אור ברסלב
זכר יהוסף א › יבמות

זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן

א · יבמות

יומא

ב

ב

תו׳ ד"ה או שנמצאו אילונית כו׳. ול״נ דבהדיא קתני כו׳. ועבדו״ח מרע"א די״ל דודאי רובא דקפיד ולכן בההיא דקטן וקטנה י"ל דר״מ דאזיל לשיטתו דחייש למעוטא ואף דהוי מיעוטא דמיעוטא לא דמי להא דרוב עגלים כיון דכל מיעוט עומד בפ"ע יעוש״ב. ובאמת התו׳ לשיטתיהו בבכורות כ׳ ע״ב ובכ"מ בשם ר״ת דלא ס״ל לחלק בסברא זו היכי שהמיעוט מכללא דהמיעוט הראשון שהקשו בהא דר״מ אשמ״ה ולא אמרינן סמל"ח ועבנמ״י ובזה השבתי לשואלי ע״ד הפליתי בסי׳ ט״ו אות ג׳ דמצרפינן מיעוטא דבמקום סייף נקב למיעוטא דלמא נפל הוא מהא דכתובות טו"א פרט לזורק אבן ואמאי לא אמרינן סמוך מעוטא דבמקום סייף נקב למיעוטא. ומכח זה הי' מוכרח כדעות הסוברים דלא אמרינן סמוך רק ברדל״ק. אך באמת אין הדמיון עולה כלל דהא דתרי מיעוטי מצטרפין היינו כששניהם באים להורות על ענין אחר כגון מיעוטא דבמקום סייף נקב למיעוטא דנפל דתרוויהו באים לגרוע חזקת בר קיימא ובקדושין גבי אסופי דאוקי מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהן למה״י דהו״ל פלגא ופלגא דתרויהו ממעטין הרוב דזנות. וביבמות קיט״א סמוך מיעוטא דמפילות למ״נ. ובס״פ בהמה המקשה דסמוך מיעוטא דנדמה כו׳ דהך צירוף מגרע כח הרוב דכל הני אינם זכרים וליכא אלא חד רובא. וכן קושית התו׳ בנדה י"ח ד"ה שליא ותו' פסחים ז"ב ד״ה מפני דסמוך מעוטא דחולין לפלגא דמוכר וע׳ תו׳ ב״מ כו״א ד"ה לעולם. וכן בהא דברכות נג״א מעוט לכשפים ומעוט לגמר הו״ל רובא לאו לריחא. וכן לענין סמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דבעיתותא דשניהם מפקין הרוב דמתעברות ויולדות וכמ״ש התו' ב״ב צב״א ד"ה איכא למימר. וע' בכורות נ״ו דמשמע דפליגי תנאי בהא. משא״כ היכי שאין המיעוטים מענין אחד וכמ"ש התו׳ בחולין סג״ב דהתם יש ג״כ מעוט זה דשמא של עוף טמא למעוט טריפות כיון דהני תרי מיעוטי רק לאסור ולא לגרוע כח הרוב. ודהר״נ בחולין אינן מבוררין לכאורא בזה. ועבר"נ ב"פ אין מעמידין מהד״ת הרסנא עיקר מכאן נהגו ליקח פת מא״י דאי משום דם רוב ביצים אין להם דם ונו״ט לא שכיחי ועוף טמא אינו מצוי בינינו. וע׳ בנחלת יעקב בתשובת נכדו הגאון סד״נ מה שהעיר עפדהר״נ דחולין וכן לענין סמוך מיעוטא דבמקום סייף נקב למיעוטא דטעי בעבורא דירחא כיון שאין המעוטים מענין אחד וכל מעוט איכא רובא לנגדו. ועבח"ד בסוף כללי ס״ס בענין ס״ס נגד חזקה או רובא דמחלק בזה דהא דחזינן לפי ק' התו׳ דאי רוב רצון דאורייתא לא מצרפינן לס"ס היינו משום דהוי רק ס׳ אחד כנגד הרוב וכמאן דליתא דהך ס' דאינו תחתיו אינו כנגד הרוב דאי גם אינו תחתיו הי׳ ברצון מחמת הרוב אבל כששני הספיקות עומדים נגד הרוב או החזקה מהני ס״ס ולפי מש״ל א״ש הכל כהוגן ואחרי בינותי בספרים ראיתי בשו״ת רע״א סי׳ כ״ה וסי׳ ק״ו שהרגיש בישוב קושית הריב״ש סי׳ שע״ב עהתו׳ כתובות ט״א אמאי מצטרפין מעוטא דאונס לס״ס אלמא דרובא ברצון והקשה הריב״ש דשפיר אמרינן סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאינו תחתיו וכדקאמר בר״פ האשה בתרא סמוך מעוטא דמפילות למ״נ וכתב בקצרה לחלק בין היכי שהמיעוטים מענין אחד ועבב״א שער רוב וחזקה סס״ח וכן מצאתי בשמ״ק שכתב ג״כ על קושית הריב״ש ולא ידעתי מהו דהתם תרויהו המפילות והנקיבות מגרע הזכרים מחד טעמא כיון דבעינן זכרים בני קיימי וא״כ אדרבא נימא דמן הרוב היא או נקיבות או נפל אבל מיעוטא דאונס ומחצה דא״ת כ"א עומד בפ״ע ומיעוט דאונס בטל נגד רובא דרצון דלא הוי מחד טעמא ואין המיעוט אונס מסייע למציאות המעשה דאינו תחתיו דלא שייך לומר ע"פ ספק דאינו תחתיו דכ״ז הי׳ ברצון וכיון דהרוב מורה על רצון איך יצטרף עם מחצה דא״ת ולא בא רק לדון על ההכשר שלה והוי ג״כ תרי רובא עכת"ד בתוספות ביאור וכעת מצאתי כסברא זו בס׳ בר״א חיו״ד סמ״ג אות ו׳ וסי' נ״ג אות ח׳ ובחאה"ע סי׳ ס״ה אות י״ב ובסי׳ ע"ו אות ז׳ וגם בישועת יעקב על אהע״ז וע׳ בדב״ח חיו״ד סי׳ נ״א. ובעיקר דברי הגרע"א בתו' דיבמות י״ל בפשטות דהא כל עיקר קושית התו' רק לרב אסי דס״ל לקמן יב״א צרת אילונית אסורה אבל לרבא דפוסק הלכתא דצרת אילונית מותרת לק"מ קושית התו׳ מעיקרא וע׳ בנמ״י בסוגיין שהביא כן להדיא בשם ר״ת וי״ל דרבא לשיטתו בר״פ האשה בתרא דלא חיישינן למעוטא דמעוטא אבל רב אסי ס״ל כשינויא דרב נחמן התם. וי״ל דר״מ חייש גם במיעוטא דמיעוטא. וע' תו׳ גיטין ב׳ ע״ב ד״ה סתם וכט"א ד"ה אבל ובע״א לד״ב וע"ש בתו׳ מ׳ ע״ב וע' תו׳ יבמות קיט״ב ד"ה סיפא ובחולין פו״ב, ובסתירת דהש״ס דיבמות פ״ב א׳ דקאמר והא רבא הוא דאמר כו׳ עבנוב״י מ"ק חאו״ח שהגי׳ התם רבה יעש״ב. וע׳ בפסחים י"ב ע״ב דאמר רבא גזירה משום יום המעונן ור״מ לא חייש ליום המעונן וע״ש ברש״ל דיום המעונן הוי מיעוטא. ולפ״ז ע"כ מוכרח לרבא לחלק דר"מ חייש למעוטא דמיעוטא ועש"ות יד אלי׳ סי׳ צ״א משש״ב. ובל״ה י"ל דהתוספתא אתיא כאחרים לקמן ט"ו א' דאפי' הכיר בה צרת בתו אילונית דמותרת ובמש״ל ניחא ג״כ קושית רע"א על תרוצו של ר״ת דמאי פריך וכר״מ מי סבר לה והתניא קטנה מתייבמת. ודלמא ר״א מיירי בלא קיבל עליו. די"ל ג"כ דר״ת אזיל לשיטתו וכמ״ש הנמ"י וסתמא דתלמודא התם פריך לדידן דקיי"ל כרבא דצרת איילנית מותרת וא״כ לק״מ קוהתו' מעיקרא ועבשעה״מ ב״ה מקואות כלל ג׳ בד״ה ודע שהאריך לפלפל לתי׳ הר״א דהא אכתי הוי ס״ס דלמא לא תהי׳ איילונית ודלמא אי הוי קיים לא הי' מקפיד וע״ש שהעיר לדעת הר״מ והפר״ח דלא הוי ס״ס בתרי גברי אי אמרינן ס״ס בדבר שאין בידו שלא לבררו ועבחי׳ לכתובות ט׳ משש״ב בחקירה זו. ולפ"ז א״ש בפשטות לדעת הרשב"א דס״ס מטעם רובא ועדיפא טפי ועש"ך יו״ד סי׳ קי"ט דין כ״ז. וא״כ לר״מ דחייש למיעוטא לא אזיל גם בתר ס״ס ועשה״מ פי״ט מאס״ב הכ״ג עהרשד"ם דלריב״ש דכהנים בזה״ז דהוי כהני חזקה מותר לישא שבוי' דהוי' ס"ס והא הוי בתרי גופי וכהרא״מ ואכמ״ל בפרט זה: סע״ב תו' ד״ה בתו ואור״י דל״ד: ועתו׳ סנהדרין נג״ב ד״ה השתא ורש״י סנהדרין עו״א ד״ה גלוי ותו׳ כריתות ג"א ועתו׳ פסחים מ״א א׳ ד״ה איכא ועתו' בכורות יד״ב וע״ע בנוב"י מ״ת חחו״מ סי' ס׳ ובחי׳ לקמן סח״ב:

ג

א

קורבי נקיט. ובאשתו הקדים בנה לבתה וכן בכתובות לו״ב וכדאיתא בנדה ל"א סע״א תלה הכתוב כו׳ וערש״י ב״ב יו״ב ד״ה רבי׳. ועל״ק כח"ב ולקמן מ׳ ע״ב שנסתר זה: ואיידי דתני ג' וכה"ג לקמן כ"ב א׳: אי תנא מן היבום. ולעיל לא הוצרך רק דאינו מחויב לחלוץ משום מצות אשת אח דהא אח"כ פריך וליתני אסורה לחלוץ ופריך עלה מאי קעביד אבל לבתר דמסיק דתנא פוטרות דבמקום מצוה וא״כ ממילא ידעינן דהוי כא״א שלא בממ״צ ולהכי משני שפיר והא קמ״ל דכל העולה והיינו דאיסורא איכא שאם אתה אומר חולצת כו'. ועבמה״ב בענין אחר:

ב

ודרב אסי. על״ק כ׳ ע"א:

תו׳ ד״ה למעוטא אלא מיתורא: ובזמקה"תו גיטין פו״א ד״ה מנינא דלמה לא מפיק כולהו מחד מיעוטא ממנינא דרישא ונדחקו דלא חשיב אלא פסול התלוי בגט עצמו. וא"כ ליכא למעוטא אלא מיתורא וכתו׳ נדה יח״ב ד"ה האמר. ואולם התו׳ בגיטין ה"א ד״ה בשניסת דקדקו שפיר דאזלי לשיטתי׳ דלאו מיתורא שמעינן לי׳ רק ממיעוטא. ומ״מ קאמרינן הכא דאתיא למעוטי דחברי׳ אף דלא תני לי׳ במתני׳ דלא שייך למכללי׳ בהדי׳ צ״צ מ״מ ילפינן שפיר מיתורא דאינו פוטר כלל. ואף דל״ל למעוטי צרת ממאנת לדידן דקיי״ל דמותרת בשאר אחין והול״ל מנינא דרישא למעוטי צרת ממאנת דהא ליכא למעוטי צ״מ מיתורא דסיפא דהא משכחת בצ״צ י"ל דרב ורב אסי לטעמייהו לקמן קז"ב יע״ש. וה״ד למעוטי מחזיר גרושתו. ואף דבמתני׳ דאי לא קתני על״ק י׳ ע״א ובמתני׳ לא תני אפי׳ דאיסורא כדמוכח התם ועל״ק עח״א דהא מ״מ מצי למיחשב לי׳ בהני דמתני׳ רק דלענין פטור תני מלתא דפסיקתא ומ״מ שייך למעוטי דאינו פוטר גם בכה״ג. ומה שהביאו מקדושין ט״ז והא ארבעה קתני יע״ש בתו׳ דדייק מדקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה וצ״ל דדייק ממ״ד התם ובכ״מ והא אלו קתני וע׳ תו׳ ר״פ כל הנשבעין ותדע דהא לקמן לקמן יג״א חשיב ג"כ במתני׳ ששה עריות ולא אמר למעוטי מידי ועתול״ק מ׳ סע"ב. ומיהו למ״ש התו' בריש מכלתין דלהכי לא תני ט"ז עריות דלא תימא דלמעוטי הני דחשיב וא״כ ע״כ מוכרח דמנינא דרישא אתיא למעוטי מדל״ת עריות כמו בסיפא. והא דבעי רב יהודא לקמן יא״ב מרב ששת במחזיר גרושתו דהא ר״י אמר רב ס״ל דצרת סוטה אסורה י"ל דהתם דבעי מר״ש דמותיב לקמן אדרב אסי וי״ל דלמעוטי צרת אילונית. ועש״ות בש״א חחו"מ סי׳ י"ג ושו״ת ברית אברהם חחו״מ סי׳ ד׳ שסתר דבריו: שומע אני אפי׳ כו' עשו"ת כסא דהרסנא סי׳ ש"א וש״ות חמדת שלמה חאו"ח סי׳ ל״ח ושאר אחרונים בישוב קושיתו: תו׳ ד״ה מה אחות. ולפמש״ש בתו׳ דדוקא באשת אח חשיב פירכא א״ש: ד״ה טעמא דכ"ר ותימא לר״י. לכאורא יש לדחות דא״כ לא אצטריך למישרי כלאים בציצית וא"ל דלמא באמת קאי הסמוכין איפכא וכמ"ש התו׳ שם דד״א ד״ה דכתיב ול״ל לשתוק קרא מיני׳ כיון דעלי׳ אתיא לאשמעינן דבעלמא דחי אפי' ל"ת שיב״כ ז"א דלא מסתבר דקרא אתיא לאשמעינן דבציצית חמור העשה טפי וע"כ דסמוכין לכלאים בציצית דעדל״ת ואצטריך עלי׳ לגופי' דל״ת למילף מציצית דמ״ל חומרא רבה וכו׳ ול"ל דהסמוכין לחייב כלאים בציצית דלא דחי לאו דכלאים כי היכי דלא נליף מעלי׳ ואל״כ עלי׳ הוי דרשינן הסמוכין איפכא דאל״כ לשתוק קרא מיני׳ ז״א דא״כ לא לכתוב לא גדילים ולא עלי' וממילא ידעינן דהא ל"ת חמור מעשה ואולם באמת קושית התו׳ שפיר דלכתוב רק עלי׳ ולשתוק מגדילים וממילא ידעינן דבעלמא דחי אפי׳ ל״ת שיב״כ דאל״כ למה איצטריך קרא ולזה תירצו שפיר דהוי דרשינן להתירא ולכן איצטריך שפיר קרא דגדילים ומיהו למאן דמצריך קראי בל״ת שיש בו כרת ויליף משבת ושאר קראי וע״כ צ״ל דאצטריך הסמוכין לחייב נשים בציצית דס״ל כמ״ד דציצית הוי מ"ע שזה״ג וכמ״ש התו' שם ובזה ניחא קושית התו' לקמן ו״א ד״ה טעמא דכ״ר ויעו״ש במהרש״ל לקמן דד"א בתו׳ ד"ה דכתיב לא תלבש כו׳. ובזה ניחא ג״כ למאי דפריך מה לתמיד שכן תדיר והא למ"ד דציצית חובת גברא וחו״מנ א״כ גם ציצית הוי תדיר וצ״ל דלדידי׳ אצטריך הסמוכין כדאמרן לחייב נשים בציצית ולדידי׳ כיון דלא מיותר סמוכין שפיר י״ל כסברת התו' דמעלי' ילפינן דבעלמא דחי ועתו׳ ברכות י״ד וע׳ ש״ות ש״א סי׳ ל׳ ואין להאריך וע' תו׳ מנחות מ' ע״א ד"ה סדין כו׳ דלפרש״י משום דלב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כו' והקשו דהא במ״ת לכ״ע דרשינן ולמ״ש ניחא דכונת רש״י דאצטריך הסמוכין לחייב נשים בציצית ולהכי כתב שפיר דלא נקיט אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפי׳ אינו לובשה וא״כ הוי ג״כ תדיר ולא דריש לעד״לת וע' ט"ז א״ח סי׳ תצ״ח סס״ק יב׳ ובלא״ה י״ל דב"ש לשיטתי׳ בנזיר ד׳ ט׳ דאין שאלה בנזירות ואכ״ק לשתוק קרא מינ' דהא ידעינן מראשו ובלא״הנ למ"ש הת״ו יבמת ה׳ ב' סד"ה כולהי דלמ״ד נו״נ אין קריבין בי״ט ויליף עדל״ת מנזיר וי״ל דב״ש לשיטתייהו נו״נ אין קרבין רק דקושיתם לר״א די״ט עול״ת ועת״פצ חלק יו״ד ס׳ מ״ח וגם לב״ש לשיטתם חגיגה ו׳ ב' דעולה שהקריבו במדבר עולת ראי׳ הוי וצ״ע במ״ש התו׳ שם דלב״ש לא דרשינן סמוכין משום דילפי עדל״ת מנזיר וצמר ופשתים לכדרבא וס״ל כר״י דלא דריש סמוכין אלא היכי דמוכח ומופנה ולדידהו הוי בכה״ג אפשר לקיים שניהם והא בפשטות י״ל דלדידי' דסדין בציצית פטור משום דילפי מראשו וא"כ אתיא הסמוכין איפכא דלא לידחי עשה לל״ת וכמ"ש התוס׳ דלקמן:

ד

א

ואפי׳ למאן דלא דריש, הומ"ל כפשוטו מדנאמרו בדיבור אחד גדילים ולא תלבש שעטנז ועי׳ ירושלמי פ"ג: תו׳ ד"ה ל"ת כו'. דמצותו בכך עי׳ תו׳ לקמן ה״ב ד"ה וכולהי ועמש״ש: תו' ד"ה דכתיב כו׳ דלחייבי בציצית כו' וא"ל למש״כ התו' לקמן ו"א דס״ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים כו׳ דא״כ אכתי הוי עשה השוה בכל י"ל דאי הוי מחייבי בציצית א״כ י״ל איפכא כקושית התו׳ ומשום דהוי ילפינן דדוחה אפי׳ ל"ת שיב״כ אך ז״א דלא מסתבר דקרא אתיא לאשמעונן דעשה אינו דוחה אפי' ל״ת גרידא ול״ת שיב״כ הוא דדחי וכמש״ל בשיטת התו׳ בד"ה טדכ"ר כו׳ יע״ש וע״כ צ"ל בפשטות דכיון דנשים יתחייבו בציצית א״כ אתיא הסמוכין לחייבם בציצית דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ולא אצטריך כלל לענין עדל"ת ובדרך פילפול לחדד התלמידים אמרתי בהמשך דברי התו׳ להא דלעיל ע"פ ה״ד בקדושין ל״ה ב׳ כל מל״ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית כו' מנ״ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה כו׳ ומנ"ל דלתנייהו בהשחתה אב״א קרא כו' יעש״ה וקשה להא דלעיל בסוגיא דהתם דילפינן דכל מל"ת נשים חייבות מקראי וצריכא כו׳ דאי אשמעינן הא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא כו׳ וא״כ הרי קושיית הגמרא במק"ע לכתוב לגבי כופר לחוד וממילא ידעינן דאפי' בדליכא איבוד נשמה חייב דאלכ״ק לל״ק גבי הקפה דנ״פ הא ליכא איבוד נשמה אך י״ל דמנ"ל דאמרינן כל שישנו בהשחתה כו׳ דהוי אתי למיטעי דלמא מש״ה משני קרא בדבורי' וכתב זקניך כי היכי דמרבינן מראשיכם דלחייבו נשים בהקפה והכי הוי דרשינן איפכא כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה ולהכי אצטריך זקניך שהעלתה זקן והשחיתה פטור וכמ"ש רש״י שם אבל מ"מ חייבים בהקפה דלהכי אתיא זקניך למעוטי דלא נקיש להקפה ומשום הכי כתב רחמנא הני תרתי ואם כן השתא ליכא למימר דדרשינן איפכא דא״כ לל״ק לגבי הקפה הא בלא"ה נמי ידעינן דהא כל מל״ת נ״ח וע״כ דלימוד זה אתיא לפטורא אבל ז״א דאי הוי דרשינן איפכא דלחייבו נשים בהקפה א״כ קשה ל"ל לימוד דעשה דציצית דוחה לאו דשעטנז הא לפ״ז דדרשינן איפכא הוי לאו השוה בכל ואולם י"ל כסברת א״ז רש״א על קושית התו׳ למאן דפוטר נשים מציצית נקיש כלאים לציצית לאיסור וע״כ דחייבות בכלאים וכדאמר בביצה ספ״ק כלאים למאי חזיא והק׳ דהומ״ל מסוגיא דילן דחייבות בכלאים דאל״כ הוי לאו שאינו שוה בכל וא״כ צ״ל גדילים הא מראשו נמי מוכח ותי׳ משום דהעשה אינו שוה בכל והו״א דלא דחי ואולם לפ״ז מה הקשו התוס׳ דלחייבי נשים בציצית הא לפי קושיתם הוי האי עשה שוה בכל אע״כ דנשים פטורות מציצית מדלא כ"ר גבי כופר לחוד. אך לפ״מ שהקדימו התוס׳ ואיפכא ל״ל מקשה התו׳ שפיר די״ל דמש״ה כתיב גדילים מופנה דדרשינן איפכא דאפי׳ במקום גדילים לא תלבש שעטנז ול״ל דא"כ לשתוק קרא מיני׳ ז״א דהוי ילפינן מראשו דהשתא הוי לאו דהקפה שוה בכל ומש"ה כתי׳ דעשה אינו דוחה ל״ת ולעולם דנשים חייבות בציצית: ג"מ ואמר רב יוסף אפי' מאן דלא דלא דריש כו' ובתשו׳ הגאונים קדמונים סי' ל״א אמר רב ששת אפי' למאן דל״ד כו' ובתר כן א״ר יוסף כו׳ וכי היכין דציצית צמר רחלים כו': רש״י ד"ה הקיש כו׳ שזו מידה כו' וכדלקמן ז״א וברש״י לקמן ו"ב ד״ה לחלק ועל״ק נה״א רש״י ד"ה חייב עכאו"א דהיכי דעבדינהי לכולהו כו' ודוק: תו׳ ד״ה דא״כ כו׳ דל"ש גבי עריות דאין זנות לבהמה וכדלקמן נט״ב ואע״ג דלהדיא כתיב בעריות ברובע ונרבע ויקרא סי׳ י״ח פסוק כ״ד וסי' כ׳ פט"ו ט״ז וכדדריש בריש סנהדרין ועל״ק נד"ב דדריש בהעראה באא״ע להעראה דבהמה וכאן בא לעונש לנשכב וכסנהדרין נד"ב מ״מ כיון דלא מייתי רק אגב שאר מילי דכייל קרא ב״פ עריות ולהכי ניחא לי׳ טפי לכתוב עונשו לגבי מכשיפה וע׳ תול״ק נ"ד ע״ב סה״ד וחייבין ועל״ק נד״ב בהעראה דאחות אב ואחות אם באא״ע להעראה דבהמה:

ה

א

רש״י ד״ה ואכתי עלא״ז רש״א וע' תו' נזיר מא״ב ד״ה אכ"ר ראשו ועשו"ת אבני מלואים סי׳ כ״ב:

ב

אלא כולהי משעטנז נפקא ערש״י וי״ל בפשיטות דמדכתיב שעטנז בהעלאה ובלבישה שמעינן לאפנויי וכ״כ בתשובת גאונים קדמונים בסי׳ ע'. וצ"ל דאף דלעיל לא הוי ילפינן חד מחברי׳ מ״מ לענין שוע וטווי ונוז שפיר ילפינן בהא חד מחברי׳ כי היכי דלא כתיב יחדיו בתרויהו דשפיר הוי גלוי מלתא דחד טעמא לתרויהו: תו׳ ד"ה כולהי ומיהו מב״כ לא הלמ״ל וע' ירו׳ ספ״ה דתרומות דנין דבר שמצותו בשריפה כו׳ וכן בירו' סוטה פ״ח סוף ה"ב ולפ״מ דקיי״ל בב״ק קי״ג א׳ ומבואר ביו"ד סי' ש"א סעיף י׳ בהג"ה הלובש כלאים ואין מכוון להנאתו וצ"ל דמיירי שלובש בגדים אחרים על בשרו בענין דלא הוי פס״ר וכמ״ש התו׳ בשבת כ"ט סע"ב וא״כ י״ל דלהכי לא מייתי מב״כ די״ל הטעם משום דשא״מ דהא ב״כ לה״י של כלאים בבגדים שלובש קודם האבנט ושוב לא הוי פס״ר. ואולם הר״ן כתב בפג"ה בסוגיא דריחא מלתא דלענין הנאה אע"ג דהוי פס״ר שריא לר״ש דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו והא התם ודאי מטי׳ לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לה ל״ח מידי וע׳ פסחים כה״ב בפלוגתא דאפשר ולא קמכוון ועב"ס החיים בהל׳ ר"ה תקפ"ח סוף דף נ״ט סע״ב באורך וע' בע״ג י"ב בנתפזרו מעותיו ואף דהוה פס״ר דתליא בכוונתו כסנהדרין ס״א א׳ וע׳ ש״הג ס"פ האורג דכשעושה ג״כ דבר היתר כצבי ניצוד בבית וכן ביכול להיות גם בלא פ"ר. וע׳ ר״ן נדרים ט״ו סע״ב דהנאת הגוף בהדי הנאת המצוה אסור וכ"מ בחהרשב״א לסוכה ל״א וכ״מ בב"י סי׳ תקפ"ו בשם הכל בו במודר הנאה משופר וע׳ תו' ר״ה כ"ח ד"ה המודר וע' שו"ת נוב״י מ"ת או״ח סי׳ קל״ג וכבר עלה בדעתי להסוברים דלא חיישינן להנאת הגוף די"ל דהא דמללהנ"נ הוא משום דבר שאמת"כ ובהנאה לא חיישינן לפס״ר ומסולק כמה קושיות אך י״ל להתו׳ מנחות מ׳ דכלאים בציצית הותר לגמרי ואפי׳ בלילה ועריטב"א סוכה ל"ה א' ד"ה איכא ולהר״ן ס"פ ח׳ שרצים שלא אסרה אלא מלבוש שסתמו להנאה ולהכי מייתי מכלאים בב״כ דלא הותר אלא בשעת עבודה ואף לר״י י״ל לרש״י בשבת קכ״א ב' דדשא״מ אסור מדרבנן וע״ש ברשב״א וקל״ג א׳ בחי׳. וגם י"ל ע״פ קושית המפרשים לדעת המאירי דהנאת הגוף שבשעת הנאת המצוה אין בכך כלום רק שלא יהנה אחר עשיית המצוה והא דמודר הנאה בימות החמה שאסור לטבול משום דנהנה אחר קיום המצוה ועבשעה״מ פ"א משופר ופ״ח מלולב וע' שו״ת חמדת שלמה חאו״ח סכ״ג. ויש לדון למש״כ השעה"מ לחלק דבלבד שלא יהנה לאחר עשיית המצוה ובמודר הנאה ממעין אסור כיון שההנאה באה לאחר המצוה ולפמ״ש התו׳ דמצות פו״ר לא מקיים עד גמר ביאה א״כ יהי׳ אסור במודר הנאת תשמישן משום מללהנ״נ לשיטת הרשב"א אי שייך כאן במה שנהנה קודם עשיית גמר המצוה. וע"כ דס״ל לחלק בין קודם עשיית המצוה לגמר המצוה. ולפ״ז הרי כאן אינו מכוון רק להנאת המצוה ולהכי מייתי מכלאים בציצית שהתירה בו התורה דרך לבישה ואפי׳ בלילה ומשום מללהנ״נ לא הי׳ להתיר כ״א בשעת קיום המצוה ובכה"ג עדיפא מהך דמעיין שבאה ההנאה לאחר עשיית המצוה. ולכאורא אמרתי להוכיח דע״כ הך סוגיא אזלא לדידן דציצית חובת גברא מדלא אמר מה לציצית שכן תדיר וכקאמר להלן גבי תמיד וכיון דהמצוה לא חלה עליו קודם שלבשו והוי הלבישה באיסור, שוב מצאתי בשו״ת ברית אברהם חאו״ח סי׳ ג׳ שהעיר ג״כ דמנ״ל משום עשה דוחה ל״ת ודלמא משום מללהנ״נ והרגיש בסברא זו ודחה זאת מדהכ״מ בפ"א מציצית הי״א בציצית של עיר הנדחת דשייך ג״כ מללהנ״נ וא״ז מוכרח דהתם כל הבגד מותר אבל הכא אם הוא נהנה מכלאים כל הבגד אסור. וע"ע בסה"ח בקו״א ושו״ת תועפות ראם שבא כעת לידי שהאריך ג״כ בקושיא זו לפי דרכו. וגם נ"ל דלק״מ לפמ״ש התו׳ יבמות צ׳ ע"ב דכסותך משמע שאתה מכוסה כבר והחיוב בא לאחר שנתעטף ומ"מ מיקרי בעידנא כיון שעוסק בעשיית המצוה וכמבואר בנמ"י בפא"מ ד״ל וענוב"י מ״ת חאהע״ז סי׳ קמ״א. ועפזמ״ק התו׳ דלהכי לא מייתי מבגדי כהונה די"ל הטעם משום דמללהנ״נ משא״כ בכלאים דע״כ דהוי מטעם דחי׳ כיון שאינו מקיים המצוה עד אחר שנתעטף ובשעת הנאת הלבישה אין כאן הנאת המצוה כלל. ולכאורא לפמ״ש הרשב״א בנדרים דט״ו במודר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות פ״ו ומצ׳ ללהנ"נ ותי׳ דמצוה דפו"ר הי׳ יכול להתקיים להקים זרע מאשה אחרת. ולכאורא אמאי אמרינן בר"ה כ"ח המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמללהנ״נ הא אפשר לתקוע באחר וכן הקשה השעה״מ רפ״א מ"ה שופר. וכתבו האחרונים דהיינו כיון שיש הנאת הגוף מלבד הנאת המצוה ולזה הקשו הא מ״מ מחוייב לקיים מצות עונה ותי׳ דזהו מחמתה אבל באין כאן הנאת הגוף כיון דמללהנ״נ מה לי זה ומה לי אחר וניחא גם דעת הכלבו המובא בב"י תקפ״ז ס״ד ועי"ש בט״ז לדעות הסוברים דלא חיישינן להנאת הגוף בהדי׳ הנאת המצוה דכיון דמותר באחר אסור לתקוע לו משום הנאת הגוף. ולפז״מ קוהמ״פ דבציצית א"ל מללהנ״נ כיון דאפשר בטלית אחר הי׳ אסור משום הנאת הגוף אבל בב״כ דליכא הנאה כלל דהא א"א בבגד אחר ולכן בכה"ג מותר משום מללהנ"נ ובזה אין אנו מוכרחים לחלק בעדל״ת משום מצותו בכך דבלא״ה י״ל משום מללהנ״נ. וע״ע בפסחים כ״א א' סד״א בהדי׳ דשריף ליתהני מיני' וע׳ בד׳ שיטות לפסחים כה"ב ואכ״מ. ומיהו בל״ה נ״ל להמל״מ בפ״ה מאישות בד"ה ודע דהא דמללהנ"נ היינו דוקא בדיעבד וע"ש בדברי המגי׳ שהכנה״ג ודעמי׳ חולקין וכ״כ בג״פ סי׳ קכ"ד סק״א יע"ש. וע' שו"ת נוב״י מ״ת חאו"ח סקל״ד בד״ה ולישב. ויש לפלפל לכאורא במש"כ התו׳ גיטין ג"א דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וע׳ במקראי קודש פ"ח מלולב דעז"ב דמללהנ״נ בין בדאורייתא בין בדרבנן. ועברז"ה ובמלחמות לרמב"ן בפ״ד דר"ה. וע' כסא דהרסנא סק"ח מש"כ בדהרז"ה במללהנ״נ בדרבנן יע״ש שמפקפק בזה. וע׳ רמב״ן ביבמות ק״ג בטעמא דמ״ד מללהנ״נ כיון דאם יצא נהנה ועביד איסורא דאם לא יצא לא עשה כלום וכדי שלא יהנה דלא יעשה איסור אמרינן דלא יצא ולא כתב הטעם משום מהבב״ע דכיון דעדל״ת אין כאן עבירה אבל בגזל שאינו רשאי לגזול חבירו לקיים המצוה זו ועבחי' לסוכה לא׳ א׳ וע׳ חמ״ש חאו"ח סי׳ כ"ז וגם י״ל כירו' פ' האורג תמן במצה גזולה היא גופא עבירה ועט"ז חו״מ סי׳ ר"ח וכן בשופר של עולה דהא בחול אין מעילה בקול ובזמ״ק הנוב״י מ״ק בסה"ס ע"ד הריב״א שבתוס׳ חולין קמ״א א' ד״ה לא צריכא דכיון דהאיסור מחמת שהיום גורם לא הוה מהבב״ע וע' תו׳ גיטין מ״א דמ"ע של פ״ו מקיים בגמ״ב וזה סותר למש"ל בשם השעה״מ בדעת הרשב״א דבמודר הנאה ממעיין אסור לפי שההנאה באה לאחר עשיית המצוה אך לפ"ז מאי מקשה הרשב"א באומר הנאת תשמישך עלי והא מללהנ"נ והרי אף כשבא לאחר עשיית המצוה אסור וע״כ דהוי בגדר אחד בענין דחיית עשה לל"ת דהוי בעידנא כיון שעוסק בעשיית המצוה משא״כ לאחר שכבר פקעה מצותו. ומ״ש התו׳ דלמ"ד נו״נ אין קרבין ביו"ט דיליף מנותר. עשו"ת תפ"צ חיו"ד סס״י מ"ו וע' תו׳ פסחים פד' א' ד״ה ולא.

וכ"ת נילף ממילה עש"א סנ"ט ועשו"ת ברית אברהם חא"ח סי' ב׳ אות ז׳ מש"ב אי הוי בתורת היתר וע' בשעה״מ פי״ב מהמ״א מדיליף ממילה דעדל״ת כמו דלא מצינן למילף מדבר שמצותו בכך וע"כ דמילה הוי דחוי׳ וא״כ הא אפשר לקיים שניהם וכמ"ש התו' בשבועות ג״א ד״ה ועל הזקן. ותירץ דשאני מילה שהוזהרו גדולים על הקטנים אבל לגבי הקפה הוי גזה״כ לא תקיפו דכל היכי דניקף לאו בר חיובא. ולא ידענא דאכתי תיקשי מתמידין דודאי הוי בתורת היתר וכיומא מו"ב ומ״מ בעי למילף מיני׳ לעשה דוחה ל״ת דהא גופא תיקשי דנילף מיני' לכל המצוות דהיתר הוא וכמשה"ק התו׳ ברכות כ׳ ע״א לשיטת רש"י וכמ״ש בשמ"ק לביצה דף ח׳ בשם הרשב״א אה״ד התם דעשה דוחה ל״ת אע״ג דאפשר לקיים שניהם שימתין לערב ויכסה וע' שעה״מ פ״ט מהט״ת וע״ע בשו"ת נחלת יושע סי' ב׳ בד"ה וע״י בפסחים בשם הרשב"א אה״ד התם אתיא עשה ודחי ל״ת דאע״ג דאפשר שיקיים שניהם שימתין לערב ויכסה וע' תו׳ מנחות ו״א ד״ה מה לכלאים וכ״כ התו' בכתובות ח׳ ע"א משום דבטלית של פשתן א״א. וע' תו׳ פסחים מז"ב ד״ה אחרישה וי"ל דכתבו כן בשיטת תי' קמא דמנחות מ׳ ותו' דהכא שכתבו דנליף משריפת קדשים משמע ג״כ דלא ס״ל דלא הוי בציצית כ"א בתורת דיחוי אבל לשיטה זו דציצית הוי היתר א"כ אצטריך לאשמעינן דכלאים בציצית הוי בתורת היתר ולכן דחי אף שאינו מצוה שבגופו ויש בידו לבטלה. וע' תו׳ פ׳ התכלת מ״א דכלאים בציצית הותרה לגמרי ואפי׳ בלילה דאזלי לשיטתי' במנחות ח׳ ע"א ד״ה כיון דשרי גם באפשר לקיים שניהם דהותרה לגמרי דאל״כ לה״י להתיר כ"א בשעת קיום המצוה. וערשב״א שבת פ״ב שהקשה ג"כ לגבי אין מדליקין בשמן שריפה הא אפשר להמתין למחר וכן בכיסוי הדם וכן בבנין בהמ"ק ושריפת ב״כ והוכיחו דכל שאינו יכול עכשיו לקיים המצוה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וע"כ דהוי בכל המצוות בתורת היתר דאל״כ מהדרינן אטהורים כל שלא יעבור זמנו. ומ״מ הקשו התו׳ שפיר לקמן ו"א דאי בעלמא דחי ל״ל קרא דכלאים בציצית למאי דבעי למילף ממילה וקרבנות דהוי ג״כ בתורת היתר. ומש״כ דהא ליכא למילף משום דמצותו בכך הרכיב שני ענינים מפורדים דמה ענין היתר להכשר מצוה דמ"מ משכחת שיעשה חיטין של צמר בצמר אלא דלגבי בגד זה הוי היתר גמור דא"א לקיים בו מצות ציצית בענין אחר ול״ד לבגדי כהונה שהטילה התורה שיהא הכשר מצות הלבשתו מצמר ופשתים. וע' פסחים סח״ב שהרי הקט״חו כשרין כו' יעש"ה. וע' מנחות ה״ב מה לשבת שכן מצותו בכך ופרש״י שא״א להקריב תומ"ס אלא בו ביום וי״ל דלאו משום הכשר מצוה ממש כיון שאין האיסור מוסיף במצוותו כלום אלא דמ״מ למחר אזיל חיוב התמיד שהרי הוא חיוב אחר וכבר פקע מיני׳ חיוב התמיד. וע״ע בנחלת יעקב בתשובות נכדו הגאון בסי' א׳ יעש״ב. ועל"ק ז״ב וזבחים לג"ב דגם בהיתר אם יכול לקצר בעשייתו מקצר וע׳ נזיר סא״ב לענין מת מצוה מה לי חד לאו כו' וע״ש בתו׳ מ״א א׳ ד"ה ופריך ואכ"מ. ובעיקר קושית השעה״מ דלימהלי' ע"י קטן יש לדחות דכיון דקיי״ל דגדול ישראל קודם לכולן וכדלקמן בפ״ב דפריך מח״ל ואם בעלו קנו ומשני דחליצה במקום יבום לאו מצוה. ואף אי הוי דחוי מ״מ לא מיקרי יכול לקיים שניהם במה שידחה המצוה ע״י חליצה והכ"נ אף שאינו עובר עהל״ת מ״מ אינו מקיים המ״ע של מילה שהטילה התורה עליו ול"ד לקדימת אבי הבן דעדיף מכולם ולהש"ב מבטל העשה כשאינו מל בעצמו ומ״מ פריך בשבת קלג״א ואי איכא אחר כו' י״ל דהתם שוים בחיובא דעשיית המצוה רק דכיון שהוא אביו מוטל עליו קדימת המצוה אבל קטן וע״א לא הוי בני חיובא כלל. ומיהו מהא דח״ל ביבמות יש לדחות דהתם הוי החליצה לפטור מעלי׳ מצות יבום שהטילה עלי׳ התורה להקים שם המת רק דרחמנא תליא בדידי' אי לא בעי לקיים המצוה ולפוטרה בחליצה והם שתי מצוות נפרדות ולכן כשחולץ אינו מקיים גוף המצוה אבל הכא שהכל הוא מצוה אחת ובגוף המצוה אין קפידא רק דלגבי אביו מוטל קדימת המצוה ויש לו זכות בזה וי"ל דבכה״ג לא הוי מצוה כלל ועשו״ת בשמים ראש סי׳ רכ״ב שהקשה ג״כ דלמ״ד מילה ע״י א"י כשירה ליעבד ע"י ותי' דאין עושין מצוות על ידי כו׳ וא״כ ה"ה לענין קטן דלא מסתבר לחלק כיון דסופו לבוא לכלל שליחות וכב"מ דע"א וע' שבועות ג״א תו׳ ד"ה ועל הזקן כו׳ דאר"ה המקיף הקטן כו׳ ולא מסתבר להו לחלק לא"י כיון דאתיא לכלל חיובא כיון דהשתא מיהו לאו בר חיובא הוא וכמ״ש התו׳ בנזיר סדנ״ז לר"ה ול״ד לגיטין פה״א דפשיט לי׳ כיון דסופו אתיא לידי הוי׳ דהתם לגבי חוץ מקדושי קטן לא קפיד אלא לאוסרה על בר הוי׳ וכאן תאסר עליו גם כשיה׳ בר הוי׳ אבל הכא לא מסתבר לחלק בזה דכשיבא לכלל חיובא לא יעבור כלל ועשו״ת רע״א סצ״ו מ״ש בדהתו' דשבועות וע״ע בשו"ת הרשב״א ס"י שנ״ז בלאו דנטילת נשמה בהבערת ב״כ אי הוי אפשר לקיים המצוה על ידו יע"ש. ולכאורא י״ל מדאצטריך קרא בציצית ותפלין דהוי מכשירי מצוה למעוטי א״י אף דהוי מכשירי מצוה ז״א למ״ש האחרונים דהא בל״ה לא הוי בר כוונה רק לאשמעינן דאפי׳ בעומד על גביו ולפ״ז ניחא בל"ה. ולמאי דבעי למילף מקרא דואת בריתי ולרב לשיטתי׳ בשבת קלה״א דלכ״ע צריך להטיף וע״ש בתו' י"ל דקרא אצטריך דלא נילף מהמול ימול דסגי בערבי מהול. וע״ע בקרן אורה בחידושיו ליבמות מ״ש בהא דמילה אי הוי בתורת היתר או בדרך דחי׳ ולא העיר מכהנ״ל. והנה במפרשים כתבו ליישב בהא דפריך ואי איכא אחר לדעת הש"ך חו״מ סי׳ שפ״ב דכשיודע למול ואינו מל דעובר בעשה וא״כ לא הוי יכול לקיים שניהם די״ל דיוכל המצוה להעשות בשנים דהאב יהי׳ הפורע דהא קיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל וע״כ מוכח דמותר למול בשנים בשבת דאל״כ הא אצטריך קרא כשחל שמיני בשבת ויש כאן בהרת דא״א למול ע״י אחר. ודחו זה דקאי אמילה דגדול למאי דפליגי גם במילה שלב״ז דהא הציווי עליו ג"כ כשימול בעצמו וכמו באברהם וא״כ אינו דוחה שבת עכת״ד ולא הבנתי דא״כ בקטן אצטריך בשר אע״פ שיש בהרת כגון היכי שחל בשבת וכפרש"י ולא ליקו אב מדלא מוקי לעיל באומר לקוץ דליעבד אחר וע״כ דלא קאי קושית הש״ס אגדול שימול א״ע רק באומר למוהל אחר לקוץ בכוונה ליטהר. ועבמל"מ רפ״ו מטומ"צ שהאריך בדרש״י דכל שהגדול מצווה למולו עובר בלאו. וביסוד הדבר דמ״מ יוכל ליתן הפריעה לאחר לא הבנתי דאף להנמ״י לענין בעידנא דכשפורע הוי כאלו קיים המצוה למפרע אבל מ״מ וודאי דהאב ביטל המצוה כשנותן הפריעה לאחר כיון דהמצוה מוטל עליו וזולתו לא נתקיים המצוה וכמו בס״ת דבהגי' אות אחת כאלו כתבו כמנחות ל״א ומ״מ אם אחר התחיל במצוה לא יקיים מצות כתבו לכם את השירה. וגם די"ל דמשכחת כשהבהרת בעור הפריעה בכגריס וכשיפרע יתמעט השעור, וגם מה שהוכיחו מהכא דמותר למול ע״י שנים בשבת י״ל למש״כ הראשונים דאי נימא טומאה דחוי׳ אסור למול ע״י ב׳ מוהלין בשבת וכיון דפריך ואי איכא אחר וע״כ דסובר דמילה דחוי׳ וא״כ ה״ה לענין מילה בשבת בשני מוהלין וכיומא ו"ב דאפי' איכא טהורים וטמאים בההוא בית אב עבדי טמאים לחד לישנא. וע״כ דכיון שאינו מצד חובת היום רק כשחל ח' בשבת הוי בתורת דיחוי. וגם דהכא קאמר אביי לר״ש דסובר ביומא ו״ב דדחוי׳ וכן לאביי בזבחים לג"א וע' תו׳ יומא ו״ב ד"ה אמר רבא לחד תי׳ דלרבא ואביי דחוי׳ ולתי׳ בתרא לחלק בין קרבן יחיד וא״כ במילה לכ"ע דחוי׳. ובזה נסתר מש״כ בש״א סס״י נ״ט שהוכיח מהכא דלכ״ע הוי דחוי׳ יעש״ב. וע' ב״ס לבושי שרד בחדושי דינים ליו"ד סקל״ב דאם לא מל מעולם אסור למול בשבת והמל פעם אחד לא יפרע וכן להיפך וא״כ משכחת היכי דהאב לא מל מעולם רק פריעה לחוד וכן להיפך דהאחר לא פרע דמותר למול ע״י שנים. וע׳ שבת קל״ב דבבהרת איכא עשה ול"ת ועבצ"דא יבמות ה״ב ד"ה כולהי עהרמב״ם בפ״א מ״ה מילה ובהטמ"צ דמילה דוחה צרעת אף שלב"ז דעדל"ת דצרעת דהא הוי עשה ול״ת ורק משום דמילה דוחה צרעת בין בזמנה ובין של״בז. וכבר העיר בזה המל״מ בפ״י מטומ״צ ה״ה וכתב בדעת הר״מ דהברייתא דדריש מלעשות אבל בסיב כו׳ ס״ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדאפקי' לאידך דרשה. ועכ"פ למאן דדריש בשר אמילה בצרעת ע״כ ס״ל דהוי עשה ול״ת ומיושב קושיא הנ"ל על הש״ך. ובל"ה להתו׳ דהא קיי״ל בעלמא אין עשה דו"לת וע׳ ולא יליף ממילה בצרעת דמה למילה שנכרתו י"ג בריתות ולפ״ז י״ל דהיינו בגוף המצוה משא״כ בעשה דאבי הבן שמסתעף ממצוה זו שהרי התורה הקפידה שימול בעצמו כיון שגוף המצוה אפשר שתעשה ע״י אחר ודאי דלא דחי לעול"ת וע׳ באחרונים שהביאו ראי׳ לחלק בין מילה לפדיון הבן מקדושין כט״ב לפדות בנו ולעלות ברגל. ולכאורא י״ל דלק"מ דבברכות יט״ב מי שהי׳ הולך לשחוט פסחו ולמול בנו והא בפסח ודאי משכחת שיעשה שליח ומ"מ אשמעינן אפי׳ בדלא משכחת שיעשה שליח לפסחו וכן במילה אך ז"א דאף דלגבי פסח משכחת בשליח מ״מ הא מיירי שהולך ג״כ למול את בנו וכמ"ש ברש"י דמילת זכריו מעכב הפסח וע"ש בחי׳ וכיון דאינו יכול לעשות פסחו ואי לאחר שיטמא וימול אח״כ דאז לא יהא רשאי לעשות פסח גם ע״י שליח דאף למאי דמסיק דכהנים ש״דר מ"מ גבי שחיטת הפסח דע״כ דא' השוחט לכולן הוא נעשה שליח מכל בני החבורה וכדיליף בקדושין מב' ב' וע״כ דטמא מת אינו יכול לשחוט בעצמו את הפסח ואף דמשכחת בקרומית של קנה וכחולין ג״א ובזבחים מז"א ד"ה איזהו ועבכ״מ ולח״מ פ"ד ממעה"ק דקרומית של קנה לא מהני רק בדיעבד כששחט ועבדל״צ סוף דרוש ה׳ ועכ״מ. ועמ"א סתל״א סק"ה שיתן לאחר לברך. ועסי׳ תל״ב סק״ו דמדמה בודק שמברך כמו מוהל וע' במגן האלף וצ״ע דמילה מוטלת על כ״א היכי דלא מהלו אביו אבל בחמץ דהכל מצווין לבערו כב"ק צט״ב מ״מ אין המצוה של חבירו מוטל עליו וכן העיר ביד אפרים. ובאמת המ״א מיירי כשהאב עשאו שליח דבאינו רוצה למול המצוה מוטל עהב״ד ובל״ה אין זה מוכרח דבחמץ כשעבר זמנו לא הוי שעת בעורו משא״כ במילה שהחיוב כשלא מל האב וע׳ ירו׳ קדושין פ״ג ה״ז דמשמע דהא דהאב חייב ללמדו תורה ושאר דברי הרשות הוי אסמכתא בעלמא וע״ש במה״פ דהאב חייב להשיאו אשה הוי רק למצוה ולא לעיכוב יעש״ב. וע"כ דהוא אסמכתא דבדאורייתא לא צריך עיכוב רק בקדשים. וע״ע ברש״י יבמות עא״ב ד״ה חבושין ומשש"ב בח"י. ועשו״ת קהלת יעקב סי׳ ב׳ שהביא ג״כ בשם הת״ש שדחה דעת הש״כ שאם האב אינו מל בעצמו דעובר בעשה ושוב הקשה משמי׳ דנפשי׳ מהא דשבת קלג״א ואי איכא אחר כו' וכמדומה שלא עיין אז בגוף הת״ש סי׳ כ״ח ס"ק יג׳ שהוא מקשה קושיתו וה״ר ג"כ מהא דחליצה במקום יבום לאו מצוה יעש״ב ועשו"ת יד אליהו סי' נ"א שדחה דהש״כ באורך והקשה ג״כ קושיא זו ועי׳ בפסקי רקאנטי סי׳ תקצ״ב שכתב ג״כ דאסור לאב להניח לאחר למול. ועי׳ במקנה לקדושין דף כ״ט שדחה דמ״מ אין עדיפות המצוה דוחה ל״ת דצרעת. ועי' שו"ת בית אפרים חחו״מ סי׳ ז׳ דלהש"כ דהטילה התורה עיקר החיוב על האב מקרא דוימל ולכן דוחה ג״כ הל״ת כיון דאינו יכול לעשות שליח ולא הוי יכול לקיים שניהם כיון שאינו יכול לעשות שליח כשיודע למול. ובאמת הדין נותן כיון דהטילה עליו התורה למול בעצמו יותר משאר מצוות כגון ללמדו תורה ושאר דברי הרשות דילפינן מקראי וביותר אי הוי בתורת היתר. והא דפוסק הש״כ דמהני באב עניית אמן לפטור המקדים דאין חבירו משלם לו רק מה שגרם לו הפסד מעשיית המצוה אלא שכר ברכה והרי הש"כ פוסק דבמצוה בלא ברכה אינו חייב לשלם. וע׳ בנ״א כלל ז׳ דלהש"כ שימול האב בעצמו לא הוי רק חלק מהמצוה שהטילה עליו התורה. וכבר הארכתי במ״א אי חלק מהמצוה דוחה ל״ת וע׳ תו׳ ב״ב יג"א ובכ״מ דלא הוי בעידנא כיון דעיקר הלאו בשעת העראה ואף דהוי חלק מהמצוה וצ״ל דש״ה כיון דלא מהני ההתחלה אם לא יגמור וכמ״ש האחרונים לחלק ממילה בשבת דקיי״ל דמל ולא פרע כאלו לא מל דכיון שעוסק בעשית המצוה הוי בעידנא וכמ״ש הנמ״י בב"מ ד"ל ע״ב וע׳ נו״בי חאו״ח סכ״ב וחאה״ע סקמ״א ועשו״ת תפארת צבי חאו"ח סי׳ ז׳ ובחי׳ ליבמות דה״ב מש״ש וע׳ כריתות י' ע"ב דמוכח דלא הוי עד ג״ב וע׳ באחרונים מסוגיא דעלי' דאף דעדל״ת להתו' דבכה״ג לא הוי בעידנא ואכמ״ל וע״בס דרך חיים עיו״ד סכ״ח שהשיג ג"כ עהש״ך דחיוב מצוה על האב בפ"ע שימול את בנו ולא קדימת המצוה לחוד ולמה אמרו ת״ח צריך שילמוד מילה וכו' יע״ש וא״כ החיוב עכ"א שילמוד שידע למול ולפרוע א"ו דאינו מוטל עליו רק שבנו יהי' נימול כמו שהחיוב על הב״ד כשאין לו אב וכן הקשה בארצ״הח סי׳ ח׳ סק"ב. וא"ז מוכרח דהמצוה שמוטל עליו רק שבנו יהי׳ נימול והתורה חייבתו כשידע למול שיהי׳ זריז במצוה זו שזיכתה לו תורה אבל המצוה תתקיים גם באחרים כמוהו כשאינו יודע למול ואטו כשאחר ימול יהי׳ צריך האב להטיף דם ברית וכן בקדם אחר וכיסה שיהי׳ ככסהו הרוח ולמה יתחייב לשלם ואין בזה שום עדיפות המצוה במה שעושה לבדו רק שהתורה לא התירה לו לוותר זכותו. ול"ד לברכות שמחוייב לילך אצל חכם שילמדנו ואף שיוצא בשהכל כיון שהחיוב מוטל עליו לבדו ול״ד לבעור חמץ קודם זמנו שמחוייב להכניס א״ע במ״ע דתשביתו וכמ״ש המק״ח רה״פס דכשיושב ובטל קודם זמן בעורו יגרום ביטול העשה והא דכתובות מ׳ ע״א דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ומ״מ כייפינן לה כיון דבדידה תליא רחמנא והנה מדהת״ש מבואר דכשימול האחד אינו בתורת שליחות כיון שגם על חבירו מוטל חיוב המצוה כמוהו רק דהאב הוי כמוותר זכותו ומפרש״י ולא ליקו אב להתם מבואר דכיון שהוא בדעתו מיחשב כאלו עשה האב הקציצה בעצמו דששא״כמ וע׳ תו׳ ב"מ י׳ ע"א [לוח התיקון: ע"ב] ד״ה איכא ביני׳ ועבמל"מ רפ״ו מהטמ״צ באורך דכיון שהגדול מצווה למולו הרי עובר בלאו רק דקושית הגמ׳ דלא ליקו אב להתם וכ״ז דלא עמד האב שם אף דבשליחותי׳ קעביד לא עבר ועבש״ך דאם ציוה האב לאחר למולו וקדם אחר ומל פטור ואי דכ״ז דאב עומד שם הוי בתורת שליחות דאב מה לי חטף מידו או משלוחו וע׳ בנ"ע חיו״ד ס״סי נ״א וע"ש בסי׳ נ"ג ועבב״א שער או"ה כלל ז׳ דלא אמרינן ששא"כמ אלא היכי דגלי קרא. ולפז"ק מאי פריך ברפ״ב דקדושין דמצריך קרא בתרומה ויש לפלפל בענין תופס לב״ח דאין חבין שלא בפניו והכ״נ דאם טעה באומד בפחות מי׳ תרומתו תרומה ותליא במחלוקת רש"י ותו׳ בעשאו שליח אף דמ״הת חטה א׳ פוטרת עבנוב״י מ״ת חיו״ד סר״א בד״ה שוב ראיתי שהרגיש מכח סתירת דהתו׳ שבת כ"ה ד״ה תתן שסותר לדהתו׳ פסחים ל״ב עש״ב וענו״בי מ"ק חחו״מ סי׳ א׳ שהביא דבריו בשמו וע״ע בשו״ת מהר"ימ וכ״כ בתו׳ רי״ד ספ״ב דקדושין והובא במל״מ בפ״ו ממתנות עניים ה״ז דמ״מ ידי נתינה לא יצא רק להפקיע מאיסור טבל. וע' בקצה״ח סשפ״ב בשם תו׳ רי״ד לחלק דהא דששא״כמ היינו רק במכשירי מצוה ול״ד לתרומה דלא מהני התורם שלא מדעת דהתם בעי אומדן דעתו וכמ״ש הת"הד ועש״ות עמ״י ס״כא. וע' בגט מקושר דט"ז ע"ד דכתיבת הגט הוי מכשירי מצוה דהעיקר הנתינה וע״ש מה שמשיג עהש״כ בהיתר על אב המוהל שיכול לכבד לאחר. וע׳ חתם סופר חאו״ח ס״קפב ועבה״המ רפ״ב משופר לגבי שופר דששא״כמ ולקצ״הח נסתר זה כיון שהוא בגוף המצוה. ועבסה"ח תקפ״ט ס״ב וע״רנ נדרים ע"ב ובנדרים נו״א [לוח התיקון: ל"ו ע"א] ואהע"ז קמ״א ס"ו.

ועש״ות נחלת יעקב מהגאון דליסא בענין טבילת כלים בהא דשבת דחוי׳ דלר״ש דמקלקל בחבורה חייב ולדידי׳ הא תיכף בתחלת המצוה חילל שבת ולא קיים המצוה עד דפרע וע"כ דשבת הותר לגמרי לר"ש ולא בעי בעידנא ולהכי מוכח שפיר דלר"ש דמקלקל בחבורה חייב הוי מילה בתורת היתר ולהכי קאמר בשבת לר"ש ואי איכא אחר כו' משא״כ למ״ד מקלקל בחבורה פטור דלדיד׳ מילה דחוי׳ ועי׳ בתשובות שבסה״ס נחלת יעקב מנכדו הגאון יעו״ש בסי' א' שמיישב ג״כ קושית הנמ״י ממל בשבת בלא פריעה לענין בעידנא דתליא בהא דמילה אי הוי היתר ולא בעי בעידנא. ועשו״ת חמדת שלמה חאו״ח סי' י״ח דתמידין הוי בגדר דיחוי כיון שהי' אפשר להתקיים בשאר הימים ועי׳ סי׳ כ״ב. ואולם במנחות ה״ב מבואר להדיא דתמידין הוי ג״כ בתורת היתר וכמבואר בפרש"י וי״ל כמ״ש התו׳ ביומא ו״ב לחלק בין יחיד כו׳ ולכן קאמר רבא ביומא מו"ב שבת הותרה דלשיטתו ביבמות ח״א דאין עדל״ת שבכרת ולל"ת בעלמא דחי וע״ש בתו׳ דגי׳ הספרים שלנו עיקר דגריס רבא ועי׳ תו׳ לעיל ו"ב ד״ה אר״ת משמי׳ דרבא. ואביי דמשמע דס״ל לחלק בין שבת לטומאה אע״ג דס״ל נמי דטומאה דחוי׳ וכזבחים לג״א וע״כ דסובר דתמיד היא דחוי׳ וה״ה לגבי מילה ולהכי פריך בשבת קלג״א אליבי׳ וליעבד אחר ולתי׳ בתרא בתו׳ יומא ו״ב בל״ה ניחא וכמש״ל ועל״ק ח״א מש״ש בזה דעדל"ת שבכרת ולסברא זו העירני ג״כ ג"א דהא דיליף ממילה דעדל"ת אף דהוי היתר וכן מתמידין דכיון דיליף מילה בק"ו מעבודה מ״מ להמסקנא דכתיב עלי' ועדל״ת שאב"כ ותמיד דוחה שבת וע״כ דהיתר הוא אבל להס"ד י״ל דהא גופא נליף מיני׳ דהיתר הוא. ולפמ״ש הדברים מרווחין יותר בס"ד ועי׳ יומא פה״ב לענין פק״נ דוחה שבת בק״ו ממילה. ועי' חולין פד״ב דיליף ממילה לתקיעה שדוחה שבת וקאמר מילה תוכיח וע״כ דהתם הוי ג״כ היתר וכן במילה כל היכי שא״א לעשותה מע״ש. ועטו"א לר"ה כ״ט דלר׳ לוי דמלאכה גמורה היא א״כ אמאי אמרינן דשופר של ר״ה אין מעבירין עליו את התחום משום דיו״ט עשה ול"ת וא״כ לר׳ לוי ע״כ גלי קרא דתק״ש דוחה עשה ול״ת די״ט ותי׳ דאפשר לעשותו קודם ר"ה ולפ״ז הוי בתורת דיחוי משא״כ במצות תקיעה דא״א לעשותו בהיתר ומ״מ דוחה הוי בתורת היתר:

והנה ביומא מו״ב שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי וכו'. ולכאורה ק״ל דהא הרא״ש כתב בפיו״כ בשם רבו מוהר"ם בחולה הצריך לבשר בשבת שוחטין לו ואין מאכילין אותו מנבילה דלגבי׳ הוי השבת כחול וכ״כ הרשב״א בתשובה ועכ"מ רפ"ב מה״ש ובב"י סי' שכ"ח דס״ל טומאה הותרה בצבור וה״ה שבת אצל חולה. והרי בסוגיא דהכא מבואר להדיא דלענין שבת לכ״ע הותרה. ושוב מצאתי בתשב"ץ ח״ג שנתעורר ג״כ מסוגיא זו. ועי׳ חתם סופר חאו״ח ספ"ה שנתעורר ג״כ אם מדמין שבת לטומאה יעש״ב. ועי' ביבמות ל״ב ב׳ כשהותרה לכל הותרה כו'. ועי׳ במנחות מו״ב. אבל הדבר פשוט דלק״מ דדוקא לגבי תמידין ומוספין דהוי חובת היום להקריב גם בשבת וכשלא יקריב היום פקעה מצותו של אותו יום ושפיר הוי בתורת היתר וכמנחות ה"ב שבת תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה וקאמר אטו מילה צורך הדיוט היא ודחי מה לשבת שכן מצותו בכך ופרש"י שא"א להקריב תומ"ס אלא בו ביום. והתם קאי ג״כ על התמידין וכפרש"י מדלא אמר תמידין יוכיח וע״כ דמ״מ לא הוי הכשר מצותו בכך. וכה״ג בכריתות יד"א שאני יו"כ דהכשירו בכך ערש"י ועבתוי"ש יומא ס"ז וע״כ דלענין קרבנות לכ״ע הותרה כיון שא"א שתתקיים מצוותו אם לא שיעבור על חלול שבת. וגם לענין תמידין אף שהתורה לא הקפידה בזה רק במה שיקריב עולת יום ביומו מ"מ הרי למחר הוא גם כן חיוב חדש וכשלא יקריב היום פקע המצוה של אותו היום. ומ״מ ילפינן מיני׳ לענין עשה דוחה ל״ת ול"ד ליבום וכלאים בבגדי כהונה דמצותו בכך וכמ"ש התו׳ ביבמות ה״ב דהתם קיום המצוה הוא עצמיות האיסור שהטילה התורה שיהי' צמר ופשתים משא"כ בכלאים בציצית דלא הוי הכשר מצותו בכך כיון דאפשר לקיים בטלית של צמר וכ״כ בפשטות בחו"י ס"צה דלהכי לא פריך ממוספין דלא הול״ל שכן ישנו לפ״הד דמצותו בכך ועשו"ת עמ״י סי׳ א׳ דלהכי לא פריך ממוספין דלא הול״ל שכן ישנו לפ״הד ועח״ש חאו״ח סי' י״ח. אבל לענין חולה בשבת י"ל דתליא בהא דטומאה דחוי׳ או הותרה שהרי לענין חולה בשבת לא הקפידה תורה רק על חלול שבת שיאכילו אותו ואם הי׳ באופן שיצטרכו לחלל שבת אז התירה התורה ג״כ לעשות איסור ודמי לטומאה דהוי דחוי אבל למ"ד דטומאה הותרה שהרי שם ג״כ לא הקפידה התורה רק על עשיית המצוה ומ"מ הוי בתורת היתר כל שהפעולה אירעה בטומאה וא״כ ה"ה לענין מילה בשבת דלגבי׳ א״א בענין אחר בלא חילול שבת ולכן הותרה לגמרי כמו בטומאה. ובזה מסולק קושית א״ז רמ״א בתשובה שה״ר מעבודה שהי' ע״י י"ג כהנים ואף שהי׳ אפשר להעשות בכהן אחד. ולפ״ז יש לחלק דשאני במילה דהוי בתורת דיחוי שהרי לא הוקבע כלל למול בשבת רק כשחל שמיני בשבת מחויב ג"כ למול בשבת ומ״מ אפשר שתתקיים המצוה גם בחול ומכ״ש לתי׳ בתרא ביומא ו״ב מש"כ התו׳ בד"ה אר״ת משמי' דרבא לחלק דלגבי יחיד ודאי דכל מה דמצינן למיהדר אהתירא מהדרינן שלא להרבות באיסור ואפי׳ למאן דס״ל הותרה וא״כ ה״ה אי מילה הותרה. ועשו"ת בר״א חאו״ח סי' ב׳ אות ה׳ שהאריך ג״כ דמילה בצרעת הוי היתר. ועתו' שבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא דמשמע דס״ל דאין לחלק בין טומאה בצרעת למילה בשבת לענין דחוי' וע״ש. ואחרי בינותי בספרים מצאתי לאחר כותבי זאת בביאור הגר"א ליו״ד שה״ר דמילה בשבת הותרה משבת קל״ג א' דעביד צריכותא וכן לקמן קלג״ב מאן תנא פירש אינו חוזר וגם כתב לחלק בין מילה לעבודה דהוי בתורת היתר ותיתי לי שכוונתי זאת מעצמי. וע"ש מה שדקדק ממ״ש הרמב״ם בפ״קנ לשון מחללין וע״כ דדחוי היא. ועשו"ת ר׳ בצלאל האחרון סי׳ י״ג אות ג׳ שהעיר ג״כ משבת קל"ג דעביד צריכותא ועש״ב בישוב זה. ועי׳ בעמק הלכה חאו״ח סק״ז במילה בשבת ע"י ב׳ מוהלין. ובמשל״ע נסתר ג״כ קושיתי עהש"א ממיל׳ בשבת דאין ענין מילה לטומאה וכנ"ל:

ולכאורא יש להעיר לדעת הב"י דמדמה חולה בשב׳ לטומאה מה"ד ביומא יב"א אמר אביי מהפך בצנורא והא אביי ס"ל בזבחים לג"א דדחוי׳ בצבור וא״כ ביו״כ ושבת אסור להרבות בחלול שבת כדי לקרב שריפתן ומזה מוכח דע״כ דאביי הודה ג"כ לשנויא דרבא דבשבת לענין קרבנות הותרה וא״כ לכ״ע הוי בתורת היתר ומותר לקרב שריפתן וכלישנא בתרא דיומא ו"ב דהיכי דאיכא טוט״מ בההוא בית אב ס״ל לר"נ נמי דעבדי טמאים משום דכל טומאת מת רחמנא שריא לגמרי. וא״ל למ״ד בשבת קלג״א דאביי קיבלה מרבא דדשא"מ אסור לר״ש ואפי׳ בפס"ר וכאן מכוון להתחנך בבגדי כהונה ז״א כמבואר במ״א סי' רע"ח סק״א לחלק דפ"ר הוא היכי דאינו מכוון למלאכה כל עיקר כגון שסוגר פתח ביתו וצבי ניצוד מאלי׳ ומלאכה שאצל"ג הוא כשמכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה ע״ש. ויש אריכות דברים בזה מיבמות לג״ב מה שהקשה בסוף שו"ת מוהר״ימ דחייב שתים דלא קאמר במכבה למ"ד בביצה כ"א ע"ב לגבי מוגמר דתחלתו מכבה וסופו מבעיר אי תליא בפלוגתא דשבת לא"ב במלאכה שאצ"לג לר' יוסי במלאכה שאצ"לג כיון שהוא צריך לגוף ההבערה ואין לעשות המוגמר בלתי הכיבוי וכמ"ש התוס׳ שבת צד״א לר״ש דפוטר היינו כשעושה מלאכה ואינו בשביל אותו דבר שהי׳ צריך לו דהיינו המוגמר שא"א זולתו ואף אי נימא דהוי פס"ר דלא ניחא לי׳ שאין רצונו רק שיבער הגחלת מ״מ קי״ל דלא כהערוך דמדרבנן אסור. אך לשיטת רש"י דס״ל בכ״מ דמלאכה שאצ"לג הוא כשאין לו שום הנאה ממלאכה כ״א מניעת ההיזק כמו הוצאת המת והצד נחש. והרי כאן אף שא״א זולתו מ״מ י"ל דמיחשב מלאכה שאצ״לג.

והנה לפי מחלוקת הרז"ה והרמב״ן דאם נימא דהותרה שבת לגבי פק״נ בודאי כיון שעכשיו אין שום איסור בזה ואם יצטרך אח״כ לחלל שבת בדבר פק״נ הרי היתר גמור הוא והר״נ הביא ראיה מהך דכסוי שאסור לשחוט שלא יצטרך לחפור ביו"ט אף דבשעת השחיטה לא עביד איסורא ואח"כ בשכבר שחט מודים שיחפור בדקר ויכסה ולכאורא י״ל דלפמ"ש הרשב"א דהיכי שאינו יכול לקיים עכשיו אף שזמנו נמשך והולך לא מיקרי אפשר לקיים וע"כ מוכח דהרמב"ן לטעמי׳ דהוי בתורת היתר. ומעתה י"ל דזה תליא בהני תרי לישני דלתו׳ דמוחלפת השיטה הך דהשוחט וא״כ ב״ה לקולא ולהכי ס"ל דאפי׳ לכתחלה שרי דאין למצוות אלא שעתן אבל לב"ש דאין לשחוט לכתחלה דהוי דחוי דלטעמי' דלא ילפינן מכלאים בציצית ולא דרשי סמוכין ע"ש בתו' וי״ל דס״ל עדל"ת מנותר לטעמי' דנ״ונ אין קרבין ביו״ט וכסברת התו' ה״ב ד"ה כולהו ויש לפלפל בענין מתוך לב"ש דלא ס״ל מתוך ולא אצטריך קרא דבוקר כו׳. ועתו' לק׳ כ' ב׳ ד״ה אטו וע"כ דהתו׳ לשיטתם דגם בעדל״ת הוי בתורת היתר כמו בכלאים בציצית ולכן אשתרי לגמרי ולכן תיקשי דלילף מהתם דהוי ג״כ בתורת היתר. ועפ״זמ ג"כ הב״י בסי׳ י״א בהשגתו על רבינו ירוחם בהא דשרי רחמנא כלאים בציצית דוקא כשאינו מוצא ממינו דכיון דאלו הי' מוצא ממינו לא דחי אף שעכשיו אינו מוצא ממינו לא דחי. ותמהו כולם דמאי שנא אפשר לדידי׳ או אפשר במינו דהא בכ"מ אמרינן אם אתה יכול לקיים כו׳ וכשבת קלג״א ואי איכא אחר כו'. וע' באחרונים שהאריכו ג״כ בסתירת הסוגיא דנזיר מ״א א׳ ואס"ד כי עביד במלקט כו' ועשו״ת ברית אברהם חאו״ח סי׳ א׳ ושו"ת בית אפרים חאו״ח סי׳ ו׳ ובישועות יעקב ואה"ח וכעת איננם אתי לעמוד על דבריהם. וע' מכות ח״א כיון דאם מצא חטוב כו׳ וע"ש בתו׳ ד״ה אע״ג ובתו' שבועות ג"א ד"ה ועל הזקן ועש"א סי' צ״ו ועשו"ת בשמים ראש סי׳ י"ח וי״ל דלהכי אמרינן בנדרים לא״ב גדולה מילה שדוחה את השבת וכן גד"מ שדוחה את הנגעים דמיירי אפי' בדאפשר וכסוגיא דשבת דמיירי היכי דאפשר וכדאמרן. ומה שנ״ל כעת לפמ״ש התו׳ בכתובות מ״א דהיכי דאי אמרה לא בעינא לא שייך עשה דוחה ל״ת ופרש״י הלכך מלמדין אותה שתאמר אינני רוצה שלא יבא לכלל דחי׳ וכמ"ש בתו״י כיון דלגבה ליכא עשה והיא עוברת הל״ת וא"כ כל היכי שיכולים לגרום שלא יבא לידי חיוב העשה וא״א שיקיים המצוה בלא דחיית הלאו לא דחינן לי׳ ואף אי נימא דהיתר הוא מ״מ לגבה ליכא עשה וכשתאמר לא בעינא לא יבא כלל לידי דחי׳ וא״כ י״ל דסברת הב"י דאי נימא דלא הותרה רק כשאינו מוצא ממינו א״כ ליכא כאן עשה דוחה לא תעשה למאי דקיי"ל כמ״ד דס"ל דציצית חובת טלית הוא ואי אמר לא בעינא ללובשו ליתא כלל וע״כ דהוי בתורת היתר דדוקא גבי אונס דבדידה ליכא עשה כלל אבל הכא בידו שלא להתחייב כלל במצוה זו. ולז"כ שפיר דאי נימא דא"ל במינו לא דחי וה״ה באפשר במינו לא דחי כיון דהוי רק בתורת דיחוי דלענין זה לא הוי היתר ועדיין יש לדון בכ"ז. והארכתי בכ"ז במ"א ואין עת האסף פה: שכן לפה"ד. ואף דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ואי נימא דמילה בלחוד לא דחי שבת בלא פריעה וא"כ מוכח נמי דעדל״ת מפריעה מ״מ גם פריעה נאמר לפה״ד מקרא דהמול ימול ולר״י דלשונות כפולין הן דריש מלמולות דהוי ג״כ לפה"ד וע' בירושלמי שבת פ״יט ה״ב וירו׳ יבמות פ״ח ובמ״הפ ונדרים ספ"ג ובל"ה להסוברים דחלק מהמצוה דוחה להל"ת ואף דמל ול"פ כלא מל מ״מ לאחר שפרע הרי קיים מצות מילה למפרע וא״כ לס״ד י״ל דבאמת אינו מצווה רק על המילה שכן ישנו לפה״ד. וע' סנהדרין נט"ב לענין נאמרה ונשנית והרי מילה דהומ״ל לפריעה אתיא. ולמ״ד דיהושע נצטוה על הפריעה וכלקמן עא"ב י״ל דלסברא דהשתא אין הפריעה דוחה שבת וס"ל דמילה לחוד בלא פריעה דחי שבת והארכתי במ״א בדברי האחרונים לענין ח"ש דמצוה ואכ״מ: מפתו״מ שכן כרת. ולעיל דפריך ממילה דדוחה שבת קאמר שכן נכרתו כו׳ דבמילה דקטן ליכא כרת ומילה דגדול אינו דוחה שבת רק דעל מה הצד פרכינן כל דהוא וכן בה"ד שכן צורך גבוה ועלא"ז במה״ב. ולהכי ל"ת דלכתוב מילה לחוד דאיכא כרת וגם נכרתו עלי׳ י"ג בריתות. וערש"י ברכות מט״א ד"ה מילה ועי' תויו"ט נדרים פ״ג מי״א:

תוס׳ סה״ד כולכם כו׳ וי״ל דמהכא ילפינן התם. והיינו למסקנא דעדל״ת וע״כ דהא דכיבוד אב לא דחי שבת משום שאו"א חייבין בכבודי. ואף למאי דמסיק דשחוט לי בשל לי י״ל למאי דקאמרינן דדוחה אפי' ל״ת שיב"כ על"ק ח״א ומש״ש. ועי׳ במ"ש שהקשה דמנ״ל לגבי אמו אומרת השקיני מים דהרי הכא הוא עובר על צווי המקום. וז״א כיון דעדל״ת וא"כ אי לאו משום דא״וא חייבין בכבודי באמת הו״א דדחי שבת וכנ"ל. גם מה שהקשה שם יהא הבנין בהמ״ק דוחה שבת דכולכם חייבין ולל״ק הא כבר ידעינן מכיבוד וע״כ מיתורא דקרא אף שלא במקום עבירה. וגז״א דהא באמת הגמ׳ דחי זאת ומקדשי תיראו למלתא אחריתא אתא רק לפי האמת מוכח שפיר דאו״א כו' וכנ"ל ויש לעיין בתו׳ סה״ד טדכ"ר כו׳ ומפתו״מ ל"קמ כו' דס"ד למילף לענין שבת מכאו״א דלא דחי. והא התם שאני כיון שאו"א חייבין בכבודי כו': תו׳ ד״ה טדכ״ר כו׳ דמהכ״ת דממילה ופסח לא אתיא כו׳. ועלא״ז רש"א שהקשה דל"ל משום דהוי עשה שלפה״ד דהא כבוד או״א נמי במרה נצטוו. ראיתי בסב"י ליבמות שהקשה דהא גם שבת נאמר שם מכאשר ציוך וא"כ מה לי דשניהם לפה"ד או דשניהם לאחה״ד. ותמוה דא"כ תקשי הכי ג"כ על הש"ס דמייתי מתמיד וממילה דדוחה שבת אף דהוי לפה״ד מ"מ גם הלאו דשבת הוי לפה״ד וע"כ דשם לא נצטוו כ״א אתחומין שלא לצאת חוץ למקומן מקרא דאל יצא ולא על איסור מלאכה דילפינן ממשכן וא"כ י"ל דקרא דהכא לא קאי כ"א על הוצאה דהוי לפה״ד וכדאמרינן מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי וכן הא דדחי דמיירי בלאו דמחמר ולא בהוצאה. ואמנם בשבת פו״ב מ״ס אשבת איפקד ומ״ס אתחומין נמי איפקד וע"ש בתו׳ וע״כ דכיון דל״כ בקרא הצווי לא מיקרי לפה"ד. וכ״מ במכילתא הובא בילקוט פ' בשלח רמז רנ״ו חוק אלו העריות וא״כ ל״ל עלי׳ כיון דלפה״ד חמיר והל"ת בכריתות נאמר קוה"ד וע' בדורש לציון דרוש ז' דכד״א והמה דברים נסתרין מעצמן ועי' רש״י פ׳ בשלח דפרה נצטוו במרה ולא חשיב שבת. ומיהו בלא״ה בתמיד ומילה נאמר העשה קוה"ד ג"כ קודם הל״ת דשבת ובזמ״ק הש״א סי׳ צ"ו דידחה העשה דפסח לל"ת דגה״נ דשניהם קוה״ד דכיון דהל״ת דגה"נ קדים לפסח וכו'. ולכאורה למ״ד במ״ק כח״א ובירושלמי ריש יומא למה סמך הכתוב כו׳ כשם שפרה מכפרת כו׳. וע״ש בתו׳ ואיך יבא על חטא העגל שלא חטאו עדיין וצ"ל דס"ל דגם ענין הכפרה היא חוקה כמו בהא דמטהרת טמאים וכיומא יד"א דהא בריש יומא קאמר להדיא דפרה לאו בת כפרה היא וע״ש בחי' מש״ש אבל באמת בסנהדרין נח"א כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ולמה לא פריך התם לריב"ח משבת וכיבוד דא״כ יהא מוזהר על השבת כיון דמ"מ נשנית לאחה"ד. ועי׳ רפ״ב דביצה טז״א א"ה לא ליענשו ע״ג עלה יעו״ש לא"ז רש"א וכן לענין כיבוד דפטור עי׳ בנזיר ס"א א׳ אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו דאף דרחמנא אפקרי׳ לזרעי׳ מ"מ הא גופא תיקשי דכיון דנאמרה ונשנית א"כ יתחייב ב״נ ג"כ והא כיון דנאמרה ג״כ במרה דהוי קוה"ד א״כ יתחייב בהן ב״נ ואנן שבע מצוות תנן לגבייהו ואף דנאמר הצווי במרה לישראל מ״מ הי' זה קודם מתן תורה דהי׳ עליהם דין ב״נ. וע' בחולין צ"א א׳ ריבח״א מ"ד וטבוח טבח כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ ואף דנאמר לכל ישראל מ״מ הוצרך ג״כ לחזור ולשנותה וע״כ דלהורות דלזה ולזה נאמרה וע״כ מוכרח לחלק דמשום זה לא מיקרי קוה״ד כיון דלא כתיב להדיא בקרא הציוי דכיבוד או"א קוה״ד. ועי׳ בהוריות ח״א תו' ד"ה והאמר כו׳ והתם לב״נ כו' ואע״ג דמצות אלו נאמרו ונשנו ולישראל לבד נאמרו מ״מ בשעה שנאמרה תחלה לא יצאו מכללן ודין ב״נ הי׳ להמצווין. ומה שפלפל בפ״ד אם הי׳ להם קודם מת״ת דין ישראל. מ״מ מפשטות הש״ס מבואר בכ״מ דהי׳ להם דין ישראל. ואולי י״ל דס״ל דוקא לענין חומר המצוה י״ל דחמיר טפי כיון דמ״מ נאמר קוה"ד אבל לא שייך לומר דכיון דנשנית בהר סיני דלזה ולזה נאמרה דהא מ״מ לא נאמר בקרא הציווי קוה"ד ולכן הוצרך לחזור ולשנותן לישראל לחוד ואף שג״ז דחוק דאף דהוצרך למיכתב בקרא האזהרה להדיא מ״מ לא הוצרך לכתוב רק אותו האזהרה ולא לשנות לישראל לחוד כמו ושמרו וכו׳ וע"כ להורות דהוי נשנית לאחה״ד. ואולם באמת אינני מבין דהא הגמרא בעי למילף דכל עדל"ת אפי' ל״ת שיב"כ ולהכי אצטריך קרא בערוה והא משבתותי תשמורו לא ילפינן אלא עשלפה״ד כמו עשה דכיבוד דהוי לפה"ד ואולי י״ל שכיון דמייתר קרא ע״כ מוכח באם אינו ענין אפי׳ בעשה דלאחה״ד וליכא לדיוקי מדלא כתיב חד קרא בלאחה"ד והוי ילפינן כולהי מיני' דהכי אשכחן לעיל ה׳ א׳ דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל כו׳ וערש״י ותו׳ לקמן ו׳ סע"א או דלדיוקא דמיירי אפי׳ היכא דהל"ת לפה״ד כגון הוצאה דהוי כמו שניהם לאחה״ד והא דמדייק מיני׳ על ל״ת שיב״כ דקרא מיירי בכל גוונא ומשני דבאמת לא מיירי רק בלאו דמחמר. ובהכי ניחא דלא תקשי כיון דעשה שלפה״ד קיל א״כ מוכח דעלי׳ להתירא כיון דלא צריך קרא לאיסורא וכמ״ש התול״ע ג״ב בד״ה טדכ״ר וא"כ ל"ל כלל קרא דפת״ומ ונילף מעלי' וע״כ דמ״מ אצטריך לאשמעינן באא״ע וכנ״ל. ואולי י״ל ג"כ בה״ד ומכולהי נמי דמדאצטריך קרא בפת"ומ ליכא להוכיח ג״כ דעלי' לאיסורא דאי להתירא הא שפיר ילפינן מעלי׳ דכיון דילפה"ד וא״כ ליכא למילף מיבמה דעדל״ת דיבמה חמיר טפי דישנו לאחה״ד וכן בה"ד ממילה ותמיד שכן כו׳ והיינו דכיון דהוי לפה״ד ליכא לדיוקי מדתני להו ולהכי אצטריך כולהי לאשמעינן דלגבי׳ עדל״ת אפי׳ היכי דאיכא איסור סקילה ולכן לעיל מהדר לגבי׳ פירכא אחרינא דלפה״ד לא הוי פירכא כיון דחמיר טפי. מיהו בל"ה הא ליתא דאף אי נימא דבכה״ג לא הוי שני כתובים הבכ"א ועתול״ע ה' סע״א מ״מ תיקשי דל"ל לימוד על כולהי בפתו"מ לכתוב חד קרא דתמיד וידעינן דשבתותי תשמרו קאי אלח״הד וכל חד משכחת ג״כ חומרא דידי׳ בשבת ואף דהש"ס אפקי׳ מקרא דמורא דהוי לאחה״ד וע״כ דלסברתו דכיבוד אב ידעינן במכש״כ ממורא דלא דחי דאיכא משום כיבוד ג״כ לקיים מה שציוה לו וא״כ באמר שחוט לי בשל לי היינו נמי משום כיבוד ומ"מ לא דחי אף דהוי עשה שלפה״ד. ואף דזה לא הוי בכלל מורא לצוות לו כמו דלא שייך בכל עשה ג״כ העשה דאת ה׳ אלוקיך תירא. ואולי דבאמת לא מייתרי הני ילפותי דאלכ״ת לפי האמת דלא ילפינן מיני׳ וכדדחי בגמ' וע"כ דמילה איצטריך לדיוקי הא מקלקל בהבערה לענין בת כהן כשבת קו׳ א׳ ובמועדו בפסח דאפי׳ בטומאה וכפסחים עז"א והא דתמידין דדוחה שבת דילפינן בפסחים סז"א מעולת שבת בשבתו על עולת התמיד אצטריך שאין קרבן אלא בין שני התמידין וכמ״ש רש"י בחומש. ובזה מבואר ג"כ דהתו׳ בסה״ד ומפת״ומ לק"מ כו' דס"ד למילף כו׳ וע"כ דס״ל דקרא דפסח ומילה לא מייתר כלל דאצטריך לדרשה אחרינא וע׳ תו' לעיל ה״א ד״ה שכן ישנו כו׳ ודוק. ואולם ק׳ למ״ש התו׳ לעיל ג״ב דמנ״ל לאיסורא דלמא להתיר אחות אשה ותירצו דהא כיון דמוכח דעדל״ת וא"כ ל״צ קרא להתירא וקשה דאיתא דשבת ו"ב אבות מלאכות ל״ט ואינו חייב סקילה על אחת מהן וכמ״ש התו׳ דכרת חייב עכא״וא. וא"כ דלמא שחיטה מלאכה שאינו חייב סקילה והוי ילפינן שאר עריות מאחות אשה דבכרת והו״א דהוקשו עריות זא״ז עי' לק׳ ח״א ובתו' סה״ד רבא ולכך אצטריך עלי' להתירא אע״כ דסובר דשחיטה אינו חייב סקילה ועלי׳ לאיסורא. ובגוף הסוגיא ידוע קו׳ המפרשי׳ דהא בקדו׳ לח״א הביאו בתו' מהירושלמי דאין עשה דקו״הד דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ולכן לא דחי העשה דבערב תאכלו מצות ללא תעשה דחדש כשאין לו מצה אחרת. וע׳ בש״ות מנחת עני סי׳ מ״ב וע׳ בנר תמיד לכריתות ר״ד כג׳ שהאריך וע׳ שו"ת שאג"א סי׳ צ״ו דכל הני נשנו ג"כ לאחה״ד משא״כ בערב תאכלו מצות דאע״ג דחובת מצה אמר נמי לאחה"ד ההוא בפ״ש קאי כו׳ יע״ש באריכות ובמה שדחה זה. והא דהדר קרא ששת ימים תאכלו מצות מוקמינן לי' בסוף פסחים מה ז׳ רשות כו׳ ומצות ומרורים ללילה הראשונה בזמן שבה״מק קיים וע' רש״י פסחים כח״ב ד״ה וכתיב וא״כ התם דהוי בזמן שאין בה״מק קיים דלא נשנית לאחה״ד ובלא"ה אצטריך בערב לר״א דא׳ זה וא' זה דרבנן ולא לקובעו חובה ומיקרי שפיר עשה שלפ"הד וכנ״ל. וע׳ בסנהדרין נט"א דאריב״ח כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני כו׳ וע׳ בחגיגה ו"א דס"ל לב״ה דחגיגה שתי כסף שכן ישנו לפה״ד ולקמן ר״פ הערל ד״ע ע״ב וע״א א׳ וע׳ תו' ב״ב יג״א וש״מ דליתי עשה דפ"ו וידחה ל״ת דלא יהי׳ קדש ואף דעשה דפ"ו הי׳ קוה"ד לחוד ויש לפלפל ג״כ מדהר״נ בפיו״כ בענין ריבוי או חומר איסורין ואכ״מ. וע' בפסחים פ״ה א׳ דיבא עשה דואכלו מצות ודחי לל"ת דשבירת עצם כו' והתם מיירי דלכתוב רק בפ"ר לחוד ובפ״ש הוי ילפינן מכל חוקת דבהא שייך עדל"ת כיון דתרויהו קוה״ד העשה והל״ת ומסולק תמיהת א"ז רש״א ע"התו פסחים צו"א ד"ה אבל יעש"ה והארכתי עוד במ״א וע׳ לא״ז רש"א בכתובות ל״ב סד״ה שכן יש בהן צד חמור כו׳ וע׳ תו׳ נדה ד״ע ע״ב ד״ה ואין וע' שו״ת כסא דהרסנא סי׳ כ״ד ואענה גם אני חלקי בישוב סתירת סוגיא דהכא להא דקדושין די״ל דודאי עשה שלפה"ד חמור טפי כיון שנאמר קודם לכל המצות וא"כ כיון דאשכחן דלגבי׳ עדל״ת ליכא למילף לעשה שלאחה"ד דקיל טפי כיון שלא נאמר רק לאחה״ד ולכן דחי שפיר דאף אי הוי מצי למילף מהנך מילי להו״מ ג"כ למילף לעשה שלאחה״ד אבל לפי האמת דילפינן לעדל״ת מקראי אחרינא ומהנך קראי בלא"ה לא מוכח לשאר מילי וכדדחי בגמ׳ מה למילה שכן כו׳ וכן אינך א״כ ליכא למילף ג"כ מכל עדל״ת לעשה שקה״ד דאף דהעשה חמור טפי מ"מ י״ל דבזה לא מצינו היתר לעבור על הל"ת כיון דבאמת הל״ת חמור רק מגזה״כ דעשה דוחה ל״ת דאע״ג דבכ"מ שצותה התורה על איזה דבר היינו אפי׳ אם יעבור על ידו הל״ת כיון דהתורה ציותה על הל״ת ומ״מ הזהירה התורה על העשה אבל במה שנאמר קוד"ה כיון שהל״ת לא נאמר קוה״ד י״ל דהעשה לא נאמרה רק במקום שאין כאן ל"ת משא"כ לאחה״ד שניתן ג״כ ל״ת ע״ז דהוי ג״כ כאילו הזהירה התורה על העשה שלא לעבור וערש״י ברכות רד״כ יעוש״ה ובתו' ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשיתי לעיל דל"ל קרא בפת״ומ כיון דעלי׳ אתיא להתירא ז"א דאל״כ בפת״ומ הומ״ל ג״כ להיפך דכיון דהעשה קוה״ד א״כ לא ניתן כלל העשה ע״מ לדחות הל"ת ועשו"ת עמ״י סי׳ ט״ז שכתב דאע״ג דהעשה שלפה״ד חמור לא מסתבר דבא הל״ת שלאחה״ד כאיסור שבת לבטל מצות מילה בזמנו כשחל בשבת מ״מ היכי דמשכחת לקיים שניהם לא מסתבר לדחות היכי שאין לו כיון שלפעמים אפשר בלא דחי׳ והעשה ניתן בשעה שלא נאמרה הל״ת לא אלים למידחי הל"ת שלאחריו יעוש״ב ודפח״ח. ואף כי יש לפקפק בסברא זו כיון דע״כ התורה התירה לעבור על הל״ת בשביל עשה שלפה"ד אף היכי די"ל דלא נאמר כלל העשה על אותו זמן מכש״כ היכי שחל העשה על אותו זמן כיון שלפעמים אפשר בלא דחי׳ א״כ ממילא דחי הל"ת שאח״כ כיון דהעשה חמיר טפי ואינו מתבטל בשביל העשה שבאה אח״כ והמעיין יבחר ועשו״ת מים רבים חאו"ח סי׳ מ״ג מש"כ בישוב קושיא הנ״ל. ויש לפלפל ג״כ מזה בהא דגדולה תשובה שדוחה ל״ת שבתורה וכסוף יומא די"ל דאשמעינן הכא דאע״ג דעשה דתשובה הוי ג״כ קודם הדבור באדם וקין דהועיל תשובה ומ״מ כיון דלא הוי בדרך ציווי אשמעינן דלא מיקרי בהכי עשה שלפה״ד דלהוי קיל מלאחה"ד וכנ״ל וגם י״ל בפשוטו לתו' דשבת ד״א ד״ה וכי אומרים דמשום מצוה רבה כופין את הרב לשחרר שיזכה העבד ועת׳ ב״ב י"ג וא״כ י"ל דאע"ג דעשה דתשובה לגבי דידן מ״מ הוא מצוה רבה שיזכו ישראל ולכן דוחה הל״ת ומקבלן בתשובה ואין להאריך בדרושים ובילדותי אמרתי ליישב בזה קוה״תו בשבת פז״ב דדריש הא דכתיב בשבת כאשר ציוך במרה והקשו התו׳ דלמא כאשר צוך במן ומשני דאתיא מכאשר ציוך דכאו"א וע׳ בירו׳ רפ״ב דביצה אתיא כמ״ד במרה כו׳ וקשה דלמה כאו״א דוקא דלא כתיב במן. וי״ל לפמ"ד בסוגיין איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו יכול א״ל אביו לחלל את השבת ישמע לו ת״ל איש את או״א תיראו ואת שבתותי תשמרו. וא״כ היכי כתיב בכיבוד או״א כאשר ציוך במרה הא במרה אי א"ל אביו לחלל את השבת שומעין לו דאז לא הי׳ שבת כלל וא"כ לא שייך לומר שהוא כמו הציווי שבמרה כיון דאז הי׳ מועיל גם לחלל השבת והכא מרבינן דלא מתחייב לשמוע לו א"ו דבמרה נמי הוי שבת וא"ש וא"כ מדכתיב כאשר ציוך בכאו״א מוכח דשבת הוי במרה וע״כ דכאשר ציוך דשבת אמרה קאי וכתבתי זאת עה"ס כי חביבים חדושי ימי הילדות ואף כי באמת הוא בנוי על קו תוהו דהא קרא דאיש אמו ואביו וכו' ואת שבתותי קאי אחר הציווי וה״דא כאשר צוותיך במרה על כאו"א ע״כ לא קאי היכי שמצוה אותו לעשות איסור דהא אף אי נצטוו על שבת ג״כ במרה מ״מ אם אמר לו לעבור על שאר ל״ת שנצטוו אח״כ בקבלת התורה הי' מחוייב אז לשמוע לו והקרא נקיט סמוכין בשבת לדוגמא בעלמא. ויש להעמיד הדברים עפמש״ל בענין עשה שקוה״ד דל״נ ואין רצוני להאריך בפלפולא בעלמא ועברא״ה ובתנא תוספאה יבמות פ"ד ה״א ד"ה בגדולה:

גמ' מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי. ועתוי״ש כתובות מ׳ ע"א שהקשו מה"ד התם דלא שייך עדל״ת כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. והכ״נ כשמוחל האב על ציויו מתקיים בזה כבודו ומה"ת ידחה ותירצו דמיד כשציוהו הוי עשה לעשות מצותו יע״ש. וע' תו׳ מכות טו״א ד״ה אם. ובאמת יש לדחות דאין זה קושיא דהכא לגבי כיבוד לא שייך דלימא לא בעינא דהא מ״מ מחוייב הבן לעשות רצון האב גם בלא ציויו רק דכיון שיודע הבן שרצונו של האב בזה וא"כ אף שמחל על כבודו מ״מ אין סברא שיבטל רצונו. ובזה יש לדחות קו״המפ בר״פ שה״ע דקאמר התם האי עשה כו' עשה דכבוד תורה עדיף והא קיי״ל דחכם רשאי למחול על כבודו וא״כ ליתא לעשה כלל. אם לא דנימא כדעת הסמ"ע בסי׳ י״ז סק״ה דעשה דועמדו הוי אסמכתא בעלמא ודלא כדעת הב״ח יעו״ש. וע' בשבועות ל״א א' מדאורייתא מיחזי חזי כו׳ וכיון דועמדו לא הוי לעיכובא וע״כ לא הי״ל לתקן שלא ידונו אותו כלל וטפי הי״ל לתקן שידונו אותו בישיבה ואכמ״ל: ולפהנ״ל י״ל ג"כ דאף דהתורה תלה ברצונו דרשאי למחול משום דהתורה דילי׳ וכמ״ש התו׳ ברפ"ב דסנהדרין יעו״ש. מ״מ לא דמי לאנוסה דכופין לה לומר לא בעינא לי׳ אם הוא מח"ל כיון דהתורה הטילה עליו ולו תהי׳ לאשה רק לטובתה ובידה למחול כיון דהעשה רק משום קפידא דידיה ולכן כופין אותה שתאמר איני רוצה אבל הכא דליכא מצוה דכבוד התורה רק דכשמחל על כבודו הוא רשאי בזה כיון שזה בעצמו הוא כיבודו אם הוא אינו רוצה בזה אבל מאי מהני אי אמר לא בעינא שיהיו כופין אותו למחול על כבודו דמ"מ ידעינן שהוא מתרצה בכיבוד זה ול״ד כלל לאנוס שותה בעציצו דכופין אותה שתמחול על כבודה ואז ליכא לעשה כלל. ועוד דלא שייך לומר אי אמרה לא בעינא כיון דהעשה עדיפא משאר עשה ובודאי דלא כייפינן לי׳ למחול אף בשביל מצוה אחרת דבכה״ג לא הקפידה התורה על קדימת הדין רק על כבוד התורה דעדיף טפי אבל מה״כת נימא דכיון דהתורה דילי׳ לא חשיבא האי עשה וכמובן. ותו דלפמ״ש הסמ״ע בסי׳ כ״ח ס״ק ל״ג דמדכתיב ועמדו לפני אלקים מכלל דהדיינים יהיו יושבים בשעת עמידת העדים לפניהם. ולפ״ז מוכח דהעשה דועמדו ג"כ אינו אלא משום כבוד הדיינים ולכך אותבינהו לכולהו ובזמ״ק א״ז רש״א בתו׳ ד"ה והאמר מר. ומבואר מזה דהאי עשה גופי׳ דלגבי בע"ד שיעמדו לכבוד הדיינים איכא ג״כ לגבי הדיינים שישבו משום עשה דכבוד התורה וכדאמר ג״כ התם במר זוטרא אותבינהו לכולהו אמר האי עשה ואיך ישב בעצמו דלא שייך לגבי׳ העשה דלרבות ת״ח וע״כ דלגבי׳ שייך ג״כ האי עשה דכבוד התורה וכמש"ש א"ז רש״א בתו׳ ד״ה והאמר מר אע״ג דהי׳ יכול להושיבה והקשה דא״כ מאי פריך והיכי קאים דהא עשה דכבוד התורה עדיף. דאע״ג דס״ל דגם בגמ״ד יש לחוש לסתימת טענות בע״ד מ״מ הי׳ יכול לעמוד ג״כ בגמ״ד ע״י הפרחת בר אווזא ולזה תי' לחלק בין כבוד התורה שלאחר כו'. ולפ״ז ניחא בפשטות כיון דגם לגבי הדיינים בעצמן איכא העשה דכבוד התורה וכנ"ל. וכן משמע מה"ד בר״פ שה"ע או אינו אלא בבע״ד דא״כ ועמדו ל"ל והא כבר כתיב וישב משה לשפוט את העם ולמאי דמסיק דעדות כגמ״ד מדכתיב ועמדו וא"כ ליכא לדחויי דועמדו בא גם לתחלת דין. ולפ״ד הסמ״ע ניחא בפשטות דמכללא דוישב משה לשפוט את העם לא ידעינן כלל דישיבת הדיינים בעשה. ובמש״כ ניחא ג"כ דאין להקשות ממ״ש התו"לע סע״א ד״ה למישרי ואע״ג דהעשה דכקטן כגדול תשמעון הוי לגבי דיינים בעצמן ולהכי י״ל דלא סגי להו בסוגיא דהכא דלקמן וכמו שתמה התויו״ט בפלפלא חריפתא עהרא״ש אך דז״א דש״ה דהוי רק כקבלת דין לחוד דלגבי כבוד התורה י״ל דלא הקפידה התורה לשמוע כקטן כגדול ולא שייך לגבי׳ עשה זו משא״כ לגבי עשה דעמידה וכבוד התורה דהוי תרי מילי דהתורה אמרה שיהי׳ הדין בישיבה ומהכ"ת ידחה בזה כ"הת שלאחר ותו דעשה דדיינים בישיבה בל״ה הוי נמי עשה דכ״הת ולא נדחה מעשה דכה״ת דלאחר כיון דהוא בשני ב"א ולתרויהו יש עשה דכבוד התורה אבל לענין קדימת בע״ד ודאי עשה דכה״ת עדיף וע' מגילה ג״ב כבוד תורה חמיר וכו׳ ויש להמתיק סברא זו לפי מש״כ בתו״י לכתובות מ״א דאאל״ב ליתא לעשה כיון דלגבי דידה ליכא עשה הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי׳ דהיא מוזהרת כמוהו ועתו׳ גיטין מא״א בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא״ת וליתי עשה דפ״ו וידחה ל״ת דלא יהי׳ קדש ותי׳ דלגבי דידה ליכא עשה. ולפ"ז יש לחלק דהיכא ששניהם לגבי דידי׳ קאמרינן דיכול לישב אבל מצות דיינים בישיבה לקיים מצות כבוד התורה הרי אין העשה דכבוד התורה בידו לבטל מצות ישיבת הדיינים. אך לסברת התו׳ בסמוך ורפ״ב דסנהדרין דהא דכבוד ת״ח מחול דהתורה דילי׳ וא״כ לגבי אשה אין לחלק בין עשה דכה״ת שלאחר ולזה ג"כ פרש"י והבא לחלק כבוד כו׳ והיינו היכי דליכא כה"ת שלאחר. ומיהו לגבי רב ענן דקאמר עשה דכבוד התורה עדיף דסבר דקרוב דת״ח הוי צ"ל ג"כ כיון שר״נ יכול למחול על כבודו לא חשיב עשה לדחות עשה אחרינא דא״ל דבזה לא שייך כקטן כגדול תשמעון כיון דלא שייך בזה עשה דכבוד התורה כלל ולזה הביאו שם ג״כ התו' ממרחק לחמם מהא דכתובות וגם י״ל דאי מחיל התובע ליכא גם כן העשה דועמדו ובזה מיושב גם כן הסתירה מכתובות מיתמי ואין כאן מקומו להאריך. וע׳ תשו' רדב״ז החדשות סי׳ ד״ש במי שעלה רבו שלישי לקרוא בתורה אינו רשאי התלמיד להיות הוא המשלים דאיכא זילותא לרבי׳ ואפי׳ אם קראוהו לא יעלה דמוטב שיבא עשה דכבוד התורה וידחה מה שאמרו מי שקוראין אותו לקרוא ואינו עולה כו׳ והרי הכא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל וכמ"ש בעצמו אם רבו נותן לו רשות בכל גוונא שרי. ויש לפלפל ג״כ בענין עשה דרבנן עי׳ בתשובתי להזמנה ואכמ״ל. וע׳ בתשו׳ מוהרי״ט ס״מז והובא בגליון היו״ד סוף הל׳ שבועות ועבקצ״הח סצ"ז. ועתו׳ כתובות יז"א ד"ה פרשת דרכים וע״ש בהפלאה לפמ״ש התו׳ בסוטה דמ״א דלא משני מצוה שאני משום דהכלה בעצמה היא חייבת יותר בכבודו ואתה והיא חייבין בכבודו שהרי התורה אמרה שום תשים וכו׳ וא״כ לא שייך גבי מת שנעשה חפשי כו׳. וע"ש דלכתחלה רשאין לילך כ״א בדרך חבירו ולא הוי יכול לקיים שניהם דלא מיקרי דחי׳ כיון דא"א דלא בעינא כו׳ וכמו לגבי מלך דיכול ג״כ למחול על כבודו משום כבוד התורה והכ״נ בפרשת דרכים דאינו מחוייב לסלק מהדרך. ובאמת נלה"ר מישעי׳ וחזקי׳ בברכות י׳ ע"ב ליתי חזקי׳ גבאי ואף שנשתלח אליו בנבואתו אך מקודם לא הי׳ רק מצד חכמתו ולא מצד הנבואה תדע שהרי יונה נענש שלא הלך לנינוה וע"ד מאה״ח דרך הרופא כו' ונ״ל שבא לחז״ל מפשטות הכתוב בנבואה שלפניו אמרו לאדוניכם כו׳ ולעיל ז״א צא נא אל קצה כו׳ דמוכח שכן הי׳ דרכו. ומה שפלפל בהפלאה לענין נשיא ואב״ד אם מותר לעשות מלאכת מצוה בפני ג׳ ומסוגיא זו קצת ראי׳ להיפך דהא הכא ג״כ אי אמר לא בעינא כו' ועי' רמב"ם פ"ה מכמ״ק ה״ד ולא יכנס לסעודה של רבים ואפי׳ של מצוה. וע׳ בה׳ דעות פ״ה ה"ב ולא יעשה מלאכה וע׳ באר יעקב בחו״מ סי׳ ח׳ וערש"י סוכה י״א ב׳ ובכ״מ ונסתר ראייתו. ומש״כ מהא דקדושין דף ע' דמעקה מותר י"ל דהיינו שניכר שעוסק בגוף עשיית המצוה משא״כ בהא דרבא מלח שיבוטא וע' בקדושין ל״ב ע״ב ואכמ״ל בפרט זה:

ו

א

מה להלן [יש לתקן: להנך] שכן הכשר מצוה ערש״י. ואע״ג דלקמן כ"א א׳ קאמרינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. והתו׳ דחו בזה פרש״י. י"ל דהיינו שזה לא מיקרי יכול לקיים שניהם דאל״כ הא לעולם יוכל לדחות היבום בשביל מצות החליצה אבל מ"מ לא הוי הכשר מצוה כיון שיוכל לפטור בחליצה:

ב

וחובת הגוף נוהגת כו' ובקידושין לו״ב וע׳ רש״י סנהדרין לה"ב: רש״י ד"ה לחלק ופרש״י דחלוק מלאכות קאי אמזיד דאי לא כתיב לא תבערו הו"א דאינו חייב סקילה עד שיעשה כולן. וכבר מפורסמת בזה קושית הרש״ל והרא״מ בפ' ויקהל דבפסחים ה"ב פי' דלא תימא העושה כמה מלאכות בשוגג חייב חטאת אחת וכן מפורש בשבת ע׳ ע״א דלא אצטריך קרא כ"א על חילוק חטאות ויע״ש בתו׳ דגריס כמו במכילתא דאי לאו לא תבערו לא הוי מחייב עד שיעשה כולן וע״כ דמנינא דלא לחייב האב במקום תולדה וע"ש וא"כ גם למאי דיליף מלא תבערו לא מיירי ג״כ רק לחייב על מלאכה אחת ומ"מ פריך שפיר אדשמואל דממילא ידעינן חלוק חטאות וס"ל דלא בעי לימוד רק על חילוק חטאות לחוד וכדפרש״י לעיל ח"מ מנ״ל שגופי המלאכות מתחלקות לחטאות אבל זה ודאי לא מסתבר דאצטריך קרא דלא ליחייב עד שיעשה כולן. וע' סנהדרין ל״ה ב' ושם ס״ב ב' דמייתי דברי ר״נ ומפרש ג"כ לענין חילוק חטאות. וראיתי להגאון מפלאצק זצ״ל בס״ס גט מקושר שכתב בישוב קושית הרא״מ דלפרש״י ביבמות קשה דלל״ק דמילה דוחה שבת וע״כ דמיירי שעשה כבר כל המלאכות ולא היי לו להשלים רק חובל. אך ר״ע לשיטתו בפר״א דמילה דכל שאפשר לעשותו מע״ש אינו דוחה שבת והרי יש כמה מלאכות שאפשר לעשותן מע"ש וא״כ לא שייך להתיר מילה כיון ששארי מלאכות אסורין לעשותן בשבת. וצ״ל דביבמות שינה פירושו למאן דפליג אר״ע אע״ג דאנן קיי״ל כר״ע. ולא הבנתי כלל דמה ראי' בכך דיתחייב במילה כיון שיתחייב בשאר מלאכות גם על אחד מהן כיון שאפשר לעשות מע"ש די״ל דהא דבעינן שא״א לעשותן מע״ש היינו אי נימא דגם מלאכה אחת אסורה רק משום דחיית המצוה ולכן כיון שהי' יכול לעשותן מע״ש אינו דוחה שבת משא״כ אי נימא דאינו חייב עד שיעשה כולן די״ל דכל שלא עשה הל״ט מלאכות לא הוי מלאכה כלל א״כ מה בכך שאפשר לעשותן מע״ש כיון דלא הוי מלאכה כלל בכה"ג לסברא זו. ובלא״ה י״ל דמילה גז״הכ שידחה שבת אף שכבר חילל שבת במלאכות שאפשר לעשותן מע״ש דאסור גם במלאכה אחת מ"מ מילה דוחה שבת כל שלא עשה כל הל״ט מלאכות ביחד ומכשירי מילה י״ל דלא דחי שבת אף אם לא עשה כל המלאכות כיון שאפשר לעשותן מע״ש דאף דמ״מ כבר חילל השבת במלאכות שאפשר לעשותן מע"ש מ"מ גזירת הכ' במילה שידחה שבת אף כשעשה כבר כל המלאכות משא״כ בשאר מלאכות אף שא״א לעשותן מע״ש מ״מ אינו רשאי לעשות כשעשה כבר כל המלאכות אך ג״ז אינו סתירה לדברים הנאמרים בדרך פלפול דבל״ה סברא רחוקה דנאמר שיעשה כולן ולכן כיון דגלי קרא דמילה דוחה שבת ומסברא דכל שאפשר לעשותו מע״ש אינו דוחה א״כ יותר ניחא כפשטי' דקרא דעל אחת מחייב. וכן מש״כ עוד דבהכי לא תיקשי במכות כ״א ח"מ לשבת ואין חלוק מלאכות ליו״ט וא"כ ניחא דביו״ט בעינן שיעשה כולן וע״כ דא״כ ל״ל קרא באוכל נפש דשרי ואי בשעשה כבר כל שאר המלאכות הא הוי לגבי׳ אפשר לעשותן מעיו״ט. וזה ליתא דהא כיון דבעינן שיעשה כולן וא״כ ממילא גם באפשר לעשותן מעיו"ט במכשירי אוכל נפש דחי יו"ט כיון דכשלא עשה כולן לא הוי מלאכה כלל והא דבעינן באוכל נפש שא"א לעשות מעי״ט כיון דכל אחת הוי מלאכה בפ״ע משא"כ אי נימא דבעינן שיעשה כולן. וגם דאצטריך קרא היכי שעבר על שאר מלאכות דמ״מ מותר כיון שא"א לעשותן מעיו״ט. אבל ודאי שאר מלאכות מותר לעשותן גם באפשר להך סברא דבעי שיעשה כולם. ובאמת תיקשי ג״כ מפתו״מ ועבודה ועומר דלמה איצטריך קרא דדוחה שבת. וע״כ דבאמת לא מייתר הני קראי דאיצטרכא לעשה אחרינא וכמש״לע ה״ב בחי' וכן מתקריב דעומר ילפינן ג״כ אפי׳ בטומאה ובמילה אצטריך קרא למ"ד מקלקל בחבורה חייב לאשמעינן דהוי חבורה וכמ״ש התוס׳ דלענין מקלקל בחבורה ל״ל מהבערה ולפמש״כ התו׳ לחד שנויא דהסוגיא אזלא לר״ש ויש לדון בזה דהא מ״מ יוכל להעשות ע״י אחרים שלא עשו כל הל״ט מלאכות ולמה ידחה שבת ואף דאב קודם לכולן מ״מ כה״ג פריך בשבת קלג״א ואי איכא אחר כו' ואף דבמילה משכחת בדליכא אחר מ״מ אכתי תיקשי מעבודה דהתם ודאי משכחת הרבה שיוכלו לעשות העבודה שלא עברו כל הל״ט מלאכות וצ״ל כיון דמשכחת בדליכא אחר א״כ לא שייך סקילה בכה״ג כיון שלפעמים ניתן לדחות ועוד דקרא אצטריך דאף אם עשה כבר כל המלאכות דאינו חייב סקילה כיון דדוחה שבת דהא לקמן עח"א אמרינן דתני דאי אפי׳ דאיסורא. ובל״ה לק״מ דעכ״פ אסור לכתחלה כמו חצי שעור למאן דאסר מה״ת אף שאין בו מלקות והוצרך להתיר לכתחלה לדחות שבת. ועמ״למ ר״פ ח"י מה׳ שבת. ובהכי לא תיקשי ג״כ דלל״ק דהבערת בת כהן אינו דוחה שבת כיון דהיא מלאכה אחת ול״ל דאצטריך קרא דאינו דוחה אפי׳ כשהעידו העדים כל המלאכות מלבד נטילת נשמה כדקיי״ל בסנהדרין מה״ב נקטעה יד העדים פטור שנא' כו'. ז״א דלמאי דילפינן בק״ו מעבודה שדוחה שבת והתם גופא אינו מותר באופן שיהי' חלול שבת וקרא לא מייתר להכי וכמש"ל דאצטריך לדרשה אחרינא וא"כ אכתי תיקשי ל״ל מושבות. ומיהו בלא״ה אין זה קושיא למאי דבעי הכא מעיקרא למימר משום עשה דוחה ל״ת וא״כ שפיר אצטריך קרא לאשמעינן להכי דאינו דוחה ולכן פרש״י הכא שפיר לענין שחייב במזיד על מלאכה אחת דלא מוכח כלל מעבודה אבל לפי האמת דיליף בק״ו מדאייתר קרא דלחלק ע"כ דאפי׳ לענין שוגג ג״כ. וראיתי בשו"ת יריעות האהל סי׳ כ"ד דהכא ביבמות דקאי הש״ס הכי גם לבתר דמייתי הברייתא דאתיא להבערת בת כהן דקאמר מאי לאו ר״נ היא וכו׳ וא״כ ממילא מהך קרא מוכח לחלק כשעשה מלאכה אחת מדאצטריך קרא לגבי מיתת סנהדרין. אבל למאי דמסיק לא ר"י ולא ר"נ היא ממילא ילפינן מיני׳ ואפי׳ לחילוק חטאות ג״כ מלא תבערו ומיושב בזה קו׳ התו׳ לר"נ דלחלק יצאה והאריך בזה בדבר שפתים. והמה דברים בלתי מובנים דאי נימא לסברתו דאף לחייב על מלאכה אחת לא שמעינן לחילוק חטאות א״כ ה"ה אי כתיב קרא רק לענין לחלק לחוד י״ל ג״כ דאינו רק לענין מזיד לחייב על מלאכה אחת. וגם לדבריו עיקר ההכרח מכח הדרש דמושבותיכם דקאי על מיתת סנהדרין ועוד דאכתי תיקשי קו״התו למ״ד ללאו יצאה ודלמא קרא לחיובא והא גופא אשמעינן דאין עדל"ת שיב״כ דהא השתא שקיל וטרי וזה מהיכן ידעינן לי׳ וע"כ כסברת התו׳ שם מדלא כתיב לת״מ כו׳. וטפי י"ל להיפך דודאי במסקנא דאצטריך לא תבערו למיתת סנהדרין וא״כ ממילא מוכח דבמלאכה אחת חייב וע״כ דלא תבערו דמייתי לחילוק מלאכות מדלא כתיב לתכ"מ וכמ"ש התו׳ וע״כ לאשמעינן לענין שוגג לחילוק חטאות אבל הכא פרש״י לפהס״ד דאכתי לא ידעינן מהך קרא להבערת סנהדרין וממילא לא שמעינן מיני׳ רק לענין חיוב מזיד על מלאכה אחת. ובלא״ה י"ל דקרא אצטריך לענין מקלקל בהבערה דחייב וכשבת קו״א וא״כ שפיר אצטריך לאשמעינן בעלמא ללאו כשעשה כל המלאכות כולן. ועשו״ת מנחת עני סי׳ ד׳ משכ"ב דאי נימא דלא תעשו כל מלאכה הוי משמע כל המלאכות יחד ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן ע"כ דשריפה בסנהדרין הוי דבר היוצא מן הכלל ומוכח ממילא שפיר לחלק שלא יתחייב על כל מלאכה וניחא קו׳ התו׳ למ"ד לחלק מנ"ל הא דלא יליף מדאצטריך בהבערת ב״כ אבל לר"ע דלא מפיק להבערת ב"כ ולדידי׳ שפיר דרשינן קרא לחלק לענין סכום חטאות דלדידי׳ י"ל דדריש לא תעשה כל מלאכה היינו כל מלאכה בפ״ע וא״כ ע״כ דקרא אצטריך לחילוק חטאות עכ"ל. ומלבד דלמ״ד ללאו יצאה ע״כ מוכח כסברת התו׳ ואי דלחייב הא ידעינן דאעדל"ת שיב״כ וע״כ ללאו ז״א דלמא הא גופא אשמעינן קרא דאעדל״ת שיב"כ דהא השתא הוא דשקיל וטרי עלה מהיכן ילפינן לי׳ וגם דהא באמת לכ"ע הבערת ב״כ דוחה שבת ול״ל לר"ע כל מלאכה ובלא״ה לא ידעתי דלסברתו ע״כ לר״י דדריש לתכ״מ כל המלאכות ביחד ולכן אצטריך למילף מהבערת בת כהן דאסר רחמנא דע״כ הוי דבר שיצא מן הכלל לענין חיוב כל מלאכה בפ״ע רק דחילוק חטאות ממילא משתמע כיון דהוי דבר שיצא מן הכלל והא גופא תיקשי דמנ״ל הא כיון דשריפת בת כהן איצטריך לגופי׳ למיתת סנהדרין ואימא דבאמת ממעט מלא תעשו כל מלאכה דדריש ג״כ דאפי׳ מלאכה אחת אסור. ואולי ממילא הוי ידעינן ג״כ לחילוק חטאות כיון דע"כ מוכח דידעינן מחד טעמא כיון דחד לאו לכ"ע בפ״ע מקרא דלא תעשה כל מלאכה דמשמע דכל חד לחודי׳ ומאי נ״מ אי משום דהוי דבר שיצא מן הכלל דממילא מוכח חילוק חטאות לר"י כיון דהוי על כ"א לאו בפ״ע או משום דמפיק מלא תעשו כל מלאכה דממילא מוכח חילוק חטאות. ולפ״ז לר״ע דמפיק על כל מלאכה בפ״ע מ"מ גם על שני מלאכות לא מחייב אלא אחת יהי׳ מחלקותם בסברות הפוכות דאל״כ למה אצטריך לדידי׳ לחילוק חטאות. וגם מש״כ מל"ת כ"ת דמשמע כל שתעבתי לך דכל חד מקרי תועבה ל״ד כלל דהתם בכל חד יש בו איסור לאו בפ"ע וכשאכל כזית מכל מין הוי אכילה והתם האיסור מאכילת כל מין בפ״ע דכל חד יש בו תועבה אבל לענין מלאכה דילפינן ממשכן דהי׳ כל הל״ט מלאכות וי״ל דחד לא הוי מלאכה כלל. וע׳ כריתות כ"א א׳ מקרא דכל חלב וכל דם לא תאכלו וע׳ סנהדרין עט״א בפלוגתא דריב״ב ורבנן בקרא וכי יכה כל נפש כו'. וע׳ כתובות לג״א דכיון דלמותרה אין ספק לא הוי התראת ספק והכ"נ מוכרח לומר כה״ג דאל״כ איך יתרו אותו שמא לא ישלים כל המלאכות וכשיתרו לא הוי׳ ההתרא׳ על כל המלאכו׳ כיון דהוי כל חד מעש׳ בפ״ע ול״ד ג"כ לחזר והכה את זה דהתם שייך התראה שני׳ בתכ"ד ול״ל דבאמת הסוגיא דהכא אזלא למ״ד דשמ"ה דהא הסוגיא אזלא לר״י דלא דריש כ"א היכא דמוכח כו' ולדידי׳ לש"ה וע' מכות טז״א וע' תו' לקמן ק"א א׳ ד"ה הכה כו׳ וע' בהגרי"ב בר״מ ה' שבת שהעיר ג״כ לאיסי ב״י דאינו חייב על אחת מהן בענין התראת ספק יעש״ב ואכמ״ל. וראיתי בסתדב״א שכ׳ לישב לחדודא קושית הרא"מ עפד״התו דסנהדרין ע״ג ב׳ דל״ל קרא למעוטי שבת כו׳ וא"כ אי לא כתיב לא תבערו הו״א דהסברה החיצונה דאינו חייב עד שיעשה כולן משא״כ לת"ק דחד לע״א ושבת לא צריך למעוטי כפרש״י וא״כ למאי דיליף בק״ו מפגמי הדיוט וסבר עמה״ד ורבא לשיטתי׳ בסנהדרין עו״א דאעמ״הד עכ״ד. ואף דגם לענין שגגת חטאת משכחת כשעשה מלאכה אחת במזיד דבתרי דינא קטלית לי׳ מ"מ יש עליו ב׳ חיובין ואולם לכאורא נ״ל בישוב קו"התו דסנהדרין מה"ד ביבמות ז״ב דבאיסור דרבנן אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי, וה״נ בכה״ג כיון שהותר לגבי הריגת הנפש הותר ג״כ לחלל שבת בעבורו דגם בבת אחת מוכח דאמרינן הואיל ואשתרי כמו כהן שמותר ביפ״ת הואיל ואישתרי הלאו דלא יהי' קדש מישתרי נמי הלאו דזונה לכהן. אך לפמ״ש התו׳ ביבמות ח"א ד״ה רבא אמר כו׳ דשם טומאת כו׳ וע״כ כסברת ר״י דכיון דהוי שני איסורין ובכה״ג לא אמרינן הואיל ואישתרי כו׳ וע׳ בנחלת יעקב ר״ה כט״ב מש״ש. ועמל״מ פכ"ד מה׳ שבת ה"ז. וע״ע בנר תמיד לכריתות בספרו דנ״ב ע"א. ומיהו בל״ה לק״מ דהא שפיר י״ל דהעשה דובערת הרעה דוחה ל״ת דשבת והא דהבערת בת כהן דגלי קרא היינו כיון דיכול להמתין וע׳ תו׳ לעיל ה״ב סה"ד כולהו משא״כ הכא שיבטל העשה ומכש"כ כשצריך להפרישו מהעבירה. וכן מבואר בס׳ הכריתות בל"ל ש"ג סי׳ קס"ג דעשה דוחה ל"ת אפי׳ ל״ת שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה כו' וע׳ זבחים צז״ב בתו׳. וי"ל משום דהתם קאי רבא עלה ומשני אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולרבא לשיטתו ביבמות דאין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת. ואולם בחי׳ הריטב"א יבמות ז״א ד״ה מה לי חומרא רבה כו׳ היינו למאי דס״ד מעיקרא דבעי לאתויי ראי׳ מהבערה משא״כ לדידן דקיי״ל כרב שימי דמייתי לי׳ בק״ו וכן מוכרח כל הסוגיא עד דשקיל וטרי כי אצטריך כו׳ וע״כ דס"ל דאין עדל״ת שיב״כ וי״ל דתליא בהני ב׳ תי׳ שכתבו שם התו׳ ד״ה ומה עבודה כו׳ ושוב מצאתי בס׳ יד מלאכי שהעיר ג״כ ע"ד הסה״כ וכעת אינו ת״י לעיין בו. ובל״ה יש לדחות דהא משכחת ע״י שנים שעשו בגונוא דליכא חבור׳ דפטורין וענוב"י מ״ת בס״הס סי׳ ס׳ ואף דבחבורה לא שייך זה כיון דכ״א בפ״ע עושה חבורה דהוא משום נטילת נשמה וכשנוטל מקצת דם הוא מוציא מקצת נשמה וכמ״ש התו׳ בכתובות ה״ב ד"ה דם מיפקד וכו׳ וע' תו׳ חולין כט״ב ד״ה תרי גברי בחד זיבחא דה״ד במוקדשין תזבח שלא יהיו ב׳ שוחטין כא׳ היינו לכתחלה. ולהכי ניחא ג״כ דלא משכחת בבת כהן בהבערה ע״י שניים או במילה בשבת לדעות דמותר למול בשנים וע"כ דבחבורה כ"א עושה איסור ועשאג"א ס׳ נ״ט. או במי שאינו מצווה להפרישו מאיסור שבת ובהני שאין זה איסור גבייהו ורק מצד הריגת נפש היו מחוייבין להציל הנהרג וע׳ נוב"י מ״ת חיו״ד סי׳ קס"ד שהאריך לפלפל בענין עונש קודם עשרים על איסור כרת דהיינו בעונש דין של מטה וע' הרא"מ פ' חיי ותיבת גומא מש״ש וע״בחצ שנסתפק בפחות מכ׳ לענין מלקות יעו״ש בסי׳ מ"ט. וע' בנר תמיד לכריתות דף יד"ב דמנ״ל מעלי׳ דעשה דוחה ל״ת ואימא כשנופלת ליבום בפחות מכ' שנה ואח״כ יגרשה דליכא כרת ומנ״ל לעשה שיש בו כרת דדחי וכתב דביש בו כרת אחר כ׳ הלאו אלים ועי׳ תו׳ חולין קמ״א ותו׳ קדושין לד״א גבי ל״ת ועשה באשה. וגם י״ל דאין זה דרכי נועם וכתו׳ ריש יבמות כה״ג ועי' בש״ות תפארת צבי חאו״ח סי׳ ו׳ אות ו׳ בברכת גומל בפחות מבן ך׳ דחייב לברך יעוש״ב. ועבפה״מ לרמב"ם בפ״ד מיתות ומפי הקבלה שאינו מעניש כרת קודם כ׳ שנה וע״ש פ״י מ״ד ומשמע דלא כהח"צ. ועבאה״ח מהגאון דקעמפנא שליט"א שנתעורר ג״כ בקושיא הנ״ל מעלי׳ וכתב דמ״מ איסור כרת קאי גם בפחות מבן כ׳ וצריך להביא א"ת להגן. ועי׳ בשיורי קרבן לירושלמי פסחים פ״ח בד"ה חומר היא מ״ע שבאה מכח ל״ת כ׳ לדחות סברת הר"י בקדושין דשאני יו"ט כיון דאיכא ל״ת לגבה חמורה היא העשה ואף הנשים חייבות בה ועמש״ל בפ"א מה׳ שופר ואכמ״ל ועי׳ שבועות ח״א ולא מוקי קרא דפשעיהם לכל חטאתם דיש חטא ופשע שאינו בר קרבן אך לא משמע כן מקושית התו' יבמות פ׳ ע״א ד״ה נעשה דאגלי ולא מוקי בחטא' ובשוגג וענוב״י וי״ל דחיוב חטאת מלמטה כמיתה שלמטה ולכאורא הי"נל להעיר לפמש״כ הרמב"ן דבפחות מבן ך׳ אינו נענש רק באיסור לאו ולא בכרת ואכ״ק מפסחים צ"א דאמר התם למעוטי קטן מכרת ול״ל כשגדל בנתים ושוב ראיתי בח״צ שנתעורר ג״כ מסוגיא זו דפסחים. ועי׳ ירו' בכורים פ״ב כתיב ימי שנותינו שבעים צא מהן כ' שנה שאין עונשין עליהם נמצאת אומרת לנ' שנה מת בכרת וע״ש ובמפרש. ובנידון קו״התו דפסחים צא״ב ד״ה איש דלמ"ד שני לאו תד"ר הוא א״כ ל״ל איש למעוטי קטן י״ל לפמ״ד דאם לא הביא ב׳ שערות ולא נולד לו סימן מסימני סריס לא יעיד עד רוב שנותיו שהם ל"ו שנה וא״כ אצטריך איש למעוטי אף שהוא ג״כ בן ך׳ וכנ״ל. וע' בחולין כד״ב קטן פסול לעבודה ואימת כשר משיביא כו׳ וגם משכחת כהא דחולין יו"א דקאמר התם דבכח שני הוי גרמא בעלמא וא״כ ודאי דליכא משום חבורה ולא משום נטילת נשמה ול״ד להא דהמעלה דג בספל של מים בשבת שחייב משום נטילת נשמה וכמ״ש ברמב״ם רפי״א מה׳ שבת כיון דהוי כח שני וכמובן. וגם י״ל דמשכחת כגון שאמרו קטיל לפלניא ואי לא קטילנא לך דבכה״ג מותר לחלל שבת שלא יהרגוהו ואשמעינן קרא דמ״מ אסור להצילו בנפשו. וגם במהלך בדרך ואינו יודע כו׳ וכשבת סט"ב ופגעו שניהם ביחד וכ״א שבת דידי׳ חול לגבי חברי' וע״לע ה״ב מש״ש וניחא ג"כ בהא דפסחים דאמר רבא ש״מ מדר״ע כו' ובפרט זה יש לעיין עדיין. וגם משכחת כשלא התרו בו משום שבת אלא משום הריגת נפש ואף למ״ד דחבר א"צ התראה ולענין זה י״ל דהוי כ״ע כחברים כיון שמציל חבירו בשביל חילול שבת מ״מ משכחת כשיודע שעל מה שהשני עובר הוי חלול שבת וא״י על איסור נטילת נשמה בשבת דכה״ג נ״מ לענין התראה וגם י״ל דנ"מ לענין מיתה כשהראשון חילל שבת בהש״מ של ע״ש דהוי ספק ואח״כ חילל שבת בבה״ש של מ"ש דהוא נתחייב ממ"נ סקילה כיון דהוי לגבי׳ חילול שבת ודאי וכדאיתא בשבת לה״ב דהעושה מלאכה בשבת בין שתי בהשמ״ש חייב חטאת ממ״נ ואף דלגבי השני הוי אתחזק חיובא דגם להרמב״ם ספיקא לחומרא מ״מ איכא לאוקמא כגון שהראשון חילל שבת במ״ש בהש״מ ואח״כ חלל שבת בשבת השני בהש״מ דממ״נ חייב על אחת מהן ויש לפלפל בהא דירושלמי ריש ברכות קצר בע״ש בה"ש כחצי גרוגרות כו' ובהא דהתראת ספק דקיי״ל לש״ה אי שייך במיתה והארכתי בכ״ז במ"א. וא״כ לגבי ההורגו אין לחייבו בשביל חילול שבת גם אם התרו בו ולכן אצטריך קרא דמ"מ לא ניתן להצילו בנפשו. ויש לעיין ג״כ לדעות הסוברים דבספק כרת לכ״ע לחומרא מה״ת ועכ״מ פ"ט מהט"מ ועבחו״ד בפתיחה לבב״ח שדחה זאת. ורבא לשיטתו ביבמות קיט״א מכדי הא דאורייתא כו' ויש לפלפל לשיטת מוהרי״ט בהא דס״דא מה"ת אי תלי' בהא דתתיכה מב׳ חתיכות אי בעינן איקבע איסורא ואכמ"ל. אך זה ליתא דהא מ״מ אף דהשתא יתחייב הרי ממ״נ אם עכשיו הוא עושה איסור א״כ גם הוא מחלל שבת ואם אינו עושה איסור עכשיו רק דמ״מ יתחייב מכח שחילל בפעם הראשון וא״כ ע״כ מכש״כ שאינו רשאי לעשות איסור לחלל שבת. וגם י"ל דנ"מ לענין גואל הדם למ"ד חובה ביד גואל הדם וגם משכחת היכי שעובר עבירה שיש בה הרבה איסורין וכשבת ע"ה סע"א וכן בשוחט חולין בעזרה או בשוחט בהמת חבירו בלא דעתו או במדליק גדישו של חבירו או במחתך אבר מבהמה בחי׳ למ״ד צעב״ח דאורייתא או בנשבע בכולל שלא לשחוט דחלה שבועתו גם בשבת או בשאר גווני דלגבי חבירו הוי איסור חמיר טפי מלגבי׳ דידי׳ בהריגתו וע' רמב״ם פי״א מהל׳ שבת בהמעביר דיו ע״ג סיקרא וגם להסוברים דאמירה לא״י שבות בשאינה מלאכת ישראל ע' ש״ות מים רבים או״ח סי׳ י״ז. וגם דלאו למען ינוח עבדך הוי לאו שאין בו מלקות וגם דלאיסי ב״י דאינו חייב על אחת מהן וי״ל דעל נטילת נשמה אינו חייב וכשחבירו עושה עבירה שיש בה שני איסורין יתחייב ממ״נ וע׳ תו׳ שבת ו׳ ב' ועדיין יש לדון בפרט זה וע' תו' שבת דד״א ד״ה וכי וע״בב נ' ע״ב תו׳ ד״ה ספק וע' סנהדרין מ״ט א׳ ודו״ק וגם כשעבר חבירו מקודם על איסור אחר של שבת וא"כ עכשיו ממ"נ יתחייב סקילה אך זה ליתא כמש״ל כיון דעכשיו הספק של שניהם שוה באותו פעולה לענין חילול שבת. ורק י״ל להסוברים דעל הבערה חייב ובכה״ג כיון דלגבי' הוי ודאי איסור סקילה ולגבי׳ ליכא רק ספק כרת ולכן דחי וע' סנהדרין נ״א א' סד״א איהו דאישתרי לי׳ שבת לגבי עבודה וא״כ הכ"נ אצטריך קרא בכה״ג וע' יומא פ"ג ב׳ ואכ״מ להאריך:

תוכן העניינים

זכר יהוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה