אור ברסלב
זכר יהוסף א › פסחים

זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן

א · פסחים

עירובין

ב

א

תו׳ ד"ה אור וק׳ לר״י. ולכאורא דהא כיון דטעם הביטול משום הפקר למה לא יועיל ביטול לחמץ ידוע ער״מ פ״ב מח"ומצ וכ״מ וע׳ תו׳ לקמן מו׳ ב׳ ד״ה הואיל דא״כ הי׳ קונה אותו והר"נ הקשה באינו יהודי שהלוה על חמצו אח"הפ דמותר בהנאה הא הואיל ואי בעי פריק אותו ותי' דהוי מחוסר ממון וק' דמי שהפקיר נימא הואיל ובידו לזכות בלא ממון ורק למ"ש המפרשים דלא שייך בזכי' מגברא אחרינא כמו אי בעי מיתשל אך להמרדכי וא"ז רמ״א רסח׳ דלא אמרינן חצרו ש״א קונה רק בהידוע לו או שרגיל להוציאו וכיון שבדק כל המקומות הוי דבר שאינו רגיל ושוב מהני ביטול וז״כ לקמן דד״א בהמשכיר בית דתליא במחלוקת הפו׳ בחצר המושכר בדבד הפקר: רש"י ד״ה אור ער״שי לקמן ג' א׳ ותו' זבחים נו' ב׳ תו׳ ס"הד יכנס וכ"מ ברש״י ב"ק מפ״המ וכאן מפני החיות וע' תו' חולין צא׳ סע״א: כעין זריחת שמש ולרש"י מורה כאור על הזמן כשמגיע אור בוקר בע״הב: דתנן ענו״בי מ״ת ח"יוד סי' קמד׳: תו׳ ד"ה דהא קיי״ל ע״רשל ות״א במדבר סי' טו׳ פ' כא׳ וסי׳ טז' פ״ל וע׳ תו׳ סוטה יא׳ ד״ה מרים ובחי׳ וירו׳ ריש ברכות שעה ותרתי ליליא ובמפרש וע' ת"רי ותו״יוט ברכות ר״פה וע"שך יו״ד שפח׳ ס״ק א׳ וסי׳ סט׳ סעיף יג׳ ובש"ך ועמ"א תקסח' ס״ק יד׳:

ב

תו׳ ד"ה פשיטא ע״תו סנהדרין עב׳ ב׳ ולא״ז ר"שא:

ג

א

מרכב ע׳ רשב"ם ב"ב עח׳ א':

ד

א

בדקוה ולא אמר דמזבולן כדלעיל דגם באשר כתיב לחוף ימים מ״כ:

ה

א

תו' ד"ה שרי מלהניח צ״ל מלה׳ ע׳ ביצה כ׳ ע"ב וע׳ תו' לקמן מו׳ ב׳ ד"ה הואיל:

ו

א

תו' ד"ה ייחד ע׳ ש"ות פני ארי' סי' סג': רשבג"א ב' שבתות וע׳ ר״ה י׳ ע"ב לענין תוס׳ שביעית כפלוגתא דהכא וע' ברכות נח׳ ור״ה לה' א' וכתובות יט' ב׳ ומכות ג׳ א׳ ומנחות מד':

ב

צריך שיבטל מ״ט כו' ומקשים מלקמן ט' א׳ אין חוששין כו׳ דאלד"ס וי"ל דאי לא הוי ביטול כלל ליכא חששא דגיררה דהוי חמץ של אחרים:

ז

א

בר יוסי אמר רב ולקמן כא׳ ע״ב הגי׳ ר"ח בר יוסף אר"יח:

ב

דכ"ע מעיקרא דאר״י וע' באו"ח שתמה דמעיקרא דקאמר מעיקרא בעי לברוכי וע"כ דהוי ידע ג"כ דמצד הסברא צריך להקדים לעשיית המצוה ומאי מייתי מ"דרי ול״נ דאינו שואל על לימוד מהקרא רק דמייתי דר"י גופי׳ ס"ל הכי דמברך קודם [וע' יומא לח' ב' מדאורייתא מנ״ל ועב"מ יז' ב' ובגיטין ז׳ וכתובות טו' א׳ וע' ב״ק ב׳ ע"ב קרן מנ"ל ובשן ורגל היכי כתיבי ונ״ל דלקמן ה׳ ב' לבר מקרן ולכן בקרן דלא ידעינן במה הצד קאמר מנ"ל ואף דקאי אלאו כי"ב דא"רפ ע׳ תו׳ לקמן ה׳ ב׳ ד"ה שכן ולר״פ ממונא כלקמן טו' א' מ"מ מתוקמי גם למ"ד פנ״ק וכתו׳ ד״ה אבל ואף לרמ״בן בס׳ המצוות דכשאין לו עיקר מה״ת אומר מאי קרא מ"מ כיון דיליף במה הצד שייך מנ״ל וע' במפרשים ריש מגילה מנ״ל כדבעי למימר ומיושב קו׳ התו׳ זבחים פט׳ א׳ וער״ה ז׳ ב׳ ד"ה המשכיר ויב׳ וע' נדה טז' סע״ב ובע״ג לח׳ ב׳ וע' ש״מק נזיר ה׳ א' ובפ"המ לר״מ מה״מ דאסמכוה וחולין לא׳ ב' ע"ד המשנה וע' תו׳ ב"ב קמז׳ א' ד״ה מנין וע׳ תו׳ ערובין כג' ב׳ ד״ה פשיטא ותו׳ סוטה לב׳ ב׳ ותו' יומא ד״ד א׳ ד"ה נכנסו]: תו' ד״ה לא אבל במיל"ג המברך אומר למול כצ״ל מסוגיא דשבת וכמ"שש בתו' שהמברך אומר הוא כנגד ברכת אבי הבן: ד"ה ונרות ע' לא"ז רש״א דודאי בכל דוכתא דמייתי תרי קראי כהא דריש ב"ק קרן מנ"ל כו׳ וע' תו' פ׳ המדיר עא' ובפ' השוחט ושבת ח׳ וע' ב״ק י׳ ע"ב וטו' א׳ וקדושין לה' א':

ח

א

כל מקום וכה״ג ב"ב פו' א': תו׳ ד"ה מטה א״צ בדיקה משום כו' עלא"ז רש״א ומ"ש בשם רש"ל חסר תיבת אלא וע' מוה״רם:

ב

מהו למיתי קדומי ומיירי ביחידי כ״א לבדו או במקומן וכברכות ג׳ ב: רש״י ד"ה ועל כו' שהמצוה מגינה ע׳ סוטה כא׳ א': רש״י ד״ה כלפי ע׳ רש״י ב״ק ב׳ ע״ב:

ט

א

מחצר לחצר דודאי מבית לבית איכא לתקוני שיבדוק כ"א בזוית אחרת אבל כיון דליכא לתקוני מחצר לחצר ליכא למיעבד תקנתא כתו' ריש יומא דף ב׳ א׳ ד"ה וחכ״א:

ב

תוס׳ ד״ה היינו ב׳ קופות והבע״המ תי׳ דסוגיין כר"ז דבלחם משיירא ועל״אז ר"שא ולכאורא לתו׳ לעיל ד״ה ביג׳ דגם לר"ז היינו דלפעמים משיירא וא״כ אכתי הוי ס"ס ואף דהתו' כ' זאת למאי דמשני אביי דביד' משיירא לעולם וע"כ מוכרח דלר״ז בלחם לפעמים משיירא מ״מ פשטות ד"התו שלא באו לחדש כלל לסברא זו לר״ז רק שכ' להכריח כן מכח המציאות דאטו לא משכחת לפעמים גם בלחם בפרוסה קטנה ואולם הט״ז באו״ח ס״תלט הקשה דאף אי איירי בככר גדול אכתי הוי ס״ס דלמא עכברים הרבה אכלוהו ונ״ל דבאמת ס"ל להתו׳ דלא מהני כלל ס״ס בחמץ והיינו כמו בטומאה ספק על דחכמים מטמאין וכמ״ש התו׳ לקמן דבס״ס פליגי דקיי״ל דס״ט בר"הי לא מהני ס"ס הואיל ומהדין אפי׳ ספק אחד מותר דלוקמי בחזקת טהרה ה"ה דס״ס לא מהני וה"ה לענין חמץ דמהדין אפי׳ בספק א׳ מותר דהעמידנה בחזקת בדוק ואפ״ה לא מהני ועפ״ז י״ל ג״כ דשיטת הר״מ דס"ל דהא דדייקינן בש״ס בחזינא דשקיל דבעי בדיקה היינו דלא כפ״רשי שהביאתו לכאן אלא הספק שמא הוא עדיין כאן רק בספק אם גררתו כלל לכאן וספק אכלתי׳ ול"ק קו' הפ"ח וכן הט״ז דהא בלא חזינא דשקיל יש כאן ס״ס ואמאי בעי בדיקה די״ל דס"ל להר״מ דחמץ הוי כמו טומאה דלא מהני ס"ס וא״כ י״ל דאף התו' מודים בסברא זו להר״מ ואפ״ה הוכיחו שפיר דמיירי בככר גדול דעיקר החשש שמא עכברים הרבה אכלוהו וכקו' הט״ז וזה הוי ספק השקול דלא מהני ס״ס כמו בטומאה (וע' ט״ז יו"ד סי' קכב׳ סס״ק ז' וכעת ראיתי באחרו׳ ובפ״תש סי׳ קי׳ שהביא דהנ"י בקוה"ס ס״ק מה' וכתב ג״כ בקצרה ליישב עפ״ז קו' הט״ז דשמא קראה לחברתה לא הוי ס' הרגיל והי׳ צריך בדיקה גם בס"ס וע״ע בקו׳ דיני חזקה מהמג"ש שבס"ס בית אפרים סי׳ ב' וסי ג') ועפ"ז א״ש דברי המאור דשפיר אזיל סוגיין לר"ז דבלחם משיירא וא"ל דהא בלחם פעמים משיירא והוי ס״ס דנהי דס״ל לר"ז דפעמים משיירא דדוקא לרבא הוי ספק הרגיל בספק אכלתי׳ מכח קו׳ התו׳ ד"ה ואת״ל דהא ברה״י לא מהני ס"ס אבל לר"ז הוי ס׳ השקול ולא מהני ס״ס כמו בטומאה:

והנה שיטת ר״שי דכל הסוגיא לענין בדיקה וכ״כ הר״מ סה״חומצ והמ״מ תי׳ דס"ל דשאני חמץ הואיל ועיקר הבדיקה נתקן על הספק רק שמכניסין לתוכו חמץ לכן החמירו יותר בשאר ספיקות וע"שות תפארת צבי ח״יוד ס״סי סח' וע״ש דלאו כללא הוא דהא בדמאי ג״כ מקילין ועמ״א תצז׳ סס״ק ג' ועש״ך יו"ד ס״קז ס״ק ה׳ ונק"הכ וש״ך סי׳ ק״י ס״ק יט' וע' פ״ח שנתעורר ג"כ ליישב קושיא ב׳ של התו׳ דחזקת בדוק דהחמירו ג״כ על הספק בחמץ משום חומרא דידי' וע״פמג סי׳ קי׳ החקירה ב׳ דכמו דלא אזלינן בקבוע בתר רובא מכ״שכ בתר חזקה או דהיכי דגלי גלי ומשמע דמיירי רק היכי דאיכא חזקה לחוד דאין להחמיר יותר מחדושו ומ״שכ בסוף דבריו מהתו' דהכא דבקבוע מהני חזקה ואף דהס׳ לא הי׳ היכי דאיכא ג"כ ר"וח כמו בט' צבורין דהכא דאיכא נמי רובא בהדי חזקה מ״מ י"ל שדקדק כן מלשון התו׳ אבל הכא אוקמי כו' דמשמע דפשיטא להו דחזקה לחוד מהני בקבוע דאל"כ הול״ל אבל הכא איכא ר״וח כיון דנימא דחזקה לחוד לא מהני ברובא מכ״שכ שוב עיינתי בפ״י דעיקר קושיתם על לישנא דגמ' היינו ט' חנויות כיון שיש לחלק ביניהם יעש״ב וגם יש לפלפל מדהר"שבא בענין חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין והכ״נ הוי חזקה דאיתרע וע"בא שער הקבוע סי׳ כ׳ וע' בפ״י שהקשה מהא דקיי״ל בר״מ אשמ"ה דהיכי דאיתא קמן למיבדקי' לא סמכינן ארובא ובדיקה דהכא לאו טרחה הוא דהא בחזינא דשקיל והביאו לבית א״צ לבדוק רק אותו חדר וכמ״ש הב״ח בסי׳ תלט וכ"נ מהירו' וע״שות תפארת צבי חיו״ד ס"פח לחלק היכי דאיכא לברורי בשעת מעשה וע' נו״בי מ״ת חיו"ד ס״קלט ובאמת תמהני ע״הפי שהביא ממרחק לחמו מחולין אשר זהו מחלוקת הפו׳ וכמו שדחקו ליישב הסוגיא מ"ט ל״א כרבינא להפוסקים דצריך בדיקה לכתחילה או לאח״כ עלא"ז ר״שא וט״ז והלא מפורש לעיל ד״ד א׳ דבעי אי חזקתו בדוק ופריך לישיילי׳ וגם הרמב״ן דחולין משיג על המאור וה"ר מהכא (וע' ב״א שער ר״וח אות ט׳ ואות י' וע"ש בס״יב בחזקה בטבע וע' בנדה טו׳ א׳ ויו״ד קפד' ס"יא וע' במנחת עני חא״וח סי׳ יט׳ וח״יוד ס״מג ומזה יש להעיר ע"הגריב בחולין ב׳ ע״ב ברי שלא נגעתי מד"התו ד"ה דליתא וע״שות תועפות ראם חא״העז סי' ה') והנה הב״ח ס"תלז ס״ק ב׳ תמה כזה על הר״אש שכתב ומתוך דר״י משמע דאפי' בחזקתו בדוק צריך לשאול דיש לדחויי דה״ד לישיילי׳ דמאי נ"מ כיון דספק הוא נשיילי׳ להוציא מספק וגם מחולין י״ל דרק בדאו' צריך לשאלו וע״פח שדחה שא״ז שיטת התלמוד וגם הפ״י לעיל ד"ד א׳ ד״ה ביד' שחרית עמד בד"הראש וכ' דלהכי דקדק מדר״י דאפי׳ לאחר שביטלו דהוי איס"דר וא״כ לא מייתי מחולין רק לשחיטה דהוי דאורייתא וכהב״ח והכא מיירי בלא ביטלו כתו׳ ומוכח מהמשכיר בית ובז"מ קישור ד״התו וע״ק לר"י דאף דלתירוצם לענין הככר מתורץ ג"כ קושיא ראשונה מ"מ הול״ל אבל קשיא לוקמי אחזקת בדוק כיון שכבר תי' קושיתם הראשונה וכה״ג בתו' שבת לד' א׳ ד"ה תרי [וע' תו' חולין מג׳ א׳ ד"ה הנך וע״ק למ"ד ותמוה ג״כ מאי ועוד ותו דאדרבא נימא דסובר ג"כ כרכיש וניטל ונחתך חשיב לחוד וע׳ לא״ז רש״א וי״ל להכ"ופ הא דלקתה בכוליא טריפה דגורם לנקיבה והא חשבינהו כחדא וע״כ דחולק על בני מערבא בחולין נה' א' ולב״מע שם נ' ע״ב דרוב החיצונה הוא בשר החופה ולדידהו הוי בכלל נקובה] ואולם בד״התו דפסחים י"ל כמו שהק׳ הפ״י לוקמי אחזקת בדוק וכמ"ש הב״ח דבדיקה דרבנן סמכינן אחזקת בדוק אך לתירוצם דאיירי בלא ביטלו תקשי קושיא שני׳ ואולם ז"א דר"י לשיטתו לעיל ד״ד א' דאפי' בדרבנן לא סמכינן אחזקה וכפ״י בדעת הרא״ש והתו' דהכא אזלי לר״י וע' חולין יב' א׳ ואלא דלא ידע כו׳ והא להר״נ דבדאיתי׳ קמן צריך למיבדקי' והא דתרנגולת שחוטה מיירי שאע״ל על הבירור והאריכו המפ' ולהב״ח א״ש דהתם קאמר אם ראהו מתחלה ועד סוף ומדאורייתא לא בעי עד גמר שחיטה ובזמ"ק א״ז רש״א דלא פריך ממתני' דאלד״ס נימא אכלתי׳ דהא בל״ה איכא חזקת בדוק ומ״מ ס"ל דהיכי דאיכא לברורי כו' ואפי׳ לגבי רובא ואף להתו' דס׳ אכלתי' הוי ס׳ הרגיל מ״מ לכמה פו' דר״מ אשמ״ה היינו כל ועכ"פ הוי מיעוטא דמיעוטא שאינן מומחין ועבפ״מ ביו״ד סי' א' וא״כ גבי בתים איכא לברורי דבפ״א בדקינן ע״י ב׳ ב״א ולכן הוצרך הטעם דאלד״ס וא״כ הא דאלד״ס לא מהני כיון דאיכא לברורי ומש"ה הוצרך לומר טעמא דלא חזינא דשקיל וא״ל דא״כ איך נימא בחזינא דשקיל דאכלתי׳ דהא באמת הגמ׳ פריך מכח ואמאי נימא אכלתי׳ וא״כ אכתי תיקשי והא איכא לברורי והא ע״כ מוכרח ג״כ לדיוקי מכח דאלד״ס ז״א דהא דפריך נימא אכלתי׳ היינו דכיון דאלד״ס ואיכא טרחה וא״כ גם בדחזינן דשקיל א״צ לבדוק אך ז״א דהא בחזינא דשקיל והביא לבית א"צ לבדוק רק אותו חדר וכב"ח בשם ריא״ז וא״כ מכח דא״ז רש״א מוכח שהוא סובר ג״כ כשיטה זו ורק להר״מ דמפרש דלא חזינא כנ״ל וא"ש. וק' הפ״י לוקמי אחזקה י״ל כיון שאיננו בטבע והמ״א בסי׳ ח׳ ס״ק יא׳ הקשה דמ״מ כיון שנתקנו הציצית כהלכתן אוקמינן אחזקתו אבל הכא בבדיקת החמץ לא הוי חזקה מבוררת ועב״א כלל ט׳ משער ר״וח [וע' באחרונים דשאני חזקת חמץ וכן בשחיטה חזקת א״מהח וע' חולין ר״ד יא׳ דקיימי דרי דגברא ומשמע דלדידן דאוקמי אחזקה ל״צ לברורי בהכי וגם דשמא מת ל"ח ורק לשמא ימות והכ״נ אף דמברך קודם העיטוף מ״מ ברגע זו לא שייך לחוש דלזה לא מהני גם הבדיקה וגם דבכה״ג איכא טרחה דא״צ לברר וע' בראש יוסף לחולין יב׳ א׳ דהא דשואלין ברוב מצויין דאיכא חזקת איסור ועמ״א תלז׳ אבל היכי דלא בא להוציאו מחזקה דא״צ לשאלו וע' נו״בי ס"נה וחומת ירושלים סי' עא'] ומה שנ' עוד בהמשך ד״התו וע״ק לר"י לט"ז או"ח תלא׳ דאם נולד הס׳ כשהי׳ דאורייתא דמהני ביטול וא״כ בלא קושיא ראשונה הומ״ל משום דאיכא לברורי לבטל ולא הוי טרחה דמדאו׳ לא בעי ג׳ כחו"לע דד״ב ובדרך פשוט י״ל דהואיל ואיכא חזקת בדוק חוזר קושיא ראשונה דהא מדאורייתא יש כאן חזקת בדוק רק דחכמים החמירו כיון דאיכא לברורי ואכ״ק אכתי הוי ספ״דר ולקולא דאף דאיירי בככר גדול שמא עכברים הרבה אכלוהו כקו׳ הט״ז דהא הוי ספ״דר דאזלינן לקולא אף בס׳ השקול ועפז״מ דהמ״מ הנ"ל דאף דאכתי יש כאן חזקת בדוק דלהר״מ דלא אמרינן ספ״דר לקולא בחמץ מיושב ג״כ קו' השני׳ דהצריכו לבדוק משום דאפשר לברר (ובמ״א הארכתי בד״הצצ ס״קטו לענין לעיטת האוזות שאין לברך על הכיסוי קודם שיבדוק החכם את הושט דל״ד לבדיקת החי' דהוא בעצמו הבודק ועיו"ד ס"סי כח' וע' שבות יעקב ח״א ס״מט ואף דהכא איכא לברורי ע״י שאלה י״ל דהא דלא הוי טרחה רק בבדיקת חמץ ולא שישאל לכל מי שיזדמן לשחוט) אך ק"ל לפ"ז מאי פריך לעיל ואין ס׳ מוציא מי״ו והתניא חבר כו׳ ואימא התם משום דרוב חברים מעשרין והכא אף דהוי קרוב לודאי דאכלתי׳ דהיכי דאפשר לברר לא סמכינן ארובא אבל התם במעשר מיירי בחבר שמת ולכך סמכינן ארובא ולהנ״ל י״ל דר״מ לשיטתו דהא דדייק בחזינא דשקיל דבעי בדיקה דלא כפר״שי שהביאתו לכאן רק בספק על ולכך מקשינן מהא דמעשר דסמכינן אחזקה הבאה מכח רובא וא"ל משום דאפשר לברר ע״י בדיקה ז״א דהיכי דאיכא טרחה בבדיקה סמכינן אחזקה והכא איירי בספק לא על דדוקא בט׳ צבורין של מצה דכ׳ הר״מ דצריך בדיקה שהוא רק באותו חדר אבל בלא חזינא דשקיל דאיכא טרחה א״צ לברר ולכן הוכרח הר״מ לפרש דחזינא דשקיל היינו ספק לא על דקשה דלמא הכא משום בירור וע״כ משום דאיכא טרחה לבדוק בכל המקומות וכדאמרן:

ואמנם לפ״ז יסתער ק״ע למ"ד לקמן אימור דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן ופר"שי דתרומה בזה״ז דרבנן וכה״ג לקמן מד' ב׳ ויבמות פא׳ וע' רש"י נדרים עג' ב׳ דמבואר דאביי קיבלה ממנו ולפ״ז מאי פריך מהא דסמכינן אחבר הואיל ורוב חבירים מעשרין ואימא דהתם טעמא משום דהוי טבל מדרבנן דהא גם מעשרות בז״הז דרבנן וכן פוסק הר״מ ואגופא דשמעתין ל״ל דלמא הכא מיירי בלא ביטל כתו׳ לחד תי׳ דה״ד לקמן אימור דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן היינו בפירות וכן פי׳ התו׳ בהערל פב׳ אבל בתרומת דגן הוי מדאורייתא דתבואה הוי ג״כ בכלל פירי דהא מברך בפ״הא אחטה כברכות לז׳ א׳ וע' תענית ג' ב׳ דאמר רבא מיטרא ניחא לפירא דאל״כ הוי בכלל פירות האילן ועוד דסתמא קתני מלאה פירות ואפי' תירוש ויצהר ע״תו ד"ה כדי וי"ל דטפי ניחא לי׳ דמיירי בלא ביטלו ולא דמיירי רק בהני דחזי לבהמה אבל להר״מ דגם מעשרות בז״הז דרבנן ודלמא מתני׳ בלא ביטלו ולה"נל י״ל דהר״מ לשיטתו דהא דדייק חזינא דשקיל דלא כפר"שי רק בספק על וא״כ אף אי איירי בלא ביטלו יש כאן חזקת בדוק דמ״הת מותר ושפיר פריך ממעשרות ולתו׳ דמתני' בלא ביטלו לק"מ לוקמי אחזקת בדוק דהא חזינן שהביאתו לכאן אבל להר״מ ל״ק דאכתי הוי ספ"דר ולקולא דלמא אכלתי׳ די״ל כמ״של בדהר"מ: ועפ״משכ לעיל י״ל דרש״י לקמן מה"ד על ובדק ולא אשכח לר״מ כו' וע״ש תו׳ ד"ה על ועשו"ת רע״א סי׳ קסא׳ ולהנ"ל י״ל דדעת רש"י כהמאור דסוגיין כר"ז לפ״זק לר״ז דאמר בישרא לא משיירא א״כ היכי אר"מ הכא לעולם הוא בחזקת טומאה עד שיודע לך וכמו בישרא דמדורות הכושים באהלות דהא מה״ט ס״ל לחכמים דמהני בדיקה דתלינן דאכלי' עכבר וא״כ איך יחלוק ר״מ ע״ז לומר דהואיל ובדק ולא מצא ודאי יש כאן טומאה אדרבא נימא דודאי אכלו כמו במדורות הכושים וע"כ דהא דמשני ר״ז בישרא לא משיירא היינו דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דאכלתי׳ ואמרינן אין ספק מוציא כמו במעשר והא דפר״שי לעיל לר״ז ודאי לא משיירא בישרא היינו להס״ד דלחם ג״כ לפעמים משיירא והוי ספק קרוב לודאי אבל להמסקנא דמוכרח לומר כהמאור דאתיא כר"ז ע״כ דלחם הוי ס' השקול ולכך ס"ל לר״מ דהוא בחזקת טומאה ולא תלינן באכלתי' משום דס׳ הרגיל לא מהני וחכמים ס״ל דמהני בדיקה דהא איירי בבישרא וכפר"שי וא״כ ק״ל לרש"י מאי קאמר בפלוגתא דלמא התם טעמא דחכמים דהוי ס׳ הרגיל אבל בלחם מודים חכמים לר"מ ולכך פר״שי דהכא בחמץ מודים חכמים לר"מ כיון דמדרבנן:

וזאת מה שהשיב לי מר חותני הגאון נ״י על קצת דברים מפלפולי הנ"ל. וז״ל בסוף תשובתו. א' ביסוד דבריו ע"ד הר"מ ז״ל דספק חמץ עדיף משאר ס״ס כיון שעיקרו על הספק ומלבד מה שהאריכו הלח"מ ומ"למ אינו מובן בהנחה זו הקו' ואין ספק ממי"ו מחבר ודלמא שאני חמץ דנהי דס״וס החמירו מספיקו ורבא מלתא דפשיטא קאמר דהכא ס׳ ודאי וע"כ צ"ל כס' הלח"מ דרק בעיקר בדיקה החמירו וכאן דכבר בדק ומספק"ל דלמא אכלתי' ואע״ג דט' צבורין החמירו לבדוק שם למ״ש התו׳ בככר גדול או לר"ז אין הספק בנאכל רק בבדיקה וע"כ החמיר הר״מ ז"ל ובזה יש לעורר הרבה ואכמ"ל שכבר נמצא הרבה. ב׳ במה שביקש ליישב לר״שי ז"ל ד"ה כל דבר וגבי בדיקת חמץ דרבנן אפי׳ לר"מ אמרי׳ עכבר נטלה מקו׳ התו' ד״ה על ובדק דקשיתי׳ לר"מ למה א׳ לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע לך היכן היא ולא אמר אכלתי׳ ובזה ירד לאמת השחי ופותח כיון לעשות כוונים בס׳ דס' הרגיל וס׳ השקול. ולענד״נ דלק״מ עיקר הקו' דכאן מיירי במקום שאין חולדה וברדלס יכולין להלך וכדמוכח לרבנן ממ"ש ואם לא מצא תולין שמא עורב כו׳ ובזה אין רגילות כ״כ וע״כ ס״ל לר״מ דל"ד למדורות הכושים דשם שכיח חולדה וברדלס ורק עורבי' מלתא דל"ש כדמשמע פג״הנ והמעיין בר"מ ז״ל פ"ט ופ"יא מה״טמ יראה שדברינו נכונים ואף שנ' שהר״מ ז"ל פסק כרבא ובל״ה לק״מ ועמ״למ שם. ג׳ מה שעורר ע"ד הר״מ ז"ל דס״ל תרומת דגן בזה"ז דרבנן איך יתכן הקו׳ מחבר אפ״ל דלרבא לטעמי' לעיל ו׳ ב׳ הבודק צריך שיבטל וכאן אחר בדיקה ע״כ עשה כתיקון חכמים ולדידי' פריך שפיר ואם באנו לכתוב ולהשתעשע על כל פרט אין אנו מספיקים והזמן נחוץ וע״כ אקצר. ידידו חותנו מרדכי גימפל:

י

ב

תו׳ ד״ה ואם. ע׳ ש״ות מוהר"ם זיסקינד סי׳ לד' בישוב סתירת דרש״י דבמנחות סו״ב כ׳ כפי׳ התו׳ וע' פ״י ואו״ח ושאר מפרשים ובפשוטו נ״ל לכאורה למ"שכ בכ״מ דרש״י דרכו לפרש אף שלא במקומו להס"ד כדי שיתיישב סוגית הגמ׳ וא״כ הא דפרש״י בריש פסחים דבודקין שלא יעבור בב"י ולא ס״ל כסברת התו׳ דהחמירו שלא יבא לאכלו משום דבדילי מיני' ולכן פרש"י הכא להס״ד אבל במנחות קאי למאי דמסיק דלא בדיל מיני' וכפי׳ התו' ולפי שדשו בו רבים לא רציתי להשים יותר את עיוני בזה:

יג

ב

אין מביאין תודה בע"פ מפני חמץ שבה ונשאלתי דהא גם מצה אסור להביא כהירו׳ שהאוכל מצה בע"פ כו׳ וזה טעות דהוא רק דרבנן משום שיהא עליו מאכלו לתיאבון ולא דחי אס״דר למ״ע דתודה וגם דהאיסור שאינו ממתין לאכול לתיאבון לא שייך בקרבן תודה וגם דתודה היא מצה עשירה דמשוחין בשמן וע״תו ר"פ ע״פ כה"ג בהא דלא יאכל בע״פ כו' ועוד דתודה נאכלת ליום ולילה ורשאי להביא ביום דבלילה אינו רשאי להקריב אך למ"ד דאסור למעט באוכלין תיקשי ורק לרשב״א דאסד"ר ספינן בידים לקטן והתודה נאכלת גם לקטנים אך להר״מ דאסור למעט גם בנאכלין כיון דמביא לידי נותר נסתר זה [וע' תו' זבחים עו׳ ב׳ ד״ה ונאכל דבתודה לא הוי רק מיעוט באוכלין לבד ואף דמ״מ הוי מיעוט בנאכלין אך בפסחים פ״ט א׳ פריך וליתני במותר הפסח ואף דנאכל רק למנוייו וע״כ דלא חששו רק במיעוט בזמן וי"ל לפרש"י דממעט באכילתו ששורף קדשים כשרים וע' זבחים עז״א אימרי בדיכרי כו׳ וא״כ משכחת בכבש בן שנתו ואיל ב' שנים] וגם להמ"למ דבמ״ע מקיים גם שלכד"א ולתו' דגם אס״דר ליכא בשלכד״א ורק לשיטתו דכ"שלמ וא״כ אפי׳ בשלכד"א כרש"ל שבועות כג׳ והכא אזלא לר"ש דאין מביאין קדשים לבה"פ אבל לדידן משכחת בשלכד״א ובתודה כיון שנאכלת לא הוי של גבוה ועובר בב״י אך למעיין בש״ס נסתר זה ועט"ז או״ח תרלח׳ ס"ק ד׳. וע' תו' מנחות פא' סע"א ובתפ"צ ס"סה בלקוטיו:

כ

ב

לזלף היין של תרומה טמאה. ע' תו' ע״ג סו׳ ב' סד״ה אמר אביי:

כא

ב

א"ר אבהו. ובקדושין נו׳ ב' וחולין קיד׳ ב' וכן בירושלמי גריס ר"א א"ר אלעזר והקו׳ מפורסמת לר"א דכמ"שנ לא תאכל כו' וא"כ ל"ל תלתא לא תבשל דהא אי כתב לא תאכל הוי ידעינן ג"כ איסור הנאה וממילא לא (תאכל) [לוח התיקון: תבשל] השני לענין בישול ומלבד דקו׳ זו בנוי׳ על קו החידוד ול״ד כלל להא דדריש מתלתא לא תבשל דהתם דמוקמינן חדא באא״ע על האכילה שיהי׳ בדרך בישול ולהכי ממעטינן לי׳ נמי מלא תבשל ולא דנימא במדאצטריך מלא תאכל על בישול וגם דהו"א דלא חייבה התורה על ההנאה רק שיהא בדרך אכילתן וכמו שאנו למדין עכשיו בלא תבשל שיהי׳ דרך בישול וכה"ג בכמה גווני ויש לפלפל טובא ואין כדאי להאריך:

כב

א

תו' ד"ה חשבע"דא עד סה״ד. וע׳ תו׳ לקמן כ"ח א׳ ד"ה ואתה. ומקשים דהא גם על רש״י נמי תיקשי הכי דע"כ דאיסור הנאה הוי מדאורייתא וגם הקשה המג"ש על הר"מ דפוסק כר"י דדברים ככתבן ולפ״ז חשו״בלדא ואמאי פוסק הר"מ דחשב"דא וע' יד אלי׳ ס״נו ושמעתי בשם דודי זקיני הגאון מופ"הד ר׳ שמואל ז"ל הרב דקארלין ליישב בזה דהר״מ וכמדומ׳ שמצאתי אח״כ מעין זה לא׳ מהאחרוני' אך מלתא אלבי׳ יקירא ומשנה לא זזה ממקומה דלקמן כד' סע״ב איסי כו' מה לערלה כו' וכ׳ התו׳ דאיסור אכילה ל"ל בק״ו כו׳ ותו׳ חולין קטו׳ ב' ד"ה כלאי דאמר בשריפה ולפ"ז י"ל חמץ יוכיח דאינו בשריפה לרבנן. ומעתה יתורץ דלרש"י ל״ק מדאצטריך היא בשריפה מכלל דאסור מהנאה מדאו' דלמא למעוטי חשנ״בעז דלא נליף בק״ו מערלה ומש״ה כתיב למעוטי והשתא ל"ל בק״ו דמה לערלה שכן בשריפה אבל בחש״בע ממעט קרא ול״ל לרש"י דחורש בשור וחמור תוכיח דהתם שרי באכילה אבל הכא לא הוי דאו׳ רק איסור הנאה לחוד ובז"מ הר"מ דחב״לד היינו איסור הנאה ומשום דר״י סובר אין בעור אלא שריפה ול״ל בק"ו דמה להני שאינן בשריפה וכמש"ל לרש״י אבל להלכתא כרבנן ולפ״ז חמץ לאו בשריפה ול״ל מה לערלה דחמץ יוכיח ומש"ה פוסק דחשבד״א אף להנאה ע״כ דפ״חח:

גמ׳ קסבר ר״א כשהותרה כו׳ ומקשים למ"ד בסנהדרין נט׳ סע״א אדרבא מדנשנית בסיני ומשני מי איכא מידי וא״כ י״ל דמתני׳ דשולח ירך ס״ל דמב"יע נאסר גה״נ וא״כ ודאי דדבר הנאמר קודם מת״ת בלשון לא יאכל לא הוי הנאה במשמע דהא מטריפה או מנבילה ילפינן לי׳ ולהכי לא חשיב ר״א לא יאכלו דזה וודאי לא משמע רק אכילה לחוד וא״כ מכח מי איכא מידי דיו לבא מ"הד כו׳ דלא נאסר לגבי׳ בהנאה ונ״ל דאי׳ בחולין קטו׳ סע״א אר"ל מנין לבב״ח כו׳ אי מההיא הו״א בהנאה לא קמ"ל וא״כ מוכח דר״ל סובר כר"א דכמ״ש לא תאכלו אסור בהנאה ובחולין לג' א' לר"ל לא אמרינן מי איכא מידי ולפ"ז הדק״ל כסנהדרין נט׳ א׳ אדרבא מדלא נשנית כו' וא"כ י״ל דלהכי כתיב בג״הנ לא יאכלו ב״ישר והנה התו׳ כ׳ דההיא דהשולח אתיא כר״י ואינו עובר על ל״ע לת"מ דלא נאסר אלא לב״י וא"כ לר״ל דלא ס״ל מי איכא מידי ע״כ דס"ל כרבנן דמסיני נאמרה וא"כ מיושב קו׳ הנ״ל ומתרץ דכשהותרה היא וחלבה כו׳ וא"כ אף בלא סברא דמי איכא מידי מוכח דלא נאסר להם בסיני דהא בנבילה כתיב מכור כו' וא"כ גם ג"הנ מותר ולא עבר על ל״ע ושפיר אתיא כר״י ובז״מ קו׳ הפ"י דלמה לא מתרץ כשהותרה טריפה יע״ש בד״ה והרי ג"הנ ולפ"ז לק״מ דבטריפה לא כתיב מכור רק לכלב דליכא לפני עור והר"מ סובר ליכא מידי וער"מ פ״ט ממלכים בא יעקב והוסיף ג״הנ וא״כ ל"ק קו' הגמ׳ ולכן אף דאין בגבנ״ט שרי בהנאה ומסולק קו׳ הראשונים בסתירת דהר"מ עפ״ח ממ״א:

כז

ב

תו' ד״ה הקדש תימא ורש"ל הקשה דאמאי לא אמרינן חומר הקדש מערלה דאפרן אסור ובפשוטו כתו"לע כו' ב׳ ד"ה חדש והכ"נ כיון דאינו בטל וא״כ גם לרבנן אסור כיון דאיכא איסור משהו בגחלת דלא בטיל:

כח

ב

תו׳ ד״ה תמה ע״ע. ולכאורא לפ"מ שהק׳ המהגי׳ במ"למ על התו׳ בס"ד דיהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דא"כ היכי קאמר ר"ל בחולין קכ׳ נפש לרבות השותה מי גרע מנהנה וע' בשע״המ. אך למ"ד לעיל כב' א׳ דמ״ד חשב״דא אותו למעט חש״בע ויליף מנבילה ומ״ד ל"דא יליף מאותו דטריפה וא"כ ר"ל לשיטתי׳ בנזיר כט׳ דל"דא. וצריך קרא על כרת ור"א לר"מ דיליף מנבילה י"ל כמש״ש התו' בחולין לרי״הג דנפש אתיא לשום דרשה ולפ״ז י״ל דלר״א לר״י דא"ה מאותו אבל לר"ש בקדושין נח׳ דחשבע"דא וא"כ אותו למעט חש"בע וגם כחזקי' לא ס"ל כתו' לעיל כב' א' דחזקי׳ לא אתיא כר"ש וא״כ יליף מנבילה וע״כ מדכתב נפש ש"מ דחמץ מותר בהנאה או מדכתיב לך כלעיל כג׳ א' וכ"ז לפלפולא דאף דחזקי׳ לא ס״ל כר"ש מ״מ ר״ש ס״ל כחזקי׳ והא לא כתיב לא יאכל וממילא ליכא כרת בהנאה: רש"י ד״ה כתיב בהאי ותדע כו' ולכאורא למ״ש הפ"י בה״ד ר״ש כל שישנו כו׳ דר״ש לשיטתו דהך רומיא דקראי כתיב ששת כו׳ כס״פ ע"פ ומפיק לחדש וישן כספרי וילקוט פ׳ ראה וע׳ במנחות סו׳ עכ״ד ואימא דר״י ס״ל כר"ש וליכא הוכחה דכל ו׳ רשות אך לק״מ מדאמר לעיל ור״י לקבוע חובה בז״הז ול״א להקיש דכל ז' ימי הפסח חובה ומשום דכתיב עליו דמיותר וכפר״שי ולהכי צריך היקש שלא בזמן הפסח ללילה ראשונה וכן בזמן הפסח רק ללילה הראשונה ובש״ות שמן רוקח ח״א חאו״ח סי׳ כה' אות יא' האריך דלר״י הוי כל ז׳ הימים חובה דכיון דדריש קרא לקובעו חובה בז"הז דבשעה שאמרתי לא תאכל חמץ כו׳ וע״כ דכל ז׳ הן חובה כהוכחת הפ״י ובמחכ״ת לא עיין אז בפר״שי וכדאמרן ועי ירו' סוכה פ״ב ה״ז ר׳ הושעיא אמר כל ז׳ חובה כו' ר״יח בשם ר״י דיליף טו׳ מחג המצות ולפ"ז י״ל דשפיר יליף ממצות ורק דס״ל דכל ז׳ הימים הן חובה וע' לקמן קכ' ע״א דרבא ס"ל כר"ש דטמא וד"ר לא צריך קרא והתם מברייתא דששת ימים כו׳ וע' ירו׳ פסחים פ"ו ה״א דמייתי דדריש ג״כ הך דרשה דששה מן החדש ודרש והסכים עלה. ובאמת לקמן צא׳ סע״ב משמע דר״ש לא ס״ל בהא כוותי׳ מדלא פליג לענין מצה וע׳ ט״ז או״ח תרסח׳ ס״ק א׳ מדקורין חג המצות ולא איסור חמץ וע״כ דהכל נגרר אחר לילה הראשונה וא"ש וגם דההיקש לא קאי על שעה ששית דליתא עדיין בב״ת חמץ וע' רש״י סוכה לא׳ א׳ דלר״מ לא ניתן היקש לדרוש מעצמו כמו ג״ש וע׳ מ״למ פ"ב מק״פ דרש"י לא כתב כן רק לר״י וכ״כ ברש״י ר"ה לד' ב' ד"ה אי לאו ג״ש וע' שמ"ר ח״ב חאו״ח ס״יב ולפ״ז מאי פריך התם לר״י שפיר קאמר ר"ש די״ל דאיהו לא ס"ל הדרש וע' ר"ה כ׳ ע״ב חצות לילה א"ב ע׳ רש״י וראיתי בש״ות משכנות יעקב שה"ר מכאן למה שנסתפק הרא״ש ברכות פ״ק סי' ט׳ אי קיי"ל כר״ע או כראב״ע בענין אכילת פסחים דהכא משמע דאביי ורבא פליגי בהך פלוגתא דראב"ע ור"ע עכ"ד ומלבד דמבואר בכ״מ דכ"ז היכי דלא פליגי אחריני בהא מלתא וע' במע״יוט ברכות רפ״ק ובאמת הוי אורחי' בכ"מ בש״ס דאביי משני משמעות דורשין ורבא מהדר לאשכוחי הנ"מ בינייהו וע' מ״ק ז׳ סע״ב אביי אמר כו׳ וכן ביבמות צד״ב וסנהדרין עו"ב וכה״ג בכ"מ ואף די״ל דרבא לשיטתו כמפורש בס״פ ע״פ אמר רבא לדברי ראב"ע כו׳ ואביי לשיטתו בס״פ איזהו דפריך וממאי דראב״ע ודאורייתא כו׳ מ״מ י"ל דקיבלה מרב יוסף וכדמשני התם ויש ליתן פנים לזה בדרך פלפול דאביי ורבא לשי׳ איפלגי ולכל חד ר״יח ור״ל אזיל לשיטתו לפמ״ש המקנה לקדושין לח' א׳ שהאריך בשיטת הירו׳ דלא אתיא עשה דבערב תאכלו מצות ודחי ל"ת דחדש דלמ״ד במנחות סו׳ כתיב ששת ימים כו' שבעה מן הישן וא"כ כל ז' דוחה ל"ת דחדש דבדאורייתא לא שייך גזירה וכ' עוד דלר״ש דאין איסור חע"א אינו יוצא במצה של טבל דאין איסורו משום בל תאכל חמץ כפסחים לו"ב וא״כ ר"ש לטעמי' דאסור לאכול מן החדש ביום הראשון דהרי זה אין איסורו אלא משום בל תאכל חדש משום דאין אחע״א וכנ״ל וא״כ להפ״י דלר״ש כל ז' חובה ובז"מ ד"רשי דלר"יח לשי' בחולין קג״א דאין אח״עא ור״ל דפליג התם אזיל ג״כ לשיטתו וכ"ז רק לשנויא דאביי כשנטרפה עם יציאת רובה משא״כ לשנויא דרבא התם דע״כ י"ל דר״יח אזיל לשיטתו בפסחים דסובר כל ז׳ רשות וה"ד בסוכה כז"א דאר"יח משום רשב״י לענין סוכה כל ז' י״ל דאמר משמי׳ ולא ס"ל דהא ילפינן בסוכות טו׳ טו׳ מחג המצות וגם יש לפלפל עפ"ד האמורים בספ״ק דברכות ד״יב ולא רציתי להאריך בדברים הנאמרים לפלפולא בעלמא וע"תו סוכה ל' ע"א סד"ה משום ומיהו תימא וע' שו"ת מנחת עני חיו"ד ס' מא וע׳ שאג״א סי' צו׳ שהעירו ג״כ דהכא עשה דוחה ל"ת ורק דבגזל לא ניתן לדחות באין לו של היתר ותו דבלולב לא הוי לכם אבל בטבל הוי אין לו תובעין כחולין קלג' ובכ״מ ואף במכירי כהונה רשאי ליתנו לכהן אחר וע' בש״ות יד אלי' סי׳ כ״ג וע׳ בטע״המ פ״ו מח״ומ ובמשנה לחם שהקשו כיון דאינו ראוי לאכול רק אותו כזית קודם חצות לא הוי ראוי לשבעה כפסחים לח׳ ב׳ בחלות תודה וע' ירו' מגילה פ״ק הל׳ יב׳. וע״כ משום דהכא קאי לר״ש דאא״ח ע״א והוי כל ז׳ חובה ואולי יש לחלק כיון דהי' אפשר בהפרשה וכביצה לד׳ ב' שאם עבר והפרישו דהוי מוכן לשבת מה"ט ומכש״כ דמיחשב ראוי לז׳ מצד עצמו וע' שבת קיא' הואיל ושריא קודם טיבול ובתו׳ קדושין לח' א׳ ד"ה דאקריב וע׳ ש"ות בית אפרים דלא הוי ראוי לז' דלילה הראשונה אינו ראוי לאכול כ״א כזית עד שיקריבו העומר בטז' וכן העיר בעצי לבונה ס״רצג ובלא"ה כיון דלאחר חצות לא יצא י״ח והטבל שאכל לא אישתרי ג״כ לאחר חצות ובמפרשים הקשו להמ״למ דבמ״ע מקיים גם שלכד״א ולהתו' דשלכד״א ליכא גם אס״דר וא״כ יכול לקיים שניהם אך נ״ל להר״של שבועות כ"ג סע"ב דלר״ש דכש"למ לושל״כדא וע״כ דאזלא לר"ש ולדידי׳ כל ז' הימים חובה (וע' בס' החיים תרלב׳ ס״א בח״ש דמצוה וע' ש"ות בנין עולם חאו״ח סי׳ יט׳ וע' בשערי תשובה סי׳ תעה׳ וע' בז״לא ס״ג ובעקרי הד"ט הל' פסח חאו"ח סי׳ י"ט אות י"ד וע׳ בס"הח דלענין מצוה יוצא אם לא שהה בין אכילה לאכילה בכדי אכ"פ ובאיסור מתחלת אכילה וא״כ תיקשי על הירו׳ קדושין לח׳ א׳ דהי׳ לשהות בכדי אכ״פ וח״ש ליכא גם לר״יח וליכא משום דחזי לאצטרופי דאז יקיים המצוה ועי׳ במפרשים לברכות לז' ב׳ ד״ה שלא ישהה כו' ואין בו חיוב כרת וע״כ דהמ״ע יוצא אף ביותר מכדי אכ״פ וע' ש"ות מוצל מאש סי׳ ט״ז שהעיר ג״כ אי דין דשהי׳ בכדי אכ״פ גם במ״ע דאכילה נאמר וע' פסחים קיז' ב׳ ובלבד שלא ישהה כו׳ וע׳ רשב״ם וגם בלא״ה בחדש מותר ח"ש כיון דיש היתר לאיסורו ורק יש לדחות כמ"ש המפרשים הא דלא אכלו שלכד״א דהוי ב׳ הפכים בנושא אחד ולהירו׳ רפ"ו דתרומות מודה רש״בל בעתיד להשלים לכשעור וע״ש במפרש): וע' בעמ״ה חאו"ח ס׳ קלו׳ דבפסחים אזלא לר"ש דכש״למ וליכא משום עדל״ת דלא הוי בעידנא ורק לר״יח דח״ש אסור מ״הת ובאכילת מצוה לא שייך הכי דאז מתקיים המצוה ותמהני דלמ״א תעה׳ ס"ק ד׳ דצריך לבולעו בבת אחת ובל"ה לרש״ל בשבועות כג' דלר״ש דכש״למ לושל״כדא והא דבלע מצה בפסחים קטו״ב דאיכא הנאת גרונו והוי כד״א גם בל"ת ועבנ״יע לסוכה ל׳ בהגה' אות ב׳ ועבת״ח בחולין קכ' בלע מצה דאף דהוי שלכ"הנ מללהנ״נ ובנוב״י חיו״ד ס״לה השיג עליו וע׳ בשמים ראש סי׳ קיד׳ ולמ"למ פ"ה מיס״ת דמ"ע מקיים שלכד״א ולפסקי תו׳ זבחים צז׳ הוי בעידנא ועט"ז תרע״ג סק״ט ולנמ״י בב"מ ל' כיון שעוסק בעשיית המצוה ונסתר קושית עמ״ה חאו״ח סי' ג׳ וע' חתם סופר חאו״ח קלז' שוב ראיתי בנ״ת לכריתות יד׳ ד"ה אין שעור ב״הב במ״ש התו׳ דבכרך אכילה הוי ב' זתים ובד״כג בהא דבלע מצה משום דבית הבליעה מחזיק יותר מכזית ומד״עמי סי' ה׳ דגם בח״ש היכי דליכא דחזי לאצטרופי אסור מדרבנן כמו זה עוקר וזה מניח וע' בנין עולם חיו"ד סי׳ סג׳ בד״ה ולפמ״ש וע' ש"ות מנחת עני חאו״ח סי' ו' שפלפל ג"כ בח"ש חמץ בז' של פסח ב"הש וע' נו״בי מ״ת חאו״ח ס״נג ובנר תמיד לכריתות יז״ב בס״הד כתב הרמב״מ וע' בפ״מג בפתיחה לב״בח לענין ח"ש בבישול והנאה אי דחזי לאצטרופי שיטעה ויאכל בכדי אכ״פ ולא ניתן לענין הנאה או משום חשיבות ובאמת גם ר״ל מודה בעתיד להשלים כר״פו דתרומות וי״ל דהנ״מ באיסור מכח הזמן וכן בהולכה פחות פחות מד״א ועקירה בלא הנחה אך קשה דמאי חדושא דב״בח ולהירו' שם מודה רשב"ג באיסורי הנאה וע׳ בירו' שבת רפ״ק הוציא חציו והניחה וחזר והוציא כו׳ ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה כו' אלמא דבעי שיהא מח"ש הראשון ולפ״ז ליכא הצטרפות בהנאה וע' שבת פ׳ וע' עמ"י סי' ו׳ דדוקא לענין שיהי׳ אסור מדאו׳ בעי חזי לאצטרופי אבל באיסור הנאה גרע טפי מפחות מש״פ דלא הוי דידי׳ וע' מ״למ משבת פ״חי וע' שבת קנג' מוליכו פחות כו' וצ"ל דבהא ליכא לאצטרופי כשעמד וע׳ תו׳ שבועות טז׳ ב' ד"ה מה״מ וע' לא״ז רש"א פסחים ר״ד מד' ובדהר"מבמ פ״א מח״ומצ ה"ז ובכ״מ ולח״מ:

כט

א

אמר רבא ור"ש קנסא כו׳ ולכאורא הי״נ לפלפל בענין אי עביד ל״מ לרבא לשיטתי׳ ותליא בדעות הסוברים אי שייך בשוגג ולהסמ״ע סי׳ רח׳ דאף במילי דרבנן אך מה"ד לקמן וה"מ בעיני׳ וע"כ משום דהשהי׳ לא חשיב כמעשה לענין אעל"מ וע' תו' שבועות יז' א׳ או דנימא לחלק בין איסורא דיומא וכמ״ש האחרונים והארכתי במק"א לענין חמץ בפסח כסברא זו וע' בר״נ פסחים פ״ק שאפי' לא עבר רק על מצות ביעור דרבנן אסור לאח״הפ ועפ״ח סי' שו' וס"מג וש״א ס״עט ופ״י ח״אוח סי' יג' וע' זבחים פא׳ א׳ דאמר רבא דקנסו רבנן וכו'. והנה הר״מ כ' בפ״א מח״ומצ דהקנס כדי שלא יניח חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו לאח״הפ ובמ״א ס״ס תמז' במפקיד חמצו לגבי א״י וקיבל עליו אחריות דיש לחוש שכ״א יעשה כן וכירו' וטור תמח' דאפי' ביטלו שמא יערים וע״כ דאף דבשאר איסורין ע״א נאמן להוציאו מחזקתו מ״מ חששו מהעבריינין שלא יבאו להשהות לאח״הפ במכוון ויאמרו שביטלו ול״הי מועיל התיקון כלום מה שאסרו בחמץ שעע"הפ ולפ״ז יהא מוכח לכאורה דאיסורי הנאה אין רשות לאחר לזכות בו דאל״כ למה יאסר ג״כ על אחרים וע' בעמ"י סי׳ ו׳ מה שהעיר ע"ד המח״אפ בסתירת דהר״נ נדרים מח' ריש ע"ב דאע"ג דאינו רשאי ליהנות אפ״ה גוף הנכסים דידי׳ ולקמן ד"פה כ' הר"נ שמעינן מדרבא שהאוסר הנאת פירות ע״ע יכולין אחרים ליטול בע״כ ואינו יכול לעכב דהכא מיירי באם אוסרן ע״ע דהוי כמו שהפקירן אבל היכי דאביו אסרן עליו לא הוי לגבי דידי׳ כהפקר וע״ש שמחלק דאיסורי הנאה לא הוי אלא מטעם יאוש דלא זכה רק בתר דמטי לידי׳ מהא דכריתות כד׳ שו״הנ שהוזמו כל הקודם זכה והארכתי בחי' לב"ק צ׳ סע״ב על קו' שו״ת רע"א ובקצ״הח ואכמ״ל. ויש לדון דבשו״הנ שמוטל המצוה על בעליו לקוברו וכב״ק צא' ב׳ בעינא למיעבד מצוה ולכן גרע טפי מהא דחמץ שע״עהפ דאינו מוטל עליו מצות ביעור לאח״הפ. ולכאורה הי׳ לפלפל בענין לא תאכל כ"ת דכל שתיעבתי לך כחולין קטו׳ א׳ וע״ש בתו' וא״ש ולהנ״ל י״ל דכיון דנאסר מעצמו בשהייתו לא עשה תועבה בכה"ג והכ״נ אין לאסור כמו במעש"ש בכדי שיעשו והכא כיון שהי׳ מחוייב לבער מקודם הפסח יהי' אסור לעולם גם לאחרים מה״ט ואפי׳ בדרבנן ולתו' חולין טו׳ א' ס״ל ג״כ כר"שי לחלק במידי דשכיח וע״כ דכיון שהאיסור בא מעצמו בהליכתו לא שייך לאסור משום הנאתו דהאיסור לא בא מצד מעשה השהי' רק מה שלא ביער מקודם וע״ש רש״י חולין לא יאכל וה״ה כו׳ ובד"ה רי״א בשוגג כו׳ ועמ״א שיח' ס״ק ב׳ שמשיג עליו לדינא וע' ירו׳ ערובין סוף פ"ב שמי בעי דבר מדבריהם קונסין לו בשוגג כר"א כו' והארכתי בכ"ז במק״אח:

לז

ב

רש"י ד״ה ות״ק ואף דמפורש כן גם במתני׳ דחלה פ״ק מ"ו מ״מ מוכח דגם במתני׳ הוצרך לפרש דלא תימא דמשבשתא היא וכמו בברייתא דשייך משום דל״מ בי׳ ר״ח ור"א ע' לא"ז רש״א שבועות לח' וכ"כ הרש"ל בנדה סג' וע' בר״פ ע״פ ומאן לימא כו' וע' ר״שבא בגיטין ד"ד ב׳ והוינן בה מאי אינו כו' וע' גיטין עג׳ א׳:

לח

א

תו׳ ד״ה אבל וע' במ״למ רפ"ז מתרומות שהביא כמה ראיות דאיסור דרבנן לא מהני לאדם לפעול על ד"ת וע' בנחלת עזריאל בחולין קא׳ ד"ה אף טמא ושו"ת זכרון יצחק סי׳ מז' פו' וש״ות תפארת צבי סס״י סה׳ בלקוטי הקו' אות ג' ובתבואת שמש פ"א מבתו׳ ה״ו וע' באחרונים שהעירו מתו' פסחים כט״א וכתובות לו"א ועוד כמה ראיות וע״בס ארצות החיים סי׳ יג׳ ובש"ות עולת שמואל וש״ות כסא דהרסנא סי׳ צב׳ וע"ש בסי' סח' ובשמים ראש סי' קנז׳ וש״ות בית אפרים ח"חמ סי׳ ח׳ ובראש אפרים בחלק הש״ות שאלה נב' ונוב"י מ"הת חא״הע ס״נד ובנחלת יעקב עהא"ע סי׳ כח' ס״יג וע' בטע״המ ה' נדרים פ״ג ושעה״מ ה׳ מכירה פ״ג ה״ח ובטע״המ וע' שע״המ בפ"ג מגרושין ה״ד בד"ה גם מאי דפשיטא לי׳ דאי אין איסורו אלא מדרבנן דהוי ודאי מגורשת ד"ת ובשע״המ פ״י מלולב ה״י בד"ה ומעתה וע' טע״המ פ"ה מאישות הל׳ ב׳ דאי מיכתת שעורי' מדרבנן חליצתו פסולה וע' במ״למ פ"ה מאישות הל׳ א' וה״ט ופ״ג מת״ומס ופ״א ופ"ג מנע"ובת ופ״ב מכ״מק סוף ה״ג ובסוף ה׳ אבל בדבר שגזרו עליו חכמים טומאה אי מהני לח"מ וע' במל״מ פ״ב מאבל ה"ז בהא דאינו מטמא לאחותו ארוסה בקדושין דרבנן וע׳ כתובות ע' ע״ב רש״י ד״ה שהגיע וע״ש בתו' וע' בקדושין יט׳ א׳ כיון דמדאורייתא כו' וע' יבמות נב׳ ב׳ תו׳ ד"ה ליבמתו וע"ש פט׳ ב׳ בתו' ואף דקדושי קטנה נמי דרבנן ואפ"ה יורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה מטעם דהו"ל כדידי׳ ויש אתי הרבה אריכות דברים בכ״ז אך לאשר נושא הענין סובל אריכות ואין עת האסף פה וע' בתשובתי לספ״ק דר"ה שהארכתי וע' ש״ות ח״צ סי׳ קג׳ בד"ה מה שהוקשה לכ״תר כו' דכיון דס"ל לר״מ דאפי׳ ביו״ט עצמו אם עלה בסוכה שע״ג האילן אף שעבר על שבות דרבנן מ"מ י״ח סוכה יצא ממילא ליכא לדמינהו להא דשבועות לא׳ א' דהתם לכ״ע אף שכבר העיד א"ב ממש יעש"ב וע' ש"ות ברית אברהם חח"מ סי׳ י׳ אות ג׳ שהביא שהעיר יותר מל׳ מקומות בש״ס ופוסקים בענין אי עפ״דר נעשה כדאו׳ וכ' דאפשר שזה טעמו של הרי״ץ גיאות שהובא בר״נ סוכה כג׳ דפוסק כר״י בעושה סוכתו ע״ג בהמה ודלא כסתם מתני׳ דמשחק בקוביא דקיי״ל כראב״י יעש״ב וע' ש"ות בר״א חי״וד סי׳ לז׳ אות ה׳ וע"ע בהגהות רצה"ח לסוכה כג׳ א׳ שהעיר מפסחים פג׳ ב׳ אלא לג"הנ ואליבא דר"י כו׳ ומוקי בנתערבו וע״ע בהגהותיו סוטה כד' שהעיר ג״כ דלר״מ דהיכי דמדאורי׳ מיחזי חזי ראוי לז׳ והכ״נ האיסור מדרבנן וע"ש מד׳ בעורכי המלחמה משש"ב והארכתי במ״אח בסתירת דברי האחרונים דר״מ אדר"מ דמעוברת ומניקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה ופר״שי דכתיב כי תשטה אשתו בראוי לאישות כו' וע"ע בעמק הלכה חאו״ח סי׳ קלז׳ משש"ב. וע' תו' סוכה ג' א׳ בסה"ד דא"ל מני וע' שבועות לג' א׳ והא קיימי שני׳ והא משכחת כשהכת השני׳ פס״לע מדרבנן דמ״מ מחוייב להעיד כיון דמיחזי חזי מדאו׳ והכת הראשונה ג״כ ח"להע כיון דלא מהני של הכת השני׳ לחייבו להתו׳ לעיל לא׳ סע״א דכיון דמדרבנן מהני ומכש"כ היכי שהכת השני׳ ל״מ גם לאחר עדותן ולא צריך לאוקמי ג"כ כשנשותיהן גוססות למ״ד דהוי מדרבנן וע"כ דאזלא לראב"י דלא ס״ל הך סברא דמדאו׳ מיחזי וע׳ במע״ח משש״ב וע' ש"ך ח"מ סי׳ לג' ס״ב ולדבריו גם להר״מ הוי קרובי אישות מדאו׳ וע' ברית אברהם חח"מ סי' ד׳ אות ה׳ ובד״מש סי׳ לג' ס״ק יג' שהעיר ג״כ בהא דמשני כגון שהיו קרובים כו' וי"ל דמזה בעצמו הוכיח הר״מ דפסקינן כרא״בי מדאזלא סוגיא דגמ' כוותי׳ וכמ״ש התו' ורא"ש ורשב״א בכ״מ וע' בחי׳ ליבמות ו״ב בתשובה וע' נמ״י ב"ק פ"ה בדף כה״א וע' ש"ך ח״מ סי' ר׳ ובכ״מ. וע' באחרונים שהעירו מב״ק עא׳ א' אלא למ״ד דרבנן וע״כ דאזיל לשיטתו הכא דמשני כגון שנשותיהן כו' ואף דמב"ק אין לו דמיון לכאן וכמבואר בשמ"ר ח״ב סי' ו׳ ובקו"א וע"ש בש"מק בשם הרמ"ה דלענין מכיר' כל קנין שהוא מ"הת מהני לענין ד׳ וה' וע' ש"מק כתובות לד' אלא למ״ד דרבנן כו׳ וע' בסוף תשובתי ליומא סג׳ ב׳ משש״ב [והנה בד״הרמ מפורש דב״ד שהן קרובים בנשותיהן שהיתה הכת השני׳ קרובים לתובע או לנתבע וזה דלא כפר״שי דקאי על הכת בעצמן שנשאו שתי אחיות ודחה הת"ח דהא ר"יח מוקי שכפרו זאח"ז בתכ״ד וא״כ לימא הראשון מאי הפסדתיך יע״ש ואף דאכתי משכחת היכי שהעד מהכת הראשונה קרוב לכת האחרונה לכ"א מהעדים ובגוונא דכשר לבע״ד דבכה"ג הפסיד מיד הראשון כשכפר אך זה דחוק וגם אינו מכוון בפר״שי. ואולם בחי׳ כתבתי דא"ז מוכרח די"ל דרבה ס״ל כר״י דאפשר לצמצם ור״יח ס״ל הכופר במלוה שיש עליו ע"חי ובל״ה לק"מ כתו׳ לעיל ע״א ד״ה תכ"ד ואור״י כו' ויכול גם הראשון לחזור כמו השני וע' תו' ד״ה שבועה שמתרץ האמת ומתורץ קו״התו דמסיפא שמעינן דמיירי בכה"ג]

מא

א

א״ב צלי קדר והא דלא אמר צלאו ואח״כ בשלו ע' ש״ות מק״ש סי׳ ס׳ ובאו"ח לפסחים ושמן רוקח או"ח סי' ד׳ וש"א למכות ד"ד ע"ב משש"ב:

מג

א

ר"שי שיאור וכש״כ כו׳ ול״ל דלמא קרא רק לחמץ ע״י תערובות דמסתבר דקרא בעין דומיא דכוותי' כדלקמן ואפי׳ נוקשה ולאידך מסתבר טפי בחמץ גמור ואפי׳ כ״ש וגם דהא אעמ"הד ומכ״שכ למ״ד אפי׳ בגלוי מלתא דפלוגתי' דר״נ רק דלא שמעינן הכי מדר"מ וע״כ דתרויהו במשמעותו ורק לנוקשה ע"י תערובות דלא הוי בכלל חמץ ולכאורא לר"ש דכ״ש למל׳ וא"כ לא גרע ע״י תערובות ולא אצטריך קרא ורק דבע"ג סו' א׳ ר"יא משום ר״מ לאיסורין מצטרפין וע"כ דלא ס״ל כר"ש אך בתו׳ שם סח׳ א׳ דדוקא בעין וע' תו׳ מנחות נח׳ ב׳:

מה

א

אלא לכ"ר בנזיר ותיתי מחטאת: והקשה האו"ח בשם הגאון ר׳ דוב מגלוגא והא בזבחים צז׳ ב׳ פרכינן יבא עשה וידחה ל"ת ומשני רב אשי דיקדש ע״ולת וא"כ לר"א דמשני הכא דהוי ב' כתובים אצטריך גם בחטאת לע"ולת ונדחק בזה וע' ש״ות דברי מנחם ס״לז וע' בנחלת יעקב ובהגהות משש"ב. ועוד הקשה הנו"בי חיו״ד ס״צא ע"הרר יקיר המובא בתו׳ ע״ג סח' ובמעילה דהא דסובר ר״ש כש״למ היינו כשהאיסור בעין כדמוכח מערלה וכ״הכ דאין מצטרפין וע' תו׳ נזיר לו׳ א׳. וק' מה״ד בשבועות כא' ע"ב ולר"ש ל"ל צירוף והא להתו׳ גם ר"ש מודה ע"י תערובות ועש"ות גבעת שאול סי׳ פ׳. [ובאמת בירו׳ רפ"ג בחמץ ומצה שנתערבו מה אנן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת ואם בשרובו מצה יוצא י״ח בפסח ומשני תיפתר שי״ב חמץ וא"ב כזית לר"ש דכש״למ ומבואר דלא כתו' והארכתי בד׳ הירו' במ״א ואכ״מ] וע' בר"ש טב״י פ״ב דח״ש ע״י תערובות מותר מה"ת וע' לא״ז ר״שא פסחים מ״ד א׳ על התו׳ שם כמאן כר״א. ואולם ע׳ רשב״א חולין צח׳ דקדשים דהמ״לא חנ״נ מה״ת ולפ"ז אף דצריך משרת על המ״לא כיון דנהפך ההיתר לא בעי לצרף כזית. ובז"מ קו׳ התו' דשבועות מדגלי קרא משרת והנה רש״י הרגיש ליתי עשה דכשירה דחלק קדשים כשרים מעורב יש ואי נהפך חלק ההיתר ליכא עשה. וער״שי מד׳ סע״א. וע' בצל"ח לביצה יט׳ בד״ה ומדי יע״ש בכמה ראיות אי איכא מ״ע באכילת ק"ק. וע"צלח ריש ברכות בישוב קו׳ א״ז ר"שא בתו' ד"ה משעה. וע' בחי׳ לשבועות שהארכתי עוד בישוב הקושיות הנ״ל:

מט

ב

אפי׳ ביוה״כ. בפשוטו הוא ע״ד שבת קיד' א׳ ת״ח שנמצא כו' וח״ו לא יאמינו גם המונין אותנו כפשוטו להרגו והרי גם בח״מ בעי שיתיר למיתה וע' תו' סנהדרין מא' א׳ ורק הכוונה שגורם ביזוי התורה דכתיב בה כי היא חייך וכדדריש וכל משנאי כו' וכמו בק״ש ש"ע בזמנו כברכות ד״ד ב׳ וכדאמר התם מ"ש בכל דוכתא כו' וע"ד הא דא"ר אליעזר בברכות מז' ב׳ כל שלא קרא ק"ש ש״וע ולגבי ק״ש נקיט ח״מ וכדאמר התם ע״ד ה״ד ברכות ח׳ א׳ כיון דמקדמי כו' והיינו משום דכתיב בי' למען ירבו ואף דהכא גריס ר׳ אליעזר דס״ל בסוטה כב' א׳ ולא שימש ת״ח ע״כ דהתם הוא ר"א בן שמוע מדאקדמי׳ לרש״בנ ור' ינאי והכא הי׳ אמורא [וע' בחי׳ לר״ה כב' א' בסוף התשו' מש״ש בזה ומטע״ז הפליגו בת"ח שקרא לפניו כו׳ שלא יהי׳ ירא מעונש מי שקורין לו לס״ת ואינו עולה שאינו מאריך ימים וכפ' הרואה וגם שלא להיות מעביר במילי׳ דמוסיפין לו כחגיגה ה׳ ב׳ ולזה נקטו הכא ח״מ וכמו בשל ערבית לאפוקי ממ"ד כו']. וע' בסוף דא"ז שנה ולא קרא כו'. ולכן אמרו ממזר ת"ח קודם לכה״ג ע״ה דהרי אפי׳ בא"י העוסק בתורה במצוות דידהו הוי ככה"ג וע' תו׳ חגיגה יג׳ א׳ ובחי׳ ומצד שכתר תורה כו' וע׳ בעק״ד חיו"ד לה׳ ס״ק יז' מהא דפ״ק דב״ב בר"י שא"ל קרית כו'. וה״ד הכא ע״הא אסור לאכול בשר הוא ע"ד מארז״ל בסנהדרין נט' ב׳ אד"הר לא הותר כו' מאחר שנצטוה מצוה אחת ועבר עלי' ומכ״שכ מי שאינו עוסק בת״ומ כי לא ע״א חסיד אך האמת שהוא דרך מליצה לפי שנכשל במאכלות אסורות ע"ד חולין ט׳ א׳ ת״ח צריך שידע כו׳ וע״הא אינו נזהר:

נא

א

עדיפא עבדא ע' קדושין ע׳ ע״ב.

ב

וחכ"א כל הספיחין כו׳ וע' תו׳ ד"ה אני ראיתי וצ״ע בירו' ברכות פ"ק דא"כ מאי פריך מהכא ור״ג עביד כו' וע' ירו׳ דמאי ארש״בג כו׳ אתא מימר לך אע״ג דפליג על רבנן: תו׳ ד"ה כגון כו׳ אלא מפר״ת כו' עלא״ז רש״א דא"כ גם השלוחים יכולין להגיע ובילדותי השבתי דבר״ה כא' דכל היכי דמטו שלוחי ניסן וכו' וי״ל דבדר״ס היו מגיעין השלוחים בניסן ותשרי והלך למקום שמגיעין בניסן ולא בתשרי ועוד דהא באמת אנן ידעינן בקביעא דירחא רק דזימנין דגזרו כו׳ וא״כ ר"ס ידע שהגיעו במקומו וליכא למיגזר דכשיתבטל יציאת השלוחים יהי׳ להם הכירא בשלוחים וכעת מצאתי בפ״י שהרגיש בזה ומשנה ל"ז ממקומה:

נט

ב

שבקי' לקרא. ובילדותי הארכתי לפלפל דלקמן סג׳ א׳ השוחט על החמץ עובר בל"ת ובע״ב מייתי התוספתא דא׳ השוחט והזורק והמקטיר ומקשים דהול"ל לא תעשו על דם חמץ וע' לעיל ה' א׳ רבא אמר כו׳. וי״ל דלעיל ר"ד נח׳ יאוחר דבר שנא׳ בערב וב"הע כו' ובילקוט דאי כתיב בפסח בערב הו"א בערב ממש ואי כתיב ב״הע הו״א קשחיט מצפרא ויש להוכיח דלא כהילקוט דאי׳ הפסח ביד' כו' ושאר הזבחים להיפך דכתיב לא תשחט כו׳ וכדלקמן סד' א' בזמן דאיכא זבח ל״מ אזבחי ואי כסברת הילקוט לכתוב בערב דאי בערב ממש ל״ל קרא דבזמן דאיתא לזבח כו׳ דשאר הזבחים פסולין בלילה ואפי׳ שחט סובר ר"ש ששא״ר לש"ש וע״כ משום דלא יאוחר כו' ולפ״ז אי כתיב לא תעשו על חמץ הו"א כהילקוט ולא מיבעא בזמן שהוא פסח דהו״א כגון שהקריב בלילה של זבח ולכך כתיב לא תשחט ואין שחיטה בלילה. ולפ״ז מוכח נמי דעו"ש קרב ביו״ט דאל״כ לכתוב לא תעשו ואי כהילקוט כגון שהקריב של זבח בלילה הא אין מקריבין ע״ח ביו"ט וע״כ דעו"ש קרבין ביו״ט ולכך כתיב לא תשחט וע״כ מוכח בל"ה דקרב ביו״ט ויש לפלפל מד״התו דסוגיין ואין רצוני להאריך בפלפול:

סב

ב

ר"ש אתא לקמי' דר״יח. ובירו׳ פ״ה הגי׳ לגבי ר׳ יונתן וע"ש מההיא בבלאה דאיקלע לגבי ר׳ שמלאי וע' בע"ז לו׳ א' דא"ר שמלאה לודאה קאמרית [ובזה נסתר דברי המטה יששכר מ"שכ לפלפל אי לודים דרשי טעמא דקרא יעש״ב בד"ד. וז"א דלוד דהכא היא עיר אחרת ע׳ רש״י שבת י׳ ע״ב ופסחים יב׳ וע' גיטין סז׳ א׳ ואולי היא מלוד הנזכר בבני שם והי' עוד לוד בדרומית מצרים שנקראת ליביען ע' שבת נא' ב׳ וקיט׳ ב׳ ומנחות פה' ב׳ וע׳ ת"י ע״הכ פני להבים וז"כ אזכיר רהב ובבל בחלוף הל' בר׳ וע' ירו׳ פ"ק דסנהדרין מ״מ אין מעברין בה שהן ג"הר ומיעוטי תורה. וע' סנה׳ לב׳ ב׳ ומתני׳ ריש גיטין ותו׳ חגיגה ג׳ ב׳ וירו' תענית פ״ב ה״יב וירו׳ שקלים ב״המ גדול בלוד והיא היתה עירו של ר״א וע' בחי׳ לסוכה כז' ב׳ משש"ב]

סו

א

ולא ידעו אי פסח דוחה שבת. ולכאורה למ״ד בזבחים יב׳ ב' לבן בתירא בפסח ששחטו ביד' שחרית בין לשמו ובין של"ש פסול הואיל ומקצתו ראוי ומוקי ר"א לאחר חצות וא״כ לר״יח דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי וא״כ ל"ל קרא במנחות פו׳ ב׳ ללא עיברו זמנו ולא שנתו וע״כ דאצטריך הך קרא דוזבחת דאיתקש חגיגה לפסח דדוחה שבת כתו' פסחים ע׳ ע"ב וא״כ לשי' דמיירי אחר חצות ממילא מוכח וכיון ששכחו זה ולכן לא ידעו דדוחה שבת. ואולם בשבת פז׳ ב׳ אותו יום נטל עשרה עטרות ראשון בשבת כו׳ וכיון דר"ח ניסן הי' באותו פעם בא׳ בשבת הי׳ ע״פ בשבת וכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא אבל למחרתו יכולין ומשמע דכל ישראל עשו וא״כ מוכח דפסח דוחה שבת. ואולם י"ל דלשי' לא מוכח מהא דהכא דלב״ב דלא משכחת כ"א כשהפרישו אחר חצות כמובא למעלה וא״כ ל"ל קרא דפ"מ מקחו מבעשור ואין פ״ד מבעשור כפסחים צו׳ א׳ ת"ל דאי הוי מקחו מבעשור הוי נדחה ונראה ואינו ח״ונ וא״כ ניליף מיני' להכשיר לב״ב היכי שהפרישו קודם חצות או שאר נדחה ונראה ומצאתי בשו״ת פני ארי' ס״נט שהרחיב בישוב קו׳ זו. ואולם נ"ל דלק"מ לתו׳ קדושין לז׳ ב׳ דעפ"הד הי' והכ״נ ליכא למילף לדורות וליכא ג״כ ראי׳ מהא דהתם דהקריבוהו בשבת. ומיהו בל"ה י״ל דהא דדריש מועשית פסח דשינה לעכב שיהי' כל עשיותיו לשם פסח זה נאמר מסיני משא"כ בפ״מצ דל״הי רק למצוה ולכן לא הוי דחוי כלל. וע' בירו׳ דיליף בהיקש מתמיד שהוא קרבן צבור ודחי משום שי״ל קצבה ואח״כ מייתי בק״ו שא״ב כרת ודחי דבתמיד הוא קדשי קדשים. ולכאורא ק׳ דהיכי נליף בק"ו מתמיד ונימא דיו כו׳ ומקריבו בע"פ שבשבת ב׳ תמידין או ד' עם המוס׳ וע' ב"ק כה׳ א' ואמאי לא דחי נמי הכא שי״ל קצבה וי״ל דלכן הוצרך לומר להם נמי גז"ש וע' יומא ד"ד א׳. ובז"מ ג"כ קו׳ וכדאמרן והארכתי בחי׳ לירו׳ בדרך חדוד ואכ"מ: וכי מאחר דל״ג ג"ש ק"ו ל״ל. וי״לד דלא מקשה מקודם דהוי הקו׳ חזקה יותר וי"ל דהתו' כ׳ בד״ה מה מועדו תימא דבשמעתין לא דריש כו׳. ולפז״מ דבל"ה ל"ק מאחר דגמיר ק״ו די״ל דאל"כ מנ"ל דיליף מג"ש דהא י"ל כאידך תנא דלא דריש משמעות דבמועדו מש"ה מייתי ועוד ק"ו וע״כ משום דלא דריש משמעות במועדו דאכ״ק ל"ל במועדו ב׳ פעמים הא יליף מק"ו אפי׳ אטומאה אבל כיון דפרכוה אק״ו קאמר שפיר. ובעיקר קו׳ התו׳ דהכא משמע דלא דריש משמעות דבמועדו ולקמן בפ' כ״צ דריש אפי׳ בשבת וטומאה. ונ"ל דאי' לעיל בר״פ ת"ר לא יאוחר דבר שנא׳ בין הערב כו׳ ובילקוט אי כתב בין הערבים הו״א מצפרא וכבן בתירא בזבחים יב׳ ואי כתב בערב הו"א בערבית ממש. וק׳ לפ"ד הילקוט מנ״ל דלא יאוחר דלמא לגופי׳ אצטריך וע' מש"לע מזה. וי״ל דאי' בילקוט העושה מלאכה ביום השבת יומת יכול שבלילה מותר ת"ל תשבתון (הגם שבאמת אינו מובן דלא לכתוב לא ריבוי ולא מיעוט). ועפז״מ דאי בהילקוט א"כ ל"ל בין הערב ואי כהילקוט א״כ ל"ל שבת תשבתון דבלילה אסור במלאכה הא בל״ה ידעינן דא״כ ל״ל במועדו ואפי׳ בשבת הא לילה מותר במלאכה אע״כ כהילקוט וא״כ ל״ל בערב וב״הע וע"כ דלא יאוחר. ועפז״מ קו׳ התו׳ דאל"כ קרא דתמיד דוחה טומאה דהוי דריש משמעות דבמועדו לא ידעינן דלא יאוחר אלא דה״א הצריכותא של הילקוט ואי ק׳ דל״ל במועדו דהו״א משום טומאה ומש״ה פרט רחמנא ללמד דדוחה טומאה וע״כ דבמועדו אתיא דדוחה שבת ומוכח שלא יאוחר. ועפ״ז מדוקדק ה״ד לקמן בגמ׳ סע"ב אשכחן דדחי שבת דדחי טומאה מנ״ל ומשני דכתיב איש איש. דבקצור לא הוי פריך דדחי טומאה מנ״ל דהו״א כתי׳ התו׳ דבמועדו משמע אפי׳ בשבת וטומאה אבל השתא פריך הכי אשכחן דדחי שבת דאי כנ״ל ק' מנ״ל דלא יאוחר דלמא כהילקוט ואי דל"ל דבשבת בלילה אסור בעשיית מלאכה דמש״ה כ״ר משום טומאה:

ב

תוס׳ סוף ע״ב ד״ה אאר"ל תי׳ דלר"ש דאמר לקמן כו׳. וי"ל דהסגנון כ"ה דהמקשה לא פריך למ"ד דבעינן לחלוק מתנות די״להק מאי קאמר דלמא צבור כלל לא דא״כ ל״ל יתורא דאיש הא בלא מיעוטא נמי נימא הכי דמהכ"ת דהא פסח לא נכתב אלא ביחיד ויהא כשאר קרבנות אלא מש"ה כ׳ איש לדרשה דצבור יעשה בטומאה. וי״ל דאי' בספרא ל״ל קרא דפסח דוחה טומאה הא ילפינן בק"ו ומה פ״א שאינה דוחה שבת ודוחה טומאה כו' פ״ש יוכיח. ואי' בגמ׳ פלוגתא דר"ש ור״י דחד סבר פ״ש דוחה טומאה וח"ס אינו דוחה. ולפ״ז לא פריך מידי לר״י דלמא צבור כלל לא דא״כ ל"ל איש יתירא וא"ל דאל״כ איש הו״א מסברא דיעשו דילפינן מפ״א הא פ״ש יוכיח. אבל לאידך מ"ד פריך שפיר פסח מנ״ל וא"ל דא"כ ל״ל יתורא דאיש דמסברא הו"א דילפינן מק"ו וא"ל פסח יוכיח דהא אית לי' דפסח דוחה טומאה. ובזה מדוקדק ג״כ שאמר אשכחן דדחי שבת ולא פריך בקצור דדחי טומאה מנ"ל:

סח

ב

רש״י ד״ה כשרין כו׳ דכתיב עולת כו׳. ובילדותי עמדתי ע״ז דהא לעיל נט' ב׳ מסיק האי קרא לדרשה אחרינא דלא עולת חול בשבת ויו״ט. ואמרתי ליישב דבאמת י״ל מהכא כדרשת הגמ׳ לעיל וחביבה מצוה בשעתה מוכח בל"ה רק דאי לאו הך קרא דלא עולת חול בשבת לא הוי מוכח מהתם. דאי' סנהדרין נ׳ סע״ב יכול אפי׳ חיללה שבת ת״ל לזנות כו׳ עד סד"א איהו דאישתרי שבת לגבי עבודה כו׳. וה״נ דע״כ אהקטרה קאי דהרי שחיטה כשירה בזר וקבלה והולכה וזריקה לאו עבודה היא לענין חלול שבת וע״כ אהקטרה קאי ולהכי אצטריך לזנות וע״כ מוכח דחביבה מצוה בשעתה דאל״כ ימתין עד הלילה ול״ל לזנות. אבל יש לדחות דאצטריך לזנות לענין עולת ע״ש שלא הקטירו בע״ש ומוכרח להקטירו בשבת דא"א להמתין דא"כ יפסול בלינה ובהכי אישתרי שבת ומנ"ל להוכיח דחביבה מצוה דאימא באמת ממתינין אבל מהא דלעיל דדרשינן ולא עולת חול בשבת א״כ ל״ל כנ״ל דאברי עולת ע״ש וא״כ מוכח שפיר בל״ה דחביבה מצוה. אבל זה לפלפולא בעלמא דהרי עיקר הקו׳ על רש"י דאימא אמצוה לחוד אתיא וא"כ נשאר הקו׳ על עמדה דאימא דאצטריך לזנות היינו לאברים של ע״ש שא"א להמתין ומנ"ל לחביבה מצוה. ובדוחק י״ל דאי' בד"נט ב׳ תו׳ ד"ה ולא עולת חול דאתיא כר"ע יע"ש ולפ״ז י״ל דכאן מוכח דלא אתיא סוגיא זו לר״ע דלפ"הנ דמציין הגמ׳ הא דר"ש על המתני׳ דהקטר חלבים כו׳ דקשה דלמא המתני׳ איירי בע"פ שחל בשבת וא״כ מה חביבה מצוה הוא הלא אף אם נמתין עד הלילה הא בלילה יו"ט הוא ואין בין שבת לי״ט אלא אוכל נפש. וצ"ל דהכ״ק דהלא הקטרה דמחייב היינו משום הבערה ואנן קיי״ל דמתוך שהותרה כו׳ והנה לעיל אי׳ דר״ע ס"ל דלא אמרינן מתוך וכמבואר בדף ה' סוף ע״א וא״כ לא אתיא סוגיא זו על מתני׳ דהכא כר״ע ולזה י״ל דרשה הנ״ל ממקרא זה:

סט

ב

מתני׳ רש״י ד"ה בזמן דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחי שבת וע׳ תויו״ט ואפשר דלהכי לא נקיט נמי וטומאה דלא ליתי למיטעי דתרויהו כי הדדי הוא דלא דחיא. ולכאורה למ"ש התו׳ לקמן ע׳ ע״א ד"ה לאו חובה ואור״יבא דמשמע בירו׳ דהא דפסח נאכל על השובע הוא מדרבנן גזירה משום שבירת עצם. ולקמן פד׳ א׳ במתני׳ איתא אבל המותיר בטהור והשובר בטמא פסח הבא בטומאה אינו לוקה יע״ש בתויו״ט ולפ"ז הי׳ מקום לתרץ דלהכי לא נקיט טומאה משום דפסח הבא בטומאה אינו מוזהר על שבירת עצם ולהכי בל״ה א"צ חגיגה ואף אם הי׳ חגיגה דוחה טומאה דהא לטעם הירו' הנ״ל עיקר החגיגה באה כדי שלא יבא לשבירת עצם. ואולם למ״ש רש״י דלהכי באה החגיגה כדי שתחשב להן הפסח לאכילה וכמ״שש התויו״ט בד״ה ובמועט וע״כ מוכרח התויו״ט לשיטתו לתרץ הא דלא נקיט טומאה כנ"ל.

ע

א

סכין שנמצא ביג׳ שונה ומטביל ופר״שי דנקיט שונה הואיל והוא ספק שמא עדיין לא הטבילוה. והר״מ בפי' המשנה שקלים פ"ח מ"ג והובא ברע״ב פי׳ שונה להזות עליו שמא נטמא במת והזה עליו בג׳ ועתה שונה ומזה עליו ואח״כ מטבילה יע״ש ובתויו״ט וכ״ה בר״מ בפ"י מא״הט ובכ״מ שלפ״ד רבינו מדוקדק הל' שונה ומטביל וע׳ תו' חגיגה כא' סע״א מה שדקדקו בזה יע"ש ודוק. ואולם נ״ל דהר״מ לטעמי׳ שפוסק בפ"יא מה׳ פ״א מי שהוזה עליו בג׳ ולא הוזה עליו בז׳ ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר השביעי ומזין עליו והקשה הראב״ד מקדושין סב' א' סד״א כו׳ אבל היכי דעביד בג׳ וח' דמפיש בימי טהרה אימא ש״ד קמ״ל דמשמע דבעינן דוקא ג' וז׳ לענין הזאה. ונ"ל שדינו מוכרח מסוגיין דלפי' הר״מ ה״ד סכין דחד ספיקא היינו שכבר הוזה עליו בג' וע"כ דקאי אהזאה שני׳ ואכתי תיקשי דע״כ דמוכרח להזות ול"ל כפר"שי דאי משום חגיגת ט״ו עדיין יש שהות דא״כ יפריד הזאה ז׳ נמי א"ו דאף לאחר ששהה יותר מד' ימים בין הזאה להזאה לא איכפית לן אך בפשוטו י״ל דהא דפריך ביום ב׳ וביום ז׳ דלא כפר"שי דלכ"ע פריך אלא דקאי אהא דסליק מיני' דס"ד אי עביד בחד כו' וא״כ לר״מ דפסקינן כוותי׳ דבעי תנאי כפול ולדידי׳ ה"ד ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום הז' היינו היכי דלא הוזה עליו כלל ולהכי אצטריך קרא דוהוזה דאי עביד בחד מיני׳ אבל לרחב״ג דלא בעי תנאי כפול וא״כ כבר ידעינן דלא סגי בחד מיני' מקרא דיתחטא ביום ג' וכדלעיל ופריך שפיר והוזה ל״ל. ובזה ניחא פר״שי דפסחים דלא פי׳ כהר״מ לענין הזאה ג' וז׳ דא״כ יפריד הזאה דהא לשיטתו לא מהני כשמזה בח׳ להמסקנא דקדושין והר״מ לשיטתו וס"ל דבעי תנאי כפול:

עז

א

גמ' מנין לשתי הלחם והקרבים עמהן כו׳. ויש לדקדק מנ״ל דהקרבים עמהן נמי דחי שבת ודלמא לשתי הלחם לחוד אתיא ונ״ל הכי דאי׳ בחגיגה יז׳ ב' מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה דכתיב בחג ופריך והא תדב״ריש מנה ימים וקדש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה חודש למנוייו אף עצרת למנוייו מאי לאו דגמיר מחודש דיום אחד ומשני כתיב חג השבועות והקשו התו׳ בר"ה ה׳ א׳ ל״ל קרא בסוכות לינה ת"ל משום שמחה דהוי כל ח׳ ותירצו דאצטריך היכי ששלח שלמי' מאתמול דנאכלין לשני ימים. ואיתא בגמ׳ כתיב תספרו נ׳ יום וכתיב שבע שבתות מכאן סתירה לצדוקין דעצרת לאחר השבת. וקשה ל״ל חג השבועות דלא ילפינן מחודש דא״כ ל״ל לינה לגבי חג המצות וילפינן שבועות בהיקש דאין היקש למחצה הול״למ לינה גבי חג השבועות והוי ילפינן חג המצות בהיקש ולא הי׳ צריך קרא לסתור דרשת הצדוקין דאי כצדוקין אכ"ק קו׳ התו' דת״ל דטעון לינה משום שלמי שמחה ואי כתי׳ התו' כגון ששלח שלמי׳ מאתמול הא אתמול שבת הי׳ ואינו דוחה שבת אע״כ דלא ילפינן מחודש א״כ אי הוי כתיב לינה גבי שבועות לא הוי ידעינן סתירה לצדוקין דהו"א כגון דשלח מאתמול ביו"ט דיש לה תשלומין כל שבעה. ונ״ל הכי דהא קשה ל״ל סתירה לצדוקין הא בלא״ה נמי ידעינן דל״ל במועדו ואפי׳ בשבת הא עצרת לעולם ביו״ט דהוא יום א׳. ויש לתרץ דאיתא בילקוט כתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבע שבתות הא כיצד יכול דשבע שבתות אתיא דיקדש ביום נ׳ ויביא קרבנותיו ביום מט׳ דשבע שבתות משמע ביום מט' ונ' יום משמע ביום נ׳ ת"ל ביום הבכורים בהקריבכם כל מלאכה לא תעשו משמע דביום שיביא הבכורים אסור בעשיית מלאכה לפ״ז אי לא כתיב סתירה לצדוקין הו״א דבמועדו אתיא שיביא כבשי עצרת מעיו"ט דמבכורים ממעטינן כל הקרבנות וא"לכ סתירה לצדוקין הו״א מנ"ל דבמועדו אתיא ממחרת השבת ממחרת יו״ט הוא דלמא אתיא דיביא מעיו״ט דהא מבכורים אתיא כולן הא בכבשי עצרת באה תורה ללמד דיביא מעיו״ט ולכך כתיב סתירה לצדוקין, ואי׳ בגמ' ושמחתם לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו שהכהנים יוצאין בחטאת ואשם בכל שהן מותרין לאכול יוצאין בהם. ולפ"ז מתורץ אי לאו דכתיב חג השבועות דהוה ילפינן דא״כ לא שייך לסתור לצדוקין כנ"ל דאל״כ סתירה הו״א שיביא כבשי עצרת מעיו״ט א"כ הו״א דמש״ה כתיב לינה כגון שכהן לא הביא שלמי שמחה והי׳ יוצא בכבשי עצרת והו"א דלא בעי לינה דהא הביא מעיו״ט ומש"ה כתיב לינה לכך כתיב חג השבועות. ולפז״מ דע״כ מוכח דבמועדו אתיא נמי על הקרבים עמהן דהיינו כבשי עצרת דאלכ״ק ל"ל חג השבועות דאל״כק ל״ל לינה ואי דהו״א משום כבשי עצרת הא אית לי' בסברא דמועדו לא אתיא על הקרבים עמהן וא״כ מוכח נמי דשתי הלחם דדחי שבת דהא כבשים מעכבין הלחם ועומר נמי מוכח כפי הצריכותא שבאו להתיר כנ"ל לחדד התלמ':

ב

תו׳ ד״ה שאין כו׳ אחר שנזרק כו'. דה״ד התם במתני׳ שמועלין בבשר העולה עד שיצא לבית הדשן דהיינו באכילת המזבח אחר זריקת הדם כיון דנעשה מצותו ועבד"וח וש"ות רע"א סי׳ קכט׳ שהניח דבריהם בתימא ולא ידעתי למה:

פו

א

עליות היכל שאני והצל"ח הקשה על הר"מ שלא הביא זה ושמעתי מחותני הגאון נ"י אשר הי' גרגיר אחד מדרושו לתקון גג בהכ״נס ביום ג׳ ש״ק אייר תר״חי ואמר ליישב בהקדם מ"ש ב״ב צח׳ ב׳ ראי׳ לדבר כבנין היכל והגר״א ז"ל דבר שם חמודות שהראי׳ משינוי קומת היכל בנין שני מראשון שבראשון הוי ל' אמה קומתו ובב׳ מ' אמה והטעם שבראשון שהי׳ אמה טרקסין א"כ הי׳ היכל מ' על ב׳ וחציו מ׳ [לוח התיקון: אבל מקדש שני שלא הי' ל' אמה טרקסין הי' ס' על כ' וחציו מ'] עכד"הק ורק מלבד דהו״לל היכלות דהראי׳ משניהם ביחד בדוקא ב׳ דממילא מופרך דא״כ הו"לל ק״ק גבוה כ׳ בראשון והי׳ גובה ל' כמש״ש בגמ׳ ג׳ התו' שם וביומא סוכה השיגו על רש"י במקרא שכ' שהק"הק הי' רק גבוה כ׳ נגד גמ׳ הנ"ל ד' לדקדק מה יחס לאגדה הסמוכה ר"ח נפיק לקרייתא כו' וע"כ נ' דצדקו דר״שי מפי׳ המשנה שבאמת אין מקרא יוצא מפשוטו לד' המשנה ובק"ק הי׳ גובה כ' ובהיכל ל' ומטעם שצ״ל גובה חצי הרוחב ואורך וז"ש ראי' לדבר מבנין ראשון והוא מוכרח דמה נשתנה קומת היכל וק״ק וביומא לא' א׳ דעין עיטם הוי [לוח התיקון: גבוה] כג' אמה מקרקע המקדש וא״כ עליית ק״ק נמוכה קרקיעתה מעזרה במקום עין עיטם וא"כ לכאו׳ מאי מקשה מעליית ק"ק שהיתה קדושה לימא לי׳ דהרי הי' [לוח התיקון: שוה] לקרקע עזרה כנ"ל ורק שם סידר הגמ׳ ר״ח נפיק לקרייתא רמי לי' כו׳ ומוכרח דהי' עליית ק"ק ג״כ גבוה באמת ל' והכי ס"ל לרב יוסף בפסחים שם והוכרח לומר כתי' דשאני היכל אבל למ"ד להלכה כמתני׳ דב"ב וכן ס"ל לר"מ כר"שי דעליית ק״ק הי' רק ך׳ אמה נתקדש בבית ראשון העלי׳ של ק״ק מעיקר הדין בכל גובהה וע"כ אצ"ל דשאני היכל ולעולם כל יתר עליות ל"ק רק קה"ק וכנ"ל (ואף דבשני הי׳ עלי׳ גבוה נודע שי' הר״מ ז"ל דקדושת מחיצות קלע״ל במקדש וירושלים) ובזה האריך ליישב בהא דאמר רב שבת פ״ק יא׳ א׳ כל עיר שגגותי׳ גבוה כו׳ מה כל החרדה בגגות כפי הנ׳ ורב עצמו פסק בפסחים פה״ב גגין ועליות לא נתקדשו במקדש ג״כ. ובאמת הגר״א ז״ל ס״סי קנא' העיר שאפ"ל עליות ב״הכנס הוי כשל היכל אבל ע' ר"שי בפסחים פו׳ א׳ שם דגגין ועליות דגגין גם למסקנא אינו וכמבואר בגמ׳ ורק בד״ד נ' לבאר כיון שא׳ זבחים נד' ב׳ שב"המק גבוה מכל א״י וא"י גבוה מכל הארצות ועתידין ב"כנ שבבבל כו׳ כמגילה פ"ד וע"כ יהי׳ לגגותי' הקדושה כמו בעליית ק״ק שכל נמוכה מקרקע עזרה קדישי ומ״שכ הר"מ גגין ועליות ל"ק רק בגבוה יותר מערך עין עיטם וכגון בירושלים או בהרי א"י ועוד תי׳ הרמב״מ שם במ"ש דעובי החומה כלפנים ולא התנה בגבוה לקרקע עזרה וגם דלפמ״ש בשבועות טו' ב׳ זאח״ז היו מהלכות גם על עובי החומה דלא מוכח מפנימיות והתו׳ ור"שי נדחקו שם רק למ"ד זה כנגד זה וצ"ל בחדא דמקרבא לחומה וא״כ אין התחלה לקו' הגמ' בפסחים מעובי החומה לעליות והגמ׳ שם ס"ל זה כנגד זה ע״כ תוכן דבריו בזה ודפח״ח ולמש״כ התו׳ ד"ה וכולן בקודש דגג בה״פ שוה לקרקע עזרה וא״כ ה"ד מקרקע עזרה היינו מתחתית קרקע בה"פ וגם י״ל בפשטות דרב יוסף סובר לא קידשה לע"ל וע׳ בי״וד סי׳ רא' ס"א או מעיין ולסברת הר״מ דבמעיין גם אדם נטהר בכ״ש א"כ מנ"ל בעין עיטם דגבוה מקרקע כג׳ וי״ל כמש״ש בתו׳ ד״ה עין: תו' ד"ה הכלה ע"שות זכרון יוסף ח"אוח סי׳ יד' ומחצית השקל קע׳ ס״ק ג׳:

ב

חוץ מצא ובח"א מוחקו דלא שייך בע״כ וגם דלא שאלוהו רק מה שמיסב בדרך חשיבות ובד״א פ"ו חוץ מדבר כשרות וי״ל דלא הוצרך לאשמעינן שלא יהא בו איסור רק שיהא כבודו לעשות כן וזה מסכים לפי' הב"ח והביאו המ״א באו"ח סי׳ קע׳ חוץ מצא דהיינו ללכת בשוקים שאין כבודו בזה ויותר נ׳ דנקיט דבר כשרות דכשמדיר שלא לאכול לאחר שהי׳ מסרהב בו שלא יציית לבעה״ב כדמייתי לאח״ז ומעשה כו' וכט"ז קע׳ ס"ק ג׳ דלולא שהי׳ מסרבם בתחלה הוי כנדרי זריזין שלא יסרבנו ולזה מייתי שיעשה מה שיאמר בעה"ב שלא יבא לידי סירוב וישבע אח״כ דהכא הוא מתכוין לשבועה ממש ואולי יעבור וע' במעיו"ט פ׳ כ"הב סי׳ לו׳ וה"ד התם בד"א מ׳ שלך ומ׳ של חכמים הכונה לפי שהלעיזו עליו בפני חכמים משום לא תשא שמע שוא או משום עדות שקר לחייבו במה שהעידו לפניהם: מ"ט לא אהדרית כו׳ עח"א א״ז ר״שא וע' תו׳ בכורות מד׳ ב':

פח

א

רש״י ד״ה על ידי ומשמע דגם על בתו מוזהר לחנך וע"כ דסובר דהלכה היא בנזיר דאזיל לשיטתו בריש חגיגה שכ' שהטילו חכמים על אביו ואמו לחנכם במצוות ומבואר דסובר דאמו חייבת ג״כ בחינוך: אמנם מסוגיא דהתם אין הכרח די"ל דהוכיח כן מלקמן ו' א' דאמר אביי עד הכא אמו דמחייבא בשמחה כו' ומשמע דבעי אביי לאוקמי מתני׳ דילן דגם אמו חייבת לחנך במצוות שהיא בעצמה חייבת וי״ל דאביי אזיל לשיטתו בקדושין נז׳ ב׳ דמשמע דס"ל חובע"דא וכדלקמן ד״ד א' וכמש״ש התו׳ ד"ה אלא דלמה אצטריך קרא דממילא ימנע מחשש חו"בעז ומדדחיק התם אביי ע״כ דס״ל הכי ומוכרח לאוקמי אליבא דהלכתא ואמו חייבת ג"כ בחינוך ובזה ניחא ג"כ הא דאר"מ בתוס' ערובין פ"ב לא נמנעו כו' דמשמע דס"ל דחייב ג"כ לחנך את בתו וע״כ דס״ל דהלכה היא וכדאמרי' התם משום דאביי לטעמי׳ דחבע״דא וא"ל ל״ל משום חינוך דהרי מייתי חב״עז וע"כ דמוקי דהלכה היא בנזיר ובזה מיושב דעת הרמב״מ שלא הביא אוקימתא דאביי בחגיגה ד' א׳ עלח"מ רפ"ב מחגיגה הלכה א׳ וע' ש״ות רש״ש ח"ב סי׳ א׳ שהאריך בפלפולים ובאמת למ"ש התו׳ דקושית הש"ס דממילא ימנע מחשש ח"בעז דהוי דאורייתא והר"מ פוסק בפ״ב מחגיגה ה״ג דחו״בע ל"דא ולהפ"ח בי״וד סי' קי' דאף להר״מ דספיקא מה״ת מותר מ״מ היכי דאיכא לברורי מבררינן וא״כ בלאו האי קרא הוי מחייבינן לי׳ ומיהו י״ל דאביי לשיטתו דחובע"דא וכדמוכח ג"כ לקמן ו' א' עד הכא אמו כו׳ וכנזיר כט' א' ואף דזכורך בר"פ כתיב י"ל להתו' דאם לא הביא קרבן אף ר״פ לא קיים ומיהו זה תליא בשיטת רש"י ותו׳ פסחים כב׳ א׳ ד"ה חולין וע' רש״י קדושין נח' שסותר לזה ולר״שי דרק איסור הנאתו וי״ל דאזיל לשיטתי׳ וכתו' בריש מכלתין דנקיט חדא דמשמע תרי וע"ע בש"א סי' קד' וראיתי בפ״מג על או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות כד׳ וא"י הא בגמ׳ ממעט מזכורך מבחוץ ולהר"מ כל ספיקא מ"הת שריא פשיטא ק׳ ל"ל ע״ש תו' ד״ה אלא והבן ונ' שכיוון בפשטו׳ לדברינו האמורים למעלה בעזה״י [ומה שנ' עוד בישוב ד״הרמ הנ"ל מקושית הלח״מ דהנה התו׳ הקשו בס"הד וליתי על תנאי וקשה דלמא להכי אצטריך קרא למעוטי בכל גוונא אך נוכל לומר בכוונת התו' כיון דאצטריך למעט אנדרוגינוס א״כ מנ"ל למיפטר טומ׳ דלמא באמת יש לו תקנה על תנאי והמיעוט קאי רק על אנדרוגינוס כיון דהוי ברי׳ בפ״ע משא"כ אי אמרינן דגם האנדרוגינוס ספיקא הוא גם האנדרוגינוס יוכל להתנות ומעתה מתורץ הבשלמא דהגמ׳ מקשה שפיר אמאי כייל תנא דמתני׳ טומטום אנדרוגינוס והא אנדרוגינוס אימעט בכל גוונא דברי׳ בפ"ע הוא משא״כ בטומטום פטור מספיקא ויוכל להתנות ומתרץ אביי בשב"מב ופטור מחמת מיעוט זכורך דבעי ודאי ותרויהו נמעט בכל גוונא וכשהט״וא אין במ״בח והוי ספק יכולה להביא ולהתנות רק שמבטל הסמיכה והר"מ פוסק בפ״יד ה' א׳ ט״ואנ פטורין מפני שהן ספק אשה וא״צ לתי' אביי כיון דאנדרוגינוס ג״כ ספק ובחדא מחתא אימעט דפטורין לגמרי וא״צ להתנות דאל״כ אמאי אצטריך למעוטי ספיקא ומתורץ קו׳ הלח״מ על הר״מ שנתן טעם שוה בשניהם וגם י״ל דהתו׳ תי' הא דלא מייתי על תנאי דמבטל מסמיכה וק׳ להר״מ רפ״א מחגיגה הראי׳ האמורה בתורה כו׳ וע' כ״מ ובשע״המ ולפז"ק דיביא ויתנה דאין סמיכה בעוף והר״מ לשי׳ דע״ר בא מן העופות וא"צ לתי' דאביי ונוכל לומר שמכח סברת התו׳ דליפשוט דסמיכה בכל כחו בעי הוכיח הר״מ שע"ר בא מן העופות. וגם יש לפלפל להתוס׳ דהכ״פ דממילא ימנע מחשש ח״בעז א״כ משכחת בי״ל עבד ומתנה בתנאי כשהיא נקבה על השחרור דהו״א דיכול להביא ע"ר ג״כ בתנאי ממ״נ ורק דא״כ יהא עובר בעשה וכדאי' בהשולח לח' ב' ובהא דר״א משני התם מצוה דרבים שאני וע׳ תו׳ שבת ד״ד א׳ ד״ה וכי ומיהו להר״נ שם דאינו אלא מדרבנן וע׳ בתשובתי לשבת קלג׳ א׳ עפ״ד הט״ז ואכ״מל ובזה ניחא ג״כ דהא אף אי דחי מצות ראי׳ מ״מ הרי העשה הוא ספק והאיסור הוא עובר בוודאי ול"ד להא דר״א דהתם הי' כדי שיוכל לקיים העשה להשלימו למנין עשרה אבל הכא אדרבא אם הוא נקיבה אינו מקיים העשה ומ״מ הוא עובר על הל״ת ומיהו בל״ה זה ליתא דהתו' הקשו דליתי בנדבה ותי׳ דאין מתקנין קרבן לבטל מסמיכה והכא אין שניהם ראוין לסמוך בכל כחן וע׳ תו׳ קדושין לו׳ ד״ה הקבלות ומיהו לר״י דס"ל גבי מתן א׳ שנתערב דקום ועשה עדיף והיינו דדחי העשה להל"ת כיון דשניהם הוי מספק והארכתי בתשובתי בסוכה ט' ואף דהקו' דאין לתקן קרבן בשביל כך ה"ה הכא כיון דספק עשה דוחה לספק ל"ת וא״כ כי היכי דקרבנות ומילה דחי שבת וכה"ג והכ״נ כשהוא מספק ויש לפלפל בס״דא מ״הת לר״א ע' בתשובתי ליומא סג׳ ב׳ וניחא ג"כ דהר״מ הנ״ל ואכמ״ל] ובירושלמי דמכלתין בעי ר׳ בון היכן היו מראין פנים בעזרה או בה״הב נשמעינה מן הדא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה הד״א במקום הבאה היו מראין פנים. ולפ״ז יש להבין הא דתני במכלתין גבי קטן מירושלים להר הבית עתו״יוט (וע' תו׳ ביצה ך' ע"ב ד״ה והביא כו' וי״ל דל"ד בעזרה אלא בהר הבית וע׳ תו׳ פסחים צב׳ ס״עא ל״ד חוץ לעזרה כו' וע' ר"נ נדרים ט' ב׳ וע' רש״י מנחות צה׳ ב' ד"ה במקום) ואולם י״ל כיון דמתני' דידן סובר דאמו חייבת בחינוך דאל״כת עד הכי מאן אייתי׳ וע״כ דחב״עז דאורייתא וכיון דמיירי בקטן דלגבי' ליכא חיוב קרבן ולא בעי כ״א ר"פ לחוד לשיטת רש"י דמתני׳ מיירי רק בר״פ בעזרה ולכן לגבי קטן לא בעינן לגבי׳ בעזרה דוקא כיון דא״צ להקריב קרבן ולא בעינן לגבי׳ ובאת שמה כו׳ ולזה פר״שי הראי׳ שתי כסף גדול הבא להיראות כו׳ ובזה מבואר לשון התוס' דנקיט חדא דמשמע תרי דכיון דמיירי בעזרה דבעי ג"כ ר״פ לקרבן ומ״שכ הירו׳ הד״ת בראיית קרבן אבל בר״פ בעזרה הכל חייבין צ״ל דל״ד בעזרה וה״ה בהר הבית דבר״פ סגי והא דמסיק לקמן גבי מי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי ופר״שי דאסור ליכנס לה״הב במנעלים לישנא דמתני׳ נקיט לרבותא ומכ״שכ בעזרה דמקודש יותר וא״כ מדיוקא דמתני' גבי קטן מירושלים להר הבית מוכח דסובר חובע״דא ומש״ה לגבי קטן לא משכחת חיוב קרבן א"כ ליכא לתרוצי הא דהאיש מדיר משום חינוך דא״כ היכי מייתי חב"עז וע״כ דהלכה היא בנזיר ולכן אמו מחוייבת ג״כ בחינוך ומזה מוכח ג"כ דלא כהתוס' דצריך להביא קרבנותיו נדבה מדנקיט לגבי קטן מירושלים לה"הב ולא לעזרה וע"כ משום דסובר חובע"דא ולא מסתבר שיתקנו להביא קרבנותיו נדבה:

והנה הרמב״מ פוסק כר״יח דהלכה היא בנזיר וכמבואר בפ״ב מנזירות ה״יג ולכן פוסק דאינו נוהג בשאר נדרים ופוסק ג״כ כר״ל דהאיש חייב לחנך את בנו ולא האשה ולכאורה רציתי לדחות דסובר דגם לר"יח י"ל דאין האשה מחוייבת לחנך את בנה וה״ד הלכה היא בנזיר ולא אמר משום דאשה אינה חייבת בחנוך דר"יח לשיטתי' דחבע״דא וכדמשמע בקדושין נז׳ ב׳ וכמ״ש התו׳ ב״ק עב' א׳ וכמו שהביא הרא״ש בפ׳ גה"נ סי׳ יז׳ והרמב״ם סובר דחבע״דא ולכן פוסק דהלכה היא בנזיר אך להסוברים בדעת הרמב״מ דחובע״דא וכמ"ש הלח״מ ר״פב משחיטה וע״ש בכ״מ וע׳ בשע״המ פ״א מח״ומצ ה״ב וע' במנחות קו' א׳ אי מותר להכניס חו״בעז בפלו׳ דר׳ ורבנן יע״ש ובד״לצ דרוש ד׳ בהגה׳ וא״כ ליכא לאוקמי הא דהאיש מדיר את בנו בנזיר משום חינוך ול״ל דמשכחת שיביא בנדבה כמ״ש התו׳ הכא לגבי קטן דהא בנזיר מייתי חטאת דאינו בא בנדבה וכמו שכתבו התו׳ דנזיר שם [ובמק״אח הארכתי עוד בישוב ד״הרמ שהביא דטריפה אינה חי׳ מקרא דלכלב תשליכון וע' כ״ופ סי׳ כט' שהאריך ומ"שכ דאצטריך לה״ד בפסחים רפ״ב אותו אתה משליך כו׳ אך י״ל דר״ל לשיטתו דחבע״לדא וא״כ ליכא לאפוקי מהך קרא אבל באמת התו' ור"שי ס"ל דהדרשה רק מתיבת אותו דקרא אצטריך לפי שאיננו מקפח כו' ואולי דסוברים דהכל מחד משמעותא דריש לי' וגם י״ל דלרב משרשיא דס״ל לקמן עה׳ ב׳ בן פקוע הבא כו' וא״כ י"ל דקרא דלהבדיל בין החי' קאי טפי לענין בן פקוע דהוא בריא וקיים כשאר בהמות משא״כ בטריפה דאף למ"ד דטריפה חי׳ מ״מ אינה בריאה ולמ״ש רש״י בחולין דלרב משרשי׳ ל״ל ד' סימנין אכשר כו' והר״מ פוסק כרבא דד' סימנין אכשר רחמנא וכר״מ פ״ד ממ״א ולכן השמיט הא דרב משרשיא עב״י סי׳ יג' שתמה בזה וא״כ ר״ל לשיטתו בחולין עה׳ ב׳ דלא ס״ל ד׳ סימנין אכשר רחמנא ולכן יליף מזאת החי' אבל הר״מ לשיטתו דלדידי׳ ליכא לאוקמי קרא דזאת החי׳ להכי רק לטריפה חי' וא״כ ע״כ דקרא דזאת החי׳ אתיא דחי׳ אחרת לא תיכול מבלי יתורא דזאת וע׳ כתובות קיא׳ ב׳ ולכן מייתי הר״מ מקרא דלכלב דמיני' מוכח שפיר לשיטת הר״מ דחובע״דא וכנ״ל. ובאמת בעיקר דהר״מ בל"ה בפשוטו לק״מ דכיון דפשטי' דקרא במסוכנת רק דא״כ מאי רבותא דיחזקאל וע׳ ש״ות פני ארי׳ סי׳ צד׳ ודברי מנחם סי׳ נו'. ובאמת מצינו כה״ג גם בכ״מ בש״ס למינקט הדרש היותר פשוט ואף שהוא נגד הדין ע׳ בחי׳ לשבת קח' ב'. וראיתי במק״ש מש״כ בישוב תמיהת הב״הז גיטין ספ״ו ופ״ז דערוכין מהרמ״בם דפ״ב דבכורים דפוסק כר״ל ק״הפ כקנין הגוף ויקשה קו׳ התו׳ דגיטין ד״ה אי לאו וכל התי' לא שייכי לכאן והאריך לתרץ דהא דאין ברירה היינו מספק שלא לבטל ד"ת ובהבאת בכורים שייך למ"ד חבע״דר וצ״ל דר״יח לשיטתו דאפי' בדרבנן אין ברירה וי"ל שהעמידו דבריהם כו׳ וא״ש לדידן דקיי״ל כר״יח בדעת הרמב״ם דחבע״דא וקיי״ל יש ברירה גם בדרבנן יעש״ב והומ״ל דר״יח ור״ל לשי׳ בנזיר כט׳ א׳ אי חבע״דא ורב יוסף גופי׳ סובר בערובין לז׳ ב׳ דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובמ״ש הרשב״ם ב״ב פא׳ ב׳ ד"ה דלמא א״נ מדרבנן והומ״ל בפשטות דר״מ לשיטתו בקדושין נז' א׳ דחבע"דא. ואולם תמהני דהש״ס קאמר דמייתי ח״בעז אהא דר״מ ורבנן בענין ב׳ אילנות אבל במוכר שדהו ששיעבד לו היניקה עד היובל חייב בהבאה ורק שאינו יכול לקרות אשר נתת לי והא דלא משכחת דמייתי היינו מביא וקורא וכמ״ש רש״י וע' ירו׳ גיטין ס״פד מה פליגן בקריאה ר"יח אמר מביא וקורא כו׳ רשבל״א מביא ואינו קורא וע' בעמ״י סי' ט׳ דבהבאה לכ״ע דאורייתא יעש״ב ובאותו ענין השבתי בסמיכות הכתובים ראשית בכורי וגו' לא תבשל וד״הרלבג והגרא״ו ידוע שהי׳ ביכורים כמין בשר והיו משימין בחלב ול״נ בפשוטו כמ״ש התו׳ ב״ב פא' א׳ דאצטריך משום דאתקיש לב"בח וע' תו' חולין רפ״ח] וגם א"ל בישוב ד״הרמ משום דסובר שחיטת עוף מדאורייתא וכרפ״א משחיטה דמ״מ י"ל כמ״ש התו׳ לענין מליקה דליתי ולא יאכל כחטאת העוף שבא על הספק וע"ביפמ ובירו׳ דנזיר בסוגיין וע' בתו׳ נזיר כט' בד״ה משום הכי דס״ל כמ"ד מחזיר סימנין אחורי עורף וא״כ למ״שכ הר״מ במע״הק פ״ז ה״כו דמוליך ומביא במליקה כשר ולמ״ד בחולין כ׳ ע״א ס״ל לבני ר״ח כמ״ד מוליך ומביא פסול וא"ש דהר"מ וע' ביש״ש ורא״מ פ' ויקרא וע' בתו׳ דנזיר ד״ה לזכר ומ״ש בכונתו בנו״בי מ״ת ח"יוד סי׳ קלג׳ וע׳ שעה״מ פ"ב משחיטה שהקשה על דר"שי כריתות כו' ב׳ בד"ה דמותרת בהנאה דלא אסרה תורה מליקה ולעיל ז׳ ב׳ והקשה מנזיר כט׳ וע״ש תי׳ לחלק ע״י שליח וע״ש עוד בנר תמיד שהביא דר"שי בכריתות קאי לאביי בקדושין נז' דח״בעז נפ״קל מכי ירחק וזבחת אבל לר״מ דמה שלי בשלך אסור והוי בחטאת העוף נמי ח״בעז וע' גיטין כח' ב׳ אבל חטאת העוף משום ספיקו לא מייתי ח״בעז וע״ש בתו' וע' בתו' מנחות כא' סע״א ודוק וגם י״ל למ״ש בש״ות עמ״י סי׳ א׳ ובאו״ח לפסחים בלקוטים בד״צה בסופו שהביא מהא דפריך לר"ל הא כי שחיט קאכיל הכהן נבילה דמליקה ולהתו' דשלכד״א ליכא אפי׳ אס״דר והמ״ע מקיים שלכ"דא וי״ל שעירב בתוכו דבר מר וע״כ דס״ל דבכה"ג מבטל המ״ע דקדשים ויש לפלפל טובא לפ״מ שהעליתי בתשובתי בסוכה ט׳ א׳ ויש לפלפל בענין ח"ש ושלכ״א לר״יח ור״ל לשיטת המוהרי״בל יעש״ב:

תוכן העניינים

זכר יהוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה