אור ברסלב
זכר יהוסף א › ברכות

זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן

א · ברכות

פתיחה לכבוד התורה וחיוב למוד חלק הפלפול ולקבעו על הספר למשמרת לדורות

בעזהי"ת

זכר יהוסף על מסכת ברכות וסדר מועד ונשים

ב

א

תו׳ ד״ה מאימתי כו' דאמרי משעה שקדש היום. וקאי אבה״ש דר׳ נחמי׳ אבל כהנים טובלין דקדים לבה״ש ומוכח דקאי אדר׳ יוסי, ועשאג״א סי׳ ג׳ ותו׳ שבת לה״א ד״ה תרי, והא דאמר היינו ר״א י״ל כתו׳ ד״ה ואס״ד דלא מסתבר לחלק כ״כ בשעורים קודם זמן צה״כ ואף דטפי הומ״ל ר״ח היינו ר״מ אלא דבברייתא דא״ל והלא כהנים לא מתוקמי אכתי דאדר׳ יוסי קאיי ומיהו בפרש״י ותוס׳ רד״ג דב״א נכנסין להסב מאוחר מכהנים טובלין וא״כ לא הוי מבעו״י דמאוחר לטובלין דהוי כה"ע קודם בה״ש דר׳ יוסי, וי״ל דהפ״י הקשה איך נכנסין להסב בזמן ק״ש, וצ״ל לפמ״ש התו׳ ד״ה משעה שהעני וי״ל דל״ד והא דאמר חד שעורא היינו משהעני מכין ועלא״ז מהרש״א ועצל"ח ושארי מפרשים דמתני׳ מיירי באכילת עראי וכמ"א רל״ה סק״ד דטעימה שרי או בתרומת פירות אבל בברייתא דאמר לאכול פתו דהוי סעודת קבע ואכילתו נמשך כל שעת ק״ש. ובזה נסתר מ״ש בתור״עא בדהתו׳ דנקטי מהא דהתס דטעימה ג״כ אסור, ולפ״ז י״ל ג״כ בב״א לפרש״י להסב בחול וע״כ דלא מיירי ג״כ לענין קביעת סעודתו וא״כ גם הכא מוכרח דפורתא מעיקרא וזמן תפלה קדים טפי [השמטות: יש חסרון הניכר בדפוס וכצ״ל דהיינו משעה שיכינו לו אבל בתוספתא דלעיל משב״א נכנסין לאכול פתן בע״ש וגם לא"דמ בשבת וע״כ דלא מיירי משנכנסין ממש להסב וכפרש״י בע״ש שהכל מוכן מבעו״י וקאי על שעה שמכינין להם סעודת ע״ש וכתי׳ א״ז רש״א במתני׳ בה״ד אוכלין בתרומתן דקאי משעה שאין להם טומאה המעכבתן אבל בעני דהוי משום שאין לו נר להדליק וכיון דמוכרח דפורתא מעיקרא קאמר דאז יקרא ק״ש ויתפלל אח״כ וא״כ הוי זמן תפלה קדים טפי לצה״כ] ול״ל והלא מבעו״י רק בכהנים טובלין דאבה״ש דר״י דלא הוי זמן שכיבה וכן מפורש להדיא בירושלמי דב״א נכנסין וצה״כ קרובים זה לזה, ועפ״ז מיושב מה שהקש׳ בדו״ח מרע״א דלהתו׳ ד"ה ודלמא יהיו אסורין מספק בתרומה דלמא ביאת שמשו והאריך דמ״מ יהיו מותרין בה״ש מטעם ס״ס להפר״ח או״ח תצ״ו דבספק דדינא לא אמרינן דשיל״מ אסור בספד״ר אא״כ דהוי ספק במעשה ועמ״ש במערכה א׳ לסתור תירוצו ועבדו״ח לביצה ב״א להכריע שלא כהפר״ח ועבדו״ח ערובין צ״ג ובשו״ת רע״א סס״ה ובש״א סי׳ צ׳ ועשו״ת פרי תבואה סי׳ י״א ולפ״ז ניחא כיון דמתני׳ מיירי באכילת פירות וספד״ר לקולא וכמבואר באו״ח סי׳ רל״ב, ולפז״מ נמי הא דלא פשטי ממתני׳ דתלה ק״ש בתרומה וממילא דובא השמש הוי בסוף שקיעה ולא אזריחה ועלא״ז רש״א ולתו׳ דמיבע׳ אי בתחלת שקיעה וכיון דדריש ובשכבך אין לספק וכתו' סע״ב ד״ה אמר ואף אי רישא לאו ר״א מ״מ מדקאי אבשכבך וע״כ כמ״ש התו׳ ד״ה א״ה ועתול״ק כ״א ד״ה ההוא ובתר״י, ולפמש״ל י״ל דאי ממתני׳ הו״א מטעם ספד״ר [השמטה: אחר תיבת ספ״דר חסר מכח קושית א״ז רש״א הנ״ל דמתי יאכלו אבל בתוספתא דמייתי ג״כ משב״א נכנסין להסב וע״כ מוכרח לותר דקאי משעה שמכינין עצמן לאכול וממילא י״ל כן גם לענין תרומתן כשאין להם טומאה המעכבתן] ועתו׳ יומא מג״א ד״ה הכל וערש״י סנהדרין ל״ב סע״א דבכ״מ דרכו להקשות מברייתא כיון שמפורש יותר ובב״מ ס״ב ב׳ והתניא אין פוסקין משום דבמתני׳ דלקמן לא מסיים להדיא יצא השער פוסקין ועתו׳ נדה סב״א וע׳ בנר תמיד לכריתות דף ו׳ ד״ה רי״ח ועבש״א למכות י״ב ב׳ ד״ה ורמי שכתבו כיו"ב בביאור הסוגי׳ דשם ולא העירו מהנ״ל ועי׳ עוד בתוס׳ חולין קכ״ז ב׳ ד"ה תסייעא:

בא״ד ומסתמא קרא ק״ש. ותמהו כולם דגם לרש״י יש לקרות מבעו״י לעמוד מד״ת ומ״מ צריך לחזור ולקרות בזמנו, ואולי מדלא תליא הלכתא בהא דסגל״ת וע״כ דזמן ק״ש הוי לכ״ע מבעו״י, וגם דרב מצלי משמע ביחידי לבדו ועג״י הטור רצ״ג ועבה״ג בתה״ש והוי צלי ר׳ ירמי׳ אחורי׳ דרב תפלה של חול ועת״א סרס״ז סק״א וגם מדמוכיח דרב ס״ל כר״י די״ל כהרא״ש דמשום תפלה בצבור הי׳ סומך בשעת הדחק כיחידאי וא״כ י״ל דל״ל לעמוד מד״ת רק כשמתפלל בצבור דמקדימין התפלה. והרא״ש ספ״ב דשבת דקבלת שבת תלוי בת״ע מדאמר רב הוי צלי אזיל לשיטתו בתה״ש ובתר״י דכיון שהי׳ מכוון להוסיף מחול עה״ק לא חייש לסמיכה והתו' דהכא לא ניחא להו בהכי דא״כ מאי מייתי מרב לדידן דס״ל כר״י והא בשאר הימים בעי סגל״ת א״ו דמשום תוספת סגי באמירה בעלמא ורב דהקדים לזריזות בעלמא ולא המתין עד הלילה וע״כ דהי׳ אז במקום שלא היו עשרה. ועבש״א סי׳ ד׳ שדחה דהתר״י בענין אחר ועבש״א סט״ז דלהג"א לקמן ט״ב דבשבת א״צ סגל״ת ולהכי צלי של שבת בע״ש וע״כ דלתר"י גם בשבח בעי סגל״ת, ונ״ל למ״ד לקמן י״ד ב׳ דמתחלי במערבא ורב סובר לא יתחיל וי״ל דהוי מצלי גם בחול מקודם משום יצ״מ רק דנקיט הך עובדא דש״מ תלת ור׳ ירמי׳ דהוא סתם בני מערבא כדאיתא בסוף פ״ק דסנהדרין ואזיל לשיטתו דמזכירין יצ״מ בלילה. ומ״ש בסה״ד שאין לברך עק"ש וכ״כ התו׳ בחולין ק״ה סע״א ותמהני עהל״ח אות י״ב ועב״י רל״ט ובהג״ה בש״ע שלא הזכירו דהתו׳ דסוגיין ועמהרי״ו ח״א פכ״ט:

רש״י ד״ה כדי להרחיק כו׳. עבצל״ח ושארי מפרשים שכתבו לחלק בין ק"ש להקטח"ו שלא עשו סייג ולהכי לא כללינהו בחדא ועשו״ת רמ״ע סי׳ א׳ ושו״ת בשמים ראש סקכ״ה וערש״י ערובין קנ״א ד״ה ואביי, ומה שהקשה הבשמים ראש דלרש״י למה לשנות הקטח״ו כמו דלא חשיב קצה״ע וכן העיר בש״א סי׳ ד' ולכאורא למ״ד לקמן כ״ו ב׳ דת״ת כנגד הקטח״ו שכשרין כל הלילה ועי׳ לקמן ברא״ש ר״י ע״ב דשעור ק״ש כשעור תפלה, וגס דלא תיתא דלר״ג דת״ע חובה בעי סגל״ת כתי׳ לק׳ דד״ב ואולם להרי״ף בתהש״ס דפלוגתא דת״ת רשות תליא אי כנגד תמידין תקנום דת״ע כנגד א״ופ שלא נתעכלו וערש״י שבת ט׳ סע״ב וי״ל שזש״ה תכון תפלתי קטורת משאת כפי מנחת ערב וא״כ לר״ג דתפ״ע חובה ע״כ דאבות תקנום ולא תליא בהקטח״ו. ומזה יש ליתן תבלין למ״ש המ״א סי׳ רס״ז סק״א דהקדים רב של שבת דת״ע כנגד אב״יפ ולא עולת חול בשבת ועי׳ לח״מ ה׳ תפלה סופ״ג. וא״כ ריב״ל ברת״הש כנגד תמידין לשיטתי׳ דתפלות באמצע לרב עמרם דלמ״ד רשות לא בעי סגל״ת דלדידי׳ הוי כנגד א״וס דלכתחלה מצוה שיקרבו מבעו״י וכברייתא דהתם קורא ומתפלל יכרי״ח דס״ל ג״כ חובה כדאמר התם לאפוקי ממ״ד כו׳, ועתר"י כז״ב דת״ע אין לה קבע דתרתי במשמעותו אלא מדל״א בלשון מבורר דת"ע כל הלילה ולהנ״ל י״ל דהר״מ לשיטתו בפ״א מהת״פ דכנגד תמידין ולהכי פוסק כמ״ד רשות ופוסק דת״ע כל הלילה דא״כ הוי כנגד הקטח״ו שכשרין כל הלילה וממילא מוכח דת״ע רשות דהוא כנגד או״פ שלא נתעכלו ורב לשיטתו דרשות ולכן הוי צלי מבעו״י בע״ש, ואולם א״צ למאי דמסיק דאפי׳ למ״ד אבות תקנום אסתכינהו אקרבנות וכמשהמ״פ בקביעות זמני תפלה ולהכי הוכרח להקדים:

תו׳ ד״ה אי הכי. וכדלקמן ח״ב דק״ש לאו ביממא תליא. תו' ד״ה מברך כו׳ אלא בלילה. דבבהכ״נ שלהם שהיו מתפללין מבעו״י וכתו׳ לעי׳ ומ״ת היו צריכין להמתין כיון שהיו רחוקים אבל לדידן אין לחוש אלא בליל׳ ממש משום חומרא ועתו׳ מגילה ג״א ד״ה חיישינן וע׳ לקמן ו״א ד״ה המתפלל:

ב

תו' ד"ה דלמא עתב״ש שהעיר מסוטה ל״ג ב׳ בפלוגתא דמבא השמש וע׳ ירושלמי יומא פ״ג ה״ב וברכות פ״ק וע׳ לח״מ שבת פ״ה ה״ד וע׳ תורת העולה ח״א פ״ב בענין גלגל קבוע ועבמ׳׳נ ח״ב פ״ח ובעקידה פכ״א שער ל״ו ועתו׳ פסחים נח״ב ויומא כט״א ומנחות מט״א ד״ה מה ת״ל זע׳ ר"נ מגילה ספ״ב ד״ה כל היום. וע׳ בתו״כ יכול יהא מרחיץ אבר אבר ת״ל ובא השמש מה ביאת שמשו כאחד כו' וע׳ רז״ה. ד״ה א״כ. וא״ל לתו׳ דוטהר שייך אגברא אף שאינו מביא קרבנותיו מאי פריך לימא ויטהר דהא אף אי קאי אגברא מ״מ י״ל דהוי בסוף שקיעה. י״ל בדוחק דמ״מ טפי הול״ל ויטהר כיון דלא משתמע כלל בגוונא דקאי איומא רק דלא משתמע מיני׳ כלל והוי ידעינן מדיוקא מדלא כתיב וטהר וע״כ דלא תטעה דוטהר יומא קאמר אבל מויטהר ליכא למילף מידי מפשטי' דקרא:

רש״י ד"ה ומקדמי ערש״י פסחים צ״ד א׳ ד״ה כי אמינא: קס״ד רוב בני אדם היינו כשעורא דעני בחול, והומ״ל נמי מברייתא דלקמן שרוב בני אדם וא״כ ר״ח היינו ר׳ אחא לפרש״י דאיירי בע״ש אלא דא״כ לא הומ״ל דעני וכהן חד שעורא וכרש״י יומא י״ג ומגילה ג״א דאורחי׳ דגמ' להקשות דרך שקלא וטריא וע׳ תו׳ פסחים מ״ז ב׳ ד״ה כתישה וע׳ תו׳ קדושין ס״ב ב׳ ד״ה נהי וכה״ג בכ״מ: ד״ה והלא חצי מיל וכ״כ בסמוך בבה״ש דר״י ורש״י [בנידה] נ״ג א׳ וע׳ בהגהות מהרי"ב ובגליון רע״א משבת ל״ד ב׳ והגר״א מווילנא הגי׳ יותר וכ״כ בש״א סי׳ ג׳ וע׳ תו' ד״ה תרי ושם ל״ה ב׳ בד״ה אלא ודוק:

תוס׳ ד״ה א״ל ועב״ח רל״ה דהוי דלא כהלכתא דבעי זמן שכיבה לב״ה ד״י סע״ב ומיהו ברא״ש דלרבנן קאמר דס״ל תהמ״נ עד הערב וסתם חכמים דר״י ר״מ אבל לר״י משום דהוי זמן שכיבה. ול״ל משום דלא בעי סמיכת גל"ת לר״י דמאי מייתי לקמן כז״א מרב הונא ורבנן דמ״מ אי מצלי יצא י״ח. ואולם למ״ש הרא״ש אח״ז להשיג על שיטת התוס׳ דבק״ש לא הוי זמן שכיבה ורב כריב״ל וא״כ אין הכרח דלר״י הוי זמן שכיבה קדים כ״כ וקצת סמך מדלעיל וחכ״א שהכהנים זכאין וסתם חכמים דר״מ ר״י ומיהו אף דאין ראי׳ מתפלה לק״ש מ״מ אי לאו דרב ס״ל כריב״ל ע״כ דק״ש קדים משום סמיכת גאולה לתפלה וא״כ לדידן היכי פסקינן דעביד כמר עביד כיון דמתהמ״נ לא הוי זמן ק״ש ואמינא לרב עמרם שהובא בתו׳ לקמן דד"ב דלמ״ד רשות לא בעי סמיכת גאול״ת והתו׳ דחו דתיקשי הלכתא אהלכתא וי״ל להבה״ג דבהתפלל שוי׳ כחובה ועי׳ רא״ש ס״פ ת״הש ומש״ש ותוס׳ חגיגה ט"ב וי׳׳ל דרב לשיטתו לקמן נז״ב ובה״ג ומדברי התו׳ דשם ובמגילה כ״ג א׳ מבואר כרב עמרם לכן פוסק דעביד כמר עביר דלדינא דקי״ל כמ״ד רשות לא בעי סמיכת גל״ת אבל לדידן דשוי' כחובה וממילא בעי סגל״ת א״כ אין להתפלל עד הערב דהוי זמן שכיבה:

רש"י ד״ה נכנסין מאוחר לכולם ועלא"ז רש״א והדבר פשוט דללישנא דמיירי בחול ודאי דמאוחר לעני שממהר לאכיל לפי שאין לו נר ודעני מאוחר לכולם אבל לאית דמפרשי דמיירי בשבת ל״ל דבני אדם מאוחר לכולם רק משום דלעיל כתב שממהרין לסעודה שהכל מוכן לזה כתב דמ״מ מיקרי זמן שכיבה. ובחדושי רשב״א דע״כ ר׳ אחאי מיירי רק בחול דכיון דמסיק דשעורא דעני ודכהן לחוד מהדרינן למאי דס״ל דעני וב״א בע״ש חד שעורא וא״כ רב אחא היינו ר״ח, ול״ל דלמא דעני קדים ואי דלא מסתבר לחלק די״ל דב"א בע״ש ועני חד שעורא ז״א דכיון דליתני' בברייתא ע״כ דהוא ג״כ שעור מאוחר, ומ״ש א״ז רש״א מדהת״ו ד״ה קשיא והיינו לגירסתו וא״כ לא מסתברא דהוי חד שנויא וא״כ ל״ל דנכנסין להסב בחול ומשמע דדוקא בהא לא מסתבר על שעה שהכהנים טובלין אי לאו דתקשי היינו ר׳ אחאי וממילא י״ל דשעור דכהנים נכנסין מאוחר לבני אדם. ומ״ש רש״י לקמן דהכהנים טובלין קדים לב״א אבל אכילת תרומה הוי חד שעורא וכירושלמי דקרובים דבריהם להיות שוין:

[השמטות: במה שכתבתי דרב לשי׳ דא״א ויאמר כולו ערבית (אך למ״ש באו״ח סי׳ יח' ס״א בהגה בשם מהרא״י יש לדון בזה) ור׳ ירמי׳ לשי׳ דבני מערבא כונתי לגי׳ הבה״ג המובא במג״א דהוי צלי ר׳ ירמי׳ אחורי׳ דרב תפלה של חול יעש״ב וע״כ דר' ירמי׳ הי׳ ממתין עד הלילה. אך לפ״ז יש לדין במ״שכ לעיל בבאור ד״התו דרב דהקדים של שבת רק לזריזות בעלמא כיון שכבר הגיע הזמן ואף דקבלת שבת אינו תלוי כלל בתפ״ע והא דלא המתין עד הלילה משום תפלה בצבור די״ל דהי׳ במקום שלא היו עשרה ולפ״ז יומתק יותר דעיקר הקדימה הי׳ משום ויאמר דאין לאמרו בלילה ובזה ניחא ג״כ דאף דמצלי גם בחול מקודם משום ויאמר ה״מ כשלא היו מתאספין קודם הלילה הי׳ מוכרח להמתין יותר על תפלה בצבור אבל כאן הי׳ במקום שלא היו עשרה ולכן הוי שייך להקדים משום ויאמר ואין להקשות דלמה לא קאמר נמי וש״מ דלא יתחיל ויאמר בלילה די״ל כיון דמפורש להדיא מימרא זו בדוכתא אחרינא להכי לא חשיב לי׳ הכא וע׳ שבת מ׳ ע״ב אפרושי מאיסורא שאני ולא קאמר ארבעה כיון דזה מוכח כבר מר׳ וע״ש לא״ז רש״א ודוק (ובזה מיושב ג״כ בנדרים ז׳ ב׳ ש״מ תלת וע׳ בגליון הש״ס מרע״א דצ״ע אמאי לא פשיט מהכא וש״מ דאל״נ הוא בעצמו כו׳ וכונתו נ״ל כמ״ש התו' בפסחים קז"א בה״ד ש״מ טעם מבדיל לא ש״מ כל היום אלא דנקיט הכי משום דהל׳ כן וע׳ תו׳ שבת נה' ב' ד״ה ש״מ אך לפ״ז מיושב ג״כ קושיא זו דאף דהלכתא כן מ״מ כיון דהוא מפורש לעיל וממימרא דהכא לא מוכח כלל לא שייך למיחשבי׳ הכא וכדאמרן) ואף דבברכות הוא רב ירמי׳ ובסנהדרין ר׳ ירמי׳ י״ל כמ״ש רש״י כתובות מג׳ ב׳ דאחר שעלה ר״ז לא״י נקרא רבי ובבבל רב (וע׳ רש״י מ״ק כה׳ ב׳ וברכות מו׳ א׳ וע׳ תו׳ מנחות מ׳ ע״ב שהשיגו עפרש״י וע׳ רש״י קדושין עא׳ ב׳ ד״ה נסיב וע׳ רש״י חולין נו׳ א׳ כי סליק זעירא מבבל לנהרדעאי וכונתו מדקרי לי׳ בלא סמיכות אך א״ז מוכרח למ״ש בסוף ברכות שכמה אמוראים הוזכרו לפעמים בלא סמיכות ויותר יתכן כמ״ש המפ׳ דמא״י לבבל רגיל לומר נחית ומבבל לא״י סליק לפי שא״י גבוה וע״כ דמיירי הכא מבבל וע׳ שבת קמ' ע״ב כי סליק זעירא) ולפרש״י יתכן לומר בר' ירמי' דלאחר שעלה לא״י ככתו׳ עה' נקרא בסמיכות ובזבחים עד״ב מדשקיל וטרי בהדי׳ ר"ל ועב״ק פא׳ ובכ״מ רב ירמי׳ קודם שעלה לא״י. ואולם התו׳ בפסחים קו׳ סע״ב הוכיחו דתרי נינהו וע׳ מ״ק ד"ד ר׳ לר׳ ירמי׳ ברי וב״מ טז״ב אר׳ אבהו ירמיו ברי וב״ב קמב' וקמט׳ ר׳ אבהו לר״י דרדקי ועב״ק מב״א ועב״ב קמט׳ דמוכרח ג״כ לחלין בהכי:]

ג

א

רש״י ד״ה ואב״א ורבנן דרשי וכו' עיי׳ צל״ח דמה ענינו לכאן דכיו דרישא לאו ר״א מוכח דפליגי בהרחקה ומתני׳ דפליגי בהא ר״א וחכמים ה"ל לפרושי הכי. וכתב די״ל דפליגי בהכי אי אזלינן בתר מיעוט ב״א אבל כיון דרישא לאו ר״א והוי משקה"י דקפיד למיעוט ולחכמים קורין בצה״כ ובסוף אזלי בתר המעוט עכ״ד. ויש לפקפק דלר״א גופי׳ הוי בק״ש משיכיר כדלקמן כה״ב ולר״י הוי עד ג׳ שעות וכלדקמן ט״ב והרי דר״א לא קפיד אמיעוט ור״י אזיל בתר המיעוט דהוי זמן קימה ולגבי זמן שכיבה ס״ל לר״י כשעורא דמתניתין שהכהנים מטוהרין ולר״א משקה״י וע״כ דפלוגתייהו בק״ש של ערבית רק בזמן שכיבה אימת ועי׳ רש״י לקמן ט״א ד״ה ורבנן: אי תחלת עי׳ מ״א סי׳ א׳ ס״ק ד׳ ועי׳ שב יעקב חאו״ח סי׳ ח׳. הומ״ל בסומא דמ״מ מדרבנן חייב כתוס׳ סוף רה״ש: רב יצחק ב״ש וברא״ש בר מרתא. תוס׳ ד״ה ועונין עי׳ לקמן כ״א ב׳ ותוס׳ שבת קיט״ב:

תוס׳ ד״ה הי׳ לך ולא השיב שיהרגוני דחורבה אף במקום סכנה לא הוי שכיח הזיקא כלסטים שהם בעלי בחירה וכמ״ש המפרשים דמה״ט צוה ראובן להשליך את יוסף אל הבור שהיו בו נחשים. ומ״מ פריך לת״ק דפלימו משמואל פסחים ח׳ ח״ב דאכתי לא ידע הסברא דשכיח הזיקא. ואף למ״ש המפרשים בה״ד ושמר לי שבא לשמרו מהמזיקין דלרש״י למה הי׳ לו לבא קודם תפלתו ולהמתין. די״ל דסתם חורבה מ״מ לא מקרי שכיח הזיקא וה״ד בסמוך ות״ל משום מפולת והא י״ל דנ״מ כשהוא שליח מצוה דאינן ניזוקין דע״כ מיירי בסתם חורב' כפסחים קי״ב שלא תעבור בישוב דבמקומן חייש אפי׳ בתרי. וצ״ל דפשטות הגמ׳ הי״ל להתפלל תפלה קצרה משמע דמשום שיתפלל בשלימות לא הוי שליח מצוה. וא״ל דאכתי י״ל דמשכחת שהוא שליח מצוה כגון שראה בתוכה אבידתו של חבירו. דמ״מ איכא חשדא דחבירו לא ידע שהוא שליח מצוה להחזיר אבידה ולא תלי׳ בהא דר״מ ורבנן בפ״ק דע״ג אם הדרך מיוחדת לאותו מקום כו׳ והארכתי במק״א: בתרי ופריצי ולמאי דלא ידע אכתי דאשה בדברא לא שכיחא הומ״ל בכשרים וב׳ נשים דלא יתיחדו עם איש אחד:

ב

בחדתא וערש״י לקמן נ״ד א׳ ד״ה אתפרקו גמ׳ ור״נ ס״ל כר״י, וצ״ל דגם לת"ק דר״י לקמן ט׳ ב׳ אינו חולק במציאות אלא דס״ל דלא הוי זמן קימה דקרא ול״ל קדמו עיני אשמורות או דנקט ר״י כיון דמיני׳ שמעינן דהוי ג׳ שעות ור״א פליג דלא אזלינן בתר בני מלכים אבל ודאי גם לדידי׳ מתוקמי הא דר״נ משום דקאי אזמן קימה להך שנויא דהא ר"א נמי ס״ל הכי לקמן כה״ב בין תכלת לכרתי ולדידי׳ הוי שלש אשמורות וערש״י פסחים כז"א ד״ה יוליך וע׳ שבת ק"ז ב׳ ובכורות ט״ו א׳ ותמורה ל״ג ב' וערש״י ביצה כ״ד סע״א ותו׳ חולין נ״ח סע״א וע׳ ערובין צח"א ומצעתא ר״י דקאי ג״כ על הת״ק בר פלוגתי׳ דמחמיר טפי מר"י, ועצל"ח שתמה דמפרש דר״נ ברישא שלא כסדר התוספתא ולא עיין דהך מ״ט דקאמר הוא לשון התוספתא ובגמ׳ מפרש לי׳ אח״כ טעמי׳ דר״נ:

תו' ד"ה אין ודוקא בד״א. הנה לקמן יח״א במהלך בבה״ק וס״ת בזרועו דחוץ לד"א שרי ואח״כ הסמיך הרי״ף מימרא דר״ז ושם גריס משמי׳ דר״ל ועי׳ לח״מ ס״ג מה׳ אבל ה״ט שהתוס׳ דקדקו דהרי״ף קאי במאי דסליק מיני׳ דהוי בתוך ד״א ולהכי סמכינהו אהדדי בפ׳ מי שמתו יעש״ב. ואולם בדהרא״ש שם מבואר ע״ש הרי״ף להיפך דהא דאסרינן בפניו של מת בד״ת אפילו בחוץ לד״א ועי׳ במעיו״ט דבאמת בברייתא מפורש טפי דאפי׳ על קברו ול״מ בפניו וע״כ דנקיט ר״ז לרבותא דאפי׳ חוץ לד״א נמי אסור בד״ת בפניו של מת ואע״ג דבק״ש אוקמינן דמת תופס ד״א כיון דיכול לעסוק בדבריו של מת לא התירו לו בגוונא אחרינא ולתו׳ צ״ל משום שריותא דדבריו של מת וזה לא מסתבר לרא״ש דא״כ הול״ל רק שריותא דאומרים עכת״ד. ועי׳ תוס׳ ב״ק ספ״ק בהא דחזקי׳ דהוי חוץ לד״א וא"ז רש״א בח"א כ׳ לכבודו לא הוי לועג לרש ותשמע מהתוס' דהתס דס״ל דגם מה שלכבוד המת אסור על קברו בד"ת ודלא כמעיו״ט. וע׳ תוס׳ שבת ד׳ ל״ז ב׳ דכיון דמהדר אהתירא ל"ל רבותא באיסורו ומפורש דהתו' גופי׳ ס״ל לדיוקי בכה״ג דתני משום רבותא דאומרים ולמיתני בלשין היתר ועי׳ בחי׳ למ״ק ב״א מש״ש ואולם בדעת התוס׳ דודאי לל״ק דר״ז כיון דהוי הטעם משום לועג לרש ולכן במילי דעלמא לא אסרו וא״כ י״ל דחוץ לד"א שרי אף שהוא בחדר א׳ כמו במהלך על קברו ש״מ אבל לל״ב דכש״כ מד"ע וא״כ הוי משום היסח הדעת וממילא דלא שנא כמו במתו מוטל דאפי׳ ביותר מד״א וכיון דפסקינן כלישנא קמא וא״כ י״ל דהא גופא בא ר״ז לאשמעינן דאפי׳ בפניו של מת אין לאסור ביותר מד״א דלא הוי רק משום לועג לרש ואף דכבר שמעינן מק״ש דלא תימא כיון דמ״מ יוכל לעסוק בדבריו של מת וממילא לר״ה דפוסק כלישנא קמא ע״כ דסובר דדוקא בד״א איירי. ועי׳ ירו׳ נזיר פ״ז ה״א והא ר״י שאל לר״ז וכו׳ כד הזי רחיק כו׳:

גמ׳ מאורתא הוי קאי. עי׳ בל״ע דרוש ל״ה שהאריך בסתירת זה ללא צורך דבאמת הוא שנויא דתלמודא עד חצות הי׳ מתנמנם כסום ע׳ רש״י ועתו' סנהדרין דט״ז ע״ב וע״כ דהי׳ לומד מתחלת הלילה רק שהי׳ מתנמנם אח״כ ולאחר חצות הי׳ קם ללמוד בזריזות : כתוב א׳ אומר חצות כו׳. ולמאי דמשני לקמן ה״ק מעולם כו׳ לא תקשי רומיא דקראי. ומיהו אכתי תקשי מקרא דקדמתי בנשף אקרא דקדמו עיני אשמורות וע״כ דמוכרח כאוקימתא אחרינא : נשף יממא ע׳ פתיחתא איכה רבתי אות ל׳ מהו למחרתו ריב״ל אומר לב׳ לילות ויום א׳ כו׳ : אלא דבחצות א״ל למחר כי השתא כצ״ל מ״כ ומיישב קושיות התוס׳ רק שר״א מחדש דהקב״ה א׳ ג״כ כחצות לכוון אותו שעה שעומד בה: ד״ה כנור עשו״ת שב יעקב חאו״ח סי׳ א׳ ועי׳ לקמן נ״ט סוף ע״א ובח״א א״ז רש״א ועי׳ רשב״ם ב״ב קמ״ז ע״א ד״ה ורוח צפונית. הקומץ תרגומו של ונהי כחגבים כקמצין ועי׳ רש״ל והג' הב״ח ורש״י סנהדרין דט״ז א׳ וערש״י לקמן נד״ב ושבת ע״ז ע״ב וק״י ע״ב ותענית כ״א ע״ב ויבמות קכ״א ע״ב חגב אז נמלה ועפ״ז דסוטה דדמי לקמצי וע״ש ברי״ף בע״י וערש״י פסחים ט״ז א׳: ד״ה ונמלכין בסנהדרין כדי שיתפללו והגר״א מבראד הניח בצ״ע שהרי שנינו בריש סנהדדין אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע״פ ב״ד של ע״א ומי הכריחו לתת טעם זה לדין המשנה עכ״ל וליתא דהטעם שיתפללו הי׳ צריכין גם במלחמת חובה שלפעמים היו מנוצחין ובל״ה הרי הי׳ מלחמותיו עם עמלק וז׳ עממין שכניהם דלא הוצרכו נטילת רשות וער״מ ה׳ מלכים רפ״ה וע׳ שו״ת מקום שמואל סי׳ ח׳ וע׳ ירושלמי סוטה סוף פרק ח׳ ובמה״פ ותו דהא דאין מוציאין היינו בע״כ ככל הני דחשיב התם אבל לא כשבאו לפשוט בגדוד וכ״מ בהל׳ סנהדרין רפ״ה שהי׳ צריכין ב״ד של ע״א לכופן , ומיהו ברש״י סנהדרין ט״ז א׳ ד״ה ונמלכין מסיים והיינו אין מוציאין:

ד

א

זה סנהדרין פרש״י שהי׳ אב״ד וכ״מ ברש״י ותו׳ סנהדרין ט״ז ב׳ שבני׳ ב״י הי׳ מופלא שבסנהדרין. וע׳ בכ״מ בהקדמת הר״מ בחבורו במש״כ ואחי׳ קיבל כו׳ שדוד הי׳ ראש הסנהדרין ואינו מדוקדק דהא אין מושיבין מלך בסנהדרין וע׳ הו׳ סנהדרין י״ח ע״ב ד״ה והא ובחידושי ובפ״ב ממלכים ה"ד רק שמ"ת הי׳ דן בפ״ע וכדלעיל שכל מה שאני עושה כו׳ וע׳ בעירובין ס״ג ב׳ שכ״ז שעירא כו׳ וע׳ תו׳ סנהדרין ל״ו ב׳ ד״ה והא וכ״מ בפ״ה מה״ס ה״ה: יפה דנתי וכתבו המפ׳ דדנתי היינו נמי או״ה, ואולם בחולין ר״ד ק״מ טהור מכלל דאיכא אסורא וכה״ג בדג טמא שבלע דג טהור: דאמר מר למוד כו׳. עתו׳ קדושין ל׳ ע״א וב״מ כו״ב ד"ה בהני תלת: שהי׳ מכלים פרש״י אב בהוראות עמ"ק כ״ו א׳ ומגילה י״ג א׳ וסנהדרין י״ט א׳:

ב

כדתניא דודאי ידע המקשה מה דמפורש במתני׳ כדי להרחיק רק דלא ידע דאחר חצות עקרו החיוב לגמרי כתר"י וכיבמות צ׳ ע״ב ולזה מקשה כיון דמשום הרחקה צריך לקרות קודם זמנו הומל״מ כר"א דאז הוי זמן שכיבה וע״כ דמיירי לענין דיעבד וקאי על כל שעת שכיבה והול״ל כר״ג לזה השיב דעשו סייג לדבריהם במה שעשו סייג בתחלת הלילה שלא יבא לעבור לקרות לאחר חצות וע״כ דאז עקרו חיובא לגמרי בשוא״ת : מסייעא לרי׳׳ח. ותמהו כולם דאינו מוכח רק דק״ש קודם ואף דפלוגתיהו רק אי חשיב גאולה מאורתא או אי מקיש שכיבה לקימה מ״מ י״ל דק״ש דאורייתא קדים לתפלה ואף להרמב״ן דלכ״ע עיקרה של תפלה מקרא דולעבדו מ״מ יוצא בכל דהוא ובתפלה א׳ ועי׳ ש״א סי׳ ב׳ אי דאורייתא הוי מקודש לגבי דרבנן. וע׳ בצל״ח ודו״ח דלמ״א רל״ה סק״ד דהא דטעימה אסור דק״ש דאורייתא והא מ״מ יהי׳ מותר בטעימה לאחר ק״ש א״ו דבעי סגל״ת עכ״ד ואולי יש לכוון כן בדברי התו׳ ד״ה משעה מכאן משמע ותמהו היינו הך דלא יאכל קמעא ומפורש במשנה שבת ט״ב דמפסיקין לק״ש וי״ל דכוונתם מדאמר אח״כ מתפלל מטעם סגל׳׳ח ולכן אסור לאכול אף דתפלה דרבנן מטעם סגל״ת. אך ז״א כיון דכל ההכרח דאפילו טעימה אסור הול״ל שאסור לטעום וכמ״ש המ״א בדעת התו׳ דדוקא סעודה אסור ובל״ה התו׳ לשיטתי׳ לקמן כ״א א׳ דק״ש דרבנן ואף דלתר״י קביעת הפרשיות דרבנן מ״מ דעתם אינו כן ותמהני על הפ״י ריש מכילתין בד"ה מ״מ קשיא דקושיתם רק על ק״ש דאורייתא. והרי לשיטת התו׳ הוי ק״ש דרבנן. וע״כ דלשיטתם משום דכל הלילה זמנו והמ״א לא ניחא לי׳ בהא וכמ״ש בס' מחצית השקל כיון דטעימה א״צ שהי׳ ובזה נדחה מ״ש בתורע״א למשניות בבאור דהתו׳. ועדו״ח וכמ״פ שתמהו עתר״י שהקשו מסברא דנפשי׳ קוהש״ס מ״ש הכא כו׳ וכ״כ במעיו״ט שלה״י כן לפניהם הגי׳ בגמ׳. ומשה״ק בדו״ח דמנ״ל דכפרה לא מעכבא ואימא לאשמעינן דטעימה מותר דאלכ״ת מתי יאכל. ולא ידעתי דאכתי מוכח מדלא תני משעת אכילת קדשים וכמ״ש בצל״ח דמש"ה ל״ל בכהנים דלאו מחוסרי כפרה: ולבסוף הוא אומר כו׳. עצל״ח הא דמייתי סיפא. וי״מ לאו"ז דבשבת א״צ סגל״ת וכיון דאמר וגואלי ל״ל בשבת דהא חזינן דקפיד אסגל״ת במאי דתקינו רבנן דהא אמרינן דיהלר״צ אמרי פי משמע מעיקרא דמהאי קרא מפיק לי׳ עכ״ד. ומלבד שזה נסתר מעצמו דלמא מיירי בתהמ״נ וביותר דלקמן ד״ט קאמר תהא בתהמ״נ דלא בעי סגל״ת דמייתי ג״כ הסיפא:

תו' ד״ה ארי״ח כו׳ דת״ע רשות. וקשה דלמה לא מוקי דפליגי אי ת״ע רשות וריב״ל ס״ל רשות דלא בעי סגל״ת וי״ל: האומר תהלה עב״י סנ״א ובמ״א סי׳ א׳ סק״ד: ג״פ ערש״י ורא״ש ל״ג ועמעיו״ט ועתול״ק ל״א א׳ ד״ה רבנן ובתול״ק ל״ב סע״ב: דאית בי׳ פא״י עתר״י פא״ע ד״ה כל האומר:

ה

א

ואם ת״ח כו׳. וה״ד על לבבך סובר כרלב״ח דבתרי' דדריש עד״ת דכתיב בוה׳ על לבבכם וסמיך לי׳ ולמדתם ועתול״ע ב״א ד״ה מאימתי וע״ש ברא״ש ומעיו״ט: לעולם ירגיז כו׳. הכונה שיתעורר לחפש אחר דרכיו שעל הרוב נכשלין במצות אנשים מלומדה ומיד כשיבא איזה ענין שלא לשמה יראה מתחלתו להתחכם ע״ד מארז״ל בסוכה נ"ב בתחלה קראו הלך כו׳ וכן כשהוא רגיל ח״ו באיזה דבר בלתי נאות צריך להרגיז היצ״ט שיתגבר להיפך עד הקצה האחרון כמ״שנ הר״מ בה׳ דעות פ״א ואם לא הגיע למדריגה זו לשעבד היצה״ר שבקרבו למוטב יעסוק בתורה כפסחים נ׳ ע״ב לעולם יעסוק בתו״מ אפי׳ של״ש כו׳ לפי שהתורה תבלין ליצה״ר לעקור מחשבות זרות מלבבו וכסוכה נ״ב משכהו לבה״מ ואם מ״מ היצה״ר גורם אליו בלימודו לקנטר ולקפח בהלכות בתורא של דופי שבזה אסור לעסוק ג״כ של״ש וכתול״ק י״ז סע״א ולכן יקרא ק״ש לקבל עול מלכות המיוחד אולי יתעורר לבבו בזה לעבוד מאהבה וכר״פ הרואה בכל לבבך בשני יצריך שלאדם כזה שוב לא הותר ללמוד בתורה אם הוא גורם קלקולים ביותר ועז״א מה לך לספר חוקי ורק צריך לבקש תחבולות פנימיות לשעבד את הלב מחמת קבלת עומ״ש, ואם מפ״ז עוד לא יכנע לבבו יציג לעיניו את רגעי יום האחרון מה שיערב לו אז כאמור כי אין האדם יודע את עתו ואין מלווין לאדם כו' ושוב יום א׳ כו׳ (וזהו מליצת הכתוב ד׳ ל״ב ל׳ לו חכמו ישכילו זאת שילמדו התורה שאז היו מביטים אל עומק מצוותי׳ ע״ד מארז״ל על הלומד תורה לשמה ומגלין לו רזי תורה כו׳ אבל טח מראות עיניהם וממי יבינו לאחריתם ע״ד שאה"כ במשלי סי׳ ה׳ ונהמת באחריתך כו׳ או שכונת הכתוב שיתעוררו להשית לב אל יום האחרון וכשבת קנ״ג א' עשה דברים אחר כו׳ והוא נמשך אל תיבת צו שבראש המקרא) ולפ״ז א״ש בפשטות קוהמ״פ דיתחיל מיד ברפואה הבדוקה. די״ל דכשהוא עוסק בתורה היא תבלין לגרש היצה״ר ואם לומד בתורה אינו רשאי להיות בעצבות וכשבת ל׳ ע״ב רבה מקמי דפתם כו׳ דאין השפעת שפע האלוקית שורה אלא מתוך שמחה וער״מ ה׳ תשובה ספ״ח ובהשגות הראב״ד וע׳ בעקרים מאמר ג׳ וע׳ באה״ט או״ח א׳ סק״ח אבל התוה״ע יהא בשמחה וע׳ בט״ז או״ח ס״ס תק"ס. וע׳ ברכות ל״א א׳ לא מילא שחוק פיו בעה״ז ופי׳ דרק בעניני עה״ז וכדלקמן ט״ב לגבי רב ברונא ואף דמהתם אין ראיה לשאר מצות כמ"ש התו׳ שכל העולם אינם יכולין לכוון מ״מ מוכח מאביי דבדח טובא שהי׳ מניח תפלין ואולי דהתם הוי ג״כ רק שמחה בעלמא ובע״י לא גריס בעה״ז: מ״ד ואתנה כו׳. ע׳ בהקדמת הר״מ לחבור הי״ד וע׳ בירו׳ ברכות פ״א מ״ד ופיאה פ״ב מ״ג וחגיגה ספ״ק ובמגילה רפ"ד: בדילין ע׳ צל״ח דלעיל דריש כאוחז כו׳ להלחם. ול״נ דהתם כתיב על משכבותם וכאן אפי׳ ביום וברש״י ד״ה קטב. התעף זו תורה ע׳ מגילה י״ח סע״ב ודוק וע׳ סוטה ל"ה א׳ וברש״י ד״ה התעף. ואין רשף ע׳ פסחים קי״א ב׳. אשם לדעת וע׳ בח״א וע׳ ערכין כ״א א׳ דאין ממשכנין:

ב

חסד זו גמ״ח מדכתיבי בהדדי וע״כ דחד בגופו, אמת זו תורה ערש״י ע״א דד״ב ד״ה ואל תמכור וכנדרים ל״ו וע׳ ירו׳ ר״ה ספ״ג: אתיא עו״ע. דמדמשלם אל חיק בניהם לא מוכח רק שהם ערבים כשבת ק״ה ב׳ והומ״ל מקרא דתורה ופוקד עו"א אלא דהתם משמע פקידה בעלמא, וע׳ מכות כ״ד א׳ בא יחזקאל כו׳ וע״ש בח״א ורי״ף בע״י. והא דפריך ארי״ח דאמר נגעים ובנים ולא מסתבר דבכפרה בחד סגי דמשמע לי׳ דומיא דרישא ובל״ה כיון דהוי להרבות שכרו וכרש"י לעיל: דעשיראה ביר ע׳ רש״י חולין קל״ז א׳ ורשב״ם ב״ב קט״ז א׳ והמ"ל שנפל בחייהם: תו' ד״ה ואמר רי״ח וכן יהושע לא הי״ל בנים כן הג״י בע״י ותמוה דאיתא דהוי לי׳ ומתו עי׳ מגילה י״ד ב׳ וע׳ פסחים קי״ט ב׳ וע׳ בסנהדרין צ״ג ב׳. וע׳ צל״ח לגי׳ הספ' שלנו דמצדיקים שלא הו״ל בנות ג״כ י״ל שהי׳ עקרים בטבען וא״כ מאי פריך אדרי״ח עכ״ד וע׳ יבמות ס״ד ע״א מ״מ היו אבותינו כו׳. וע׳ תו׳ סוף מ״ק בהא דאמר בני חיי ומזוני שהוא ע״ד לא את אבותינו כו׳ וע׳ פסחים מ״ט א׳ אי לא דנסבי כהנית לא איעתראי וע״ש קי״ג א׳ וע׳ תו׳ יבמות נ׳ ע״א ד"ה מוסיפין שהרי באברהם הגביהו מהמזל. וע׳ בערובין ס״ג שנענש על דאותיב מלה קמי׳ דרבי׳. וע׳ תו' מגילה דף ג׳ ע״ב ד״ה מלמד. וכמו בבנימין הצדיק שהוסיפו על ימיו. ולפי שמדת הענוה מארכת ימים ולזה מוסיפים חיים לצ״מר דמעביר במילי' וכחגיגה ד"ד ב׳. ולתו' דמדהי׳ רגיל לנחם אחרים ש״מ דהוי יסורים של אהבה לפ״ז צ״ל דה״ד גרמי דעשירא׳ היינו לבתר דקבלה רי״ח דקא״ב מוחלין לו אז כפרש״י דיש יש״א בלי עוון:

רש"י ד"ה דהו״ל שהאבילות מכפרת. ומקשים מפרש״י לעיל ע״א יסורים של אהבה שהקב״ה מייסרו להרבות שכרו. ואף דהי׳ לדחות דהא דאמר יתלה בביטול תורה דס״ל כמ״ד דכל שאין בהם ביטול תורה שנא׳ ומתורתך תלמדנו: ובזה מיושב קהמ״פ דלעיל אמר כל שאינו עוסק בתורה בא ליסורין ואיך לא מצא. אך לפרש״י ולא מצא שבשבילה יסורין ראויין. י״ל דלמ״ד דכשאין בהם ביטול תורה הוי יסו״שא להרבות שכרו ע״ד והוא חליינו נשא ולצרפו ככסף בע״הב וכדרז״ל וסביביו נשערה כי מי שראוי ליכנס במחיצתו של הקב״ה מטהרו שלא יהיו לו כתם על בגדיו כמ״ש לא יגור אתך רעה וע״ד כי ה׳ צדיק יבחן כשעומד בנסיון בפועל. אבל כאן דאיירי בהי׳ לו ומתו כוון בלשונו שהאבילות מכפרת כיון שיש גם ביטול תורה שהאבל אסור ואונן גם בתפלה ולכך הי׳ מה״ד פוגע בנפשות ביתו תחלה שהאבילות מכפרת עליו. אבל אין זה מספיק דהתם קאי אר׳ יוחנן ולדידי׳ לא תליא בביטול תורה ותפלה. אבל נ״ל דלק״מ דהתם פריך אר׳ יוחנן דאמר נגעים ובנים ומשני מזבח כפרה ואב״א כו׳ ודעת הר״נ בכתובות ז׳ דגם היכא דאמר אב״א קיי״ל כלישנא בתרא וא״כ לעיל פרש״י להס״ד כשנויא קמא דמזבח כפרה הוי וע״כ דהיכי דהוא לכפרה לא הוי יסורין של אהבה אבל הכא קאי למאי דמשני לל״ב וע״כ לא ס״ל הכי דכיון דהוי מזבח כפרה הוי ג״כ יסורין ש״א ולכן פר״שי דב״היל ומתו האבילות מכפרת. ובתדב״א שנגזר על ת״ח שילמדו תורה מתוך צער ודוחק וטילטול כו׳ ובשביל אותו צער עתיד הקב״ה לכפול שכרן: וכי חשידנא עי׳ בל"ע דנ״א דר״ה לטעמי׳ אם רואה שיסורין באים יפשפש במעשיו ופלא דהך מלתא לעיל ע״א רבא אמרה ודר״ה מלתא אחריתא:

תוס׳ ד״ה אלא אימא. ובפרש״י לא כתב לשון איסור וי״ל דמחויב להתפלל מקודם כיון שהגיע זמן ק״ש אלא דומיא דמלאכה קאמר דאסור מהדין קודם תפלה. ותו דלא״ז רש״א בדרש״י דמיירי אפי׳ בלא הגיע וכיון שרשאי ללמוד איך יחמיר, ועי׳ לא"ז רש״א במ״ש אבל ק״ל כו׳. והמפרשים האריכו דלדבריו דרש״י מיירי גם בלא מטי א״כ הקשו שפיר לאלומי קושיתם כיון דתלמודא מספק׳ ליה גם בדמטי ורש״י אוסר גם בדלא מטי ועי׳ בעמק הלכה חאו״ח סכ״ו. והמחוור דלמ״ש רש״ל דפלוגתייהו לאחר עה״שח דהוי זמן ק״ש בדיעבד דלא מסתבר דכשקם בחצות לילה לא יהא רשאי ללמוד עד זמן ק״ש דא״כ מאי קמשתבח דוד חצות אקום כו׳ א״ו דהא דלא מטי זמן ק״ש היינו עד הנץ וכר״ת לק׳ ט״ב וביומא לז״ב. ובזה ניחא דלא אמר דרשאי ללמוד קודם זמן ק״ש דלא הוי רבותא קודם חיובו. ומש״כ מדתלי בסמוך למטתו. ובטור ספ"ט מפרש שיטת רש״י בדמטי רק דמ״מ מוכח מדמספקא לי׳ אי מיירי בלא מטי כיון דהוי אסור ללמוד קודם, ובזה ניחא ג״כ דאי דמיירי לאחר עהש"ח וא״נ מאי קאמר לקמן יא"ב השכים ולא קרא ק״ש כו' דאי קודם עה״שח אינו רשאי לברך בה״ת ואחר עהש״ח אסור ללמוד וע״כ דרש״י אינו אוסר ג״כ רק לאחר הנץ דהוי זמן ק״ש. ועי׳ בהג״א וכי מטי זמן ק״ש קרא ק״ש. ואולי הי׳ כן גם גי׳ התום׳ וצ״ל וכי מטי ועי׳ באה״ט סי׳ פ״ט ס״ק מ״ז דהתם אמר ומתני לן פרקי׳ דהוי ת״ת דרבים וכתר״י ורא״ש וכת׳ דהתו' חולק בזה. ולגי' התוס׳ ומתנא פרקי׳ ניחא. וע׳ לקמן י״ג סוף ע״ב וע׳ ב״ק ספ״ק לימד אמרינן וע״ש בתוס׳ ובקידושין מ׳ ע״ב ד״ה תלמוד. ועי׳ לק' יד״א ורי״ף ורא״ש אסור לצאת ועי׳ ר״מ ה׳ תפלה פ״ו ה״ד. וצ״ל דלדידהו ידעינן איסור עשיית חפצים מקרא דאבא בנימין. ועי׳ פ״י דלפהתו׳ לענין עשיית מלאכה מאי שייך לשון הייתי מצטער יעש״ב. ועט"ז או״ח סי׳ ג׳ ס״ק ד׳ וכבר הרגיש בזה הב״י. ולק״מ דכל קושיתם משום לישנא דמצטער כמבואר בב"י ולשנא דמצטער שייך אף על דבר האסור כדאמר דאב"ב הצטער שתהא תפילתו סמוכה למיטתי ופרש״י דאפי׳ לעסוק בתורה אסור: דאר"ח כל הנותן ועי׳ ב"י סי׳ ג׳ שגורס אר״ח דהא איסורא קמ״ל: תו׳ ד״ה כל הנותן עשו״ת רמ״ע סי׳ ג׳ ושב עקב חאו"ח סי׳ ג׳ ועי׳ במעיו״ט ומנוה״מ נר ג׳ פ״ב חלק ו׳:

ו

א

ומנין שאפילו יחיד. דכל הפרשה דלעיל נאמר׳ בלשון רבים: ועי׳ תו"ח אבות פ״ג מ״ו. ואף דהכא בת״ת דיחיד דעבודה חמור וכמגילה ג״ב , וה״ד עשרה מיבעיא. והא י״ל דדין דהיינו תורה חמור מתפלה. אבל באבות גריס עשוה שעוסקין בתורה כתוי״ט דמשכחת בערכין וכריש סנהדרין. ומה שמקשים משבת י׳ ע״א דדין עדיף נמי מתורה ועי׳ במפרשים. וגם ל״ל דקאי אביצוע דאיתקש לדין וכסנהדרין ו״א דזה הוי בשנים. רק י״ל דהא דדין היינו תורה רק בשלשה הדיוטות וקיבלו עלי׳ להא בשנים נמי שכינה שורה והו״א דבתלתא שקבלו הוי שלמא אבל בשלשה מומחין עדיף מתורה: ובזרוע עוזו אלו תפילין. עי׳ זבחים דף קי״ו ע״א וכן בסוף עוקצין דעוז היינו תור׳ וכאן דכב׳ כתי׳ ימינו וע״כ דעוז היינו תפילין: אלו הפילין שבראש. וכדלקמן וכולהו באדרעי׳ ולזה אמר דבזרוע כתוב מה שבעוזו ועי׳ רש״י נזיר ג״ב:

ב

אם לדבר מצוה: דמכללא דדבר הרשות ידעינן ההיפך שהלך בדרך נוגה ועי׳ לא״ז רש״א: בשעה שבא כו׳. מקשים דלעיל ע״א אמר דבעשרה קדמה וא״ל שלא מצא מיד שאין ממהרין לבא בזמן תפלה וה"ד דקדמה שבא עמהם מיד כשבאין קודם שיתפללו וכ״כ במפרשים והכי מוכח ממ״ד תלתא עד דיתבי, אבל מלשון רש״י לא משמע כן שכתב להדיא קודם שיבאו י׳: ועשו״ת רשב״א סי׳ נ׳ ועי׳ בל״ע דנ״ח. ועי׳ בזוהר פ׳ מקץ ד״ה ויאסר בדאשתמט חד מיד כו׳ וא״ש ועי״ל דבבהכ״נ הקבוע לרבים קדמה בזמן תפלה ואף שלא באו עשרה ור׳ יצחק מיירי בסתם עשרה שמתפללין ועי׳ בדא״ר פרק ב׳ ושוקד על היכלות עהכ״א אשרי שוקד כו׳: וע׳ ירוש' ברכות פ״ד זה שהוא הולך לבהכ״נ צריך להקל את רגליו וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא שנאמר את צעדי תספור וברי״ף בע״י הגי׳ לא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל כו׳ והא דפרש״י משום משאוי ולא משום שלוחי מצוה א״נול״ל דזה הוי שכיח הזיקא מדאר״ז כיון דשמענא כו׳ ומוכח דאפי׳ פסיעה גסה שרי י״ל דזה דוקא היכ׳ שהמצו׳ א״א להתקיי׳ בע״א ולהכי ל״א ואפי׳ בשב׳ דזה אסור משום פסיעה גסה ור״ז מיירי היכי שהו׳ מאחר להשיג בתחלתו: דבי טמיא, להי״מ בית אבל ועי׳ רש״י לקמן נ״ט א׳ יושב ודומם וזבחים קט״ו ב׳ פעמים שמקבל שכר השתיקה ולקמן י״ח א׳ יושב ודומם וס״א א׳ דיסורי שתיקותא: ועי׳ תשובת גאונים קדמונים סי׳ ע״ד דגריס בי טעמא ועי׳ ש״ב ושם הגירסא מר זוטרא. צדקתא עי׳ תוספו' מגילה רי׳ פרק ג׳:

תוספ' ד"ה אחורי, בתר"י הביא בשם רש״י שהפתחים לצד מערב ואנו משתחוין למזרח שהוא צד ההיכל והוא עומד אחורי בהכ״נ ולא מהדר אפי׳ לבית הכנסת משתחוה למערב. וזהו כפירוש רש״י שלפנינו רק דלפירושו מיירי בבהכ״נ שלהם שהיו מתפללין במערב וריה״ז השיג דאחורי בהכ״נ לא נקרא אותו של צד הפתח ולכן מפרש איפכא שעומד כלפי מזרח וכדמהדר אפי׳ לבי כנישתא כיון שגם הוא מטה פני׳ כלפי ההיכל ל״ל בה. וא״כ להגי׳ שלפנינו בפרש״י דמיירי גם לענין בהכ״נ שלהם שהי׳ משתחוים לצד מערב ופניהם למזרח וא״כ לפי׳ תר״י י״ל שהוא כפי׳ התוספו׳ ממש והא דאמר אחורי בהכ״נ היינו כנגד הפתח דהא גם לפי׳ ע״כ ה״ד המתפלל אחורי בהכ״נ היינו לצד הפתח אבל לפי׳ ריה״ז י״ל דה״ד אחורי בהכ״נ היינו לצד מערב וכשעומד אחורי הכותל לכנגד הפתח ואינו מחזיר פניו להתפלל ג״כ לצד שהצבור מתפללין אסור אבל בדמהדר אפי׳ לצבור ומתפלל ההיפך הצבור סגי בהא, ונ׳ שהתו׳ פי׳ כן בדרש״י שלפנינו דה"ד אחורי בהכ״נ היינו הכותל שעומד במערב מדהוצרך להביא להכין הי׳ פתחי בהכ״נ שלהם וע״כ דסובר כריה״ז וכמ״ש ברש״י תרומה עה״כ וסרח העודף בד״ה אחורי המשנן ובד״ה ולירכתי דפני הבית הוי לצד הפתח כנגד פניו ועי׳ רש״י לקמן ל״ה ב׳ ומיהו לקמן ח״ב תבואר דמקראי נמי הפתח לאחורי בהכ״נ דאמר ר׳ יהושע בן לוי אסור לעבור אחורי בהכ״נ ואמר אביי לא שנו אלא היכי דליכא פתחא כו׳ וע״ש בר״י שמיישבו ג״כ ויש ט״ס במ"ש והא דר״י במגילה והוא דריב״ל לקמן ח״ב ודס״א: גמ׳ אף תפלת שחרית עי׳ לקמן ל״א ע״א:

ז

א

מכאן שמתפלל: הומ״ל מתהלים ע״ב פט״ו ויתפלל בעדו פרש״י שמבר' לאדם אלא דבית תפילתי משמע בקביעות: ברכני עי׳ רשב״א ועי׳ רש״י לקמן יא"ב ד״ה ברוך וטא"ח סי׳ מ״ו ועקרים מאמר ג׳ פ״א ועי׳ בחי״א כלל ו׳ שראייתו אינו מוכרח מהכא וענה״ח שער ב׳ פ״ב: וכמה רגע א״ר אבין עי׳ בח״א וא״ז רש״א עפ״ד התו׳ דהכא וגם ל״ל דשואל על זמן ידוע דא״כ יהי׳ החשבון כנגד המציאות וע״כ דלא ידע מברייתא דלעיל ועי׳ תוס׳ ביצה לח״א ובכ״מ דהאמורא בעצמו שואל וכמה וכ״מ בירושלמי לאומרו ושמואל אמר א׳ מה׳ רבוא וששת אלפים ות״ת בשעה ומשמע דברייתא דהכא אליבא דשמואל וע״ש במפרש. ועי׳ במדרש שמואל רבתא פר׳ ג׳ דגריס א׳ מה׳ וכו׳ ומ״ח בשע׳ ועי׳ איכה רבתי פ״ב אות ק׳, וע״ע בס׳ הישר לר״ת סי' תצ"ג:

ב

תו׳ ד״ה לא הי׳ והכתיב ברוך כו׳. עי׳ ברי״ף בע״י ועי׳ תו׳ לקמן מ״ט ע"א ד״ה ברוך: ועי׳ בתו׳ גיטין דף ס׳ ע״א:

[השמטות: וקראו אדון שנא׳ כו׳ ונ״ל באורו דלא יבא התואר אדנות על מי שמכריחו לעשות במה שהי׳ עושה גם מבחירתו החפשית ולכן כשאמר אברהם במה אדע שאולי יגרום עוונותיהם לבטל ההבטחה וכברכות ד״ד א׳ שהחטא גורם ולז״א כיון שאתה אדון על הכל שזה מורה שי״ל לאדם בחירה חפשיה ואולי יחטאו ויגרום לבטל הבטחה ולכן השיב ידוע תדע והיינו שיתכפר להם בזה וז״ש נדרים לב׳ סע״א בשביל שאמר במה כו׳ וז״כ המדרש בשעה שאהב״ה לברוא כו׳ א״ל נאה לך להקראות אד׳ שאתה אדון על הכל והכונה כי במ״הש לא יפול תואר אדנות ע״ד השאלה כי לא ניתן להם התורה והמצוות וכל אחד שומר תפקידו שנברא בשבילו בלתי התנגדות ורצון הפכיי ולזה לא הונח אצלם תואר אדנות רק ע״צ השיתוף ולז״א מה אדיר שמך בכל הארץ כי עיקר תואר האדנות נודע בארץ וזהו אחוז בכס״כ והחזר להם תשובה וז״ש באבות אל תהיו כעבדים ע״מ כו׳: גמ׳ מנין שאין מרצין כו׳ וכ״מ לעיל ע״א בהני דחשיב בשם ר׳ יוסי וע׳ ר״מ הל׳ דעות פ״א ה״ז ובמגדל עוז הביא מקור מיבמות סה׳ כשם שמצוה כו׳ ותמהני שלא הביא מפורש מסוגיא דהכא:

אמרה לאה ראו מה ביני כו׳. ורק בפני שכני' לא גלתה הטעם שלא יתקנאו בה ואמרה כי ראה כו׳ ולכן בשאר שבטים נאמר הטעם קודם קריאת השם וגם דמבואר במקרא דכמה שבטים הי״ל שתי הוראות על שמם וע׳ פ״י שהביא דא״כ הי׳ יודע יעקב שגם רחל עתידה להוליד בן וכו׳ וכ״כ הצל״ח וגם י״ל הא דנקיט אמרה לאה ראו כו׳ הייני שרמזו שאמרה כן לאחר שהציל אותו דבל״ה לא מסתבר שידעה מקודם מהצלת ראובן ליוסף ולא גילתה ליעקב ולכן מייתי מרות להוכיח דשמא קגרים וע׳ ביומא פג"ב בעובדא דר״מ דמדייק בשמא וכמו ברות שעצם הקריאת ל״הי מפ"ז דל״ל לגבה שכיוון אבי׳ בנבואה על העתיד ואף דציור לא קאמר קודם הבריאה מ״מ נגזר שיצא ממנה איש כזה ולא בפרטות ולפמ״של דגם לאה לא כיוונה בנבואתה על העתיד הוי א״ש הא דל״ח לה בס״פק דמגילה בהדי׳ ח׳ נביאות וא״ש הב״ר ס״פז ויגד לרבקה ריח"א אמהות נביאות היו ומ״מ לא חשיב לה במגילה וכמפורש התם דל״ח רק הני לחוד אך בירושלמי ס"פ הרואה מפורש אמנו רחל מנביאות הראשונות היתה אמרה עוד אחר יהי׳ ממני הה״ד כו׳ וע׳ ברש״י ע״הכ ויוגד לרבקה וע׳ סוטה יג' א׳ באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל כו׳ ועבח״א וע׳ ירו׳ סוטה פ״ז ה״א הדבור נפלה ופי׳ הפ״מ לא שדיבר אתה אלא שהי׳ ע״י מלאך כדאי׳ בב״ר וי״א שם בן נח וה״ד ויאמר שנפל לה מאמר ה׳ וע׳ ת״א בראשית כז' פ״יג עלי אמאמר בנבואה דלא ייתון כו׳ וע׳ רש״י מכות כד״א ד״ה ודובר אמת וע׳ במגילה ז׳ א׳ דאסתר בר״הק מויאמר כו׳ וע' ברש״י ע״הכ אודה את ה׳ וע׳ בחי׳ למגילה יד׳: גדולה שמושה עבח"א ובמפרשים ול״נ כדלקמן מז״ב אף קרא ושנה ול״ש כו וע׳ רש״י שהוא גמ׳ התלוי׳ בסברא שהיו נותנין לד״המ טעם וערש״י לעיל ה״א ד״ה זה גמרא וע׳ תו׳ כתובות יז״א ובחדושי מש״ש:]

ח

א

אלא היכא דגריסנא. ובפ׳ בה״ע גריס בבי׳ כנישתא דהוי מצלינא וע"ש בע"י דגריס רבא ועשו"ת רי"צ הלוי סי׳ י״ג בישוב הסוגיות. ועי׳ תר״י וריה״נ מחודש לחודש וצ״ל רב יהודה וכסוף ר״ה ערש"י וע׳ רשב"ץ סי׳ קצ״ג. ארהב״י והרי״ף ורא״ש גרסי וא״ר חייא בר אמי משמי׳ דעולא ובזה ניחא סמיכת המימרות . בעי' ר״פ ורי״ף גריס רבא. אר״ה כו׳ לעולם ישלים כו׳, וברי"ף אר״ה ברי׳ דרב יודא א״ר מנחם א״ר אמי לעולם כו׳ ועי׳ רא״ש: בין פסוקא עתר״י שמנהגם הי׳ לתרגם כל פסוק להבין לדלת העם ומבע״ל כשתרגמינן אי מותר לצאת בגל"נ ועי׳ חו״י יומא ע׳ ד״ה ולא מפני : תו' ד"ה ור״ש בקול רם. והא דאין עמיד׳ אלא שתיקה שיעמוד מלהגביה קולו ולעיל ו״ב דריש לתפלה וכדלקמן ל"א א׳ דאסור להגבי׳ קולו בתפלתו : ועי׳ ט״ז קמ״ו ס״ק א׳. ועי׳ מ״נ ח״א פרק י״ג עמידה שם המשתף כמו והוא עומד עליהם ויהי׳ בענין ההמנע וההפסק כמו עמדו ולא ענו ותעמוד מלדת. ומ״ש הרי״ף דכשיש עשרה מותר. ובקרא דועמדו כל העם דחשיב יותר מי' י״ל דלא קאי על כל יחיד בפני עצמי וכן במ״ש לחלק בין תורתו אומנתו שהי׳ שם חגי זו"מ ודומיהם ועתר״י ורא״ש. במקום רבו עי׳ מ"א תר״ח סק״ג: תוספו׳ ד״ה שנים מקרא כו׳ וכהרא״ש והסמ״ג שהפי׳ מועיל יותר מהתרגום ועבל״ח אות מ״ב וצ״ל דהתוספות לשיטתם בדבור הסמוך דלא מהני שיש בו תרגום ירושלמי ג"כ ולכן אמר ואפילו עטרות. ועי׳ בילקוט ראובני על הלכות שבת בענין שמו״ת וה״ד ואפילו עטרות עי׳ רש״י ולפנינו נמצא ת״א מכללתא ומלבשתא והרא״ש כ׳ שנמצא בקצת תרגומים שלפנינו גם ת״א ואולי הוא הוספה מהמדפיסיס שהכניסו מתרגום ירושלמי : והגאון ר׳ אלעזר מבראד כתב דיבון ועטרות והוא במדבר סי׳ ל״ג פל״ד וכת׳ הרמב״ן בפירושו על התורה דקאי על מה שנכתב במקרא שלפני' את שמם ולכן הניח המתרגם כמו שנכתב במקרא להורות שאותן השמות הקיפו ע״ש אחר. ועי׳ שבת ב׳ ע״ב ד״ה יציאות ומתרגמינן לא תפיקו מרה״י ולא נמצא לפנינו רק דבר״פ הזורק מפרש מויעבירו על איסור הוצאה. ועי׳ תר״י דכמה פסוקים שאין להם הרגום כמו של ברכת כהנים. ובספרים שלפנינו יש תרגום ואף דנקרא ולא מתרגם זה לא הוי רק בצבור וכאן מיירי אפי׳ ביחיד. ועי׳ של״ה מש״כ ברכה המשולשת על ברכת כהנים דצריך לקרות ג״פ העברי ואפשר שהתרגום שלנו על הפסוקים אינו מקובל מסיגי ואף דהיה אפ״ל ג״כ תה שאינו מתרגם אבל אין לכוון כן בלשון תר״י: תוס׳ ד״ה ואפי׳ עטרות. וברא״ש דנקיט עטרות ודיבון שצ״ל ירושלמי שלהם אבל בראובן ושמעון אצ״ל ג״פ העברי וכ״כ המ״א באו״ח רפ״ה סק״ב וכן נוטה דהר״י. ולתוס׳ לא בא להשמיענו כ״א מדין שמו״ת אבל מ״מ צריך לשנות ברו״ש העברי כשאר מקראות או כצל״ח שהם ערי אמורי ושמותיהם הסכמיות וכדרז״ל בסנה׳ עה״כ ותמנע משא״כ בראובן ושמעין שמפורש שהיו ברוה״ק. ועי׳ ב״י או״ח סי׳ רפ״ה: בבה״כ על״ק כו"א דפרסאי, רש״י ד״ה עד שישחוט עכ״ופ סכ״ב סק״ו ובחולין צט״ב וע׳ שבת י' ע״ב רש״י ד״ה רב חסדא ועשו"ת זכי״צ מש״כ וערא״ש ר״פ ראשית הגז וערש״י חולין מד״ב ד״׳ה ר״ח: והזהרו בזקן ע׳ מנחות צט״ב :

תוס׳ ד״ה לא לעולם תימא. והרא״ש כתב משים דהוי תרי קולי דסתרי, ואף למ״ד לקמן כדאי ר״ש לסמוך בשעת הדחק ובר׳׳ס רל״ג בהג״ה דבשעת הדחק אין להשגיח על תרי קולי דסתרי י״ל דאזיל לשיטתי׳ בריש מכלתין בשם רה״ג לענין דנוהגין להתפלל ערבית ולקרות ק״ש מבעו״י משום תפלה בצבור דהוי שעת הדחק מ״מ יזהר שלא יתפלל מנחה כ״א קודם פלג כיון שיוכל להתפלל מקודם וא״כ ה״ה לענין ק״ש של שחרית לאתר הנץ ועתו׳ ריש מכלתין ב' סע״ב ומש״ש. ומיהו לקמן בהא דלא נקיט שני פעמים קודם הנץ כהרא״ש לתרץ בענין אחר. וי״ל דל״ד דהתם דקורא ק״ש ש״ע כיון דזמנו הוא ולא שרינן לי׳ ק״ש של שחרית רק מטעם דאיכא דקיימי ולכן אין להתיר לו אח״כ כיון דהוי תרתי דסתרי ויוכל לקרות ק״ש של שחרית בזמנו וכאן להיפך דכיון שקורא ק״ש של ערבית כיון דאיכא דגני וא״כ לענין הנץ יש להתיר כיון שהוא זמנו. ומש״כ וי״ל דהכ״ק. ואע״ג דבעי ג״כ להקדים עשי׳ לקריאה כדלקמן יד״ב מ״מ משכחת כשלא היו עדיין תפילין וכדאמר התם שלוחא דעוית דכיון שקרא ק״ש יצא אבל לכתחלה צריך לקרות כותיקין שיוכל להקדים תפלין ועתו׳ לקמן ס״ב ד״ה ולק"ש ולהכי קאמר דיוצא בדיעבד. והא דבריש מכלתין ילפינן מקרא דעזרא דמעהש"ח יממא וקיי״ל מגילה בספ״ב דבמגיל׳ ומילה וטביל' דיוצא מעהש״ח ועב״ס זמני׳ מש״ש. וי״ל דלהכי נקטו ציצית דכתי׳ וראיתם וכן תפלין שצריך לברך מקודם אבל ק״ש דביממא וליליא תליא דלאו זמן שכיבה הוא. אבל בדבור הסמוך לענין נץ החמה דהוי ביממא כתבו סתם לענין שאר מצוות. ומיהו קשה דהא משיכיר דהוא זמן ראי׳ הוי שעורו בציצית ולמה קרינן לי׳ לילה דהא לענין ציצית יום הוא וכן הקשו כמה מפרשים. ועי׳ תוס׳ לקמן ט״ב דדריש וראיתם ראה מצוה זו וזכור מצות ק״ש א״כ חזינן דמשיכיר הוי זמן ציצית וק"ש של יום. ומדברי התוס׳ שהוא לילה לענין ציצית ואולי דכונת התוס׳ דליליא היא היינו אפי׳ קודם הכרת לילה ומ״מ יוצא י״ח ק״ש דאיכא דקיימי ומש״ה אינו יוצא נמי בשל לילה. ובזה נמשכים דהתוס׳ דלאחר עהש״ח ל״ד מיד דצריך להמתין כדי שיכיר . שסתרו דבריהם דלילה לציצית קודם שיכיר ובדקרי לי׳ לילה יוצא י״ח ק״ש והוא היפוכו. וי"ל דודאי מה״ת בק״ש אין לחלק בין קודם לאחר שיכיר דאחר עהש״ח איכא דקיימי אלא דמדרבנן ימתין שיכיר אבל בזמן קימה אין לחלק בזה דכיון דטעמא דאיכא דקיימי אין לחלק בין קודם לאחר שיכיר כיון דע״כ לאחריו יקרא לכתחלה אע״ג דאיכא נמי דגני ע"כ אזיל נמי בתר דקיימי וא״כ ממילא בק״ש של יום מתחיל מלילא מאיכא לקיימי ולהכי י״ל דאמר דקורא דמשמע דאפי׳ מדרבנן יוצא ולא קודם שיכיר דבזה גזרו רבנן שלא לקרות קודם הכרה ולכן קורא לאחר שיכיר דאע״ג דאיכא דגני דקורא משמע שהוא מהדין גם לכתחלה ולהכי כ׳ התוס׳ שפיר דלילא לענין ציצית ותפלין כיון דהגמ׳ לא מיירי רק לכתחלה דבעי מדרבנן. שעור הכרה אבל מדאמר הטעם הואיל ואיכא כו׳ וע״כ משום דאשמעינן דלהכי הוי ליליא גם קודם הכרה משום דאיכא אינשי כו׳ ולכן יוצא מה״ת. אך לפי מה שכתבתי לעיל דהא לכתחלה צריך ג״כ להקדים עשי׳ לקריאה נסתר זה. וי״ל דר״ש לשיטתו במנחות מ״ג דאצטריך וראיתם לכסות לילה לפטור מציצית וא״ש וכן מצאתי בשם אבן העוזר שהרגיש בתי׳ זה עיין תוס׳ מנחות מג״ב ד״ה ואיזו. ולכאורה י״ל מ״ש התוס׳ אבל גבי ק״ש כו׳. ולפ״ז אינה יוצא בשל לילה בעהש״ח וקשה דכי היכי דיוצא בשל יום דאיכא דקיימיי יהא יוצא נמי בשל לילה דאיכא דגני וי״ל בפשטות דמה דכתיב בק״ש ובשכבך לאו היינו שכיבה ממש אלא דמצותה היא שבזמן שכיבה לא ישכב עד שיקרא ק"ש וכן בענין שכיבה דכ״ע וממילא ובקומך כשתגמור זמן שכיבת כל העולם דאיכא דקיימו דכיון שקורא ק״ש של שחרית ירצה להיות מדקיימי ויכול לקרות ק״ש של שחרית שהרי קם עכשיו לקרות ק״ש משא״כ בשל לילה כשהוא עכשיו מדקיימי אינו נמשך לבתר דגני ולכן אינו יוצא בשל שניהם בשעה זו ואין אנו צריכים בזה למה שכתבתי לעיל :

ט

א

תום׳ ד״ה לעולם עסה"ד. ומה״ט אינו רשאי לומר השכיבנו קודם הנץ וכמ״ש תוס׳ בסמוך וע״כ משום דלר״ע דזמן ק"ש של לילה עד הנץ הוי ג״כ זמן ק״ש של שחרית קודם הנץ וכלקמן ע״ב אנא סמכי דהיינו כוותיקין דהוי קודם הנץ וכמ״ש תו׳ דאינו ניזוק היינו כותיקין ועתו׳ יומא לז״ב ד״ה אמר, ומשה״ק א"ז רש״א דבדבור הקודם לא כתבו רק תי׳ א׳ דקמ״ל דקודם עמה״ש לא יצא בשל יום ונדחק בזה. ול״נ דאין זה קושיא דא״כ מאי נ״מ בין הני תרי מימרי דרשב״י. וגם נ״ל דכונת התוס׳ דהכא מוכח שפיר דאינו יוצא בשל לילה לאחר הנץ מדלא תני שניהם לאחר הנץ וממילא ידעינן ג״כ במכש״כ של יום קודם הנץ כיון דיוצא בשל לילה אחר הנץ ואכתי חשיב זמן שכיבה וא״כ כש״כ דיוצא בשל יום קודם הנץ. דאחר הנץ אף דודאי יוצא בשל יום מ״מ יוצא בשל לילה ג״כ וא״כ טפי הי״ל למיתני תרויהו לאחר הנץ א״ו דאינו יוצא בשל יום לאחר הנץ ומש״ה לא מצי התוס׳ לתרץ דקמ״ל דשל יום אינו יוצא קודם השחר דאפי׳ השתא אינו מוכח מרשב״י דיוצא בשל יום קודם עמוד השחר והא דלא קאמר תרוייהו לאחר עהש״ח דקמ״ל דיוצא אחר עהש״ח וממילא דאינו יוצא בשל לילה לאחר עהש״ח דיממא הוא ואכתי נשאר הטעות במקומו וא״כ טפי הול״ל דיוצא בשל לילה אחר השחר. ובעיקר קושיתם כאן י״ל בפשטות דאשמעינן דק״ש דיממא אף לאחר הנץ ולא כר״א דס״ל לקמן ע״ב וגומרה עם הנץ והנה הרי״ף כתב בפיסקא קמייתא דרשב״י ויוצא י״ח אחת של לילה ואחת של יום ושינה סדר לשון הגמ׳ אחת של יום ואח׳ של לילה, ויראה דרמז טעמא דמלתא דלכך אזלינן בתר תרוייהו דבק״ש של יום איכא דקיימי וגם דלילה דגני וזה שרמז אחר שיצא א׳ של יום לאחר הנץ אף דעבר זמן קימה לכל העולם ע״כ יציאתו לאחר הנץ דבני מלכים ישנים עד ג׳ שעות כדלקתן במתני׳ דאזלינן בתרי׳ לענין קימה וממילא דיוצא גם של לילה דעכ״פ איכא דגני דהוי סברא טפי מבני מלכים דמיעוטא נינהו וכרמב״ן במלחמות וי״ל דקמ״ל דאפי׳ קרא בתחלה בשביל ק״ש של יום כיון שהוא אחר עהש״ח וקודם הנץ וכיון שלא קרא בלילה קורא של יום לאחר הנץ ועולה לו מה שקרא קודם לשל לילה דאף דמצוות צריכות כוונה מ״מ מיכוון לק״ש עכ״פ ולא דמי להיו לפניו שתי תפלות וא״כ אי נקיט קודם הנץ לא הוי ידעינן רבותא זו דמסתמא כשקורא ב׳ פעמים קודם הנץ ומעיקרא כיוון אח׳ לשל לילה וא׳ של יום. ומש״כ התוספ׳ דכיון דאיכא כו׳ לאו זמן קימה. ותמוה דהכא דקאמר אחר הנץ כר״י ס״ל דעד ג׳ שעות דאזיל בתר בני מלכים וכש״כ שיש לו לצאת קודם הנץ כיון דאיכא דקיימי , וי״ל דדריש ובשכבך אפי׳ איכא דגני הוא זמן שכיבה לכן זמן ק״ש מתחיל אחר עהש״ח דוקא דלא ס״ל זמן לק״ש של לילה ולכן כשנגמר זמן ובשכבך מתחיל זמן קימה :

דאשתכור פרש״י וישנו ונרדמו . דאף להסוברים דשכור מותר בק״ש כיון דהיו עוסקים במשתה עד הנץ ולא הפסיקו הוי דינם כמזידין ועל"ח ר״פ אין עומדין אות ל׳ ועב״י סצ״ט , בפרש״י ד״ה או דלמא היכי דאיתניס כו' , ואף דבנאנס לא יצא עד הנץ י״ל כהרא״ש שבניו לא היו אנוסין ממש וכרמב״ם בפה״מ שבאו מבית משתה היין והך דאתו מבי הלולא הוי של מצוה ועי׳ ט״ז סצ״ט, ואף דלתר"י עקרו חכמים החיוב לאחר חצות ועי׳ יבמות צ׳ דהוי כפושע גמור וכרפ׳׳ב דביצה בההוא סמיא מ"מ כיון דלא היו רשאין לקרוא קודם חצות מחמת שכרות בכה"ג לא עקרו החיוב לאחר חצות ויש לפלפל בשיטת הפוסקים הא דפוסק כר״ג כיון דאיהו גופי׳ לא עביד עובדא נגד חכמים עש״א והר״מ פוסק כחכמים גם לענין סייג וכן בירושלמי פוסק רי״ח כחכמי׳ ובש״ס דילן לא מייתי לי׳ וע"כ דהעיקר כשמואל דפוסק כר״ג ולענין סייג לא חששו לדעת חכמים ועי׳ ט"ז רל״ה סק״ג ועפ״ז יש לכוון בכוונת הש״ס ולא זו כו׳ ואכמ״ל. ומה שפרש״י בשאלת בני ר״ג דספיקם הי׳ אי ר״א ורבנן פליגי בזמן התעסקות השכיבה, ולעיל דד״א קאמר לימרו כר״א או כר״ג, י״ל למשל״ע בחי׳ דלא ניחא לי׳ לפרש דלא ידע המקשה דטעמא דחכמים משום הרחקה כיון דמפורש כן במתני׳ דמהדר הכי ר״ג לבניו ולא הוצרך להביא הברייתא רק דקושיית המקשה דכיון דס״ל כר״ג משום הרחקה א״כ למה שנה במתני׳ רג״א עד שיעלה עהש״ח כיון דחכמי׳ נמי כוותי ס״ל, ולזה מייתי הברייתא דחכמים עשו סייג בתחלת הלילה לכתחלה וממילא דהרחקה דלאחר חצות שעקרו החיוב לגמרי אבל הכא לגבי בני ר״ג ל״ל לימרו כר״ג כיון דהם לא שנו פלוגתי׳ דר״ג וחכמים בהדדי ולא ידעו אי הטעם משום הרחקה וי"ל דפליגי בהתעסקות השכיבה ומיושב קוא"ז רש״א דלא פשיט לעיל דכר"ג ס״ל: ואלו אכילת פסחים והלל לא קחני כ״ה גי׳ הרא״ש דפסח טעון הלל באכילתו וכמו דלא חשיב אכילת מצה וכרבא בס״פ ע״פ, ולגי׳ שלנו י״ל כתר״י לקמן כ״א א׳ דגם למ״ד ק״ש דרבנן החיוב מה״ת רק שחכמים קבעו קריאת פרשה זו אבל הלל הוי מדרבנן , והא דלא עשו הרחקה במצה כמו בק״פ וכר״מ רפ״א מחומ"צ י"ל דבמצה ליכא סייג כיון שהוא רק כזית אחד משא״כ בק״פ שלא יאכלנו לאחר עהש״ח כמו בכל אכילת קדשים, והא דלא אמר ואלו קצה״ע כיון דבדיעבד כשר שלא כהלכתו ועי׳ מנחות ע״ב ב׳ וליכא בי׳ סייג וכרא״ש ריש חולין: ולא ביום. ע׳ פסחי' מא״ב: למעוטי לילה אחר, ואף דנפסל ביוצא ולר״ע קאי אחפזון דישראל ול״ל הזה ללאו הבא מכלל עשה די״ל דאצטריך לפסח דורות: רש״י ד"ה מה שלמים אלא שלא יפסל, ואף לר׳ יוחנן בזבחים נו״ב במחשב לאור ג׳ כיון דאידחי מאכילה לגמרי :

ב

שאין בה דגן , כמו וינצדו בדטלנ״ת ועי׳ תוספ׳ פסחים קי״ט א׳ ולאידך מלשון מצולה ועי׳ תוס׳ ערכין לב״א ד״ה חולסית : רש״י ד״ה מאי קרא שמצו׳ להתפלל, דקרא מפרש עק״ש שמאחרין משום סגל״ת ושיתפלל ביום , ומיהו לקמן כט״ב מבואר דכולהו קרא מיירי מתפלה וכן סיפא דהך קרא מבואר בפרש״י בסמוך עתהמ"נ:

י

א

דארי״ח למה נסמכה ולא פריך דאכתי למה לא קדמה דשאול ברישא נמי לגוג וכן דאבשלו' דודאי ראוי להקדים לגוג שנוגע לגאולה ולהכי הקדים דאשרי ולמה רגשו חדא פ׳ ועבח״א : ע״ב מאי והטוב שסגל״ת , עתול״ע ט׳ סע״ב ודוק : חזקי׳ תלה בזכות עצמו, ואע״ג דלעיל אמר על עסקי הקיר מ״מ תלה ג״כ בזכות עצמו ועברי"ף: הלכה כר״י, ואע״ג דבר פלוגתי׳ הוי ר״א וכדלקמן כה״ב ובכל מקום קיימינן כר״י לנגדו דר״א שמותי היא י״ל כתר"י וחמי זקיני הלבוש דאשמעינן דאע״ג דבכ״מ לא קיי״ל דכ"י בני מלכים הם דלענין זה קיי״ל כוותי׳ כיון דמ״מ הוי מקצת זמן קימה ועבמעיו״ט: תוס׳ ד״ה גדול הקורא תימא כו', אזלי לשיטתם בסוכה לח״א דבהתחיל בהיתר אפי׳ בדאורייתא אינו פוסק ולכן הוכרחו לומר דלא תליא רק משום שיתבטל המצוה בזמנה אבל לשיטת הר״נ בסוכה דבדאורייתא אפי' בהתחיל בהיתר פוסק וא״כ י״ל דלהכי לא מיירי מתפלה דאינו פוסק רק כשמתחיל באיסור וערמב״ם הלכות ק״ש פ״ב ה"ו, ועי' תוס׳ שבת ט״ב ד"ה אין מפסיקין וערש״י לקמן י״ג ב׳ לא חזינא לר׳ כו׳ ואכ״מ , ואף דכשקורא ק״ש ומקבל עול מלכות שמים בעונתו עדיף מת״ת לחודי׳ י״ל דאשמעינן דגדול גם מן העוסק וכמבואר בירושלמי דפליגי אי עדיף מן הקורא או גם מהשונה ועט"ז או״ח סי׳ מ"ז על הברכות לעסוק בד״ת ומתני׳ ע״כ בשונה דאלכ״ת פשיטא וערש״י ט״א ד"ה כוותי ס״ל, ועביר"ו מכלתין פ״א ה״ב ושבת פ״ק ה״ב א״ר מנא כו׳ ואפי' תימא ק״ש צריכה כונה כו': סע״ב במתני׳ א״כ למה נאמר כו׳, מיימ' פ״א מהק״ש :

[השמטות: מסדר אגדתא קמי׳ דריב״ל וב״ק נה' שהי׳ רגיל אצל ריב״ל שבקי באגדה ומשמע דקאי על ריב״ל וע"ש בספב״ל ובירושלמי מגילה ר״פ הקורא עומד ובמ״ר אחרי פ' כב וכן במ״ר קהלת ע״הכ מה שהי׳ הוא שיהי׳ אריב״ל מקרא כו׳ ואגדה נאמר למשה בסיני וכן בספ״ק דחגיגה ולפמ״ש בחדושי ליבמות דף מו׳ וסב׳ דתרי ריב״ל הוי א״ש בפשטות ואולם בירושלמי שבת פ״טז ה״י אריב״ל הכותבה כו׳ וכן בסופרים פ״טז ה״ו ובשו״ט תהלים כב׳ אמרו על ריב״ל מעולם לא עיין באגדה ופ״א שעסק באגדה ואתי לי׳ בעתותא בחלמא והא קמן דעסק איזה זמן באגדה וכמו שרגיל כמה מאמרי אגדה בש״ס מר״יבל וע׳ בב״ר פ׳ ויגש אריב״ל חזרתי על כל בעלי אגדה כו׳ וע׳ בש״ות עמ"י ח״א בהקדמתו שתמה על הירושלמי דשבת דאריב״ל מעולם לא אסתכלית באגדה והלא מצינו כמה עניני אגדות בש״ס בשמו וע״כ דהתם קאי על כתיבת האגדות משום דברים שבע״פ ואנן סמכינן אהא דגיטין דף ס׳ דר״יח ור״ל מעייני באגדתא זצ״ל דה״ר דבחדא זימנא אסתכלית והיינו שהיו מעיינין בה מתוך הכתב וע׳ ירו׳ פ״ט דכלאים ובפ' הנושא וב״ר פ"לג דר״ח לא קם מקמי׳ דר׳ משום שעיין באגדת תהלים הרי שנאסר מקודם ר"יח כתיבת האגדות וע׳ תו שבת קטו"א ד״ה לא ניתן וע' רש״י שבת ו״ב ד״ה שהסתירוה וב״מ צב׳׳א ד״ה מגלת וע׳ רש״י גיטין ס׳ ע״א והא לא ניתן לכתוב דאסור לכתוב הלכות ואגדות וכדלקמן אלה אתה כותב וכמדומה שראיתי בהגהו׳ רצה״ח דשם נזכר רק הלכות והש״ס פריך כיון דאין מצילין מפ״הד הוי כשטרי הדיוטות וע׳ שבועות מו״ב ותו׳ ריש הוריות וב״ב קל׳ ע״ב וירו׳ פיאה פ״ב וחגיגה ספ״ק ותו׳ ברכות מח׳ א׳ וע׳ עק״ד חיו״ד ס״כו אות ז׳ וענו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ קסא׳ וח״חומ סי׳ יד׳ ושבות יעקב חיו״ד ס"עו וחו"מ סי׳ קלד׳ ובבאר יעקב חאהע״ז סי׳ קיט׳ וע״רן נדרים מ׳ ולענין הלכה כו׳ (וע׳ יו״ד רמ׳ ס׳׳נד בהגה מהמ״ר אביו יצחק מכאן כו' ועב״ח ול״ד לא״א לאח״מ בר״פ הנושא כיון דפקע שם אישות וביבמות נה' ובתו׳ ב״ב וע״תו קדושין דד״א ובכ״מ מבית אביך ובזה נסתר ד״השא למכות יב' ד״ה אלא וע״שות קרית חנה ס״לה וע׳ שתי הלחם ס״מג מא״וא חייבין בכבודי וא"ל בבן בתו לאחר נשואי׳ דפ׳ ממורא דהתם משום דאין בידה לעשות) וע׳ בק״ע בפ׳ כ״כ דכתיב ע״פ הדברים ורק הלכות לא סגי בלא״ה שיש לחוש שיתיר האיסור כו' אך לפ״ז מאי פריך בסופרים פנים של אגדה כו והש״ס אינו חושש לתרצה דהכא מיירי לענין כתיבה :]

יא

א

וב״ש ההוא מבע"ל פרט לשלוחי מצוה, דכיון דילפינן מדלא כתיב בשבת ובלכת רק לטרדה דמצוה אבל לטרדה דרשות כגון אלמנה לא מסתבר למעוטי א״כ בדרך ל"ל ומשני דאתיא דאפי׳ בשליח מצוה שעדיין אינו עוסק במצוה דפטור וע׳ צל״ח: תוס׳ ד״ה אחת כו׳ ועוד דאמת פעמים שמקצרין דאי נימא דהשכיבנו לא הוי ארוכה לגבי אוא"מ וא״כ ה״ה מודים שהיא שוה בתיבות וכרש״י לקמן יד"ב ד״ה ושרנו ולהכי ל״ל נמי להיפך דקצרה היא אוא״מ וארוכה היא השכיבנו, ומש״כ ונלר״ת, וכן לדידן דקיי״ל כראב״ע י״ל דבין ארוכה ובין קצרה קאי אהשכיבנו וכמש״ל שפעמים כו׳, ואולם שיטת הרמב״ם בפה"מ דה״ד א׳ ארוכה היינו יוצר אור שהיא פותחת בברוך ואה״ע קצרה וכן מורה לשון הגמ׳ דלקמן מקום שאמרו להאריך פשיטא כו' ועברי״ף ששינה הגי׳ בגמ׳, וה״ד לחתום י״ל כתר"י דהיינו פירושו דרישא, ובמהרשב״א כתב דיש שתוקנו לפתוח ושלא לחתום וכן לחתום ושלא לפתוח בברוך ולכן אמר בזה אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים, וענוב"י מ״ת חאהע״ז ספ״א:

ב

תוספ' ד״ה שכבר ובירושלמי והוא ששנה לאלתר. ועי׳ ב״י סמ״ז דהא לעולם קורא ק״ש אחר אה״ר יע״ש מ״ש מהא דא״ל הממונה עד וברכו ברכה א׳ דהיינו יוצר אור, וצ״ל דשמואל נקיט אורחא דמילתא שקרא ק"ש ולהכי הוצרך לאשמעינן דבעי ששנה על אתר, ומיהו לתוס' ורא״ש לקמן רפ״ב והפוסקים כמשמעות הסוגיא דהכא במסקנא דהא דאין מעכבות היינו סדר ברכות אבל ברכות מעכבות בצבור. והב״י לשיטתו לקמן סי׳ ס׳ כרשב״א דבין ביחיד ובין בצבור, וגם יש לחלק דק״ש דאורייתא אין הברכוה מעכבות אבל אחת מעכבת חברתה והתו׳ לשיטתו׳ לקמן כ״א ע"א ובכ״מ דק״ש דרבנן, ומש״כ דלא קיי״ל כהירושלמי עשו"ת רדב״ז חיו"ד סקל״ב, ומ״ש דברכה דאכיל' פוטרתו, ועמ״א תרל״ט ס״ק י״ז כשירדו גשמים וחוזר ואוכל אינו מברך וע׳ תו׳ ברכות י״א ב׳ עכ״ד ולפ״ז אם ירדו גשמים שאינו אוכל בסוכה ופסקו הגשמים מחוייב לברך לישן ואף לתוס׳ ב׳ דאינו בידו משכחת בסוף ג׳ ימים דבנשבע שלא ישן הוי שבועת שוא וא״כ הי׳ צריך לברך לישן אם לא הי׳ מברך לישב: בספרא דבי רב, ולרש״י לעיל ד״ה מדרש ועי׳ בסנהדרין פו״א צ״ל דבי רב לא היו שונין רק לתרץ ברייתות הסותרות והסברת טעמם שוה בכלל הגמ׳ וכ״כ הצל״ח, וענוב״י מ״ת חאו״ח ספ"ז בהג״ה ועמעיו״ט, ועבר״מ בהקדמתו לזרעים דספרא וספרי נתייחסו לרב ואף דסתם ספרא ר״י אפשר שבימיו הותר לכתוב וקיבצן כמו שסידר ר׳ המשניות שהיו לפניו וכמו דסתם מתני' ר״מ וכשהיו כותב משנה סתמיה הי' על הרוב ר״מ שסתם כמותו והכ״נ בסיפרא שסידרו רב רק שבכל מקום שכתב בסתם סתמו ע״ש התנא הנז׳, ועי׳ רש"י גיטין סז״א ד״ה אוצר, ובכריתות הביא בכ״מ סתם ספרא ר׳ ישמעאל, ולפ״ז היכי אמר וכולהו אליבא דר״ע שהי׳ חבירו, ועי׳ תוס׳ סנהדרין יז״ב סתם אמרי בי רב וע׳ רא"ש שבת פ״ג סי״ט, ועל״ק י״ד ע״ב הגי׳ לאפוקי ממ״ד למשנה כו׳: תנ״ה וגי' רי"ף ורא"ש ר״ה ורבנן אמרי אה״ע תנ״ה אין אומרים כו׳ וכה״א אה״ע אהבתיך: מדת לילה ביום עי׳ בתר״י ויש כאן קצת ט״ס ועי׳ חולין פ״ז:

יב

א

תו' ד״ה פתח. ולא ציינו ארישא להשמיענו דכשידע שהוא שיכרא רק שטעה בדבורו ותכ״ד נזכר דודאי יצא כיון שסיים בשהכל ועי' מ״א סי׳ ר״ט סק״ג : רש״י ד״ה אלא וכשהגיע למלך נזכר וכ״כ הרא״ש. ומשמע שלא אמר עדיין מלך העולם וצ״ל שכ״כ להס״ד דהכא דמייתי לרב כדלקמן אבל לדידן קיי״ל כרי״ח דצריך שיאמר שם ומלכות ועתול״ק מ׳ ע״ב ד״ה ור׳ יוחנן: ברש״י ד״ה שאני ודלמא פתיחה. דבטעה בפתיחה הוי כאילו לא הי׳ פתיחה כלל אבל התם משום דבדיעבד בפתיחה לחוד יצא וא״צ לכותבו לולא שראיתי במקום שמואל שהגי' דלמה בה"א יעש״ב, בר אוריא תא ואימא עבהגרי״ב ועוד בסוכה מג״ב. אוי״צ כתקנת חכמים , דאף דבברכות שלפני ק״ש כשאמר אה״ר שחרית וכן להיפך יוצא י״ח אבל הכא סמכו אקרא דכ״א בזמני דכשלא אמרו כלל הא ברכות מעכבות, ועתול״ק כ״א א׳ ד״ה ספק:

ב

אפי׳ אמר האל הקדוש יצא ורא"ש גריס אוהב צו"מ דחד טעמא להו. וגי׳ הרי״ף א״א האל הקדוש והאל המשפט יצא וע״ש בתר״י. אלא מהכא ואני בחלותם הא דלא משני כדקאמר בר״פ א״ע ודלמא דוד שאני כו׳ י״ל דה״ק דכיון דקיי״ל דמלך שמחל על כבודו א״כ מחול אבל לגבי הש"י אין חילוק, וא״ל דהא דאין כבודו מחול היינו כשמוחל בזיון לגבי חבירו אבל הוא בעצמי יכול לנהוג כבוד בת״ח ואף שאינו מחוייב ז״א דהא גם בת״ח שכבודו מחול מ״מ לענין בזיון אינז רשאי למחול וכמ״ש הכ״מ הת״ת פ״ה בשם הריב״ש וכמ״ש במק״א , אך יש לפקפק דהא אותו מעשה הי׳ קודם שנעשה מלך שהרי רדפוהו שונאיו וגם אותן ו״ח הי׳ מתכפר בשעירה כהדיוט וע״ע ביבמות ס״ב שאני משה דרב גוברי ואכ״מ, כל העושה דבר כו׳ עי׳ תו׳ לק׳ ס״פ א"ע:

תוס׳ ד״ה פרשה ציצית בירושלמי כו׳. ושם מייתי תרי אוקמיתא ח״א מפני שכיבה וקימה וח״א מפני י׳ הדברות ולהך טעמא משום שכיבה וקימה הי״ל לתקן פ׳ בלק ורק משום טורח הצבור ביטלו אבל למ״ד משום י׳ הדברות א״כ לא הוצרכו הטעם משום טורח הצבור. ומיהו הש״ס דילן דפריך פ' ציצית מ״מ קבעוה ע״כ דסובר הטעם דשכיבה וקימה דמש״ה הי״ל לקבוע פ׳ בלק וכדלעיל ולזה פריך דלא הי׳ לקבוע פ' ציצית כלל ורק פ׳ בלק דלא הוי טורת הצבור כ״כ, ולז"א מפני שי״ב ה' דברים יותר מהנך או דהרהור עבירה וע״ז כחדא חשיב להו ועי׳ לא"ז רש״א בח״ה וח״א. א״נ דלמ״ד אין מזכירין יצ״מ בלילות לא הוי בק״ש ש"ע אלא ה׳ דברים: כלביא יקום לק״ש עשו״ת תפארת צבי חאו״ח ססי׳ י״ד: מזכירין עתויו״ט ועי׳ לקמן לג״א מזכירין גבורות כו׳ וע״ש במפרשים:

ולא זכיתי. לכאורא תליא בפלוגתא דר״ש וחכמים מנחות מג״ב אי לילה הוי זמן ציצית עד שהכריע בן זומא מדרשא דכל מדלא כתיב בסתם ימי חייך. ובזמ"ק א״ז רש״א דלא לכתוב לא ה׳ ולא ו׳ דאי לאו קרא י״ל בהיפך דלילה לאו זמן ציצית ומה שתירץ מה״ד לעיל ט׳ א׳ שנגאלו מבערב ויצאו ממצרי׳ בבוקר ולכך אי לאו קרא הו״א דגאולה מאורת׳ לא חשיבא ולהכי אצטרך קרא ועל״ע ד״ד ב׳ ובתו' ד"ה אר״י מש״כ בשם עמרם דהא דסגל״ת תליא אי ת״ע רשות או חובה, ובז״מ כמין חומר ה״ד הרי אני כבן ע׳ דכיון שנעשה לו נם בשעה שמינוהו כשהעבירו את ר״ג במחלקותו של ר״י בתפ״ע וע״כ דהלכתא כר״י דת״ע רשות וממילא לא בעי סגל״ת ולדידי' גאולה מאורתא לא חשיבא כדאמר התם ולכן אין להזכיר יצ״מ בלילות עד שדרשה ב"ז מריבוי דכל ימי חייך ומדאצטרך קרא דלא לכתוב לא ימי ולא כל וע״כ דמסתמא הוה ממעטינן לילות כיון דל״ה גאולה מעלייתא אלא ביממא ולכן אצטריך לרבויי לילות דמזכירין יצ״מ. וכ״ז לפלפולא כי באמת יש לפקפק טובא למעיין ועתוס׳ ר״פ מ״ש ד״ה פטור ודוק. ועי׳ בירושלמי על המשנה בשחר מברך דפליגי אמוראי ח״א כנגד ז׳ ביום הללתיך וח״א שתהא הגיית יום ולילה שוין ופי׳ המפרש דקאי אק״ש לפי שבערב אין קורין פ׳ ציצית ולכן תקנו כנגדה עוד ברכה א׳ וא״כ למ״ד דמזכירין יצ״מ בלילות וע״כ דקאי אקרא דשבע ביום הללתיך ודהפ"י תמוהים בזה ואכמ״ל. ועפ״ז מקושר סיום הפרק בתחלתו דרך הדרן מאימתי דהתם פריך מברכות דתקנו כנגד והגית דיממא קידם וע״כ משום דלדידן קי״ל כראב״ע דמזכירין יצ״מ בלילות וא״כ ע״כ דסוגיא דהכא כמ״ש התוס׳ כמ״ד שבע ביום הללתיך והגית אתיא לד״ת וא״ש כנ״ל. ומה שעלה עוד בדעתי במה שהעליתי בה״ד ראב״ע ולא זכיתי כו׳ דבאמת ראב״ע לשיטתו לעיל ט"א בה״ד ואלו אכילת פסחים לא קתני וקאמר דלראב״ע דאכילת פסחים הוי עד חצות דהוי חפזון דמצרים וע״כ דלדידי׳ גאולה מאורתא חשיבא וממילא בעי ג״כ סג״לת גם בתפ״ע כיון דגאולה מאורתא חשיבא וא״כ נסתר מש״ל. אך י״ל בפשטות דכיון דמזכירין בלילות ע״כ משו׳ דגאולה מאורתא נמי חשיבא וכנ״ל. ואולם בד״ד י״ל למש״כ תוס׳ לקמן בר״פ תהש״ח דהא דת״ע רשות היינו לגבי מצוה אחרת העוברת. והקשה בשו״ת זכרון יצחק סי׳ י״ב דהא איכא מצוה תדירית והגית יומם ולילה והוי תצוה עוברת וע״כ דתליא בפלוגתא דתנאי דלמ״ד במנחות נט״ב דבק״ש שחרית וערבית מקיים לא ימוש ולדידי׳ הוי תפ״ע רשות ולמ״ד דוהגית בתדירות ע״כ דלדידי׳ תפ"ע חובה, ולכן רב דס״ל רשות אזיל לשיטתו בנדרים ח״א יע״ש ברש״י ועהול״ק כ״ז סע״ב. ובדרך צחות אמרתי מה שהשיב ר״י לר״ג אוי לספינה שאתה מקבר ניטה ע׳ הוריות י׳ סע״ב בעובדא דר״ג ור״י שהיו פורשין בספינה כו׳ עד דא״ל ר״י לר״ג מנא ידעית א״ל כוכב א׳ יש שעולה לע׳ שנה ומתעה את הספנין וע״כ דר״י למד האצטגיננות ור״ג לא למד דר״י אזיל לשיטתו דת״ע רשות רק לגבי מצוה העוברת וע״כ דוהגית הוא בק״ש שו״ע ולכן מותר ללמוד חכ״י ור״ג ס״ל כמ״ד התם כגון אני שלמדתי כו׳ צא ובדוק כו׳. אבל תמהני דהא ר״י גופי׳ אמר בירושלמי פאה פ״ק ובס״פ בתרא דסוטה וכן בתוספתא מהו שילמד את בנו ח"י קרא עליו המקרא הזה לא ימוש והרי ר״י הוא דס״ל ת״ע רשות והא דהשיב איך יכול החי כו' כתב הבה״ג דמישתיק בעלמא הוא דאישתיק לי׳, ועי׳ ביע"ד סוף ח״א משכ״ש לפי דרכו, וע״כ דלהבה״ג דס״ל דלא הדר בי׳ הוי רשות גם לגבי מצוה שאינה עוברת לסברא זו, ועב״ק פב"א ומדרש״י מנחות סד״ב ד״ה ח״י שהוא לדבר ברמיזה וע״ז אמרו בברכות כ״ח מנעו מההגיון. ערש״י ובהקדמת רמ״ד למלת הגיון, וכדמות ראי׳ לדהתוס' מהא דלקמן ל״ב ששוהין ט׳ שעות ותורתם מתי נעשית וע״כ דגם למ״ד רשות אין לבטלה בחנם בשביל ת״ת. ובאמת כ״ז בד׳׳ד ולאמת תמהני מאוד על שו״ת זי״צ הנ״ל דהרי רשב״י וחביריו דתורתן אומנתן א״צ להפסיק גם לשחרית אבל לדידן ודאי אין סברא שבשביל לימוד ת״ת לא תהי׳ מצוה עוברת כיון שבאותו שעה חל עליו החיוב מוהגית דאל״כ כל המצוות מתי נעשית וכמבואר בירושלמי ברכות פ״ק בהא דר׳ מני גדול הקורא כו׳, ואולם לפמשל״ע דראב״ע סובר דמזכירין יצ״מ בלילות ולכן לא זכה שתאמר יצ״מ בלילות דאזיל לשיטתו דת״ע רשות ולפ״ז קאי והגית עק״ש שחרי׳ וערבית, ועיר"ו שבת פ״ק סוף הלכה ג׳ דאר״מ מי שקורא ק״ש שו״ע מובטח לו שהוא בן עוה״ב ויע״ש בק״ע ועביר״ו שקלים סוף פ״ג וי״ל שהוא כמ״ד דבק״ש שו״ע מקיים לא ימוש, ועבס״אז' ספ״ג כשם שא״א כו' כך א״א לו לאדם להיות בלא תורה אפי׳ שעה אחת שנאמר לא ימוש כו׳. וע׳ סוטה מב״א אפי׳ לא קיימתם אלא ק״ש שו״ע אתם ניצולין כו׳, ובזה ניחא ג״כ הא דהתחיל התנא מאימתי וקשה קושית הגמ׳ תנא אהיכא קאי וע״כ אקרא דבשכבך וא״כ והגית לד״ת דל״ל אק״ש דהתם ליממא ברישא, אך לאב״א דיליף מברייתו ש"ע וע״כ בשכבך בד״ת הוא דכתיב והוי אסמכתא בעלמא וכמ״ש התוס׳ לקמן כ״א ע״א דוהגית קאי על ק״ש. ויותר ניחא למש״כ במפרשים הא דהתחיל בק״ש דקיי״ל כמ״ד דבק״ש שו"ע מקיים לא ימוש וע״ע בתוס׳ קדושין דף ל״ד סוף ע״א ודוק. ועפז״מ ג״כ קישור הש״ס דמסיים בהך דכל השונה הלכו׳ בכל יום וקשה למ״ד דוהגית קאי אק״ש שחרית וערבית וע״כ דסובר כמ״ד התם צא ובדוק וא״כ והגית קאי לד״ת ואתיא כמ״ד בקדושין דף ל׳ לעולם ישלים שנותיו כו׳ ולהכי הסמיך מאימתי ול״ל דקאי אקרא דוהגית רק אבשכבך ויש להמשיך בנקל כל הפרקים בסגנון זה נימא בנימא והנחתי מקום למעיין להתגדר עפ״ד הנ״ל: והי׳ מספר כו׳ ע׳ שבת קנא״ב:

[השמטות: וחכ״א ימי כו׳ להביא לימ״המ והרמב״מ פ״א מהק״ש ה״ג פסק כב״ז נגד חכמים ותי׳ התויו"ט גלוי הדוחק כיון דהגמ׳ משוה אותן להך דיעקב מאן מפיס לפלוגי על סברתן מדעתו וגם ק׳ להיפך ע״פ סברת התויו״ט על רבנן באמת למה דחקי קראי להוציאם מפשטי' וגם מקשים לראב״ע מקמי דשמעה להך דב״ז מנ״ל דמזכירין יצ״מ בלילות בלא קרא וכמדומני שהעיר בזה הצל״ח וזה כשנתים בהיות מר חותני הגנ"י בביתי אמר ליישב דיש להבין הסברא דבעי ריבויי דקרא ללילות למה לי דכ״ז דלא ממעטינן לילות ממצות אין סברא לפלוגי ובציצית ותפלין ולולב וכה״ג בעי׳ קרא למעוטי ורק עפמ"ד לעיל ט׳ א׳ א״ר אבא הכל מודים כשנגאלו כו׳ ורע״ס חפזון דישראל ולטעמייהו בא״פ ע״ח או כל הלילה וע״כ לר״עק דס״ל חפזון דישראל וע״כ עיקר גאולה בצפרא הוי וע״כ הזכרת יצ״מ הוא תוקפו של נס רק ביום אבל בלילה דלא הוי׳ בו עיקר גאולה א״צ להזכיר יצ״מ מסברא וע״כ בעי קרא דב״ז לרבויי כל לרבות הלילות אבל לראב״ע דס״ל עיקר גאולה מאורתא וחפזון היינו דמצרים וע״כ לא בעי קרא ללילה דפשיטא דלילה ל״ג מיום דהא עיקר גאולה בו הויא ותק״ל לפ״ז לראב״ע דנפק״ל מסברא מאי עביד בקרא דב״ז וע״כ דלשי׳ שבקי לקראי דדחקי אנפשי׳ לאוקמי לימ״המ כיון דלילה ל״צ קרא ומסברא נפק״ל וע״כ א״ש מאד לשון המשנה מזכירין יצ״מ בלילות שהוא מוסכם סתמא לכ״ע לראב״ע מסברא ולר״ע מקראי וע״כ הביא אח״כ ראי׳ לשיטתו דהנה ל״זכ שתאמר יצ״מ בלילות עד שדרשה ב״ז מקרא אבל מ״מ הרי וחכ״א ימי כו׳ כל להביא ליה"מש וקשה למה לחכמים לדחוקי כדמפרש בברייתא דא״ל ב״ז לחכמים ומאי דמהדרי לי׳ ועכצ״ל דחכמים כוותי ס״ל דא״פ ע״ח ול״ב קרא ללילה ומוכרחים לאוקמי ליהמ״ש וא״כ א״ש דהר״מ ז״ל דפסק ככולהו וכסתמא דבהא ל״פ כלל לדינא ובזה יישבתי בסדר הגדה מה דמסיק הך דחכ"א דאדרבא עיקר ראי׳ דמזכירין בלילות רק מחכמים דלזה א״צ קרא כלל ויומתק גם נוסח הר״מ בסדר הגדה שגורס א״ל ראב״ע וראיתי מי שנתלבט בזה ולדברינו א״ש דהנה הך דמסובין בב״ב היו עסוקין בהל' הפסח וביצ״מ כדמפורש בתוספתא סוף פסחים דיצ״מ והל' אכ״פ תליין בהדדי דהא איתקש הגדה לאכילה וע״כ מדס״ל א״פ כל הלילה גם הגדה מחייבי׳ כל הלילה ואי ע״ח גם הגדה כן וע׳ משכ״י חאו״ח והנך תנאי דהתם ר״א ור״י ר״ע וראב״ע פליגי בהך כמש״ל ט׳ א׳ הני תנאי כהני כו׳ וע״כ כפ״הנ דר"ט הכריע לרובא דהיו מספרין ביצ״מ כל אותו הלילה ואיפסק הלכה כר״ע דהא ר״ט לטעמי' בלתי ס׳ לא הי׳ מניח להחמיר בתר דאיעניש ע״ז לעיל יא׳ א׳ בקרא והטה וע״כ אחר כל הפלפול שרבו עליו אמר להם ראב״ע הרי איכא רבים דקיימי כוותי דהרי ב"ז דרש מקרא דמזכירין יצ״מ וחכמים דרשי קרא לימ״המ וע״כ דחקו הכי משום דס״ל בא״פ כוותי. ובזה מיושב מה שלא הביא הרמב״מ להלכה בה׳ מלכים דמזכירין יצ״מ לימ"המ כרבנן ומ״ש הצל״ח דהוי הלכתא למשיחא לא יעלה ארוכה לדרך רבינו הגדול ז״ל שמביא גם הלכות ליהמ״ש וגם עוד ראינו לו בה׳ מלכים פ״ג ה׳ ה׳ שקורא בתורה ביום ולילה שנא׳ והיתה עמו כו׳ כל ימי חייו והך דבלילה מצאתי מקורו בספרי ערוך פ׳ שופטים פיסקא קסא' ימי חי׳ הימים כי״ח הלילות ולדברינו א״ש הכל דלטעמי' בא״פ כל הלילה כר״עק א״כ ע״כ ס״ל כב״ז דכל ימי חייך דהזכרת יצ״מ אזיל לרבויי לילה א״כ אי אמרינן נמי התם לרבויי לילה וימ״המ לא רבינן התם ואזלי' בתר פשטי׳ דקראי כיון דל״ל רבויא לזה וא״ש שלא הביא דמזכירין יצ״מ ליה"מש עכ״ד דפח״ח:]

יג

א

רש"י ד"ה בין הפרקים ולקמן מפרש כו׳, ולמעוטי בעולם ועד לואהבת או שאר הפסקות כטאו"ח סי׳ ס״א ועב״י סי׳ ס״ד ובלח״מ הק״ש פ״ב: ויאמר אינו נוהג אלא ביום, ויש להבין למ״ד דפ׳ ציצית נוהג בלילה אכ"ק למה קדמה, ומיהו לקמן יד״ב דקאמר ות״ל מדריב״ק דר״ש לשיטתי׳ במנחות מ״ג דלילה לאו זמן ציצית, ואולם לר״י דס״ל דבין ויאמר לאוי״צ לא יפסיק וא״כ הוצרך לומר ויאמר באחרונה, ובהכי ניחא נמי למ״ד מזכירין יצ״מ בלילות ואי משום דפ׳ ציצית אינו נוהג אלא ביום הא בוהי׳ איכא תפילין ועתוס׳ מנחות מ׳ ע״ב ד״ה משום: שמ״מ מצ״ע. עשו"ת כתר כהונה סי״ז דלהמ״א בסי׳ ס׳ סק״ג דבמידי דרבנן לכ״ע אצ״כ וע״כ דמיירי בקרא פסוק הראשון עבס״י ס״ג סעיף ד׳ וא״כ י״ל שאני הכא דמפיק מקרא דעל לבבך דבעינן כוונת הלב משום מלכות שמים אבל כוונה לצאת לא בעינן והניח בצ״ע. וער״מ פ״ב מק״ש דפסוק ראשון צריך כוונת הלב והשאר סגי אף בקורא להגי׳ וע״ש בכ״מ, ועצל"ח דהיינו דפריך דכיון דבקורא בתורה מיירי וע״כ שמכוון דאל״כ למאי קרי ומשני בקורא להגי׳ שגם פירוש המלות אינו מכוון ומיושב קושית התוס׳ בד״ה בקורא להגי׳ יעש״ב ועי׳ פ״י, ובל"ה תמהני דאי בקרא פסוק ראשון והול״ל וש״מ נמי דק״ש דאורייתא ואף דלתר"י לקמן כא״א ד״ה ההוא בד״ת דמה שתיקנו דוקא קביעת פרשה זו הוא מדרבנן אבל חיוב הקריאה דאורייתא מ״מ התוס׳ שם ובכ״מ לא ס״ל לחלק בהכי וע״כ דכונת הש״ס גם כן דמוכח דאפי׳ במילי דרבנן צריך כוונה להס״ד:

תוס׳ ד״ה בלה״ק דהא עזרא תיקן ועמ״א ר״ס קל״ה וב״ח תרפ"ה ועב״ק פב״א ובירושלמי מגילה פ״ק סוף הלכה א׳ ולא עזרא תיקן יע"ש בשיו״ק. ומש״כ התוס׳ ווידוי מעשר והב״י הביא ג״כ פ׳ פרה , ולא הבנתי דבר״פ א״נ מבואר דהוי בכל לשון וא״כ עיקר הקושיא רק מהני דסתמא דמתני׳ דאומרן בלה״ק ועתו׳ סוטה רדל"ג: ד"ה עד כאן, ולא ניחא להו כפרש״י דעד בכלל כמימרא דר״י לקמן בשמע ישראל, דא״כ מאי מדייק ר״ע מדלא כתיב אשר צויתיך דא״כ י״ל דלכך כתיב בלשון עתיד לאשמעינן עד על לבבך א״ו דגם לר״א דרשינן רק עד על מאודך ומיהו לר"י דקאמר לקמן עד על לבבך בעמידה צ״ל דה״ד הדברים האלה קאי נמי על הך קרא דמיירי בי׳ ופליג בהא אר״א ועלא״ז רש"א: ע״ב רש״י ד״ה מצות כונה קס״ד כו׳ ואח״כ מ״ה אר״י ואח״כ מ״ה מכאן ואילך , ולכאורה הא גם לר״ז ע״כ דקאי אפרשה כולה כדמוכח בסמוך , ואולם להמסקנא דר״י דמכאן ואילך כונה בלא קריאה וע״כ דקאי על כל הפרשה משא״כ לר״ז דאמר קריאה בלא כונה וא״כ שפיר י״ל דדוקא בפסוקים הראשונים בעי כונה וכמ״ש התוס׳ משום שיש קבלת מ״ש ולכך מהא דר״י מוכח דקאי אפרשה ראשונה ושוב ראיתי בפ"י שגם הוא עמד בזה, וא״ל דלענין למפרע דמפקינן מוהי׳ לכ״ע בעי ג׳ פרשיות י״ל כמ״ש הרא"ש בשם רמב״ן דלענין כונה תליא בעמידה וכיון דכתיב בהאי קרא ובלכתך וא״כ מוכח בלא כונה משא״כ לענין למפרע: שימליכהו לד׳ רוחות, ואולי ע״ז רומז ה״ד רבתי במוסרה: אלא מפה״כ השתא כו׳, ועלא״ז רש״א דלמא בהא נמי ומשיב לכ״א קאמר, ובמ״ש כתב דא״כ ל״ל הא דר״י דבפרקים כיון דגם ר״מ ס״ל הכי ועוד דל״ל ומשיב כלל גבי ר״מ וממילא הוי ידעינן מדיוקא דר״מ היינו ר״י וע״כ דמשיב לכל אדם קאמר. ותמהני דא״כ לא הי״ל להקשות מסיפא כיון דיש לדחות דהא דמשיב משמע בסתם ובכל גווני והרי לסברת המקשה אם הי׳ היתור רק בחד בבא הוי ניחא לי׳, ומש״כ דלא הול״ל ומשיב, ז״א דאל״ת כלל איך הי׳ שייך למיתני פלוגתא בהכי כיון דלא מיירי ממשיב כלל ומסתמא ליכא נפקותא בהא , ובעיקר הקושיא י״ל דאי דה"ד ומשיב הוי לכ״א וא״כ לא הומ״ל בין הפרקים דמכש״כ ידעינן ולא הולל״מ רק דשואל בין הפרקים מפה״כ וא״ל דאלה״כ ומשיב ברישא א״כ הו״א ומשיב מפה״כ וגם בין הפרקים לא הוי אלא מפה״כ וא״כ יהא החידש בהך דרישא, ז״א דהא גופא תיקשי כיון דעיקר החדוש בהך פלוגתא דר״י דמשיב לכל אדם א״כ הומל״מ בסיפא להדיא ולאשמעינן הך פלוגתא דר״י דתליא בהכי, א״ו דמשיב חפני מכבוד ופריך שפיר:

תוכן העניינים

זכר יהוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה