אור ברסלב
זכר יהוסף א › חגיגה

זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן

א · חגיגה

ביצה

ב

א

במתני׳ תו' ד"ה הכל דנקיט חדא כו׳ וכן מפורש להדיא בלשון רש"י לקמן סע״ב ואע״פ שהוא פטור בע"ר לראות והתם גמרינן גם לענין קרבן מדאמרינן התם דמ״מ חייב בשלמי שמחה דמוכח דמיירי גם בראי׳: בא"ד מ״מ מהתם שמעינן דלפי האמת ול"ל דהתם לא ממעטינן רק מקרבן אבל מ״מ חייבין בר״פ ז״א דהתם הוי נמי בר״פ ומסתבר דממעטינן לי׳ מהכי, ול״ל דהוי יליף להיפך אשה מעבד דילפינן מקרא דפטורין כיון דגם ג״ש דהקהל לא הוי מופנה רק להכי כמו בג״ש דלה לה דכיון דאיכא ג״ש דראי׳ לחומרא יליף לחומרא וביבמות ח׳ א׳ וקדושין ס״ח א׳ ובנדה י' ב' וע' ערכין ל׳ ע״ב (וע׳ תענית כ״ז א׳ ובמ"א סי׳ קכ״ח ס״ק נ"ד וכעין סוגיא זו הוזכר בתו׳ פסחים כ"ד ב׳ ויבמות נ"ט ב׳ ד״ה דומיא וקדושין ל״ד ב׳ ושבועות כ׳ ע״ב וזבחים ס״א א׳ ועוד בכמ"ק לאין מספר) ובלא״ה למ״ל נו"ע לפוטרן דהא עבד גם בהקהל פטור משום דכתיב בישראל דאין להקישו לאשה וכמבואר ברמב"ם פ״ב מחגיגה דעבדים פטורין מדכתיב בבוא כל ישראל וא״כ מהאי קרא דהקהל דילפינן מג״ש לנשים הכ״נ ממעט מיני׳ לעבדים פטורין מר״פ. ובזה ניחא ג״כ דלמאי דמשני רבינא לקמן ד"ד א׳ ל"נ אלא למי שחציו כו' והא משכחת בעבד גמור ולפוטרו גם מר״פ בעזרה דהא להירו׳ דמהקהל ילפינן לחיובא בר״פ ומזכורך למעט בקרבן וא״כ מג״ש דלה לה לה״י למעוטי מאשה רק בקרבן לחוד ולפ״ז ניחא דהא בנשים לא מחייבינן אלא בג״ש דהקהל ועבדים גם מהקהל פטורין וא״כ ממילא ידעינן דפטורין מכל מילי: תו׳ ד"ה חוץ כו' מכללא אתיין בהני דחשיב להו במתני'. ולקמן ג׳ א׳ משמע דחגר ידעינן מפשטי' דקרא דרגלים ולבעלי קבין מפעמים וכמש״ש התוס׳ ומ״מ לא הוי פשיטא לי׳ כמו בטמא אי לאו דאשמעינן הך דרשה וכן בחרש באזנו אחת דיליף נמי מבאזניהם וכן למ״ד לקמן אמתני׳ הכל לאתויי סומא וע"כ דלדידי׳ לא שמעינן מרגלים לסומא או משום דתני דברייתא ס״ל כר"י דסומא פטור מכל המצוות וע״כ דמיעוטא באחת מעיניו וע״ע בירו' ואכמ״ל. ומ"ש התו' דפסול דגופא כו' ער"מ פ״ב מחגיגה ה׳ ב׳ המקמץ כו' הרי אלו מטהרין גופם ומלבושם ועולין בכלל ישראל ליראות וכ׳ הכ״מ דהד״לע ד"ד א׳ דמזכורך ממעטינן לאחרים לא ממעט להו אלא בעודן במאיסותן שאינו יכול לעלות עם כל זכורך ובזמ״ק התו׳ דהכא בפשטות:

תו' ד״ה איזהו לא חזי כלל וע' בתו׳ לקמן ד״ד א' סה״ד אלא וע' תו׳ לקמן י"ז א' ד״ה יום טבוח: בא״ד ורש״י פי׳ כו' רק לר״פ בעזרה וע' לא״ז רש"א שנדחק בכוונתם ופלא בעיני שהרי מפורש כן להדיא בפרש״י בד"ה הראי׳ גדול הבא כו׳ צריך להביא עולה כו׳ הרי מבואר בדבריו להדיא כמ״ש התו׳ בשמו. ואין לדחות דהכא לענין שעור הקרבן לא חייבוהו רבנן בחינוך רק מה שמחוייב מה״ת. דמלבד מה דמדקדוק לשון רש״י דקאי על החיוב מהקרבן ובלא״ה הרי מבואר בט"ז או"ח סי׳ ק״ו סק״ב בתפלה ונר חנוכה בסי׳ תער״ה ומגילה סי׳ תפ"ט ובמ״א ס׳ שמ"ג דגם בדרבנן איכא חינוך וכן משמע מדברי האחרונים דגם בזה״ז דשקלים דרבנן מ״מ האב ששקל כו׳ וע״כ דהתם מיירי בקטן חגר שיתפשט קודם שיגדיל והאיבעא הוא כיון דבגדול חגר שעתיד להתפשט אינו מחוייב כלל ואפי׳ דרבנן קודם שיתפשט ולכן לא שייך חנוך לגבי קטן או די״ל כיון דיתפשט קודם גידולו וא״כ מחוייב לחנכו וכמ״ש התו׳ דמידי טעמא הוא בקטן משום לחנכו שידע כשהוא גדול ולכן קאמר שפיר כיון דבגדול כה"ג ליכא חיוב דאורייתא כלל א"כ לא שייך חינוך לגבי קטן אבל מ״מ היכא דגדול מתחייב מיד מדרבנן א״כ בכה"ג ודאי לא שייך לפוטרו מחינוך ולא גרע כלל ממצוה דאורייתא שהוא מחוייב לחנכו שידע כשהוא גדול ואדרבא בכמ״ק חמורים דברי סופרים וכו׳ ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ובכ״מ לענין הרחקה דעשו הרחקה יותר לדברהם וא״כ פשוט דמחוייב לחנכו גם לענין שתי כסף. שוב ראיתי בסעמ״ה שכ׳ בפשטות דגם במצוה דרבנן שייך חינוך מדרבנן וע' מל״מ פ"א מהיו״ט הי"ז ובהה"מ פ"א מאישות ה"ה וע' ביו"ד סי' קפ״ד סעיף ב׳ וסעיף י׳ וע׳ תו׳ כתובות כח"א ד״ה אלו נאמנין כו' אבל בדיקת חמץ כו' ובערובין ג׳ סע״א סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק כו׳ ובתענית יז״ב הללו ד"ת כו׳ וע' תו׳ ב״מ נה״ב ד״ה וכי ותו׳ כתובות נו״ב ד״ה הא בדרבנן ותו׳ שבת מז״ב ד"ה מפני וע' כתובות דד״א וע' בש"ות מ״ע חאו"ח סי׳ כ״ה ובלא״ה אין לדמות כל עניני חינוך להדדי דבמצות ראי' והה"ב הוי כמו בחינוך בק"ש דטורח להקיצו כאו"ח סי׳ ע׳ וככתובות ס' ע״א. וע' תוס׳ ברכות כ׳ ע״א ד״ה וקטנים ובכ״מ נמי אשכחן וכונתם כחגיגה ו׳ א׳ דהיכי דגדול כו' ומדחזינן שצריך להרגילו בק״ש כשיודע לדבר א״כ מסתמא הוא שיוכל לקרות כשיגיע לחינוך וכ״מ להדיא בלשון המרדכי:

תו' ד"ה הכל ואדיוקא לא חש דאי תני בסתם עבדים ה״וא אפי׳ חצ״מ ולהכי אשמעינן דהא דפטורין היינו שאינן משוח׳ כלל וע׳ בט"ז ליו״ד סי׳ א׳ ס״ק ג׳ ומדבריו משמע דסתם הוי משוחררין וע' בנקה״כ שתפס עליו ואולם לקמן ד"ד א׳ קאמר אלימא שא"מש כלל ליתני סתמא ושוב מצאתי לפר״ח שהרגיש מזה וע' במסג״ה וכנל״ר מברכות מ"ז ב' בר״א דפריך אהא דפריך ט׳ ועבד מצטרפין וע' ר"ה כ״ט א׳ וע' ירו' שקלים פ״א ה״ג אבל לא ע' וע' תשב״ץ ח״א סי' קס״ט בהא דמברך לרבו וכן בכ״מ שאמרו בהדי נשים מיירי שמל וטבל: רש״י ד״ה ומי מירושלים לעזרה: וכדמוכח בסמוך דקטן הוי בר חינוך כשיכול לאחוז בידו של אביו מירושלים להה״ב דכיון דגדול בכ״הג הוי בר חיוב כשיכול לעלות ברגליו והכי משמע לקמן דמפרש לאתויי מפנקי דודאי לא מסתבר דבעי שיוכל לילך לביתו בלא מנעלים רק מהה״ב לירושלים. ואולם התו' לא הבינו כן כמבואר לקמן ע״ב ד״ה ומי שאינו וה״ר מלקמן עד הכא כו' דמשמע דהחיוב מביתו רק דעד הכא החיוב ג״כ על אמו לחנכו וכדלקמן. ומ״ש התו׳ דלרבותא נקיט אינו מדוקדק דהא הרבותא הוא איפכא שיכול לעלות מירושלים אלא שאינו יכול לעלות מביתו וצ"ל דלהכי לא כתבו רבותא אשמעינן רק בטעם חולשתי׳ דלהכי לא פטרינן לי׳ וע׳ שו״ת דברי יוסף ס׳ נ״א, ואולי דרש״י ל"כ כן לדינא רק דניחא לי׳ לאוקמי רישא דשאינו יכול לעלות ברגליו דומיא דסיפא קודם דידעינן אכתי הך שנויא דאמו דמחייבא בשמחה וכמו שהביא התו״יוט פיאה פ״ב שדרך רש״י לתפוס הפשוט יותר במתני׳ להס״ד:

תו' ד"ה יראה כו'. ונ' שהי' גירסתם בפר״שי כמו בר"שי דערכין אבל לפרש״י שלפנינו ניחא בפשטות דקאי יראה על האדם שמתראה לפני השכינה וכן שיראה להקב״ה ולז״א דיראה דומיא דיראה שמתיירא לפני המקום. ומ"שכ דלא שייך לשון ביאה לא ידעתי דהא כתיב ולא אבא בעיר וכדומה וכן לשון ירידה כמו וירד ה׳ על ה"ס ע' סוכה רד״ה אבל בתו׳ סנהדרין דקדקו בלשונם משום דבבה״מק לא שייך ביאה. ומה שהביאו התו' גי׳ ר״ת ע' ר"מ רפ"ב מחגיגה דגריס ג"כ הכי מה להראות בב' עינים אף לראות בב' עינים הדר מקדשו:

גמ׳ כאן כמשנה אחרונה פר״שי והוי כמשוחרר וחייב. ומבואר יותר בר״שי ריש ערכין הואיל ובידינו כו׳ דלא הוי כחב״עז משום דמה״ת הפקרן הפקר לעשותו ב״ח גמור שיהי' לו תיקון לענין הקרבן וכתו׳ לקמן בד"ה כופין דהכא דטבו לי׳ כו' ועלח״מ פ״ב מחגיגה וע' כ״מ פ״ב מק״פ הי״ג וזה דוחק כיון דלא חייבוהו מד"ס בק״ר קודם תקנה שני׳ שלא יהא כמביא חבע"ז וא״כ גם לאחר משנה אחרונה מ״מ כל שלא נשתחרר אין לחייבו אבל הרמב״ם מפרש להיפך דלמ"ר עבדינן לי' תקנתא במצוות שהוא חייב מספק מד״ס ולמשנה אחרונה אמרו שלא לעשות המצוה כדי שיוכל לכופו כדי שלא ימנע מן המצוה ושבקינן לי׳ אד"ת שלא יהא זה גורם עיכוב, ובזה ניחא הא דמוקי רבינא סיפא ושאמ״ש אליבא דמשנה אחרונה ורישא מיירי השתא אליבא דמ"ר וע' באו״ח סי׳ תקפ״ט ס״ה וע' שו״ת דמ״נ סי׳ מ"ג:

ב

תו' ד"ה תקנתם ור' משולם גריס וע׳ לא"ז רש״א וי״ל דכונתם דקשה דא״כ גם את הרב לא תיקנו שהוא מפסיד הולדות ולזה גריס בהיפך דהכ״ק בתמי' והא לא תקנתם כלל שהרי שניהם מפסידין ולזה הקדימו תקנתם א״ע דהא על הרב סוף סוף ליכא תיקון דכשמשחררו מפסיד הכל: תו׳ ד"ה לישא וא״ת וליתי עשה והקשה א"ז רש״א בגיטין מ״א דהא איכא עשה כו׳ ולכאו׳ י״ל דקושית התו׳ הכי דהא לגבה איכא ל״ת דל"י קדש וע״כ דקושיתם דישא בת מינו דאיכא לגבה ג״כ עשה וא״כ יצטרכו להשיא את בניהם ג״כ חצי׳ שפחה וחצי ב״ח ויהי׳ עובר לעולם בל״ת לי״ק ומש״ה מפני תיקון העולם תיקנו לכוף א"ר ובזה נדחה ג״כ קו׳ התו׳ שהקשו בסמוך בד״ה לא תהו דאמאי לא מייתי קרא דפרו ורבו משום די״ל דנ״מ לענין חצי׳ שפחה וחצי׳ ב"ח דליכא לגבה עשה דפ״ו כ״א דלשבת יצרה. וע' ר״נ ר"פ האיש מקדש דעכ״פ גם לה איכא מצוה מפני שמסייעה לו. אמנם דעת הרמב"ן והביא הר"ן בפ' השולח דלב״ת הוא רק מדרבנן וה"ר מהקורא לאברהם אברם כו׳ וכמ״שכ הרא״ש שה"ר מטב״י טמא שנכנס למחנה לוי׳ טמא שעובר בעשה דד״ת אפי׳ עשה אין בו אך התו׳ שהקשו בסמוך וכי אומרים כו׳ ואי הוי דרבנן הא הרי הם הפקיעו בזה לכופו ולא גזרו בכה״ג וע״כ דס״ל דעשה גמור הוא דמ״מ שייך לעב״ת כיון שעא״ר יום אחד וע׳ פ״י גיטין ל״ח ב׳ דלשמואל דאמור רק רשות לב"ד מדלא פריך טפי מר״א גופי' רק למעיין מוכרח דכ״ז למ"ד דס״ל לחובה. וגם י״ל דתליא בפלוגתא דר״י ור"ע בריש סוטה ג׳ א׳ בלעולם תעבודו לר״י ס״ל דרשות ולדידי׳ ע״כ דלאו מצוה גמורה היא אך תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קיי״ל כר"י דחובה. ומיהו י״ל להרשב"א שבת ד״ד א׳ דכאן א״א לקיים העשה דלב״ת כיון שהוא חב״ח ומיושב קו׳ התו׳ דוכי אומרים לאדם כו'. וע׳ בשו״ת נוב"י מ״ת חאה"ע סי' ק״ד. ועוד נ"ל דלק״מ למש״כ האחרונים בישוב דברי הר״מ בפ״ג מנזרות ה׳ ט״ו ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא ואינו קדוש בהם ולכן דוחה הל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו והקשו דהרי כאן איכא ג״כ עול״ת דכל היוצא מפיו יעשה ותירצו דזו העשה אינו רק כשיחול הנזירות כדין כיון שמה״ת מותר לגלח ועשו"ת עמ״י סי׳ ט״ז והרי כאן כיון שאינו עובר בל"ת דלשיטת הר"נ הוא רק בחנם ושוב אין כאן עשה וכן בהא דר״א בפ׳ השולח משום מצוה דרבים דזה לא הוי חנינה כיון שהוא לצורך דזה אינו בגדר דחי׳ להסוברים דבכה״ג לא הוי בעידנא כיון דמ״מ אינו עושה לו חנינה רק לטובתו ע״ש בחי׳ לברכות. והכ״נ לענין העשה דלא יראו פני ריקם דהיכי שאינו מוזהר בר״פ אינו מוזהר להביא קרבן וכמפורש בר״נ פ׳ השולח דכיון שאינו לטובתו הוי כאלו מכר לו. ובזמ"ק התו׳ שבועות מ"ד רע״ב דהיכי דבשעה שעוסק באבידה ובא העני ומיפטר מליתן לו או נקרא עוסק במצוה ומקשים להתו׳ בחולין ק"מ ובכתובות מ״ט ב׳ דלהכי כופין על הצדקה אף דהוי מת״ש בצידה כיון דאיכא נמי לאו דלא תקפוץ ולא תאמוץ וע׳ בהגהות רצה"ח לסוכה כ״ה א׳ ושבועות מד"ב שהניח בצע״ג וע׳ בנחלת יעקב פ׳ ראה ולפ״ז י״ל דבכה״ג דאינו מוטל עליו העשה ליכא ג״כ הל״ת וע׳ בפ״ת סי׳ רמ״ב בנח״צ וע' עוד באחרונים ובס׳ תנא תוספאה לנשים ואכמ"ל. [וע״ע בעק״ד חיו״ד סי׳ י"ד אות ב׳ בצוואת ר״י בנשואי ב' בנים כאחת ולמה לא יקדים נשואי הב׳ דשומר מצוה כו' וכ' דאם הוא בסכנה לא מיקרי שומר מצוה דאינה מצווה על פו"ר וכן בב״א יעש"ב וא"ז מוכרח דלגבה איכא ג״כ מ״ע דשבת וכן מש״כ בסי' י"ט אות ד׳ בה"ד בחזקי׳ בהדי כבשי דלגבי אשה דליכא שומר מצוה ל״ש זה ולהנ״ל לגבה איכא ג"כ מ"ע ובל״ה לא הבנתי דלא שייך שומר מצוה רק דאמרינן דליכא סכנה אבל כשיודע שיהיו לו בנים דלא מעליא ח"ו אינו ענין לזה וע׳ בחי׳ ליבמות סה"ב. וע״ש ביש״ש ובתוספתא פ"ח וע׳ שבת קי״א ולריב״ם וצ"ל דלחכמים הוי מוקים ביש לה צער לידה וע׳ באחרונים ואכמ"ל בפרט זה]:

תו' ד"ה לא תהו כו׳ ואף לכנען וא"ז רש״א תמה מסנהדרין נ״ח דפ"ו שנאמרה ונשנת כו׳ יע״ש בפרש״י ומאי פריך והלא כתיב פרו ורבו כיון דעתה לאחר מ״ת אינו מצווה ועשו״ת נוב״י מ״ת חח״מ מה שהשיב לשואלו ובאמת כבר הקשה כן המל״מ בפ"י ממלכים הל׳ ז׳ ודבריו סתומים כמו שתמה עליו ג״כ באבני מלואים ובעצי ארזים ושאר אחרונים. (ותמהני על השואל שהביא בעצמו קושיתו של המל״מ באותו ענין) ואולי דסברתו דהמ״ל דכיון דעבד נצטוה לחייבו יותר מה של״הי מצוה קודם מד״ת א״כ אין סברא לפוטרו מה שנצטוה עליו קודם מת"ת וע״ע שו"ת מ״נ משש"ב ותו דהא ביבמות ס״ב א׳ קיי״ל כת״ק דאין האשה מצווה על פ״ו וא״כ הא גמרינן לה לה אף לפטורא וכדלקמן ד״ד א׳ וע' בסנהדרין ד״ד ואכמ"ל:

תו׳ ד"ה לישא כו׳ מן התקועה וע׳ רשב״א וע׳ ב״ב קמו׳ א' ברשב״מ ד״ה עתיר תקוע וע׳ יבמות ק״ט ב׳ ובאמת יש לתמוה שהרי אמרו וה' עמו שהלכה כמותו ובפ"ק דברכות אמרו שכל מה שאני עושה כו' ע׳ שבת נו׳ וסנהדרין צ״ג ב׳: תוס׳ השייך למתני׳ ד"ה נשים וקטן ידעינן מק״ו וע׳ בתוי״וט שתמה דהא בגמ׳ קאמר להדיא קתני חרש דומיא דשו״ק דלאו בני דעה וכדמפרש בפרש״י במתני׳ ונ"ל לכאורה דלק״מ דהא במתני׳ קתני פטורין מהראי׳ ובגמ׳ ילפינן מהקהל ונשים מפיק מזכורך וא״כ אי לאו הק״ו שפיר הוי ילפינן קטנים מהקהל דהתם מיירי בר״פ וחייבין ואף למסקנת הגמ׳ דחסורי כו׳ מ"מ מסיק דשו״ק פטורין אף מהשמחה ומשמע דמראי׳ ודאי דפטורין וע״כ משום דידעינן מק״ו. ואולם הרע"ב כ׳ בספ״ה דאבות דכתיב איש אשר יעשה למעוטי קטן וצ״ל דלעונשין יליף מקרא אבל לפוטרן ממצוות לא ידעינן אלא דכיון שהכתוב פטרן מעונשין וע״כ משום דלאו בני דעה נינהו או דידעינן מכש״כ דפטורין בקום ועשה דל"ת חמיר מעשה וכיבמות ח׳ א׳ יע״ש בחי׳. ומה שכ׳ הרא״ש בתשו' כלל י"ו ומוהרי״ל סימן נ"א דגם לעונשין הל"למ מסיני וע׳ יומא פ' ע״א וירושלמי חגיגה פ״ק ה׳ א׳ והוא בכלל שיעורין וע' סוכה ה׳ א׳ וי״ל כמ"ש הרמב"מ דכל מה שחידשו הסופרים ע״פ קבלה אף שסמכו המדרש בפסוקי תורה או במדות שהתורה נדרשת כיון דלאו מקרא מפורש ילפינן לי׳ הוי מד״ס וע' תו׳ סנהדרין ס״ט א' ולא״ז רש״א וע׳ שו״ת זכרון יוסף חאו״ח סי׳ ו' וע׳ שו״ת יד אלי׳ סי׳ ל׳ וע׳ תויו״כ ד׳ י״ג ב׳ וע׳ כ"מ פ״ג מהל׳ ק״פ:

גמ' ואע״פ שהוא פטור מהראי׳ ואין להוכיח כהירו׳ שהביאו התוס׳ דבר״פ בעזרה הכל חייבין מדלא אמר דמ״מ חייב בר"פ די"ל משום דבעי לסיומי וקטן דהוא ג״כ חייב בר״פ להירו': תו׳ ד"ה שומע כו׳ והא דלא קאמר נשים כו׳ ומיהו י״ל לאביי דאשה בעלה משמחה כקדושין ל״ד ב' ויע״ש בתו׳ ובר"ה ו' סוע״ב וא״כ לגבה לא שייך שמחה ומ״מ מיקרי נוהגת בנשים מהאי טעמא או דאביי לטעמי׳ דאמו דמחייבא בשמחה וצ"ל כמ"ש הלח״מ רפ״א מהל׳ חגיגה שמחוייב לשמחה שתאכל עמו באותו קרבן וכמ"ש התו' יע"ש בכ״מ ולח״מ בפ׳ י״ד ממעה"ק ה׳ י״ד דהר"מ פוסק כר״ז וע׳ בש״א סי׳ ס״ה מה שה״ר מנדרים ד״ד ב׳ והרי חטאת יולדת וע׳ בט״א לר״ה ד"ה אמר רבא שכ׳ לדחות דבריו דהא משכחת באיש אחר שאמר הרי עלי לפטור את היולדת מחטאתה ואז הנודר עובר על ב"ת וע״ש עוד בט״א ר"ה ה׳ ב׳ ד״ה כי דרוש ידרשנו דבחטאות ואשמות שהן חובה לא משכחת אמר ולא אפריש אלא בדאמר אדם אחר הרי עלי לפוטרו והו"ל בכלל דרישה דקרא וע״ש עוד בענין אחר וע״ש לקמן בד"ה אימא דבורא וע׳ בקוו״א לש״א שתמה מנדרים לה׳ ב׳ שאדם מביא קרבן על אשתו ודחה די״ל משום שמחוייב מדרבנן להביא קרבן חובה כיון דהאשה אין לה קנין פירות ומ״מ לענין ב"ת לא מחייב כיון דאיהו לא נדר יע״ש וה״ר מדאצטריך בר"ה ו׳ ב׳ למעוטי יורש הא בעל נמי עובר אע״פ שלא נדר יעו״ש ואולי דהא ר״ז הוא דבעי לה ולדידי' מספ״קל אי אשה עוברת בב״ת אבל לדידן דקיי״ל דמחייבא בשמחה וחייבת בב״ת וא״כ ה"ה לגבי בעל דהוי חד דינא עם יורש וכיון דמחוייב להביא קרבן חובה בשביל אשתו עובר בב״ת וע' מל״מ פ״ח מתרומות:

ג

א

תו׳ ד"ה גמיר ראי׳ ולקמן דמרבי׳ ר״ל דיליף השתא מהאי קרא אפי׳ בלא הגיע לחינוך כיון דמפיק הך ק״ו דטפלין וע׳ בד״וח מרע״א ובהגהות הב״ח. גמ׳ הלכתא פרש״י משניות. וראיתי מי שתמה על הבא״הג רמ״ג ס"ו במי ששונה הלכות פרש"י משניות וכ׳ שביקש מקומו ולא מצאתיו רק בהא דהני תרי כו'. ותמהני דהא מפורש במגילה כ״ו ב׳ בההוא דתני הלכתא בפר"שי ד״ה הי צמ״ס משניות ושם באשר״י ולעיל כו' ב' בס״ת שבלה כו׳ ואפי׳ שונה הלכות וע׳ סוטה כ״ב א׳ וסוף נדה וירו׳ שקלים פ"ה ורש"י מכות י' ע"א וב"ב ח׳ א׳ וקל"ד א׳ ותענית ל׳ ע״א ומ"ק כ"א ע״א וסוכה כ״ח וקדושין ל׳ ע"א ומ״ט ב׳ יעש״ה וברכות כ"ב א׳ ואדר״נ רפ״ח וספי״ד ופי״ח ופמ׳ וע' תו׳ שבת פו׳ א׳ וע׳ סנהדרין קא׳ א׳ ובמדרש קהלת עה״כ מה שהי' ובא"ז ס"פ ט״ו ותדא"ר פ״ב ועש"ה ובפ״ה ופ"ו וכ״א ופי״ד ול' וי״ח ובכ"מ דחשיב משנה והלכות לחוד: תו׳ ד״ה אלא אבל מלמען ילמדו וצ"ל דגם לרב אשי ידעינן דקרי בי׳ למען ילמדו גם בלא יתורא דלמען ישמעו דר״א נקיט הדיוק לקושטא דמלתא: תו' ד״ה אע״ג אבל אם היו חרשין לא ממעטינן באזניהם כצ״ל דהמקשה ידע בס"ד ברייתא דישמעו פרט למד״ואש רק דלא ידע דאימעט ג״כ ארחוקים שראויין לשמוע וגם דל״ל דה"ד דלא שמעי מחמת שהם חרשים דממילא הוי ממעט ג״כ מיני׳ חרש באוזן א׳ לרבנן וא״כ שפיר צריך באזניהם לאוזן א׳ א״ו דידע דממעט לחרש באוזן א׳ מלמען ישמעו וע׳ ירו' יומא פ״ק ה"ו ותו׳ יבמות קא״ב ד"ה שמ״מ ויומא לז' וע׳ בחי׳ ליבמות כ"ז א':

ב

הללו אוסרין ע׳ רש"י כתובות נז׳ ד״ה הא קמ"ל דכי פליגי אליבא דחד ודאי חד מיני׳ משקרי ומ"מ י״ל דלא פליגי דמעיקרא אמר הכי וכהזהב בתחלה שנה ר׳ כו' וכעובדא דרב ולוי בר״פ אין צדין ולכן אמר כמה פעמים תרי תנאי. ומיהו ביבמות לב׳ פריך כה״ג וחד מיני' שקורי משקר משום דהתם הוי שנשבע איך שאמר וע״כ שמחלקותם הי׳ על שמועה בשעה אחת איך נאמרה והוצרך לומר שנחלקו מכח טעות וכה״ג בפ"ג דשבועות בר"כ ורב אסי: אי מאי דרבן וכמ״ק ט״ז ב׳ חמוקי ירכיך כו׳ ועת״דבאר פ״ב אין אומר אלו ההלכות כו׳ וע״ד הנ"ל וע״ש במפרש. וע״בס ברכת יעקב בהקדמתו בישוב כמה דקדוקים בד״ד. פשוט ידך מ״כ מדהשיב נמנו וגמרו בל׳ פסק הלכה כברכות לא׳ וערובין סג' וסומא כמת כנדרים ס"ד: הלל״מ שנתחזק זה כהלל"מ וע׳ ידים פ"ד מ״ג בר״ש ובכ״מ פ״ו ממ״ע וכיבמות ע״ז ב׳ אם הלכה נקבל ואי הוי הלל״מ לא פליג בברייתא וכמ״ש התו׳ וע׳ בגיטין פ״ו מ״ז ברע״ב ותויו״ט ובהקדמת הר״מ לזרעים ובמגילה י״ח ב' הלל״מ ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע וע׳ פסחים ק״י ע״ב וע׳ ברא"ש בריש מקואות להדיא דה״ד הלכה עמון כאלו הלל״מ וע׳ יומא ס״ז ב׳ וע' בתענית כח' א׳ ובע״ג ט״א וירו׳ שקלים פ״ה ה״י וע' תו׳ ב״ב קמ״ז א׳ וחגיגה י״ז ב׳ ד"ה אמרה תורה וע' בתענית כ"ט א׳ הללו ד״ת דמשמע ג"כ כהרמב"ם דכל מה שנלמד מד״ס ודרשת חכמים הוי ל״ת ועל"ק ע״ב רש״י ד״ה מנהג וע׳ תו׳ ר"ה ה׳ א' ד"ה אמרה תורה וע׳ בהשגות לסה״מצ שורש א׳ ובמג״אס וע׳ ש״ך ס"ס ל״ב וע׳ ערובין נ"ח א׳ ובכורות נ׳ ע״א וע' יומא ל״ב א׳ רש״י ד״ה גמירי הלמ"מ וע׳ בר״מ וצ״ע לפרש״י לקמן בע״ב ד״ה מה קידוש ועב״ש בדע"ג גמירי אין ישיבה כו' (וע׳ חגיגה ט״ו א') דאי כפרש"י דהוי הלל"מ להי״צ קרא אף לאסמכתא. וע׳ נזיר ד"ד וע' סוטה י״א א׳ גמירי כל כו׳ דלא מסתבר דניתנו עונשין הלל"מ וע"ש ל״ד א׳ וע׳ ברכות נ״ח ב׳ וגמירי דלא עבר כו׳ וגמירי אי לאו כו׳ ושם נ״ט א' ושבת קכ"ג ובכ"מ לאין מספר דאמר גמירי על מה שאינו הלל״מ וע׳ סוכה מ"ז א׳ וע׳ רש"י פסחים נ״ב וע׳ רש״י סוטה ח׳ א׳ ותו"י תמורה פ״ג מ״ג וע׳ רש״י עירובין ד"ד ד״ת רובו ומקפיד כו׳ וע' ב"מ ס' ע״א ורע״ב תרומות פ״ד וירו׳ פ"ק דשבת ה״ג וחו"י סי׳ קצ״ב וע' רש״ל ערובין ה׳ ב׳ תו׳ ד"ה שפרצתו בד׳ הלל״מ וע' ר״ן נדרים ל״ז ב׳: הלן בבה״ק ע׳ נדה י״ז א׳:

ד

א

למעוטי ספיקא וע׳ בש״ות רש״ש שהקשה דהא משכחת בכה״ג שירשו טומטום ובת אחת בשוה כסי׳ ר״פ ס"ח ושיחררה הבת את חלקה וא״כ למשנה אחרונה העבד חייב בקרבן ולכן אצטריך קרא דלא תימא דהו״א מטעם ספק ויכולין להביא קרבן א' בשותפות ויתנו שמי שיתחייב בע"ר יהא הקרבן שלו ודחה זה דא״כ איך נוכל לכוף לטומ׳ כיון דאם הוא זכר לא התחיל בעבד זה שום צד. ולא הבנתי דהא משכחת ג״כ להיפך כגון שמקודם שיחרר הטומטום את חלקו ולא הבת וממילא כופין ג״כ אותה. אך ז״א דע״ז ל״צ מיעוט כלל ולא הוצרך הציור בעבד וטומטם כיון שמחוייב בקרבן בודאי אך דתיקשי להיפך דלקמן אמרינן לא נצרכה כו׳ וכדין מ״ר וא״כ משכחת שהי׳ טומטם ובן אחד ואח״ז הבן שיחרר את חלקו ואי לאו קרא הו״א שיביאו העבד והטומטם ע"ר בשותפות:

דגמיר לה לה מאשה. והביא המק״ש קו׳ העולם מב״ק פ"ח א׳ תו׳ ד״ה אלא דלא גמרינן מאשה אלא להחמיר וכ׳ דאכתי תיקשי למשנה אחרונה דחב"ח חייב וע״כ דלחומרא לא ילפינן מיני' וכבר הרגיש בזה בהגהת המ"למ פ״י מה׳ מלכים הל׳ ז׳ וה״ר מרש"י בריש ערכין מקרא דאת פני ולא כתב משום ג"ש ותמוה דהרי מ"מ צריך לפוטרו קודם התקנה ולהר״מ דאחר החזרה לא תיקנו לחייבו וע׳ כ״מ פ״ב מחגיגה ד״ה מי שחציו ולפ״ז הא דמשני רבינא ל״נ היינו למשנה אחרונה. וע׳ בט״ז יו״ד סי׳ רס״ז ס״ק חי׳ דר״מ לא דריש לה לה מאשה וע' בנ"ת לכריתות ז׳ ב׳ דמיישב דרש"י דסתם מתני׳ ר״מ ומה שדקדק מרש״י דערכין ועתויו״ט פיאה פ״ב מ"ב ושבת פ׳ י״א ויבמות פ"ט מ״ג מ״ג ושבועות פ״א ותויו״ט תמורה פ"ז מ״ג ובנדה רפ״ב בתויו״ט וע״ש במ״א ד״ה המשמשת וה״ז כו׳ כפקידה וע' כריתות ב׳ סע״ב בגמ׳ אין ה״נ וע״ש בנ״ת ועב"הז כריתות ד"ו ד"ה חיסר וע״ש בנ״ת וע' תו׳ ב״מ קי"ז ד"ה ר"י וע׳ ב״ב כ״ג ב׳ בין ב׳ שובכות תוך נ׳ ובמסקנא גם מחוץ לנ׳ וע׳ יבמות ד׳ י״ט הקרובה לרבות הארוסה וכן פרש״י בחומש כר״מ ור׳ יהודא נגד ר׳ יוסי ור״ש ואף דלא קיי״ל כוותי׳. ובאמת מצינו ג״כ כמה פעמים דאף שלא במקומו לפי הס"ד כשהוא קרוב יותר לפשוטו כמו בתענית י"ב מאי מברך וכתב כפי הס״ד דהרואה וכן ביומא ה' א׳ ד"ה וכיפר כו׳ וכאלו לא כיפר שלא קיים מן המובחר שכ׳ כהס״ד דזבחים ו׳ א׳ ואע״ג דדחינן לי' ומפרש דלא כיפר אעשה דסמיכה דכל דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי וכן בערובין מ״ז א׳ ד"ה היבמה לא תחלוץ והא ביבמות דחינן לי׳ באלמנה מאי ומסיק משום דאין עולין ליבום ועי׳ שו״ת רע״א סי׳ רכ״ב אות ח׳ שהעיר מסוגיא זו וכן בחגיגה י׳ ע״ב דמייתי שליחות בתרומה מגם אתם וברפ״ב דקדושין דחינן לי' דאצטריך לב״ב ויליף במה הצד יע״ש בחי׳ ובט״א וכן בריש הוריות ב׳ א׳ בפרש״י והלכה וקלקלה שהוא נגד המסקנא דיבמות וע״ש לא״ז רש״א. וראיתי מתרצים קושית העולם דהכא הוי קולא דאתיא לידי חומרא לענין שחיטת חבע״ז וכמ״ש התו׳ בד״ה אלא. ולפ״ז למ"ד דחב"ע דרבנן לא אצטריך לשנויא דגמ׳ לא נצרכה. וע' נוב"י מ"ת סי' י״א חח״מ דהתו' לא כתבו רק דהוא בכלל ועמדו שני האנשים דלא אימעט מלאחיו ומשום הג״ש אין לפוסלו יעש״ב וע' לקמן י״א ב׳. וכ״כ בפשטות בס׳ יום תרועה בחי׳ לרה״ש כ״ט דהג״ש אינו רק לחייבו כו׳. וע׳ תו׳ זבחים ק"ג א׳ דלגבי מצוות הוא דילפינן אבל לענין נאמנות כיון דאחיו במצוות הו״א דליתכשר (ודברי הגר״יב בגליון ובב״ק תי׳ באופן אחר לא ידעתי להולמם) וע׳ תו' ר״פ שה״ע ד"ה מה״מ תימא כו׳ דנקטו קושיתם על הסוגיא דהתם ואף דהוקשו להדדי מ״מ אלימא להו טפי לאקשויי דנליף עבד מאשה דהא כל מ״ע שהז"ג דהעבד חייב לא ידעינן על איזה מהם לחייבו אי לאו דגמיר מאשה. ובז״מ כוונת המל"מ שתמה על הכ״מ פי״ב מהל' ע"ג ד"ב דע' אסורין בהקפה דגם אשה לא נתמעט אלא משום דל"ל זקן והא במסקנא דנשים אימעטו מג"ש דפאת פאת וצ״ל ג"כ דלא בא אלא להחמיר מ״מ ממילא הוא פטור כמי א״י אולם יש להבין לפ״ז מ״ש התו' דב״ק בסמוך בד״ה שכן ומצאתי בשעה״מ הל׳ מילה שהרחיב בחקירה זו. וגם ע׳ בפסחים ח׳ ב׳ וירו׳ פיאה פ״ב מ״ו דמי שאין לו קרקע פטור מהראי׳ כו' וא"כ באשה משכחת בנכסי מלוג או בגרושה ובל״ה אין להקישו לאשה רק דכיון דלא ידעינן לחייבו יותר מאשה וממילא פטור מהראי׳ שאין לו קרקע וכנ"ל. [והואיל ואתאן עלה ראיתי להזכיר ד״ת בשם כבוד חותני הגאון מופ״הד נ״י על הקושיא מיבמות ס״ו א׳ ונזיר ס״א ב׳ וע"ש בברכת ראש (שנכנס גרגיר זה תוך דרוש זכור לפ׳ כוונת הגמ׳ מגילה רב א׳ והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות. שפר"שי דחוק וחסר העיקר) וז״ל שם. יבמות ס"ו א׳ ועבדיו שקנו עבדים. ערש"י ותו״ס וריטב"א נלאו ליישב דהרי הם עבדיו ותי׳ ע״מ שאין לרבו רשות בו או מעוכב גט שחרור והרשב״א בחי' בשם ירו׳ כ׳ דאיירי ביש לרבו רשות בו וג"כ נדחק ולפענד״נ פשוט אחר שנתבונן מה שאמרו מה שק״ע ק"ר שהכונה אחר שקנה והגיע כבר ליד הע' אח״כ ק״ר ממנו ולא אמרו הלשון בזה טפי מה שקונה ער״ק דלישתמע אז מיני׳ דאותו רגע שקונה הע' הוי כאלו הרב הוא קונה אותו וז״ב לענ״ד. ואף שבב"מ צ"ו א' אמרי׳ יד עבד כיד רבו לענין שאילה בבעלים היינו מה שעושה בידיעת רבו. וסייג לסברא זו אפ"ל ממ״ש ב״מ צ״ט א׳ דפריך ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמי ולכאו׳ למה לא פריך ארישא ביד עבדו של שואל פטור והלא יד עב״ד כיד רבו דמי אעכצ״ל דברישא לקח העבד בלא שליחות רבו לק״מ יד עבד כו׳ משא״כ בסיפא ששלחו המשאיל כו' ומצאתי בש״מ שעמד בזה אמאי לא פריך מרישא ומשני דבזה ל״א יעכיר״ד. ואולי כיון לזה ואף שיל"ד בין זכות לרבו או חובה לו. מ״מ המעיין בצא והשאל עם פרתי וסוגי׳ זו יראה שאין לחלק רק כמש"ל. והנה מסוגי׳ דנזיר ס״א ב׳ נראה דע׳ דינו דאינו קונה עבד כ"א למעשה ידיו לחוד ולא לגופו כדאמרי׳ בגיטין ל״ח א׳, וע״כ בעבדיו שקנו עבדים בלא ידיעתו אינם קונים רק למעשה ידיהם ולא גופם ואע״פ שזה יש גם להאדון בהם מ״מ הא״מ שדינם כמו תושב ושכיר דאינם אוכלין בתרומה כיון דאין גופם קנוי לו רק למלאכתם והה״נ בעבדים אלו קמ״ל דמ״מ כל קנין שיש לקנין כספו בהם הרי יש לו לעולם ואינם יוצאים ממנו כל ימי חייהם. וע״כ לא דמי לתושב ושכיר ודמי זה לקונה עבד מגוי ביבמות מ״ו א׳ דאיהו גופי׳ לא קני לי׳ כו׳ ומ״מ אוכל בתרומה והה״נ בקונה מעבדו כו׳. וז״כ הירושלמי בקונה ע״מ שיש רבו רשות בהם איירי מתני׳ רק א״צ למה שעמעם בזה מרן הרשבא ז"ל ואתי׳ כפשטי׳ דמ״מ אינו כמו ע"שק בעצמו שאותם ק׳ גו׳ ג״כ ועפ״ז אתי׳ ברווחא סוגי' דנזיר ס״א ב׳ דעל"מו דעבדים שקנה סתם יורש האדון בניו ובנ״מ שאין לרבות [לוח התיקון: לרבו] רשות יצאו לחירות כמ״ש בירו׳ דיבמות וזה פשוט. עכ"ל מר חותני הג״ני ודפח״ח וע׳ בט״א לחגיגה בסופו שהאריך בדברי הירו׳ בפ׳ מ״ש ובחגיגה פ״ק ה׳ א׳ יע״ש בק"א. ולא ידעתי דהא בחגיגה ל״נ אלא למי שח"ע מדל״א סתמא וע״כ דהירו׳ קאי באמ״ש כלל וכמדומה שראיתי בפמ״ג סי' ע׳ ע"פ הלח״מ פ"א מה׳ תפ׳ דיחוד מ"ש חייב בכל רגע וא״כ לא הוי ילפינן מאשה ולכן צריך בניכם ולא בנותיכם. ולפ״ז צ״ל דקו' הש״ס לא קאי על כל פ׳ ק״ש דהוי מ״ע שהז״ג ולזה משני דהו״א משום מ״ש נחייבינהו בכל פ' ק״ש וא״כ לש״ס דילן ס״ל דאשה חייבת בפסוק ראשון עכ״פ וע״כנ פטור גם מפסוק ראשון ויש לדחות. אך ראיתי במפרשים להס״ח דמה דנ"פ מהז״ג דשמא לא יהא להאשה פנאי שתהא צריכה לעשות רצון בעלה ולזה גם עפ״ט עכ״ל וא"כ הכא דפטורין להירו׳ מטעם בניכם ולא בנותיכם מה ענין להדדי דל״א משום מ״ע שהז"ג י"ל כמ״ש המפ׳ בקו׳ הגמ׳ תפלין פשיטא דק"ש איתקיש לתפלין וע' בס"ח וא"כ ה״ה הכא למה תני ע׳ כלל במתני׳ עכ״ל וצריך תבלין עפ״ד הפמ״ג דמשום עמ"ש לא הוי מ״ע שהז"ג דאל״כ מאי נ״מ דהפטור מטעם בניכם והא דתני בחגיגה נו"ע משום דהתם הוי בחמ"ש אבל הכא מיירי באמ״ש לגמרי דלא ילפינן מאשה. אך זה תמוה דא״כ ממילא הוא פטור דההיקש לא בא לחייבו וכתו׳ וכמ״ש לעיל וע"כ דלא מיירי באמ״ש כלל וע׳ להגר״א בסי׳ ע׳. וע׳ בר״מ פ"ב מחגיגה ה״א דמב"י דהקהל ממעט לע׳ וע׳ בקדושין לז״א וע׳ ד״מ סוף סי׳ מ״ג בה"ד ע' שרבו מניח לו תפלין יל״ח עפ"ד הירו' הנ״ל אך משיטת הר״מ פ״ח מעבדים ל״מ כן. [ובדרך אגב ראיתי להעיר שדברי הזוהר פ׳ בהר שע"ע פטור מק״ש ובאמת אף דבקדושין מצינו הלך וקנה אדון לעצמו מ"מ ברור כוונת הירו' על ע"כ רק דמיירי בח״ע וחב״ח והוא נלמד מענינו בחגיגה ופסחים ובאמת הזוה״ק נפלא כמ״ש במטפחת והבן יוחאי מעט אשר הציל. ורק דרך שיחה שמעתי בגלגול הדברים מפי מר חותני הגאון שליט״א שאולי אפ״ל כמו דקיי״ל האומנין קורין בראש האילן שהוא ביטול למלאכתן ומצינו דחתן פטור מק"ש דעוסק במצוה ואע״ג דאומן נמי מצוה קעביד לעסוק במלאכת בעה״ב באמונה ורק שלא הי׳ יכול להשכיר עצמו להפקיע מעליו חיוב עולו ית"ש וא״כ ניתן לומר דע״ע כיון דלא הוא המפקיע מעליו רק ב"ד מכרוהו והמצוה לעבוד ביום ובלילה והותר גם בשפחה מטע״ז וא״כ פטור מק"ש מטעמא דעוסק במצוה דלא גרע מחתן דפטור הרי דביטול הוא למלאכתו ואף אם ירצה מודי כ"ע דלא שייך להחמיר ע״ע דלחייב לבע"הב הוא כאן ע"כ שמעתי וקיימתי בו ועליהו לא יבול]:

ב

דכתיב ובאת שמה. אין להקשות לל״ק והא איהו למ"ע וכנזיר י"ב י״ל כתו׳ קדושין כ״ג ב׳ ויומא י"ט ב׳ דהאיבעא אי ג״כ שלוחי דידן וכן צ״ל בישראל ששלחו קרבנותיהן כמ״ק ט״ו ב׳ בה״ד מצורע מהו שישלח קרבנותיו וגם דמשכחת בסכין ארוכה וכחולין ג׳ א׳ [וע' תו' פסחים ע"ט א׳ ד"ה בטומאת דישחוט בסכין דפשוטי כלי עץ וע׳ דל״צ דרוש ה' וע׳ תו' סוכה ה׳ א׳ ד"ה מסגרתו. ואולם תמוה ממתני׳ דעוקצין בשבת מ״ח ב׳ במקל שעשה יד לקורדם חבור לטומאה בשעת מלאכה] וע' תו׳ גיטין כ״ח ב׳ דממעטינן מובאת ש״מ דשאר קרבנות משלח וא״כ ל"ל דנליף דבכל מקום משוי שליח דאצטריך דלא נימא הראוי לבילה. ועוד לר״מ בר״ה ד״ד דוהבאתם דעובר ברגל א׳ והתו׳ דגיטין לרבנן וא״כ לר״מ מפשטי׳ ידעינן טמא מדהוקשו, וע' בדל״צ דרוש י״ג דדוקא דליכא בירור שיבא שום זמן שיכול לעשותו כמו אחר שתתגרש וע' שיבת ציון סי' פ״ו וע׳ שו״ת רע״א סי׳ קמ״א וע׳ בעק״ד חיו״ד ל"ו אות ס״ז ע"ד המוהרי״ט ח"מ ס׳ ס"ג דסתמא אין בדעת האדם לשלו׳ שליח אלא במאי דמצי למיעבד השתא ובמ"למ פ"ט מאישות שהשיג וע' ש״ות מנחת עני ס״סי ע׳ ובשו״ת בית אברהם בקונטרס גט פשוט ח״ב אות ז' וע׳ תבואת שמש ה׳ אישות פ"ט ה"ו ובישועות יעקב לאהע״ז ובאחרונים ועי"ש בשמ״ק מק״פ שאסור לשחטו קודם חצות אך התו׳ שהקשו מאומרת שתלוש ותפריש ולמאי דמשמע בקדושין כ״ג דרק בידו לעשותו לאח״ז בעינן דפריש אלאחר זמן וע' נוב״י מ״ת חאהע״ז ס"ס ס״ט וסי׳ ע׳ דהשליח יהי׳ מלמ״ע השתא אבל בהמשלח לא בעי רק שיהי׳ בתורת אותו דבר יעש״ה. וניחא ג״כ הא דדריש קרא למעוטי חולה וזקן והא אינו יכול לעשות שליח כיון דאינו יכול לבוא בעצמו. וגם י״ל דוהבאתם לחגר וחרש ואפי' ע״י שליח דמ״מ הם בני הבאה וע׳ בתו׳ לקמן ט׳ א׳ ד״ה כיון ולהכי כשהי׳ חבוש דהוי למ״ע כפומי' דכאיב וכר״פ אלמנה לכה״ג (ואף שזה דוחק מדלא נקיט כל הני בברייתא דהכא) ובל״ה י״ל כשעשאו שליח כשהוא טהור ובחגר ונתפשט וכמ״ש התו׳ וגם להמשנה לחם בשבת קל״ג א׳ בה״ד ואי איכא אחר כו׳ ומזה השיג על ה״שכ בסי׳ שפ״ב דהיכי דאביו מרשה לאחר מקיים העשה דא"ל כיון דאב לא מצי למימהל שלוחו נמי למ״ע כיון דבדעבר האב ומל מאי דעביד עביד והכ"נ בטמא שנכנס לעזרה דשחיטתו כשירה בדיעבד וכר״פ כל הפסולין. וע' קדושין נ״ב ב׳ לעשות שליח כו׳ והיינו נמי מה״ט כיון שאם דחקה ונכנסה מקודשת ולפי׳ התו׳ בל״ה לק״מ. ובעיקר דבריו אין הכרח ובנזיר י״ב להנוב״י קאי על השליח וע׳ ש״ות רע״א סי' קמ״א וע' בדל״צ דרוש י״ג ובהג״ה. וגם דלולא השליח הי' יכול למול בעצמו וכדמשני בדליכא אחר. ותו דהכא רק אסורא דיומא כט"ז בסי׳ ר״ח באעל״מ (וע' תו׳ חגיגה ב׳ א׳ לחלק בין גברא דחזי או היום מעכב וכן שם ד״ד א׳ וע׳ ש״ות הר הכרמל חאו"ח סי׳ ח' וע' בתשובתי ליומא ס"ג ב׳. וע' סוכה י״א ב׳ עבר ולקטן כשר): ר״ה מטי דכתיב כי תבואו. ואע"ג דלעיל דריש רמוס חצרי אמפנקי ומשמע משום דהולך במנעלים בעזרה צ״ל כתו׳ לעיל דעיקר דרשה משל נעלך וכפ׳ הרואה. וע׳ רש״י יבמות ק״ב ב׳ וע' בתה"א לרמב״ן דלא מייתי משל נעלך וגם דהתם באין עושין רצונו וי״ל דדייק מיתור רמוס חצרי וגם דמנעל הוי מעור דוקא ולא סנדל כיומא ע״ח: תו׳ ד״ה מוסיפנא ובפ' החולץ כתבו דלא שייך זכה מוסיפין דלא משכחת אם לא ע״י שפוחתין לאחר ומ״מ תיקשי מחזקי׳ דלא שכיחא בכה״ג וכן העלה הרי״ף בח״א ולא זכר ד׳ התו׳ דיבמות ול"נ דגבי מלך ליכא משום מעביר במילי׳ דאין כבודו מחול ולכן נענש שאול:

ה

א

רש״י ד"ה היינו דכתיב כו' הטובות ירא כו'. וכונתו דהמשל סובב על השמירה ולא על הלקיטה לפי שהטובות המבוכרות הי׳ ירא לקחתם שמא ירקבו ולא הי׳ חושש לטרוח יותר וזה עולה יפה שלוקחם מקודם זמנם והרשעים בחייהם קרובים אל השכר שמא ישובו. וע״ד הירו׳ ברכות ספ״ב בעל התאנה יודע עונתה דהא רי״ח הוא דאמר ביומא לח״ב כיון שעברו כו׳ ולהכי נקיט בבחרותו כמו בחנוך דאל״כ לא משכחת שיהיו עתידים לחטוא. וא״ל מברכות כז׳ א׳ דהא כיון דהוי צדיק מעיקרו והכתיב בקדושיו לא יאמין וכדלעיל ומיהו לק״מ דע"כ רי״ח ס״ל כאביי דרמ״ע הוי דאלכ"ת דהרי רי״ח דאמר כיון שעברו כו׳ מיוחנן כה״ג וע״כ כשנויא דאביי. ושוב ראיתי בתו״י ליומא שתי׳ דודאי אם בא לטמא אין נועלין לפניו לגמרי רק הרבה מכריעין בלא עמל לטהר ולהתקדש. ותמהני דא״כ מאי פריך לאביי והכתיב ובשוב צדיק כו׳ דהא הכא פריך משמואל הקטן ומשני דטבא לא הוי בישא וא״כ מאי פריך ועוד דר״י ע״כ ס"ל כאביי כדמוכח מסוגיא דלעיל. וע׳ תו׳ יבמות קט׳ ב׳ ד״ה מהו וע׳ לא״ז רש״א בסוטה כא׳ בה״ד תורה בעידנא כו׳ דהיינו מפורענות ולא במיתה קודם זמנו מדואג ואחיתופל ומקשים מהא דשבת פ״ק דלא השיבו לה דבר מ״מ מת בחצי ימיו. ולק״מ דמ"מ הא כתיב כי היא אורך ימיך אלא דלמי שאינו עוסק לשמה נעשית סה״מ וכתענית ז׳ וגם מדואג ואח׳ אינו מוכרח די״ל דמש״ה לא הגינה התורה עליהם דלא הוי מסקי שמעתתא אד״ה כסנהדרין קו׳ ב׳ [ושמעתי מקשים למ״ש האר״י והובא בבה״ט ר"ס תמ"ז באו"ח דהנזהר ממשהו חמץ בפסח דמובטח שלא יחטא כל השנה והכתיב כי אין צדיק בארץ כו׳ והפשוט בעיני כמ״ש התו"י לעיל שהוא ע"ד הבא לטהר מסייעין לו שלא יבא לידי שוגג וע״ד אין הב"ה מביא תקלה ע"י וע׳ ספ״ב דב״מ והגד לעמי כו׳. (ואף שג״ז קצת דוחק מדכתיב ולא יחטא בשוגג) ובל״ה י"ל כתו' שבת נה׳ ב׳ דברוב ב"א קאמר וע׳ תו׳ שבת יב׳ ב׳ לחלק בין השעה גורם וכמ״ש לעיל. (ואף דיש לחלק בין יו"כ לכאן דבחמץ המאכל אסור). וע׳ בס׳ מי נפתוח בלקוטים שבראש הס׳ וע׳ בשיבת ציון סי׳ נ״א מה שהשיג על תשו׳ בית אפרים בחיו״ד בסי׳ לט']:

תו' ד״ה מבעט לא היתה תשובה. וכונתם דלתי׳ הראשון שהי׳ מבעט ברבותיו ולכן השיבו לה משום ובקדושיו לא יאמין דאי משום דמבעט ברבותיו אכתי היתה שואלת והכתיב כי היא חייך כו׳ ממקרא מפורש בתורה אבל הא דמבעט ברבותיו אתיא מדברי קבלה ערש״י ולפי תי׳ השני שפיר י״ל שלא הי׳ מבעט ברבותיו ואע״ג דמשום דבקדושיו לא יאמין ידעינן ממקרא מפורש ור׳ יוחנן נקיט לי׳ לדרשה מ״מ כיון דבמסקנא השיב לה שהי' משום עוון אחר שהי׳ עובר על מה שכתוב בתורה וא״כ אף שהשיבו לה לא הי׳ זה תשובה אמיתית כיון דבאמת לא הי׳ מבקדושיו לא יאמין ואין מהצורך למה שכתב בע״י. תו׳ ד"ה הא יראוני ע״תו ר״פ א״נ בדס״א ע״א ד״ה לעבור ועשו״ת שאג״א סי׳ פ״ב ובשו״ת נו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ ע״ז בהג״ה ודוק:

ב

אתם הקבלתם כו׳ ע׳ ירושלמי פ"ד ה״ה כה״ג: תקפי׳ ואזיל כו' מכאן אין להוכיח דנשיא שמחל ע״כ כבודו מחול דהכא שאני דכבוד התורה חמיר כמגילה ג״ב ועשו"ת זכרון יוסף חאו״ח סי׳ י׳: דחד יומא ע׳ בערוך ובשבת ד״נ סע״ב: וכן במדה דמוכח בפירוש דמעעה"כ מק״ו דמדה טובה מרובה וע׳ תו׳ פ״ק דסוטה די״א ד"ה מרים שהניחו בקושיא דהא מדה טובה מרובה ת״ק פעמים וצ״ל דהא דכ׳ התו' ל"ד שעה כו׳ דמיני׳ לא מייתי רק שמדותיו מכ״מ וי״ל לפי שטרחה להי״צ להמתין רק כיון דלא ידעינן כמה המתינה י"ל שהיתה ממתנת חלק ת"ק וע׳ תו׳ שבת פ״ח א׳ ד"ה ירדו וי״ל כוונתם כדרז״ל עה״כ ציוה לאלף דור כו' ובעונש על רבעים:

ו

ב

תו׳ ד"ה ומי איכא. וע' ביומא כ״ז סע"ב ומיושב קו׳ א״ז רש״א וע׳ בט״א:

תו׳ ד"ה יש בשמחה ע׳ בדו״ח מרע״א דמה תשלומין יש דהא ההלל ושמחה שמונה וע׳ בשיו"ק וע' באורח מישור דל״ל דמשכחת באם היו׳ פשוט בראשון ונעשה חגר בשני וכמש״כ התו׳ משום דמקיש חגיגה לשמחה דכתיב ושמחת בחגך בזמן שיש חגיגה יש שמחה וע׳ תו׳ לקמן ח׳ סע״א ודוק. וע' בתוספתא נזיר יוצא באלו בין בשלו כו׳ ובהגהות הגרא״ו דלמה הוצרך לשנות הא דהנזיר וע״ש בתנא תוספאה מש״ש בדוחק. ושמעתי מפי הרב הגדול מ' מאיר יונה נ"י שצ"ל באילו ביוד דקאי על איל נזיר שיי״ח שמחה עכ״ל:

תו' ד״ה מאי נ"מ ע' ר״ה ל׳ ע״ב ביום הנץ אי מדאו׳ והנ״מ למיסבר קראי וריש סנהדרין ג׳ א׳ דאיכא נ״מ אי מדאורייתא בעינן תלתא מ״מ ניחא לי׳ טפי לאוקמי הנפקותא לדינא וע׳ רא״ש חולין י״ז א׳ בענין איברי בשר נחורה ועתה״ד סי׳ רפ״א בקהל שעשו תקנה כו׳ וע' שיבת ציון סי׳ נ׳ וע׳ בעמ"י סי׳ ט״ו וע׳ תו' יבמות מ"ח ב׳ ד"ה רא״א וכה״ג בכ״מ וע׳ יומא ה' ב׳ תו' ד"ה מאי דהוה וזבחים מה"א א׳ ד״ה הלכתא וע' ברש״י יומא ל״ז א׳ ד״ה מאי דהוה ובתו״י. ואע״ג דלקמן קאמר דנ"מ לענין אבנט כה״ג מ״מ הא גופא הוי הלכתא למשיחא ויש לפלפל טובא ואכ"מל:

רש"י ד"ה לפסוקי ער"שי יומא נ״ב ב' וע' רש״י זבחים קט״ו ב' ד"ה לא יעש״ה ודוק: תו' לפסוקי טעמי ותמוה דמתחלה הקשו דהתם אמר שאין להם הכרע אף לפי הפיסוק וע"ז לא תירצו כלום וע׳ לא"ז רש״א שנדחק דבה׳ מקראות אין להם הכרע אף לאחר הפיסוק והניח בצ״ע וע' תו׳ ר"פ א״נ ד"ה קרי. ואולם הפשוט דהתם פרכינן לרב חסדא ומשני לאסי פשיטא לי׳ כו׳ דודאי מיירי התם קודם הפיסוק דלא ידעינן למיזל בתר פיסוק טעמים ולכך אין להם הכרע ואכ"ק נדרוש לפניו ולאחריו ולז"כ דזה א״א דא"כ יסתרו הכתובים אהדדי משא"כ בדרב חסדא יש לו הכרע אף בלא פיסוק טעמים. ואולם במסקנת דבריהם ביומא לא קיימי הכי משום דמשוקדים יש לו הכרע וכתבו דאין לו הכרע גם אחר הטעמים מטעם המבואר בדבריהם אבל בשאר מקומות מיירי קודם הפיסוק דאין לו הכרע דקרא דפרים יש לו הכרע גם לפני הפיסוק ולאחר הפיסוק ולכן לא חשיב לי׳ אסי ובמשוקדים שאני דהטעם סותר את המקרא:

ז

א

ד״ה מאי הראיון ע׳ תו׳ ריש מכלתין וע' ברע"ב פ״ק דפיאה מ״א: גמ׳ איתבי׳ ר״ל לרי״ח. ואף דלא נזכר בהברייתא יותר מהמקרא לענין קושיתו מ״מ מצינו כעין זה בדוכתא טובא דכשאין הישוב מתקבל שחוזר לקושיתו וכמ"ש התו׳ בשבת מג״א ד״ה כיפה ועמ״ק כג"א איתבי וע׳ חולין קלט״ב ובהוריות ד׳ ע״ב וע״ש ג׳ ב׳ ואף דהכא הקשה לו מפשטות הכתוב רק שלא מצא לדחות בשנויא אחרינא וע' שבועות ל״ז ב' הכ״נ כדרבא וע׳ ב״ב יח"ב הכ״נ בצונמא וע' תו׳ נזיר ה' ס״עב וע׳ ביצה ב׳ ע"ב גזרה יו״ט דעלמא כו׳ וע"ש במפרשים בדרך פלפול וע׳ ב"ק ד׳ מ״ב אי איכא טעמא אחרינא לימא וע״ש בתו׳ וע׳ חולין י״א א׳ אבל היכי דלייף כו׳. וע' לקמן ס״ח א׳ וע׳ זבחים צ״א ובתו׳ וע׳ רמב״ן בפ' לי״ח דאורחי׳ לאקשויי ואף דמפרקא בהאי פירוקא גופי׳. וע׳ נדרים נ"ח א׳ וב״מ קי"ד ותו' שבת מ״ג ע״ב וע׳ תו׳ חולין מ"א א׳ ד"ה בישראל וע' תו׳ ע״ג ס״ב א׳ וע׳ בשבת ד׳ ב' אלימא הא ר׳ דתניא זרק ונח ואע״ג דהו״מ לדחויי מדל״א הנחה וכמש״ש בתו׳ ד"ה זרק וע׳ בסוכה ה״ב והכ״נ ניחא לי׳ לאתויי הברייתא כולה ולחזור קושיתו אולי יתחדש תי׳ יותר מורווח וע׳ תו׳ קדושין ס״ב ב׳ ד"ה נהי ויש דרכים שונים בדרך פלפול אך האמת יורה דרכו: רש"י ד״ה מבית רעך ואח״כ מ"ה בחטאות כצ״ל:

ב

גמ׳ אלא קרא לכדאחרים אזיל לשיטתו לעיל ד׳ א׳ דהא דמוקי בהגיע לחינוך הוי אסמכת בעלמא וקרא לכדאחרים קמ״ל דחגיגת ט"ו. א״ל דוכי טעמא דב"ש אשמעינן דהא גם לב״ה בעלמא מן החולין כדמוקי לקמן בטופל משא״כ בחגיגת ט״ו דלא בעי טופל אפילו לב״ה:

ח

א

אלמא קסבר חגיגת י״ד לד"א וק׳ דהא בפ' דר״א והובא ברש״י עה״כ קח לי שני גדיי עזים וכי מאכלו של יצחק גדי עזים אלא א' לפסח וא' לחגיגה ובפסחים ר"ד ע' דלמ״ד דמדאורייתא דוחה טומאה ושבת ובמרובה בא ג"כ וכאן משמע דמדאורייתא היא מדפירש וכי מאכלו של יצחק כו׳ וא״כ משמע דבמרובה הי' בא וע' תו׳ ביצה ל״ד ב' ד"ה וחומר בשם הירושלמי דמקשינן מב"ש אדר״א. אך י״ל לפמ״ש הצל״ח בריש ביצה ב' א׳ ד"ה דלמא ב"ש כו׳ דהתם בירו' מיירי היכי דמחמרי ב״ש כיון שהוא מתלמידי ב"ש אבל במה דסברי ב"ש לקולא אפשר דר"א מחמיר כב"ה וכמ"ש ביבמות ט״ו ואע"פ שר״י תלמיד ב״ש כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה והיינו להחמיר. רש״י ד״ה אכילה ראשונה קס״ד ע׳ לקמן ע״ב מאי אכילה וע׳ ירו׳ ריש פיאה:

ב

דא״ר דניאל. ע׳ תו' כתובות מז״א ובהפלאה מ״ש בישוב קושיתו ומה שמקשים עלהר״אמ דנפק"ל דיש שמחה בח״המ מושמחת בחגך כ״מ שיש חגיגה יש שמחה יש לדחות כמ״ש התו' לת"ק דילפינן מיני׳ מי שחגיגה בא מהם:

ט

א

כולן תשלומין זה לזה וע' שו"ת ושב הכהן ס׳ צ״ד מש"ב וה״ר מהירושלמי פ״ק דחגיגה סוף הלכה א׳ הפריש חגיגתו ומת רי״ח ור' יונתן תרוי' אמרו כו׳ והכא לא יראו פני ריקם ואפילו לאח״מ וע"כ דרי"ח לשיטתו דתד״ר הם וכיון שנתחייב בראשון ס״ל דשע"ד וליכא למיפטרי' משום כל שאינו בביאה כו׳ והתו' שנסתפקו אם הי׳ פשוט ביום ראשון היינו לר׳ אושעיא כיון שהחיוב שבכ"י מצד עצמו עש"ה והא דל״א א״ב בכה״ג י"ל דחדא מיני׳ נקיט וכמ"ש התו׳ בכ"מ וכיון דר׳ יונתן ס"ל כוותי׳ דרי״ח ומוכח דתד"ר הם ולכן פוסק כוותי׳ וכן משמע בירושלמי ריש חגיגה דחזקי׳ נמי דריש מיראה יראה יע"וש בק"ע ולכן פוסק הרמב"ם כוותי'. ואולם לכאורה קשה לפמ״ש הירושלמי דרי״ח ס"ל דחייבין היורשים להביא חגיגתו אפילו לא הפרישו מחיים דס״ל שעד"א ואכ"ק לעיל ב א׳ דקאמר אלא למ״ד כולן תד״ר הכל לאתוי מאי והא לרי״ח דס"ל תד״ר משכחת בכה"ג כשהי׳ פשוט ביום ראשון ונעשה חגר בשני דממילא נתחייב ולא גרע ממת דש״דא והוי בר הבאה ואולי יש לדחות דכיון דאמוראי טובא ס"ל שלד"א וא״כ לא ניחא לי׳ לאוקמי מתני׳ בהכי דא״כ תיקשי לדידי׳ מהך מתני׳ דאי שד"א לא הוי בר הבאה וע׳ תו׳ ריש מכילתן ב״א ד"ה חוץ כו' וטמא פשיטא לי׳ יעש״ה וא״כ י״ל ג״כ להיפך דבכה"ג לא אצטריך כלל לאשמעי׳ למ״ד שע״דא. אך י״ל למ"ד בירו' דחזקי׳ סובר תד"ר דכתיב יראה יראה את שהוא חייב בא׳ חייב בב' וא״כ לרי״ח דתד"ר ע״כ מוכח דלא כהאי תנא דסומא באחת מעיניו דלדידי׳ ע״כ דלא דריש יראה יראה לענין סומא באחת מעיניו. ובזה ניחא הא דפוסק הרמב״ם דסומא באחת מעיניו פטור מקרא דבבוא כל ישראל ליראות משום דלדידי׳ תד"ר וא״כ לא מוכח מהך קרא דיראה יראה. גם י״ל לסברת הרמב"ם דפוסק דסומא חייב בכל המצות וא״כ י״ל דר"י לשיטתו בב"ק פ"ז דסומא פטור מכל המצוות. וע"כ דיראה יראה אצטריך דבעינן בשתי עיניו משא״כ לדידן דחייב בכל המצות וע"כ דרק לאשמעינן שיהי' בראי׳ אבל קשה דהא רי״ח גופי׳ דריש לעיל ז׳ א׳ מיראה יראה מה אני בחנם וע׳ לקמן יד׳ ב׳ וא״כ ע"כ דלא דריש לקרא כחזקי' או דממילא מסקינן כולהו מחד קרא ולמאן דס״ל של״דא מסיק נמי מהך קרא את שהוא חייב בא' וכמבואר בירו׳ סוף הלכה א׳ וע״ע בסנהדרין ד"ד ב' דגריס ר"י בן תימא ולגי׳ הגמ׳ דחגיגה וכן בירו׳ ג״ש דיראה יראה למעוטי סומא. והא דלא אמר הכא לאתויי חרש באזנו אחת דהוזכר ג"כ ברישא דמתני׳ י״ל דלש"ס דילן ע"כ גם ר׳ יוסי לא פליג בהא ארבנן דהא באזניהם לא אצטריך כלל ולהכי ממעט מיני׳ אוזן אחד משא״כ בסומא באחת מעיניו דמשמע בסנהדרין ד״ד ב׳ דרבנן פליגי אפי׳ כי הדדי נינהו דל״ד מסורת וע״פ הירו׳ הנ״ל השבתי לגיסי האברך הנעלה החריף ושנון מוכתר בנימוסין שלשלת היוחסין מוהר"ר דוב בער יפה נ"י בהא דב"מ ה' ב׳ ות״ל דהוי רועה דא״ל דהי"ל שדות וכתו' לעיל דד״ב למ״ד שד"א ולהכי המתין להקשות ות"ל עד דמשני ותקנתא לתקנתא וע׳ בביאור הגר"או מ"ש בענין אחר. (וע״ע בחי׳ לכתובות לפוגמת בבאור דברי התו׳ הנ"ל). אך להירו׳ דסוגיין דר״ז סובר הפריש חגיגתו ומת צריכין היורשים להביא וקאמר דלמ״ד שע״דא א״צ להביא רק במפריש ולפ״ז ליתא לדבריו דהתם קאי לר"ז לשיטתו וגם דאביי דפריך והא גזלן הוא ס״ל לחד שנויא כתו' גיטין נ׳ ע״א ד"ה כיון דשלד"א וכמו שהסכים הש״כ בר"ס ל״ט והארכתי לפלפל בד׳ הש״כ סי' צ"ב סק״י והתומים וקצ״הח וע׳ שו״ת זכי"ו ח"מ ס׳ י״א וע׳ תשוה"ג קדמונים סי׳ מ״ג ואכמ״ל. וע' בר"ה ו' ב׳ תוס' בד״ה יורש וצ״ע דהתם קאי לר״ז ור"ז לשיטתו של"דא (וע"ע מ״שכ בסוף ברכות בהדרן להוכיח דב׳ ר״ז הוי):

ב

תו׳ שני תד״ר אבל לא מסתברא כו׳ ר״ל דהא גם לשנויא בתרא לא מתוקמי למ״ד מחוסר זמן ואף רחב"ע פליג נמי אר׳ בפסחים וקיי״ל ולא מחביריו וע׳ תו׳ ב״ב קכד׳ ב׳ וע' תו׳ שבת ח׳ ע״א ד״ה הלכה ורש"י נזיר נ"ג א׳ ד״ה מכדי: גמ׳ אינו דומה שונה כו׳ מ"כ מיכאל שהוא שר התו׳ גי׳ ק"א ובס׳ נקרא שש״כ פוטר ושעולה ק׳ וע׳ בחילו׳ ג'. וה״ד בכתובות נ׳ ע״א ובכ"מ מ׳ זימנין וכן בפ״ק דמגילה ובע״ג י"ל דהיינו בהלכה פסוקה וכתענית ז׳ א׳ כי הא דר״ל אבל בגמ׳ וסברא צריך להעמיק טובא וכערובין נד׳ עה״כ דדי׳ ירווך וע׳ ירו׳ ערובין פ"א ה״א ולעיתי׳ בתרי׳ מ׳ זימנין. וה״ד בקופסי' וכן ביומא ע״ה ב׳ ובכ״מ אמר בכיסתי' וע׳ תו"א שהוא ע"ד מאמרם עשוי למשמש כו' וכחגיגה טו׳ א׳ לא יערכינה כו׳ אלו ד״ת כו׳: תו׳ ד״ה בר וע׳ בא"ז פי"ז דגריס יוחנן בן בג בג כו׳ וע׳ רש״י קדושין מט׳ ב׳ ד״ה בן עזאי ורע"ב רפ״ד דאבות ותויוט׳ וע' ברכות סד״ו והגרי״ב וע' שבת ל׳ ע״ב שמעון ב״ע וע׳ רש״י ר״ה כ׳ ע״א ד״ה מדקרי׳ ובתענית ג׳ ב׳ והא מקמי׳ דליסמכי׳ וברכות ל״ח ב׳ בר רב זביד אחוה וכו׳ ובנזיר ד׳ א׳ בר פדא וכה״ג טובא שלא נסמכו עדיין וכן בנזיר יג׳ א׳ בן רחומאי או דלמא רחים כו׳. וכמדומה שראיתי בהג׳ רצה״ח לפי שהיו רגילין לבכות האמוראים על תואר ההלכה שהיו אומרים וכדמוכח בכ"מ ול״נ שא"ז נכון שא״כ לא הי׳ לקראו רק רחומאי בלבד בלי תואר בן ויותר נ׳ שנקרא באמת ע״ש אביו רב רחומי בחולין פ״ט א׳ ויומא עח׳ א׳ וזבחים עז״א וכ״מ ואינו מקפיד להזכיר תואר הסמיכות בקריאת בן ע״ש אביו וכמו שהארכתי בראיות בסוף ברכות בהדרן בשמות בני ר״פ וע״ש בהשמטות לדף נ"ב:

י

א

תו׳ באפי א״כ איכא למידרש כו׳ אלא דרבא ודאי לא ידע מהך ברייתא אלא ממתני׳ דהתם לחוד דאל״ח ובמתני׳ לא מסיימי דאלו ידע מהך ברייתא הו״לל וכדר״א כדקאמר בכולהי. ואף דבקרא כתיב להדיא אם יראה איש בדור הרע הזה את הארץ מ״מ דריש לי׳ שפיר דמנוחתי הוא על עה״ב דהא ר״ע דריש שם יתמו לעה״ז ושם כו׳ וע"ז לא מהדר לי׳ ר״א מידי א״ו דה״כק דנהי שנשבע על עה״ב מ״מ הדרנא בי למנוחתי משמע על עה״ב כמ״ש א״ז רש״א דבא״י לא הי׳ להם מנוחה עד ימי דוד ושלמה משא״כ על א״י כדאי׳ בפ"ינ כמו במעשה העגל לפי דאחר מעשה מרגלים לא נתייחד הדבור וכמ״ש הרשב"ם שבמעשה קרח הי׳ ע״י ב״ק וכמבואר ביו״ד ס׳ רכ״א סט"ז וע' רש״י סוטה לג״ב אותו מדה הממונה על כך (ומ״ש התוס׳ בסנהדרין י״א א' קול היוצא כו׳ ר״ל מכחו וע׳ תו׳ יו״ט יבמות פ"א וע' שו״ת הרי״ף סי׳ א׳ ובתשבי ותקונים ובסוף מגילה וה״מ דשמע קלא כו׳ וע' ירו׳ שבת פ"ו ה״ט וע' בכ״מ הי״סת רפ"ט ובחי׳ ליבמות) וה״ד ב״ב עח״א דהו״לל מופ״ל דהטעם דלא מהני ע"י שליח דבעינן שיפרט הנדר אם נדר ע"מ כן אבל הכא רק משום דגזה״כ לא יחל כו' ובזה סגי ע״י שליח וממילא לא תיקשי נמי דהא בעינן שיפרט וכן מה שהקשו המפרשים דהא קיי״ל דאינו יכול לישאל לחכם מבה״ע וע״כ דרק היכי דשייך דמורה היתר לנפשי׳. וי״ל כ״ז בענין אחר אך אין מתיישבין באגדה וכמ״ש הרשב"א במגילה ט״ו. ומיהו ק״ק לכאורה מה״ד ב״ב קכ"א א' ובסוף תענית מה יו״ט הי׳ בט"ו באב ומפרש רב״ח אר״י באותו היום כלו מתי מדבר וכ' התו׳ שנשארו ט״ו אלף והרי הגזירה על כל הדור מלבד יהושע וכלב א״ו דהדרנא בי וי״ל דבאמת לעיל אר׳ יהושע גופי׳ לא הקשו כן דהו"מל דסובר דגם הגזירה שלא יכנסו לא״י בטלה אבל רבא מסתמא לא פליג על רבה ורב יוסף שהיו רבותיו ואינהו ס"ל דיו״ט שבו הי' שפסקו לכרות עצים למערכה וע"כ דפליגי מהך טעמא ולכן הקשו שפיר וכדאמרי׳ בשבת ס' ע״ב ובכמה דוכתין דמסתמא תלמיד כרבו ס״ל [וכדפרכינן בסוף ביצה ובשבת מכדי ר״ה תלמידי׳ דרב הוי וע׳ מנחות ע״ב ושבת מ״ד א׳ ומ"ה ב' ונ"ג א׳ ופסחים קו׳ ב׳ וזבחים קי' ע״ב וצ״ג א׳ וב"ב פ"ב ב׳ ומנחות ע"ט ב׳ ראבר״ש ס״ל כאבוהי׳ ומנחות י״ח א׳ וע׳ תו׳ ב"ק ד״ה בחזקי׳ ומש״ש וע' תו' ברכות נ"ד סע״ב ותו׳ מכות ט׳ ב׳ ד"ה נשמט וע' שבועות י״ג א׳ מיהו אורחא דמלתא דתלמיד כרבי׳ ס״ל יעו״ש וע׳ ירו׳ ערובין פ״ח סוף ה״ח בשיטת אביו וירו׳ סוטה פ"ה ה״ב בשיטת ר״ע רבו ונזיר פ"ה ה״א בשיטת אביו וירו׳ מעשרות פ״א אתיא דר״ש בשיטת ר״ע רבו וירו׳ מעשרות ספ״ה אתיא דרשב״ג בשיטת ר"ג זקינו ובמע״שש פ"ה בשיטת ר״י אבוהי׳ וירו׳ יבמות פ"ד הי״א אבא בר ווא פליג על שמואל ברי׳ והיינו בר׳ אבא וכן לקמן ספ״ב ר׳ חייא בר ווא וע׳ ירו' חגיגה פ״ג ה״ב דאתיא דר' יוסי בשיטת ר״ע רבו וירו׳ כתובות פ״ג ה"א אתיא דר״א בשיטת ר״ע רבו וע׳ ירו׳ קדושין פ"ג הי"ב בריך כו׳ אלו הוינא שמיע הדין אולפנא ל״ה מחתים והוין אמרין תלמידא פליג על רבי׳ וע' ירו׳ תענית פ"א ה״ג ולמה אמרת לי׳ דהוא נהיג בשיטת רבי׳ וכה"ג בירו' שבת פ״א סוף ה״ז ובירו' סוכה פ״ג ה״ז וכן בפ״ד ה״ו ר״א בשיטת ר״ע רבו וכן ביצה פ״ק סוף ה׳ י"א וע׳ ירו׳ סוכה פ״א בשיטת אביי וכן בירו׳ ערובין פ"ק סוף ה״ג ולקמן פ״י ובירו׳ מגילה פ"ב ה״ז בשיטת ר״ע רבו של אביו אמרה וע' ירו׳ שבת פ״ק ה״ג הוא דנהיג בשיטתי׳ דרבי׳ וירו׳ ביצה פ״ב סוף ה״ב וירו׳ פיאה רפ״ג וע׳ תו׳ יומא ד׳ א׳ ד"ה תניא דמסתמא ר"א שמע משמי׳ דרי״ח רבו ואף דלא אמרה משמו וע׳ בחי׳ ליבמות משש״ב ובשבועות מ״ב א׳ סה״ד כל מלתא ובחולין קי״א ב׳ וע׳ מ״ק כ"ד א׳ ובתענית ד״ד ב׳ והא אר״א הלכה כר"ג יעש״ה ומסתמא דשמיעא לי' באופן אחר מרבו וכה״ג בכ"מ ואכ״מל בפרט זה]: אמר רבא לכולהי כו׳ ע׳ בהגרי״ב ועוד בגיטין פ"ג א׳:

ב

רש״י ד"ה מה התם כו׳ דכתיב כן תרימו כו׳ והקשה הט״א דהא בגמ׳ מסיק דמייתר למה אתם ב״ב אלא דאתיא במה הצד [וע׳ בחי' לעיל ד"ד א׳ מש"ש שבכ"מ כעין זה דרכו לפרש אף שלא במקומו הקרוב יותר אל הפשט וע' בד״וח ליומא ה׳ א׳ מש"ש ותמהני שלא העיר מד' הרמב״מ פ״ג ממעה"ק הי״ב וע"ש בכ״מ ובדעת קדושים ד׳ כ״א ע״ב מש"ש בדבריו בדרך פלפול. וע' לא״ז רש"א הוריות וע׳ בכ״מ פ"ה מה' שגגות ה״ה ודבריו א״ש בישוב ד׳ הרמב״מ לדידן דקיי״ל דיחיד העושה ע״פ ב״ד חייב קרבן אבל אכתי תיקשי לפרש״י דבא לפרש המתני׳ וא״כ הוי לי׳ למימר כהלכתא כר׳ יוחנן דהא תניא כותי׳ דמוקי באלמנה לכה״ג]. ועוד הקשה הט״א דמאי קאמר הש״ס בקדושין מ״א ב׳ ותיתי שליחות בתרומה במה הצד דהא אצטריך גם אתם דלא נליף בג״ש תרומה ממעילה ואצטריך גם אתם לאשמעינן דנקיש מעילה לתרומה. ואולם התו' בקדושין מ״ג ב׳ כתבו דמאי פריך אמאי מעל והא אין מעילה אלא בשוגג ולא שייך לומר דברי הרב כו׳ ותירצו דמיירי אפי׳ היכי שנזכר השליח דמעל בע"הב וא״כ טפי הוי מסתבר להקיש תרומה למעילה בשגג השליח דגם במעילה ישלד״ע וע׳ נוב״י מ״ק חאה״ע סי׳ ע״ח אות יג׳ וע׳ תו׳ ב״ק ע״ט א׳ ד״ה נתנו דהו״מל בשגג ובאמת התו׳ לשי׳ דבשגג לכ״ע אשלד״ע. ואולם להמוהרי״בל תליא בדרבינא ור״ס דלהטעם דאי בעי עביד אין לחלק וע' סי׳ שמ״ח ושפ״ח [והא דלא קאמר איכא בינייהו בשוגג ע׳ תו׳ ב״ב ה׳ ב׳ ושבת לו׳ ב׳ ול״ט א׳ וב״ק ל״ג א׳ ולקמן נ׳ ע״ב ד"ה א״ב ובכ״מ דנקיט חדא מיני׳ וע' לעיל ט׳ א' שהבאתי בחי׳ כה״ג וע' תו׳ ע"ג כח׳ א' ד״ה איכא וע' תו׳ ב"ב ל״א סע״א ד״ה א"ל וע׳ תו' שם לו' ב' ד"ה א״ב וע' תו"יש כתובות כט' סע״ב ד"ה מאי ביני׳ ומש"ש בספ״ק וע' במוהרמ״ש סנהדרין ג׳ א׳ א״ב דשמואל ואף דאיכא עוד כמה נ״מ וכן בהא גופא לענין עירוב פרשיות ע׳ רש״י ותו'] וא״כ לרבא דאין נ״מ בין שוגג אצטריך קרא וממילא ידעינן ב״ב כתו׳ גיטין כג׳ ב׳ ולכן פירש״י שפיר בסוגיא דהכא דהוי לרבא. ואף דלשוגג לא אצטריך קרא בתרומה להקיש למעילה דילפינן מגרושין וקדשים וצ"ל דכיון דג״ש חטא חטא אינו מיותר דהא איצטריך לשאר מילי כי היכי דנימא דיליף איפכא להקיש מעילה לתרומה דג״כ ע״כ לא אצטריך קרא כיון דמקשינן רק בהשליח שוגג דלא שייך אשלד"ע:

יא

א

תו׳ ד״ה הא כיצד כו' ובירו׳ דמכלתין ה׳ ב׳ להדיא דעדשה בכלל שיעורין דהלל״מ וכן העלו התו׳ דנדה דהכא אסמכתא ומ״מ ל"ד להיתר נדרים דאסמכוה אקרא להדיא וילפינן תרויהו מכח הי מיני' מפקית וע' רש״י יומא פ׳ ע״ב ד״ה מדרבנן וד׳ הר״מ פ״ב מאה"ט איננו מוכרח:

ב

ר"פ אין דורשין בעריות כו׳ ורבינו השמיטו וע' באגודה: והוא שיהי׳ מבין מדעתו ע' ר״מ היס״ת פ״ב הי״ב וע' לקמן פ״ד ה׳ י״ח ולא ידעתי למה לא הביא רבינו הא דאין מוסרין לא״בד כדלקמן י״ג א׳ וגם הא דאמר עד היכן גמרינן כו׳ ואולי לפי שהש״ס מקשה לי׳ מההוא ינוקא ומחלק שאני כו' ולכן לא חש רבינו לפרשו: תו׳ ד״ה יכול כו'. דמדקאמר הכא יכול ישאל קודם כו׳ ומייתי למן היום אשר ברא כו׳ וכן בה״ד יכול ישאל מה לפנים כו׳ ומייתי מן ולמקצה השמים כו׳ מבואר להדיא כפרש״י במתני׳ בפשטות:

יב

א

מפולמות ע׳ רש״י זבחים נד׳ סע״א: דורש אתין וכה״ג בירו' ברכות פ"ט ובבבלי פסחים כ״ב א׳ וש״נ:

ב

רש״י ד"ה להקדים וע' יומא ב׳ ע״ב אי חג המצות והא אכתי לא ידעינן ומכח הי מיני׳ מפקית ניליף לתרויהו וצ״ל כיון דבחג הסוכות מרובה מצותו ולמה פתח תחלה בחג המצות ע״כ דמרובה מצותו אינו חשיבות כלל. (וע' זבחים צ׳ למקראה הקדימה וע׳ מנחות ס״א ב׳ אמר רבא הואיל ופתח בו וע׳ ברכות מ״א א׳ שהקדים וע' סנהדרין מ״ט ב׳ ומנחות ק"ה א׳ וע׳ שבועות ט׳ סע"א או מדיו״כ שכן מרובה כפרתו כו׳ וע' רשב״ם ב״ב קכ׳ ע"א ד"ה ש׳ קולים [יש לתקן: שקולות] היו ולכך פעמים שהקדים זו וכן איפכא וק' דא״כ ממילא הי׳ להקדים הראשון דרך גדילתן ולכאו׳ יש לאוקמי דכ״א כוותי׳ רק לאשמעינן דשם הי' דרך גדילתן. ומ״מ הקדימן כאן דרך חכמה והארכתי בפרט זה במקו׳ אחר): גמ׳ על י״ב עמודים פי׳ בזכות שבטי ישראל שהעולם עומד בזכות האבות וח״א על התורה שהיא ז׳ ספרים דויהי בנסוע ספר הוא וח״א על הצדק לבין אדם למקום ע"ד דרז״ל אי יראת ה׳ אוצרו אין כו': ר"ל אמר שבעה ע׳ רמב״ם ה׳ יס״ת פ״ג הקרוב ממנו הוא גלגל הירח וע' במפרש שהאריך דלא פליגי אלא שזה מנה רק הנראים בלבד ורשב״ל מנה כולם יעו״ש באורך (ועפ״ז נסתרו גם דברי ס׳ הברית מ״ד פי״ב יעש"ה). ובזה ניחא דלא תיקשי מה״ד במנחות ל״ט בחולית שבציצית תנא הפוחת אל יפחות כנגד ז׳ רקיעין וכו׳ ע' ט"א ולפ״ז א״ש דר״י לא פליג ארשב"ל דז׳ רקיעין הן אלא שלא מנה הבלתי נראים. וע׳ תו׳ חגיגה י״ג א׳ ד״ה אוירין ודוק. וע"ש לא״ז רש״א ובשו״ת זכרון יוסף סי׳ י״ג באורך וגם דעת רבינו לא יכולתי להבין לפי הש״ס דמשמע לכ״ע לא הוי אלא ז' רקיעין הא וילון אינו משמש כלום ושלמעלה ממנו הרקיע שבו הלבנה וכוכבי׳ והוא אומר שבוילון תלוי הירח וגם במסקנא מייתי רב יהודה עוד אחד כו'. וע׳ בדא"ר ספ״ב על ערבות בשביעי כו׳ ור"ל אע״פ שהוא בשביעי הוא קרוב לקוראיו וה״ד בש' וצ׳ רקיעין והכא אמר ברקיע השביעי י"ל דלא נקיט כ״א היכן שמצינו במקרא שדיבר להם לישראל: ביקש ע׳ תענית ח׳ ב׳: וחשות ביום ויתכן שזהו חשמל:

יג

א

עובי רקיע ובירו׳ ברכות פ"ק איתא מהלך חמשים שנה וכן עובי הארץ ועובי התהום וע' א"ר פ״ב וע׳ ירו' שבת פ"ט סוף ה״ג כשני האבות וע' תו׳ נזיר ז׳ א׳ ד״ה ואמאי: תו׳ ד"ה ורגלי. ע׳ ברא״ש ברכות ל"ד ושו״ת זכרון יוסף חאו״ח סי׳ י״ג ונוב"י מ״ת חאו"ח סי׳ קי״ג וצל״ח לברכות ואגודה וגם דהא בז׳ ש״פ ג״כ לא מצינו פיוטים מהקליר ועי בא״ר באו״ח סי' קי״ב ובמעיו״ט: תו׳ ד״ה אין דהכא מיירי כו'. ודחוק דהא התו' ורא״ש כ׳ בריש שבת דמ״מ אסד"ר איכא ולמה הוצרך להביא הך קרא דלא הוי אלא מדברי קבלה וגם דכשהוא מלמדו ליכא משום לפני עור להך אוקימתא משום גזל וכסנהדרין נ״ט א׳ וכמו בר׳ אבהו וריב"ח וע' ב״מ קי״ט א׳ קמי שבור דהתם הוי ז׳ מצות וע׳ רשב"ם ב״ב קי"ז לא תהא כו' וכסוטה רפ״ק באר הטיב וכו' וע' תו׳ שבת פ"ז א׳ ק״ו כו׳ ומשום מה שתשיב כו' וע׳ כתובות קיא' א׳ שלא כו׳ ופרש״י טעמי תורה וע׳ בח״א א״ז רש״א מדאמר אין מוכרין דהיינו סודות התורה וטעמים שלהם ושוב ראיתי בש״ות יד אלי׳ סי׳ מ"ח שהאריך וע' שו״ת בשמים ראש סי׳ שכ״ז וע' בח״א א"ז רש״א שבת פ״ב בעובדא דהלל וע' תו' יבמות כ"ד ועשו"ת רע״א סי׳ יא׳. והפוסקים כ׳ לחלק לתורה שבכתב וכירו׳ פיאה פ"ב וספ"ק דחגיגה עה״כ אכתוב להם כו' וע' תו׳ גיטין ס׳ ע"ב וע׳ בשמ״ק ספ"ב דכתובות וע' ירו׳ מגילה פ״ד ה״ג עולה למנין ז׳ ומוקי תיפתר שלמד מאליו או שלמדו רבו כטבי וע״ש בק"ע כשהי' ר״ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וג״כ הוי כלומד מעצמו וע״ע בחי׳ ליבמות ק״ז מש״שב בישוב קו׳ התו׳:

יד

א

קודם שנברא וכן בשבת פ״ח ב' וזבחים קיו׳ א׳ ומ״ר בראשית פ״א ואדר״נ פ׳ ל״א ובהקדמת הבה״ג ובתדא״ר פ"ו ופי״ג וע׳ פסחים קי״ח א'. ונ״ל שז״כ בסנהדרין צ״ח א' או כולו חייב דב׳ אלפים ימות כו׳ ואמרינן זכו אחישנה כו׳ ושם צ״ז א׳ וסוטה מט׳ ב׳ בעק״דמח יסגא וע׳ תו' ע"ג ה׳ א׳ ד"ה אין אבל ח״ו בעתה ימעטו הע"פ ששתלן ו״ל שז"כ הג׳ לקמן שלא נתקררה כו' על שאמר ירהבו כו': כאן בד"ת. ואף דהכא כתיב ישא י״ל משום דהתם מסיים ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו ולהסוברים דהחשוד עה"ד אינו נאמן בש' א״ש בפשוטו דכיון שאין בתוכם מבקש אמונה ולכן אם כו׳:

ב

תו׳ ד״ה נכנסו וכסוכה רד״ה:

טו

א

ולא עמידה ע' רמב״ם פ"ב מיס״ת הי״א:

טז

א

רש"י ד"ה כפיס ע׳ רש״י תענית ז׳ א׳ ובתו׳ ב"ב ב' א': תו׳ ד״ה יוסי דשאול ל"מ מחלוקת. דה"ד שלה״י מחלוקת שהסכימו תמיד הסנהדרין עד שרבו למנין וה״ד בשבת נ״ו א׳ והד' ששכינה עמו מ״מ אינו מוכרח שהלכה כמותו וע׳ תו׳ במכלתין ב׳ ע"ב בה״ד לישא וע' תו׳ יומא נ"ט א׳ מהא דג' ד' עשה חזקי' כו׳ וע׳ סנהדרין פ"א ב׳ וירו׳ סנהדרין ספ״ק: ומ"ש התו׳ ע״פ הירו׳ דל"מ כ״א ג׳ וע' תו׳ לעיל ז׳ ב׳ ובפשוטו י״ל דעם הסמיכה הוי ג' וכ"כ בק"ע ולא חש להך דחוי דהוי פלוגתא דרבותא בהדי׳ ואף שתלמידיהם נחלקו ג״כ בזה מ״מ חשיב שעדיין בימיהם הי׳ ד׳. וע' פסחים קט״ו א׳ אמרו על הלל שהי׳ כורכן כו׳ וחולקין חביריו ומשמע דקאי על חכמים שבדורו וגם מדאמר זכר למקדש כהלל שהי׳ בזמן הבית וב״מ עה׳ זו דברי הלל אבל חכ״א ואולי דבירו׳ לא בא כ"א לאשמעינן שב״ש וב״ה נחלקו בד׳ ומה שרבו המחלוקת אח"כ הי׳ מחמת התלמידים והני רבנן י"ל שהם לא הי׳ בימיו וע׳ ביצה ל״ה א׳ לאפוקי מדהלל שוב מצאתי בהג׳ רצה״ח שהעיר ג״כ בזה וכ׳ ואולי הוא הלל בנו של ר"ג מיבנה ע׳ בר״פ מש״כ. וכבר נשאלתי מהרב המא״הג מ׳ יהודה ליב גינצבורג הרב דפילפאווא על הרמב״ן בהא דביצה ט״ז א׳ שאמרו על הלל הזקן ותמה ג״כ דלמה פסק כשמאי נגד הכלל כיון שיצאה ב״ק וסובר דאף לשמאי והלל בעצמן יצאה ב״ק וע' בערובין י״ג ב׳. ול״נ כתו' ברכות נ״ב ע״ב ד״ה בכולהי פרקין דלא חשיב לה דהתם אפי׳ ב"ה מודים לב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך והכ״נ י״ל כה״ג וכמ״ש הט״ז בס״ס רמ״ב דהלל מודה דכב״ש עדיף: גמ׳ יצא מנחם ובירו׳ שהי' בימי מ״י וביוסיפון שהי' בימי הורדס:

יז

א

תו' ד״ה עצרת. ע׳ בח"צ בהוספות סי' ה׳ וע' בהגמ"י פ״ד מאבל אות ה' דע״כ דהירו׳ חולק על ש״ס דילן דקאמר פטור מתקיעת שופר וע״כ דסובר דאנינות נוהג ברגל. וע׳ בפסחים ע׳ דמית נשיא ופרש"י שמצוה על כ״א מישראל להטמאות וע"כ דסובר כב״ד דחגיגה ק״צ ודחי שבת וטומאה ושוב ראיתי בשעה״מ פ"ג מעה״ק שהביא ד׳ המל״מ ה׳ אבל פ"ג ה׳ ט״ו שהקשה ג״כ מסוגיא דפסחים דמוכח דאע״ג דמתבטלין מראי׳ ושמחה וחגיגה אפ״ה חייבין להתעסק בו יעש״ב שכ׳ לחלק דהתם מיירי דמית נשיא קודם חצות דאכתי לא מטי זמן חיוב שלמי חגיגה: תו׳ ד״ה יום טבוח ע׳ לא״ז רש״א וע׳ ביצה י״ט א׳ לא נחלקו ובפרש״י: גמ׳ ואימא מקיש לחג הסוכות וק״ל מה״ד בת״כ והובא בילקוט אמור כתיב תספרו נ׳ יום וכתיב שבע שבתות אכ״ר תספרו הו"א ביום נ"א כתיב שבתות ואי כתיב שבתות הו"א ביום מ"ט כתיב תספרו. וק׳ דלכאורה יש להוכיח דלא כצדוקין דממחרת השבת דאי כצדוקין קשה לכ"ר שבע שבתות ואי דהו״א במ״ט וא״כ לפ״ז חל שבועות תמיד בשבת ול״ל חג המצות ואימא דאקיש רחמנא לחג הסוכות דהשתא ל״ל תפשת מועט כו' הא לפ״ז חל יום ח' תמיד בשבת וחגיגה אינו דוחה שבת וא״כ אין נ"מ אם מקיש לחג הסוכות ואי משום דלא ידעינן בחג הסוכות לינה הא התו׳ כ׳ דבשבועות נמי כתיב לינה וא״כ לא אצטריך למיכתב כלל חג המצות דהא לענין תשלומין הוי ידעינן ג״כ מסוכות דרק לשבעה וא״כ ממילא ידעינן דהוי ביום נ׳ ולמה אצטריך תספרו חמשים יום וע״כ דלהכי אצטריך דאי מקרא דשבע שבתות הוי ידעינן דיקדש ביום נ׳ רק דהו״א דעצרת לאחר השבת דמשמע שבועות שלימות ולהכי כתיב תספרו. והנה במנחות ס״ה א׳ ת״ר אילין יומיא דלא ליתעני בהון נטפל להן ריב"ז ויש להבין מה שייכות השתי סתירות זו לזו ולמה מתמניא ואילך שהוכיחו שתמיד ק״צ ואין היחיד מביאו אז אמרו עצרת אחר השבת ומדלא טעו בהני תרתי בבת אחת מוכח שהם סותרים זא״ז וכבר האריך בדרך פלפול בדל״צ דרוש ה׳. ואולם לפמ״של י״ל דבאמת זה הסתירה קאמר הגמ' כתיב ז׳ שבתות וכתיב תספרו נ׳ יום וקשה דא״כ למה לי תספרו וע״כ מוכח סתירה לצדוקין ובזה מחובר הסמיכות דבל״ז לא הומ״ל שהיו צדוקין אומרים ממחרת בראשית דהומ"ל לעולם כצדוקין והא דכתיב תספרו נ׳ יום דמש״ה כ"ר חג המצות להקיש לחג הסוכות ונ״מ לבל תאחר כגון שחל בו רגל שלישי ועובר בבל תאחר ואי נימא דהוקש לחג הסוכות לא יעבור עד לאחר שבת ואי לא מקשינן לחג הסוכות דעובר תיכף ונ״מ דאינו דוחה שבת כגון אי נדר עליו להקריב קרבן תמיד ועכשיו רגל שלישי ותמיד דוחה שבת והו"א דיקריב באותן הימים דאל״כ יהא עובר בב׳ תאחר מש״ה כ״ר חג המצות ולעולם דעצרת לאחר השבת ומש״ה קאמר דצדוקין אומרים יחיד מתנדב וממילא תליא אידך בחברי' ואף דלמ״ד כסדרן בל תאחר שלו בחג הסוכות מ״מ לדידי׳ אצטריך כל שבא בחג המצות כו׳ וכביצה י"ט ב׳. [ונ״ל דפלוגתא דג׳ רגלים כסדרן תליא בפלוגתא דר״א ור״י דאי׳ בגמ׳ שנתו ולא שנה של עולם ואמרינן לעיל ה׳ ב׳ בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לי׳ אלא שנה וכו׳ יעש״ה ואי כסדרן ל״ל שנתו הא בל"ה ידעינן דאלכ״ק הא לא מצינו לאשכוחי כסדרן אך לר״י דבניסן נה״ע וא״כ לעולם בניסן שנה הוא אבל לר״א דבתשרי נברא העולם וע"כ מוכח דלא בעי כסדרן. ובילדותי אמרתי להוכיח בדרך פלפול מאו״ב דבתשרי נברא העולם דאמרינן ברפ״ה דחולין ע״ח א' במתני׳ או״ב נוהג במוקדשין והקשו התו׳ פשיטא ומשני דאצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתיא עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ואמרי׳ התם לקמן פ״ב א׳ בנו ואותו מנין ת״ל לא תשחטו מ״מ. וגבי ק״פ כתיב שנתו ולא שנה של עולם והשתא ל״ל שנתו ולא שש״ע דהא ממילא ידעינן דאי שש״ע השתא דכתיב דאו״ב נוהג במוקדשין ל״ל לימודא דלא תשחטו הא בל״ה ידעינן דאי בנו ואותו ל״ל לימודא אמוקדשין וע״כ דקאי אבנו ואותו ששחט את הבן ומיבעא אותו לק״פ ומתי נולד אותו אי קודם ר״ח ניסן א״כ עברה שנתו ופסול ולאחר ר"ח ניסן מנין לו בן אלא שמ״מ דאפי׳ אותו ואת בנו ואשכחן ששחט אותו וצריך בנו לק"פ ובנו נולד לאחר ר״ח וא״כ ל״ל לימודא לאו״ב א"ו דבתשרי נב״הע והו״א דדוקא בנו ואותו שנולד הוא קודם ר״ח ובנו קודם פסח מש״ה אצטריך לימוד לאו"ב]. ומה שמקשים בשם א״ז הגאון רא״ב ז״ל בהא דלקמן ע״ב בתו׳ ד"ה אלא דמשום שביעי דאורייתא נקיט דא״כ הא בלא״ה ידעינן דלא כצדוקין דל״ל ובקוצריכם דיום ז׳ מותר במלאכה והאריכו בזה. וע׳ חתם סופר חאו״ח סי' קמ"א וא״ז ק׳ די״ל דלחייב עלה תרתי גם משום יו״ט וגם למ"ש הט״ז דבדבר המפורש להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ע״כ דקרא ובקוצריכם הוי אסמכתא בעלמא ורק דממילא כיון שלא מצינו איסור מה״ת דהאיסור רק מדרבנן ועי״ל בכמה גווני וע׳ בחומות ירושלים ס״קכ שהאריך בד׳ הט״ז. ואולם שמעתי מאת ידידי הרב הג׳ ח"וב סוע״ה מפורסם החכם השלם כמוהר״ר יצחק ראבינאוויטץ הרב דק״ק שענסטחוב יצ״ו שאמר ג"כ ליישב קו׳ זו בפשטות דהא דאמר הש״ס מועט תפסת היינו משום דלא ידעינן למי לדמות אותו וכפר״שי ואי נימא ממחרת השבת ממש וע״כ דמקיש לחה״ס ולמישרי שמיני במלאכה ולכן אצטריך דרב״ש לסתור דרשת הצדוקין וממילא אמרינן תפסת מרובה לא תפסת. אך הקשה על פרש"י במנחות ס״ה דשבועות לא הוי אלא המתחילות בא׳ בשבת ומסיימות בשבת וא"כ למסקנא דדחי כדאביי וממילא פשטי׳ דשבועות מסייע להם, ומטיבותי׳ אמינא דנ״ל דאין הכוונה למאי דמשני כאן בחל בא׳ בשבת דקרא דשבועות קאי רק על המתחילות ביום א׳ ומקרא דימים ידעינן דחל גם בשאר ימי השבוע ורק דבסתמא מדלא מפיק בל׳ ימים משמע דבעי שלימות ומדכתיב ביום נ׳ דקאי אוהקרבתם וכמ״ש התו׳ וע״כ דה״ה אפי׳ באמצע שבת אבל לבתר דדחי כדאביי דבעי למימני שבוע ויומי א״כ אין דיוק כלל מלישנא דשבעות דליבעי שלמות דוקא. ואולם הה״ג הנ״ל אחוי לן חורפי' בדרך פלפול לפרש הסוגיא לולא פרש״י ז״ל דהכוונה מסתירת המספר בכתובים ולזה מוקי לה כאן ביו"ט של עצרת שחל בשבת דטבוח לב״ה אחר השבת ואז אנו מוסיפין יום א׳ להשלמת החמשים והעמיק עוד בתשובת ריב״ז כי ממה שאמר יודע הי' מ״ר שעצרת יום אחד שבזה הראה דעתו כאלו יום טבוח הוא דבר שבדו להם בעלי הקבלה מעצמם ח"ו דלדידהו לא מיקלע בשבת כלל ול"ל שום תשלומין מה דלא מפורש באורייתא (וע׳ חגיגה י״ז היו נוהגים אותו היום יו"ט וכו׳ וי״ח סע״א שיו"ט של עצרת הי׳ מפני שיום טבוח הי׳) וע"ז הוכיח להם שיום טבוח רמוז בתורה שבכתב וממילא מוכח בתרוייהו דלא כצדוקין. ואולי דלריב״ז ס״ל דדבר זה שמקריבין העומר ממחרת הפסח הוא בכלל תורה שבע״פ המקובלת וכמו שמצינו ביהושע דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (ע' רמב״ם פ״ז מתו״מס ה׳ י״א) ולפ״ז י״ל דלמאי דדחי ודלמא כדאביי י״ל כרא״ש סוף פסחים דלא קפיד במנין ממולא מדבצרי רבנן חדא והקרבת העומר ממחרת הפסח ידעינן מהל״למ אבל לדידהו דס״ל כפשטי המקראות לזה השיב לטעמי׳ סתירה נצחת עכ״ד: ובעיקר דברי הר״אש דנקיט מנין ממולא וה״ר מהא דכתיב ע' נפש יע״ש. ואף דמזה אין הכרח דהא יוכבד השלימה שנולדה בין החומות וכב"ב קכג״ב. ושוב מצאתי בס׳ נר תמיד לכריתות בדל״ד ע"ד שהרגיש ג״כ בזה יע״ש שדחה דבריו. וע׳ בח״א א״ז רש״א ובש״א לסוף מכות. וע״ע בבה״ט או״ח סי׳ שפ״ט ס״ק י׳ יע״ש. ומ״מ אמינא סיוע להרא"ש בזה שהרגשתי בילדותי בשופטים סי׳ ט׳ באבימלך שהרג ע׳ איש על אבן אחת ויותר יותם בן ירובעל, והרי לירובעל הי׳ ע׳ בנים לבד אבימלך הנולד מפלגשו וכמבואר שם בסי' ח׳. וכיון שיותם לא נהרג לא היו רק ס״ט דהא אין הב״ה מצרף מחשבה רעה למעשה היכי שלא עשה מחשבתו פרי וע׳ קדושין לט״ב ובתוס'. וע"כ דלא קפיד קרא בחסר א׳ משום מנין ממולא. וע׳ בקדושין י״ב כיון דנפקא מפלגא קרוב קרי לי׳ יע״ש ומצאתי מפורש בירשלמי דר"ה בפ"ק חשבון מרובה בולע לחשבון מועט וע״ש בק״ע דכשמגיע למנין מלא כגון מ׳ אע"פ שיש חצי שנה יותר לא חש למנות ודומה לו מ׳ יכנו יעש״ה. ויש לפלפל מזה בדברי הרמב״ם בפ״ב מה"ס וע׳ כ״מ. ובאמת לרבנן נפק״ל התם מונשאו אתך. ואולי ס״ל כקושית התיו״ט משום דאין ב״ד שקול ולא מצריך קרא לע"א. והגמ׳ מצריך קרא די״ל משום מנין ממולא אבל לדידן דלא ס״ל הכי וכדמוכח מהני דלעיל ולכן אף דא״א למימר עמך משום שכינה מ״מ ממילא מוכח משום דאין ב"ד שקול ולא אצטריך לקרא דעמך ויש לפקפק ואכמ״ל וע' ב״ר פ׳ צ״ב על הפסוק הן כסף וכו׳ יעש״ה. ובזה מיושב ג"כ מה שהעיר בכנס״י בהקדמה על הרמב״מ דיליף דברכת חתנים בעשרה מבמקהלות ותמה הכ״מ דלא יליף מויקח בועז ותי' דהר"מ לשי׳ דחתנים מן המנין. ועוד דלא הביא הר״מ שום דרשה ואדרבא מדפריך בכתובות ז׳ א׳ ואלמון שנשא אלמנה מבועז ומשני אינה טעונה כל ז׳ וכן פוסק הרמב״ם ומוכח דסובר דילפינן מבועז ואכתי תיקשי לדידי׳ דהא קיי״ל דחתנים מן המנין ולהרא״ש דמקרא דבועז ילפינן גם ברכת ארוסין וא״כ ליבעי ג"כ בארוסין עשרה זולת החתן. ותו דהא ר"נ גופי׳ דיליף מבועז לקמן ח״א דחתנים מן המנין אך להר״אש י״ל הכ"נ לר׳ אבהו דס״ל למידרש כהא דשמואל דהמזכה לעובר קנה דמשמע דצריך עשרה לבר מהדורש. וי"ל ג״כ דנקיט שיגרא דלשנא משום מנין ממולא והתם הדורש מן המנין דהא קיי״ל אין דורשין בפחות מעשרה

כ

א

וכ"ת הכ״נ והתניא. וכה"ג מצינו לרוב דכונת המקשה להגדיל הקושיא דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי כיון דחד טעמא הוא וע״כ דבאמת לאו חד טעמא הוא וכדמפורש בפרש"י סנהדרין מה״ב ד"ה אלא גדמין וע׳ שבועות ו׳ א׳ וכ״ת כי היכי כו׳ וע' ביצה י״ב א׳ אלא מעתה ליפלגי באבנים ויע"ש בפר״שי וע״ש לב׳ ב׳ אלא מעתה בנה אצטבא וכה״ג בסוכה ב׳ א׳ אלא מעתה העושה סוכתו כו׳ וע׳ מ״ק ב׳ ב׳ וכ״ת כו׳ כי היכא כו׳ וע׳ כתובות ל״ט סע״א וכן צ״ל בהא דב"ב ע׳ ע״א תדע דאלו א"ל כו׳ ועב״ב כ״ט ב׳ אלא מעתה צונמא כו׳ וע׳ תו׳ ב"ב ל"ז א׳ ד"ה לימא וע׳ תו׳ קדושין י״א א׳ ד"ה שכן וע׳ שבת קכ״ד ב׳ אלא מעתה זרק לגלימי׳ הכ"נ דאסור וע׳ ברכות י״א א׳ וסוכה כ״ה אלא מעתה אפי׳ טבעה כו׳. וע' רש״י ערובין לז"ב היו לפניו ב׳ רמונים וע׳ תו׳ ב״מ ט״א ד"ה דאלת״ה:

כב

א

תו׳ ד"ה כמאן כו׳ וגם רב מנשיא בר תחליפא ט״ס ובברכות הגי׳ רמי ב"ח לא אזמין עלי׳ דרב מנשיא בר תחליפא. וה"ד מאן תנא דחייש ע׳ תו׳ ע״ג ב׳ א׳ ד"ה אסור.

ב

מתוך חומר בסופה וכה״ג ביבמות פ״ח:

כג

א

תו׳ ד״ה מת כו׳ ע׳ שו"ת גבעת שאול סי׳ ל״א ובחי׳ ליבמות ע״ב. וכמעשה שהי׳ ע' לקמן כו׳ א׳ ובע"ג ע״ה ב׳ כה"ג:

כז

א

תו' ד״ה פושעי כו׳ ק״ו ממזבח הזהב ע׳ תו"י בערובין כ"ב וה״ד בת"ח אינו שולט ולא פליגי דפושעים משחירים וע״ש בת"ח בה״ד דמחייבי חדא שעתא כו׳ ותי׳ דאין האש שולטת לכלותן לגמרי (וע״ד האמור ברשעים שנעשין אפר כו') כמו מזבח הזהב שהי׳ מלובן בברזל יע״ש ושו"ת מוהרי"ט סי׳ ק׳ וע׳ בחי׳ לשבת ל"א ב׳ וע' בצל״ח לברכות ט״ו סע"ב ול״נ עוד דה״ד דהא בפושעי ישראל היינו נמי בת״ח ששנה ופירש וכמו באחר לעיל בפ״ב דאמרו לא כו׳ וע׳ בפ' הנזקין בעובדא דאונקלס ולזה דריש מהך קרא כפלח הרימון ע"ש האמור הנצו הרמונים אלו בעלי התלמוד ולכן לא סגי לי׳ בק״ו דלעיל דמיירי אף שאין מקיימין ואין לו דין עכשיו בשביל התורה מ"מ הם מלאים מצוות או לפעמים איזה הרהור תשובה ע״ד אם ראית ת"ח כו׳ וע׳ ברש״י ברכות ל״א א׳ ד״ה הי תורה:

תוכן העניינים

זכר יהוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה