זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן
א · עירובין
ב
א
תוס' ד״ה דאורייתא דל"ל כפרש״י מדלא קאמר ואב״א בדרבנן נמי תני פסולה וע' בחולין כט׳ ב׳ דגם בדרבנן שייך לשון פסול רק דליכא למיפסק ולמיתני בסתם פסולה וע' לא"ז רש"א בריש סוכה דלא ניחא להו דימעט הייינו לכתחלה וקושטא הוי הכי כיון דהוא מדרבנן דא״כ לא הוי שייך למיתני פסולה משום אגב גבי נ"ח כיון דבדרבנן בדיעבד כשירה ומיהו לתירוצם בתרא דימעט משמע כמו שהוא ישפיל ומשום דהרואה יאמר לצרכו דאדליק ולא הוי פרסומי ניסא כלל ולהכי לא תני גבי נ״ח ימעט וא"כ י״ל דימעט היינו לכתחלה כשנויא בתרא ואף דלסברת התו׳ לעיל במילי דרבנן אינו מדקדק שאני הכא דבכה״ג מתחזי כאלו לא קיים המצוה כלל ועוד דיש לדחות דהתנא לא מיירי כ"א דלכתחלה ימעט ובדיעבד לא מיירי ולא יהי' הטעות בעיקר הדין ועכ״פ ידעי' דלכתחלה הוא דאסור אבל אי נימא כמו שהיתה מדלקת ישפילנה א״כ יש לטעות בדין דמיירי בי' דישפיל אם הגבי' ולכן איצטריך למיתני פסולה. ועוד אמינא לחלק דודאי לפירושם דפסולה לא הוי לישנא מעליא וכיון דבדרבנן הוא לא חייש לאשמעינן רבותא בדין משום לישנא מעליא אבל השתא דפסולה הוי משמע דאורייתא ואי תני ימעט הוי משמע ישפיל ולכן ניחא לי׳ למינקט לשון פסולה אף דאיכא למיטעי דפסולה נמי דקאמר מדאורייתא מ"מ לא יהי' הטעות בעיקר הדין אלא אי הוי דאורייתא ואי הוי תני ימעט יש לטעות ג״כ להקל ולפ"ז א"ש כיון דלהך פי׳ יש נ"מ משום לישנא מעליא וא״כ אין לחוש אם יש לטעות בלישנא כיון דמדרבנן הוא ובז"מ קישור ד״התו דהך שנויא בתרא בנ״ח תליא נמי בשנויא בתרא שכתבו לעיל וא״כ מבואר הטיב דברי א״ז רש״א שה"ר מהא דתני בנ"ח פסולה דהך שנויא ע"כ לא מתוקמי לתי' קמא שכתבו התו׳ לעיל. ומיהו יש להבין לתי׳ התו׳ משום אגב דלתי' בתרא דגמ' דבסמוך דבדאו׳ נמי תני תקנתא רק הכא דנפישי מילי' וא״כ לגבי נ״ח לא שייך למיתני אגב סוכה כיון דגם בסוכה שייך לישנא דימעט ולא נקיט רק הכא במתני׳ לשון פסולה משום דהכא נפישי מילי׳ בהך מתני׳ וכמבואר בפר"שי וטפי הול״ל לשון ימעט כמו בנ״ח וע' בט"ז או"ח סי' ל״ב ס״ק כ"ב שכ' דפסול אפי' דיעבד משמע וע' פסחים עז׳ ב׳ וע׳ רש"י דא״נ פסולה משמע לכתחלה וע׳ ברא״ש פ״ג דמכלתין הי״ד בשם הראב״ד וכן מחלוצה קטנה דקתני במתני' ביבמות קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מהפוסקים ס״ל דפסולה רק מדרבנן וע׳ תו׳ יבמות קה״ב ד״ה קטנה וע' לח״מ יבום פ״ד הט"ו ובהה״מ וע' שעה״מ פ"ה מאישות סה״ד והנה וע׳ ריש חולין ושחיטתן כשירה בדיעבד וע׳ תו׳ שבת נז׳ ב׳ סד״ה ארשב"א. ומש״כ א״ז רש״א דמשום אגב לא נקיט שקר בנ״ח ע׳ תו' כתובות ב' ע״ב סה״ד אלא ותו׳ שבת ג' א׳ ד"ה בבא יעו״ש ובחי׳ ומ״ש ומשום לישנא מעליא ואף דהכא לא הוי כי הדדי בדר״י י״ל דמ״מ אינו חושש רק בדברי הת״ק ושונה כלשונו: רש״י ד"ה מבוי שהניחו את הקורה למעלה ולקמן ג' ב׳ חלל סוכה תנן וע"ש בתו' ד"ה תניא וי״ל דכ"כ לאביי דליכא סיוע ובזה ניחא דרש״י ג׳ א׳ ד"ה והא דקתני וע' רש״י ריש סוכה:
יב
ב
תו׳ ד"ה יתר דמדרבנן בעי ג׳ וכ״כ התו׳ לקמן כב' סע״א וא״כ לזרוק אסור דמה״ת סגי בב׳ מחיצות גמורות ובזה הרגיש בדו"ח מרע"א על התו׳ שבת ו׳ ב׳ אמאי קרי לי' גמורה וכן שמעתי בשם הגאון ר׳ אבלי מוילנא זצ״ל ואמר שלפי׳ התו׳ לא גרסינן מהד"ת דאדרבא לשון גמורה איפכא מסתברא והי׳ כתוב בר״ת ל״ג וטעה המרשים וחשב שהוא בר״ת דלשון גמורה ע״כ דפ״חח וגם תמהני בדה״תו ד"ה לחי מכאן דלא פליגי רבנן עלי׳ במבוי מפולש מהא דלקמן צ"ה א׳ ועוד אר״י מערבין למבוי המפולש וחכמים אוסרין וע"ש בתו׳ דלא פי׳ כפר״שי וא"ש וגם משה"ק בגליון הש״ס משבת ו׳ ב׳ וע״ש בתו״י ונ"ל בפשוטו דלהמקשה דלחי וקורה משום מחיצה א״כ לימא איפכא דזהו רה״י גמורה למעוטי ההיא דאם הי׳ דרך הרבים וע״ז הוי קאי ואמאי קרי לי' גמורה וזהו רה״ר לאידך דיתר על כן ואיידי דתני׳ לעיל גמורה קרי לי׳ גם הכא גמורה אבל בשבת אוקים הכא לרבא דלחי וקורה משום היכר וכדמפורש שם להדיא בתו״י ובז״מ דה״תו סוכה ו׳ ב׳ דאי במבוי שאינו מפולש לגבי שבת נמי אסור ולכאורה להתו׳ שם ד״ה אמר רבא דמשמע דהיכי דמה״ת שרי שפיר הקילו לגבי סוכה וע״כ דה״ד הכא התו׳ דרבנן לא פליגי עלי׳ דר"י רק מדרבנן היינו להמקשה והא דשבת י״ל איפכא וכקו׳ התו״יש אבל לרבנן דלחי וקורה משום היכר לא וא״כ מוכח דבדרבנן לא מהני לחי וקורה מהתורה לכלום בגו מבוי מפולש והקשו שפיר וע' במ״א ה׳ סוכה ולדבריו א״צ לגי' הס׳ שם רבא ותי׳ א׳ יש לסתור מדהר״נ שם:
יג
א
תו׳ ד״ה על זה וע״ש בתו״יוט וברפ״ג דפיאה וע׳ לקמן י״ז א׳ תו' ד"ה אמר ובתו׳ יבמות כח״ב ד״ה רא״א וע״ש קכ״ב א׳ וע' ביצה ט׳ ב׳ ויבמות טז״ב ד״ה רי״ח וסוכה ט׳ ב׳ ולה״ב וע' בחגיגה י״ז ב׳ לפי הצריכותא דאשמעינן בבא יתירה דב"ש ונדחה ג״כ מש״ש א״ז רש״א בד״ס מאי לאו יום טבוח וע' ביצה ב׳ ע״ב וניפלגי בתרויהו וע״ש י״ז ב׳ ובמוהר״מש וע׳ לא"ז רש"א ערובין ע״ב וע׳ ברכות מ״א ב׳ ומ״ז ס״עא בתו' וע׳ צל״ח פסחים ח׳ ב׳ וע׳ תו׳ ביצה ג׳ ב׳ ד״ה לדידי ובש"מק ופסחים ס״ח ב' ד"ה ומה וע׳ שבת כ״ט א׳ וכתו' ע״ח ב׳:
ב
לא ר״מ שמו אלא ר׳ נהוראי שמו ולא ר' נהוראי שמו אלא ר׳ נחמי׳ שמו וע׳ ברכות מ׳ ע״א ר״מא כו׳ ר"נ אומר כו׳ וע׳ בהקדמת הרמב״ם לס׳ הי״ד חביריו של ר״ע כו׳ עד ור׳ נחמי׳ יע״ש ובש״ות נוב״י מ״ת חיו״ד סק"נא שכתב שע״ז ששמו מפורסם בפי כל בשמו ר״מ אמרו ששם העצם שלו היו ר׳ נהוראי אבל ע״ש חכמתו שהאיר עיני חכמים קראוהו ר״מ ושל החכם שהי׳ מפורסם בפ״כ בשמו ר׳ נהוראי אמרו לא ר׳ נהוראי שמו אלא ר׳ נחמי׳ או ר"א בן ערך והוסיף להכריח זה שהרי ר״א בן ערך הי׳ מתלמידי של ריב"ז כמוזכר ור״מ הי' תלמיד ר״ע יעש״ב ולפ״ז א״ש בפשיטות ג"כ מסוגיא דהכא וע' דא״ז פ״י וכן בסוף סוטה ר׳ נהוראי ור׳ נחמי' וע' נדה נט״ב ר״מ ור׳ נהוראי וע' בשלהי קדושין א"ר נהוראי מניח אני כו׳ ובסמוך פליגי ר״מ לעולם ילמוד אדם כו' ומבואר דתרי נינהו אך משם אין הכרח כ״כ לפמ״ש הפ״י לר' נהוראי משתעי לגבי עצמו שראה בנו זריז לעסוק בתורה אבל גם ר״נ ס״ל דכל תורה שאין עמה מלאכה כו' וא״כ לפ״ז א״ש בל״ה דאין כאן מחלוקת כלל וע״ש במקנה (וע' רש״י ב״מ ד״ל בית חייהם כו׳ ובשו״ת כנסי״ח סי׳ ז׳ בישוב סתירת דרש"י מב״ק צ״ט) וכה״ג מצינו במגילה טו״ב ר"מ ור' נחמי׳ וע׳ במגילה יג״א וע׳ סוטה יב״א דאיפלגי ר״מ ור׳ נחמי׳ וע' סנהדרין פו״א סתם מתני׳ ר״מ סתם תוספתא ר׳ נחמי׳. ובסנהדרין צ״ט א׳ דמייתי דפליגי ר״מ ור׳ נהוראי אהדדי וע׳ זבחים קי״א א' דפליגי ר"ע ור׳ נחמי' וע"ש עוד ור״ע לא ידע מאי קאמר ר״נ ובסנהדרין יד״א וכן בע"א ח״ב ר״מ כו' ור׳ אויא מוסיף אף ר׳ נחמי׳, וברכות ב׳ ע״ב רמ״א משעה שהכהנים טובלין ור׳ נחמי' פליג אר׳ יוסי בשעורא דבה"ש וכמבואר בפב״מ והיכי קאמר דקאי אבה"ש דר׳ יוסי ועפ"ז יפלו ג״כ כמה פלפולים לרוב מדברי המפרשים במש"ש לשיטתי׳ ואין עת האסף פה וע' במדרש קהלת ולבסוף העמיד שבעה כו׳ ור' נחמי' ור' מאיר יע״ש וע' ברש"י סנהדר׳ כ' ע״ב ד"ה ר׳ נהוראי ל"ג בתוספתא דהא קיי״ל ר״נ הוא ר' נהוראי ואחרי בינותי בספרים מצאתי בשו״ת תפארת צבי חאו״ח סי׳ נ״ז שהעיר ג״כ בחקירה זו והביא האי דרש״י דסנהדרין שכ' דלא מסתבר דהא אדר״א בן ערך שמו דהוא הי׳ חבר לר"א ור״י ואיך פליג עם ר"י תלמיד ר״ע והוקדם דבריו לדברי ראב״ע וגם הביא בשם היוחסין דגריס לא ר״מ שמו אלא ר' מיאשא שמו ולא ר׳ נהוראי וכו' יע״שב וע׳ בילקוט ש״א ח' (וע' בסה״ד דל״ח ואולי שהי׳ שם התואר שלו ר"מ לפי שהי׳ מבהיק מאוד) וע׳ פסיקתא רבתי כ״ט האילן שאכל אדה"ר רמ״א חטים ר׳ יוסי אומר תאנה ר׳ נהוראי אומר ענבים ריבל״א לא גילה ולא תגלה ולא יאמר ועי מ״ר פט״ו בפסוק ויטע רמ״א חטה רי״א גפן הי׳ וכ״ו וכה"ג בפ' שמיני בפסוק יין ושכר ובמדרש מג״א ס״פ ה׳ וע' בהקדמה שבשו״ת מוהר״מ מלובלין מבן המחבר מש״ש בסוגי׳ דערובין יע״שב:
יז
ב
ספ"ק על ערובי תחומין ד״ת. והנה הרי״ף והרא״ש ז״ל הקשו דהרי לא קיי״ל כרע״ק דתחומין דאו׳ ועמ״ש במאור ומלחמות ועיקר קו' על מה שפסק כירו' דיב׳ מיל דאו׳ דא״כ למה אמר בכמה דוכתי דידע לה בתחומין אליבא דרע״ק והבערה אליבא דר״י הול״ל ככ״ע ובי״ב מיל ושמעתי מחותני הגאון נ״י שאמר בזה דהנה במלחמות היסב ד׳ הרי"ף לדעת אחרת שגם הוא ס"ל דתחומין דרבנן ולא משמע כן שטחיות לשונו ויגיד עליו ריעו הרמב״ם רפכ״ז מהל׳ שבת דפסק דתחו׳ דאו׳ ולוק"ע וגם דבריו שם צריך בי' מלבד האריכות קשה סוף ד׳ ומד"ס שלא יצא כו' חוץ לאלפים אסור כו' מגרש העיר ע״ש ולכאו' כיון דלמד ממגרש אתי׳ כר״עק דאלפים דאו׳ ולכאו' גם ק׳ להיפך כיון דס״ל דאלפים מגרש לא קאי אתחום שבת והוי' דרבנן וכקו׳ התו' ד״ה מר סבר בסוטה ל׳ ב׳ עיש״ה גם ד׳ הירו׳ פ"ג ה״ד הגיעוך סוף תחומי שבת שאינם מחוורין כו' ד׳ אלפים מחוור הוא כו' אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל כמחנה ישראל עכ״ל ואין לו ביאור והנ׳ ששי׳ הר״יף ורמב״ם ברורה כפשטי׳ דתחומין דאו' כפשטי' דאל יצא איש ממקומו ורק שמקום זה א״י כמה וע״כ כשהודיענו רי״ח לדידי חזי לי האי אתרא והוי׳ י״ב מיל א״כ מפורש מקרא י״ב מיל כקבלת ועדות חז״ל וזה אינו נקרא מד״ס רק שתרגמו פי׳ מקום כן כמו פרי עץ הדר שתרגומו אתרוג וטוטפות תפלין מאחר שביארו לנו רק כוונת לשון התוה״ק ללשון המובן לנו ורק בגמ׳ ערובין נא׳ א' ילפי׳ גז״ש ממקום וניסה ממגרש שכוונת התוה״ק גם על אלפים ורק שנלמד מגז״ש וזה נק׳ בלשון הר"מ ז״ל מד״ס (כמ״ש נו"כ על קידושי כסף מקיחה קיחה וכ״ש דגז"ש הזאת הוי׳ כעין אסמכתא וכגז״ש דבודקין לאור הנר ממציאה וחיפוש עיש״ה) וא״כ מובן ד׳ הירו׳ בהקדם התוספתא סוף עירוכין תחום ערי הלוים אלפים כו' מגרש רביע וכמו דקיי״ל בערובין נו׳ ב׳ ביתא דהוי תרי אלפא וכמש״ש התו׳ ד"ה משכחת כו' דערי מגרש אין עושין אותם גדולים ואף בירו׳ דסוטה פ"ה ה"ג כה״ג ע״ש וע״כ א׳ דלכאו' ד' אלפים מחוור אף שתלמד משני צדדים מגרש או העיר עם מגרש לצד אחד באיזה צד שתרצה לילך מ״מ ד"א מחוור וע״ז א׳ אין לך מחוור ומבורר בפירוש בכתוב רק יב׳ מיל כמחנה ישראל וע״ז נאמר בהדי׳ וז״כ הרמב"ם היוצא חוץ כו' שנא׳ אל יצא איש ממקומו מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו (כנ״ל תרגמו ופירשו לנו) שתחום זה יב״מ מחנה ישראל ורק כנגד אמר להם משה לא תצאו חוץ למחנה (ר״ל זה א׳ להם בפירוש) ומד״ס שלא יצא כו׳ אלפים כו׳ מגרש העיר (מגז״ש הנ״ל וע״כ ק"ל ד״ס) וע״כ מיושב קו׳ התו' בסוטה דאף מדס"ל אלפים מגרש מ״מ מגז"ש ילפי׳ ממגרש ורק שאינו מחוור ומפורש בקרא כמו לרע״ק. ועתה אשוב ליישב קו' המאור מלחמות והרא״ש ז"ל מהא דא׳ תחומין ואליבא דר"ע והנ׳ שמזה יש ראי׳ ברורה לד' רבינו. דבאמת יש למצוא תרי גוונא לרבנן למיתוקם מתני׳ דיש בשבת שאינו חייב סקילה רק לאו או בתחומין דאף המחייב הוא רק בלאו או בהבערה למדס"ל ללאו יצאתה ורק לר׳ יוסי מצינו בערובין לו' א׳ תחומין דרבנן ואין לו כלל עיקר מה״ת ולדידי׳ אא״ל אתחומין ע״כ א׳ דלר׳ יוסי לשיטתי׳ א"ש דהא ס"ל ללאו יצאתה וכן לר״ע לשי׳ אא״ל אהבערה דהא בפסחים ה' ב' א׳ רבא ש״מ ס״ל הבערה לחלק כו׳ וע"כ א׳ דלדידי' א"ש דהא ס״ל תחומין דאו' אבל באמת גם לרבנן אפ"ל כן רק לדידהו מוכרח כן לכא״וא כנ״ל וא״כ לפ״מ דקי״לב הבערה דלא כר' יוסי דחשיב בשבת עג' א' המבעיר כו' ולמחמר דחיק לאוקמי למסקנא דשבת פ' מי שהחשיך דפטור אפי' ממלקות א״כ תק״ל מתני׳ דא' המחלל שבת בדבר שחייב כו' מכלל דאיכא מה דאינו חייב רק מלקות במאי מיתוקם וע״כ ליכא לאוקמי אלא בתחומין גם לדידן וש״מ דהוי׳ לאו דלוקין עליו ומוכרח ד' הרמב״ם דהיו לוקין לכ״ע לבד אליבא דר' יוסי ורק עיקר הפלוגתא דלרבנן עיקר קרא דאלפים קאי על שדות וכרמים ותחומין ילפי׳ רק מגז״ש ואינו מפורש רק יב׳ מיל ולרע״ק עיקר קרא קאי רק אתחום שבת שזה יהי׳ רשות ללויים להלוך סביב עירם בשבת אבל לא לשדות וכרמים ובזה עלה בידי לבאר פלוגתת ר״מ ור' יוסי מעש"ש פ"ה מי"ד רמ״א אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ורי״א יש להם ערי מגרש ולכאו׳ מ"ט דר״מ והרי יש להם קרקע ורק לפמ"ש במכות י׳ א׳ והכתיב ויתנו לכלב את חברון ומשני פרוודהא דכ' ואת שדה העיר כו' נתנו לכלב הרי דערי מקלט לא ניתן ללוים רק העיר וסביבותי' כמדוד בתו״הק. והנה ווידוי מעשר דבעי קרקע היינו קרקע דעבדא פירי וכמ״ש בב"ב דבעי האילנות עם יניקתן ובביכורים תנינן כה״ג וע״כ לטעמי׳ אזלי דפליגי בערובין לה׳ א׳ בנאבד או נטמא עירוב ספק ר״מ ור"י א׳ ה״ז חמר גמל ר׳ יוסי אומר ס' עירוב כשר ומוק״ל בגמ' שם דר״מ ס״ל דעת״ח דאו׳ והיינו גם אלפים מדס״ל אין מקדרים בהרים גם במדידת אלפים וכר״עק א"כ אלפים אזיל מפורש על תחום שבת ולא הי׳ ללויים שדות וכרמים כלל ואין להם קרקע לזרע ור׳ יוסי ס"ל תחומין דרבנן ואלפים שדות וכרמים ויש להם קרקע. ומה שמפרש בירו' דמעש״ש פלוג' דתליא בהא דמעלין שכר ללוים היינו לטעמי׳ דס״ל דאפי' לר״עק מ״מ תחום שבת הוי רק אסמכתא ועיקר קאי על שדות וכרמים ועמ"ש בזה במ"הפ פ"ה דסוטה ה״ג דבהך פליגי הבבלי וירו' ואא״ל כנ״ל וע״כ מוקי טעמא דר"מ ור״י בענין אחר אבל לתלמודין א"ש בפשיטות יותר וכמ״של. ובזה יישבתי בס"ד ד׳ התו׳ ברכות ך׳ ב׳ ד"ה נשים כו׳ במה שכ׳ ותימה דא״כ כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ שהרי ר״מ ור״י הלכה כר' יוסי וא״כ יש להם חלק בארץ ולדברינו א״ש בכ״מ שפסקו בפשטות תחומין דרבנן וא״כ בהא ע״כ הלכה כר' יוסי ועוד דרבינא סבר בהדי׳ ערובין נט׳ א׳ תחומין דרבנן ורבא ס״ל כן בשבת לד' א׳ עי״ש וכאן בעי רבינא מרבא וא״כ פשיטא דכהנים ולוים יש להם חלק בארץ עכ״ד:
יח
ב
תו׳ ד״ה מרורין כזית ע' ברכות לה׳ ב׳ פירי גופא איקרי זית ודוק וע׳ בחולין קל"ט סע"ב:
כו
ב
ר״פ בכל מערבין בירו׳ אמר קונם שאני טועם בחג על דעתי׳ דר׳ יוחנן כו' ועל דעתי' דר' יאשי' דאמר אחר לשון תורה מותר ביו״ט אחרון וע' בסי׳ תרס״ח ס״א בהגה׳ והט"ז ביקש לתור מקור הדין דהוא חג ולא זכר מהירו׳ דהכא וכן בירו׳ נדרים רפ״ו ונזיר פ"ו וע׳ במ"למ רפ״ד בה׳ שבועות:
ל
א
רש״י ד״ה באומר וכ"כ רש״י ברכות מ"ד א׳ מזונא דבר הסועד וע' ברש״י שם ל״ה ב׳ חמרא סעיד ולפ״ז צ״ל חשיב טפי ממזון וד״ז נעלם מהמפרשים:
שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ורש״י ותו' וריט״בא נדחקו מ״ש דתני באיסור הנאה ל׳ נדר ובשבועה איסור אכילה הו״לל רק לחלק בין אכילה והנאה ושמעתי מאת כבוד מר חותני הגאון נ״י ליישב עפמ״ש הקצ"הח סי' ת״י במקדש באיסורי הנאה אע״פ שהוא שלא ברשותו מ״מ הוי׳ שלו ויש להם בעלים וכה״ג חקר המ״למ רפ"ה מה׳ אישות במקדש באי׳ הנאה אשה שהיא חולה שיב״ס שלדידה מותר האיסור הנ"ל וחזינן עכ״פ דסבור שהיא נחשב שלו שאל״כ הוי כמקדש בד״שאש ומשא״כ בנדרים לפ״מ דקיי״ל בנדרים לה׳ א׳ יש מעילה בקונמות הוי כהקדש ואין לו בהם שום קנין כלל וע׳ בר״נ פ״ה א׳ שבנודר הנאה מן הפירות יכולין אחרים ליטול ע״כ וא״כ א״ש דבנשבע על הככר שלא יהנה ממנו מ״מ הוי' שלו ומללה״ננ כר״ה כח״א וע׳ מ״א סי׳ שפו׳ דע״ח נמי דבר מצוה חשיבא וע״כ מותר לערב לו בה אבל בנודר מן הככר הוא אינו שלו ואין מערבין בשל אחרים עכ״ד. עוד גרגיר אחד בשמו שם דף לו' א׳ רש״י ד״ה היום תהא קודש ומחר חול על מעות שיש לי בבית והנה כל העובר ע״ז ישתומם מהך דנדרים נט' א' דקדושת דמים פקעה בכדי וכבר דחה הריט״בא ז״ל דבריו מפני הסוגי' שם וביותר קשה דהתם רבא גופי׳ ס״ל כן וכבר הרגיש גם בזה השעה״מ הל׳ לולב פ״ח ה״י ול״נ שרש״י הי' מוכרח לזה ולדידי' יתיישבו גם קושיות התו׳ ד״ה מ״ש וד״ה דאי. והנה לכאו׳ קשה דלפ״מ דקיי״ל בנדרים סא' ב׳ דלא מעייל אינש נפשי׳ לספיקא וכמש״ש הר"נ ז״ל דנקטי׳ כסוגי׳ דנדרים ומוכח שם דאפי׳ בסוף הזמן שנדר קיי"ל כן ואמרי׳ שנדר רק על זמן הקודש כמו בעד פני הפסח וא״כ כיון דב״השמ ספיקא הוי צ״ל דלא כיוון לאסור ולהקדיש רק ביום גמור ולא בס׳ יום והי׳ צ״ל עירוב בשתיהם וע״כ פר״שי ז״ל דבאמת אם הי׳ אומר תפקע קדושה בכדי בין כך וכך עירובו עירוב אף בא' היום קודש ולמחר חול ורק דמיירי שאמר על מעות שיש לי כו' וא״כ כיון דאין רצונו שתפקע קדושה בכדי ואם נבא להסתפק על המעות של חולין אם כבר נכנסו מספק לקדושה הי׳ צ״ל לקולא דמס׳ לא נחתה קדושה ואם ניקיל בשניהם הו״ל כב' שבילין שע״כ באי׳ הספיקות בב״א וע"כ אמרי' דהכל בחזקתם והמעות חול בה״שמ והפירות קודש וע"כ לא הוכיח רבא מדר״נ דסוף היום קונה עירוב לכאן כ״ז שיש ספק בכל משך שנקרא בה״שמ החזקה כנ"ל והפירות קודש בא' היום קודש כו' כנ״ל ורק אח"כ בלגין טבול יום שהוי דבר שאינו תלוי בדעתו ורצונו ואינו שייך לומר דמספיקא לא פקע טבל כו' דז״א רק בדבר שברצונו אז אמרי' לא מעייל אינש כו' אבל שם כבר העיר רש״י שאמירתו מפני הדין הע״ש וא״כ מתי שיש להכלי הע״ש נעשה תרומה וכן קו׳ התו' ד"ה מ"ש כו׳ מסוף היום קונה עירוב דכאן שאני דתלוי ברצונו ומק' הגמ' דנימא דבשניהם הוי עירוב ע״פ דעתו וע״ז תי׳ הגמ׳ דמס' לא פקעא כו' בגוונא שצריך לחול על ד״א ועפ"ז יומתק גם קישור הגמ׳ זב״ז ואכמ״ל:
לא
ב
תו׳ ד״ה כאן דדוקא בשלהן וע' תו' כתובות כ״ז ע״ב ד״ה אלו נאמנין וע' ב"י בטור יו״ד סי' א׳ שתמה על הכל בו בשם ר״י והוא מפורש בד״התו וע' פסחים ד״ד ב׳ ולכן לא הזכיר בשו״ע גם לענין טבילת כלים לחלק בין של אחרים לשיטת הר״י בתו׳ וע' בתו׳ ריש חולין ומש"ש בחדושי:
לב
א
תו׳ ד"ה רב ששת ואומר ר״י כו' ע׳ במג״א סי' ת"ט ס"ק י״א וע' במ״למ הל׳ בכורות פ"ד: רש״י ד״ה מתחת ידו נ״ל להביא ראיה מזה למ״ש התו׳ בע״ג כ"ב א׳ שהוכיחו דבאיסור דרבנן לא חיישינן משום לפני עור וע׳ תו׳ חגיגה י״ח א׳ סד"ה חש״מ ומד״רשי מוכח כן להדיא דהרי הכא במעשר פירות הוי מדרבנן ואף דעיקר שם מעשר מ״הת וכמ"ש התו' דחשיב לי׳ כשל תורה מ״מ הא גם מלאכת חו״המ יש לו עיקר מ״הת וכמבואר שם וע' תשו' הרשב״א סי׳ תתק״לח ובמ״למ בפ"ד מה׳ מלוה וע׳ ברא״ש ב״מ ד״סט בעובדא דרב עילש וע׳ ש"ך יו״ד סי' נ״ה ס״ק י״א וע' חו״י סי׳ קפ״ה וע' בש"ות ברית אברהם ח״יוד סי' ג׳ אות ב׳ שהעיר ע״ד המ"למ בי״וד סי׳ ק"פ דגם בדרבנן שייך לפני עור מהר"ן פא"ט ד"נז ע"א באבר הפרוש וע' ט״ז ס״נה ס״ק ז' ובש״ך ס״ק י״א וסי׳ ס״ב סס"ק ג׳ ומהתו׳ ב"מ י׳ ע״ב אף דהוי רק אס"דר כתו׳ יבמות י׳ ע"א וע' ב״א חיו"ד סכ"ד אות כ"ב וע' ש״ות פ״י ח״מ סי׳ י״ג בא"ר דאם יכשיל בזה עובר בלאו של תורה ועוד כיון דיעבור בלפני עור דרבנן כו׳ יעש״ב ולא זכר מכל הנ״ל וע' במ"למ דתרומות בענין תרומה טמאה מדרבנן ומקרי לא חזיא מדאו':
לג
א
ומאי למעלה ומאי למטה וצ״ע בשבת ח׳ ב' אלא לאו בבור דלית בי׳ עשרה יעש״ה:
לה
ב
אי הכי לימא בהא כו׳ ותמה בגליון הש״ס ובד״וח מרע״א דלוקמי דנגע בפנינו בתוך בה״ש דאין הספק באיזה זמן נטמאה התרומה ול״י קושיתו דהא ר״י לשיטתו בבה"ש כה״ע וע״כ שהי' עליו מבע"וי. ומיהו בירו' ריש ברכות דלר׳ חזקי׳ כל ה״ע שבחצי מיל דר"נ ספק הוא לר' יוסי וא״כ להירושלמי דגם לר״י איכא לספוקי באיזה רגע של בה"ש הוי אותו ה״ע וא״כ איכא לספוקי גם לר' יוסי ואולם ע' בתו׳ ריש ברכות ב׳ ע״ב ד"ה ואס״ד ומבואר דאפי' אי דעני מאוחר לק״הי וקדים לכהנים וע״כ דקאי אב״הש דר״נ כו' ומ״מ לא מסתבר לחלק כ״כ קודם זמן צ״הכ וצ״ל דהתו׳ לא ס״ל כהירו׳ מדקאמר לר' יוסי אטוי אב״הש כו׳ וכשבת לה״א קמ״ל דשלים בה״ש דר"י כו' ובכריתות יט״א אר״י לא נחלקו ר״א ור"י כו' והתם לר׳ יוסי לשיטתו דבה״ש כה״ע דא״א אכגרוגרת שלם ואי דמס״פקל בכל בה״ש דר״נ וא״כ חייב להביא אש"ת גם לר׳ יהודא כיון דהוי ספק אם חטא וע״כ דר"א לשיטתו דליכא לספוקי בה"ע של בה״ש דלא כר׳ חזקי׳ ובזה יש סיוע לדהצל״ח לקמן ג"א בתו׳ ד״ה קשיא במש״ש די״ל דר״א ס״ל כר׳ יוסי דבה״ש כה״ע יעש״ב וא״כ ניחא ג״כ קור״ע דע"כ דר״י לשיטתו וכנ״ל. וע״ע בירושלמי עירובין פ״ג ה״ד ר׳ ירמי׳ בעי עד כדון כו׳ יעש"ה וע' ירו׳ פ״ג דקדושין ה״ג ובז״מ ג"כ קו׳ התו' דהו״מל לימא ר״מ ור"י והא לדידהו הוי שיעור לבה״ש וי"ל דנגע בתוך בה״ש וע"כ דלר״מ לשיטתו בסוגיא דילן דקאי אבה"ש דר׳ יוסי ואי דגם לר"י יש להסתפק בחצי מיל א״כ אכתי תיקשי והלא כהנים כו׳ וע״כ דר"מ ס״ל ג״כ דהוי כה"ע בסוף זמן בה״ש וממילא ע״כ מוכרח לאוקמי ג"כ אליבי׳ שנגע בעודו יום וע' רש״י פסחים ה"א ד״ה אך חלק והתם קיימינן לר׳ יוסי ולא משכחת השבתה בתוך בה"ש ואף לחזקי׳ דכל ה״ע של חצי מיל דר״נ ספק הוא לא שייך לאוקמי קרא על בה״ש דהוי כה״ע וע"כ צריך לקיים מצות ביעור ביממא ובזמ״ק א״ז רש״א דכיון דלדידי׳ ממעט נמי בה״ש ביום ראשון כיון דע״כ צריך לבדוק קודם בה״ש וא״כ לא ממעטינן מביום ואולם בצל״ח לפסחים העלה דגרסינן ריה״ג דסתם ר׳ יוסי הוא תלמיד של ר״ע וכמשל״ע בתו' סד"ה ואימא ומלשון א״צ משמע שאינו חולק על הלימוד ההוא ור׳ יוסי סובר בשבת דף ע׳ הבערה ללאו יצאה ולדידי׳ אינה אסורה ביו״ט יע״שב וע׳ רש״ל פסחים כ״ג א׳ ולא״ז רש"א בד״ה שאני (וע׳ בר״נ ריש פסחים בהא דביטול מדין הפקר מנדרים וק' מה"ד מפסחים מ״ט א' ואם לאו מבטלו בלבו ומוקי ר״יח כר' יוסי והרי לר״יח אליבא דר' יוסי והפקר כמתנה א"כ לא מהני הביטול כיון דלעולם הוא ברשותו לר׳ יוסי דמותר בהנאה וע״כ כרש״י שם ד׳ ב׳ מדל"כ תבערו ותשביתו היינו בלב). וע׳ בהוריות ד״ד א׳ רש״י ד״ה ספק ולא״ז רש״א דליכא למיתלי כפרתו בלילה דבין יממא לליליא לא טעו אינשי והא כיון דלר״י מספק״ל בכל שיעור חצי מיל הוי ספק משחשיכה ג״כ ומיהו י"ל דאתיא לר״נ וכמ״ש במפרש דלדידי׳ הספק מקצת מן היום כו' רק באמצעותו:
מ
ב
ר״ש ד"ה מי בדלת כו׳ פ״א נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב ש״ש בע"ש לכאו׳ תמוה דבברכות שם ל״א כן ובנתקשרו בעבים א׳ טעותא והדרא וברב לא הוזכר שם כלל דהי׳ בקשור עבים ומשמע להיפך מסוגי' הנ"ל ואמר מר חותני ליישב דבאמת כן מוכרח ולפ״ז יומתק הפשט דלכאו' הראי' הוא לסתור דמייתי ראי' באחר זמן קבל' מדשאל רב לרב מי בדלת והשיב לו אין בדילנא דלפ״ז אדרבא משמע דהי׳ תלוי ברצונו אם לבדול או לא ורק שאז הי' רצונו לבדול וא"כ לדידן נאמר זמן ולא נקבל הצום בדעתינו וע״כ פי׳ שם עומק הפשט דבאמת אינו מובן שם שאלתו דבודאי כיון דצלי ש״ש קיבל עליו ורק שעובדא הי' ביום המעונן ובזה אפ"ל שהי׳ בטעות וזה שאלו מי בדלית שידעת שהי׳ יום ומ״מ התפללת וע״כ א׳ בדלת או בטעות הי' שסברת שהוא לילה והשיבו אין בדילנא וזה שהק' שם מרב דימי שהי' כזו ותי' דשם טעותא הוי כפרש״י שם ויונעם שלא קיבל מדעת כו׳ וא״כ מוכח היכא שיודע שהוא יום ומ״מ מתפלל בהכרח מקבל עליו שבת ומוכרח לפ״ז דבזמן מיתסר עליו עכ״ד:
מה
ב
תו׳ ד"ה ואב"א דבעירוב הקילו בדשיל״מ והקשה בש״ות רע״א ובאחרונים מביצה מביצה לט׳ א׳ רא״א הוי דשיל״מ והא הכא הוי נמי בערובין ומבואר דגם בעירוב החמירו בדשיל״מ והנה לטעם הפוסקים דהטעם בדשיל״מ הוא משתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לזה לא שייך אלא ברובא דבטיל כיון דיש כאן ודאי איסור אבל היכא דאי אב"ר ליכא שום איסור כלל בזה לא שייך משום דשיל״מ ולפ״ז הכא דמיירי לענין האשה ששאלה מחברתה דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה דהוי דשיל״מ ולא בטיל כיון דמ״מ יש כאן איסור בודאי משל חברתה רק דיבטל משא״כ בהא דערובין דפריך ודלמא אחרינא וא״כ הספק אם יש כאן איסור כלל ולכן הקילו ולזה דקדקו התו׳ להקשות מהא דרב אשי דמיירי ג״כ בספק יו״ט ספק חול כדלעיל ד"ד א׳ והרי התם הספק אם יש כאן איסור ומ״מ אמרינן דהוי דשיל"מ ולא בטיל גם בספ״דר וכן בספק אם בתוך התחום או מחוץ לתחום דאסור משום דשיל״מ והא הכא אי אמרינן דמתוך התחום הוא אסור משום דשיל"מ ולכמה פוסקים הוי תחומין יב' מיל ג״כ בדרבנן ובספיקא דדינא בדרבנן אזלינן להקל וע' תו׳ ביצה ז׳ ב׳ ד"ה כי לא בדק והא הוי דשיל״מ והוי ספיקא לחומרא וכאן הספק אם יש איסור כלל וע״ש בר״נ שהוכיח דתלינן ברובא היכי דלא אתחזק וע׳ בר״נ רפ״ק מש״ש ומצאתי בסדורו ש״ש ח״ב בשו"ת בדשיל"מ שנתערב ואח״כ פירש אחד מהן שכ' לפלפל דכיון דאי אמרינן רוב אין כאן איסור כלל דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא שייך מוטב שתאכלנו בהיתר וסתר זה מד״הצצ סי' ס״ט דאף דממ״נ מותרת ע"י תערובות מ״מ האי דאכיל ביצתה קודם שנודע היתירא בעוד שהיתה בספק איסור דעביד אז איסורא ולא פקע האי איסור מיני׳ וע״כ דס״ל דעיקר איסור דשיל״מ מכח דלא אמרינן דנאכל מחמת רוב היכי דאיכא לברורי איסורא ולומר דאח״כ יאכל בודאי היתר יעש״ב. וע' בדו״ח מרע"א בערובין לב׳ א׳ והרחוקים מותרין מיד לפי שאין ב"ד מתעצלין בו הא שליח מתעצל ומוכיח מהכא דבשל תורה לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו והקשו דלמא חזקה זו אינו בירור גמור רק בדרך רוב ובחדש דהוי דשיל״מ לא סמכינן להפוסקי׳ דבשיל״מ לא סמכינן ארובא פריש וכן הקשה בחולין פ״ו א' מ״ש רישא ומ״ש סיפא ודלמא סיפא הוא משום דשיל״מ. וע' ברש״ל והובא בט"ז ומ״א סי׳ קי״ג דבדשיל״מ אחה״ר וכבר הרגשתי בקושיתו בסוגיא דחולין ואמרתי לחלק ע"פ סברא הנ"ל דהכא אי אזלינן בתר רובא דהי׳ השחיטה כהוגן אין כאן איסור כלל שהרי במתני׳ מודים רבנן דא״צ לכסות וכן אי נימא מטעם רובא דעשו שליחותן א״כ לא שייך ג״כ משום דשיל"מ ורק להפוסקים דבדשיל״מ סמכינן אמרובא פריש וע"כ דלא ס״ל הטעם משום דאיכא לברר איסורו וע״ע בשו"ת נו"בי מ״ת חאו"ח ומה שפלפל מד״התו דערובין הנ״ל לענין הנאה דלא שייך לגבי׳ דשיל״מ דהא ירצה ליהנות גם היום גם למחר וא״כ לא קשה כלום קושיתם בערובין וע״ע בחי׳ לברכות ב׳ א׳ וע׳ בר״נ נדרים דף מ״ז ע״ב בנודר פירות והחליפן אחר דספיקא דרבנן לקולא ועפ"ז שמעתי מהג״ר יעקב צבי מעקלבורג הרב דק"ב י״צו ליישב קו׳ הגרע״א בסי׳ קפ״ט וכן הקשה בסאה״ח ושאר אחרונים עה״רנ מפ״ט דכלאים דאם נתערב צמר רחלים בצמר גמלים אם רוב מן הגמלים מותר לערב בפשתן והא יש לו היתר עם צמר גמלים ודומה לפת שאפאה עם הצלי לשיטת הרי״ף הנ"ל אך לסברת הצל״ח דהא דדשי״למ לא בטיל היינו רק לענין אכילה משא״כ לענין טלטול וכיון דהר״נ ס״ל ג״כ כשיטת רש״י לחלק דכיון שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכאן הוי לענין הנאה ע״כ דפ"חח וע' צל״ח פסחים נ״ג ב׳ וביצה ג׳ ב׳ ד״ה אם נתערבה ובד״ד א' בדרוש בן המחבר ובנו״בי מ״ת חאו״ח מ״ג וחאה״ע סל״ח ובזה ניחא ג"כ בנדה ט״ו בעלה מחשב עלי' דהוי ס"ס וע״כ דלענין נדה לא שייך דשיל"מ אך להרשב״א דהיכי שאין ההיתר בודאי שיבא לא הוי דשיל״מ ועש״ב א״כ בל״ה ניחא. וע' בר"א חיו"ד סנ״ח אות כ"ד בענין טלטול אי שייך דשיל״מ וע"ש ס״סי י׳ שדחה דהצל"ח מתו׳ ערובין מה״ב וכבר הביאו בנו״בי מ״ת וע' פת״ש קפ"ז ס"ה בהג"ה בנח"צ אם אין לה וסת קבוע כו׳ וע' תפארת צבי חיו״ד סי' י״ד דשם לא ניכר האיסור מעולם יעש״ב וע׳ במע״הב לברכות ד"לה ב׳ ד"ה דרך טרקסמון בהא דביצה דד״ב כיון דרובא דהתירא יעש"ב ותמהני שלא העיר ג״כ מדה״פח דלא שייך דשיל״מ כיון שמסופק אם יש כאן איסור וע׳ מ״א תקי״ג ס״ק א׳ מיו"ד קי״ב סק״א דאפי׳ בס' ונתערב דאסור משא"כ בטלטול ליגע בה וע' בשמ"ר ח״ב סי׳ י״ד פרט ג׳ משש״ב ובמש״ל בפת שאפאה עם הצלי דהוי דשיל״מ ע׳ יו״ד סק"ב ס"ד ועש״כ ס״ק י״א דלדידן לא קיי״ל הכי הואיל ולצלי לא נאסר מעולם. ונלה״ר לכאו׳ דהרשב"א לא ס״ל הכי וכמובא ביו״ד צ"ה ס״א אם יש בממש שע"פ הקדירה יותר מא' בס' אסור לאכלה בכותח וק׳ דאף אי איכא ס' הוי דשיל״מ לס' זו וע' צ״ז ס״ג פת שאפאה עם הצלי וע״ש בש״ך דזה הוי כלכתחלה כיון שאפשר לאכלו בלא חלב וע״ש בטור בשם הרשב״א וע' בשעה"מ פט״ו ממ״א להחמיר וע' תשובה מאהבה ח״א סי׳ ג׳ דלמ״שכ האחרו' ביו״ד סי׳ ס״ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג״י מיקרי דשיל״מ הואיל שאין ההיתר למה שהי׳ אסור וכן בסי׳ ק״ב ס"ג וזה נגד דהרי״ף ועפ״ת סק״ב סק״ח שהביא דבריו ותמהני שלא העיר ג״כ מהא דהכא ועש״ך צ״ט בהג״ה ס"סע ו׳ בחלב שנפל למים ונתבשל כו' ואפי' לכתחלה מותר ליתן המים בקדירה של בשר ועמ״א תמ״ז ס״ק ה׳ וע׳ ראב״ד פ׳ ט״ו ממ"א הי״ב ובלח"מ והוא בנדרים נ"ח א׳ אלא לביעור וע"ש תו' נ״ב א׳ ד״ה קונם וע׳ שעה״מ פט״ו ממ״א סוף הלכה ה' יע״שב:
מז
א
אלא לרב ליתני׳ להני כללי ובזה שמעתי ליישב בשם אבא מרי ז״ל בר״ה כ״ב א׳ היכי תנית כו׳ וכ' פ"י ויש לתמוה א"כ מעיקרא דמקשה לי׳ ר״י ומעשה אדמהדר לי׳ והא זימנין סגיאין כו' הו״ל לאהדורי אנא נמי כההוא מעשה אמינא דהכי הלכתא ואנא תנינא ר״ש ומעשה וי״ל בדוחק עכ"ל. ואמר דבאמת יש להבין למה לא שאלו כשאמר הלכה כר״ש ולא נפל בדעתו לשאלו היכי תנית וגם ה״ד מש״ה לא אמר לך ולא מידי מיותר אך בזה מתורץ כדפריך ר׳ יוסי ומעשה הכוונה דהא קיי״ל ר"ש ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי והלכה כמותו מחביריו וקיי"ל הלכה כמעשה ובפוסקים מבואר דמעשה הוי כמו רבים וא״כ הלכה כר׳ יוסי וכששאל ר׳ יוסי ומעשה הבין דאיפכא תני וכמ״ש הפ״י אך דלא הומ"ל היכי תנית דאף דהמעשה הי׳ להיפך מ״מ קיי״ל כר"י מחביריו דהא מעשה לא עדיף מרבים והשיב לו איפכא ולז״א דמ״שה לא אמר כו' והיינו לדידי׳ דרב ל"ל להני כללי אך למאי דקיי"ל דהלכה כר׳ יוסי א״כ גם אי הוי תני איפכא הלכה כר׳ יוסי מחביריו ע״כ שמעתי בשמו מגיסי המופלג יקר רוח איש תבונות מו"ה ישעי׳ לנדא ממאקווא ששמע ד״ז מפי אבא מרי ז"ל ודפח"ח וע׳ רשב״ם ב״ב ס״ה א׳ וע׳ ב"ק צ"ו ב' ובכ״מ כה"ג וע' בחי׳ ליבמות מו' משש״ב. וע' שבת נ״ד א׳ רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר׳ יוסי דלאפוקי מדרב דל״ל להני כללי וכדאמרן והארכתי במק"א:
צח
א
תו׳ ד״ה אלא דלאביי גזרינן בהוצאה וכ"כ התו׳ בשבת י״א ב' ד״ה אמר אביי וע״ש בתו' כ״ג וע' בע"למ שהאריך לת"רי בפ׳ מ"ש לחלק היכי דהשינה אסורה משא״כ בתפילין דגזירה שמא יפיח דל״ג אטוי קבע וי״ל דאביי דפריך בסוכה כו״א אלא הא דתניא לשיטתו בגזירה קרובה והכ״נ בשינה מעט קרוב להפחה וגם י״ל דאביי סובר כתי׳ ב׳ שבתוס׳ שבת מ"ט משום היסח הדעת יעו״ש ומיהו אף דבסוכה הוזכר רב אשי קודם לאביי אין מזה הכרח וכמבואר בכ״מ וכמ״ש בחי' ליבמות וע׳ בתו' ד״ה אביי וע' בתו׳ ביצה י״א ד״ה גזירה וברכות נג״א בתו׳ ד״ה הא:
ק
א
תו׳ ד״ה מתן כו׳ דהיינו מתן עולה שהוא מתן שנים שהן ד׳ בבכור או בפסח יע״ש. ולכאו׳ יש ליישב בזה מה שהוקשה לי ביומא סד״א דאמרינן הא ע"י תערובות מירצו כדתנן אברים תמימים כו׳. והא לר״א דס״ל בערובין ק' ע״א דקום ועשה עדיף. וע״תו זבחים פ״א סע״א ובזה י״ל לפמ״ש רש״י דפלוגתייהו דר״א ור"י דר״א סובר דעשה דקרבן דוחה לאו דבל תוסיף ולר״י כיון דבדיעבד כיפר לא שייך עדל"ת וצ״ל כמ"ש התו׳ כיון דע״י פשיעה הוא בא ולכן כיון שמ״מ כיפר בדיעבד מהני וא״צ לעבור בבל תוסיף וא״כ י״ל דודאי התם שפיר י״ל דלר"א עשה דוחה ל״ת ול״ק קוהמ"פ דלא הוי בעידנא ז״א דהא להתו׳ שם דמיירי במתן שנים א״כ הוי בעידנא אבל הכא כיון דע"כ הוא מביא קרבן פסול ותו לא הוי בעידנא ואולם בערובין מפרש דמיירי שנתערב במתן ד׳ וזה סותר לפירושו בר"ה שכתב כפי׳ התו' והארכתי במ״א ועכ״פ לפרש"י צ״ל כמ״ש הנמ״י בב״מ ד״ל לגבי טומאת כהן בהשבת אבידה דזה הוי בעידנא כיון שעוסק בעשיית המצוה וכן בעטיפת הציצית לפי׳ התו' ביבמות צ' ע״ב דמקיים לאחר שנתעטף וכמש״כ האחרונים ואולי י"ל דגם לפי סברא זו מ״מ הכא לא הוי בעידנא כיון שאינו עוסק כלל בעשיית המצוה כשיביא החולין ולא שייך כאן עשה דוחה ל"ת ול"ד ג״כ לפתילת בת כהן לפי׳ הריטב״א ביבמות ו"ב דהתם עוסק בעשיית המצוה וא״א לקיים המצוה זולתו וכן ברקיק שנגע ברקיק להפסקי תו׳ בזבחים צז״ב וגם דכיון שנתערב מתן א׳ במתן ד' ובכל מתנה שנותן איכא מתן ד' ואף שעובר אז בבל תוסיף דמתן א׳ מ"מ הוי בעידנא וע' בנח״יע לפסחים דפ״ח יעש"ב. ואולם לסברת רש״י צריך לחלק דודאי גם לר״א לא מסתבר מספק להביא חולין לעזרה אי הוי ספד״א לחומרא מה״ת דודאי שב וא״ת עדיף ורק לענין בל תוסיף דמסתבר לעבור בקום ועשה די"ל כיון דעושה כן מספק ורק לקיים המצוה לא מתחזי כמוסיף על עשיית המצוה ולכן עדיף לקיים מספק וכיון שעכ״פ הוא עושה גוף המצוה מוטב לעשות המצוה כתיקונה כיון שמ״מ יש כאן מתן ד׳ רק שהוא מוסיף בעשיית המצוה משא"כ לענין קדשים לבית הפסול ואף אם יתנה עכ״פ הוי חולין בעזרה וכה״ג כתב בשו״ת מוהרי״ק דלא שייך בהא אין עדל״ת שבמקדש דזהו רק לענין חומר המצוה והארכתי בתשובתי לסוכה ט"א בענין הזמנה בספק עשה אי דוחה לספק ל״ת וע' בחי' לפסחים פח״א מש"ש בפרט זה וע' בחי' לחגיגה ב׳ ע״ב מש"ש לענין בעידנא ועמ״ש בחדושי לסוכה דבספק עשה לא בעי בעידנא ואכמ״ל. והנה מש״כ רש״י ביומא דלר״א סד״א לחומרא מה״ת י״ל דר״א לשיטתו לפמ״ש מוהרי״ט דהא דס״ל להרמב״ם דספק מותר מה״ת אע״ג דלענין אשם תלוי חייב להביא מדאורייתא על הספק היינו כיון דקיי"ל כמ״ד דבעינן חתיכה מב״ח דאיקבע איסורא וא״כ י״ל דר"א לשיטתו בכריתות יז״ב כוי חייבין עליו אשם תלוי דלא בעי חתיכה מב״ח וע״כ דס״ל דסדאל״ח מה״ת ואולם לפ"ז יש להעיר לכאורה דרב סובר התם דבעי חתיכה מב״ח וע״כ דס״ל דסד״א מה״ת לקולא ולמה בעינן קרב הראש ויש לעיין בהא דחולין שנבע״ז אי הוי דאורייתא ובשיטת רש״י ותו׳ פסחים כב"א ובזה י"ל קושית הש״א לשיטת התו׳ דדם נפסל בתחלת שקיעה דהוי ד' מילין קודם צה״כ והא בה״ש דלא הוי יותר מג׳ מיל הוי ספק וא"כ ליכא א"ת כדאיתא בהוריות דד״א בהורו ב"ד וטעו דלר״א מביא א"ת וסומכס פליג דדומה להביא כפרתו בה״ש דא"א לברר הספק דליכא א"ת והכ״נ דלמא תולה בהוראת עצמו או בהוראת ב"ד דא״א לברר ולפ"ז י״ל דר״א לשיטתו דס״דאלח מה״ת ולכן קאמר ביום הקריבו על תחלת שקיעה לר"א ולסומכס י״ל דקאי על בה״ש דהי׳ מותר מספק ויש לפלפל טובא בפרט זה ואכמ״ל:
והנה מ"ש התו׳ לחלק ע״י פשיעה. ע׳ בשבת קל״ג א׳ דפריך ואי איכא אחר כו' וצ"ל דהתם אינו ענין לפשיעה מה שהוא מכוון ממילא לטהרת בנו כיון שלא יוכל לעשות בענין אחר וע״ע בטהרת הקודש לזבחים ובשעה"מ בהל׳ נדרים ובנוב"י מ״ת חאהע״ז סי׳ קמ״א ובחמ״ש חאו״ח סי' ט"ו שהאריכו לפי דרכם מרקיק שנגע ברקיק ובלא כ״ז יש לדחות דלא שייך עדל״ת כיון דלא בטלה מצותו בכך כמו בנותר וכמ״ש התו׳ יבמות ה״ב סה״ד כולהי והכ"נ כיון דעכ״פ בנתנן במתנה אחת כיפר וע' ברשב"א שבת כ״ד דהא דיכול להמתין לא מיקרי יכול לקיים שניהם וע' תו׳ שבת ד"ד א׳ ד״ה וכי דדוקא היכי שפשע וא"כ למאי דמבע"ל אי כהנים שלוחי דידן כו׳ וע' תו׳ קדושין כ"ג ב׳ ובנדרים לה״ב וכיון דכהן עובד העבודה הוא שלוחו של בעל הקרבן לא שייך דלידחי עשה הלאו דבל תוסיף אך במפרשים העלו דלהתו׳ דיבמות דלמ״ד נ"ונ אין קרבין בי"וט איכא למילף מנותר ומוכח דע"דלת אפי׳ ע״י פשיעה וא״כ הא דרקיק שנגע מוקמינן לר״ע ולדידי׳ בשבת קיד״א דנ״ונ אין קרבין ביו"ט וא״כ ילפינן מנותר אך לפמ"של אין הכרח מזה כיון דהכא א״א להתקיים העשה בלתי פשיעה וכנ"ל וע׳ בשו״ת עמ״י ח״ב סי׳ א׳ שכתב ג״כ סברא זו בהא דשבת כ״ד ב׳ דא״ק לא תותירו ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשרפתו אלמא דאי לאו קרא הו״א דעדל״ת ול״ד למתנות שהי׳ יכול להתקיים העשה זולתו אבל הכא דאם לא הי׳ מותיר לא הי׳ מקום לשריפת הנותר וע״י הפשיעה באה העשה ולכן דחי העשה להל"ת וא״כ מוכח להדיא דבנותר העשה דוחה ל״ת גם ע"י פשיעה וכדאמרן ובאמת איכא לדחויי דמשכחת בנותר במוח שבעצמות וכפסחים דפ״ה דהא א״א לשבר העצם ולחלוץ ובכ״הג לא הוי ע"י פשיעתו דהא אין עדל״ת שבמקדש כזבחים צ"ז ב׳ וא"כ לא דחי לגבייהו העשה דאכילת קדשים לל״ת דעצם לא תשברו ובל״ה י״ל דבאמת גם בנותר אם משהא בפשיעה ע״מ לשרפו אח״כ דלא דחי ובשביל מה שלא היו יכולין לגמור אכילתן לא הוי בכלל פשיעה וגם מה שהביא ראי׳ בעמ״י מביצה ח״ב דעשה דכיסוי דוחה יו"ט יש לדון ג״כ די״ל דמה שהתחיל לשחוט אח״כ לא מיקרי פשיעה כיון שאין למצוות אלא שעתן ע׳ רז״ה ובמלחמות שם וגם משום שמחת יו״ט מותר לשחוט וזה לא הוי פשיעה רק דמשום דעדל״ת יצטרך ג״כ לכסות וע' ביצה ז' ב׳ וע״ע בש״ות עמ"ה חאו״ח סי׳ ס״ח באורך וגם מה שהעיר מהא דגדולה תשובה שדוחה ל"ת דהוי ע״י פשיעתו כיון דבלא פשיעה א״א לקיים העשה ולא ניתן העשה רק לתקן על הפשיעה וע"ש בתו"יוכ ולהסוברים דהא דבאחטא ואשוב תרי זימני אין מספיקין היינו דאין מסייעין דכיון שמתחרט ע"ז א״כ לא הי' אפשר מקודם בלתי פשיעה ולכן מועיל תשובה גם בכה״ג ומ"מ בתרי זימני שוב אין מסייעין אותו וכן לשי׳ הרמב״מ שמכבידין את לבבו מלשוב ומבואר דעכ״פ מהני תשובה גם בכה״ג. וע' בנחי״ע לפסחים פ״ח בהג"ה אות ט' עפמ״שכ הרמב״ן בפ' יתרו דעדל״ת להגדיל שכרו כשמקיים המצוה וצ״ל כתו' שבת ד׳ ד״ה קודם דאין עליו עונש כיון שהוא אנוס בתקנת חז"ל וע״ש בתו״י דאיבעא דרב ביבי דאם לא התירו לרדותה יתחייב ול״ד להא דפסחים שהעמידו דבריהם הואיל ואנוס בתק״ח דלא פשע וכיון שבא ע״י פשיעה אין לפוטרו מעונש ולכן לא דחי הל״ת אבל בעשה לגבי עשה אין חילוק בפשיעה וע' בנחי״ע בשו״ת נכדו סי' א׳ שזה סברת החולקים על שיטת ריב״א שהביאו התו׳ סוף חולין בהא דלא אתיא עשה ודחי לת״וע דהל״ת עכ"פ נדחה דהואיל ואנו אוסרין לו לכתחלה גם הל״ת אינו נדחה כי עונשה חמור וא"ש. וגם להסוברים דבעשה הוי בתורת היתר דהותרה הל"ת לגמרי וע' רש״י ותו׳ ברכות כ׳ ע״א ד״ה שוא״ת וע' שו"ת כסא דהרסנא סי׳ רי"א. וע' בדו"ח בכתובות מ' ע״א וליתי עשה כו' דאע"ג דהעשה בא ע"י פשיעה מ״מ כיון שא״א להתקיים העשה זולת הפשיעה בכה"ג דחי העשה להל"ת וכ״כ בש״ות שתי הלחם וכ׳ לבאר בזה הא דסוף יומא גדולה תשובה במה שדוחה ע״י פשיעה ובאמת אין לדבריו באור דהא העשה של ולו תהי' לאשה הי׳ יכול להתקיים בלתי הפשיעה ובלא דחיית הלאו באונס דעלמא דלא עביד איסורא בח״ל ושיאנס המותרת לו ובל״ה לק״מ מהכא דהא כל הניתנין שניתנו במתנה אחת כיפר רק שלא עשה מצוה מן המובחר אבל היכי שהוא משום תקנתא דידה והדבר תלוי ברצונה אם תרצה להנשא לו ובשביל שפשע לא שייך לקונסה ומיושב ג"כ קו׳ המפ׳ מרקיק שנגע ברקיק בזבחים צז״ב וע׳ אמונת חכמים פכ"ד דנו"ב ולפ"ז י"ל דהתם יפסול הקרבן ואם לא ידחה הל״ת יבא להפסד קדשים וליכא קנסא (ובזה יש לדחות ג״כ מ"ש בתשובתי להזמנה לגבי חלות תודה שנתערבה משום דהתם יתבטל העשה לגמרי) ובלא״ה יש לחלק מהא דכל הניתנין דל״ד לרקיק שנגע וכן במילה וסדין בציצית דבהם גופי׳ מקיים העשה ג״כ ולכן דחי גם ע"י פשיעה אבל מספק לא ניתן לדחות ע״י פשיעה דאף דאפשר דמקיים המצוה וגם אינו עובר בבל תוסיף מ״מ כיון שהם גופין מחולקין מהל״ת דבל תוסיף שהוא בדם אחר ולכן לא דחי ע"י פשיעה. ושמעתי מקשים בה״ד דעובר בבל תוסיף והא אפשר להניח ההזאות אחר ההקטרה דאינו מעכב ול"נ דהא אפי' שלא בזמנו כיון דמתכוון לשם מצוה עובר משום בל תוסיף וכמ״ש התו' בד"ה ומנא ועוד דמ״מ עובר על הלאו דאין מורידין דיליף מקראי במנחות צ"ט וכן בתוספתא הובא בר"שי ר"פ ב״הע ובאמת איכא דעות אי לאו דאין מורידין הוי דאו׳ וע' בפמ״ג לאו״ח ובשו״ת מנ"ע סי׳ א׳ וע' תו׳ יומא כ״ט א׳ דעשה דהשלמה רק לכתחלה וע' מנחות מ"ט ב׳ ובתו' ד״ה תלמוד ורע"ב מנחות פ״ד מ"ד וע' תו׳ פסחים פ"ט א׳ ד"ה האי כהן דניתי כהן קטן וע' תו׳ שבת ד״ד א׳ דהיכי דפשע אאלא"ח כדי כו׳ איך רשאי הכהן להקריב דבזה הוי עשה דהשלמה וע״כ דמיירי שהכהן בעצמו המקריב: