותמהני מסנהדרין ז״א שגורם שתסתלק והא גם בשנים שעוסקים בתורה שרוי' ביניהן וגם י״ל כשבועות לב"א שלא יעשה סנגורין לדבריו: כאלו שותף כטח״מ סי' א׳ שגורם להתקיים ישוב העולם לאחר שנברא וע״ירו תענית פ״ד סוף ה״ב ובירו' מגילה פ״ג ה״ו: ולא בשתי דסעודה טעון כוס יין לבהמ״ז וא״כ אסור לדון :
ב
תו׳ ד״ה ומתרגמינן. עתו׳ מגילה יח״א ונ"ל עד"הכ עושה שלום במרומיו כי האדם יתכן שיהי׳ לו משבית השלום אבל תואר נאמן רחום וחנון המה מדות התלויות בטבע בחירת האדם כמאחז"ל הדבק במדותיו כו׳ וכמו כן ניתן הבחירה לאדם להשמר מדרך המות והכליון כמאחז״ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שלכן מצינו בגדעון שפחד מהמיתה שראה מלאך ה׳ פא"פ וא"ל שלום לך לא תמות שקרא להקב"ה בשם שלום ולא על החיים כי לא יקרא חיים רק מפאת השלום וכמו שדרכו להשתתף יחד במשלי שנות חיים ושלום ומפ״ז מותר להזכיר שאר התוארים ומיושב תמיהת א״ז רש״א ומה שהעיר מלקמן נה"א ובכ״מ חותמו של הקב״ה אמת דזה ממדות השייכות באדם מפאת עצמו ומלבד די״ל דהאדם לפעמים דמותר לשנות מפני דרכי השלום או הסכנה י״ל בפשוטו שהוא על ענין הגמר שהאדם יצטרך לפעמים להשים מטרת דבריו אל האמת בראשונה והמבוקש מתכלית דבריו הוא על אחרת וכסוטה לה׳ א׳ ממרגלים שהפכו בתשובתם את הסדר ממה שאמר להם אבל הקב"ה הוא עצמיות האמת שאם לפעמים דרך רשעים צלחה וכשאלת מרע״ה הודיעני את דרכיך וכדחז״ל ברכות ז' א' מ״מ יש צדיק וכו׳ ומפאת הגמר יוודע אשר סוף מעשה במחשבה תחלה ולזה השיב וראית את אחורי והמליצו על הקשר של תפלין מפאת שהפרשיות הכתובים בהם מעידים על השגחתו ית' וכמליצת חז"ל מה כתיב בהו אשריך שזה לעדות כי השגחתו בתדירות עליהם ובש"ות חתם סופר חאו״ח סי׳ קפ״ה דתפלין אינם מטעם יצ״מ לחוד כי הוא מחוקי אהבת אוהבים שישא כל אחד חותם אהבת חבירו על עצמו כדכתיב שימיני כחותם על לבבך וכמ״ש החו"הל וכמאחז״ל מה כתיב בהו אהבת ה׳ וקבלת מלכותו ויחודו ורק מאחר שגם יצ״מ מעורר אהבתו ולזכור חסדו ע"כ ראוי לזכור גם זה עכ"ד דפח״ח וזהו שהמליצו חותמו אמת וכן ביומא ס"ט בענין בריאת היצ״הר להדיח האדם לענינים בלתי נאותים מצד טבעו אשר הוא לתכלית בלתי טוב ורק בהוודע בסופו אשר כ״ז הי' לתכלית המועיל וליתן לו שכר טוב אם יתגבר בשכלו על עצת המדיחו לרעה וכמאחז״ל כשהגלו את עשרת השבטים היו מתרעמין וכשהגלה את שבט י״ובנ אמרו דין אלהא קשוט דאפילו לבני פלטרין דילי' לא נסיב אפין ואיתא בקדושין יודוך ה׳ כו׳ בתחלה סברו כו' ולבסוף הודו:
הכי אמר רב הנותן כו׳ וכ' התו' דוקא במתנה שאין המקבל מתבייש ולפ״ז כיון דאמר כל מאן דאתא ומשמע אף שאין המקבל עני ולכן יהבינא לי׳ בפרהסיא דהוי בתורת מתנה ול״ל דהוי בתורת תשלומין וכדאמר רב בנדרים לו׳ א׳ דאין נוטלין שכר על המדרש וא״כ י״ל אף דחשיב עוד כמה מילי בסמוך מרבא ב״מח אמר רב שבא לסייע לדבריו דרב ס״ל ג״כ דבמתנה צריך להודיעו ולכן א"ל מלתא אלבשייהו יקירא ואף שאין הדבר חדש אצלו רק מפאת לובשו וע״זא בתרייתא עדיפא לי דהוי ג״כ שמועה חדשה ואי הוי לי אחריתא הוי מגיע לך הדין : תו׳ ד"ה ה"ג כו׳ כונתם דא"ל דקושי השיעבוד במצרים השלים שהרי כפי החשבון היו שם כמנין השנים וע״כ דהתגלגלות שלהם למצרים שגרם להם קושי השיעבוד בא מפאת יוסף והארכתי בדרושים:
יא
א
תו׳ ד״ה כגון וכבוד חמי זקיני הגאון המובהק מוהרר"דב זצ״ל אמר דמתפרש הגמ׳ עפמ״ש בברכות לא' א׳ אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה שלא יטרד בתפלתו אם לא תהי' פסוקה וע״כ א"ל כיון שאתה מסרהב לא תהא ההלכה פסוקה וברורה בידך ותהי׳ תפלתך תועבה שלא תכוון בה ותטרד וז״ש הכ׳ מסיר אזנו משמו״ע תורה גם כו' עכ״דק ומר חותני הגאון נ״י הוסיף עפ״ד דר׳ ירמי׳ לטעמי׳ דבירושלמי פ׳ אין עומדין אי׳ ר׳ ירמי׳ א׳ אין עומדין כו' מתוך דבר הלכה (כ״ה גי' התו׳ והרא״ש בירו׳) ואע"פ שהרא״פ בפי׳ הירו' ובמעי״וט פי' שהיינו הלכה פסוקה מ״מ המעיין בגמ׳ יראה שהם ב' דברים חלוקים לדינא א״ע להתפלל כו׳ לא מתוך דבר הלכה שהוא באמצע העיון אלא מתוך הלכה פסוקה וא"כ ר׳ ירמי׳ ס״ל כפשטי' שגם להתפלל יעמוד מתוך דבר הלכה ולא בעי׳ פסוקה רק מתוך עסק שמחה של מצוה כדמסיק שם בירו' ר׳ ירמי' א׳ עוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת דמי וע"כ קמסרהב כשהגיע עת התפלה ונ' דברייתא דברכות ד׳ ב׳ אדם בא בערב רגיל לקרות קורא כו' ושונה כו׳ היינו כברייתא וכס׳ ר׳ ירמי׳ לעמוד בתפלה מתוך ד״ת:
יב
א
רש״י ד"ה והי׳ קבע מקום והי׳ על מצחו כצ״ל וכ״מ בסוגיא דיומא ועש"ות משיבת נפש שהאריך: מדכר דכיר והקשה ה״בי לאביי דקי״ל כותי׳ דלא גזרינן גז״לג ועי ביאור הגר״א באו״ח ס"רנב וקדמהו הרשב״א ומש״כ והעיקר דל״ג סמוך לחשיכה אבל עם חשיכה גזרו ואפי׳ לרבא. וע״בס מעיין גנים לאו"ח דצ"ע לדבריו מאי פריך לעיל יא״ב והתניא לא יצא בע״ש עם חשיכה יע״שב. ואולם עבר״אש ברכות פ״ק סי׳ י' דלפי' ה״ד עם הנץ היינו קודם הנץ ועם שמש דעם משמע לפניו או מאוחר:
ב
כמה גדולים כו' וכה״ג בחגיגה כ' ע״א וע' יבמות קכ״א א׳: תו׳ ד״ה שבנא וע' בתו' יומא ל״ח ב׳ וכתובות ק״ד סע"ב וע' מוהר״מ מפדווא ס"ס פ"ז . וע' ברכות כ״ב א' אבישלום ולעיל ז׳ ב׳ ובמגילה יד׳ א׳ ר״ש בן אבישלום וע' ב"ש בשמות האנשים בשם אבישלום ובט״ג מרא״מ וראיתי בש״ות בשמים ראש סי׳ ק״צ ליישב קו׳ התו׳ דבשם נאה ניתן לדרוש מעצמו כמו שמצינו בישמעאל וא״צ בזה לדברי המדרש שעשה תשובה אבל בשם שאין לו הוראה נעימה מתוך שנתלבש בו אותו רשע סימנא מלתא יע״ש בכסא דהרסנא שהביא עוד ראיות לדבריו ובזה ניחא מה שמצינו כמה שמות שנתייחסו בהם כמו זרח ושאול. וכבר ראיתי בש״הג שהאריך להשיג על הבש״ר הנ״ל ואיננו כעת אתי לעמוד על השגותיו וע' בתנחומא פ' שלח ע״הכ ואלה שמות וברבה יש ששמותיהן כו' וע' תו׳ מגילה כ״ג א׳ ד״ה אמר יעקב והגר״יב וע׳ תו' ע״ג כח״א ד״ה יעקב וע״ש יז״א ובמדרש קהלת ע״הכ מוצא אני כו׳ וחולין פד״א ותו׳ מגילה י׳ סע״ב וכ״ה לקמן טו״ב רבה בר עופרן וע' ירו׳ סוכה פ״ה ה"ה וגיטין פ"ה ה״י ר"י בן טיטס וכן בירו׳ ברכות פ"ג ה״ג ושבת פי״ד ה״ב וע׳ ירו׳ בכורים פ"ג בן טיטוס הוי ברומי כו׳ ומנינן ע"מ לחזור וירו׳ חלה פ״ד בן אטיטס העלה וירו׳ שביעית ספ״ה ר׳ יהודה בר טיטס. וע' ב"ש שמות האנשים ערך שבתאי ובטיב גיטין מהגרא״מ. ול״נ כיומא פ״ג א' נפיק מיני׳ שבתאי כו' ומוכח שהי׳ שם ישראל ורק דלא אסקינהו בשמי' וע׳ תו׳ גיטין יא׳ א׳ ד״ה שבתאי וע׳ נדה כו' ב׳ וע' בירו׳ ערובין פ״ה ה"א ר׳ חייא ברי' דר׳ שיבתי מקשי וכן בירו' יבמות פ"ב סוף ה״ב וע' ירו׳ סוטה פ״ג ה״ד ארמלתא דר' שובתיי כו׳ וע' גיטין כו׳ ב׳ ר׳ שבתאי בשם ר׳ חזקי׳ וכן ב״ב קס״ג א׳. וע' בתו״י יומא ל״ח בשם ישמעאל וע' בש"ות משיבת נפש סס״י מ״ח בשם יונתן וע' בישועות יעקב על אה״עז בשם יונתן בגט שנכתב יהודית ורצו להצריכה גט אחר למ"ש בב"ש ובאחרונים לכתוב יודית וכתב דבלתי ספק טעות נפל בדפוס בב״ש ולא גרע מחניכה המפורסמת שהכל קורין אותה כן ואפשר שחששו שלא יהי׳ ג׳ אותיות השם ביחד כמו ביונתן ומבת בארי החתי אשת עשו הא כתיב ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה דלא מסקינן בשמי׳ אך בדיעבד אין להצריך גט אחר יע"שב. ואולם להבש״ר המובחר לכתוב לכתחלה יהודית כמו במקרא דכיון דניתן לדרוש מעצמו מסקינן בשמי׳ וע׳ במגילה י״ג א' ע״הכ ואשתו היהודי׳ ותמהני שלא נתעוררו מהא דיבמות ס"ה סע״ב יהודית דביתהו דר״ח. ובל״ה הא דלא מסקינן בשמי' היינו כשמכוונין להזכיר על שמו (כמו בני׳ בן יהוידע ובנו יהוידע וע' תו׳ לעיל דד״א ורשב״ג אביו של ר׳ בשם רשב״ג זקינו ור״ג דיבנה וכן ר״ג ור"ש בנו דר׳ ור״י נשיאה ור׳ הלל בעל חשבון העבור בשם הלל הנשיא ור' פדת בשם אביו זקינו ור׳ אבא ברי׳ דרח״בא ור' יעקב ברה דבת יעקב ע׳ סוטה מט״א ושבת קמ״טב וערובין פ' ע״א וירו׳ שקלים פ״ק ה"ג ומעש״ש פ״ה וע' שבת קכ״א ע"ב וק"ג א׳ ורב יעקב ברי׳ דרב אחא בר יעקב קדושין כט׳ ב׳ ור׳ אחא בר אבא בר אחא ברכות כה״ב ור׳ ישמעאל בשם ר״י זקינו כתו' יבמות ק"ד ור' חלפתא בר יוסי ע' שבת קיח״ב וירו׳ רפ״ק דיבמות וע' שבת ק״מזא וכ"מ הורקינוס בנו של ראב״ה ונחמן ברי׳ דר״ש בר נחמן ירו׳ מגילה פ״א ה״א ור' יסא בר ברתי׳ דר' יסא בנזיר פ״ו ה"א ור׳ זבדי ברי׳ דר׳ יעקב בר זבדי ירו׳ ברכות פ״ג ור׳ מוסיא בר ברי' דר' מוסיא יומא ג׳ ב׳ ור׳ ברכי׳ בר׳ יעקב בר בת יעקב ירו׳ מעש"ש פ"ה ור' אלעזר בן פרטא ב״ב של ר״א בן פרטא כתובות ק׳ ע״א וירו׳ מגילה פ״ד סה"ד ועוזיאל ברי׳ דר' עוזיאל מ״ק ה״א) וע׳ מ״ק כה״ב אסיקו לי׳ חנן על שמי׳ וכה״ג בעובדא דר׳ נתן הבבלי בפא״ט וכה״ג שהיו רגילין גם בימיהם לקרוא ע"ש אבותיהם לזכרון שמם ובאמת כן מוכרח לחלק גם לשיטת התו' דתרי שבנא הוי וע״ע בגט מקושר אות דינא מש"ש וכבר עשיתי מעשה לכתחלה לכתוב יהודית ובהיות אשתקד בביתי כבוד מר חותני הגאון שליט"א ונתגלגל ענין זה על שפתי הביא עוד סיוע לדברי דהרי במדרש וכן בפרש״י ורמב״ן על הכתוב בראשית סי׳ ל״ו פסוק ב׳ ואת אהליבמה בת ענה כו׳ ואהליבמה היא יהודית ועשו כינה את שמה יהודית לומר שהיא כפרה בע"ג כדי להטעו' אביו וא״כ מבואר דאדרבא עשו כינה אותה בשם עברי להטעות עכ״ד ואף שאין למדין מאגדה ואולי הי׳ אהליבמה מורגל בין ע״ג ע״ש אהלי בבמה וע״ע בס׳ הישר ע״הת וע׳ ב״ר ס״פ לז׳ בימיו נפלגה הארץ רי״א ראשונים שידעו יחוסם היו מוציאין שמותם לשם המאורע אבל אנו מוציאין לשם אבותינו ורשבג״א הראשונים שהיו משמשין ברו"הק כו' וע' בהג' רצה״ח גיטן נ׳ דלא מצינו בלשון התנאים והאמוראים שהיו נקראים ע״ש אבותינו אהרן כו' ובלי ספק דרק מקרה קרה שלא היו חכמים בזמניהם בשם זה או שלא הי' להם לספר מהם וכמו קדושין ל׳ ע״א זבולון בן דן שלא מצינו בזמן האמוראים שהי' איש בשם זה במק״אח וכן בשאר שמות שלא נזכרו אינו רק במקרה עכ״ד. ותמהני דבמנחות ע"ד ב׳ וכה״ג בב״ק ק״ט ב׳ איתיבי' רב אהרן לרבינא וע' כתובות צ"ו א׳ רב יצחק בר נפתלי וברי״ף הגי׳ רב יעקב בר נפתלי וכה"ג בכמ"ק: תו׳ ד״ה שאין. ע' ברי"ף ורא״ש רפ״ב דברכות וע' באו״ח סי׳ ק״א ס"ד ובסוטה לג״ב וע׳ מ"א סי׳ ס״ו ובנז"ש וע' חגיגה טו״ב בל"הק כמה״ש ובב״ש בתוספותיו סוטה לג״א דלזה אנו אומרים קדיש בלשון תרגום שלא יתקנאו כו׳ וע' תו׳ ברכות ג״א ס״הד ועונין וד"התו נשכחו ממבארי הפיוט שכ׳ בהקדמות וכמה פיוטים כהי״מ:
יג
א
תוס׳ ד"ה מה אשת ע׳ תוס׳ יומא י"ח ב׳ ד"ה יחוד וע' תוס׳ סוטה ז׳ א׳ ד״ה נדה: ונוטלת תפליו ע' מנחות מ"ד סע״א:
ב
ש׳ גרבי כו׳ ע׳ רשב״ם פסחים קי״ט א׳ ד״ה משוי ש' וכל ש׳ שבש״ס גוזמא ול"ד וע׳ חולין צ׳ ע״ב ושקלים פ״ח ה"ד וע׳ תו' סוטה ל״ד א׳ ד״ה יותר מש' וע' פסחים נ״ז סע"א וע' ב"מ ל"ח א׳ ורש״י ביצה ד"ד א' ובערובין ב׳ ע"ב וגיטין מ"ד א׳ וע' ברכות מ״ב א׳ ותענית כ״ה א׳ ותו׳ ברכות כ׳ ע״א וש״נ וע' רש״י שבת קי״ט א׳ וע׳ רש״י תענית כ׳ ע"ב ומ״ק י"א א׳ ותו׳ שם כח״א וב״ק צב"א ד"ה שיתין וכה״ג במגילה ו׳ ב׳ ובכ"מ וע' פסחים קיב' ב' דעל בי' ס׳ ועש"ע לעיל ע"א ולא עביד ס' ניגרי וע' בכורות נז״ב מטבעה ס׳ כרכים וכו׳ עח״א ועב״מ פ"ד ב׳ ובת״ח [ועלא״ז רש״א בהא דת״ח צריך שב״ש דהוי ס"ד והיינו שלא יהי׳ ניכר וכן לענין הכרע ובפ' הרואה ה״ד א׳ מס׳ ע"ש בח"א והיינו דכ״ד בטל בס׳ וע"תו ר״ה יג״א ד"ה חסר וכן א׳ מס׳ בחליו כב״מ ל׳ ע״ב שמקילין עליו מכאוביו ובזה י״ל בה״ד ברכות י׳ ע״ב א"ל הב"ה לך בקר כו׳ דחזקי׳ בל"ה אין כבודו מחול רק לגבי ישעי׳ דס׳ אין חשיבות א״נ משום דביקור חולים מ״ע והלכת בדרכיו ער"מ וע"כ דשומר מצוה לא ידע רע וכן ליכא גאוה במקום תוכחה]:
טו
א
האיכא שמאי ע"רשי וע' ט״א לחגיגה יו"א:
טז
ב
רש"י ד"ה גללים מלשון אבן גלל וכתו׳ בשם ר"ח רפ״ק דב"ק אבל הר״מ פ״י דכלים כ׳ שהוא מלשון בגללי כו׳ דיחזקאל וע' ש״ות מ״ב סי׳ צ"ד וש״ות תשב״ץ וכ״מ ברש״י יומא רפ״ק וכמש״ש בתו"י ועבפרש״י לקמן נ"ח וע' גיטין סב״א ועי בפ"ה דאהלות מ"ה:
יז
ב
טבי אמר שמואל וע׳ בחי׳ לברכות טז"ב מה שהשגתי על הג׳ רצה"ח ומכאן מוכח נמי להדיא שהי׳ שם ישראל: רישבא ערש״י תענית י׳ ע״א.
יח
א
והתניא אפר ע׳ רש״י רפ"ב דתענית:
יט
א
בתו׳ ד"ה ר״י ועי לא"ז רש״א וזה התימא דנימא דר"ע דלא כב״ה והא קיי״ל הלכה כר"ע מחבירו ואנן קיי"ל כב״ה ודבריו תמוהים דהא לקמן ע"ב אמר הורה ריב"ח כר"וש והני כללי לא אתמר היכי דאיפסק הלכתא וע' תוי״וט פ"ב מעדיות ה״ו וכן פוסק הרמב"ם בפ״ג מה' שבת ובאו״ח סי׳ רנ״ב כר״י כיון דאיפסק הלכתא כוותי׳ וצ״ל דכונתו דכיון דנקטינן כוותי' מחבירו לא מסתבר לאוקמי מלתי׳ דלא כב״ה וכמבואר מדבריו למעיין ותדע דהא בלא״ה לא קיי״ל כוותי׳ לגבי ב״ה כיון דלא קיי"ל רק מחבירו וע' ביומא דד״ב תו׳ ד"ה מסייע דהלכה כר״ע מחבירו וצ"ל דלמעוטי מרבו (ע׳ כתובות פד׳ ב׳ וב״ב קכד׳ ומ״ק כ' ע"א וט״ז או״ח תצח׳ ס"ק ה׳ ובא"ר ושו״ת שמ"ר חאו״ח סי׳ ד׳ וט"ז א״ח קסז' ס״ז וע' פר"ח יו"ד פז׳ ס״ק ו׳ וסי' קי' ס״ק ה׳ דאין הלכה כר״ע מחביריו וע' תויו״ט נגעים פ״א מ״ד ויומא פ"ב מ"ב ועדיות פ״ב מ"ו וע' ברי"ף פ׳ השולח וריש ב״ק שהלכה כר״ע לגבי ר׳ ישמעאל ועב״ק פ"ה ורפ"ט ותויו״ט תמורה ספ"ו ורא״ש פסחים פ״ב דלו״א וכ"כ הר"יף שם קו׳ א׳ וע"ש בר"נ ורשב"מ פסחים קטז׳ ב׳ וכ"מ הכ"מק פ״ז ה״יג וה״המ ה' שביתת עשור פ"א ופ״ב והאס"ב רפ״ג וכ"מ כלאים פ״ג וה' ממרים פ"ב ודהכ״מ ה׳ כלאים ס"פ ח' כבר כ׳ שיש בו ט"ס ועכ"מ פ"ח מתו״מס ה"טו ולא הוי מחביריו כיון אש"כ בא עליו בטעם אחר וע״שכ ח״מ כה' ס״ק יט׳ וע״ש בכ"מ ה"טו ובהשגות ובתו״יוט ובלח״מ רפ״ח והר"נ נדרים ז' א' ורא״ש ברכות ט״א וע״ירו סוטה פ"ח ה״ט ובפ״מ עהר״מ רפ"ז ממלכים הט״ו שפוסק כר"ע מחביריו וע' ר"נ נדרים נד׳ ב׳ דהיכי דמפרש דסתם מתני׳ פליג אר״ע קיי״ל כוותי׳ אבל לגבי רבים לא מהני וכסנהדרין כו' ב׳ לגבי ר׳ יוסי וע׳ בחי׳ לר"ה כב׳ א' וע' רי״ף יבמות פ"טו וקדושין פ״ק במעוכב ג"ש כר"ע נגד ר״ט וברא״ש וע' ש"ך חו״מ סי׳ שס״ה ס"ק ב׳ וע' זבחים יג' א׳ בלשון הזה כו׳ וע' ר״שי ר״פ הזהב שר״ע הי׳ מתלמידי ב"ש ובתו׳ וע' בנר תמיד לכריתות פ״ו בד"נבא דהיכי דמסתבר טעמי' פסקינן אפי' ברבים וכ"כ רש"ל ב"ב קכד׳ ב׳ בתו׳ ד"ה מספקא כר' מחבירו וע"בי טא"ח תקמט׳ וצ״ל דהתם כיון דרשב״י אמר נראין הוי כאיפסק הלכתא רק כיון דנהוג עלמא נקטינן כר״ע ותדע דבל״ה אין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא ועכ״מ ה׳ רוצח פ"ח ה״ט כר״ע לגבי ראב״י ועשו״ת חו״י דאף אי קיי"ל כר"ע מחבירו היינו היכי דפליגי עליו יחידים משא״כ כשנחלק עם חכמים ובשדה יהושע כתב דהיכי שלא הוזכר בר פלוגתי' אמרינן האי סתמא דרבים הוא וע' בס"הד דע״ב ע״ג ועי תויו״ט שביעית פ"ק ולא זכר הכ״מ טעם במ״ש הלכה כר״ע ואולי משום דהלכה כר"ע מחבירו ומשמע שהוא נתינת טעם כיון שרבים הם החולקים ולכן לא כתב האי טעמא דהלכה כר״ע וזה מוכרח דהרי התויו״ט והכ״מ כתבו בכמה מקומות דרק מחבירו ויותר ניחא למ״ש לעיל בשם הנ״ת דגם מחביריו היכי דמסתבר טעמי׳ לפעמים פוסקין כר"ע) ואולם ראיתי לא"ז רש"א ביבמות סא' ב׳ ד"ה וב"ש דקיי"ל כר״ע מחבירו והכא קיי"ל כב״ה ובזה נסתר דברינו הנ"ל: ובאמת מבואר בירושלמי ותו׳ דהשיבו ב"ה לב"ש מהא דטוענין קורות בית הבד ועיגולי הגת והרי דב"ש מודי בהא והש"ס קאמר מאן תנא דבאתיא ממילא אף בשבת ליכא חיוב חטאת וא״ש גי׳ הספרים דלא כב״ש ולא כב"ה וע' בנ"ת לכריתות ד״א ד"ה רבנן ס״ל וכו׳:
ב
תו' ד״ה שמן עתו׳ ריש ביצה ד״ה קס״ד:
כ
א
הלכך בעינן כו' עש"ות מאיר נתיבים סי׳ לה׳ בהא דאר״פ בחולין יח' הלכך צריכה בדיקה אבישרא וטופרא כו' וכדרכו של ר"פ בשאר דוכתא לומר הלכך בעינן תרויהו דיש פגם היותר נרגש אטופרא או אבישרא ומשיג מזה על הגן המלך דלהתו׳ דטעם הבדיקה בשביל הוושט והקנה וא"כ כששחט הוושט
והיתה פגימה הנרגשת אטופרא כשר וכן להיפך יעש"ב שמשיג לדינא וע׳ בשחיטת מוה״רץ שנתן עוד טעם לבדיקת בישרא וטופרא ע"כ וע' בחולין מו' א׳ אר״פ הלכך בעינן כזית במקום מרה כו׳ וע׳ תענית ז׳ א׳ וברכות נט׳ ס׳ וחולין סו׳ א' ומגילה כא׳ ב' [לוח התיקון: וכן גי' הב"הג ברכות י"א ב' אר"פ הלכך] [וע' תו׳ כתובות ב׳ ע״ב תו׳ ד"ה פשוט כו' פריך ר"א כו' וכשבועות מא' ב' וחולין סה' ב׳ ובכ"מק כה״ג וע' בע״ג סט׳ א׳ דמשמע דהי' ג״כ אמורא וע' בש"הג ח״א אות א' בשם הא"רי דמ״ש בתלמוד פריך רב אחאי הוא מרבנן סבוראי יעש״ב וכן מ"כ על ר׳ אבהו ומש"כ התו׳ ממה שמצינו תהי ר״יח וע' קדושין נה' ב׳ וב"ב לט ב' ורשב״ם סד"ה ה״ג וב״ק עו׳ ב' תהי ר״א וזבחים יג׳ ב׳ תהי בה רשב"ל ובחולין ה׳ ב׳ תהי ר״ז ובברכות לח׳ ב' וע' כתובות עב' ב׳ הוי בה ר"ז ושם הוי ג״כ ר"פ וע' ירו׳ פ׳ כל כתבי סוף הלכה א' אר״ט אקפח את בני כו׳ וע׳ בק"ע כך הי׳ דרכו של ר״ט לישבע שיקפח את בניו אם איננו כן עכ״ל וע' שבת יז״א וכ"מ וערש״י מכות ה' ב׳ וע׳ חולין ס"ה בד"ה ודלא וכן בר"ח בר גמדא נזרקה מפי חבורה בשבת ג׳ א׳ וכה״ג בפסחים סד׳ א' וחולין ל׳ ע״א וכן רגיל אביי לומר מה שהו' מסורת בידו נקטינן כמ"ק יב׳ א׳ וגיטין מד' ב׳ ולב' ב׳ ונו׳ ב׳ ונט' ב׳ וכתובות סה' ב׳ וקג"א וקי"א א' ונדרים מא' א׳ ונזיר נא׳ ב' ובערובין ה׳ א׳ אר"נ ג״כ נקטינן ובגיטין ומ"ק יג׳ א׳ ארי״בח נקטינן ובגיטין מה׳ אר״נ נקטינן ושבת קנא' ב׳ א"ר יוסף נקטינן וע' ביבמות קו׳ ב׳ ובע״ג יח׳ תמי' אני כו' וכה״ג טובא וע' ב"מ ח׳ ב׳ אמר רבא אידי אסברה לי וע׳ שבת קה׳ ב׳ רבא כו' ובהגהות רי״ב גריס רב וכונתו מדמייתי אח״כ עובדא דשמואל ואין מזה הכרח מהקדימה ע״תו ב״מ ד״ד סע"ב ובכ"מ כה"ג וגם לא עיין בברכות ה"א אמר רבא אמר רב סחורא ושם כו״א ושבת כד״א וב״ק כא׳ ע״א ומנחות מ׳ ע״א ובכ"מ וע' בכורות ס׳ ע"א]: אחווינא עבפרש״י לקמן ע״ב: בני חבורה עתו׳ פסחים פה' סע״א וע' ירו' פסחים פ"ט ה"ה אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה ובזה נסתר מה שהבאתי בחדושי לריש ברכות הא דבהקטר ח״ו עשו סייג לר״שי משום דכהנים זריזין משא״כ בנאכלין דנאכל רק לזכרי כהונה והתו׳ פסחים קכ' לשיטתייהו בפסחים פ"ה דלא ס"ל לחלק בהכי ועפ״ד הירו׳ נסתר זה מברכות ט״א בפלוגתייהו בפסח לאחר חצות:
ב
ר"פ במה מדליקין תוס׳ ד"ה אחד ע׳ תו׳ כתובות כ' ע״ב ובתו"י. אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי כו' ובירו׳ אמר רשב"ג חזרתי כו׳ וע׳ ירו׳ כלאים פ"ט וע״רשי מנחות לט' ד״ה והכלך:
כא
א
ומפרצידוהי ע׳ תענית דד"א: לפי שאין מדליקין וכה"ג בירושלמי שבת פי״ז ה״א מ"ט לפי שאין מטלטלין עבק״ע שאף בחול אין מטלטלין מפני כובדן והכ"נ י"ל לפי שאין דרך הדלקה בכך גם בחול ואתי׳ להטי׳ [לוח התיקון: וע"ש בבבלי קי"ג ע"א ברש"י] וע' ירו׳ סוכה פ"ד ה"ו מהו לטלטל כלי אורגים כ׳ א"ל א"מ כו׳ וע׳ גיטין ס׳ ע"א ומ"ט לפי שאין כותבין וע' בהג״ריב: היא גופא גזירה עתו"י ועט"ז בסי' רס״ד ס"ק ג׳ וע' בתו׳ לקמן כ"ד סע"ב:
מפני שאין נמשכין ע״תו דפסולי שמנים כשיש עוד נר כשר אין לחוש לשמא יטה וכ' המפרשים דא״כ מנ״ל לרבא דמ"לה לאורה וחייש לשמא יטה דהא רבא דאמר לקמן כג"ב דנר ביתו עדיף ותי׳ דלפמ״ש הרשב״א בה״ד משום שלום ביתו דע"כ ס״ל דאסור אפי׳ בתשמיש של מצוה דא״לכ יהא נר ביתו עולה לכאן ולכאן כמו בשעת הסכנה דמניחה על שולחנו ודיו וע׳ במ״א תרע״ג ס״ק ב׳ ובל"ה בימיהם היו מדליקין בפתח הבית מבפנים וע' שבות יעקב חאו״ח סי' לט' משום דתני קודם ובשעת הסכנה מניחה ע"ש ולכן צריך נר אחרת להשתמש לאורה משום היכרא יעש"ב וע' ש"ות דברי מנחם סי׳ נ"ז וע' ט״ז או"ח סי' תעה״ר ס״ק ב׳ וע' ש"ות מנחת עני חאו"ח סי׳ כ״ו שהביא לדקדק במ"ש התוס׳ מדאמר בין בשבת ש"מ שיש עוד טעם אחר שמא יטה וע״כ דמותר להשתמש לאורה וקשה דאימא דנקיט בין בשבת משום שמא יטה כיון דזקוק לה וכתב דמלבד דא״כ ל"ש שמא יטה רק אי כבתה זקוק לה וכמ״ש הרשב״א דהא לאחר השיעור לכ"ע מותר להשתמש לאורה ואי דאסור לאורה וא״כ נר ש"ש קודם ול״ח לשמא יטה משום דזקוק לה דהא איכא הכירא בש״ש עכ״ד ול״י לכאורה דהא לשיטת הר״יף והטור דלאחר שהודלק מנ"ח שעורו לכ״ע מותר להשתמש וא״כ מה מועיל דאסור להשתמש לאורה והא מ״מ יש לחוש לאחר שידליק שעורה וע״כ הוכיח דמיירי כשנותן בנר כפי שיעור מצותו בצמצום ואכ"ק דהא למ"ד דאסור להשתמש א״כ ממילא יש נר כשר בביתו לש"ש וליכא למיחש שמא יטה וי״ל דמיירי גם שנותן יותר מכשיעור וע״כ דס״ל לרשב״א דאכתי יש לחוש שמא כבתה נר ש״ש קודם לשל חנוכה שלא יהא כ"כ שמן בנר ש״ש וכיון דלא ס״ל להרשב"א סברא זו א״כ י"ל שאסור להשתמש ואף שיש נר כשר מ״מ חייש להטי׳ שיתבער מקודם נר ש״ש והוא הרכיב ב׳ התי׳ יחד דמיירי בכשיעור ומיירי היכי שי״ל נר כשר לש"ש וגם מ"ש מוהר״י אבוהב שהובא בב"י סי' תעב״ר דבנותן שמן בסתם אז הנותר אף לאחר שעורו אסור וע"דמ סנ״ז וקשה לרב דאמר ש״ש שאסרו בחול מדליקין בשבת ולהרשב״א דמיירי בשעור מצומצם ניחא:
וראיתי להעתיק פה מה שנשאלתי מאת כבוד ידידי הרב הגדול המפורסם בת"ויד גזע ישישים החכם הכולל איש חמודות ויקר רוח כקש״ת מוה״רר בנימין דוד ראבינאוויץ יצ״ו וז"ל: נסתפקתי בשמן של נר חנוכה אי בעינן שלו דוקא ואם יש בביתו שמן הפקר שלא זכה בו כגון שלא הגביהו והדליקו על מקומו או שלא רצה לזכות בו אם יוצא משום נר חנוכה (וע׳ תו׳ סוכה ל״א ע"ב ד״ה באשירה) וקצת משמע מהא דר"ז הוי משתתף בפריטי ולפ״ז קשה לי לב״ש דשביתת כלים דאורייתא ונר וגיגית אפקורי אפקר להו פ"ק דשבת ד' יח׳ ופי׳ בחדושי רשב"א דהכוונה הוא שמפקיר שם למה שבתוך הכלים א״כ לדידהו היאך מדליקין נ"ח בע"ש הא צריך להפקיר הנר והשמן ואיך מדמין ב"ש נ"ח לפרי החג הלא הכא צריך ליפסוק בע"ש עכ״ד:
וזאת תשובתי אליו. מה שחקר מעכ"ת בנ״ח אם הוא במקום שאפשר שלא לזכותו אם יצא י״ח ועפ"ז הקשה להרשב״א אי משכחת הדלקת נ"ח בע״ש ובה"ר לא הבנתי כלל דמה שייך גבי פרסומי ניסא שיצטרך דוקא שלו וכמו במגילה שצריך לקרוא מתוך הכתב ומ״מ יוצא בשאולה ואף דלסברת הירו' דאין מעילה בקול והה״נ אין גזילה בקול והיינו שאין הגזילה והמעילה תלוי במצוה עצמו והכ"נ במגילה דעיקר מצותו הקריאה ובנ"ח צריך להדליקה וגם דליתא בחזרה מ״מ כבר כתבו באחרונים דאצטריך ג"כ בלולב [לוח התיקון: בשופר] הטעם משום דלא כתיב בי׳ לכם דאי משום דאין גזל בקול ולא הוי מהב"בע מ"מ לא מיקרי נמי לכם כיון דמ״מ לא הוי שלו וכבר ראיתי בישועות יעקב בה׳ חנוכה שהאריך לפלפל בחקירה זו והכ"נ במגילה כיון שאסור לקרוא שלא מתוך הכתב ואי נימא דבעי לכם במגילה לא הוי סגי ג"כ בשאולה ופשיטא לגבי נ"ח דלא בעינן שידליק משלו דוקא כיון דהוי ג״כ רק משום פרסומי ניסא. ואולם כוונת מעכ״ת נראה דאף דהדלקה מהני גם במה שלא זכה בו מ״מ אם הדליק נ"ח ואח״כ הפקירה פשיטא דלא יצא ואף דכיון דהדליקה איתקצי למצותה ואין הפקר שלו מועיל כלל אף שהיא שלו ולפ״ז תיקשי טפי דע״כ מוכרח להפקיר מקודם. י"ל דב"ש ס"ל כמ״ד הנחה עושה מצוה וא״כ בשעת הדלקה לא עשה עדיין המצוה כלל ורשאי לשנות ואף דהוי מעשה חשוב בגוף הדבר כמו עיבוד מ״מ ע' במג"א ס"ס מב' ס"ק ו׳ דתשמישי מצוה כגון נ״ח אפי׳ עשאן לכך לא מיתסרי ואף לדידן דהדלקה עושה מצוה מ"מ היכי שלא זכה בו בשעת הדלקה והרי בנ"ח בעי שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה דוקא כמבואר בא״ח סי׳ תעה״ר ס״ב וא״כ כיון דלאחר הדלקה לא הוי שלו וא"כ הוי כאלו לא נתן שמן כשעור בשעת הדלקה ולא מהני אפי' כשיוסיף אחר הדלקה ואף דלא בעינן שיהי' שלו היינו בשאר מצוות כשעוסק בהם משא"כ כשאינו עוסק כלל בעשיית המצוה וע' תו׳ סוכה ל׳ ע״א ד״ה לכם וע' חולין פט׳ ב׳. אך זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור״ל אי אישו משום חיצו או משום ממונו וכדאי' בב"ק כב' ולכן למ"ד משום ממונו אינו מקיים במה שדולקת אח״כ כיון דלא זכה בו וממילא לא מהני ההדלקה לכתחלה כיון שמוכרח להפקיר לאח"כ ואין סברא לומר דאף דהוי אנוס מחמת תקנת חכמים דמ״מ דמי להא דשבת מ"ג הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן ויש אריכות דברים בענין כל העומד כו׳ ע׳ תו״י ובחי׳ ליבמות צ׳ ואכמ״ל. והנה הנ"מי הקשה בב״ק כב' איך שרי להדליק נרות לצורך השבת למ"ד אישו משום חיצו וע״כ דהפי׳ דנחשב כאלו עשה עתה בשעה שירה החץ דאל״כ הרי אנוס הוא דהא למ"ד אישו משום חיצו חייב גם משום ממונו דהא באונס פטור בד׳ דברים וע״כ דנחשב כאלו עשה הכל בשעה שירה החץ וא"כ ע״כ דלב"ש ס"ל משום ממונו דהה אינו מצווה באמת רק על שביתת כליו וע״כ כדאמרן [והארכתי לפלפל עד"פד הנמ״י הנ"ל בישוב סמיכת הני תרי מימרי דר׳ תנחום בר"פ ב״מ בנ"ח למעלה מכ' ואר"ת מ"ד והבור כו' וע' בחדושי לברכות מז' ב' בהשמטות ועפ״ז יש ליתן עוד פנים בסמיכת המאמרים דר"ת דיש להבין מה שאמרו להשליכו אל הבור של נחשים וידינו אל תהי בו למאי דפליגי ר"י ורבנן בהשיך בו את הנחש וע״תו ב״ק ובתו׳ סנהדרין עז"א ד"ה סוף חמה דאמאי פטרי רבנן למ"ד אישו משום חיציו יעש״ב ואף דקיי״ל דחפו לבור ואינו יכול לעלות חייב אבל כאן שלא הי׳ בו מים הוי כשיסה ואפי׳ בהכיש פטור למ״ד מעצמו מקיא וכרבנן וי"ל שזה שהשיבו מה בצע כי נכסה דמו בדיני אדם דמ"מ דורש דמים ידרוש כרמב"ם בה׳ רוצח ובספרי מסעי ולזה לכו נמכרנו וכפ׳ הנחנקין פרט למצוי. וע״תו שבת הא דלא תני ימעט דהול״ל יכבנה וקיי״ל הדלקה עושה מצוה וע"תו ב"ק ובריש סוכה ביארו יותר דאפי' למ״ד הנחה עושה מצוה מ״מ איכא משום חשדא כדלקמן בהניחה בפנים ואף דא״ז מוכרח דהכא לא שייך לצרכו כיון שהדליקה מקודם במקום גבוה. וראיתי מקשים ע"ד הנמ"י דהרי קיי״ל מדמברכין להדליק נ"ח מוכח דהדלקה עושה מצוה וא״כ מדמברכין על הדלקת נר ש"ש ע"כ דהדלקה דשבת ג״כ עושה המצוה וא״כ מוכח דכל משך ההדלקה מיחשב כאלו הוא עושה דאל״כ נחשב כאלו דלקו בע"ש דאז אין מצוה בהדלקה וצ״ל דלפ״ז הוי אשו משום ממונו וא"כ מדהשליכוהו לבור נחשים וע״כ דאישו משום ממונו וי"ל דהדלקה עושה מצוה ולכן ימעט (וע' ברכות לג"א ש"ה דאגב איצצא כו׳). וגם י״ל בקישור המימרות הנ״ל מה״ד בב״ק כב' ב׳ בשלמא למ"ד משום כו' ולכאורה י״ל דלהכי מייתי בקושיתו הסיפא דהניח מבחוץ כו' דלא תימא דמיירי בנר חנוכה אבל השתא מוכח דרישא לאו בחוץ ול"ל כשהדליק מבחוץ והניח בפנים דא"כ ידליק בתוך י' ויניח למעלה מעשרה וכקושית הש"ס וע״כ דהנחה עושה מצוה אך ז״א דמחמת ההנחה הוי רק גרמא ולזה מייתי הדרש מים אין בו וכו' וע"ש כג' א׳ בתו׳ ד״ה תפשוט דשסוי מיקרי אפי' וכו׳ וממילא י״ל דהדלקה עושה מצוה ולהכי לא תני ימעט וכנ״ל. וע' בחגיגה ג"א דסמיך הא דר״ת לדרש מה יפו פעמיך כו' ע"פ פסחים ח"ב ומה אלו שאין דרכן כו' וע״כ דקאי הק"ו על ב״וב שאינן עסוקין במצוה וע' מוהר"מ ולהכי מייתי הך דהבור אף שהיו נ״ועק דמעידין עליו שמת מ"מ כיוון שהי׳ שליח במצוה דכיבוד אב ולכן לא הי׳ ניזוק למ"ד דאין ניזוקין אפי' בחזירתן ואכמ״ל יותר בדרוש בעלמא]. ואולם להתו׳ שבת יח' סע״א דלרבה לא ס״ל ב"ש משום שביתת כלים וא״כ י״ל דרבה לשיטתי׳ בפי׳ משתשקע החמה דהוי צה״כ ורב יוסף לשיטתו דפליג התם ארבה וס״ל דהוא מבעו״י ובזה מיושב לכאורה קו' התו׳ שבת כ"א ע"א ד״ה דמותר כו׳ לפמ״ש הפ״י דלרבה דשמן שריפה אסור שמא יטה א״כ אין לאסור בחנוכה בשבת יותר מבחול ועבל״ת שהאריך דלמ״ד לקמן ע״ב מצות נ"ח משק״הח ואין שורפין קדשים בלילה כמו בשל תרומה שנטמאה דאין לשרפה ביו״ט ובשבת דמדליקין מבעו"י מצוה לבערו וא״כ ל״ל דלר"ה אסור לאורה דא״כ יש נר כשר בביתו ול״ש שמא יטה עכ״ד ואולם בירושלמי סוף תרומות דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה וע' בירו׳ ר"פ ב״מ מעתה אין מדליקין בנ״ח בלילה שאין שורפין קדשים בלילה אך דתליא בפלוגתא דלרב יוסף שק"הח מבעו״י וקיי״ל כרבה דהוי צ״הכ וע׳ זכ״יצ סי׳ י"ז ובסי׳ צ׳ וניחא לגי׳ הספרים רבה אליבא דר"ה ולדידי׳ משתשקע החמה בצה״כ ולדידי׳ בחול אסור להדליק בשמן שריפה בלילה וגם שמא יטה ולהכי לא קיבלה אביי לטעמי' לקמן כב"א דכל מילי דמר כו' ורק לר״יח דנותר של״בז נשרף בלילה וכיבמות ע"ב ב׳. אך באמת קשר נימא בנימא דאף כשיש נר אחרת מ״מ כיון שרוצה שתתבער מהר וחשש זה נוהג גם כשיש נר כשר ובעיקר קו' הפ״י תי' הרשב״א דבחול נמי שייך מצוה כו׳ שיתבער מהר ובאמת דלהרשב״א דנותן בצמצום א״כ אין לחוש שמא יטה שיתבער מהר דא״כ יפחות משעורו וגם מה שתירצו דכיון דבעי שעורא ועומד לשריפה מכתת שעורי׳ וע׳ רש״י לקמן כ״ב ב' ד"ה כמדת וע"כ דלהכי אין מדליקין במקדש בשמן שריפה דהשלהבת עולה מאלי׳ ע׳ כ״מ פ"ג מת״ומס וז"א דא״צ בעין רק הדלקה לחוד כיון דאין זקוק לה וע' בש״אפ ובא״ח ח״א ובזה נפשט ג״כ מה שנסתפק הפ"מג בא״א ר״ס תער״ג בשמן של ערלה מצד דכתותי שיעורי׳ וגם הא דאין מדליקין במקדש בש״ש דבעי שמן זית זך וא״כ גם אותם שמנים שכשרין בשבת מ״מ אינן ראוין במקדש וכ״מ בלשון הרמב״ם ת״ומס פ״ג ה"ט כל הפתילות שאמרו כו' וע׳ בשע״ה גרושין פ״ד ה״ב דדוקא בדבר המפור׳ בתורה שמצותה בשריפה וכ"מ בתו׳ ב"ק עו״ב ד״ה והוא ותמוה מיבמות קג"ב מחליצה דלגבי׳ ל״כ ושרף וגם דהכא רשאי להסיק תחת תבשילו כפסחים לב' א' וע' תו׳ סוטה כה"ב וע' ירו׳ שביעית פ״ח ולא בש"ט של תרומה שנטמאת וע״ש במפרש דאסור להדליק בבה״כנ ובה״מ משום בזיון וה״ד בסוף תרומות מדליקין בש״ש בב״הכ״נ ובה״מ ונ״ל דהכא מיירי בעושה כל צרכי בה״כנ ממנו שאין לו נר אחר לשמשו וכדמשמע בירו׳ בר״פ ב״מ וע' בירו׳ פסחים פ"ז ס״הי ודוק:
תשובתי הנ״ל הזכרתי קצת בשולי מכתבי למר חותני אשר ערבתי אז אליו וזאת אשר השיב לי בנידון זה וז״ל
בעזהי"ש על חקירת ידידינו הרב וכו׳ ר׳ ב״ד נ״י מ״מ דווארשא. בנ"ח אם בעינן שלו דוקא ומדייק מהך דר״ז הוי משתתף בפריטי דבעינן שלו דוקא. יעויין בר״ן פ״ק דפסחים בהא דלבער כ״ע לא פליגי בד"ה ומיהו שהוכיח מזה שאינו יוצא אלא בשלו ולכאורה הי׳ אפי״ל דמשם מוכח איפכא דמאי אהני לי׳ שיתוף בפריטי הרי קיי״ל מעות לא קנו וע' ערובין פ"א ב׳ ועמ״א סי׳ שס״ט ובהגר"א חו״מ סי׳ קצ״ט השיגו על מהרי״ל שם ודוחק לומר דהוי כעלייתו של לוקח שכורה למוכר בב״מ מ"ט ב׳ דשכיח בצד חצירו דא״כ בעירובין שהם בחצר א׳ נמי נימא הכי וכן בחולין שם נימא כן ורק אין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים וע״כ צ״ל דבעי׳ רק הכירא לכא"וא לפרסומי ניסא ובאינו מדליק בעי׳ שיתוף פריטי וא״כ במדליק אפשר דל״ב שלו דהא קעביד מעשה לשם מצוה ובאמת הי׳ לכאו' בעיני לפלא על מה שלא עמדו ע״ז דשיתוף פריטי איך מהני ורק לע"ד פי׳ הגמ׳ נכון מאד ומדוקדק גם מה שסיים כיון דנסיבנא אמר השתא ו ד א י ל״צ דמדלקי עלי גו ביתאי ול' ודאי אין לו ביאור כלל ומיותר ואדרבא הפר"מ סי׳ תרפ״ז עמד ע"ז לד' הט"ז למה לא עשה ר״ז כמהדר ורק הכוונה דבאמת לפ״מ שעשו אז נר איש וביתו היו כב"ב בכלל ורק נסתפק ר"ז אם מיחשב כב"ב של בעה״ב לענין זה דהא לא שכר ממנו אלא מזונות וע' ח״מ ס"ס וע״כ נשתתף בפריטי שיתחייב בע״הב להוציאו גם בזה שיהי' כב״ב ובזה א״ש מה שכ' הפוסקים דא"צ להוסיף שמן בשבילו והפמ"ג דייק דאף פרוט׳ כל דהו יי״ח והיינו שהכוונה רק שיהי׳ כבן בית ועכ״א כיון דנסיבנא והי׳ לו ב״ב במקום שיצא משם א׳ השתא ו ד א י לא צריכנא ממ״נפ או דאם הוא בכלל מזונות הוא כאן בכלל איש וביתו ואם לא קא מדלקי עלי גו ביתאי ויי״ח שם בנר איש וביתו וא״כ אין לו ענין לשיהי׳ השמן שלו וז״ב וע״כ אין ראי׳ כלל בזה ולק"מ מב״ש. וכן מבואר בפשיטות מפילפולם של הגאונים בעל ש"אפ סי׳ ל״ח וישעת יעקב (כפי זכרוני שאינו עמי כעת) אם יי״ח נ״ח בחמאה של ב״בח והשער אפרים כ' דליי"ח משום מיכתת שיעורי' ובעי״י כ' דבנ״ח דלשריפה קאי לא איכפת לן כתותי׳ מיכתת שיעורי׳ ואין חושש שם בזה דהוי איסורי הנאה ואינו שלו לפ"ס מע"ל. ורק בזה אפ״ל דס״ל כהרשב״א וריב"ש הובאו בס׳ קצה״ח סי׳ ת"ו דאי׳ הנאה מיקרי' שלו. וגם מ"ש חתני הגאון נ"י היטב אשר דבר בזה ורק דמש"ש דהי׳ לו להקשות בפשיטות יותר דע"כ מוכרח להפקיר מקודם. בזה נ״ל ברור דמועיל הפקר הכלי ול"ב הפקר השמן גם לפי׳ הרשב״א ול"ש שביתת כלים בכה"ג בשגם נוכל לומר דמדאו׳ מועיל ההפקר רק מדרבנן ל"מ ובזה לא עבר כמ״ש תו׳ בשבת גבי רדיית הפת ד׳ א׳ ואכמ״ל עכ"ל כבוד חותני הגנ״י בתשובתו והנה מ"ש ע״פד התו׳ שבת דד״א ברדיית הפת ולכאו׳ ל״ד דמ"מ לכתחלה אסור להדליק כיון שאח"כ יעבור על שביתת דכלים כיון דלא מהני ההפקר אך לפמ"ש הר״ן בריש ביצה מהך דכיסוי שאסור לשחוט שלא יצטרך לחפור ביו״ט ואף דבשעת השחי' לא עביד איסו' וא"כ להתו׳ דמוחלפת השיטה הך דהשוחט וב"ה לקולא ואין למצוות אלא שעתן ולב״ש הוי דחוי ולענין נ"ח דרבנן ל"מ לחלק לשחיטה דאפשר מאתמול כמו בתבלין שם פ"ק. לנר חנוכה שתלוי רק בזמן שתיקנו חכמים. ובלא״ה ל״ד דהתם לענין שלא יצטרך לרדות אבל הכא אף דלא מהני ההפקר מדרבנן מ״מ הרי יוכל לכבות הנר ול״ש בכה"ג דהעמידו דבריהם שלא לבטל בקום ועשה שיצטרך לעבור באיסור שביתת כלים ויש לפלפל בעשה דרבנן לל״ת דרבנן ובמ"למ ה׳ תרומות כיון דמדרבנן לא מהני ההפקר אי עבר מדאו׳ ובענין אי״הנ אי הוי שלו ע׳ בחי׳ לערובין ל׳ ופסחים כ״ט ויבמו׳ פ׳
שוב הגיע אלי בענין זה עוד מכתב בחי״ת מאת כבוד הרב המאו״הג וכו' מוהר"רבד והא לך העתקת מכתבו והמעיין יבחר וזה לשונו: ב״ה
צפרא טבא למר חביבי הגאון המפורס׳ בחריפותו ובקיאותו שגיא ביראת ה׳ מעוזו ומשגבו כקש״ת מוהרי״ז שטערין נ״י. הלילה הזה רעיוני על משכבי סליקו. אשר לענ״ד לבי אומר לי אחר העיון בחי׳ הרשב״א ז"ל דמלבד שלא כתב דצ״ל כן רק לרבה וגם למסקנא דילי' אמר דהוא דחוק אלא טעמא דנר וגיגית דלא אפשר לציבור בלא הם לא גזרו (ובזה ניחא נמי דלא תיקשי ממנורה דהי׳ משל ציבור כיומא ג׳ ב' ובשל ציבור לא שייך הפקר ואפי' ביחיד חיישינן שמא לא ימסרנו יפה יפה ורק להר"נ משום דלב ב״ד מתנה דלכן מהני הפקר ג״כ ביחיד ובל״ה אולי הוא בכלל מדליקין בבית המוקד באחז האור ברובה ואכ״מל). וגם נוכל לומר דאפילו לה״א שלו דצריכין להפקיר הם ומה שבתוכן מודה בנ"ח לב"ש לפי מה דקי״ל דכבתה א״ז לה ואסור להשתמש לאורה בהא ודאי לא גזרו כיון שהוא דבר שא״צ לו לא אתי לאגמורי בשבת אע״פי שהשמן שלו וכמו דלא גזרינן בגזירת חתוי גחלים בדבר שא"צ לו וכמו שהביא הרשב״א ז"ל בסוגיא זו בד"ה ולענין דמדמי לה ב"ש להא דאין צולין בשר לרבה. ובעיקר הדבר אם צ"ל בנ"ח דוקא בשל עצמו ולא הפקר שאינו שלו ע׳ בר"נ פסחים פ״א בד״ה ומיהו שכ״ש בנ״ח כו׳ כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו כו׳ וכן נראה דעת הרשב״א ז"ל שהביא המג״א בסימן תרע״ז סק״א שאם מקנה לו במתנה ש״ד ובאמת הר״אש ז"ל פסחים שם לא תירץ כהר״נ ז"ל על קושיתו ואפ״ל לדעתו אם חבירו מדליק בעדו בנ״ח בפ״ע ואפי׳ לא הקנה לי שמנו יצא חבירו אם נעשה שלוחו דלא הקפידו חז״ל אלא דכא״וא יעסוק בפרסום הנס אלא דבנר א׳ אינו יוצא אלא איש וביתו אבל בלא״ה ונעשה נר לחבירו בעצמו אפילו בשמן שאינו שלו יבא פרסום הנס דלמה לחז"ל להחמיר במצוה זו דליבעי לכם אשר גם במצוות דאורייתא אינם אלא בההוא דכתי׳ לכם. וכ״נ בפ״מ סי׳ תרע"ג סק״א מסתפק בשמן ערלה מחמת דכתותי׳ שיעורי׳ הא ערלה אינו שלו כדאמרינן בסוכה לה׳ לענין אתרוג של ערלה ואי בעינן שיהא שלו בלא״ה אינו יוצא בה אבל לצאת בשל חבירו צריך ליתן פשיטי שיהא ניכר בהתוספת שמן שלו עשיתו של פרסום הנס. מאפיסת הפנאי ההכרח לקצר וכ״ט ממעכ״ה בל יבצר כנפשו הגדולה ונפש אוהבו לנצח בנימין דוד רבינאוויץ מ״מ דפ״ק ווארשא:
ב
מאי חנוכה ע׳ רש״י וב"ח. ול"נ דהר״נ והטור פי׳ ע״ש שחנו בכה׳ וא״ז רש״א בח״א דחה כיון שהוא מותר במלאכה אלא ע״ש חנוכת אבני מזבח שגנזום לפי ששקצום והטמינו לבנותו מחדש ולא אמר מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעי להודות: בחותמו וניכר שלא נגעו בו כונתו כתו׳ דהרי גזרו בהיסט וצ"ל כ״רנ שניכר כיון שהי' בחותמו דאל״כ היו פותחין לראות מה שבתוכו. וע׳ בהג"מר וע׳ ב"ח שהי׳ מונח תוך שידה קבועה בכותל והי׳ פתחה חתום ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו. וע' שו"ת פני ארי׳ סי' מ׳ לפי דרכו. וע' פסחים יט׳ ב׳ דס״ט בעזרה טהור בר״הר וכ"מ ברמב״ם פ"כ מאה״ט ומקו״התו בפשטות וע' ברא״מ על הסמ"ג דלא עבדי ט׳ יומי מספק דהוי מדרבנן וליתא דבמגילה נ"ט המרדכי משום ולא יעבור. וי״ל דהתם ניתן לכתוב מדאורייתא וע' תו׳ מגילה ז' א' ומיהו לק״מ דבספ״ק דר"ה דעל כסלו הי' השלוחין יוצאין מפני חנוכה. וקושית ב"י וט״ז דבא' לא נעשה הנס ע״רשי מנחות פ"ט א׳ דבכל בוקר היו נוטלין מותר ובשבת לא היו יכולין לכבות וע' ר"מ פ"ג מתו״מס ה״יב וגם דבשבת היו מדליקין קודם שקה"ח וגי׳ השאלתות וישלח להדליק אפילו יום א׳ ובפייט ומנותר קנקנים כו' ימי ח' כו' והוא כתי׳ הט״ז שאין הברכה חלה ע"ד ריקן וע״כ דנשתייר גם בלילה הראשונה. ואף שעל טהרת הקודש שלא נגעו ל"ה הנס שטמנו בארץ או בכותל וכ"נל. וע' בעק"ד בשם שדה הארץ ח״ג ס״לד דמי שאין לו שמן לח' לילות לפרסם הנס ידליק כשעור בלילה א' ועבמ״א בסי׳ תע"א ולמ״ש הב״י בסי' תע״ר בקו׳ הרא"ם שחלקו השמן לח׳ חלקים דאין סומכין על הנס ולא הקפידו שתעשה בהכשירה וע׳ בח"יע סתפ״ג סק"ב וב"מא ר״ס ק"פא וסי׳ תרמ"ט ס״ק כ״ו וע״תו יומא ל"ד ד"ה ר׳ אומר ועת"קח וע' בנ"א ה׳ חנוכה סי' ד':
כג
א
רש״י ד"ה משתי רוחות אחת בצפון וא' במזרח. ע׳ ח״צ בהוספות סי' ג׳ דבימיהם הי׳ החצר לפני הבית הרחבה אחורי הבית וא"כ א״א לרואה שיסבור שהבית חלוק דכשיש לה בית פתוח א' במזרח א״כ הפתח הב' פתוח רחבה למערב: ע״ב זוכה וממלא ג"י ע׳ במגילה כז׳ ב׳.
כד
ב
תו׳ ד״ה אלא ע׳ תב"שר סי׳ ךב' בק״ו מאוכל נפש ומכש"כ מילה שדוחה צרעת יעש״ב:
כח
א
תו׳ ד״ה מה לשרצים ואו"רי משום דג״ש. וק״ל דא"כ מאי תיבעא אי טהור הוי התחש דאי טמא הוי עור בהמה טמאה מטמא באוהל המת ול״ל בשרצים דעורות טמאה מטמא והא ילפינן בג"ש ממת אע״כ דטהור הוי ואצטריך קרא בשרצים וכתירוצם.
ל
א
ובדין הוא דליתני כו' ע׳ בהגר״יב וכה"ג בנזיר ד״ד ב׳ ואיידי דקתני גבי נזיר עולם ועי בהה"מ פ״ג משכירות ה״ט: לאהליהם ע׳ במ״ק ז׳ ב׳:
ב
שפתותיו שושנים כו' וע"רשל ואי קשיא מנ״ל תכוינה נ״ל דסמיך אסיפא דקרא ידיו כו' והמבין יבין וכבר אמרתי איזה דברים בד"ד ושמעתי לפרשו בדרך נסתר ושלא להניחו סתום אמינא ע״פ ה״ד בירו׳ שקלים פ"ו סה״א ובירו׳ סוטה ממולאים בתרשיש מה הים הזה בין גל לגל גלים קטנים כך בין דיבור ודבור דקדוקי׳ של תורה והכ״נ ממילא מוכח בהיפך שהוא מדה כנג״מ: דרבה . עירו׳ סוכה פ"ה ה"א: צלף ע״תו ביצה כ"הב: רש״י ומע״פ שלא יוציאו כו' וע״רשי ברכות ט״ז סע"ב וע' רשב"ם ב״ב נח״א ד״ה חבוטו וכדאמר במ׳ כלה מדחציף כו׳ וע׳ ירו׳ סוטה פ"ט ה״א בפ"מ ד״ה חפו ראשם וע' נדרים נ׳ ע"א ומי שא"ל בושת כו׳ וע״ד מארז״ל ע״הכ אשר קומטו כו' וע' יומא מ"ט פרדה לבנה יע״ש בבונה והא דביצה כה״ב דישראל עזין שבאומות היינו למעליותא וכיבמות עט״א דישראל ביישנין ורק כפרש״י קשין להנצח וע"ד וסלחת כי עם קשה עורף הוא וכאבות הוה עז כארי וע' בחי' לסוטה כ״ב ע״ב שהאר'.
לא
א
חוסן זה נזיקין ועתו"יוט בהקדמתו שהשיג על הכף נחת שסידרו לבסוף נגד הגמ׳ דהכא. ואולם בתו׳ ע״ג רפ״ב ד"ה אין מעמידין ובתרי מסכת לכ״ע אין סדר ע׳ לא״ז רש"א וע״ש ברא״ש ומבואר דעתם ג״כ דנזיקין באחרונה וענו"בי מ״ת חיו"ד סע״ט בהג"ה באורך. וכ״נ מפרש"י ממה שלא סיים פי׳ על
מכות וכמובא בפר״שי שבועות ג"ב ד״ה קשיא ובתו׳ וכמ"ש ברש״י מכדי תנא כו׳ כך סדר המשנה כי הוריות אינו לרש״י וכמובא בש״הג. ואולם ע' בקדושין ד"ל וע״כ דסידר פי׳ שלא כסדר הש"ס:
ב
אמינא לך דחיל חטאין וע' ש"ות מוהרי״ט ח״א סי׳ ק' דהא אמרינן בשבת סג"א ואם לאו ע״ה חסיד הוא כו' כלו' מתחסד בפני הבריות דלא ע״ה חסיד ובכלל ב״א לא הוי דחיל והאריך להשיב ע"ד הדורש מהזוהר מאן דאשתדל באורייתא לא מיתבעי מיני' דינא כלל . ול״נ להעמיס בכוונתו דאף שפגם בלימודו ש״לש רק שלא לקנטר אין עונשין אותו על אותה המחשבה שכיוון בה וכ״כ מפורש בנ״הח בהוספות לאחר שער ג׳ פ״ב וע׳ נ״הח שער ד' ופי"ז פ״כג או שכונתו כחגיגה טו״ב לא לדייני' דאף דבתוהה ע״הרא כתיב וגם צדקותיו הראשונים לא תזכרנה וע' ברכות כט"א מ״מ בתורה עדיף דאין עבירה
מכבה אותה וכסוטה כט"א ע״הכ כי נר מצוה כו׳ ולאחר שקיבל ענשו אין שואלין ממנו ד״וח במה שהי׳ תוהה על מעשיו הטובים ויש להמתיק סברא זו לפמ״ש התו׳ בע״ג ג״א די"ל שש״וא עומדים על הקבלה ולכן הרי גם לימודו הי׳ גורם קיום העולם דלא גרע ממקבל לקיים את התורה וגם י״ל כ"מש במדרש ויקרא ר״פא אם נכשל אדם כו׳ מה יעסוק ויחי' אם הי׳ רגיל לקרות דף א׳ קורא ב׳ דפין כו׳ הרי דהתורה במקום סיגופי התשובה וע׳ ש"ר ח"ב סי׳ י׳ שהאריך ד״זכ ברכו׳ ה׳ העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו ויבמות ק״הב אבל מתכפר בד"ת וכתובות קי"א ב' כל המשמש באור תורה את״מ. וה"ד הכא תסתיים דר״א דאמר וע׳ בהגר"יב גי׳ הילקוט ראבר״ש ור׳ ונ"ל הוכחה דר׳ סובר דבעל מע״ט עדיף מ"במ פד״ב באתתי׳ דרא״ברש דהשיב
לה נהי דבתורה גדול ממני כו׳ וצ"ל דהשיב לה לר״אברש גופי' (וע׳ בגיטין סב"א מקמי פלגאה דאין השכינה שורה אלא בד"א של הלכה כברכות ח׳ ע״א דהמתגאה חכמתו מסתלקת כפסחים סו״א וע' רש״י סוטה מז״ב ונתמעטו התלמידים וכסוטה ד' א׳ שהמתגאה אא"ו יכולין כו' וע׳ סנהדרין קו״ב. וע' נ״הח שער ד׳ פ"ה ופ״ח ונ״ל דזה תליא בפלוגתא אי לימוד גדול ממעשה וע' במגילה ג' א' ולדידן דתלמוד גדול א״כ העוסק בתורה תדיר עדיף
מבעל מצות וכסוטה כ״א א׳ תורה בעידנא דעסיק כו' ובחגיגה ה' העוסק בתורה יום א' כו' וע' מנחות נג"א וברכות י״ט וכה״ג בכמה מקו׳):
לג
ב
תשב"ר נתפסין ע׳ בעקרי דינים חאו״ח סי׳ י״ג אות כ"ד ועבאה"צ דרוש ז׳ דאשה נתפסת אף שאינן בכלל ערבות וכמו קטן ותמהני דבמ׳ חזית שבשעת קבלת התורה נכנסו התינוקות בערבות וגם דאתיא לכלל ערבות ואף דבצדיקים משום שלא מיחו וכשבת נ״ה א' ולכן נתפסין בעו״הד וע' בדברי שלמה ויגש מברכות ס״ב ב' טול רב שבהם כיון דמצינן לגבות מבע"ח וכב״ב קעג״ב ודחה דבפא״נ דבדידהו בתר ערבא ותמהני דב"בב מפורש דהכי דינא דפרסאי ועד״ש בהדי דיינא דדאין דינא דפרסאי ל"ל ובב״מ כח״ב לאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא הרי דנקיט הכי משום שדיניהם היו מקולקלין ביותר. ועב"ק קיז"א עד האידנא הוי פרסאי דלא קפדי אש״ד וע״ש בס״א וע"תו ב"ק סד״נח ובפרש״י וע׳ גיטין כח"ב וע״ש רש״י ד"ה פורסי וע' יבמות סג״ב חברי כו׳ ואיך שיהי׳ הם גובין באמת שלא כדין ולא שישתנה דינם בזה לגבי ישראל. וגם דהא ארז״ל ע״הכ חטא ישראל אע״פ כו׳ ואין סברא דהדר דיני׳ כאומות. ומה שהביא דלהכי קאמר טול רב שבהם לפרוע כמה חובות תמהני דאף שאין להלוה נכסים ידועים לסלק כל החוב מ״מ מקודם הי׳ לסלק הרשעים וגם מ"ש דכשהלוה כופר הדר דינא בתר הערב תמוה דלא שייך רק באלם שאין לכופו כיון דמהדין בערב סתם תובע הלוה תחלה . אך להמל"מ פכ"ה ממלוה ולוה ה״ב דכשיכול לתבוע משניהם ומ"מ נעשה ערב א"צ לתבוע מהלוה תחלה. ועש"ות מוצל מאש סי׳ י״ב אם אנשים ערבים לנשים וע"ש באיסורי לאוין או מ"ע שאה״זג אי בזה גם הנשים בכלל. וע' שבת נה״ב ובירו׳ ספ״ה דשבת וביצה פ״ב ה״ח ללמדך שכל מי שיש ספיקה בידו למחות כו' גם מקשים דהא קיי״ל ב״ח בבינונית ומאן דאית לי' דעולא הוא משום נעילת דלת. ומלבד מש״ל דהוא מפני שלא מיחו וכנ"ל וגם דבל"ה י״ל דין מזיק. וגם למ"ד התם כאן מדעתו כו' ועל״ק קיט"ב עיר שא"ב תשב״ר כו׳ וע״ע בסוף תשובתי פסחים פ"ח א׳. ואף שכ״ז בד"ד הערותי מחמת שדשו בו רבים וגם כי חביבים חדושי ימי הילדות.
לה
א
זו בארה של מרים ע' ירו' כלאים פ"ט כל מי שהוא עולה להר ישימון כו׳: תו' ד״ה וירד ובירו' בפ״ב דברכות ט״ס וצ״ל בפ"ק מדאמר חזקה ביום טבל.
ב
א"ר יוסי לא כוכבים ורא״ש גריס ר״י בר אבין ועבי״רו דמכלתין:
לו
א
תו׳ ד״ה למחט ובזה נסתר קו׳ הפליתי ס"מה ס"ק ט' עש״ב:
ב
רפ״ג תו׳ ד"ה כירה כו׳ כדפרש״י ט"ס וצ״ל כדפר״י וערש״י לעיל לה״א ד״ה קש וע"תו ב״ב י"טב ד"ה בתיבנא. רש״י ד"ה כירה ערש״י ב״ב פ' ע״ב ד״ה כירה:
לז
א
רש״י ד״ה גבה עשו"ת מנחה בלולה שבס"ס מנ"א יע״ש בסי' ב׳:
מז
ב
תו' ד"ה רשבג״א דהיכי פליגי כולי האי כו׳ וכה"ג לקמן ק"לח א׳ מי איכא מידי דר״א מחייב חטאת כו' וכה״ג בגיטין ב' א׳ וע״ש לא״ז רש״א וע' שבת כו"ב לא״ז רש״א ד"ה א"ב ועספ״בל ב״ב כד״ב ד״ה מרחיקין ועבשי״וק ר״פ הבונה:
נ
ב
רוחץ אדם פניו כו׳ ע׳ מ"א סי׳ ד' סק"א וע״לק קי״ו ב׳
נא
א
אדם חשוב שאני וע׳ ב"מ סז״ב וער״נ מ"ק יז״ב וע' ירו׳ ברכות ספ״ב ושבת פ"ק ה״ב וע' באו״ח תרל"ט בהג"ה ובמ״א סי' ע׳ סק״ב וע' יד אהרן או"ח סי׳ י״ז וע׳ שמ״ק ב"ק פז״א ויש לפלפל בד״התו דמ״מ מדרבנן סומא חייב דאל"כ ה״ול כנכרי מהר״מ פ"ה מק״ש לחלק בין מבוהל וכו׳ : וע' ברכות כ״בא ואע״פ שמקיל אני על אחרים כו׳ וביצה כ״א ע״ב מה נעשה לבית אביך שמחמירין ע״ע ואף דהוי חומרא מצד הדין כיון דהוי בשוא״ת ובפ״ק דברכות מ״ה בר״ט דאיכא איסורא וכדמפרש ה״מ היכי דמוטה מעיקרא וע' ש״ות דברי יוסף ס״סי מ״ה עהיש"ש בפכ"הב סי' ו׳ וע״ש דלא חיישינן רק היכי שהת״ח מוזהר ע״ז כמו בעשיית מלאכה בט"ב וכ"מ מה"ד בסוכה כ"ז והכ״ק אם בא להחמיר כו' וע״ש בר״נ וריטב״א דלא חשיב כמו מי שאינו מצווה דהוי הדיוט והא טפי הומ״ל משום יהורא דמחינן בידי' וע״כ דלגבי דידהו בת״ח ל"ש יהו׳ כריב״ז ור״ג שלא לאכול חוץ לסוכה אכילת ארעאי כיון דליכא חיוב לכ"ע ומ״ש הב״י כשאוחז בציצותיו שקורא שמע הוי יהורא וע״ש מה שדחה בדוחק וגם ראייתו מסוכה יש לדחות דהתם תליא בקביעות ושמא יאכל עוד דלא מינכר כ"כ וכדדחי בפסחים נ"ה יע״ש וע' ש"ות ח״צ סע"ז בניטול הלב וכה״ג בדבר התמוה לרבים שהחמיר ע״ע ואף דשרי להורות לאחרים כשידוע הטעם וכש״כ רמ״ב וע״ש בקצור הנהגת א״וה ס״ט משא"כ היכי שמחמיר מצד הדין וכחולין קיב"א ממ"נ אי שרי לכ״ע כו' וע' תויו"ט אבות פ״ק מ״ו ועש״ות יד אלי' סי׳ נ"ה וש״ות ר׳ בצלאל האחרון ס׳ ט״ז וערש״י חולין נג"ב ד״ה ארבי' דשמואל וע״תו פסחים ל׳ ע״ב ד״ה והלכתא ותו׳ מ"ק כ״ה סע״ב וע' תו׳ ערובין כ״א ע״ב ד״ה מוטב כו׳ והתם מיירי היכי שמקיים המצוה מ״מ ועפ״ה מיס״ת ובמ״למ ועש"ך יו"ד רל"ח סק״ה וע׳ בקרית חנה סי׳ ב׳ ואכמ״ל:
נג
א
תו' ד״ה אלימא ע' תו' ב״מ ק״ג א׳ ד״ה פרט ולעיל ל״ט ב׳ ד״ה אלא ובהג"ריב וב"ב פ״וב וכתובות ל"א ב' ויבמות כ"ו ב' וע' שבת מ״ו ב׳ ד"ה כבתה ובמוהר״ם וכה״ג בכ״מ דפריך מסיפא דמתני׳ אף דלא מוכח רק מדיוקא וע׳ לא״ז ר"שא פסחים ט״א ד״ה טעמא ומשום דל״ת קושית רבא דלקמן ולהכי הקשה דלא פריך מסיפא ע״ש באו״ח ועבפ״י ס״הד טעמא וע׳ רשב״ם ב״ב עח״א ד״ה הא מני וע׳ לקמן עט״א ברשב״ם וע׳ הוריות ג״א בד״ה אס״דג ואולי דנקיט סיפא דדומה ממש להא דהכא דקתני רוב קהל וגם דהוי חידוש יותר דאפי׳ אי חטאו רובן מביאין פרים ובאמת א״ז כלל מוכרח וכמ״ש התו׳ בחולין סד״ב ד״ה והוא וכדמשני בריש נדרים דאיכא דמפרש וכ״הג כ׳ התו׳ ביומא ב״א וב״ק ב״א וע׳ שבועות לז״א מכלל דכי לא אתרו בי' כו' והומ״ל א״הד או הא והא עבדינן דהא ע״כ מיירי בדאיכא סהדי דהא אין אדם לוקה כו' אלא דניחא לי׳ לאקשויי מרישא.
נה
א
תו' ד״ה קצף משני התם תרי הוי ואולם התו׳ ע״ג דד״א הקשו דבנדרים מפקינן מהך קרא דמשה הרגו ובע״ג מפיק שנשבעתי ותי' די״ל כדמשני התם דתרי הוי ולסברתם צ״ל דאף דבנדרים דריש מההיא דחימה אין לי על ההיא דמשה מ״מ אכתי תיקשי דהא האי קרא דחימה אין לי הוי זמן רב לאחר דאמר משה כי יגורתי ואיך אמר מי יתניני וע״כ מוכרח דגם על השני נשבע ולכן אמר דחימה אין לי ולא מסתבר להש״ס דע״ג דתרי חימה הוי רק שנשבע עליו דהא התם בצפורה שביקש להרגו פסיקא לי׳ דמשה התפלל והרגו וע"כ דעל השני נשבע לאחר שנתירא ממנו יע״ש:
גמ' מעולם לא יצתה . ועלח״מ פ"ט מיס"ת ה״ד קו׳ הרא״מ מברכות דד״א ראויין היו ישראל ומייתי מיני׳ דלהכי נתירא יעקב יע״ש וע׳ ברכות י' ע״א כלה נבואתך כו' ול"ל דזה לא הוי חזרה כיון שלא הבטיחם רק על גאולה האחרונה ואילו זכו הי' אז בגאולה שני׳ דא״כ מאי מייתי מיני׳ ליעקב שהי׳ ירא ג״כ שיסור הבטחתו כיון שלא הסיר כלל הבטחתו בזה מעולם ואולי י״ל דה״ד מעולם לא יצאתה היינו שמקודם לזה לא מצינו כענין זה דהבאה שני׳ הי' לאחר זמן רב וזה הי׳ הפעם הראשון שנזדמן כזה וגם דמ״מ לא מצינו שיחזור לגמרי להיפך ואף שיעקב נתירא מזה אולי יגרום ביטול השמירה היינו שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקימת כשיחטא אח״כ אבל הכא לא חטאו אח״כ יותר מבראשונה רק שקיטרגה מ״הד ובכה"ג לא מצינו שיבטל הגזירה לאחר ההבטחה בשביל חטא שהי' מקודם ההבטחה וגם י"ל דהא גופא קשיא דלעולם לא חזר חוץ מזו ואיך חזר בו מלטובה וצ״ל דהא הטעם שלא יחזיקוהו לנביא שקר ולכן בירמי' שאמר לחנני׳ דכיון שנבואתו לא נתקיימה כלל והוצרך לומר הטעם משום דעל הרעה יוכל לחזור משא״כ לטובה וכיון שיחזקאל הי׳ מוחזק בזה המעשה עצמו שהוא נביא אמת כיון שנתקיים מה שאמר על ישראל ותו ל״ש הך טעמא וכמו שהב״ה חוזר ממה שאמר לגבי נביא עצמו דלגבי׳ ודאי לא שייך האי חששא וכעין זה כ׳ הצל״ח לברכות על משה כיון שהוחזק לנביא אמת והכתוב הבטיחו וגם בך יאמינו לעולם וכיון שכבר נתקיימה נבואתו שבביאה ראשונה ואף שלא באו ביאה שני' אפשר שהחטא הי׳ גורם כיון שרואין שנתקיימה נבואתו עכת״ד וע' רמב״ם רפ״ח מהיס״ת וע' ברכות סג״ב אם אתה מחזיר כו׳ וע׳ ברכות ז"ב ואפי' על תנאי לא חזר כו׳ ול״נ דמה״ט ניחא דהא כבר הבטיח לו ע״י נתן הנביא שמחל לו וא״כ למה נתיירא וע״כ להטעם רק להבחין בין נביא אמת וא״כ בהבטחה לע״הב ליתא להך טעמא ולכן הי׳ ירא שמא יגרום כיון שהבחירה ביד האדם וז״ש לעיל דף ל׳ בחיי שלמה אני מודיעך כדאמרן דאלו הי' גורם לא הי' נמחל לו וז״ש ברכות דף י׳ בחזקי' כלה נבו' דזה הי' לענין הבחירה ורק לענין עונש א״א להתנחם שלא יחזיקוהו לנביא שקר אבל במיעד עתידות אפשר שאדם יכריח טבעו: תו׳ ד״ה ושמואל דברית לא תמה וז״כ בפ' עקב ושמר לך את הברית כו':
נז
א
ר״נ בר יצחק אמר ובירו׳ ר״נ בר יעקב: מה טעם וכה"ג בברכות נ״ב ב׳ ושם ס׳ ע"א וע' נדרים פג"ב וב"מ קג״ב וקיב"א וע׳ תו"יוט הוריות פ״ב מ״ב ד"ה שאין וע' רע"ב פ"ז מ״א וב״ב פ״ב מ"ח ומה שה״ר מפ״ק דביצה ואפר כירה ע׳ בלקוטי שנות אלי׳ דהכ״פ ושוין כו׳ וגם שאפר כ״מ אך מדהתו' חולין פח״ב ד״ה מצינו ל״מ כן וע' תו׳ ב״מ קי״ג סע״א דהיכי דאמר הכ"ק אין דרכו על הרוב רק לפרש וע׳ ערובין לז״ב דקאמר רבא הכ״ק ופריך א״ה של גליות וכה״ג בכ״מ וע׳ יומא פו״ב מה טעם ובא כו' שאין הו׳ במקום ש׳ רק שממילא סיפא מפרש לריש וע׳ סוטה לז"א והוריות יב״א ובע״ג ג"ב מה טעם יומם כו׳ וע׳ פרש"י פ' וילך לצאת לפי שה׳ אמר אלי וע׳ רא״מ שתמה וכי״ב לא ירבה ולא יסירו את לבבו שהו' במקום ש׳ וכ״מ כוונת רש״י ברכות לב״א ד״ה אלמלא וכ"המפ דהוא ו׳ המחלוקת דמקרא כחומר מוכח דבידו לתקן והסירותי משמע לגמרי ולפמ״שכ שרגילין לשמש ו׳ במקום ש׳ וי״ל דגם רש"י דרכו כן בפי׳ והוא חדא מלתא וע׳ יבמות פ״הב דאמר ר״א ומפ' לראב״ש וע׳ ביצה יד"א:
ס
ב
רש״י ד״ה חסר ערש״ל וע' רש״י לקמן סו״א וסימנך והכ״נ סורא חסר.
סא
א
הסך גופו וע׳ מ״א סי׳ ב' סק"ד.
סד
ב
ובפ"נכ עש״ג ולא״ז ד"מ סש״ג ומ״א ע״ה סק״א וא"ז ראי׳ דמיירי רק מאיסור שבת וגם דמלשון האשה אין הכרח וכרש"י ברכות באשה שתבעוה כו׳ ע״ש בצל״ח וע׳ רש״י ות"י ישעי׳ סי' ג' וע' בנזיר כח"ב עה״ג מר"י בועז וע׳ בנח״א די״ט ע״ד משום דלת״ק הוי ניוול במכוסה קרח או לבינו ולז"א א״א במגולחת דאל״כ הא שבא״ע וע׳ במים רבים חאה״ע סי' ל׳ וע' נדרים ל׳ ע״ב זימנין דמיכסי וע' סנהדרין קיב״א דצדקניות כו': שבא ר"ע כו׳. ולטעמי׳ במתני׳ סוף גיטין אפי׳ מצא אחרת כו׳.