זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן
א · ביצה
ב
א
במתני' ביצה שנולדה ביו״ט והקשה התויו״ט דלרבה דאוקי משום הכנה לאשמעינן רבותא בב״ה דאפי' בנולדה בשבת אסירי ותי׳ דהו״א דוקא שבת סעודתו בעי הכנה אבל יו״ט שלאחר שבת כחול שוינהו הלכך תני יו״ט לרבותא, ולכאורה תירוצו תמוה דהא התו׳ והר״נ בד"ה והי׳ וכ״כ התויו״ט בעצמו בד"ה ב״ה דהא דילפינן דאין שבת מכין ליו״ט מאין יו״ט מכין לשבת במכש״כ וא"כ אדרבא ביו"ט הוי רבותא טפי שוב מצאתי במוהרמ״ש שדחה דא"ז כש״כ דא״כ לאשמעינן אפי׳ בשבת יע״ש ובבאור מש"ש. ולכאורה י"ל בפשטות דאי תני בשבת הו"א דבי״וט מודה ב״ה דתאכל אבל השתא א״א למיטעי בב״ה דבשבת מודה ב״ה דתאכל ז"א דאף אי איירי בעומדת לאכילה דאוכלא דאפרת היא מ״מ לא מצי שחיט בשבת ולא שרי הביצה מכח אוכלא דאפרת אלא ביו״ט דמצי שחיט להתרנגולת וכיון דאין נפקותא בב״ה שפיר תני רבותא בב״ש דהוי כחא דהתירא. ומלבד שזה דחוק וכמ״ש א"ז רש"א בריש מכלתין דלא קאמרינן רק לדחויי אליבא דר״נ בלא״ה זה לא ניתן להאמר דהא לב"ה דקיי״ל דל״ל מוקצה בשבת לדידהו שרי הביצה מכח אוכלא דאפרת שרי ג״כ וגם דאכתי לא שמעינן עיקר הדין לב"ה דאין יו"ט מכין לשבת והול״ל ביצה שנולדה בשבת והוי ידעינן בנולדה ביו״ט דאסירא. אך י״ל בפשטות דאי תני בנולדה בשבת הוי מוקמינן כר״נ דלא תיקשי וליפלגי בתרנגולת דהא נאסר שחיטה ובישול. אבל הא טעותא דכעשיו דתפסינן לעיקר דמגביהין ב״ש לקולא וא״כ איך הו"א דפליגי במוקצה ותיקשה ב"ש אדב״ה וצ"ל שבת דחמירא כו׳ אבל אי תני בשבת הוי קשה אהדדי וא״כ בלא״ה לא הוי מוקמינן פלוגתיהו במוקצה והדק״ל ליתני בשבת, לכן נ״ל באופן אחר דאי הוי תני פלוגתייהו בשבת הוי אסור לכ״ע לב"ש משום מוקצה ולב"ה משום הכנה דבשבת אפילו תרנגולת העומדת לאכילה הוי מוקצה משום איסור שבת וכבר הוזכר סברא זו ברש״ל ומורמ״ש: אך זה אינו מספיק דלרבה דמוקצה אסור כמבואר בדוכתא טובא וא״כ הוא תופס מתני' דמגביהין ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולדידי׳ בשבת אסור לכ״ע ומוכרחים אנו לתרץ לרבה כמש״ל דאי תני בשבת הו״א דפליגי במוקצה דלפי מש״ל דמגביהין ב"ש וחומרא וב״ה לקולא נסתר תי׳ הנ״ל ולרבה א"ש כמובן אבל לפמש״כ הר"נ והרש״ל אהא דפריך שבת דעלמא תשתרי ת״ל משום מוקצה דבה"ש לא חזיא דא"ל סברת התו׳ דהכא דאי בעי שחיט כו' יעי״ש שתירצו בתרנגולת העומדת לאכילה דמשום איסור שבת לא יצאתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרבע עליה כארי בעלמא הלכך לא אשתרי משום מוקצה אלא היא אבל ביצה שלא נאסרה מעולם שריא עכ"ד א"כ הדק״ל ליתני בשבת וא"ל דאסור לכ״ע לב"ש משום משום מוקצה ולב"ה משום הכנה דבשבת אפי׳ עומדת לאכילה אסורה משום מוקצה והרי לר״נ ורש״ל ליתא למשל״ע וסברתו מוכרח דאל״כ מאי קאמר שבת בעלמא תישתרי ובאמת למאי דקיי״ל כר״נ דבשבת מוקצה שרי ואפי׳ לרבה דאסור ולא הוי אצטריך לשנויי גזירה שבת אטו שבת אחר יו״ט. וג״ז יש לדחות אך דמ"מ ע״כ מוכרח כסברת הר״נ ורש״ל דאל"כ קשה מ״ט מוקי מתני דאיירי ביו״ט שלאחר השבת ולכ"ע אסור משום מוקצה והכנה דהא בה״ש של יו״ט הי׳ נאסר דלא הוה שייך למימר אי בעי שחיט כו׳ משום איסור שבת דשמא עדיין הוא שבת וכיון דאיתקצאי לב"הש איתקצאי לכולי יומא אע"כ דמשום איסור שבת לא יצאתה עדיין מתורת אוכל אבל השתא י״ל כמ"של דאי הוי תני פלוגתייהו בשבת הו״א דפליגי משום מוקצה וא"ל כמ״של דאא"ל דפליגי במוקצה דא"כ תיקשי ב"ש וב״ה אהדדי ז"א דטעמא מאי מהפכינן סתמא דמתני׳ דמגביהן משום סתמא דמחתכין וזה א"ש בדא״א לאוקמי מתני׳ דהכא דהכא כפשוטו ביו״ט דעלמא ופליגי במוקצה משום וליפלגי בתרנגולת אבל אי הוי תני פלוגתייהו גבי שבת הו״א דפלוגתייהו במוקצה ולא הוי מהפכינן מתני' דמגביהין כיון דאיכא לשנויי דפליגי במוקצה אלא דעכשיו הדק״ל ליתני אוסרין ומתירין וא"ל דהו״א דמתירין היינו בטלטול א״כ ליתני בשבת וא"ל דאשמעינן דלא כר״נ ז"א דהא השתא קיימינן דפליגי רק בטלטול אבל אי הוי ס״ד דפליגי במוקצה וקשה וליפלגי בתרנגולת אע"כ דפליגי בהכנה וא"כ לא שייך וליפלגי בתרנגולת אלא מדל״ת פלוגתייהו בשבת צ״ל דאי הוי תני בשבת לא הוי ידעינן דפליגי בהכנה אלא במוקצה אע"כ דפליגי באכילה וא"כ שפיר י״ל דאי הוי תני פלוגתייהו בשבת לא הוי ידעינן דפליגי בהכנה ולא שייך לומר וליפלגי בתרנגולת וא״כ הדק״ל ליתני אוסרין ומתירין. ועכשיו נימא דר״נ מתרץ כך הקושיא דליפלגי בתרנגולת. דהא על תירוצו דהכנה יקשה קושית התוי״וט ליתני פלוגתייהו בשבת וא"ל דבשבת יהא אסור משום מוקצה ז״א כמש"ל מר"נ ור״של וא״ל דהו"א דפליגי בטלטול א״כ תיקשי ליתני פלוגתייהו בתרנגולת אע"כ דפליגי בהכנה ושפיר י״ל דאי הוי תני אוסרין ומתירין הו"א דפליגי בטלטול וא"כ ליתני פלוגתיהו בשבת אע״כ דלא נחית לקושיא זו דליפלגי בתרנגולת וא"כ שפיר י״ל דהו"א דפליגי מוקצה והא דל״ת אוסרין ומתירין משום דהו״א דפליגי בטלטול וכיון דגם לדידי׳ תיקשי נמי וליפלגי בתרנגולת ולא תיקשי לי׳ הכי וא״כ אדרבא יש להוכיח דבמוקצה פליגי וא״כ לא קשה וליפלגי בשבת דהא בשבת איפכא שמעינן להו דב"ש אית להו מוקצה וב"ה לית להו, אבל אי נימא דפליגי בהכנה תיקשי וליפלגי בשבת אך י״ל דלשיטת ר״נ מוכח שפיר דפליגי במוקצה דאי בהכנה יקשה כנ"ל אבל רבה אזיל לטעמי׳ דס"ל כר״י וא״כ מוקצה דאורייתא והוי מוקצה והכנה שוין דבין במוקצה ובין בהכנה פליגי בשבת ויו״ט, ומיהו י״ל דגם לרבה בשנאמר בהכנה פליגי תיקשי וליפלגי בשבת אבל אי פליגי במוקצה י"ל דבשבת כבר ידעינן ממתני׳ דמגביהין ושפיר י״ל דאשמעינן דבשבת ויו״ט שוין ודלא כר״נ:
ועפ״ז מיושב קושית א״ז מוהר״שא בדף ג׳ ע״ב דקאמר בשלמא לרבה משום הכנה כו' אלא לרב יוסף ור׳ יצחק כו׳ דלא פריך לר״נ ולדרכינו י״ל דר"נ ס"ל הכנה והא דלא מוקי מתני׳ כרבה דמתני׳ מוכח לדידי׳ דלא פליגי בהכנה אבל בברייתא דקתני אחד שבת וכו' אין מטלטלין יעו"ש שפיר י"ל דאסור משום הכנה אבל לרב יוסף ור' יצחק תקשה שפיר דא"ל דס״ל הכנה ודלא מוקי מתני' בהכי משום דלא תני בשבת דהא לדידהו משום מש"ז ומשום פה"נ ג״כ קשה ליתני פלוגתייהו בשבת א״ו הכנה ל״ל. אך י"ל דקושית התויו"ת ליתני בנולדה בשבת דילפינן ביו״ט מכש״כ דבעי הכנה דקרא משום דלא חשיבא ולפ"ז נסתר מש"ל ויש להאריך קצת בזה, ומלבד מה שתירצנו קושית א״ז רש״א נ"ל לתרץ באופן אחר שידוקדק בזה מה שסיים כולהי כר״נ לא אמרי דהא ר״נ כבר נתפרך אלא דבל"ז הו״א לעולם הכנה אית להו והא דלא אוקי טעמא דמתני׳ משום הכנה דליתני בשבת אבל עכשיו דקאמר כולהי כר״נ לא אמרי כי קושיין וליפלגי בתרווייהו לפ"ז ע"כ מוכח דהכנה לית להו דאלת״ה לוקמי מתני׳ בהכי והא דלא תני בשבת דהו״א דפליגי במוקצה דלא שייך לומר וליפלגי בתרנגולת ולקמן נרחיב הדבור בס״ד לתרץ קושית א״ז רש״א וקושיא הנ״ל בטוב טעם. ומקודם נבוא לבאר שדה"תו בדבור השני הוא תי׳ לדבור הראשון דלסברת התו׳ אי הוי תני אוסרין ומתירין הו״א בטלטול הדק״ל ליתני בשבת וא"ל דל"ל אי בעי שחיט כו' ז"א דלהר״נ ורש"ל דאיסורא דרבע עלי' כארי וא"ל דהו״א דפליגי במוקצה ודלא מהפכינן מתני׳ דמגביהין דא"כ ליפלגי בתרנגולת דהא השתא קיימינן דבטלטול פליגי וע"כ דפליגי בהכנה א״כ לא שייך פלוגתייהו בביצה דמאתמול גמרה לה וא״כ הו״א דפליגי בטלטול וליתני בנולדה בשבת ולזה סמכו בדבור שלאחריו שאור בכזית לא שייך הכא מילי וא״כ באמת פליגי בין בשבת ובין ביו"ט רק התנא סידר פלוגתייהו לגבי יו"ט כיון דפליגי עוד בחד מילי גבי יו"ט וב״ה לחומרא וב"ש לקולא ולא חשיב נמי הא בהדייהו כיון דבאמת פליגי גם ביו״ט ובזה מסולק ג״כ קושית העולם מה הוסיפו יותר מפרש"י וגם בש״ות הרדב״ז הרגיש בזה וע' בהגהות מוהרצה"ח מש״ש ולדברינו בדרך פלפול יתיישב ג״ז וכדאמרן. ועתה נבוא לבאר דבור ג׳ משום דעדיין קשה אמאי פריך וליפלגי בתרנגולת דלמא מוקצה דבע"ח חמיר טפי ועברש״ל ומוהרמ"ש ולפ"ז א"ש לפמ״ש התו׳ בדבור א׳ דאוסרין ומתירין הו״א בטלטול וא״ל דליתני בשבת דהו"א דפליגי במוקצה וא"ל דליפלגי בתרנגולת ולב"ה אסור ולפ״ז היו צריכין דבור ב׳ שאור בכזית כו׳ ולכן כתבו בדבור ג׳ אוכלא דאפרת כו׳ ולפ"ז אי התרנגולת אסורה גם הביצה אסורה ומדשרינן הביצה גם התרנגולת שריא ושפיר י"ל דליפלגי בתרנגולת ומיושב קושיא הנ״ל. ולפ״ז יובן בדבור הרביעי ת״ל דבהדיא אית להו מוקצה דתניא לא יטול כו׳ דבל״ז הו״א דלעיל אמתני' דמגביהין דפליגי ב"ש וב״ה במוקצה לא הומלה״ק הא תרויהו אית להו מוקצה דלא יטול אא״כ נענע מבעו״י דהא מוקצה דבע״ח חמיר אבל השתא דס״ד דלמא ב"ש לית להו מוקצה וע"כ דמאן דאית לי׳ מוקצה בביצה אית לי׳ גם בתרנגולת וכמו שיבואר בסמוך בס"ד א״כ השתא קשה מהא דלא יטול אא״כ נענע מבעו״י ותירצו דכאן בבע"ה דיוני שובך דחייס אינש דלא ליחרב שובכו כמש״כ המפרשים. ובזה יבואר קושיא הנ"ל. ובאופן אחר יתבאר יותר קושית א״ז רש"א הנ״ל דאדר"נ אין להקשות די״ל דאית לי׳ נמי הכנה דרבה והא דלא אוקי המתני׳ בהכנה דליתני בשבת וא״ל דהו"א דפליגי משום מוקצה ז״א דר״נ ס״ל בשבת ב״ה לקולא וכנ״ל וא"ל טעמא מאי מפרכינן ממתני' דמגביהין משום סתם דמניחין וזה בשא״א לוקמי מתני' דהכא במוקצה משום וליפלגי בתרנגולת אבל אי הוי תני פלוגתיהו גבי שבת הו"א דפליגי במוקצה ולא הוי מפרכינן אמתנית׳ דמגביהין כיון דאיכא תרי מתני׳ דפליגי במוקצה וא״כ שפיר י"ל דאי הוי תני פלוגתייהו הו"א דפליגי במוקצה ז"א דאכ״ק קו׳ התו׳ ליתני אוסרין ומתירין וא״ל דהו״א דפליגי א״כ וליפלגי בתרנגולת א"ו לא פליגי במוקצה אלא בהכנה ואי הוי תני מתירין הו״א בטלטול וא"ל וליפלגי בתרנגולת דבהכנה לא שייך זה וע"כ מדלא תני בשבת שמ"מ דלא פליגי בהכנה אלא במוקצה וא״ת דגם במוקצה קשה וליפלגי בשבת ז״א חדא דבשבת לר״נ הוי איפכא דב״ש אית להו מוקצה וב"ה ל״ל מוקצה ועוד דכבר נתבאר דאי הוי תני בשבת הו"א דפליגי בהכנה ולהכי תני פלוגתיהו ביו״ט ואף די"ל דפליגי נמי בהכנה מ"מ מוכח דפליגי במוקצה כיון דבשבת א"א לפרש דפליגי במוקצה אלא בהכנה וביו"ט י״ל דפליגי במוקצה אס"ד לפי האמת דפליגי בהכנה לא הוי שתיק לפלוגי במלתי׳ דאיכא למיטעי ותני יו״ט דאיכא לפרושי דפליגי נמי במוקצה א"ו דפליגי נמי במוקצה וא״ל דמ"מ ליתני בשבת וא"ל כנ״ל דא״כ הו"א דפלוגתיהו במוקצה מדלא תני אוסרין ומתירין ול״ל דהו"א דהיינו לטלטל מדלא ליפלגי בתרנגולת ז״א דבאמת ליתני שבת וליתני דאסור לשחוט אא״כ הי׳ לו עפר מוכן מבעו״י וכיון דאין לו עפר אינו יכול לשחוט התרנגולת ולא הוי הביצה אוכלא דאפ׳ וא״כ י״ל שפיר דמיירי בעומדת לאכילה דאינו יכול לשוחטה בשבת:
ויש לדקדק על סברת ב"ש דמ"ט דב"ה דהא אף אם אין לו עפר מ״מ אם כבר שחט מודים שיחפור בדקר וע"כ צ״ל כיון דלכתחלה אסור לשחוט א"כ כבר אתקצאי לבה״ש וכנ"ל אך נוכל לומר אס"ד דפליגי בכה״ג ליפלגי בתרנגולת בכה"ג דלא הי"ל עפר מוכן מבעו"י ועכשיו מצא עפר מוכן אצל אחר דלב"ה כיון דלא הי׳ לו עפר מוכן מבעו"י איתקצאי לבה״ש כו׳ ולפ״ז י"ל דפליגי במוקצה והא דלא פליגי בתרנגולת משום דהו"א דפליגי בסברא הנ״ל אך זה א"ש לר"נ דס״ל הכנה אבל לרב יוסף ור' יצחק דהכנה לית להו קשה לאוקמי מתני׳ בהכי ואין לתרץ כמו לר״נ דא"כ ליתני ביצה שנולדה בשבת ז״א דגם לטעם מש"ז או פירות הנושרין קשה ליתני בשבת אלא דזה לא תיקשי לדידהו א״כ לוקמי מתני׳ בהכנה א"ו לית להו הכנה א״כ לפ"ז מוכח נמי לדידהו דלא פליגי במוקצה דא״כ ליפלגי בתרנגולת וא"ל דהו"א ליפלגי באין לו עפר מוכן מבעו"י זה הוי ידעינן מדלא פליגי בשבת ואף שלדידהו אז"ק דליתני זה דוקא אי שייכי מלתא בין בשבת או ביו"ט כגון הכנה או פה"נ או מש"ז אבל דאין קפידא אי תני שבת או יו"ט משא״כ אם אין לו עפר מוכן דלא שייך לגבי שבת כלל א"כ אי איתא דהתנא נשמר מהא דאין לו עפר מוכן הול״ל שבת א"ו אתיא למעוטי מוקצה ולר"נ שפיר י"ל דלא ממעט מוקצה אלא הא דאין לו עפר מוכן והא דלא תני שבת דאז הו״א דפליגי בהכנה לאפוקי ר"י ורי"צ דל״ל הכנה אין למיטעי דפליגי בהכנה ובזה יובן קושית א"ז רש"א הנ״ל. וגם יש לדקדק הלשון כולהי כרבה נמי לא אמרי דהול״ל כרבה לא אמרי דבל״ז דאמר הכנה ל"ל לא הומ"ל כר״נ לא אמרי כי קושין דליפלגי בתרנגולת דאי נקיט פלוגתייהו בתרנגולת הו"א דפליגי בהכנה לז״א כולהי כרבה לא אמרי הכנה ל״ל א״כ שפיר אמר כר״נ לא אמרי כי קושיין כו' ולפ"ז מוכח דר׳ יצחק ורב יוסף ס״ל כר"י דא״לכ איך ידעינן דלא פליגי באין לו עפר מוכן מדל"ת פלוגתייהו בשבת ולפ"ז לר״נ בל״ז שכתבנו לעיל ניחא קושית וליפלגי כנ״ל וא"ל דליפלגי בשבת ז״א דלר״נ גבי שבת ב״ה לקולא וב"ש לחומרא, וידעתי שיש להשיב על הסברא שכתבתי להוכיח דרב יוסף ור׳ יצחק ל״ל הכנה מדלא אוקי המתני׳ בהכי דהלא כתבתי דלדידהו א"א לומר דהתנא נשמר דלא נימא דאיירי שאין לו עפר מוכן דא״כ ליתני שבת וכנ"ל א"כ לפ"ז י״ל דהכנה אית להו והא דלא מוקי מתני' משום הכנה דא״כ ליתני פלוגתיהו בשבת כמש״כ אליבא דר"נ וא"כ הדק״ל קושית א"ז רש"א למה לא פריך גם לר"נ. וי"ל עפ״מ שהזכרנו לעיל רק שנסביר קצת בע״א דהא יש לדקדק על רב יוסף ור׳ יצחק דלא מוקי כר״נ משום דליפלגי בתרנגולת הא איכא לשנויי דאתיא למעוטי היכי שאין לו עפר מוכן וכנ״ל וצ״ל כמשל״ע דזה הוי ידעינן מדל"ת שבת ואי אית להו הכנה הדק"ל וכנ״ל א"ו הכנה לית להו וא"כ מוכח שפיר לדידהו דלא פליגי במוקצה. ויש לפלפל ולהרחיב הדבור בזה בישוב כל הקושיות והדקדוקים שעמדו המפרשים בסוגיא זו ע״פ דרכינו הנ״ל ישמע חכם ויוסיף לקח והנחתי עוד מקום למעיין אחרי להתגדר ע״פ תהלוכות פלפול האמור למעלה בס״ד:
ג
א
תו׳ ד"ה מוחלפת ע׳ לא״ז רש״א דלא מסתבר דהוי תרי דרבנן וע' בתו׳ יומא ל״א ב' ובש"ות שמ״ר ח״א סי׳ ל"ג בהגה וע׳ תו׳ תמורה ל״ג ב' ד"ה כדתניא וע' ירו' ברכות רפ״ק ורבנן דהכא אמרין וכה״ג בברכות רפ"ז ועש"ות חוט השני סי׳ י"ח וע' ב״מ ז׳ ב׳ אמר רבינא איפוך וכו' וכה"ג בכ״מק:
ה
א
רש״י סוד"ה במזרח לוד כו' בכ״מ יש פלוגתא חד תני נטע כו' וע' צל"ח. וא׳ חותני הגנ"י עפמ״ש בירו׳ טעם משום יין לנסכים ובמגילה י׳ א' דמאן דס״ל קלע״ל מקריבין אע״פ שאין בית וע׳ רש"י כאן ע״ב דר״א ס״ל כן וע"כ נהג מע"ש וא״כ לשיטת ר״א דמקריבין גם עתה ולשיטת הירו' משום נסכים שייך גם עתה הטעם ומה ראי׳ לבטל טעם לא בטל דבר וע״כ הוצרך הג' לסיים וארי״ח מה טעם כו' וזה הטעם לא שייך עתה ולאפוקי טעם הירו׳ משום נסכים ורק כ"ז א״ש אי הגי׳ כרם רבעי ויש סברא ליתן טעם הירו׳ וע"כ הוצרך לפ' טעם לעטר אבל א״נ נט״ר אין מקום לטעם אחר וע"ז א׳ דיש מאן דתני כרם ובזה שייך טעם נסכים ואין ראי׳ וע"ז א׳ שר"י פי' טעם כדי לעטר וא"כ מוכח הראי׳ רק מטעם רי״ח עכ״ד: שצריך מנין אחר להתירו ואף דבטל הטעם ומקשים מכתובות ג' ב׳ אי איכא דקביעי האידנא וה"ה הכא כיון דתיקנו רבנן בב׳ וה' אף שבטל הטעם דמה״ת רק במעות וע׳ בהג״א בסי׳ ג׳. וא״זק דודאי גם בימיהם במקום שהיו קבועין בכל יום היכי דטריח לי׳ אשה נשאת בכ"י ולכן לא הוי דבר שבמנין אף שעזרא תיקן שיהיו קבועין בב' וה' מ״מ הא גם בימיהם כשאירע ב״ד קבוע בכל יום היכי דטריח לי׳ אשה נישאת בכ"י ולכן לא הוי דבר שבמנין. וע' צל"ח שהביא קו׳ על התו׳ בסנהדרין טו״ב ד"ה מי גמרינן שהניחו בתימא דמאי נ"מ דמאי דהוה הוה וק׳ הא אי לא גמיר שעה מדורות ול"ל במשוך היובל וע״כ לדבר שבמנין והא י"ל לאשמעינן דדין בהמה בג׳ יעש״ב וע' בש"א סי' מ"ט ובאו"ח לפסחים רפ"ב באורך וע' בנ"ת כריתות דף ה׳ בד"ה תרי מיעוטי יעש"ב. ואולם י״ל בפשטות לפרש״י דישיבת משה הי' ממחרת לאחר יו״כ וא"כ בימים שבנתים לה"י אלא משה לבד וכמ״ש התו׳ דהאיבעא לאחר שהקים יתרו סנהדראות וכמ"ש התו׳ ב"ק נ״ד א' סד"ה דהו״א כו׳ ליכא למילף דעדיין לא ניתנה תורה וע' ב"דלצ דרוש ו׳ מה שהעיר בזה ע"ד א"ז רש״א יעש״ב. ואולם בתו' ע״ג כד"ב כתבו דאפי׳ למ"ד יתרו קודם מת"ת בא עכ״פ סוף הפ׳ דיתרו שנא' והודעתם את חוקי אלוקים ותורותיו לאחר מת"ת הי' ולפ"ז הד"קל למה לא מבע"ל אאיש סיני וגם דבפר"שי עה״כ נבול תבול גם אתה גם לרבות חור וע' זקנים רק דיתרו ראה שכולם אינם מספיקין וגם בפר"שי והוא מספרי איכה אשא וגו׳ טרחכם מלמד שהיו טרחנים הי' א׳ מהם רואה את הבע"ד נוצח בדין וכו׳ אמר מוסיף אני עליכם דיינים הרי שגם מקודם לא הי' דן לבדו מדקאמר מוסיף אני עליכם וזה הי' קודם שתיקן יתרו להושיב סנהדראות וע' בר"א חא״העז סי' מ׳ אות ה' בענין דבר שבמנין ויש לפלפל עוד ואכמ״ל:
ב
בין לקולא כו׳ ע׳ נדה כ"ד סע״ב ודוק.
ז
ב
רש"י ד״ה השוחט כו' לשחוט בהמה ויש מוחקים וא"צ וע' רש״י חולין ט"ז ב׳ בעופא דקליל ובהמה דנקיט ל״ד וע"ש בר"נ וב"י סי׳ ו׳ ובתמורה י״א ע״ב בעוף מהו בהמה א"ר כו׳ דודאי א״ז בכלל בהמה רק דמ״מ אינו מדייק בה וי״ג לימלך בהמה:
ח
ב
והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין כו' מכלל דרישא כו׳ ע׳ רש"י האריך בשפת יתר ומהר"מל הרגיש ומחק בגמ' תיבת דרישא דלפמ״ש בכונת רש"י אין לו מקום וד' דחוקים. וא"כ מה צריך להזכיר רישא המוזכר בגמ׳ לפ״ז. וע' רש״א ור״מ בתו׳ ד״ה והא. ונתעורר בזה כבוד חותני הגאון נ"י והוסיף עוד דצריך להבין מ"ש רש״י דהשתא ודאי אין מכסין ספק מיבעיא דאין קו׳ לברייתא דאשמעי׳ כמתני' וכ"ש שלפ"ד התו׳ ד״ה אמר לקמן ט׳ ב׳ מחלפי׳ ב״ש לב״ה ואין מקום לפשיטא עפ"מש רש״י ד״ה אפי' וודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל ואף דרש״י ז"ל אזיל בשי׳ לקמן מ״מ גם לדידי׳ אין קו׳ על הברייתא שהרי גם רש״י הוצרך לפרש מוחלפת כו׳ כאן כו׳. ואמר דלדעתו ד״ק של רש״י מכוונין מאוד באופן שא"צ למחוק כלל שכוונת הקו׳ מהסיפא ע"כ אא״ל דמסיפא עצמה ק' דא״נ הול"ל בקצרה אימא סיפא כמו בכ״מ ולשון והא מדקתני סיפא מורה שהקו׳ חוזר מסיפא לרישא והיינו דמגוף הבבא דסיפא מדאצטריך למיתני' מוכח דרישא בדאית לי׳ עסקינן דא"נ בד״לל וע"כ אין מכסין גם בוודאי וא״כ תק״ל למה נקיט רישא בספק וצ״ל דלא מיבעי׳ ודאי כתי׳ הגמ׳ וא"כ מוכח כבר דגם בדיעבד אין מכסין וע״כ ספק רבותא יותר דקמ"ל דבלית לי׳ אין שוחטין דהא״מ לשחוט ולא לכסיי׳. אבל א"נ דגם בדל״ל מכסין ורק דמ"מ אסור לגרום חלול יו"ט לכתחלה א"כ אדרבא הול"ל ברישא ודאי דאין שוחטין דאפי' ודאי וכשישחוט ויוכרח לכסות כדין לא יהי' עכ״פ חלול יו״ט חנם שעשה מצוה בודאי וידעי׳ כ"ש ספק. ולפ״ז הי' צריך למיתני ברישא דאין שוחטין ודאי. ומדתנא ספק ע״כ מוכרח דאין מכסין גם בדיעבד וע"כ ספק רבותא יותר וכנ"ל. וע"כ א״נ כרב יהודה דבאית לי׳ מוכן הוא לכל וע"כ הברי׳ בד״לל למה צריך להשמיענו סיפא דאין מכסין בדיעבד הא מדנקט רישא בספק מוכח כבר דל"מ ודאי דגם בדיעבד א״מ. וז"כ רש"י כלומר ר״ל דל״נ דהקו׳ מדינו של הסיפא דאא"ל דבודאי אין מכסין בדאית לי׳ דמהיכן פשיטא ועז״א דאינו כן רק דמעיקר בבא של הסיפא דאצטריך למיתניי׳ מוכח דרישא בדאית לי׳ וע"כ דוקא ספק אבל ודאי מכסין ולא משום רבותא וע״כ אצטריך לאשמועי' סיפא דאף בדאית לי׳ גם בדיעבד א"מ בספק דאי בדלית לי׳ הלא תק״ל למה נקט ודאי וע״כ צ״ל כתי׳ הגמ׳ ל״מ ודאי וא״כ מוכח כבר מרישא בפשיטא דגם ודאי אין מכסין בדיעבד ג״כ ומיותר לגמרי הסיפא וא״כ לפ״מ שמוכרח לתרץ הרישא לפי אוקימתא דל"ל לפז״ק מאי אצטריך לאשמעינן בבא דסיפא השתא ודאי אין מכסין כדמוכח מדנקיט רישא ספק ברבותא ס׳ מיבעא אלא ש"מ בדאית לי׳ דלגבי ודאי באמת מכסין ואשמועינן דס' דוקא אין מכסין דהא"מ דבדיעבד גם ס׳ מכסין כיון דבאית לי' מיירי גם בדיעבד וק״ל אמאי אין מכסין עכ״ד מר חותני שלי״טא:
יב
ב
הו"ל אסורייתא דחרדלא. וע׳ תו' חולין ו׳ ב׳ ד"ה והתיר ר׳ את בית שיאן שה"ר מהכא דמשמע דחייב במעשר ותמה אבא מרי ז״ל דלהמעיין בסוגיא לא מוכח מידי דשם מיירי ממלילות שהן משבלין דהוי תרומה דאורייתא בא"י ולכן נהגו בח״ל ועוד אף אי נימא דמחרדל מיירי ג״כ אין ראי׳ כלל דעיקר קושית הגמ׳ דמוללין מלילות ביו״ט ואין בו איסור מלאכה ביו״ט ובאיסור מלאכה אין חילוק בין א"י לח"ל וא״כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כי בא"י ע"כ צריך להפריש כיון שאין בו איסור מלאכה עכ״ל א״מ ז״ל:
יד
ב
תרתי ע׳ תו׳ קדושין י״ט א׳ ורשב"ם ב"ב לח״ב ונ״א וע' ע״ב ברשב״ם וע' רש״י סוכה כט״ב וב"ק כ״א וע' ריטב"א ערובין ז״ב וע' בנמ"י ב"מ כד״ב אלו שלו וחייב להחזיר וכ״ה בהגמ״י וע' רשמי שאלה סק״ב שביאר כעין זה הירושלמי דר"פ הי' קורא יעש״ב: רב אחא ברדלא וכ"הג בסוכה כ"ו א׳ וגיטין י"ד א׳ וע' ירו' כלאים ספ"ט ר״י בן פזי ברדלא וע׳ ב"מ י׳ ע״ב וכן בירו׳ אבא כהן ברדלא וע' ב"ש בשמות האנשים שברדלא הי' שם אמורא. ומזה תמהני על הנו״בי מ״ת חאו"ח סי׳ קי"ד שלא נמצא שנזכר תנא בשתי שמות זולת אבא שאול ואבא יוסי שהוא תואר החשיבות. ומזה מבואר שהיו רגילין כן גם בימיהם וכן מצינו גם במקראי קודש בשם התואר כמו צפנת פענח וידידי׳ ושמותיו של משה בפ״ק דמגילה וכדומה וכן אויל מרודך (וע' ירו' סוטה פ״ח ה"ג הוא יוחנן הוא יהואחז ובסוף יבמות בר' יונתן ארי׳ ואולי שהי' לו ג״כ לשם כינוי וע' שבת קיח״ב וערובין יג"ב וגיטין ל״ד ב׳ ותו׳ נדה ל״ו ב׳ ד"ה איסי). וע' שבת מ"ג ב׳ שילא מרי וקדושין ו׳ ב' רב הונא מר ויבמות ח׳ א׳ ביבי מר ומ"ק ט״ז א׳ אדא מרי וכתובות פ' ע״ב יהודה מר ור״ה כב"א מרי טבי וגיטין יד״א הונא מר וירו׳ נזיר ספ״ח ושקלים פ״ב ה"ה ושבת פ״ט ה״ד ופ״ג ה"ו ותענית פ״א ה״א וה״ג ומגילה פ״ב ה״ד ודמאי פ"ב ובכורים פ"ק ונדרים פ״ב ה״ד ופ"ט ה"ה וסוטה ספ"ו ר' אבא מרי אחוה דר׳ יוסי וכן בכ״מ לאין מספר וע' ירו׳ קדושין פ"ק ה״א וה״ו ובבלי ב"ב קכ״ג א׳ אבא חליפא וע׳ רש״י בפ' הנזקין נו״א אבא סיקרא כך שמו: ונ"ל כונתו כמ״ש הת״ח בב״ק דהכא לא מסתבר שהי׳ לשון חשיבות מדהי׳ ריש בריוני וע"כ דהי׳ נקרא בשתי שמות [אך ראיתי בהגהות רצה"ח כי אבא סיקרא הוא פי' של ריש בריוני כי סיקרי הוא רוצח בל״י ורומי עכ״ד ודפח"ח וע' מדרש איכה בפ׳ היו צרי׳ לראש שהי' שם בן בטיח בן אחותו כו׳ יעש״ה ומבואר ששם העצם שלו הי' בן בטיח וע״כ מוכרח כדבריו וע' ירו׳ סוטה פ״ט ה״ט שאני אומר סרקיים ועפ״מ ע״ש שהישמעאלים מתפארים בעצמם שנולדו משרה הגבירה ומכנין לעצמם כן והן עומדים על הספר לומר שלהם ניתנה הארץ כו׳ ובמח״כ כי גם שם הכוונה בלשון רוצחים כפשוטו] וע' ב"ק קי"ב ע״ב מר אחא זה שמו וע"ש בת״ח דל"ל דקראו בשם חשיבות דהכא משמע דהוי אינש אלים. וע' רש"י ב״ב קסד״ב יהודא חייטא כך שמו ומזה נ׳ בחולין ל״ח א' אבוה דבר אבוברם דלא כפר״שי וגם צ״ל שזה אברם הנזכר בגיטין ד"נ. וירו׳ ערובין פ״י ה"ב לוי סוכיא וע' בק"ע כך שמו [לוח התיקון: וע' רש"י פסחים ג"ב ד"ה חקוקאה] וע' מ״ר קהלת פרשה ד' פי"א שמעון סיכנא איש עוצה ובבכורות מ״ז ב׳ ר״ש יאסיניא וברכות כ״ב א׳ ור׳ יהודא גלוסטרא ומדרש איכה סי׳ א׳ פסוק ט׳ ר' יצחק פאסקא ובמגילה ד׳ א׳ ובכ"מ עולא ביראה והי׳ שם אמורא כמו בסוכה לד״ב א"ר ביראה א״ר אמי וע' ירו׳ מגילה פ״ב ה״ד וע' בירו׳ שבת ר"פ כ׳ ר׳ חנינא ברוקה וע' ביצה כה״ב אחי שקיא ודוחק שהוא לסמן ע"ש אחיו כי גם שמו לא נודע בין האמוראים וירו׳ נזיר פ"ו ה"א ר׳ יונה בוצרי׳ וירו' ברכות פ״ד ר׳ יצחק סחורא ויר' תענית פ״ד ה״א ר״יצ סחורה וסופרים פי״ב ה"ז ופ"ו דסוטה ה"א ר״יצ עטושיא וכ' בירו׳ תרומות ספ״ג ויבמות פ"א ה"א ר׳ אייבי בר נגרי קרוספיד בשם רשב"ל וע' תויו״ט אבות ספ״ג ר׳ אלעזר חסמא גרסי׳ וכ״ה בפ"י דתרומות וב״מ פ״ז וזבחים פ"ז ופ"ב וירו׳ פסחים פ״ג ה"א ר׳ יהושע אוניא (ואולי שהי' ע"ש העיר) וירו׳ ערלה פ"ק וכן נ״ל באפרים ספרא מסוף ב"מ כמו רב ספרא וע' ירו' סוטה פ״ג ה״ד ריב״ב ור"א חסמא ובבלי חגיגה ג' א׳ בן חסמא ודרך הירו׳ לפעמים להשמיט תיבת בן וע׳ ירו׳ ערובין פ"ג ה"א ר"יצ עטושיא ור' יונה בוצרי׳ וע"ש פ״ב ה"ד ור' יעקב בר אחא עמרם בשם רב יהודה וכה"ג בירו׳ ערובין פ"ג סוף ה״ד ואף דדרך הירו׳ לפעמים להשמיט תיבת אמר מ״מ לא מצינו עמרם בלא תואר רב ואף שהיו לו ב׳ שמות וירו׳ מעש"ש פ"ה ר׳ יצחק רובה. אך באמת הוא כמו ר׳ חייא רבה בירו׳ ר"פ כל כתבי ועירובין פ"ב סוף ה״ד וביצה פ״ג ה״ה וגיטין פ״ח ה"א וע׳ בפ"ד דתרומות וע' ירו׳ תענית פ"ד ה״ב וע' ירו' דמאי פ״ה ר' הונא רובא דצפורין וע' בסוטה פ"ה ה"ב ויבמות פ״טו ה"א ובכ״מ וירו׳ כתובות פ"ג ה״י ר׳ זירא עולא בשם ר' ישמעאל בשם ר׳ אלעזר אך דמזה אין ראי' דדרך הירו׳ להשמיט תיבת בשם וירו׳ שבת פ״ג סוף ה"ג ר' אחא אבא וע' תו' כתובות צ"ח ב׳ ד"ה אר"פ וי"ל דמזה הי' באביו של אביי דהי׳ כייל כזבחים קי״ח ב׳ ובערוך דהי' שמו נחמיני ומשום דהוי כשם אביו דרבה לא קראו בשמו וע' בע"ג כ״ו ב׳ דגם רבא קראו נחמיני וע"ש נ״ח א' וע' רש״י סוף הוריות וסוטה לד״ב ושבת קד"א וגיטין לד"ב וס״הא ור"נ נדרים נד״ב ד״ה אתמר ובע״ג נ״ט א׳ וע׳ בעק"ד חיו״ד סי' כ"ו אות ז׳ וע' גיטין נ"ה סע"ב בר קמצא ופר״שי וע״ש במפרשים שלא כתבו כן:
טז
ב
אדר ער"ה כ״ג א' וע' ירו׳ כתובות ספ"ז כ"ד מיני ארזים הן: י״ז א' כל מזונותיו ע׳ מ״א ס״ס תי״ט ובעט״ז באו"ח סי' רמ"ב. אמרו על שמאי עט״ז סי׳ רמ"ב ובחי׳ לחגיגה די״ז מש"ש:
יז
א
כל מזונותיו ע׳ מ״א ס״ס תי״ט ובעט״ז באו"ח סי' רמ"ב. אמרו על שמאי עט״ז סי׳ רמ"ב ובחי׳ לחגיגה די״ז מש"ש:
כ
ב
עבר ושחט מאי רבא א׳ זורק את הדם להתיר בשר כו' והק׳ מר חותני הגאון נ"י דלפמ״ש מקודם למדס״ל נו"נ אין קרבין ביו״ט מדאו' נמי לא חזי דהא שתי הלחם כו' וא״כ רבא דס"ל בתמורה ד׳ ע"ב אי עביד ל״מ ליפסל הקרבן וע' תו' שם ד״ה רבא שהקשו בשוחט את הפסח על החמץ דליפסול כו' וכאן ליכא קרא להכשיר [ואולי אפ״ל בשוגג וע' נוב"י מ"ת חיו״ד סי׳ ט' דלרבא דעל״מ גם בשוגג ל"מ אינו מוכרת לפ"ד הגרע"א ז"ל ואכמ"ל ויש לפלפל ע״פ סוגיא דמנחות צ"ו ב׳ רק אכמ״ל] ורק נ׳ לפמדקיי״ל לעיל י״ב א׳ מתוך שהותרה הבערה כו' ומפורש שם דבשוחט עולת נדבה לפ"ז אינו לוקה עכ"פ. וא״כ אף דבפסחים מ״ז א׳ א׳ דנו״נ אינם בכלל היתר מ״מ כיון דאינם בכלל מלקות שוב לא דמי להנך דתמורה דפריך מנייהו שם לרבא עכ״ד: ול"נ להפוסקים דבאיסור עשה לרבא ג"כ מהני וע׳ תו׳ לעיל יב״א דהוי איסור עשה וגם להט״ז בסי׳ ר״ח דהיכי דיומא קגרים לכ"ע מהני וגם להמוהרי״ט היכי דאפשר לתקן האיסור וגם דהוי כבדה את האיסור לרבא דלא אישתרי רק לאכילה יע"ש וע׳ בסמ"ע דגם בדרבנן אעל״מ ורק י״ל דהכא משום גזירה וכמו בדן בלילה בסי׳ ה' וע׳ תו׳ חגיגה כ׳ וע׳ בחי׳ ליבמות י' ע״א:
כא
א
וכי מה בין זה לנו״נ ולכאורה כיון דלא ידע דיש חילוק למה שאל לו. אך להתו' בחולין קכ"ב דעל מעשה הי' שואל וע' בנר תמיד לכריתות ד״ה בה״ד אלא אר״י ובילקוט תשא יעש"ב ולפ״ז י״ל משום דאין למדין הלכה עד שיאמר הלכה למעשה וכב״ב ק"ל וע' ירו׳ פיאה פ"ב ה״ד וספ״א דחגיגה [וז״ש בפסחים נ״א שלא בפני לא תיכול, וע׳ בב״א כלל ט״ז בשער או"ה מה שהוכיח מזה או די״ל ככתו׳ ד״ד ב׳ באפה נהוג כו'] ואפשר שהרואה יטעה מכח דמיונו וכה"ג ולהכי הי׳ שואל למעשה או משום דאסור להורות הלכה בפ"ר, ובזה מבואר ג"כ כוונת רש״י דאמר ואני היום כו׳ ופרש״י יו״ט הוא ודרשתי לרבים ולפ"ז י״ל דמהא גופא משמע דהי׳ ביו״ט דע״כ שאלו למעשה וכנ״ל ובל״ה י"ל בפר״שי ע״ד ה״ד במ״ק ה׳ סוע״א ובשבתא דריגלא לא הוי מקשי לי' וע׳ ברכות ו״ב. וע׳ חולין י״ב א׳ צא ושחוט כו' ובשבת דד״א ושם כ״א א׳ בעי אביי איתבי' ושם נ"ג א' ומ״ש מאוכף וע' במכלתין כ"ב א׳ בעי מיני' אביי מרבה כו' איתבי׳ כו׳ וכן בפסחים כ״ו ב׳ בעי מיני' רמי כו' א"ל אסורה ומה בין זו לערלה וע"כ דהשאלה הי׳ רק לברר הדין אולי יש הבדל ביניהם וכה״ג בבב"מ ובכ״מ: סע״א שהרי התורה אמרה לכם. אלה״ר למ״ש באו"ח סי' תרנ״ו וביו״ד סי' קנ"ו דצריך שיתן כל ממונו שלא יעבור על לא תעשה וע' תו׳ ביצה י״ב א׳ ד״ה הא מני דהכא אפשר שהיו יכולין לנבל ע״י א״י רק שהי' סובר דשרי לגמרי מלכם ויש לפלפל בזה אי יש חילוק בין עשה לל"ת וע' פמ״ג בא״א. אבל ז״א דא"כ לא יתחייב בחמצו של אחרים המופקד באחריותו שלה״י יכול למכרו וע' פסחים י׳ ע״א בממונו לא אטרחוהו כו׳ וע' בחי' ליבמות ח׳ א' ויש לפלפל טובא ואכמ"ל:
כב
ב
בפסח קאי ע׳ תו׳ פסחים ל"ז א׳ וע' כתובות ז׳ א' ותו׳ ב״ב פג״א ד״ה מעשה וע' תויו״ט ריש ביצה הא דלא תני בנולדה בשבת ויע"ש בחדושי וע' רש"י יבמות מו"ב ד״ה דלמא דאיקלעו כו' וע׳ ירו׳ ר״ה פ"ק סוף ה"ב שחנטו קודם ט״ו שבט וע"ש בשיורי קרבן:
כה
ב
שום מראשו וע' באו״ח ק"עו ס״ק י"ד דבשבת יתחיל מראשו וי״ל כב״ק פ״ב ועמ״א ר"ס ר״פ ולכך כיון שאינו עושה כן בשביל דרך אכילתו לא מיחזי כרעבתן בזה.
ל
א
לדרו באכפא וגי' הרא״ש בכתפא: אלא מוטב כו׳ ע' ברא״ש וכיבמות ס״ה כשם שמצוה כו׳ וע׳ תו׳ ע״ג ד׳ סע״א.
ב
רב מנשיא וברא"ש הגי׳ רב אשי: כשם שחל על החגיגה, והא דלא דריש מלה׳ דכתיב בסוכה די"ל דהו״א דאתיא דבעי לשם חג וע' תו' סוכה ט׳ א׳, מהא דאתמר הפריש וע' בהג"א ועט״ז ר״ס תרכ״ה שאפי׳ ביום הראשון קודם שנטלו למפק בי' יש איסור מוקצה ול״ד למ״ש הב״י בשם הג"א עבדי׳ להושענא ולא אגבי׳ למיפק בי׳ דשרי בהנאה דהזלמ״ה דכ״ז שלא עשה המעשה דהיינו האגודה לא אקצי דעתי׳ מיני׳, ונ"ב בכ"י א״מ ז"ל ולהמעיין בהג"א דגריס ולא אגדי׳ ופשוט דכל הזלמ״ה א״כ ביום הראשון קודם שנטלו א"ב איסור מוקצה ודלא כט״ז שנתחלף לו ב׳ בד׳ עכ"ל וע׳ בסי׳ תרל״ח ס״ק ז׳ בט״ז ובמ"א סק״ג. ובאמת לפ"ד הט״ז הול"ל הטעם משום דבכה״ג לא הוי הזמנה כלל כיון דלא הי' האיגוד ובאמת לדידן דקיי״ל דכל הזלמ״ה:
לד
ב
תו׳ ד״ה ואומר דב"ש שמותי וע' צל"ח לביצה ב' סע"א ודלמא ב״ש דהא דפרכינן מב״ש אר"א היינו להחמיר. ובזה ניחא דל״ת מב"ש ברכות י״א סע״ב דלא דרשי ובשכבך ואף למסקנא דרישא לאו ר״א מ״מ מוכח מסיפא עד סוף האשמורה דר״א דריש ג״כ ובשכבך וע״ש בתו׳ ב׳ סע״ב ובזה ניחא קו׳ חתם סופר חאו"ח סי' קכ״ז למ"ש דר"א ס״ל כב״ש בככותבת וע' נוב"י מ״ת חיו״ד ס״קז' (וגם לפ״י במתני׳ לקמן דגם לב"ש בעי לזמן שכיבה דידי׳ וע' תו' לק׳ כ״א א' ד״ה ההוא):
לח
ב
ומי שני למר בין יל"ת כו׳ ערש״י ולכאורה אינו מובן דא"כ גם בסתם לא נ"לת קודם ל׳ יום ובכ״מ שאל״ת היינו בתרומה כע״ג טו״א וע״ש בפרש״י וב״ק ל״ט א׳ ובכ״מ כיון דטוה״נ לבעלים ואין סברא דמיקרי אל"ת כיון שבכל יו״ט א"ל תובעין. ואולם במנחת אהרן על הארוך מש"ך כ׳ עפ״מ דפליגי בשבת קמ״ח ב׳ בהלואת יו״ט. וי״ל דאביי לשיטתו בקידו ל״ד א׳ ור״ה ה׳ א' דאשה ב׳ משמחה ע״תו וע׳ שו״ת זכי״צ שכיוון לזה דהיכי דליכא משום שמחת י״ט גם רבה מודה וחייש דלמא אתיא למיכתב. והרי הכא נקיט האשה ששאלה ולעולם אל"ת וע' בלח״מ בה׳ מע״הק ובחי׳ לחגיגה ב' סע״ב ועשו״ת רע״א סי׳ א׳ בהשמטות ובאמת לפ״ז יתעורר כמה קושיות בסוגיא דלעיל חית וי׳ ע״א וע' בירו׳ פ׳ הבונה ה"א ובכמה סוגיות דאיכא לאשכוחי באשה אי נימא דלגבה ליכא שמחת יו״ט שיהא אסור לשחוט עבורה א״ו דחכמים השוו דבריהם בכ״מ. וכדמות ראי׳ מב"ק לט״א וניתבי׳ לעניים משום דהוי משא״לת ולהרשב״א בתשו׳ דהיכי דאיכא גבאי צדקה כו' וכן הק' השמ״ק דנימא אנן יד עניים אנן וע׳ רש״י ב״ק ל״ו ב׳ ד״ה אנן משום דר״י הי׳ גבאי צדקה וכן תיקשי בערכין כ״ג א׳ וע״ש סרנ״ה מהרשב״א והא בל״ה י״ל בפשוטו דמיירי היכי דאיכא גבאי בעיר כי היכי דלא מהני היכי שהקדיש בפרטות וע"כ דל״מ לחלק דהיכי שאין גבאי שישתנה הדין והכ"נ כיון דמ"מ איכא לגבה חיוב שמחה לא מסתבר לחלק להיכי שי״ל בעל. וע' תו׳ ערובין ס״ה ב׳ ד"ה התם דל״א לא פלוג רק לקולא וע׳ יבמות ק״ז א׳ דל״מ כן ותו׳ נדה ג' א' וע״כ דלא מיירי רק לענין עירוב בביטול רשות דהלכה כדברי המקיל בעירוב וע' מל״מ פ"ו ב' מגרושין הט״ז בד״ה וראיתי. וע' בזי"צ שכ' דפלו׳ דרבה ור״י בשבת תליא בשמחת יו״ט אי הוי חובה וז״א דודאי גם ר״י חייש בשאר מילי לשמחת יו״ט וכדאשכחן נמי להיפך ביצה ז׳ ב' דרבה חייש לדלמא מימלך וע' ש"ך סי' ר״ח דהגי׳ רבא וע' ברא"ש בסוגיין ואף דמהקדימה אין ראי' וכמ״ש בחי׳ ליבמות:
לט
א
סדומית ערש״י ועב״ב כ׳ ע״ב אסתרוקנית וע"ש ברש״י והגהות גליון הש״ס מרע"א וע' נוב״י מ״ת וע' נ"א כלל ק״א בהיו״ט וע׳ רש"י מנחות כ״א א' וע' חולין קה"ב קורטא כו׳ וצ״ל דמשכחת בדקה ג״כ ואכמ״ל: משה שפיר כו' וע' מוהרמ״ל ובנו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ קנ"א וע' בכפ״ת סוכה ל"ט א׳ ובלא"ה דבחולין ענה חבירו משה ולכן לא ניחא לי׳ בהא ואף דבכה״ג הוי נדרי שגגות כר"כ ור״א וגם דבחולין הוא בל׳ שאלה מי אמר כו׳ וע' רש״י יבמות ע״ב ב׳ ד״ה ראיתי וע׳ פסחים ל״ח ב' וע' בר״נ נדרים י׳ ע״א ד"ה במוהי ובסהמ״צ לרמב"מ מ״ע ז' וע' ירו' מגילה פ"ד ה״ח דא"ר חגי לר׳ מני וא"ר יוסי משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי ומשמע דהוא לשון שבועה וע׳ ירו' נזיר פ"ה ה״א א"ר חגי משה יאות א"ר יוסי: