זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן
א · כתובות
כ
ב
למלאות הנשאר חלק אזכיר מה שנשאלתי מחותני הג"ני בכתובות כ׳ ב' והר״המ האשה שאמרה גרשתני נאמנת והקשה דהכא הקושיא אליבא דרבא ורבא פליג בנדרים צא"א אר"ה. ואמת שהתוס׳ ביבמות ס״ל לחד שנויא דלא פליג ורק דחויא כו׳ ומפשטי׳ דהר״נ והתו׳ ביבמות דפליג שהכריעו ההלכה ובל״ז הראב״ד והרא"ה ז"ל הובא בריטב״א פליגי אסברא זו דר״ה להתירא וע״כ דמסתברא להו דרבא פליג ומאי קושיא לפ"ז לשיטת רבא ומתו׳ יבמות וגיטין נראה דגרסו רבה אמנם ברא״ש וריטב״א ור״נ גרסו רבא. וזה אשר השבתי לו. מה שהעיר בהא דפריך מדר״ה אדרבא תמהני מכתובות קאמר רבא אליבא דרי"ח ובירושלמי פ״ב דכתובות בהא דא״א הייתי וגרושה אני קאמר ר׳ יוחנן דאם אחר שהתירוה להנשא באו שהיא א״א נמי לא תצא וכמ"ד דאיתמר דר״ה אפי׳ שלא בפניו ולא תצא קאי נמי ארישא ולכן פריך הש״ס לרבא דהא ר׳ יוחנן ע״כ סובר כר״ה אפילו שלא בפניו וכ״מ בש״ס דילן בגיטין סד״ב דמוכרח לחלק לר׳ יוחנן בין היכי דאיכא דמסייעא לה ומשמע דפשיטא להש״ס דרי"ח ס״ל דר״ה ולהכי לא קאמר נמי הטעם דס״ל דשלא בפניו מעיזה ומוכרח לחלק כיון דאיכא דמסייע לה. ובזה נדחה הוכחת התו׳ דהלכתא כר"ה מדפריך מיני׳ אדר״יח. וא"ל כיון דהקושיא לרי״ח לשיטתו א"כ תיקשי נמי הכי אדאביי לשיטת הרא״ש בגיטין ס״ד דבע״א המסייע אינה מעיזה י"ל כמש״כ הר״נ דע״כ מיירי לאביי שזרק גט קרוב לו כו׳ דאל"כ הוי עדות מוכחשת יעש״ה וא״כ לאביי לא הוי הכחשה כלל אבל הכא דקאמר גרושין יכולה מכחישתו פריך שפיר מדר״ה ובל"ה י"ל דתליא בשני תרוצים שכתב הר"נ במתני׳ על הקושיא דלמשנה אחרונה איסור שבה להיכן הלך ועי׳ שמ"ר סי׳ ס"ב ועי׳ נוב"י מ״ת חאהע"ז סי׳ צ״א וא"כ י״ל דר״ה ס"ל כתי' הראשון דמדינא נאמנת רק משום חשש דשמא עיני׳ נתנה באחר הפקיעו רבנן לקדושין מיני׳ למשנה אחרונה אבל גבי גרשתני לא חששו חכמים דחזקה כו׳ ורבא ס"ל כתי׳ הב׳ דהא דנאמנת למ"ר משום תקנת חכמים ומשום דכסיפא לה התקינו להאמינה דמסתמא קושטא קאמרה והיינו באומרת טמאה דלא עבידא לבזויי אבל לגבי גרשתני אף דהוי חזקה דאין אשה מעיזה דבהא לא פליג כיון דהא דנאמנת הוא רק משום תקנת חכמים דמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבודה ולכן לא מהני חזקה דאינה מעיזה בכה״ג להפק׳ עצמה וא״כ אין כאן שום קושיא כיון דגם רבא ס״ל דחזקה כו׳ ולא פליגי רק לענין נאמנות האשה אם הוא מתקנת חכמים וניחא בזה סוגיא דגיטין דפריך מר״ה דאתיא גם לרבא וכנ"ל ואמינא עוד מלתא חדתא בפשט הסוגיא דנדרים דלכאורא סברת רבא צ"ב וכמ״ש באמת התו׳ בגיטין דדחוי' בעלמא הוא דהא אף שהוא דבר של גנאי מ״מ כיון שהמציאות שיכולה לשקר בפניו כיון שאינו מכיר בשקרה א״כ בשביל שנתנה עיני׳ באחר הלא יוכל להיות שתשקר ולמה תהא נאמנת בזה. וגם דמלשון רבא דקאמר אבל הכא דזמנין דתקיף לה כו׳ משמע מדיוקא דלגבי טומאה לא שייך הך סברא דתקיף וכמובן. אבל לדעתי הדברי׳ מוחוורים עפ״ד התו׳ זבחים ב׳ ע״ב ד״ה סתם כו׳ ואפי' זינתה תחת בעלה לאו להתגרש בגט זה עומדת אלא אם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו. וא"כ כך היא קושית רבא דהתם גבי טומאה לא עבידא לבזויי נפשה כיון שגם ע"י הבזוי יוכל להיות שלא יגרשנה כלל ויהי׳ הברירה בידו ולא שכיח לומר כן בשקר משום שמא עיני׳ נתנה באחר אבל הכא זימנין דתקיף כו' שתקיף יצרה מן אדם אחר שנתנה עיני' בו וכענין אחר שכתב רש"י ולכן היא מעיזה בפניו כדי שיגרשה. אך דבאמת דהתו׳ בזבחים תליא בפלוגתא דר״י ורבנן בסוטה ז׳ א׳ ומה נדה שהיא בכרת כו׳ ורבנן היא הנותנת נדה דבכרת חמירא לי׳ ומהימן סוטה שבלאו לא חמירא לי׳ ולא מהימן וא״כ י״ל דבאמת בהכי פליגי רב המנונא ורבא ולכ"ע אמרינן החזקה דאין אשה מעיזה כו׳ ובזה ניחא דהתו׳ בזבחים שכתבו דאם ירצה הבעל לא יגרשנה דהתם קאי אליבא דרבא דס״ל כר׳ יהודה דבסוטה מהימן ולכן באומרת טמאה אני הברירה בידו ולר״ה ס״ל דגרשתני הוי מיגו דהעזה ועי׳ ברדב״ז ח״ב תשמ״ו בכונת דהתו׳ בזבחים דודאי לא מסתברא שיתייחדו והיינו בכלל שלא תשמשנו והשיג על התו' שכתבו שלא יגרשנה כו' וכ״מ בסי׳ קי״ז ס״א בהג״ה והנה הרשב״א בסי׳ תתל״ו כתב והביאו הב"י ואע״ג דהתו׳ כתבו דאפי׳ זינתה כו' ותשמשנו כשפחה ש"ה דליכא למיחש כולי האי כו׳ דפגומה בעיניו ע"כ ועשו"ת עה"ג ובש״ות שבות יעקב ח״א סי׳ קי״ט ובאמת בפסקי תו׳ מבואר להדיא אלא שלא תשמשנו וע״ע בשו״ת רע"א סי׳ קמ"ה ובש"ות שיבת ציון סי׳ פ"ו ועש"ות עמ״י ושאר אחרונים מה שהעירו עפ"ד התו' הנ"ל. ועבנו"בי מ״ק חאו"ח סי' כ״א דהגי' ביבמות פ"ח רבא דאמר דא"ל איפכא שהרי שם קי״ט עדר"נ השיב ורבא הוי תלמידו של ר״נ יעש"ה. ומעתה י"ל דהכא בזבחים אזלינן לרבא ולשיטתי׳ אין לחלק במידי דהרחקה בין איסור כרת לאיסור לאו ולדידי׳ שפיר י״ל הך סברא נדה דבכרת חמירא לי' ומהימן וא״כ ילפינן בק"ו מנדה דבכרת ולכן כתבו התו' שפיר דלא חיישינן להכי ועב"ש סי׳ קי״ז סק"ד דמחלק דהתם ספק הוא אם זינתה ולהכי לא מאיסא לי׳ ולמ״ש הרא"ש ביבמות פ"ד אות ד' צריך לחלק דמ"מ ליחוד חיישינן גם בספק ועי׳ תו' יבמות פ״ח ב׳ ד״ה ולר׳ מתי׳ ועב״ש סי' ו' ס״ק י' וקמ״ח ס"ק ד' וסי׳ קמ״ט ס״ק ד׳ וסימן קיז׳ בס"ק ג׳ ו' ח׳ ועי' שיבת ציון סי׳ פ"ט בד"ה שוב רצה. וגם יש לדון דהתם בסוטה שייך משום קטטה כיון שקינא לה אבל הכא בזונה חיישינן טפי שתתרצה לו וכתו׳ סוטה דלאו לכל מילי מפלגינן בס׳ דהיא הנותנת ויש לפלפל בהא דאיתותב בק״ו שאין היתר לאיסורה ואין דרכי לפלפל בסברות ועבדו״ח בתשובותיו האחרונות שהעיר מזה ע"ד המ״א בתוספתא נזיקין שוב נזכרתי ממה שראיתי בנו״בי מ"ת חאהע"ז סי' י"ב דדוקא כשזינתה ברצון שבודאי אינה יכולה לכופו לגרשה שלא יהא חוטא נשכר וה״ד דלמשנה אחרונה חיישינן שמא עיני׳ נתנה באחר היינו באשת כהן שנאנסה עכת״ד ויש לפקפק קצת מסוגיא דנדרים ואי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה דהא בלא״ה לא שייך שמא עיני׳ נתנה באחר כיוון דברצון הוי בידו שלא לגרשה וזה יש לדחות דפריך טפי מרישא ולהדי׳ וכמ״ש התו׳ בכ״מ. וע״פ סברת הנו"בי הנ"ל נסתרו ג״כ דברי הסבנ״א בחדושיו לסוף נדרים לפי סברת הר"נ וז״א דאף כשתאמר שזינתה ברצון מ״מ בכה״ג לא שייך שמא עיני' נתנה באחר כיון שבידו שלא לגרשה ועי׳ בחי׳ ליבמ׳ ס״אב ובל״ה דהתם בכתובות קאמר מעשה שהי׳ מ"מ לא אסרוה ופר"שי והרי הרבה עדים הי׳ וע"ש בתו׳ עכ"ינח ס"ז. וכמדומה שראיתי בס׳ בני יעקב ד׳ קע"ב א׳ דהקשה מהא דמעשין לפסולות וכתב לחלק דדווקא בזינתה תחתיו דמזוהמת בעיניו יעש״ב וע' בהה״מ פ״יח מאס״ב ד״טז וע״כ דגם באשת כהן כיון שאין הבעל מחויב להאמינה אין בדבריו כלום ומשמע דעכ״פ בזינתה הי׳ צריך לגרשה דאל"כ גם אם הי' מאמינה אין חילוק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל וע״חצ ס״קנ ויריעות האוהל ס״מה ויש לפקפק ועי׳ תו׳ כתובות ט״א סה״ד ואב״א ודוק. וכעת בא לידי ס׳ תועפת ראם ס״נ שרמז לקו׳ הנ״ל ועש״ש ו׳ פכ״ב דחזקה מסברא לא מהני בת״ות אלא דהכוונה כיוון דמשום סברת דייקא ומנסבי מגרע לחזקת א״א וכיון דבגירושין נמי דייקא ונתבטל חזקת א״א וא״כ נהי דלא מהני להוציא מחזקת א״א אבל מ״מ מועיל לגרע חזקת א״א ובת״ות ל״ח. ובל״ה י״ל כדמצינו בכ"מ דכונת הגמ׳ לדייק מדלא מותיב רבא מהך דר"יח אדר"ה התם ולסיועי דלא כוותי'. וגם כבר הוכחתי בחי׳ במ"אח דהי' תרי סתם רבא מכמה ראיות [כמבואר ג"כ ביבמות ס״ג ב׳ וב״מ נג"ב וב"ב צא״א ובע״ג יא״ב טז"א וחולין סג"א ועירובין ה״ב ר״ח בר רבא אמר רב וע' חולין ס׳ ע״ב ושבת סו״א וברכות נח׳ א׳ וע' סנהדרין קד׳ שהוזכר י״א פעמים רבא אר"י וכן במכות יו"ב וע"ש בהג״ריב וע׳ בשבת קכ״א סע"א שהי׳ רחב״ר בימי ר״י וביום שמת נולד רבא כקידושין ע"ב וע' בשבת קמח״א רבה בר״ח לאביי וע' ברכות מה׳ א׳ ותו׳ כריתות יח״ב ור"ה לא׳ א׳ וע' ב״ק כו׳ ב' ועירובין לח' ב' ופסחים קי"ז וע' שבת קנג׳ א׳ וכתובות סב' סע"א וע״ב וע' יומא יט״ב וע' ב״מ פו"ב וב"ב קט"ב וע׳ סנהדרין ס׳ ע"ב וב"ב כו"א וע׳ ביצה כא' ע״ב רבא למר שמואל וע׳ שבועות יח"א ר"ה מש״דר וע' חולין כח"ב נג״ב עו"א וע׳ סנהדרין צח״ב וצט׳ ב׳ ובע״ג כז' ב' וע׳ מ"ק כב׳ ב' וקדושין כז׳ א׳ וע׳ גיטין לא׳ ב׳ ר״ח בר רבא אמר רב ואולם הגי׳ ב"ב כה"א ר״ח בר אבא וע' בקדושין פ"א סע״ב רב אחא בר אבא וע"הג הביא הגי׳ חנן בר רבא וע' חולין צה״ב רב איקלע לבי רב חנן חתני' ובערוך הביא ג״כ בר אבא ומזה משמע ג״כ שלא היו מקפידין למי ששמות שני המחותנים שוה וכמ"ש ג"כ בחי׳ לברכות מד״א דהרי רב הי׳ ג"כ שמו אבא ועתו' חולין מה״א ובכ"מ וע' שבת דף מח' ע"א וע״ש קמט' ב׳ רב מרדכי מרבא ור"מ הי' תלמידו כסוטה מו׳ ב׳ ורש״י ביצה ו"א וע' פסחים קיז׳ א׳ וע״ב ובמגילה כא' סע״ב ואף דשם כד׳ ב׳ בעי נמי מאביי ע"כ דהי׳ אביי קשישא וע' שבת קמב׳ א' וסוכה ה"ב רחב״א אמר רבא ובכ"מ רחב"א אמר רב וע׳ כתובות ח״ב ר"ח אמר רב ובשבת גריס רבא וע' ביצה ל׳ ע״א וכתובות סו׳ א' וע׳ חולין לג׳ א׳ וע׳ יומא עט׳ א׳ רבא א"רי ואף שנולד ביום שמת ר״י וע׳ ברכות סב׳ א׳ דהקדימו לר״יח ואף דמזה אין הכרח כ"כ וכמ״שכ בחי׳ ליבמות ס"ב וע׳ פסחים נה׳ א׳ ואולי הוא ר"ש בדר״א בפסחים מט׳ א׳ וע״ש ל׳ ע"ב וע׳ ב"ב כב' א' רבא רבי׳ דרבך וא"צ למה שנדחק א"ז רש"א בח״א וע׳ ב"ק קד׳ ב׳ וע׳ ברא״ש ה׳ תפילין בשימושא רבא וע׳ בן נון לקידושין ג׳ שהוכיח ג״כ שהי׳ ב׳ סתם רבא. ובזה מיושב קו' התוס' בכמה מקומות מרבא אדרבא] והארכתי במקום אחר ואין כאן מקומו.
סוף הספר