זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן
א · פתיחה לכבוד התורה וחיוב למוד חלק הפלפול ולקבעו על הספר למשמרת לדורות
שיל"ת
איתא בשבת ל"א סע״א אמר רבא כו' באמונה קבעת עתים לתורה. וע׳ תו׳ קדושין מ׳ ע"ב וסנהדרין ז"א דהתם דריש תדש״א עד"ת ול"נ דסובר כמ"ד מעשה גדול או כאידך דמפקי מהאי קרא לבצוע תחלה או כפרש"י משום דקאי אדר"ל מ"ד והי׳ אמונת. וגם לפרש"י שהוצרך לקביעת עתים שלא ימשך כה״י לד״א ועמ"א סקנ"ו סק״א וסק"ב ולכן שואלין קודם מעסקיו וכברכו׳ ו״ב אם לדבר מצוה כו׳ ועבחי׳ לשבת י״א ד"ה אי איכא. ועבוי״ר פכ"ה וילקוט משלי סתתקל״ל וירו׳ סוטה פ״ז סוף הלכה ד׳ עתיד הב״ה לעשות צל לבעלי מצוות בצלה של בעלי תורה מ״ט כי בצל החכמה כו׳ וע׳ רש״י סוטה כ״א סע״א וביו"ד סי' רמ״ו ס״א בהגה וע׳ בסוטה י׳ ע״א וכתובות קה״ב ובוי״ר פל״ד וב״ב ח״א וברכות סג״ב ופסחים נג״ב ובמ' קהלת עה״כ שלח לחמך וע' כתובות קיא״ב שהעושה פרקמטיא לת״ח כו׳ ומבואר ברמב"ם פ"ז מדעות ה״ב ובעין משפט נשמט וע' סוטה יד"א ולזה הקדים השאלה עמו״מ באמונה וכחולין צב״א ליבעי אתכליא על עליא ומ״מ שואלין על קביעת עתים כי השכר שמקבל מלימודו כנר הנדלק לאור האבוקה כמאה״כ ויתרון דעת החכמה תחי׳ בעלי׳ וע״ד צדיקים במיתתן ק״ח כברכות יט"ב ובחולין ז״ב גדולים צבמ״י מבחייהן כי זכרם נשאר בפי בני דורם להדמות להם ובירושלמי שקלים פ"ו אין ענל״צ דבריהם הן זכרונם, ואחר שתורתו הי׳ בקביעת עתים לחוד שואלין עפ"ו שהיא המצוה הראשונה בתורה כי מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי פטור מפ"ו וכיבמות סג״ב. וגם ששניהם קיומו של עולם וכאבות עג״ד על התורה כו׳ וכמו שהבנים המעולים תפארת לאבותיהם ולמי שגדלם כן הת"ח מחוייב לעמול בח״ת שלא יהא שכלו עקר ולהשאיר ברכה אחריו כחגיגה ג״ב מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד״ת כן ובערובין נד"א אף ד"ת כ״ז שאתה ממשמש בהן כו׳ וע״ד מאחז״ל במכות כג״ב רצה הקב״ה לזכות כו׳. ועכני״ח סוף חיו"ד שהביא בשם בעל מ״א שהתלמיד אומר קדיש. ובמגילה כז״א אין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ואמרינן התם שאני לימוד שמבא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה. ובערובין מז״א ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה וע׳ תו׳ ע״ז יג״א ד"ה ללמוד וב״ב קטז״א ח״א כל מי שאינו מניח בן ליורשו וח״א כל מי שאינו מניח תלמיד וכדאמר התם דוד שהניח בן כמותו לנב"מ ובתמורה טז״א והרבית את גבולי בתלמידים כו׳ זו משנת ר״נ ריהנ״א בב״וב והיתה ידך עמדי במ״ומ ואם לאו כו׳ וע׳ תבא״ר ספ״ה. וגם י״ל דאיתא בקדושין ל׳ ע״א דאמר רבא עד עשרים שנה הב"ה יושב ומצפה כו' ואח"כ מייתי א״ל רבא לרב נתן בר אמי כו׳ וא״ל מ״יח עד כ״ד יע"ש ברש״י ורא״ש וע׳ קרית חנה ססי' י״ח דברוצה להמתין לישא עד שילמד תורה או שיטרח אחר מזונות יש קצבה עד כ"ב או כ"ד וכ"מ בגמ׳ דדריש ראה חיים עם האשה שהכל הוא ללמדו קודם הנשואין עש״ב ולהכי שואלין עמו״מ ותורה ואח״כ עפ״ו. וגי׳ הע"י א״ל רבא בר נתן בר אסי וצ"ל דאמר לר"ח אך נ״ל שהוא ט"ס וצ"ל רבא בר נתן לרב אסי וע׳ ערובין ל״ב ב׳ ר' אסי ורבא בר נתן ועב״ב ח״ב וברי״ף כתובות פ״ד רבה ט"ס וע׳ שבת ק"נ ע״ב ר״נ בר אמי קמי׳ דרבא. וגם באו יחד מהשתוות הכרחית המחשבה לתכלית א׳ וכרמב״ם ה' דעות ספ"ג שישים על לבו שיהי׳ לו בן אולי יהי׳ חכם וגדול בישראל וכמ״ש בטאו״ח סרל"א בשם הר"י בפ״א וכל מעשיך לש״ש שיכוון שיה״ל בנים לעבודתו וכ"ה בסי׳ ר״מ ס"יא ובסנהדרין קט״א מ"ט לא דרשית סמוכין וביבמות לט"ב בראשונה שהיו מכוונין כו' וע״ש בחי׳ והולדת בנים הגונים תלוי במחשבתו ומקלות יעקב לעד כמ"ש במנה״מ נר ג׳ פ"ד כלל ו׳ ח״ו בעובדא דר״א בב״מ פד״ב. וכן במו״מ ע"ד בכל דרכיך דעהו וכן המצוה בלמוד שמביא לידי מעשה כמו שנותנין תשלומין על ההליכה להשיב דבר לידי בעליו אף שהמבוקש הוא רק השבת הדבר לידו ואם עוסק כל ימיו של״ש לא עשה כלום וניחא קוהתו׳ מה"ד לעולם יעסוק כו' ועחוה״ל שער חשבון הנפש חשבון כ״א ועי׳ נה״ח שער ג׳ פ״ג קרוב לזה ותדע דרבא גופא דאמר בברכות י״ז העוסק שלא לשמה נוח לו של״נ ומ"מ ס״ל בשבת פ"ח א' ויחן מלמד כו' וע״ש בתו׳ ע״כ דכיון דהדר קבלוה ולכן אמרו על כי"ב לעולם יעסוק כו' וגם יובן לפ"מ שהקשו המפ׳ מה שהפליגו בעונש הנושא אשה פחותה ובקדושין ע' ע״א ורבא דאמר ב״ב ק"י ע"א הנושא אשה צריך שיבדוק באחי' ובפסחים מ"ט א' לעולם ימכור אדם כל מה שי״ל וישא בת ת״ח והא אמרינן בריש סוטה דז״ר לפי המזל וז"ש לפי מעשיו וע׳ בא״ז פ"ג וע' בחי' לתענית דד״א. ועי' בנזה״ק פי״ז סי"ב כי אין זה מבטל כח הבחירה לגמרי רק מן השמים מסייעין לו ודעתו קרובה יותר אלי' עכת"ד וע' שבת קנ״ו א׳ מר נמי כו'. וע' ביומא ע״א סע״א אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת״ח כו'. ובז״מ הסמיכות כי בענין המו״מ שאחז״ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו וכפ״ב דיו"ט ומ"מ דר״זל יכול יהא יושב ובטל ת״ל וברכך בכל אשר תעשה וע"ד שהמליצו בר"ה כ״ו ב' לה"י רבנן מאי השלך על ה׳ יהבך עד דשמעי כו'. ויומתק יותר למאי דגריס התם רבב"ח והוא ע״ד דאריבב״ח ארי״ח ברכות לה״ב דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע זו"ז לנב״י לכן ל״הי יודעים על איזה אופן מתקיים השלך יהבך כי הרבה עשו כו׳ עד דשמע רבב״ח והיינו שצריך השתדלות ולעשות תורתו קבע וע׳ נדה ע' סע"ב ירבה בסחורה כו'. וכן בלימוד התורה שכ״א נגזר עליו מתחלת היצירה אם יהי׳ טבעו מוכשר לחכמה וכנידה טז״ב מכריזין עליו אם וכו׳ [השמטות: (וע׳ ר״מ פ״ה מתשובה אין הקב״ה גוזר להיות חכם כו׳ וע״ש בהג״מי מנדה ט״ז ב׳ ורק כאן קאי על חכמת השכלה ועיון שתלוי שטבעו יהי׳ מוכשר מתחלת הבריאה וכן מצד המדור אבל א״ז מצד הגזירה וזה היפך ממש״ש בהגהות רצה״ח ועיפ"ת ב״ר פ״ב ובמ״נ פ״מה לשני ונד׳ לג׳ וחי׳ ליבמות מה׳)] וע' תו׳ ע״א ג׳ סע״ב ומ״מ אחז"ל אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וכמגילה ו"ב וע׳ רש״י מנחות ז״א ד"ה מסתייע מלתא וע״ד דרז״ל חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי ובירושלמי פיאה פ״א ה״א ושבת פ״ק ה״ד וסוכה פ״ד ה"ב ושביעית פ״ק ומ״ר נצבים ואם הוא ריק הוא מכם למה שאין אתם יגיעים בו כי היא חייכם אימת היא חייכם בשעה שאתם יגיעים בו ועבר"ש אהלות פ״א מ"ד. ובט"ז או״ח סמ״ז שמברכין לעסוק בד"ת שהוא על היגיעה. ועמ״א סי' נ׳ סק״ב שאם לומד המשנה ואינו מבין לא נקרא לימוד. ובמדרש אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וברכות יז״א אשרי מי שגדול בתורה ועמלו בתורה ור"א דאמר סנהדרין צט״ב כי לעמל יולד כשהוא אומר לא ימוש הוי אומר לעמל תורה נברא. וא"ז רש״א בח״א נתן סי׳ לעמל ר"ת ללמוד על מנת ללמד. ועד״ש ויותר שהי׳ קהלת חכם עוד למד דעת את העם וכמארז״ל משה זכה וזכה אה״ר זה"ר תלוי בו ועחו״ה שער אהבת ה׳ פ״ו שמי שאינו מתקן אלא נפשו בלבד תהי' זכותו מעט ומי שמתקן נפשות רבות תכפל זכותו וכאמור אשר יצוה את בניו כו'. ובירו' סוף ברכות אר״א מה התנוק כו' כך כ"א שבישראל צריך לייגע בתורה בכל יום ובירו׳ ב״ב פ״ח כמש״נ מורשה לשון דיהה והכתיב מורשה קה״י דיהא סוגין מינה מן די לעי. ובע״ז דף ה' תדב״א לעולם ישים עצמו עד״ת כשור לעול כו׳ וערש״י יבמות קיז״א ד״ה בד"ת. ועבא"ר ח״א פ״ה ובא״ז פט״ו. וגם י״ל הסמיכות ככתובות סא״ב בחלוקות העונה. ואח״כ שואלין צפית לישוע׳ שלפעמים נותן עיניו לשם ממון אבל החזק בבטחונו אל יטוהו מחסוריו ולקיים התורת מעוני וכע״ז יט"ב שנכסיו מצליחין וגם שלפי גודל התקוה מטיבין לאדם כי דורשי ה' לא ידעו מחסור וכמ״ש המקנה סוף קדו׳ מרפ״ב דיו"ט לוו עלי והאמינו וכת״ת וכל הני דמועיל לפי שקידתו. וגם י"ל כמ"ש בסוף דא"ז והנושא אשה לש"ש סופו שיוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל ולזה בא השאלה צפית לישועה אחר פ"ו. וב״ב ס׳ ע"ב ותוספתא סוף סוטה דמשחרב בה״מ ואין מניחין אותנו לישוע הבן (ערש"י ב"ק פ׳ סע״א) דין הוא שנגזור ע״ע כו' וע' קרית חנה חנה סי׳ י״ח. ואלה״ר מזה דלהכרח הזמן לא הוי בכלל דבר המפורש להיתר וכט״ז יו״ד סקי״ו ובכ״מ וע' שו"ת שמ"ר ח״ב ססי' פ״ה דהכא הוי לאסור ע״ע שיש כח לאסור דבר המותר ולזה שואלין אח״כ צפית ככתובות ג״ב דעבידא דבטלא. ובפרש״י צפית לישועה לדברי הנביאים. ונ״ל ע״ד ברכות לד״ב כל הנביאים ל״נ אלא למשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא כו' ופרש״י ל״נ כל הטובות והנחמות שע״ל על ישראל. ולכן כששואלין עמו״מ באמונה לעשות פרקמטיא לת"ח וכמש"ל וכן אם עסק בפ״ו בנשואי בת ת״ח לש"ש אז שואלין צפית לישועה. ועדא״ר פ״ב והמתאבלין על ירושלים ע״נ לשום כו׳ והוא כתענית ל׳ ע״ב המתאבל ע"י זוכה בשמחתה שנא׳ שישו כו'. ובשבת קיט״ב לח"י אלא בשביל שביזו ת״ח שבה. ולזה המתחבר לת"ח יזכה לנחמת ציון וכברכות מב״א תיכף לת"ח ברכה. ועדא״ז פ"ט אם רצית לכבוד חכם יהיו בו״ב מתוקנין למעלה ובשבת כ״ג ב׳ מאן דמוקיר הו״ל חתנין רבנן וערש״י מכות י׳ ע״א ד״ה ורבנן ונ"ל כדאי׳ בסנהדרין נ"ב ב׳ למה ת״ח דומה כו' ובפסחים מט״א דאין זיווגן עולה יפה ערש"י ולכן מאן דמוקיר דלא הוי בכלל ע"א הו״ל חתנין רבנן. ואח"כ שואלין פלפלת בחכמה שהוא ללמוד בפלפול כע״א לה״ב וירו׳ ברכות פ״ק כי טובים דודיך חביבין ד״ס יותר מיינה של תורה ובזה ניחא הא דלא פרש״י לעיל קעל"ת ע״ד ישליש שנותיו כו' וכקדושין ל' ע״א דא"כ קאי השאלה מקביעות עתים גם על התלמוד ולמה שואלין אח״כ פלפלת בחכמה שהוא ללמוד בפלפול ורק י״ל למ״ש הט״ז או״ח רסקצ״א דכל מילי דמצוה אסור לעסוק בתורה בעשייתם דמורה שהוא על צל הזדמנות. ולפ״ז י״ל דהשאלה אם הי' לימוד התורה בקביעות עתים לחוד וה״ד רשב״ג אינני שומע לבטל דהוי טרדה דמחשבה בעלמא ערש"י ברכות י"א א׳. ולזה בא השאלה אחר ששואלין צפית לישועה וכמארז״ל עה״כ כי יתנו כו׳ אין ישראל נגאלין אלא בזכות המשנה. ואח״כ הבנת דבר מתו״ד להתבונן מעצמו בדרכי הפלפול וכאמור ותן חלקינו בתורתך ומי שחננו ה' מחוייב לקבוע עתים על לימוד מיוחד להעמיק בתורה כיכולתו ולהשכיל חדשות ובדא"ז ספ״ב ט"ו מידות בת"ח ומוסיף על כל פרק וב״מח דברים שומע ומוסיף וע"ד המאמר שלא טעם שמחה מי שלא טעם התרת הספיקות וכירו׳ בפ׳ הנחנקין דכשארי״ח צהבו פניו שכיוון אל האמת וע' מנחות קי״א וע' ירו׳ שקלים פ״ג ה״ב חמוני אפוי נהירין א״ל מה אורייתא שמעית א״ל תוספתא עתיקא וכן בירו׳ פסחים פ״י ה״א וע׳ בירו׳ ערובין רפ"ה ושיו״ק ד״ה תלה עיניו ועבא״ר פי״ח ובכ״מ שמחדשים תורה שמחה מתחדש להקב״ה וע״ש ספ״י אשרי מי שמתחדש ד״ת על פיו וע״ש יבחר אלו׳ חדשים בדברים מחודשים של ד״ת ופלא כי עשה מחול קודש. וער"ן קדושין לג״ב מפני לומדי' עומדין כו׳ ובמכות כג״ב דקיימי מקמי ס״ת כו' ועש״ות יד אלי׳ סי׳ ד׳ ואף דהי' נל"ח כדאמר התם בקדושין אין לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה מ״מ אביי לייט אהא דר״א התם וע׳ במכות י׳ ע״א וע' בשבות יעקב חאו״ח סי״א דבמכות קאי עת״ח שיכול לחדש ד״ת וכדאמר התם דאתו רבנן ובצרי חדא וע' במגילה כ״ו ב׳ בס״ת שבלה. וע' ירו' בכורים פ״ג דעבר חד מן אילין דמתמנין בכסף ואמר חד מרבנן לר״ז נעביד נפשין תניי ולא ניקום מקמי' והמפרש נדחק שנעשה עצמינו כטרודים בהלכה ואיננו רואים אותו ולפמש״ל דס״ל כמ״ש דבשעת לימודם הם פטורין מהדין. ואולם בירו׳ רפ״ג שם אר״א אין התורה עומדת מפני בנה שמואל אמר אין עומדין מפני חבר. ר' הילא ור' יעקב בר אידי הוין יתבין עבר שמואל בר בא וקמי לון מן קמי׳ א"ל תרתי גבייכו חדא שאני זקן וחדא שאין התורה עומדת מפני בנה יע״ש במפרש מפני שהוא תלמיד שלהם. ול״נ שעולה בפשטות כסוגיא דקדושין בשינוי האמוראים קצת וה"ד ר׳ אלעזר מפני בנה היינו הת"ח בשעת לימודו וכדקאמר התם ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדי׳ ולכן הוצרך לומר ב' טעמים דמטעם הא׳ לא הי' איסור. והגי' שמואל בר אבא המוזכר בירו' הוא ט"ס הרגיל מפאת הר"ת וצ״ל ר׳ שמעון בר ווא המוזכר שם בירו׳ שנתמנה בימי ר׳ אבהו והוא ר׳ שמעון בר אבא המוזכר בעובדא דהכא בבבלי כי שמואל לא הי׳ אצלם בא"י וגם מדתני לי' בתר ר׳ אלעזר ושמואל קודם בכ"מ לרי״ח וכחולין צ"ה ב׳ שהי׳ גדול ממנו:
ואיתא בשמ"ר כ"ח הלוחות הי' אורכן ו' טפחים כביכול ביד משוה"ע ב׳ טפחים ובידו של משה ב׳ טפחים ושנים בין יד ליד. וע' בתל״מ מאמר ב' ח"ב ובנזה״ק ובאי״ע ר״פ בראשית. ול״נ דאמרינין בנדרים לח״א דפלפולא בעלמא ניתן למשה ולזרעו ומשה נהג בה טובת עין יע״ש בפרש״י דהוא על הבנת דבר מתו״ד. ולכאורא א"כ איך שייך ליתן דו״ח בזה ועלא"ז רש״א בכורות נז״ב פ״א נפל ארז כו'. ונ״ל שהכונה ע״ד מארז״ל טוב עין הוא יבורך שלא הקפיד במה שנתמנה יהושע תחתיו ולא ביקש רחמים על בניו וע' תו׳ ב״ק צ׳ ע"ב ד"ה חמרא למרי' בשם המדרש וע׳ סנהדרין קה״ב. והנה ע״פ משפט התורה הי׳ המלוכה בירושה לדורות עולם וקודם שקיבלו עליהם מלך היו המחוקקים והמקבלים בראשם וכמו בעתניאל שהחזירן בפלפולו ונתמנה לראש וזה הפי׳ שהי׳ מגיע למשה ולזרעו אבל הבנת דבר מתו״ד ראוי לכ״א ולכן אחר ששואלין על לימוד הפלפול שואלין אם התבונן מעצמו להבין דבר מתו״ד בפלפולו. וז״כ המדרש שנים בידו של משה היינו התורה הנגלית שהי׳ בידו ושנים ביד משוה״ע דקאי על עקירתו לצורך שעה כאלי׳ בהר הכרמל שהי׳ בדבר ה׳ וע' תו׳ יבמות צ׳ ע״ב ד"ה וליגמור וע' תו' חולין ה׳ א׳ ד"ה עפה"ד ובשבועות רדי״ו דארי״ח ע״פ נביא נשרפת ובירו׳ סנהדרין פ״ק ל״ג ונשרפת וע' זבחים קי״ט במנוח ועבחי׳ לשבת ק"ח ב'. או דקאי עהלל״מ ששנה אליו בע"פ. ושנים שהיו מפרישין ביל״י היינו חלק הפלפול וע״ד לא בשמים היא רק שניתן בידינו לדרשן וכן לדון לצורך שעה כחו״מ סי' ב׳ או בדין מרומה בסי׳ ט״ו. ובירושלמי סנהדרין פ״ד אלו לא ניתנה התורה חתוכה לא הי׳ לרגל עמידה א"ל אחרי רבים כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים כמנין ודגלו וכה״א מזוקק שבעתים. וע' ביפ״מ דאלו הי' בא הדין נחתך לה״י מקום להורות בספק הנופל בהלכה אבל עתה נגמר הענין אחר דעות המרובים וע׳ סופרים פט״ז ה"ה וע' תמורה טז״א וב״מ פה״ב. וזה מסכים לדרז״ל ברבה שה״ש ודגלו עלי אהבה אפי׳ לגלוגו ובשבת סג״א שני ת"ח המדגילין וע' תו׳ ע״א כ"ב ב׳ ד"ה דיגלא ומפר״ת המכחישים זל״ז והוא כי נקודת המרכז רק אחד וזה שדרשו מלגלוגו ע"ד אלו ואלו דא״ח וערש״י כתובות נו"א ובחי' וע' תו׳ ר״ה כז״א סה"ד כמאן מצלינן. ולז"א ככסף צרוף מזוקק שבעתים שצריך לצרפו שיצא מזוקק וכן בד"ת ברזל בברזל כו'. וכמ"ש במשלי סי' ב׳ אם תבקשנה ככסף כו'. שצריך לזקק את העפר וגם שלא יחקור אחר החוצבו או המצרפו וערך האדם שיוכל להרויח על ידו וכן בקנין התורה נאמר מכל מלמדי כו׳ וע"ד מה שתלמיד ותיק עתיד כו׳ ובירו' סנהדרין פ״י אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנאך יהא בעיניך כשומע מפי הגבורה ובר״ה כה"ב אשרי הדור שהגדולים כו'. ובסוטה י׳ ע״ב כשם שבקטנותו כו׳. ובמכות י׳ ע״א ומתלמידי יותר מכולם. וכמו שאוהב כסף לעולם יחסר לו כפלים וכן בתוה״ק נאמר כולם ישבעו ויתענגו מטובך כי במאכלי הערב נאמר אכול דבש דייך וכמו שהטרוד בעסקיו לא ירגיש ברעבונו ובמחסוריו וכן אין התורה נקנית במעדן עצמו וכמאמרם כך דרכה של תורה וכדרז"ל עה״כ כי ימות באהל כו'. וע' בריטב״א לערובין יג״א אלו ואלו דא״ח כי כשעלה משה למרום הראו לו פנים לאיסור ולהיתר שיהי׳ מסור לחכמי ישראל ויהי׳ הלכה כמו הרוב. וע' בנחלת יעקב פ׳ יתרו. וע׳ ירו׳ סוכה פ״ד וע׳ בחגיגה ג״ב. וע' בדרשות הר״נ מב״מ פו"א שניתנה התורה כפי הכרעת השכל האנושי אף אם יהי' היפך האמת הברור ובמדרש שמואל פ׳ ד׳ מצרף לכסף אמר רבא לא ניתנה תורה אלא לצרף את הבריות וכמש"ה אמרת ה׳ צרופה ובמגילה יט"ב מלמד שהראהו כו' ע"ש בפרש"י והוא על מדות הנדרשות וע' בשבועות לט״א ובסנהדרין לח״ב ועבוי״ר פכ"ב וקהלת רבה ס״א פ"א ובסי' ה פ"ו ובשמות רבה פמ"ג וכן בכתיבת המגילה שמצאו מקרא כתוב בתורה כמגילה ז"א ובז״מ דקדוק הלשון הראהו כמ״ש התויו"ט בהקדמתו ובירו׳ מגילה פ״ק דמגא״ס נאמרה למשה אלא שאין מומא"ח בתורה. ובגיטין ס׳ ע״ב רובה בכתב כו' והוא ע"פ מדות הנדרשות וע' במגילה יד"א ועיר"ו פיאה פ"ק ומגילה פ"ד וחגיגה ספ״ק והעד מה שהמליצו במנחות כט״ב עמר״עה דמבואר שלא ניתנו לו רק הכללים. וע׳ תו״י יומא לח״ב מדאורייתא מנ״ל משום דליתא דלא רמיזי באורייתא וכתענית ט"א. וע' באור הרד״ל בפרד״א פ״ב אות יוד. וע' יבמות כ"א א׳ דאורייתא ופי׳ רבנן וע׳ תו׳ ערובין כא״ב ד"ה מפני וערי"ף בע״י ועשו״ת חוט השני סנ״ג בכונתם דאף שא״א שיכתבו הכל משום עשות ספרים כו' מ"מ למה לא ניתנו כולם הלל"מ שבהם לא יפול המחלוקת ולז״א שהי׳ אפשר שישתכח כ״א ע"י הפלפול במדות הנדרשות אפשר להחזירם עכת"ד. ועבר״מ ה׳ ממרים פ״א ובהקדמתו לפה״מ ובסהמ״צ ועשו״ת חו"י סקצ״ב ועבר״מ פה״מ סוף עדיות ותו׳ יבמות עז״ב ד"ה הלכה. ועשו״ת בית אפרים עטה״ר בסי' ה׳ שהעיר מזבחים צג״א בדם מאי הלכתא היא. ובגיטין ס׳ ע"ב דדברים שבע״פ אאר"לא בכתב שאז אינו מעתיק כ״כ בהם ביגיעה ומה"ט כ׳ שאין דין ת״ח בזה״ז ועשו״ת כני״ח סצ״ה. וע' ברכות ה׳ ב' אי משום תורה שנינו כו' וע' בח"א א״ז רש״א כ׳ א"ז תלוי בזכות וכמ״ש בזוה״ק דהכל תלוי במזל כו׳. וע' תויו״ט אבות פ"ד מ״ו כי השכר לפי ריבוי העמל ולא לפי הלימוד ועבא"ר פי״ד ונ"ל דרי״ח מיירי לענין הלימוד שלמד ממנו שלא הי׳ כרצונו להשיג הכל מרי"ח וכערובין נד״ב עראב״פ שהיתה טליתו כו׳ ולענין הלימוד שאדם לומד מרבו או מהשמועה נותנין לו השכר לפי עמלו אבל מי שזוכה לחדש חי' תורה וכע״א יט"ב ולבסוף כו׳ ע"ש בפרש״י ולכן מחשבין לו גם השכר לפי הפרי שהוציא לזכות אה״ר ולהעמיד תלמידים וכשאחרים לומדים בדבריו שחידש או שהולכים בארחותיו להדמות לו שכר הרבים תלוי בו וכברכות יז״א תכלית חכמה תשובה ומ"ט וכקדושין מ׳ ע״ב גדול התלמוד שמלי״מ. והקרבן שהוא ע״ד זבחי אלוקים רוח נשברה לכן אם מכניע ליבו בקרבן העני נחשב לו ג״כ כעולת העשיר. ובזה עולה ג״כ דברי הירושלמי ס״פ הי׳ קורא מתוקה שנת העובד כו' לפועל שהי׳ משתכר במלאכתו ביותר כך יגע ר׳ בון לכ"ח שנה מה שלא יכול תלמיד ותיק ל"ק שנה ומזה מבואר שהתשלומין לפי ערך הלימוד ע״ד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכאמור. ועט״ז אה״ע סכ"ה סק״א:
ובסנהדרין צב״א כל הלומד תורה בעה״ז זוכה ומלמדה לעה״ב. וענוב״י מ״ת חיו״ד ססי׳ ק״צ. ונ״ל שעד״ז מ״ש בסנהדרין פח״ב איזהו בן עה"ב ענוותן וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי' והיינו שמלמד ג״כ לאחרים מתורתו כי מי שאינו שפל רוח ירא לפרסם דעותיו פן ירבו הסותרים את את דבריו. (ובנדרים ל"ב דאין הב״ה משרה שכינתו אלא על חכם ועניו כו׳ ובדא״ז פ"א דרכן של ת״ח עניו ושפל רוח ובערובין נה״א לא בשמים היא מי שמגבי׳ כו'. וע' תו' תענית ז״א ד״ה ואם ת״ח. ובנדרים נה״א מ"ד ומנחליאל כו'. וערש״י יומא ע״א ד״ה שדומין וע' סופרים פט"ו ה״י דרובן של עבדים גאים להי"מ. ובמגילה כט"א ש״מ האי דיהיר כו'. ובמ״ר אם בחקתי תלכו הה״ד חשבתי דרכי כו' אמר דוד רבש"ע בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום דירה פלונית אני הולך והי׳ רגלי מביאות אותי לבהכ״נ ובה״מ. והוא עד״ש ברכות דד״א שכל מה שאני עושה אני נמלך וכו' ולז״א ואשיבה כו׳ ע״ד המאמר מכמה"ש כי עדותיך שיחה לי. ובזמ״ק הרמב״ם פ״ח מיס״ת עה״כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו' שנותן אות מהמאוחר אל הקודם. ולפ״ז היא תשובה מעין השאלה מי אנכי כו' ולזה אמר שמקבלת התורה תבחין דרכי ע״ד משה קיבל תורה מסיני וכו'. ומה״ט זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו עלובין וכערובין יג"א מפני שהיו נוחין לשמוע דברי זולתן ולא עוד אלא שהיו שונין מקודם סברת ב״ש ומעיינין בה וכמו דפסקינן כבתראי מה״ט ולא היו עומדים על הכרע דעתם ע"ד יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך. ובירושלמי סוכה פ״ב ה״ח א״ר יודא בר פזי שהיו מקדימין כו' ולא עוד אלא שרואין דברי ב"ש וחוזרין בהם. ובפסחים קי"ט א׳ זמרו למי שנוצחין אותו ושמח על זה. וע' בסוף הוריות דמב״על לענין הלכה חריף ומקשה מתון ומסיק מאי. ול״נ קצת ראי' מהא דלעיל דפסק כב"ה מפני שהיו מתונין ואף דב"ש מחדדי טפי וכספ״ק דיבמות וע' תו׳ ברכות נב״א ובכ״מ ועמק"ש בחי׳ דינים לאו״ח ס״סי ר״מ. וענלה"ר מגיטין ס״ז ר"מ חכם לכשירצה וע״ש בתו׳ דר״י מתון ומסיק וקיי״ל בערובין מו"ב כר"י לגבי ר"מ. ואה״ח בקשו החכמה אצל ענוים השפלים כאשר תחפשו הבריכות בבורות העמוקים והשבלים הטובות והמלאות מכבידותן נכפפים לארץ. ואה״ח אלו לא הי' לנו גאוה לא חרה לנו בהתגאות אחר ולולא הי׳ בנו חסרונות לא התאמצנו לבקשם באחרים. וע"ד כל הפוסל כו׳ וכקדושין ע׳ ע"ב. וגם י״ל בה״ד ענוותן ולמ״ט לנפשי' כי מי שמתגאה יתכוון (להוציא) [לוח התיקון: שלא להוציא] דבריו לאור להתיהר ולהראות עומק פלפוליו עכי״ב נאמר נגיד שמי׳ אבד שמי׳ אבל מי שאינו מכוון להתפאר ולבקש גדולות ומוציא דבריו לאור הוא בן עה״ב וכאמור. וה״ד בסוף נדה תדב"א כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עה״ב וע׳ בא״ז פרק ב׳. י״ל דמיירי ג״כ לאחרים. וברכות י"ז א׳ עה״ב אין בו לא אכילה ולא שתי׳ כו׳ ונהנין מזיו השכינה וכדכתיב ויחזו ותרגומו כאלו אכלין כו' וכה״ג בדא"ר פ״ב וע׳ באדר״נ פ״א. והוא גילוי רזי תורה שלא הי׳ ביכולתן להשיג בחומר הגשמיי וזהו שכרן של ת"ח לעה״ב להתענג מיין המשומר וסודות התורה אשר עלי' נאמר עין לא ראתה וכברכות לד"ב וכ״א הגיע כפי שכלו והשגתו להשתעשע עם חביריו ורבותיו בג"ע וכברכות סד״א ת"ח אין להם מנוחה בעה"ז ובעה"ב וכמ"ש א״ז רש"א כתובות קד"א או״צ אחזו באה"ק ונשבה אה״ק דהוא הגוף כי שלימות הנשמה אינו בטל לעולם. וע' בחגיגה יד״א הב״ה מגלה להן סוד כו'. ובזוהר מבואר שבמיתתו מכריזין בכל רקיעים שלא יתעסקו כ״א בתורה שחידש זה בחיו ומקרין לפניו כל חידושיו כו'. ונ״ל שז"כ ב״ב צח״א כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה. והוא המתלבש בטלית שאינו שלו כי אין לו במה להתכבד וידוע מ״ש ר' יעקב בי רב כי בכל פעם שאדם מונע עצמו מללכת אל הישיבה בעה״ז כך דוחין אותו בישיבה שמ״ע כמספר הימים ונ״ל שזה הי׳ ענין ר׳ לוי ור׳ אפס ס"פ הנושא דכל הני שנין דלא סלקית למתיבתא דר' אפס כו' יעו״ש. ובתדבא״ר פ"ג עתיד הקב"ה לישב בבהמ״ד שלו וצדיקי עולם יושבים ונו״נ לפניו במקרא ובמשנה כו' ואומרים על טהור כו'. וע"ש רפ"ה ולכ"א נותנין לו מאור פנים בתורה שיש בו כו'. וז״כ בסוף כתובות כל מי שיש בידו טל של תורה כו' עד ואתם הדבקים כו'. וע' בנה״ח פ״כ וכא׳ נ"ד. ובמדרש שה״ש מנשיקות פיהו עתיד הב"ה לעשות מחול לצדיקים ויושב ביניהן כחצי גורן ולומד עמהם תורה וכה״ג בסוף תענית וע״ש שינוי הגי׳ וגם בשמות האמוראים. וע' בירו' מגילה פ״ב סוף ה"ד ובירו' מ"ק פ"ג ה״ז ובתנחומא פ' צו. ואי' בסנהדרין ק' ע"א כל המרעיב כו׳ יע״ש. ואמרינן במסכת כלה כל המפנה דעתו בנשים לסוף בא לידי עבירה וכו' וכל מי שעושה עצמו עצל מן העבירה ניזון מזיו השכינה כנאמר ויחזו את אלו׳ ויאכלו וישתו ובז"מ סמיכת המאמר בתענית כי אחר שסיים שלא לתת עיניו בליקוחי אשה רק לש״ש ולא לתור אחר מראה עיניו ולזה יזכה לע״ל מכ״מ ליהנות מזיו השכינה ויאמרו זה קוינו לו ולהתענג לשמוע ד״ת מעתיק יומין. ובזה עולה ג״כ הסמיכות מהשאלה עסקת בפ"ו לת״ת וכאמור. ובע״א לה״ב למה ת״ח דומה לצלוחית ש״פ מכוסה אין ריחה נודף ועלא״ז רש״א דקאי על ת״ח המזכה את הרבים. ולא עוד אלא שמהמ״ו אוהבו שהתורה מארכת ימיו וכחגיגה ה״א אי איכא צמ"ר מוסיפנא לי'. והא דנקיט התם מעביר במילי׳ כי אדם כזה מובטח שתורתו אמיתית ורצונו ג״כ לזכות אה"ר וכמש״ל. וכה״ג בעובדא דדוד בשבת ל׳ ע״ב וברב חסדא במ״ק כח״א ומכות י' ע״א וברבה ב״נ בב״מ פו"א. ולא עוד אלא שדברים המכוסין מב״א מתגלין לו ע״ד דרז״ל ביבמות צו"ב ובכמ״ק דארי״ח מ"ד אגורה באהליך עולמים שיאמרו דבר הלכה בשמו ויהי' שפתותיו דב"ק ועבח"א א״ז רש״א ומה"ב וע' רשי' חגיגה י״ב ב' רוח היא הנשמה העשוי' כדמות הגוף. וכאבות גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' בעה״ז ובעה״ב. וביומא לח"ב דרשו ושר"י דלא מסקינן בשמי׳ כי ע״י מעשיו ניכר לטובה עמ״מ ר״פ וישב. ובר"ה כג"א כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר דלא מהני ובמ"ר אחרי פרש' כ״ב ססי' א׳ וכ"ה במ"ר ואתחנן ומ"ר קהלת א׳ למד ואינו מלמד אין לך הבל גדול מזה וע"ש רסי׳ ב' שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות ומצוה קבועה אין לו מה הניי' יש לו והובא במ"א בססקנ״א. לפיכך אוהב כסף לי״כ ומי אוהב בהמון כו' אז יבדיל כו׳. ועביפ״ת לזכות אחר מותן כגון בונה בהכ״נ ובהמ״ד או כותב ס״ת שיזכה בהן לדורות שלאחריו. והא דמייתי שהרי משה כו' דאף שזיכה כל הדורות במצות התורה היינו במה שלמדה אבל במעשה המצוות שעשה לא זכה אלא בהבדלת ערי מקלט וכמ״ש משה זכה וזיכה כו׳ ובמכות י׳ ע״א מנין לד״ת שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר כו׳ וזאת התורה כו'. וע׳ ביומא דע״ב אריב״ל מ"ד וזאת התורה זכה נעשית לו סם חיים כו׳. והיינו מסמיכת הפ׳ אשר ינוס וחי כמ״ד קולטין ממהמ"ו. וע' בסוכה מט״ב תורה ללמדה זו היא תורה של חסד כו'. וע׳ במדרש קהלת ד"ה בבוקר ז״ז שמתו תלמידי ר״ע לפי שהי׳ עיניהם צרה מללמד לאחרים. ובזוהר פ׳ תרומה מאן דמחדש מלין דאורייתא כדקיאות נעשה ממנו עולם קיים ועולם עומד. וע' בהקדמת הזוהר ד"ד ע״ב ובנה״ח פי״ב ויע״ש פט״ז. ואה"ח לא לעצמינו נולדנו כי האדם מדיני והמטיב את חבירו מדעת קונו יש בו ונעשה שותף במע"ב אשר ברא את עולמו לא לצורך עצמו ח״ו כ״א להשפיע מטובו וע״ד צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. ואה"ח כל מעלים חכמה כאלו לא ידעה והעולם לא נברא רק לכשיתגלו החכמות כי זהו תכלית מכוון רצון העליון שאדם קרוץ מחומר יוכל להשיג נוראותיו. וע' במורה בי״א מח״ב ולז׳ שלא יקרא האדם שלם באמת מי שלא השפיע לאחרים מחכמתו. ובעקרים מאמר ג' פכ"ה עה"כ אל יתהלל כו׳ שלא יגיע אחד מאלו לתכלית האנושי אם לא יצטרף המעשה שישפיע משלימותו לזולתו וזהו השכל וידוע אותי כי אני ה' כו' וכמו שלא יקרא הרופא ע״ש ידיעתו בסממני הרפואה בלבד. ובאבות פ״ה מכ״א ויומא פז״א ובתוספתא שם פ״ד ה״א כל המזכה אה״ר אין חטא בא על ידו וע' תו' יבמות קט״ב ד״ה מהד״ת וע"ד מאמרם בסוכה נ״ב סע״א כל הגדול מחבירו כו׳ כי מוצא מקום ביותר לפתותו ולהכשילו או בשגגת תלמוד שעולה זדון וכספ״ב דב״מ ומי שמזכה את הרבים טבעו נוטה אל השלימות כי יותר נקל להביט להדריך אחרים מעל עצמו והוא נזהר בכל מעשיו. ובעקידה שער ק"ד בפרוץ השפע על השלמים כן יפרוץ מהם לזולתם כאשר באמצעים העליונים. וע' בס"ח בסי׳ תק״ל שהב״ה גוזר כמה ספרים יעשה כו' כי לא גילה אלא לכתוב דכתיב סוד כו' ובריתו להודיעם. וע' בתר״י פא״ע עה״כ שמחה לאיש במענה פיו כי מצד טבע האדם להביע רעיוניו לזולתו. וע' ברכות מג״ב בה״ד מצוה דרבים שאני דאף דתפלה דרבנן מ״מ דחי עשה דאורייתא. ובכתובות נ״א וצדקתו עומדת לעד ח"א זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וח״א זה הכותב תורה כו' כי הוא יש לו יותר שכר מהמעמיד תלמידים אשר מעשה ידיו קיימים לעולם. ולכן המחדש חדושי תורה וכותב על הספר להוציאם לאור רבה היא ובזה מקיים מ״ע ושננתם לבניך וכדרז"ל אלו התלמידים והכתוב אומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך. ושכרו אתו ופעולתו לפניו עדי עד משכר ת״ת דרבים וכאמור ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועב״ס נפוצות יהודה דרוש ל״ב במ״ש בתפארת לעושי׳ על שלימות עצמו ותלמ״ה על שלימות זולתו המתפשט ממנו יע״ש:
והא דאמר בסוגיא דהכא ואפ"ה אי יראת ה׳ כו'. והנה התו' הקשו בה״ד וכל העוסק של״ש כו' ובכ״מ לעולם יעסוק אדם בתומ״צ אפי׳ שלא לשמה כו׳. ונ"ל לפמש״כ הרא״ש ותר"י בסוף פ״ק דברכות לחלק בין מכוון שלא לצאת דגם למ"ד דאצ״כ אינו יוצא י״ח ועי׳ בר״נ ר"ה כח״ב בשם הרא״ה וע' ביש״ש בחולין סי׳ י״ג ואף דלא בעי בחולין כוונה לשחיטה מ״מ אם כיון שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא בנחירה דגרע יותר מנפלה מעל הקורה דלא קרינן בי׳ וזבחת ונלה"ר מה״ד בחגיגה יט״א לא עודהו כו'. ועב"ח סי' מ״ו ס״ק י״א שתמה עהרא״ש שכתב דמי שמלמד תורה לרבים אין להפסיק דהא טפי עדיף לומר ברכת ק״ש אק״ש דאורייתא ותמי׳ לי הא בצפרא אין אנו מברכים לצאת ידי ק״ש דאורייתא וי״ל דהרא״ה לטעמי' בב״י באו״ח סי׳ תקפ״ט שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת יצא י״ח. וע׳ בתו׳ ורא״ש סוכה מב״א. וע' תו׳ שבועות יג״א דבמבעט בתשובה לא מכפר יוה״כ גם לר׳ וכהמ״פ דתליא בהא דכריתות ז"א באומר לא יכפר כו׳ דלרי״ח לא יצא וע' ברא״ש פסחים קי"ד א׳ ובק״נ ודוק. וע' תו׳ שם קטו״א ד״ה מתקיף. ועחמ״ש חאו״ח סי׳ כ״ד דבסתמא עומד לשמן אך אם תעקר המחשבה לגמרי יעש״ב ועבח״י ר״ה טז"ב. ולפ״ז א״ש ה״ד דיעסוק אפי׳ של״ש היינו כשמכוון ג״כ לצאת י״ח המצוה. והא דאר"י בפסחים סח״ב חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי פרש״י בשבילך ולצורכך קריתי ושניתי והכתיב אם לא בריתי כו' ומשני מעקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי׳ קעביד ומלבד דאין הכרח מרב יוסף דהוי מאור עינים דפטור מכל המצוות וכקדושין ל׳ דאמר דלא מפקידנא ועבידנא כו'. אך נ״ל דכונת הגמ׳ בשביל המצוה המוטל עליו לצאת י״ח ולא בשביל קיום העולם אבל אם הי' שלא לשם מצוה לא מהני. וכ״מ בסנהדרין צ״ט סע״ב א"ר יוסף כגון הני דאמור מאי אהני לן רבנן לדידהו קרי כו' ופריך מגלה פנים נמי הוא דכתיב אם לא בריתי וגו'. וע״כ דמיירי דאומרים דלומדים אדעתא דנפשי' לקיים המצוה ורק שאין לעולם הנאה מלימודם דא״כ לא פריך דהא מגלה פנים נמי הוא דהא דנבה״ע הי׳ בשביל תורה לשמה וכדמשני רבא בפסחים נ׳ ע״ב כאן בעוסקים לשמה כו' הוי על שמים דשו״א נבראו בשבילם. וע' תו׳ סוטה כב״א ד״ה לעולם ומש"ש. וכעת נפל בדעתי דר״י אמר רב לשי׳ בחולין ל״א סע״א דחולין ל״ב כוונה ורי"ח לשיטתו בירו' ברכות ושבת פ״א ה״ב דעוסק של״ש נוח לו כו׳ ורבא ג״כ לטעמי׳ דפריך התם לר״נ אליבא דרב ואף דס"ל הלכה כר״נ דשחיטה לב״כ דהוה ג״כ מכשירי מצוה י״ל לבתר דשמעה מר״נ סברה ובמ״מ דהת״ו בברכות י״ב א׳ סד״ה לאו ואכמ"ל:
[השמטות: בתו׳ סד״ה לאו לאתויי נהמא דמאי קמבעי״ל פשיטא דמצוות אצ״כ ואינו מובן למה לא העמידו דבריהם לעיל בה״ד פשיטא היכי דנקיט כו׳. ואולם עבצל״ח שכתב דהך פשיטא היינו ר״יח לקמן מ׳ ע״ב דמה ששנינו על כולם אם אמר שהנ״ב יצא כולל גם פת ויין וכמש״ש בתו׳ וכל הפוסקים דכוותי׳ נקטינן ולר"ה אין חילוק בזה ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב״א ה״ד לקמן לאתויי נהמי ותמרי הול״ל לאתויי חמרא ושיכרא כתחלת הסוגיא רק משום דהכל הולך אחר החיתום ברייתא היא וע״כ הוי מוכח לר"ה דהחתימה עיקר והרי בזה לא מצאנו חולק ער״ה ולכן הוצרך לחדש נהמי ותמרי דבזה לא נחלק ר״ה ולכן לעיל לא הוי פריך דמצוות אצ״כ דר׳ יוחנן לטעמי׳ דבעי כוונה אבל ר״ה מסתמא ס״ל כסוגיא דעלמא דתלמיד כרבו ס״ל וכדפרכינן בסוף ביצה ובכ״מ מכדי ר״ה תלמיד דרב הוי ואף דאקדמי' הכא לר"יח אין הכרח מזה שהי׳ ר״ה קמא וכמ״ש התו׳ ב״מ דד״ב סה"ד אין נשבעין ובכ״מ ולרב ס״ל אצ"כ ולכן הקשו התו׳ שפיר כזהי״נ לכאורא בעת הכתיבה (ועבתר״י דאפי׳ למ״ד אצ״כ ה״מ היכי שהמעשה במקום כוונה אבל במצוות התלויות באמירה לכ״ע אם לא יכוון הוי כאלו לא עשה כלל. ובאמת קשה מהא דר״פ הי׳ קורא שמ״מ מצ"כ וכבר דשו בזה רבים בספריהם וע׳ ספ״י ברכות רפ״ב ובטו״א וכפ״ת וכתר כהונה ס״טז וישועות יעקב על או״ח סי׳ ס׳ ושו״ת בנ״ע חאו״ח סי׳ יח׳ ובאר יעקב לאו״ח ס״תקפה ושכ״מפ ועבה״המ פ״ב משופר ה״ד וגם למ״שכ האחרונים הא דמצוות אצ״כ דמסתמא לשמן קמכוון וא״כ בכפאו ואכל מצה לא שייך זה וכן בתוקע לשיר וע׳ דברי מנחם סי׳ פא׳ בכונת התו׳ דפסחים שאכילה לא בעי כוונה כתפלה ול״ק קו׳ א״ז רש״א דכפאו וא״מ נמי לאו מעשה מיקרי ועלח״מ פ״ב ממגילה ה״ה שהביא ראי׳ דבמגילה לב״כ מפ״ג דר״ה לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא וקשה דהא במגילה שומע חיתוך האותיות ועט״א וי״ל דהקו' רק משופר משא״כ במגילה דתלוי באמירה ובחי״הרנ בחולין כתב בשם הרמב"ן דפלוגתא דרב ור״יח בנדה שאנסוה וטבלה רק במכשירין אי חמירי ממצוה אבל במצוה גופא אי בעי כוונה לא פליגי כלל וערדב״ז ח״א ס״לד וא״כ קושית תר״י לרב דל״ב שיאמר שם ומלכות וכדמייתי בסוגיא דהתם ולדידי׳ מוכרח לחלק כתירוצו וכן להסוברים לחלק בין מכוון שלא לצאת וא״כ המחבר דבעי כוונה לכתחלה היינו רק באנסוהו לטבול אך לפ״ז נסתר מש״ל דר״י אמר רב לשיטתי׳ במצוות אי בעי ש״לש ופלוגתייהו לא תליא בהכי כלל וכדאמרן) וע״תו סוטה כב״א ד״ה לעולם וצ״ל דה״ד מחוך שלא לשמה היינו כשאינו תוהה על הראשונות וכמ״ש התו׳ בכ״מ דשל״ש היינו שיכבדוהו וה״ד באבות אל תהיו כו׳ מיירי במילי דחסידי אבל מ״מ הוי בכה״ג צ״ג וכדאיתא בר״ה דד״א. ובזה ניחא ה"ד בהוריות י׳ ע״ב והאר"י לעולם יעסוק כו׳ דאי לקנטר וכה״ג וא״כ עבירה נמי יש ולא שייך לשון גדולה ולהכי פריך מה״ד לעולם יעסוק וא״כ אין סברא דעבירה לשמה עדיפא וכ״מ למעיין בתו׳ נזיר כג״ב וכבוד חותני הגאון נ״י העיר בישוב קו"התו לפמ״ש הרמב״ן בפ׳ אחרי ע״הכ את משפטי תעשו ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם כי העושה המצוות ש״לש ע״מ לקבל פרס בעולמו יחי' בהן בעה״ז ימים רבים בעושר וכבוד וכמ״שנ בשמאלה עושר וכבוד וכן העובדים מיראה זוכים להנצל ממשפטי הרשעים כו׳ ובערובין יג״ב ב׳ שנים ומחצה נחלקו ב״ש וב״ה ונמנו ורבו נוח לאדם של״נ יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ועתה ראה כי דחז״ל לא ברעש נאמרו כי העוסק ש"לש הנה שכרו אתו בע״הז בעושר וכבוד ונותנין לו מה שלבו חפץ בעבודתו אבל מ״מ תכלית הבריאה לא הי׳ בשביל העולם הזה העובר עכ״ד ועבפ״ד דאבות הלומד ע״מ ללמד מספיקין בידו כו׳ והלומד ע״מ לעשות כו׳ וכסברת הרמב״ן הנ״ל ויש להמתיק לפמ״ש א״ז רש״א בח״א סוף מכות דמנו מנין הל״ת שהמה מרובין ממנין המ״ע וא״כ קרוב יותר להפסד ורק דאמרינן בקדושין ד״מ דמחשבה טובה מצטרפת למעשה וא״כ ב׳ פעמים רמח׳ מרובה מהל״ת וא״כ לא מהני רק כשעוסק לשמה וגם י״ל דבתענית ז״א קאמר העוסק של״ש נעשית לו ס״המו ומייתי הא דאר״יח דאסור ללמוד מרב שאינו הגון ע״ש בתו׳ ולפ״ז י״ל דמי שהוא מזכה א״הר אין חטא בא על ידו וגם דמיחשב כאלו עושה הכל בעצמו וא״כ הי׳ לטובתו אבל מי שלומד ש״לש שאסור ללמוד ממנו ונוח לו של״נ וז״כ באבות פ״ד מ״ד ריב״ז קיבל מהלל ושמאי אם למדת תורה הרבה אל החזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כי לולא שהוא מזכה את הרבים הוא נוח שלא נברא וכאמור:]